אור ברסלב

בית יצחק אבן העזר חלק ב· רבי יצחק יהודה שמלקיש

סימן קיט

סימן קיח

ב"ה לבוב והר"ם קרננ"ו לפ"ק. שלום וברכה וכ"ט לכבוד ידידי ה"ה הרב הגאון החריף ובקי המפורסם מ'

שמואל

ענגיל נ"י האבד"ק

ראדימישלא. ע"ד השאלה בבתולה שנשאת לבעלה בט"ז אלול תרנ"ה ונבעלה בעילת מצוה ולא היתה יכולה לטבול תיכף אחר ראי' בתולים, כי בכ"ה אלול הגיע ימי וסת שלה לזה היתה זמן הטבילה שני' אור ליום י"ב תשרי תרנ"ו ובכ"ה תשרי שהי' זמן וסתה כי הי' לה וסת קבוע לראות בעונה בינונית לא ראתה ויצא קול שהיא מעוברת ובעלה שבק לן חיים בו' כסליו תרנ"ו והניח אח בן ד' שנים. והאשה הנ"ל ילדה בת ב' תמוז תרנ"ו והיתה הילדה בבריאות י"ב ימים ונחלתה ואמר הרופא סיבת מחלתה שלא הי' לה מינקת כהוגן ואמה מחולשתה שמטה הדד ושנתנו לה מאכלים והילדה חלתה ד' ימים ובח"י תמוז נפטרה. והנה מעיד ע"א שבי"ט טבת או בכ' טבת ראה האלמנה והכיר שהיא מעוברת וכרסה בין שני' כדרך אשה מעוברת והנה העידו ב' עדים שראו הילדה. קודם קבורתה שנגמרו שערה וצפרני' בשלימות כדרך בני קיימא ועד א' העיד שראה הילדה בעת חייתה והיתה מלאה שערות ונגמרה צפורני' ככל הילדות בני קיימא ואשה אחת העידה שבעת שיצאה הולד לאויר העולם ראתה שגמרו הצפרנים והי' לה שערות ואשה אחת העידה שלמחרת יום הלידה ראתה כי נגמרו שערה וצפורני' גם שהיתה בבריאות ונגמר גופה בשלימות ככל ילדי בני קיימא. עוד העידה האשה שבכ"ה תשרי הכירה בפני' של האשה ובתשוקתה לדברים חמוצים ושנמאס לה אכילת בשר כי היא תחלת ימי עבורה והנה עתה שואלני אם מותרת להנשא או זקוקה ליבם:

א תשובה נבאר מקודם אם מה דחיישינן לנפל בלא שהה ל' יום באדם וח' בבהמה לרשב"ג היא מה"ת או דרבנן, הנה דעת רוב הפוסקים דהיא רק חשש דרבנן דמדאוריי' ל"ח לנפל דרוב נשים ורוב בהמות ולד מעלי' יולדין. אך י"ל בלא שהה ל' יום ומת הרי ולד זה אינו מהרוב דרוב ילדים אינם מתים קודם ע"כ חיישינן שמא ממיעוט נפלים היא מ"מ הרי כ' הרא"ש בחולין י"א דאם עשו גבינות מבהמות ונשחטה אחת ונמצאת טרפה למאי דפסקינין דאזלינן בתר רובא אמרינן השתא היא דנטרפה דרוב בהמות כשירות וביאור הדבר דממשיכין הרוב ואמרינן השתא יצאה הבהמה מהרוב ולא מעיקרא דיש חזקה מחמת רוב ה"ה במת הולד תוך ל' אם נימא דהוה נפל בתחלת הלידה יצא מהרוב ואם נימא דולד מעלי' היא ובן קיימא היא במיתת הולד, יצא מהרוב מ"ה אמרינן עכשיו יצא מהרוב. אך לשיטת התוס' חולין י"א דס"ל בגבינות כיון שעל כרחך יצאה בהמה זו מהרוב ל"א השתא היא דנטרפה דהוה חזקה שלא נתבררה וחזקה מחמת רוב ל"מ שע"כ יצא מהרוב ה"ה בולד י"ל במת הולד ע"כ יצא מהרוב אין ממשיכין הרוב והנה י"ל דאינו דומה לגבינות דיש להגבינות חזקת כשרות כמו קודם שנולד ספק הי' החלב מותרת משא"כ לענין יבמה לשוק יש להאשה חזקת איסור אך י"ל דתיכף כשנתעברה קודם שנודע הריעותא הי' רוב שתלד בן קיימא ולהרא"ש מהני חזקה מחמת רוב על כן אנו אומרים עכשיו יצא הולד מהרוב וע' תשובת ברית אברהם חיו"ד סי' כ' שמפלפל בסברא זו ומטעם זה נלפע"ד דלא כמ"ש בבית אפרים אה"ע סי' קל"ד ד"ה אמנם לפענ"ד י"ל לשי' הרא"ש דהרא"ש ס"ל בלא שהה ל' יום ופיהק ומת הוי ספק נפל מה"ת אפי' לרבנן והוסיף עוד לומר דאפי' מת מחמת חולי הוה כפיהק ומת והוה ספק מדאורייתא דהרי הרא"ש סובר דממשיכין הרוב ואמרינן השתא יצא מהרוב, א"כ במת מחמת חולי אמרינן דהולד היא מרוב בני קיימא והשתא היא דיצא מהרוב. ואף אם נאמר דבפיהק ומת אין לתלות המיתה אך במה שהוא נפל והוא הוכחה שהוא נפל י"ל דהוא ספיקא דאורייתא משא"כ כשמת ע"י חולי שיש לתלות המיתה בהחולי' ודאי אמרינן השתא יצאה מהרוב כמו דאמרינן השתא היא דנטרפה. ול"ה רק מדרבנן עוד י"ל דהרי הרוב הוא על האם כדאמרינן רוב נשים ולד מעליא ילדן. והרוב של האם לא איתרע במה דמת הולד דהולד יצא מהרוב מחמת חולי' והרוב של האם לא איתרע כדאמרינן בחולין ו' סכין איתרע בהמה לא איתרע:

ב והנה בעיקר ההוכחה של הטורי אבן דהא דחיישינן לנפל הוא חשש דאורייתא מדמקשה בר"ה ו' דמ"ה בכור בעל מום מונין לו שנה מיום שנולד דוקא בכלו לו חדשיו הא בלא כלו לו חדשיו אין מונין רק מ"ח ימים דלא חזי לאכילה והרי זה מדאו' דתאכלנו שנה בשנה ואס"ד דרק מדרבנן חיישינן לנפל איך ע"י איסור דרבנן מתירין להשהותו יותר משנה. וכ' בס' חיו"ד ח"א סי' כ"א אות ט' דהנה בכל ולד יש ס"ס שמא בן ט' ואת"ל דאינו בן ט' שמא בן ז' רק דהוה ס"ס משם אחד והפמ"ג כ' בדיני ס"ס ס"ק י"א דס"ס משם אחד מדאורייתא מהני ורק מדרבנן ל"מ. ועדיין תיקשי מהא דמק' בעל מום מי מצי אכיל. ואמנם בנדה כ"ד ע"ב מבעי' בגמ' אי בהמה יולדת לשבעה או לא ולא איפשטא ועיין זקני ת"ש סי' י"ג ס"ק ט"ו. א"כ י"ל דהא דמקשה בר"ה בעל מום מי מצי אכיל קאי לצד האיבעי' דבהמה אינה יולדת לשבעה ול"ה ס"ס ורוב לחודא ל"מ כמ"ש בדגול מרבבה סי' ט"ו דהיכ' דאף דאזלינן בתר רוב מ"מ החזקה קיימת כגון בעגל קודם שחיטה דודאי בחזקת שאינה זביחה קיימא סמוך מיעוטא לחזקה מדאורייתא. ע"כ מקשה בעל מום מי מצי אכיל היינו לשחוט ולאכול. וכל זה שייך בבהמה אבל באשה דיש ס"ס דודאי יולדת לשבעה וודאי ל"ה רק חשש דרבנן דהוה ס"ס וגם ל"ש סברת הדגול מרבבה באשה ובזה מיושב ק' ב"ש קס"ד למה מחמירין בעגל אף בדיעבד ובאשה אמרינן אם נשאית לא תצא להנ"ל מיושב דבאשה ודאי יש ס"ס משא"כ בבהמה עיי"ש שהארכתי:

ג והנה בעיקר סברת הדג"מ סי' ט"ו שכ' דבבהמה י"ל סמוך מיעוטא לחזקה מן התורה ואף דרובא עדיף מחזקה זה דוקא דאם ניזל בתר רוב אין כאן חזקה כגון בפרה אדומה אם הפרה מרוב כשרות יפה הוזה והטמא נטהר משא"כ בבהמה אף אם אינו נפל מ"מ עדיין יש חזקה שאינה זבוח דהרי לע"ע לא שחוט ואיני מבין סברתו דהרי הספק כשישחט אם תהי' מותרת ואז ליכא חזקה והרי בהזי' הספק אם מותר להזות ועדיין לא הוזה וע"כ צ"ל כיון דאם הוזה נטהר מותר להזות ה"ה הכא אם ישחוט תהי' מותרת. ואולי כוון הדג"מ לסברתו בנובי"ק חאה"ע סי' ס"ט ד"ה ובאמת ששם כ' ג"כ דאף דרובא עדיף מחזקה דוקא בנעשה המעשה רק שמסופקים אם נעשה בהכשר אבל אם אנו דנין אם נעשה המעשה חזקה זו אלים טובא ועדיף מרוב עיי"ש אך בשחיטת ספק נפל הרי נעשה המעשה ואנו מסופקין אם נעשה בהכשר בזה מודה נוב"י דרובא עדיף. וגוף סברת הנובי"ק סי' ס"ט הנ"ל צ"ע מיבמות קי"ט דנראה שם דלרבנן בהלכה היא וצרתה למדה"י לרבנן מותרת לשוק דרוב נשים מתעברות ויולדת ול"א סמוך מיעוטא לחזקה דרוב עדיף אף דשם ספק אם נעשה המעשה היינו ההריון והלידה ואף דתוס' כ' שם דלא מקרי רובא דתליא במעשה דממילא נזקק לאשתו מ"מ ספק אם נעשה ההריון והלידה וכפי הנראה גם להנוב"י לא ברור לי' סברתו. שוב ראיתי בנובי"ת אה"ע סי' י"ט שבן המחבר לא הסכים לנוב"י מטעם שכתבתי:

ד וכת"ה הביא ראי' דלא כדג"מ רק אף בבהמה ל"ה רק מדרבנן מהגהות הב"ח ביומא ס"ה ע"ב שהקשה בגמ' אפר ושעיר של יום הכפורים שנאבד ונשתייר לשנה אחרת לא יקרבו גזירה משום חטאת שעברה שנתה ומקשה אשעיר הוא גופה עברה שנתה ומשני כרבי והקשה בהגהות הב"ח נוקמא שנעשה בן ח' ביו"כ ולגבי בכור מפורש דמונין משעה שנראה להרצאה והקשה כת"ה הרי תוס' עירוכין י"ח ע"ב כתבו דדוקא לענין בל תאחר מונין משעה שנראה להרצאה ולענין בן שנה מונין מיום שנולד (ומצאתי בהגהות רש"ש שהרגיש בזה) ותירץ דב"ח ס"ל דקאי אף לענין בן שנה כדמשמע מתוס' ר"ה דלא קאי דוקא לענין בל תאחר רק לענין לאכלו תוך שנתו מונין משעה שנראה להרצאה. וה"ה לענין בן שנה. ותירץ הב"ח דבשלמא בבכור דקיימא רק להרצאה ולא לאכילה מונין משעה שנראה להרצאה דמעיקרא לא חזי כלל משא"כ היכא דבשעה שנולד הי' חולין ולא הי' עומד למזבח והי' ראוי לאכילה מונין משעה שנולד ואי ס"ד כהדג"מ ופמ"ג דגם בחולין הי' אסור באכילה מספק מדאורייתא אמאי מונין משעה שנולד וע"כ דבחולין אין אסור מן התורה ומ"ה מונין מיום שכולד. הנה נפלאתי שלא פי' כוונת הב"ח בקושיתו דאם נעשה בן ח' ביו"כ בבקר ביו"כ השני כבר עברה שנתו דשעות פוסלת בקדשים. ואיך משכחת דלא עברה שנתו ועיינתי בהגהות הב"ח שציין קשיתו על רש"י שם ושמא לא הקשה על גוף קו' הגמ', רק על רש"י שכ' דמשכחת לה שלא הי' רק שס"ג וע"ז הקשה שלא הי' רק קצת יותר משנה דכשהגיע יו"כ אינו רק שנה וביו"כ גופי' הוא יותר משנה אבל על גוף קושית הגמ' ל"ק קושיתו. אמנם יש לפרש קושיתו אגוף קושיות הגמ' ונאמר דזקני הב"ח יסבור כשיטות הפמ"ג דבעי ז' ימים מעל"ע וכש"כ בקדשים בעי מעל"ע ומשכחת לה שהפריש שעיר ליו"כ שימלאו ז' ימים בשעה ב' אחרי צהרים בדרך משל והיו יכולין להקריבו ביו"כ בשעה הנ"ל ונאבד וראוי הוא להקריב בשנה שני' בבקר דהוא השתא בן שנה. ואם כנים דברינו בכונת קושיתו ל"ק עלי' מתוס' עירוכין דהתוס' עירוכין הוכיחו סברתן דאין מונין משעה שנראה להרצאה מדאמרינן שעות פוסלת בקדשים ואם מונין מיום ח' לא משכחת שעות פוסלת בקדשים וזה לתוס' דלא בעינן מעל"ע אבל להב"ח דבעי שלימין ז' ימים משכחת שעות פוסלות כמ"ש ג"כ בהגהות הרב ר' שמחה מבוברקא ובנובי"ת יו"ד סי' ז' א"כ לשיטתי הב"ח יפה הקשה די"ל דלא כתוס' והנה מתירוץ הב"ח יפה הוכיח דינו אך לא קיי"ל כהב"ח ולא בעינן מע"ל ול"ק ק' הב"ח כלל. ולשיטת הב"ח מיושב קו' תוס' עירוכין ח"י ע"ב ד"ה שנתו שהקשה ר"ש למ"ל קרא שנתו שלו ולא שנתו של עולם אס"ד דמונין שנתו של עולם איך יקריב תמידין בר"ה הרי ע"כ נולדו קודם ר"ה שיהי' בני ח' בד"ה והו"ל בן שתי שנים. דע"כ לענין בן שנה מונין מיום שנולד אולם להב"ח דבכור מונין מיום ח' דלא הי' ראוי לקרבן והוא עומד אך להקרבה נהי דבהמת חולין שהוקדש מודה הב"ח שמונין מיום שנולד מ"מ לולא שנתו שלו היו אמרינן דמונין לשנתו של עולם ומשכחת תמידין ומוספין בר"ה שלוקחין ולדות מבהמת קדשים כגון ולד תמורת עולה שקרב עולה כדאמרינן בתמורה י"ח אך י"ל דלקרבן ציבור ולד תמורה לא חזי דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה כדאמרינן בתמורה כ' ע"ב (ועיין בספרי ליו"ד ח"ר סי' ו' אות ב') אך הרי משכחת לה שקנה הגזבר עוברין והקדישן דקי"ל כר"י דקדושה חלה על העוברין בתמורה י' ול"ה דשלב"ל כמ"ש בקצה"ח ונתיבות סי' ר"ט. דזה עומד להקרבה ומונין משעה שנראה להרצאה ונראה להרצאה רק בר"ה ועיין בספרי ליו"ד ח"ר סי' כ"ג אות ד"ה שהוכחתי ממהש"א ביצה ו' תוס' ד"ה וכי מה בין דס"ל בעי ז' שלימים גם כתבתי שם דלדידן דל"ח למיעוט נפלים רק מדרבנן ל"ב ז' שלימים רק לר"מ דחייש מדאורייתא למיעוט בחזקת איסור בעי ז' שלימים ועיי"ש שישבתי קו' הפמ"ג מיומא ס"ג ומעירוכין ולפ"ז מיושב קו' הב"ח דביומא ס"ו דקאי הסוגיא לר' יהודה והוא לא חייש למיעוט ע"כ לא בעי ז' שלימים ושפיר מקשה בגמ' ומכל זה מוכח דלדידן ל"ח לנפל רק מדרבנן ודוק כי קצרתי:

ה ושוב נ"ל דעיקר סברת הדג"מ דה"ט דחיישינן בבהמה למיעוט נפלים משום דדוקא אם הרוב מתנגד לחזקה ל"א סמוך מיעוטא לחזקה אבל בנפל קודם שחיטה אף אם אזלינן בתר רוב מ"מ החזקה קיימת בכה"ג רוב לא עדיף מחזקה והנה הקצוה"ח סי' ר"פ וש"ש סי' פ"ז כתבו דה"ט דאין הולכין בממון אחה"ר משום דאף ניזל בתר רוב אבל הממון בידו ועדיין חזקה קיימת רובא לא עדיף מחזקה ורב דס"ל הולכין בממון אחה"ר ס"ל אף בכה"ג רובא עדיף. והנה הלכה כרב באיסורי ולפ"ז אף בנפל אזלינן בתר רובא וזה הטעם של האורחת חיים הובא בב"י דס"ל בעגל ספק אם כלו לו חדשיו מותר לאכלו קודם ח' דס"ל הא דאמר שמואל בשבת קל"ה הלכה כרשב"ג ומשמע אף בעגל משום דכשיטתי' ס"ל דהיכא דחזקה קיימת רוב לא עדיף מזה אבל אנן פסקינן הלכה כרב באיסורי והא דמקשה בר"ה ז' בע"מ מי מצי אכיל וכן הא דר"פ ור"ה ברי' דר' יהושע לא אכלו בשבת קל"ה משום דס"ל הלכה כשמואל דאמר הלכה כרשב"ג אף בעגל ואנן לא פסקינן רק כרב באיסורי אף היכא דפליגי בממון אם יש נ"מ באיסורי עיין תוס' כתובות י"ד ע"ב ד"ה כמאן וזה הערה יקרה:

ו והנה בדין דגמרו שערו וצפרניו רק שלא נבדק בשעת לידה רק שאח"כ ראו שגמרו כמו בנ"ד האריך כת"ה ומייתי תשו' ח"ס סי' ס"ט שכ' דל"מ סימן דגמרו רק בראו בשעת לידה ולפענ"ד להוכיח דאפילו אח"כ ראו שגמרו מוציא מספק נפל. דהנה קשי' לפי המבואר ביבמות פ' ע"א דלרבנן בן ח' כשגמרו סימנים אינו יוצא מידי נפל עד שיהי' בן כ' שנה לפירש"י ותוס'. ולפ"ז לר"מ דחייש למעוטי לא יוכשר אדם לעדות ולקדושין ודאי עד שיהי' בן עשרים דשמא בן ח' חדשים הוא והוא נפל וגרע מטרפה ולדון יהי' כשר דל"ג מטרפה דכשר לדון ולדעת ירושלמי הובא בטוש"ע סי' ז' אפילו קטן כשר לדון ודוקא לעדות פסול דבעינן דין הזמה ועוד דכתיב ועמדו שני האנשים כמ"ש רש"י ב"ב קנ"ה. ובאמת מקטן כבר הקשה בתומים מכל הכשר לדון ומטרפה ל"ק דטרפה כשר להעיד בד"מ כמ"ש הש"ך סי' ל"ג אך מפחות מבן עשרים קשה דהרי משנה כל הכשר לדון מוקמינן כר"מ בנדה נ' ור"מ חייש למעוטי ושמא בן ח' הוא ולא יכשר רק בן עשרים ולדון כשר וקשי' כנ"ל וע"כ צ"ל דר"מ ודאי סובר כרבי דגמרו אפי' בבן ח' סגי בל' יום ומ"ה כשר לעדות ולקדושי ודאי ומזה נ"ל לפמ"ש בספרי ליו"ד ח"א סי' ס"א אות ט"ו וסי' ס"ט אות ו' דרבי כר"מ ס"ל וחילי מחדושי הר"ן דר"מ דמטמא באשה שהי' עושה צרכיה כשיטתי' ס"ל דחיישינן למעוטי ורבי כר"מ ס"ל בנדה י"ד וע"כ גם הוא חייש למעוטי וקשי' לדידי' איך יוכשר בן י"ג לעדות ולקדושי ודאי. וע"כ ס"ל דגמרו מהני ובלא גמרו באמת איכא ריעותא ופסלינן לעדות אמנם אם נאמר דגמרו ל"מ רק אם הוא בשעת לידה הק"ל איך בן י"ג כשר לעדות דלמא בן ח' הוא ובשעת לידה לא נגמרו שמה שרואין השתא שנגמרו אין תועלת ולמה כשר להעיד וע"כ מהני גמרו אפי', אח"כ לרבי ולר"מ וה"ה לדידן ועוד נדבר מזה אי"ה ועכ"פ מוכח מזה דאם ראו אח"כ שגמרו שערו וצפרניו אמרי' דודאי בשעת לידה נגמרו והוא בן קיימא בודאי אפי' למ"ד חיישינן למעוטי:

ז ונבא לגוף הדין הנה כת"ה כ' דבנ"ד אין לספק שמא נתעברה מביאה ראשונה והו"ל בן ט' חדשים נהי שראתה אח"כ מ"מ בתחילת עיבורה אינה מסולקת מדמים כמ"ש בס"ט סי' קצ"ד ואין ראיה מראית נדתה שאינה מעוברת (ובאמת כבר מבואר כן בתשו' הרשב"א הובא בבית אפרים סי' קל"ד ד"ה עוד זאת אדרוש וכן כ' בריב"ש סי' תמ"ו דמעוברת אינה מסולקת דמים בג"ח הראשונים ובאמת צ"ע מזה על תשו' עבודת הגרשוני סי' כ"א) מ"מ כיון שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ולדעת שיבת ציון סי' ע"ג בשם המדרש אפי' מיעוט ליכא דלא כנובי"ק סי' כ"ב אין לספק בזה. איברא דגם לשיבת ציון יש להסתפק שמא מיעך באצבע או הערה בה ולא פירש ממנה ובפעם שני נתעברה כמ"ש בשיבת ציון דמה"ט מתיר הש"צ האשה לבעלה כהן דתלינן שנתעברה ממנו תיכף לאחר נשואין אך שם מתיר מתרי חזקה דעדיף מרוב ובנ"ד אין כאן תרי חזקה מ"מ לספק יש לצרף סברא הנ"ל ויבואר אי"ה עוד מזה:

ח והנה בת"ש סי' ט"ו ס"ק י"ג מבואר דאף בבהמה דחלה ונשחט תוך ז' איכא חשש דאורייתא דחיישינן לשיטת הרמב"ן דחלה ומת הוה כפיהק ומת ומייתי ראי' מתו' בכורות כ"א שכ' דמה"ט מחמירינן בבהמה כרשב"ג משום דגזרינן שמא ישחוט כשהעגל חולה וקרוב לפיהק ומשמע דבכה"ג אסור מדאורייתא ומשמע דכ"ש באדם שמת הילד קודם ל' מחמת חולי הוא חשש דאורייתא וקשה עליו איך הבין דברי הגמ' דביבמות דפסק רבא במת תוך ל' ונתקדשה לכהן א"צ חליצה דע"כ מוכח דל"ה, רק חשש דרבנן ולרז"ה מיירי במת מתוך חולה דל"ה כפיהק ולרמב"ן דחולה הוה כפיהק ס"ל דאין הלכה כאביי דפיהק אסור לכ"ע והרי משמע מלשונו דכל מת מחמת חולה הוה כפיהק ודוקא באכלו ארי לרבנן א"צ חליצה ודוחק לומר דרבא מיירי דוקא באכלו ארי כמ"ש הר"ן לשיטת הרמב"ן וצ"ל דרבא מיירי בגמרו שערו וצפרניו דבזה לרבי א"צ חליצה ולרשב"ג צריכה חליצה מדרבנן ומ"ה לרבא באשת כהן א"צ חליצה ודוקא בבהמה חשש הת"ש לשיטת הרמב"ן דל"ש גמרי סימנים ומ"ה חשש לחולה קרובה לפיהק אבל לא באדם שנגמרו סימני'. ולדעת הנמ"י אף בודאי בן ח' מהני גמרו סימני' דבאשת כהן א"צ חליצה ובספק בן ט' וגמרו א"צ חליצה ולדעת הרשב"א פ' הערל דוקא בספק בן ט' וגמרו א"צ חליצה ולא בודאי בן ח' וכ' הב"ש סי' קס"ד ס"ק י"א כשהוא ודאי בן ח' יש ג' מחלוקת דלרבנן ל"מ אף שהה ל' ואף גמרו לרשב"ג מהני שהה וגמרו לחודא ל"מ ולרבי מהני גמרו. ואמנם לנ"י לרבנן מהני גמרו לחודא ורשב"ג מחמיר על כן כ' הב"ש דצ"ע אם לסמוך על פי' הנ"ל ואליבא דרבנן. ובסי' קנ"ו ס"ק ב' כ' הב"ש דאפילו דודאי בן ח' וגמרו סימני' ולא שהה פוטר מדאורייתא מחליצה ומיבום ונראה מדבריו שם קצת דבאשת כהן א"צ חליצה אף בודאי בן ז' ובסי' קס"ד חזר מדבריו וכן כ' הבית מאיר בסי' קנ"ו ונלפע"ד דדוקא בודאי בן ח' ס"ל לב"ש דהיא חשש דאורייתא אפי' בגמרי סימני' אבל בספק בן ז' ספק בן ח' וגמרו גם לב"ש מותרת בקידשה כהן בלא חליצה דהרי סימן דגמרי הוא סימן רק כיון דבן ח' הוא ודאי נפל לרבנן אין הסימנים מוציאין מידי נפל אבל בספק בן ז' אף דודאי אינו בן ט' מ"מ הסימנים מוציאין מידי ספק נפל הגם דממ"ש הב"ש וכל הפוסקים בספק בן ט' מהני סימנים מדאורייתא אין ראי' לספק בן ז' ספק בן ח' דספק בן ט' הסימנים מסייעים לרוב דלט' ילדן משא"כ בודאי אינו בן ט' מ"מ כיון דפלוגתא דרבי ורבנן הוא בודאי בן ח' כמבואר בגמ' י"ל בספק בן ז' לכ"ע מהני סימנים להוציא מאיסור תורה וכן מוכח מרשב"א בחידושי' פ' הערל דהרי הרשב"א כ' שם לענין הלכה דאם בן שמנה הוא ונגמרו שערו ולא שהה ל' יום אין עושין בו מעשה ואפי' בדיעבד באשת כהן הרי זו חולצת דליכא מאן דמחזיק בבן קיימא אלא רבי בלבד ולא קי"ל כוותי'. ולעיל מזה סוף ד' פ' ע"א כ' והא דקתני בתוספתא דשב' פ' במה בהמה ספק בן שבעה ספק בן שמנה אין דוחין את השבת ההוא בשלא גמרו סימני' אבל אם גמרו סימני' כיון דרוב נשים ולד מעליא ילדן וזה מסופק שמא בן ח' הוא בבן קיימא מחזקי' לי' לכ"ע חוץ מרשב"ג והרי התוספתא קאי בודאי אינו בן ט' רק ספק בן ז' ספק בן ח' מ"מ מודין רבנן ורק רשב"ג האוסר והרי הב"ש אוסר ושיטת רשב"א דלא כנמ"י ומ"מ בספק בן ז' גם הב"ש יתיר בנתקדשה לכהן:

ט הן אמת דמ"ש הרשב"א כיון דרוב נשים ולד מעלי' ילדן בבן קיימא מחזקינן לי' צ"ע דהרי רוב נשים לט' ילדן וזו דלא ילדה לט' איתרע לה רובא (וכ"כ הגאון ר' מרדכי זאב בתשו' שבס"ס קס"ד אבל לא ראה דברי הרשב"א) וצ"ל דרוב נשים היולדות ולד שנגמרו סימני' בני קיימא נינהו ע"כ אף שיצאה מן הרוב דלט' ילדן מ"מ מרוב זה לא יצאה ואינו דומה למה שאמרו ביבמות ל"ז דזו הואיל ולא הוכר עוברה איתרע לה רובא דשם מהנשים שלא הוכר עיברה ליכא רוב דלט' ילדן משא"כ בזה מהנשים שאין יולדות לט' איכא רוב שהם בני קיימא אותן שנגמרו שערות והנה הדבר תליא במחלוקת דדעת ז' הת"ש סי' כ"ט דבמצא מים בראש וספק אם מוח מקיפו הואיל ורוב אין להם מים במוח איתרע לה רובא וחו"ד חולק עליו וראש אפרים בשו"ת שבסוף הספר סי' י"ט האריך בפרט זה ומייתי ראי' מהריב"ש סי' תע"ד כדברי הת"ש ובסוף כ' דתליא בפלוגתא דבכורות מ"ב אי אמרינן הואיל ואישתני אישתני. והרמב"ם פוסק דל"א הואיל ואשתני והרא"ש פוסק דאמרינן הואיל ואשתני ונמצא דגם דברי הרשב"א תליא במחלוקת ואני בעניותא הארכתי בסברא זו בספרי ליו"ד ח"ב סי' י"א אות בג"ד יעיי"ש סי' י"ב אות ד' וסי' קכ"ט סוף אות ה' ובח"ר ליו"ד סי' ח' אות ט"ז ואולי יש לחלק בין הפרקים ואי"ה יבואר עוד. ודברי התוספתא שהביא הרשב"א הוא בפט"ז דשבת אך צ"ע למה מייתי דברי התוספתא ולא מייתי דברי הש"ס דשבת קל"ה דמבואר שם דספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת והוא מדברי התוספתא הנ"ל:

י והנה עפ"י הנ"ל יש לישב דברי הרי"ף שפוסק דספק בן ז' ספק בן ח' אין מלין בשבת וכן הוא בהרא"ש והר"ן והטור הקשו דהרי בגמ' דשבת קל"ה אמרינן דמהלינן ממנ"פ אי לאו בן קיימא מחתך בבשר בעלמא מוקמינן התוספתא כר"א דמכשירין דוחה ואנן לא קיי"ל כר"א. והנ"ל הקשה בישי"ע סי' קס"ד דהק' בגמ' לרשב"ג דאי לא שהה ספיקא הוי מימהל היכא מהלינן ומשני מהלינן ממנ"פ והלא להרמב"ם חייב במוצץ דם משום מפרק ומפרק אפי' לאחר מיתה חייב כדמוכח בשבת ע"ה במוקמינן בפצעו מת ואף בבן ח' חייב ואיך ימול וידע שאח"כ יצטרך לחלל שבת בשלמא בכל מילה כיון שמילה דוחה שבת לא איכפת לן מה שאח"כ יחלל שבת משום פ"נ משא"כ בספק בן ח' ואף דאנן קיי"ל כרבנן דאין דישה אלא בגידולי קרקע מ"מ בהמה ואדם מקרי גידולי קרקע כמ"ש המגיד פ"ח ה"ז משבת. ולפמ"ש בספרי לאו"ח סי' ל"ו אות א"ב דאחיתוך גם הרמב"ם מודה דחייב משום נטילת נשמה שממית אותה החתיכה רק אפריעה א"ח רק משום מפרק א"כ קשיא יותר איך יעשה הפריעה דבזה אסור משום מפרק אף במת וזה טעם הירושלמי ביבמות פי"א דאמרינן שם ג"כ בספק בן ז' מהלינן ממנ"פ רבנן דקסרין אמרו ר"י בר אידי שאל מי אמר שמותר לחתוך בשר שלא לצורך (ובספרי הנ"ל ס"ס ל"ו הבאתי בטעות דברי הירושלמי ובשר המת מאן התיר לך ועיקר הגירסא כמו שכתבתי) ומה שפי' המפרש משום טלטול לא יתכן אך כיון שגם הב"י כ' משום איסור טלטול צריכין אנו לקבל דבריו באימה. אבל המובחר דהכונה שאסור משום מפרק אף בבשר המת ובאמת י"ל דה"ט דהרי"ף והרא"ש דפסקו כירושלמי אבל לפ"ז צ"ע אש"ס דידן ועיין בספרי לאו"ח ס"ס ל"ו מה שכתבתי לישב הקושיא באופן נאות:

יא אמנם כעת נ"ל הנה במה שהקשה בגמ' לרשב"ג ספיקא הוה מימהל היכי מהלינן והלא תוס' בכורות כ' ע"ב כתבו דרשב"ג בעצמו ס"ל חלב פוטר דל"ח למיעוט' וע"כ צ"ל דה"ט דבנפל חייש למיעוט' מדרבנן משום דגזרו אטו פיהק ומת ומה הקשה בגמ' מימהל היכי מהלינן ע"כ כוונת הגמ' שיעמידו דבריהם ויבטלו מצות מילה כמו דאמרינן בפסחים צ"ב שהעמידו דבריהם. והנה י"ל דדוקא במקום כרת העמידו דבריהם אבל לא בטלו מ"ע בשביל לאו שאין בו מלקות כמ"ש המ"ל פ"א מיו"ט דלא אמרינן מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו רק בלאו שיש בו מלקות ע"כ שפיר משני דמהלינן אותו ממנ"פ דאם הוא אינו בן קיימא אין חייב משום נטילת נשמה ולא תקשי איך הוא פורע הרי עדיין חייב משום מפרק די"ל דברמב"ם כ' דא"ח משום מפרק רק בכגרוגרות וליכא רק ח"ש ובח"ש לא העמידו דבריהם כמ"ש בספרי הנ"ל דליכא רק ח"ש אך לפ"ז תקשי מה הקשה בגמ' על ספק בן ז' ספק בן ח' נמהלי' ממנ"פ הרי שם ליכא רוב דאיתרע רובא כנ"ל והוה ליה ספיקא דאורייתא ואיך ימול ויפרע ויעבור בודאי על ח"ש דהוא דאורייתא בשבת לכ"ע דילפינן מיו"כ דכ' וכל מלאכה כמו דדרשינן בת"כ פ' אמור והובא בספרי חא"ח סי' י' אות ו' וע"כ צ"ל דסוגיא קאי גם אגמרו סימנים דלא כמו שמפרש ביבמות פ' וס"ל לא אמרינן הואיל ואישתני וגם בזה יש רוב כמ"ש הרשב"א ומ"מ העמידו דבריהם וע"ז מקשה ולמהלי' ממנ"פ ואי דיש בו משום מפרק במקום ח"ש לא העמידו דבריהם אבל הרא"ש דפוסק הואיל ואישתני אישתני כדאיתא בבכורות עיין בראש אפרים סי' י"ט הנ"ל ע"כ ליכא רוב והו"ל ספיקא דאורייתא ואסור משום מפרק ע"כ פוסק דאין מוהלין בשבת וכן יסבור הרי"ף וכן יסבור הירושלמי ולפי המבואר ברא"ש דלא קאי רק בלא גמרו סימני' בזה ודאי ליכא רוב והו"ל ספיקא דאורייתא ול"ש ממנ"פ כנ"ל ודברי ר' אדא בש"ס דמהלינן אותו ממ"נ קאי לס"ד דיבמות פ' דברייתא קאי בגמרו דאיכא רוב וכ"כ הב"י בסי' רס"ו. ולפ"ז מבואר דגם הרא"ש יודה להרשב"א דבספק בן ז' ספק בן ח' וגמרו יש רוב אף דס"ל הואיל ואשתני דאינו דומה לבכורות כסברת החו"ד ונמצא ספק בן ז' ספק בן ח' ודאי יצאה מחשש דאורייתא. ואם כנים הדברים דבספק בן ז' ספק בן ח' וגמרו אם נתקדשה לכהן א"צ חליצה אם יצטרף עוד ספק בכה"ג יש להתיר אף לכתחלה במקום עיגון כגון ביבם קטן שתנשא בלא חליצה דהוה ספק דרבנן:

יב והנה בעיקר הדין דאין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה לר' אמי ולר' יוחנן סמוך לטבילתה בנדה ל"א ע"ב והפוסקים נתוכחו הלכה כדברי מי וע' בשדי חמד כלל א' סי' שע"ז שהאריך בפרט זה. אך לפמ"ש מהרש"א בח"א בנדה שם דר' יוחנן דס"ל סמוך לטבילתה ה"ה דס"ל גם סמוך לוסתה נראה דהלכה זו סמוך לוסתה או סמוך לטבילתה אף לר"י. אמנם דברי מהרש"א בזה צע"ג מסוטה כ"ז דאמרינן אליבא דמ"ד אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה לא תבעי' לך דלא ידע בה ולא מינטרא כי תבעי' אליבא דמ"ד אלא סמוך לטבילתה כיון דידע בה מינטרא ואס"ד דהוא ג"כ ס"ל סמוך לוסתה עדיין לא ידע ולא מינטרא וכבר תמה עליו הגאון מהרש"ק במי נדה וע"ל בח"א סי' נ"ב אות ד' ועל צד הדוחק י"ל כיון דאין הגירס' אלא סמוך לטבילתה רק ר"י אמר סמוך לטבילתה רצה לפרש דר"י ס"ל תרווייהו והא דאמרי' בסוטה אלא למ"ד אין האשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה לא כוונו על ר' יוחנן אך על ר' יוסי בירושלמי תענית פ"ק סוף ה"ו דאמר חשוכי בנים משמשין מטותיהם בלבד יום שטבלה הובא במג"א סי' תקע"ב והוא ודאי ס"ל אלא סמוך לטבילתה מדלא התיר סמוך לוסתה מ"מ ודאי להלכה דלא כמהרש"א והנה גם דברי התו' נדה י' ע"ב ד"ה דהויא מניקה צ"ע שכ' בתי' השני בימים שהיא רגילה לראות אינה מתעברת אלא סמוך לטבילתה או סמוך לוסתה אבל בימים שהיא מסולקת דמים כגון שהיא מניקה מתעברת א"כ מה מבעי' בסוטה פרוצה ביותר למ"ד אלא סמוך לטבילתה כיון דידע בה מינטרא ושמא נתעברה בימים שאין רגילה לראות דלא ידע למינטרא. ע"כ נראה דבתחלה תי' התוס' דרוב פעמים היא כך ומיעוט מתעברות ושוב כ' א"נ אפילו נימא דאף מיעוט ליכא בימים שאינה רגילה איכא מיעוט עכ"פ ושוב ל"ק מסוטה דל"ח למיעוט' ומתוס' סוטה כ"ז ד"ה אליבא נראה דס"ל דמ"ד סמוך לוסתה מיעוט מתעברות סמוך לטבילתה או באחד מימים שבין וסת לטבילתה וכן למ"ד סמוך לטבילתה ומשמע דבשאר הימים אפילו מיעוט ליכא ומה דקשה לדבריהם מהך דנדה י' במינקת שנתעברה י"ל דמיירי באשה שיש לה וסת מל' יום או וסת החודש ולא ראתה ב' פעמים ומ"מ לא נעקר הוסת ומקרי סמוך לוסתה אף שלא ראתה רק שהי' ימים שראוין לימי הוסת רק מרש"י נדה ל"א נראה דבעי שעת וסתה ממש. והנה מלשון המגיד פט"ו מא"ב ה"כ נראה דקיי"ל סמוך לטבילתה כר"י מדכ' דסלקא בתיקו וזה ודאי לר' יוחנן ובס' שדי חמד אות א' סי' שע"ז מייתי בשם ס' מלבושי יו"ט שכ' דדוקא בזמנם שהי' טובלת בזמן טבילה שייך לומר דאשה מתעברת סמוך לטבילה משא"כ בזמן הזה דלפ"מ שמחמירות על עצמן מרחיקות הטבילה ל"א אשה מתעברת סמוך לטבילה. הנה כשמרחיקות הטבילה ל"ש לומר שמתעברות יפה כ' דמוכח כן מתוס' נדה ו' שהקשו איך נתעברה בימי מניקה והלא משכחת לה שראתה קודם י"ב חדשים הפסיקה מלראות בימי מניקה ולא טבלה על הראי' עד השתא ונתעברה וכבר הקשה כן הגאון מהרש"ק ועל כרחך בהרחיקה טבילתה ל"ש לומר שנתעברה אך זה בהרחיקה הרבה אולם בהרחיקה איזה ימים ל"ש סברתו כדמשמע מכל הפוסקים שלא חילקו בזה:

יג והנה בענין הוכר עוברה דהיא הוכחה דהעובר בן ג"ח כמבואר בתשו' מוח"ז רע"א סי' פ"ט הנה מה שיש לחוש שמא בן ז' הוא ועוברה ניכר לשליש ימי' כבר הבאתי בספרי לא"ח סי' נ"ג אות ז' דברי מהרש"א נדה ח' ע"ב שכ' דאף יולדת לז' אין ניכר עוברה לשליש ימי' ושם תמהתי מסנהדרין ס"ט וכתבתי כונת מהרש"א דאין הלכה כרבינא בסנהדרין וראית מהרש"א נכונה מאוד דהרי סומכוס אומר משום ר"מ ג"ח ור"מ חייש למיעוט' והי' לו להקל בדרבנן דאף בפחות מג"ח די' שעתה דשמא תלד לז' והו"ל לומר סמוך מיעוטא לחזקה כדס"ל לר"מ בנדה י"ח וע"כ דאף יולדת לז' אין עוברה ניכר לשליש ימים גם ראיות מהרש"א מפ' החולץ כונתו מדמקשה ותמתין משהו ותינשא וכי מלו ג"ח ליבדקי' וניחוש שמא בן ז' לאחרון ומ"ה הולד ניכר לשליש ימי' ועדיין יהי' בספק והרי בהבחנה חיישי רבנן למיעוטא כדמוכח מדברי תוס' ד' מ"ב וע"כ אף בן ז' עובר ניכר בג"ח ומדניכר פחות מג"ח לנשואי' ע"כ בן הראשון הוא וכעת ראיתי בבית אפרים סי' קל"ד וסי' קל"ט שהאריך בד' מהרש"א והרגיש מה שק' עליו מסוגי' דסנהדרין אמנם מייתי ירושלמי פ' החולץ דאיתא שם אלא כי אנן קיימין שבא עלי' אחר מ' יום והוכר עוברה לאחר נ' יום הרי יש כאן ספק אם היא בן ט