אור ברסלב

בית יצחק אבן העזר חלק ב· רבי יצחק יהודה שמלקיש

סימן קכא

סימן קכ

א

הנה בגוף הקושיא שהקשיתי לעיל בסימן הקודם אהא דאמרינן בשבועות ל"ב הכל מודים בעד סוטה והרי לא הפסידו אלא גורם לממון דמי יימר דמשתבעית ועוד שמא תשתה ותמות ולא יתלה לה זכות ולא יצטרך ליתן לה כתובה כדאמרי' לקמן בחשוד מי יימר דאשתבעית. ושוב הראו לי קוש' זו בשער משפט סי' ר"צ ע"ש פלפול עצום. הנה כעין קו' זו שמעתי בשם כמה גדולים ומוזכר בסוף הספר שבקונטרס עגונות בשם הרבה גדולים אהא דהכל מודים בעד מיתה שהוא חייב. והרי אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ומי יימר דמשתבעית ול"ה כפירת ממון והוא כעין קושיתנו. ואמנם לפמש"ל לישב קושיתי דמי יימר דמשתבעית אמרינן אבל מי יימר דמשתבע הוא ל"א א"כ קושיתי מיושב דבעד סוטה הפסידו לבעל ול"א מי יימר דמשתבעי האשה משא"כ בעד מיתה שהפסידו להאשה אמרינן מי יימר דמשתבעית. והנה בעיקר הקו' הנ"ל אהא דהכל מודים בעד מיתה דחייב והרי צריכה לישבע ושייך לומר מי יימר דמשתבעית נ"ל לישב בפשיטות דהרי בגמרא מוקמינן דתפסי מטלטלין ומבואר באה"ע סי' צ"ו סעיף י"א דאם תפסה בלא שבועה לא מפקינן מינה אם לא תרצה לישבע רק מנדין אותה ול"ש לומר מי יימר דמשתבעית רק אם לא תשבע לא תגבה כמו בשכנגדו חשוד על השבועה משא"כ בתפסה מטלטלין אם לא תרצה לישבע נמי לא מפקינן מינה. והגם דמבואר בר"ן וברמ"א שם דדוקא בתפסה מעות ולא מטלטלין הוא די"ל בזה בתפסה לאחר מיתה אבל בתפסה מחיים כמו שפירש"י בשבועות ל"ב א"צ להחזיר המטלטלין כיון דעל מטלטלין אחרים אין לה שיעבוד רק מה שתפסה מחיים תפסה ול"ש סברת הר"ן. ועוד ע' בבית מאיר שמפקפק בדברי הר"ן וכן בשער משפט בח"מ סי' פ"ז סעיף י' שהעלה דאין הלכה כדברי הר"ן ובתפסה מחיים לדעתי ברור שאף הר"ן מודה ע"כ ל"ק קו' הנ"ל ודוק. ומה דאמרינן בגמ' ש"מ משביע עדי קרקע חייב וקשיא למה דלא ס"ד דתפסה נימא מי יימר דמשתבעית י"ל דה"ה דגמ' מצי למימר הכי אך בלא"ה הקשה דלהלכה משביע עדי קרקע פטור ובאבני מלואים סי' צ"ו פי' בגמ' דלמא דתפסה מטלטלין היינו כיון דמהני תפיסה שוב הו"ל כפירת ממון עיי"ש. ולדבריו דמיירי בגמ' בלא תפסה יש להקשות קו' מפורשים אך בלא"ה דברי הא"מ דרך פלפול למעיין היטב. ועוד י"ל בכונת הגמ' דתפסה מטלטלין היינו מטלטלין דשומתן ידיעה דא"צ להחזיר דיכולה לגבות בחוב כמ"ש התומים בח"מ סי' פ"ז סעיף י' ולא מפקינן מינה אם לא תרצה לישבע אף להר"ן:

ב והנה לעיל הבאתי דברי הכ"מ פכ"א מעדות שכ' דמה"ט העדים משלמין כאשר זמם בשינו והדר עינו אף שהר"מ פוסק דהרב פטור מדמי עין מ"מ כיון דמהני תפיסת העבד מ"ה משלמין כאשר זמם ותמהני דא"כ איך מוכיח בב"ק דהכחשה תחלת הזמה מתרי דאמרו שינו והדר עינו ואתי תרי ואמרו עינו והדר שנו ואזמינהו מדמשלמי דמי עין לרב אף דאכחישו בתחלה דלמא הכחשה לאו תחלת הזמה רק הכא משלמי משום דאף לאחר הכחשה כוותייהו פסקינן דהרי שיטת רש"י כתובות כ' דבתרי ותרי מהני תפיסה א"כ הכא אף לאחר הכחשה מהני תפיסה העבד ומ"ה משלמין מכאשר זמם כמ"ש הכ"מ משא"כ עדים שהעידו בהריגה והוכחשו ולבסוף הוזמו אין נהרגין דהכחשה לאו תחלת הזמה. וזה תימה רבתי על הרמב"ם והכ"מ והלח"מ. ואין לומר דהרמב"ם לא ס"ל כשיטת רש"י בכתובות כ' דבתרי ותרי מהני תפיסה דז"א דהרי הרמב"ם ס"ל פ"ב דבכורות בתקפו כהן אין מוציאין מידו וכ' לח"מ שם דחילי' דהר"מ מכתובות כ' מדמהני תפיסה בתרי ותרי כפירש"י ע"כ ה"ה בתקפו כהן א"מ ודחי סוגי' דב"מ מקמי' סוגי' דכתובות א"כ הרי הלח"מ תמוה ממ"נ דאם בתרי ותרי מהני תפיסה ע"כ מוכח מב"ק דאף דתפיסה מועיל אין משלמין דין הזמה כמ"ש והוא דבר הראוי לעיין בזה ובאמת לולא דברי הלח"מ יכילנא לישב דאף לשיטת רש"י כתובות כ' דבתרי ותרי מהני תפיסה זה דוקא בתובע בשטר כהך דכתובות דאם אתה מסלק העדים מ"מ נשאר השטר משא"כ בליכא שטר רק תרי לגבי תרי וכן מחלק בתקפו כהן סי' ט"ז אך מדברי הלח"מ מבואר דס"ל להר"מ בכל תרי ותרי מהני תפיסה. איברא דבסוף פ"ז מעדות משמע לכאורה מהר"ם דל"מ תפיסה. ואין לומר בטעם הוכחת הגמ' דדוקא בלא הכחשה מהני תפיסה משא"כ בתרי ותרי וטעמא דכיון דאף לדברי העדים בשינו והדר עינו אין חייב הרב רק בתפס א"כ בהוכחשו מתרי שוב ל"מ תפיסה דז"א דדוקא הרמב"ם פוסק כיון דהוא אבעי' דלא אפשטא אי מעוכב גט שיחרור הקנס לרבו מ"ה בשינו והדר עינו אין מוציאין דמי עין רק בתפס משא"כ הסוגי' דב"ק ס"ל דצריך לשלם דמי עין כדמשמע בכל הסוגי' א"כ בתרי ותרי מהני תפיסה וז"ב. ונראה לישב דעד כאן לא מחייב הר"מ מכאשר זמם רק שם דבודאי העדים היו יודעין שאינו חייב לשלם דמי עין ועוד דבודאי הב"ד הגידו הדין קודם גמ"ד שאין הרב חייב לשלם ועיקר העדות שבאו להעיד הנראה שכונתם דאם יתפוס העבד יועיל תפיסתו ע"כ חייבים מכאשר זמם דבקל יכול לתפוס. משא"כ בהך דב"ק דהעדים באו לחייב דמי עין ממש רק שהוכחשו על דמי עין ממש. נהי דגם אח"כ מהני תפיסה כשהוזמו אין משלמין מכאשר זמם כיון דעל עיקר העדות הוכחשו אמנם זה דוחק. ושוב הראו לי שכבר העיר בקצה"ח סי' ל"ח בקושי' זו:

ג ונ"ל לישב בדרך זה דהנה מבואר בחולין דף ד' ובתוס' אהא דמפני שהן מחליפין דהיכא שהזיק לחבירו דבר דלכתחלה אסור אין צריך לשלם ועיין באבני מלואים סי' צ' אות י"ח ובמ"ל פ"ז מהלכות מלוה שכתב דהיכא דהפסידו דבר דלכתחלה אסור א"צ לשלם מכאשר זמם דבודאי לא הי' עושה כן בלא העדים כגון במעידים שחייב לחבירו אלף זוז לשלם תיכף והוא אומר מכאן עד י' שנים אלו הי' אסור ליקח ריוח משום איסור הרחקה לא הי' משלמין העדים מכאשר זמם עיי"ש א"כ לפמ"ש הנתיבות סי' כ"ח דבקלב"מ לכתחלה אסור לתפוס דל"מ דאין דינא לנפשי' כיון שהב"ד אין פוסקין לו ליתן. ומשמע דה"ה שאר תפיסות אסור לכתחלה היכא שהב"ד אין פוסקין לו א"כ אמאי פוסק הר"מ דמשלמין מכאשר זמם להרב הואיל דמהני תפיסת העבד והרי לכתחלה אסור לתפוס. ואמנם י"ל דדוקא היכא שהעדים רצו להפסיד לו דבר שלכתחלה אסור לתפוס העדים א"צ לשלם לו דיכולים לומר דבודאי בלא"ה לא הי' עבר אלכתחלה. משא"כ כשהפסידו לאחד בדבר שחבירו יכול לתפוס אף שאסור לכתחלה צריכין לשלם דהוה הפסד ממש דשמא חבירו לא ישגיח על לכתחלה ויתפוס ונמצא שהם רצו להזיק לו וצריכין לשלם וכיוצא בזה כתבתי לעיל לענין מי יימר דמשתבעית. אמנם י"ל דבאמת אין חילוק דיכולין לומר בודאי גם חבירו לא יעבור על לכתחלה ולא יתפוס אם אסור לכתחל' לתפוס. אך בעיקר דברי הנתיבות כבר כתבתי במק"א דלא כדבריו ע' בספרי לא"ח סי' צ"ו סוף אות ז' והעיקר דיכולין לתפוס דעביד דינא לנפשי' במקום פסידא דכיון דהב"ד אין יכולין לפסוק לו כ"ש דהוא מקום פסידא והיכא דטוען ברי כ"ש דיכול לתפוס אך כבר כתבתי בספרי לא"ח סי' צ"ו אות ז' הנ"ל דאם נימא דרשאי לתפוס לכתחלה וגורם לממון כממון דמי וגם קודם שתפס מקרי גורם לממון הואיל ויכול לתפוס ומה"ט משלמין מכאשר זמם ומה"ט אמרינן בב"מ ו' דאם תקפו כהן א"מ מידו מקרי פוטר עצמו בממונו של כהן אף דעדיין לא תפס כיון שיכול לתפוס מקרי גורם לממון לכהן וכממונו דמי:

ד והנה בספרי לא"ח סי' צ"ו אות ז' כתבתי לישב דברי הר"מ שפסק בפ"ב דבכורות דתקפו כהן א"מ מידו והקשו עליו דהרי בב"מ אמר ר"ח לרבה תניא דמסייע ע לך דתקפו כהן מוציאין מידו מספיקות דנכנסין להתעשר ואס"ד דתקפו כהן מוציאין מידו נמצא פוטר ממונו בממונו של כהן וכן קאי למסקנא. וכתבתי דהרי כבר הקשו הראשונים מאי ס סייעתא דלמא תקפו כהן א"מ מידו ומ"מ אין זה פוטר ממונו דהרי לע"ע לא תפס. ואמנם י"ל דלמ"ד גורם לממון כממון דמי אס"ד תקפו כהן א"מ מקרי לע"ע גם קודם התפיסה גורם לממון כמ"ש הט"ז א"ח ססי' תמ"א בדבר שיכול להיות שיהי' שלו ל"ג מגורם לממון וע' במק"ח סי' ת"מ. והתוס' כ' בב"ב דף צ"ד בשם ריב"ם דרבה דאמר בורר צרורות מגורנו של חבירו נותן דמי חטים כר"ש ס"ל דדבר הגל"מ כממון דמי (ובספרי כ' דרבה ס"ל בב"ק צ"ח דהג"ל כמ"ד וזה טעות הדפוס ונ"ל בב"ד צ"ד) וצ"ל לשיטת הריב"ם הא דאמר רבה בב"ק צ"ח השורף שטרותיו של חבירו פטור רבא גרסינן כגי' הלח"מ פ"ז מחובל ה"ט ורבה ס"ל גורם לממון כממון דמי ושפיר אמר ר"ח תניא דמסייע לך היינו דלדידך לשיטתך דס"ל גל"מ כממון דמי מוכח ממשנה דתקפו כהן מוציאין דאס"ד תקפו אין מוציאין יש לכהן גל"מ ופוטר ממונו בממונו של כהן. אבל הר"מ דפוסק גל"מ בלאו כממון שפיר י"ל תקפו כהן א"מ ומ"מ אינו פוטר בממונו של כהן כיון דלע"ע לא תפס. אך צ"ע דאם אין הוכחה דרבה ס"ל גורם לממון כממון דמי רק מבורר צרורות הרי גם הר"מ פוסק הכי פח"י ממכירה וע"כ דלא ס"ל כשיטת ריב"ם דרבה ס"ל גל"מ כממון דמי ע"כ עדיין צ"ע:

ה והנה לשיטת קצת פוסקים רבא ס"ל גל"מ כממון דמי דדעת הש"ך סי' כ"ה סק"ה וסי' שפ"ו סק"א דרבא דן דינא דגרמי. ודעת הבעה"ת דמנין דדנין דינא דגרמי ס"ל דבר הגל"מ כממון דמי כמ"ש הש"ך סי' שפ"ו סק"י דס"ל לבעה"ת דינא דגרמי ודבר הגל"מ חדא הוא דלא כתו'. ולפ"ז קשיא לרבא דמשני אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו מע"ג דאי תבע לי' בדינא פטור מ"מ כיון דמהני תפיסה מקרי אתנן כפירש"י. ואיך אפשר דמהני תפיסה והרי הטעם דמהני תפיסה משום דכדי רשעתו ברשעה המסורה לב"ד היא ותפיסה לא מסירה לב"ד והרי כיון דס"ל דהגל"מ כממון דמ' א"כ כשיכול לתפוס הו"ל להאשה גורם לממון אף קודם התפיסה א"כ הר' כבר ענשינן בתרי רשעות דפסקינן מלקות וממון. דכיון דפסקינן דמהני תפיסה א"כ הרי כבר ענשת אותו ממון וזה הוה תרי רשעות וכבר הרגשתי מזה בספרי לא"ח סי' צ"ז וע"כ מוכח דרבא ס"ל דלכתחלה אמרינן לי' דאסור לתפוס כדברי הנתיבות ושוב ל"ה גורם לממון כיון דאסור לתפוס ומ"מ אי תפס בדיעבד מהני. ומ"ה בשנתן לה הוה אתנן ומ"מ ל"ה עונש בב' רשעות כיון דל"ה גורם לממון לע"ע ול"ה עונש המסור לב"ד. ומעתה כיון דהוכחת הגמ' בב"ק רבא קאמר לה רבא שפיר הוכיח בב"ק דהכחשה תחלת הזמה דליכא למימר דמחייב מכאשר זמם כיון דיכול לתפוס דהרי אסור לכתחלה לתפוס כדכתיבנא וכ"ז לרבא דס"ל גל"מ כממון דמי. אמנם הכ"מ סובר דבר הגל"מ לאו כממון דמי שפיר י"ל דלכתחלה מותר לתפוס ומ"מ ל"ה בקלב"מ ב' עונשין בב"ד מה שמורין שמותר לתפוס כיון דלע"ע לא תפס וגל"מ לאו כממון דמי. ומ"ה ס"ל דחייב מכאשר זמם כיון דיכול לתפוס. ואמנם הראי' שהבאתי לעיל דרבא ס"ל גורם לממון כממון דמי לא נהירא דהרי הרמב"ם ודאי לא ס"ל גורם לממון ודיני דגרמי חדא דהרי הוא גופי' ס"ל דיני דגרמי וגל"מ ס"ל לאו כממון דמי, ע"כ לע"ע אין דעתי נוחה בישוב קו' הנ"ל בדרך הנ"ל:

ו ודרך אגב אמינא מה שהקשה בהפלאה כתובות כ' איך מהני תפיסה בתרי ותרי הרי הוי עשאי"ל דלא נגמר הדין עפ"י הראשונים וכשהוזמו לא ישלמו ל"ק לשיטת הר"מ דהיכא דמהני תפיסה משלמין מכאשר זמם א"כ בתרי ותרי מהני הזמה כיון דתפיסה מהני שוב ה"ל עשאי"ל. וכבר הקשיתי עליו בספרי:

אמנם כעת נראה שהי' בהעלם עין הבדולח של ההפלאה דברי תוס' סנהדרין פ"א שכתבו דמה"ט הוי מי שנתחייב ב' מיתות עדות שאתה יכול להזימו כיון דאי מתזמי עדים הראשונים יהי' השני' חייב בהזמה. ועיין מהרש"א שם דאף דאם יזימו השנים ולא הראשונים יפטרו מכאשר זמם מ"מ כיון דאלו היו מזימין הראשונים היו השני' בני הזמה. גם עכשיו מקרי עשאי"ל א"כ גם בתרי ותרי אף אי יהיבנא לי' בתרי ותרי ל"ש דין הזמה מ"מ כיון דאלו היו מזימין עידי ההכחשה היו עדים הראשונים חייבין מכאשר זמם, שוב אף בלא הזמה מקרי עדותן עדות שאי"ל וז"ב. ול"ק קו' הפלאה ושמא ס"ל להפלאה דבתרי ותרי כיון דאין גומרין דין כראשונים שוב אף שיזמו השניים ואח"כ הראשונים לא משלמי כיון דלא נגמר הדין כראשונים ורק לאחר הזמת הראשונים הוזמו הם ע"כ אינו דומה להך דסנהדרין ודוק:

ז ודרך אגב אמינא מה שהקשה התוס' ארש"י דס"ל בתרי ותרי מהני תפיסה והרי בתקפו כהן מוציאין מידו נלע"ד לישב לפמ"ש הש"ך סוף סי' צ"א דבמעות כיון דלהוצאה ניתנה ל"ש בי' חזקת מרא קמא. א"כ י"ל בתפס מעות מהני תפיסה כיון דל"ש חזקת ממון כיון שבידו הם וגם חזקת מרא קמא ליכא במעות משא"כ בתפיס מטלטלין כגון בתקפו כהן דשייך חזקת מרא קמא שוב ל"מ תפיסה וע' בשב שמעתתא שמעתתא ד' פ' י"ג י"ד שתמה על הש"ך ולפענ"ד מרש"י יש ראי' להש"ך ודוק:

ט והנה לעיל הבאתי דברי התוס' חולין ד' דהיכא דהיזק לחבירו דבר דלכתחלה אסור א"צ לשלם לו. ודברי האבני מלואים סי' צ' ס"ק י"ח וצ"ע ברש"י ר"פ החובל שכ' ד"ה וכמה היא יפה שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם הי' נצרך הי' מוכר עצמו בעבד עברי והרי לכתחלה אסור למכור עצמו בעבד עברי דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים וכן כ' תוס' ב"מ י' ד"ה כי לי דעובר משום עבדי הם (והא דל"א כמדארל"ת אעל"מ ולא יועיל בדיעבד צ"ל הואיל דלא כתיב בלשון לאו כמ"ש הפנ"י סוף גיטין לענין גט בלא ערוה ולא דבר) א"כ כיון דלכתחלה אסור אמאי צריך לשלם שהפסידו בכך. הן אמת דרש"י בחולין ד' לא ס"ל סברא זאת ומ"ה מייתי ראי' דחליפין אסור דאל"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ולא ס"ל כתוס' הואיל דלכתחלה אסור אין לו דמים. וכן כתבתי במקום אחר דמה"ט ס"ל לרש"י כריתות דמועלין בחלב נותר הואיל דאם עלה לא ירד אף דלכתחלה אין לו דמים. והתוס' לא תרצו כן בתוס' ישנים כריתות י"ג דכשיטתי' ס"ל דמה דלכתחלה אסור אין לו דמים. שוב ראיתי בר"מ פ"א דאם אין לו מה יאכל מותר למכור עצמו לעבד עברי. ודוקא ביש לו מה יאכל אסור למכור עצמו א"כ ל"ק על רש"י כלל וע' רש"י קדושין ס"ט משמע דמותר למכור עצמו אף ביש לו מה יאכל. ושמא כונת רש"י מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיו ויזכה אחר או יתן לאחר במתנה ואז לא יהי' לו מה יאכל ויהי' רשאי למכור עצמו. ולפ"ז צ"ע גם על תוס' בב"ב י"ג שהקשו שימכור עצמו ותרצו דאסור למכור עצמו ועדיין צ"ע שיפקור נכסיו ולא יהי' לו מה יאכל ויהי' רשאי למכור. וע"כ גם זה אסור דהרי הוא גורם בהפקרו שיהי' עבד ואסור משום עבדי הם ומצאתי במנחת חינוך מצוה מ"ב דף ס"ז שכ' דבמקום שאינו רשאי למכור בדיעבד אינו מכור וזה ליתא דכמדארל"ת ל"ש בזה הואיל והוא בלשון עשה. ומה שכתב דהוה אינו שלו כיון שהוא עבד של הקב"ה זה ליתא דהוא בידו וברשותו ול"ה רק כמזיק שעבודו ואין כאן רק איסור עשה כנ"ל. ומ"מ עדיין צ"ע ברש"י ריש החובל דא"כ באשה וגר דאינם יכולים למכור עצמם לא לישום כעבד כיון דאין יכולים למכור עצמם ע"כ דברי רש"י צ"ע:

ט שוב ראיתי דמה שכ' רש"י בקדושין ס"ט גבי ר' שמלאי דיוכל להשיא עצה שימכור עצמו לעבד עברי. והקשיתי לעיל הרי אסור למכור עצמו רק אם אין לו מה יאכל כדאיתא בת"כ וכבר הרגיש בזה בספר מנחת חינוך דף הנ"ל ולק"מ דלדעתי ברור דממזר מותר למכור עצמו דל"ה בכלל. עבדי הם כיון דנוצר באיסור ואסור לבוא בקהל ואיך יתכן שיהי' עבד ד' ע"כ מותר למכור עצמו. ועוד דכתיב אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. ובמצרים היו ישראל גדורין בעריות ולא הי' ממזרים בתוכם אך אחת הי' ופרסמה הכתוב, ואף דבודאי ממזר מוזהר בכל התורה כולה מ"מ באיסור זה דהוא אזהרה רק על עבדי ד' ממזר ליתא באיסור זה ושפיר כתב רש"י דשם קאי על ממזר ודוק שוב מצאתי במקנה קדושין דף ט"ו תוס' ד"ה ואידך דמייתי להריטב"א שישב קו' תוס' בהך דר' שמלאי דלא נסב עצה שימכור לעבד עברי משום דאסור למכור עצמו ביש לו נכסים וזה דלא כדברנו ובהריטב"א גופי' מבואר דמשום שהי' עשיר ולא הי' למכור עצמו ואין מבואר להדי' אך מ"מ משמע מדבריו כמ"ש ההפלאה ומ"מ בעניותא נראה כמ"ש דהרי מותר בשפחה וכש"כ דמותר למכור עצמו על כן אף לסברת הגמ' שם בקדושין דאסור בשפחה מ"מ למכור עצמו רשאי דל"ה בכלל עבד ד'. ומצאתי בהפלאה שם שכ' ג"כ דאסור להבריח נכסיו שיהי' מותר למכור עצמו כמ"ש לעיל אך מ"ש שם דאם מוכר עצמו בדיעבד ל"מ המכירה לכ"ע דכמדארל"ת ל"מ לכ"ע ואף אביי מודה בזה לא נהירא כמ"ש לעיל על ספר מנחת חינוך:

י ועיין ביבמות ק' במי שנתערב ולדה בולד שפחתה דכופין ומשחררין זא"ז והקשה בטורי אבן חגיגה ב' דהרי התוס' הקשו בחצי בן חורין שימכור עצמו בעבד עברי ויהי' מותר בשפחה ותרצו דגר ועבד משחרור א"י למכור עצמו משא"כ בכהנת שנתערב ולדה קשי' שימכור עצמו לסברת הגמ' דעבד עברי כהן מותר בשפחה. ורציתי לומר דהתוס' ב"ב י"ג תרצו דאסור למכור עצמו. אך בגיטין לא רצו תוס' לתרץ כן משום שיש לו עצה שיפקיר נכסיו ויהי' עני ומותר למכור משא"כ בכהן שנתערב עם עבד לא מצי למכור עצמו שיש לו נכסים ואין לו עצה שיפקיר נכסיו שהרי יש לו עבד וכמו שאסור לשחרר משום לעולם בהם תעבודו כן אסור להפקיר כל נכסיו כמ"ש בספרי לא"ח סי' י"ח על כן א"א להשיא לו עצה הנ"ל דאם ניתן לו עצה להפקיר הרי עדיף שישחרר וזה הערה נכונה לכאורה אך דמ"מ יוכל להפקיר נכסיו חוץ מעבד ומעבד זה בלא"ה אין לו מה יאכל דאין יכול להוציא מהעבד מעשה ידיו דלמא הוא האדון על כן אם יפקירו נכסיהם כל אחד חוץ מעבד מותרין למכור נכסיהם. אך לפ"ז מותרים לשחרר ע"כ כיון שאין יכולים להוציא מעשה ידיו ל"ש לעולם בהם יעבודו וההכרח להתיאש ממעשה ידיו מספק על כן ממנ"פ ל"ק קו' טורי אבן ומ"מ עדיין יש להתישב ודוק:

יא והנה לעיל הבאתי דברי הקצה"ח סי' ר"ץ שהוכיח דהיכא דאלו לא הי' מעיד העד הי' חבירו נשבע ונפטר ואלו הי' מעיד העד הי' חבירו חייב לשלם חייב העד קרבן שבועה דהוי כפירת ממון מ"מ והארכתי בזה. וכעת קשה לי בש"ס דב"ק צ"ח בשורף שטרו של חבירו חייב לר"מ ומקשה, אי דאיכא עדים מה דכתיב בי' לכתוב לי' שטרא אחרינא וקשה דהרי התוס' הקשו בכתובות דף כ' ד"ה כותב דהרי הוי מפיהם ולא מפי כתבם ואיך יכולים לכתוב שטר אחר ותירצו דכיון דראו בשטר הוי כאומר ראינו עדות שנחקרה בב"ד וכתב בנתיבות סי' ל' אות כ"א דשטר שחתם עליו ע"א ונשרף אין העדים יכולים להעיד בב"ד שכך הי' כתיב בשטר לגבות בו. וקשיא דא"כ לוקמא בגמ' בהי' לו שטר בע"א וע"א הי' לו בע"פ דהדין דע"א בשטר וע"א בע"פ מצטרף ושרף שטר בע"א דלא יוכלו לכתוב לו שטר אחר. ומ"מ הוי היזק ממש דמעיקרא הי' גובה מעות ועכשיו ישבע חבירו ויפטור. והנה בסוף סי' מ"ו מבואר ג"כ דשטר בע"א ל"ה כנחקר עדותו בב"ד. ואף שהש"ך חולק שם מ"מ גם שם בנתיבות כ' דקודם שבא השטר לפני ב"ד ל"ה כנחקר עדותו בב"ד אם כן משכחת לה בשרפו עדים והכירו חתימת העד קודם שבא לב"ד ונמצא דצריך לשלם לר"מ כמו שורף כל שטרות ודא קושיא רבתי. ומזה נלע"ד דמוכח דאם הי' השטר קיים הי' גובה בו ועכשיו כששרף חבירו נשבע ל"ה מזיק ממש רק גורם לממון כמו כל משביע ע"א דלא כמ"ש בקצה"ח וכיון דשורף שטר בב' עדים ל"ה רק גורם לממון ואינו חייב רק לר"מ בכה"ג כששרף שטר בע"א ל"ה רק גורם דגורם ואף לר"מ פטור כדמוכח בש"ס דשבועות ל"ב הכל מודים בעדי סוטה ועיין בש"ך סי' שפ"ו ס"ק ג' בשם בעה"ת ובקצה"ח שם ודוק ומזה ראי' ברורה דלא כקצה"ח סי' ר"ץ:

תוכן העניינים

בית יצחק אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה