אור ברסלב

בית יצחק אבן העזר חלק ב· רבי יצחק יהודה שמלקיש

סימן קכ

סימן קיט

ב"ה פרעמישלא "ברכת טוב" לפ"ק

לש"ב ה"ה הרב הה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה הצדיק בנש"ק המפורסים מ'

דוד

האלברשטאם זצ"ל האבד"ק

קשאניב יע"א:

ע"ד השאלה בא' שאמר לאשתו בינה לבין עצמו שלא תכנוס לבית גיסה. לפי שאשתו ספרה לו שגיסה מכניס אותה בדברים ואח"כ אמר לה שלא תישן בבית גיסה כי רגילה היתה לישן שמה ואח"כ ספרה לו אשתו שאחר ההזהרה היתה ישנה שמה פעם ובחצות הלילה כשהלכה זוגתו של גיסה לנחתום נשארה היא לבדה עם גיסה ושהתה איזה זמן וגיסה תבע אותה אבל לא נגע בה. ולא נודע אם בשעה שהלכה אשת גיסו לבית האופה היתה ישנה אשתו של השואל. אם יש לאסור אשתו עליו מטעם קינוי וסתירה:

א תשובה הדבר פשוט דאין שום בית מיחוש לאוסרה. על בעלה דאף אם ניחוש לדברי ריב"י דקינוי בינו לבין עצמה ואח"כ נסתרה נאסרה על בעלה והוא דעת הר"מ פכ"ד מגירושין ה' כ"ה וכן מבואר באה"ע סי' קט"ו סעיף ט' וע' בב"ח מ"מ זה דוקא בנסתרה בעדים או שראה בעלה שנסתרה דגם בכה"ג נאסרה כמבואר בר"מ משא"כ כשלא ראה בעלה רק שהיא סיפרה לו נאמנת במגו שלא נבעלה ומה לו לחוש. ואמנם לפ"ז צ"ע על הרמב"ם שפסק באם היא מודה שנסתרה אחר הקנוי בלב"ע אבדה כתובתה ואמאי אינה נאמנת שלא זינתה במגו שלא נסתרה דאין לומר דהוי מגו להוציא דהרי הש"ך כ' בסי' פ"ב דבשטר אמרינן מגו להוציא ודוקא משארסתני נאנסתי צריך לברי ושמא דלא מקרי שטר כיון שיכול להיות שאינו חייב לה מעולם שסבר היה שהיא בתולה והיתה בעולה א"כ בזה שספק שזינתה אח"כ שוב ל"ה מגו להוציא כיון דאיכא שטר. אך י"ל דהוה מיגו דהעזה שהבעל טוען שיודע שנסתרה ע"כ ל"ה מגו לומר שלא נסתרה ומ"ה מפסדת הכתובה. אמנם י"ל שהטעם של הרמב"ם שפוסק היכא שאומר שנסתרה והיא מודית מפסדת כתובה משום שעברה על דת שנתיחדה ואף דעוברת על דת צריכה התראה כיון דקינא לה היינו התראתה כמ"ש המ"ל פ"ב מסוטה:

ב ובזה ניחא דלא תקשי לשיטת הש"ך דאמרינן מגו דהעזה בממון ודוקא לאפטורי משבועה ל"א מגו דהעזה וראי' מהא דנאמן לטעון בהני עיזי באכלי חישלא עד כדי דמיהן במיגו דלקוח אע"ג דהאי ידע והאי לא ידע א"כ תהא האשה נאמנת לומר לא נבעלה במיגו דלא נסתרה אף ע"ג שהבעל טוען שנסתרה בפני' ולפמ"ש דאבדה כתובתה משום עברה על דת ניחא דבאמת נאמנת שלא נבעלה ומ"מ אבדה כתובתה. אך י"ל בפשיטות לישב קושי' הנ"ל על הר"מ די"ל טעם מה דאמרינן לאפטורי ממון מיגו דהעזה משום דחזקה דאין אדם מעיז הוא מטעם רוב א"כ לפטור מממון י"ל מיגו דהעזה דנהי דרוב אין מעיזין מ"מ אין הולכין בממון אחר הרוב וי"ל שהיא ממיעוט המעיזין ואס"ד שאומר שקר הי' טוען אף להעיז א"כ זה דוקא להחזיק כגון בהני עיזי דאכלה חינשא שהוא מוחזק משא"כ להוציא אף בדאיכא שטר י"ל דל"א מיגו דהעזה דרוב אין יכולין להעיז ע"כ אין להוציא במיגו הן אמת דדעת ר"ח בתוס' ב"ב נ"ב דאמרינן מיגו דהעזה אף להוציא דס"ל דנאמן להוציא כלי בטוען גנובין במיגו דהשאלתי והובא בש"ך אבל הר"מ לא יסבור כן:

ג אמנם בפשיטות י"ל בישוב דברי הר"מ דנהי דיש לה מיגו דלא נסתרה מ"מ כיון דלענין דלאסרה על בעלה אין לה מיגו דאף אם תכפור נאסרה עליו דלדבריו הרי קינ' לה ונסתרה א"כ מ"ה מפסדת כתובתה שהרי הודית שעשתה מעשה שתאסר לבעלה ונהי דאנן מאמינים לה שלא זינתה במיגו מ"מ הרי נאסרה על בעלה בסתירה זו דלדבריו הי' קינוי וסתירה והיא מודית לו בשלמא כשכופרת הרי אומרת שלא עשתה מעשה לאסור עליו משא"כ כשמודית הרי אסורה עליו מחמתה ומ"ה אין לה כתובה ובשלמא בקינוי וסתירה בעדים כיון שיכולה לברר ע"י השקאה אינה מפסדת הכתובה משא"כ בקינא בינו לבין עצמה וסתירה בפני בעלה הרי הבעל אומר האמת שהיא מודית לו והיא אסורה עליו ומה לו לעשות בשלמא אי שוי' אנפשיה חתיכה דאסורה והיא כופרת הרי אומרת למה לו לעשות חתיכה דאסורה בשקר אבל כשהיא אומרת שעושה חתיכה דאסורה בטענה אמת אף שהיא אומרת שבאמת מותרת שלא זינתה אבל הרי הב"ד אין מאמינים לה ואוסרין אותה עליו מחמת טענתו בדבר שהיא אומרת כדבריו ומ"ה מפסדת כתובתה. והיינו טעמא דבזה"ז מפסדת כתובה בקו"ס לבד כמבואר בר"מ ובסי' קע"ח סעיף א' וכ' הבית מאיר אות א' דאף תפיסה שלא בעדים ל"מ דנהי דמאמינים לה שלא זינתה כיון שעשתה מעשה ונאסרת על בעלה אין לה כתובה ומה"ט נכונים דברי הר"מ בפשיטות מ"מ אף לפ"ז דוקא כשהבעל אומר שראה שנסתרה דשוי' אנפשי' חתיכה דאסורא והיא ג"כ אומרת שעשתה מעשה שנאסרה עלי' שהרי הוא קינא לה וראה שנסתרה אבל אם לא ראה שנסתרה רק שאשתו אומרת לו כן לא נאסרה עלי' דיש לה מיגו ומאמינן שלא נבעלה ובשלמא כשראה שנסתרה הוא מחיוב להגיד להב"ד מה שראה והב"ד אוסרין עלי' משא"כ בשלא ראה דל"ש שוי' אנפשי' חד"א דהרי הפה שאסר הוא הפה שהתיר אין אוסרין עליו וכשרוצה לגרשה מצד קו"ס יש לה אפי' כתובה רק מדין עוברת על דת אין לה כתובה כיון שנתיחדה אחר קינוי כמ"ש המ"ל פ"ב מסוטה דזה מקרי התראה ואבדה כתובתה.

ד ובנ"ד אין לומר דנהי דלא נאסרה על בעלה מצד קו"ס כמ"ש מ"מ כיון דעברה על דת בהיחוד שאחר ההתראה מצוה לגרשה עכ"פ ויכול לגרשה בע"כ כמבואר סי' קט"ו חדא די"ל דכיון דבשעה שהלכה לישן בבית גיסה לא הי' יחוד ולא עשתה איסור שהרי אשתו היתה עמו' אחר כך כשהלכה אשתו מביתה היתה ישינה, ולא עשתה איסור בהיחוד ולא מקרית עוברת על דת מצד איסור יחוד וכמתרצית עצמה בזה דמשום הכי כשהלכה אשתו של גיסה לא הלכה ממה שהיתה ישינה נאמנת וכן כשמתרצית עצמה שלא ידעה שאסור להתיחד נאמנת כיון שיש לה מיגו ולא מקרית עוע"ד בשגם דכמה נשים וכמה אנשים אין יודעין איסר בזה. וגדולה מזה מביא בפתחי תשובה סי' קט"ו ס"ק י"א בשם מעיל צדקה דאפילו בשמשה נדה בימי עבורה ומתרצית עצמה שלא ידעה שיש טומאה בימי עיבור לא מקרי עוע"ד לענין שיוכל לגרשה בע"כ במקום שיש לה מיגו ע"ש. וכש"כ בדבר זה:

ה ובעניותא נ"ל ראי' לדברי המעיל צדקה דקשיא בתוס' כתובות י"ב ע"א ד"ה וניחוש שכ' דאפילו באשת כהן שלא נמצא לה בתולים אינו יכול לטעון להפסידה כתובתה דאיכא ס"ס שמא לא זינתה תחתיו ואת"ל תחתיו שמא באונס וקשי' איך הוה ספק באונס א"כ הרי שמשה באיסור והכשילתו דאשת כהן באונס נאסרה על בעלה והפסידה מחמת זה כתובתה ואין לומר דאין מפסדת הכתובה כיון דלא התרה בה דהרי לדעת רש"י בעוברת על דת משה מפסדת כתובה גם בלא התראה כמ"ש הב"ש סי' קט"ו ס"ק י"ז ואין לומר דמ"ה לא הפסידה כתובה משום דאינה נאמנת לומר טמאה אני לך כדאיתא סוף נדרים ומה ה"ל למעבד ז"א דבנאנסה באירוסין נאמנת כיון שיכולה לברר שאינה בתולה והיכא דאיכא רגלים לדבר נאמנת. ועוד אי הי' עכ"פ מקרי עוע"ד שהכשילתו דהי' לה להגיד שנאנסה ואסורה עליו שמא יאמין לה ואמאי לא הגידה לו שאסורה עליו וע"כ מוכח מזה דנאמנת שלא ידעה שאסורה עליו בנאנסה ומ"ה לא מקרי עוע"ד כדברי המעיל צדקה ומש"ה שפיר הוי לענין כתובה ס"ס מיהו י"ל דהתוס' ל"ס כרש"י וגם בעוע"ד משה והכשילתו בעי התראה ואין ראי' מזה:

ו איברא דמדברי המעיל צדקה אין ראי' דשם מיירי שלא התרה בה ע"כ נאמנת לומר שלא ידעה מהאיסור נדה בימי עיבורה משא"כ אם התרה הבעל שלא תישן בבית גיסה ל"מ התנצלות לומר שלא ידעה מאיסור יחוד וראי' מתוס' יבמות ל"ח ד"ה בש"א שכ' בטעם דארוסה ושומרת יבם מפסדת כתובה אף לב"ש מטעם דהיא עוע"ד שאינה יכולה לבדוק וקשי' הרי תוכל להתנצל שלא ידעה איסור יחוד וע"כ כיון שקינה לה אין לה התנצלות וע' במ"ל פ"ב מסוטה וזה אין להקשות בגמ' דסוטה כ"ה דמייתי ראי' מארוסה ושומרת יבם דמקנין לה להפסידה כתובתה וע"כ עוע"ד צריכה התראה ודלמא מקנין לה שלא תהי' לה התנצלות שלא ידעה מאיסור יחוד ולעולם היכא דידעינן שידעה מאיסור כגון באיסור שימוש נדה דמסתמא ידעה א"צ התראה וי"ל דאס"ד דעיקר הקינוי שתדע מהאיסור למה מקנין לה נודיע לה איסור יחוד ולא יהי' התנצלות וע"כ מוכח דצריכה התראה:

אמנם עכ"ז י"ל דוקא בקינא לה. אל תסתרי עם פלוני נהי דלא ידעה מאיסור יחוד שהתורה אסרה מ"מ היא עוע"ד שהרי הבעל התרה אותה על היחוד גופי' משא"כ כשאמר לה אל תישן בבית פלוני היא סבורה שחשש שמא תתפתה או יאנס אותה אבל מאיסור יחוד לבד לא ידעה ע"כ ל"ה עוע"ד משה בהיחוד לבד כשמתנצלת שלא ידעה מאיסור יחוד. ולענין קינוי נלפע"ד דל"ה קינוי דכיון דאמר לה תחלה שלא תדבר עם גיסה זה ודאי ל"ה קינוי כמבואר במשנה אך גם מה שאמר לה שלא תישן בבית גיסה ל"ה קינוי דבלשון זה משמע שלא תישן שם אף אם תהי' אשתו של גיסה ממה דליכא איסור יחוד מ"מ אסר לה ואף אם יהי' רבים שם לא תישן ע"כ י"ל דל"ה קינוי כיון דלא התרה על היחוד לבד והוה כמו אל תדברי עם פלוני וכעין שכ' הח"ס סי' צ"ו דבאמר לאשה שלא תניח הערל לכנוס לבית ל"ה קינוי ע"ש ומ"מ צ"ע בזה:

ז ונלפע"ד עוד דאף דאם האשה אומרת שעברה ע"ד משה נאמנת על עצמה שתצא בלא כתובה כמ"ש הר"ן לדחות דברי הראב"ד שכ' דאין אמע"ר והר"ן כ' דלגבי עצמה נאמנת מ"מ זה דוקא שתצא בלא כתובה דהוא מטעם הודאת בע"ד אבל לענין לגרשה בע"כ בזה"ז ל"מ הודאתה שאומרת שעברה ע"ד משה דכיון דהיא אינה רוצית לקבל הגט והוא עובר בחרם רק דאם עברה ע"ד משה ר"ג לא גזר א"כ כיון דאאמע"ר אינה נאמנת לגבי' שיעבר על החרם ואף דחרם זה דגט בע"כ הי' לטובתה ולגבי עצמה נאמנת מ"מ אם אומרת שקר הוא באמת עובר בחרם אם מגרשה בע"כ ע"כ אין נאמנת שעברה רק להפסיד כתובתה דהיא מטעם הודאת בע"ד כיון שיכולה למחול הכתובה אבל בחרם דל"מ מחילה כמ"ש בתשו' הר"ן סוף סי' מ"ח לענין ב' נשים ל"מ מחילת האשה הגם לענין גט בע"כ ל"ש סברת הר"ן מ"מ כיון שעתה אין מוחלת אין מאמינים לה שעברה ע"ד משה שיוכל הוא לעבור על החרם כנלפע"ד:

ח ובזה מיושב קו' התוס' במכות דף ט"ז ד"ה כגון שהדירה ברבים שפי' רש"י שמצא לה עון שאסורה לה והדירה ולא נראה דא"כ אינו מצוה לקיימה ונ"ל כוונת רש"י כגון שהיא אומרת שיש לה עון שאסורה לו דלענין הנדר מועיל הודאתה דאף דהדין באומר קונם תשמישי עליך כופין אותו ומשמשתו דהנדר אינו חל דמשעבוד לה מ"מ כשאמרת שזינתה נאמנת לפטרו משעבוד מטעם הודאת בע"ד ומ"מ לענין שיגרש אשתו אנוסה בע"כ דהך דאונס שגירש לוקה הוא דוקא בע"כ דמדעתי' רשאי לגרש וע"כ מיירי במגרשה בע"כ לענין שיעבור הוא בלאו אינה נאמנת שזינתה דאאמע"ר וע"כ איכא מצוה להחזירה לתקן הלאו שעבר ומה שהכריח רש"י לזה משום דס"ל דאין נדר עד"ר חל רק בדבר מצוה ולא בדבר הרשות כמו שדייק הר"ן בתשובה סי' ל"ח מדברי רש"י וע"כ פי' שהיא אומרת שאסורה עליו דאיכא מצוה לפי דבריו עכ"פ. ומ"מ מסיק בגמ' דאף לדעת רבים יש הפרה דאיכא מצוה בחזרה לתקן הלאו שאינה נאמנת שיעבור הוא בלאו ודוק. וצ"ל לשיטת רש"י שכ' תשו' הר"ן דנדר עד"ר דוקא לדבר מצוה אין לו הפרה מה דמסיק בגמ' דלדבר מצוה יש לו הפרה דוקא כהך דמקרי דרדקי דהוי נדר בטעות או כהך דאונס שגירש דהוי נדר טעות דאלו הי' יודע דאינו רשאי לגרשה בע"כ ושעובר בלאו לא הי' נודר דכל כמה דאין מגרשה לא יהבי' לי' אחרינא כדאמרי' בסוף אע"פ אבל לשאר דבר מצוה אין התרה לנדר עד"ר כשיטת ר"ת הובא בר"ן:

ט ולכאורה י"ל דהיכא דהאשה הודית שעברה ע"ד משה או אף שזינתה דנאמנת להפסיד כתובתה כמ"ש הר"ן שתהי' נאמנת אף לאסרה על בעלה או אף לגרשה בע"כ גם לגבי אנוסה דמתוך שנאמנת להפסיד כתובתה נאמנת לאסרה על בעלה כמו דאמרינן בס"ת בגיטין נ"ד ע"ב. אך לפמ"ש הטו"ג ביו"ד קכ"ז דדוקא בס"ת דלית לה לע"ע חזקה דכשרות מ"ה אמרינן מתוך ובמקום אחר בארתי אמאי ל"א שיש לס"ת חזקה מחמת רובא דרוב סופרים מומחין הם) משא"כ היכא שיש חזקה ל"א מתוך שנאמן עיי"ש. א"כ באשה שיש לה חזקת כשרות וחזקת היתר לבעלה ל"א מתוך ובהכי נלפע"ד דאם ידוע שנתיחדה עם א' והיא אומרת שזינתה דאיתא בסי' קע"ח דנאמנת היינו מה"ט דכיון דאיתרע חזקתה שוב אמרינן מתוך שנאמנת להפסיד כתובתה וה"ט דנאמנת במשנה דסוטה לומר טמאה אני לאחר קו"ס דאיתרע חזקתה שוב אמרי' מתוך. ולפ"ז ה"ה בע"א או' שזינתה עיין ב"ש קט"ו ס"ק כ"ג שכ' לתרץ הב"י אין חייב לגרש אלא מדיני שמים ולפמ"ש נראה כמהרש"ל שהובא שם דכיון דע"א מגרע חזקה כמ"ש הפ"י קדושין פ' האומר נאמנת משום מתוך אך שם בב"י דמיירי באמר ע"א שזינתה והיא שותקת אולי ל"ש מתוך רק באמרה בפירוש:

י ולפ"ז בהך דינא דצ"ץ שהובא בב"ש ס"ק הנ"ל באשה שנשאת לכהן ונתברר שזינתה קודם נשואין ואומרת שזינתה מקרוב י"ל דל"ש לאסרה על בעלה כהן משום מתוך די"ל דזנות פני' אין מגרע חזקת כשרות לכהן כדמשמע בש"ס דכתובות בראוה מדברת דמוקמינן בחזקת כשרות והיכא דיש חזקה ל"א מתוך ובזה יש לעיין טובא וכן בדין לענין א"א כהן שאומרת נאנסתי ויש רגלים לדבר י"ל דאינו נאמנת אך לפיסקא מהרא"י דברגלים לדבר נאמנת דוקא היכא דשייך מתוך שמפסדת כתובה משא"כ היכא שאינה מפסדת כתובה ועיין תוס' כתובות ס"ג וההכרח לקצר הפעם:

יא והנה מ"ש לעיל בישוב הסוגיא דמכות וכתבתי דאף דאם האשה אומרת שעברה ע"ד משה או שזינתה נאמנת להפסיד כתובתה אך לא שיגרשה בע"כ באונס שגירשה או בזה"ז שיש חרם ומ"מ לענין שיהי' מצוה לגרשה נאמנת דמה"ט מהני הנדר עד"ר לשיטת רש"י שפירש הר"ן בתשובה דעד"ר ל"מ רק לדבר מצוה וכ"כ הראב"ד הובא בר"ן גיטין ד' ל"ה הנה בתשו' הב"ח החדשות סי' ע"ד כ' להיפך עיי"ש בביאור שיטת הראב"ד שהקשה אהא דאמרינן בכתובות ע"ב מנא ידע דלמא שהיא אומרת ותי' דא"א מע"ר והקשה הר"ן דהרי להפסיד לעצמו נאמן ותירץ הב"ח דכיון דבמשנה משמע דמצוה לגרשה. ולזה הקשה בגמ' מנא ידע וע"ז כ' הראב"ד דאינה נאמנת שיהי' מצוה לגרשה עיי"ש באריכות ודעת הב"ח רחבה מדעתינו ולדעת הב"ח הדבר מבואר דאף אם אמרה שעברה ע"ד ליכא מצוה לגרשה כנ"ל:

ועכ"פ יצא לנו לדינא בנ"ד דליכא עידי קינוי ולא עדי סתירה רק שהאשה אומרת כן הדבר ברור דנאמנת במיגו ומותר לדור עמה ולא מבעי שלא יוכל לגרשה בע"כ אלא אפילו מצוה ליכא ועיין בנוב"י קמא סי' ע"א ואין להאריך בפרט זה יותר:

יב ובעמדי בענין זה לא אמנע מלהודיעו שיש לי צער בדברי הירושלמי ריש סוטה דאמר שם השיבו לדברי ר"י ב"י א"כ אין לדבר סוף הכל ממנו לקנאות לה בינו לבינו ולהביא עדים כן גרס הקרבן עדה ופני משה גרס לקנאות לה בשנאה ושניהם פירשו שיבא להפסיד לה תמיד הכתובה שיאמר שקינה לה ויפסידה כתובתה ויביא עדים שנסתרה דהואיל ובאמת לא קינה לה לא נזהרת היא ויבוא להפסיד כתובתה כשלא תרצה לשתות והדבר תמוה דאם באמת לא קינה לה תכחישו ותשבע ותטול הכתובה כמבואר בר"מ פכ"ד מאישות ה' י"ד וה' כ"ה דאם יש הכחשה שהיא אומרת לא עברתי או שלא התרה בה תשבע ותטול וא"ל דדוקא לדידן תשבע ותטול אבל לריב"י מוכח דלא מהימנא להכחיש הקינוי דאס"ד דמהימנא אמאי תשתה בקינא בינו לבין עצמו תהי' נאמנת שלא זינתה במיגו דהי' מכחשת הקינוי ותשבע לבד בלי שתי' דז"א דכיון דהיא מודית שקינא לה ונסתרה הוי רגלים לדבר וכל עוד שלא תשתה אנן סהדי שזינתה ול"מ מיגו אבל לעולם במכחשת הקינוי תשבע ותטול. והנה בקושי' זו מהירושלמי יש לפרש דהכי מקשה כיון דקינוי בינו לבין עצמו מהני יכולה לפסוד כתובתה דשמא באמת יקנה לה ותשכח הקינוי ותסתור ותפסיד ומשני א"ר יוסי מה טובה להסתר היינו דכיון דקינה לה למה תסתור תזכיר הקינוי ואיהי אפסדא לנפשה אך מה דמקשה אח"כ על מתניתן דמהני סתירה בלא עדים הכל ממנו לקנות לה עפ"י שנים ולומר מפי' שנסתרה ולפוסלה מכתובתה ובזה קשי' דתכחיש הסתירה ותשתה ושמא ס"ל להירושלמי כמו שכתבתי דמוכח דאינה נאמנת להכחיש מדלא מהימנא במיגו דל"ה במקום עדים דל"ה רק ספק וע"כ מוכח מהתורה דאינה נאמנת להכחיש ועדיין צ"ע:

יג ועיין עוד בירושלמי שם בעידי סתירה שנמצאו זוממין לוקין ובעי בירושלמי אי ישלמו הואיל ומכוחן מפסדת הכתובה אי לא תשתה ופסק הר"מ פכ"א מעדות דלוקין ואין משלמין והנה בזה הטעם פשוט דפסקינן כמ"ד בשבועות ל"ב דמשביע עדי סוטה פטורין דגורם לממון לאו כממון דמי ושמא תשתה ול"ה רק גל"מ וכן פסק הר"מ פ"י משבועות ה"ז ומ"ה בהוזמו לוקין משום לא תענה דמלקות דלא תענה חייבין אף בגורם לממון ואין משלמין אמנם מה שפסק הרמב"ם דבהוזם העד טומאה משלם ע' ברמב"ם לגי' הכ"מ ומוכח מדבריו דאף בעד אחד משלם מכאשר זמם דלא כמ"ש בקצה"ח סי' ל"ח וכבר הרגיש בזה בספר היקר אמרי בינה דיני עדות סי' י"ח (וע' מ"ש בזה לעיל ח"ר סי' ק"ב):

הנה בגוף דברי הרמב"ם צ"ע דכיון דאף בלא העד טומאה לא היה לה כתובה אחר קו"ס עד שתשתה ותקבל השבועה יכול העד לומר מה אפסדיתיך מי יימר דמשתבעית ותשתה וכיון דמעיקרא לא הי' לה כח ליטול רק בשבועה ל"ה רק גורם לממון וא"צ לשלם מכאשר זמם דהלכה דגורם לממון לאו כמ"ד הרי זה דומה לדין המבואר בח"מ פ"ז בש"ך ס"ק נ"ב דעד אחד שהעיד בהיפך שבועה והוא אומר לא נתרציתי אין מחויב שבועה דאורייתא דאין כאן כפירות ממון דמי יימר דמשתבע וכן דעת הש"ך סי' צ"א ס"ק כ"ו דממון שלא הי' יכול ליטל רק בשבועה לא מקרי כפירת ממון וכן הוא בסי' כ"ב ס"ק כ' עיי"ש (ושוב הראו לי גם קו' זו בשער משפט סי' ר"צ עיי"ש בדבריו הנעימים):

יד והנה דברי הר"מ הנ"ל יוצאין מדברי הגמ' שבועות ל"ב דהכל מודין בעד סוטה דחייב בשבועת העדות דהיה כפיררת ממון. אמנם גם שם צריך להבין אמאי הוה כפירת ממון מי יימר דתשבע האשה כדאמרינן שם אהא דהכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה מי יימר דמשתבעת וצ"ל דדוקא שם שהתובע משביע לעד והעד אומר אינו יודע ואלו העיד הי' לו ממון בשבועה ועכשיו אין לו ממון לא הפסידו רק גל"מ ומ"ה פטור העד משא"כ כשהבעל רוצה לפטור עצמו מהאשה ואולי העיד העד לא הי' צריך ליתן כלל ועכשיו צריך ליתן בשבועת האשה ל"א מי יימר דמשתבעית האשה כיון דהאשה נשבעת ע"כ ומקרי כפירת ממון א"כ זה דוקא לענין שבועת העדות משא"כ לענין הזמה דהעדים הפסידו לה שאלו לא העידו הי' נשבעת ושוקלת ועכשיו ל"מ שבועה יאמרו לה העדים מי יימר דמשתבעת ול"ה רק גל"מ כמ"ש הש"ך לענין היפך שבועה ולענין חנוני על פנקסו ולענין שבועת ע"א ע"כ צ"ע למה ישלם מכאשר זמם. שוב ראיתי דהר"מ פוסק דלא כשיטת הרא"ה הובא בש"ך צ"א ס"ק כ"ו אך כבע"ת דבכופר הבעה"ב שלא אמר ליתן נשבע היסת אף דכופר בממון שהתובע אינו יכול ליטול רק בשבועה ע' ר"מ פט"ז ממלוה. אך משבועה היסת אין ראי' די"ל דלענין שבועה דאורייתא מודה הר"מ דאין נשבעין בגורם לממון וה"ה לענין הזמה. (וע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' קי"ח אות כ' בענין זה ושם הבאתי ספר דברי אמת בענין חשוד דף ס"ח דפוס האלברשטאד):

טו וע' בקצה"ח סי' ר"ץ שהאריך בענין זה ומבואר שם שמסקנת דבריו בשיטת רבינו מאיר דמי יימר דמשתבע לא אמרינן אך מי יימר דמשתבעת אמרינן ובנתיבות שם כ' דלענין מזיק בעינן ברי היזקא ול"ה ברי היזקא היכא דאיכא ספק עיי"ש א"כ לענין הזמה בעינן ג"כ ברי היזקא והיכא שיש ספק בלא העד אי יבא לידי גביינא לא ברי היזקא בעדותן ואמאי משלם מכאשר זמם וצ"ע הן אמת שיש ראי' דכאשר זמם חייב אף בגורם לבד ודלא כתי' הריטב"א ריש מכות אהא דבן גרושה אין אומרים שיעשה בן גרושה וכן אין משלמין מה שהפסידו לו התרומה דל"ה רק גרמא וכתיב כאשר זמם לעשות ולא לגרום דהר"מ פוסק פכ"א מעדות דעדים שהעידו שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא עיניו והוזמו משלמין דמי עין להאדון והקשה הראב"ד דהרי הר"מ פוסק דהאדון פטור מדמי עין אא"כ תפיס ותי' הכ"מ כיון שרצו להזיק לו אם תפס מ"ה משלמין הרי דאעפ"י לא תפס מ"מ כיון שהפסידו אותו אם תפס חייב דהוא גורם לממון אם יתפוס וחייב בהזמה בגורם לבד דלא כהריטב"א ע"כ נכונים דבריו גם לענין קושיתנו אמאי בעד סוטה משלם מכאשר זמם ומצאתי בשער משפט סי' א' סק"ד שכ' ג"כ כדברינו דחייב כאשר זמם על גורם לממון ואמנם לא הביא דברי הריטב"א ריש מכות שהבאתי לעיל:

טז ובעניותא נ"ל ראי' להרמב"ם דבעד סוטה חייב ממון בהוזם דאס"ד דפטור ממון דל"ה רק גורם כיון דבלאו דבריו מי יימר דמשתבעית א"כ חייב מלקות מלא תענה כדמוכח מהר"ם וירושלמי דעדי קו"ס לוקין הואיל ואין בעדותן ממון אף דהם גורמין לממון לוקין משום לא תענה א"כ הא דמקשה במכות ח' ע"ב דכותי' גבי עבד שהעיד בו והוזם ועבד בר עדות הוא והרי משכחת בעד סוטה דכשר אף עבד והוזם דמלקין משום לא תענה. וע"כ בעד סוטה חייב ממון ולא משכחת שילקה משום לא תענה ונמצא ראי' להרמב"ם הנ"ל מיהו יש לדחות די"ל דעדים פסולין לכל עדיות שבעולם אף דלפרקים נאמנים מ"מ מלקות דלא תענה ליכא וכבר ראיתי לאחד שכ' כן דבפסולי עדות אף דהם נאמנים מ"מ עדיין לוקין משום לא תענה ולפ"ז אין ראי' ממכות:

יז ועפ"י דברי הר"מ הנ"ל עולה יפה מה שהעירותי בחידושי לישב מה שקשה לתוס' כתובות ט"ז אהא דמקשה וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי ליכא עדים מה הוה אמאי לא הקשה בפי' לרב דלשמואל לק"מ דאין הולכין בממון אחה"ר והעירותי דאף לשמואל הקשה שפיר דנהי דשמואל ס"ל אין הולכין בממון אחה"ר מ"מ ברוב וע"א נוכל להוציא ממון דהרי רוב עדיף מע"א דמהני בד"נ משא"כ בע"א וגם רוב מהני באבידה דליכא חזקת ממון וע"א ל"מ באבידה כדמוכח ב"מ דף כ"ח וכיון דע"א מצטרף עם ע"א להוציא ממון כ"ש דרוב וע"א יצטרפו להוציא ממון ושפיר מקשה בגמ' כיון דרוב נשים בתולות נשאות כי ליכא עדים מאי הוה והכונה למ"ל עדים תסגי בע"א ומ"ה הקשה בגמ' סתם משא"כ בב"ב צ"ב הקשה בגמ' לרב למ"ל עדים כלל תוציא ממון ברוב לבד ונשאלתי מתלמידי דא"כ אם הוזם העד לא ישלם מכאשר זמם רק החצי דהרי הוא לא הועיל בעדותו רק על מחצה ואמאי לא מוקי בש"ס דמכות ג' עד זומם משלם לפי חלקו בהכא. אמנם לא הקשה כלום דהרי בעד סוטה אף שלולא עדי קו"ס לא הי' בעדותו תועלת כלל מ"מ עכשיו שהעיד על טומאה והוזם משלם עבור כל הכתובה ה"ה ברוב וע"א והוזם משלם הכל ומ"ה עד זומם משלם לפי חלקו ליכא לאוקמא בהכי דהוא משלם הכל ודו"ק. הנה העתקתי מה שהעליתי ונתחדש ת"ל בענין הנ"ל כי אין ביהמ"ד בלא חידוש ולדינא כבר כתבתי דפשוט שהאשה מותרת לבעלה.

והנני ידידו ש"ב דו"ש

תוכן העניינים

בית יצחק אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה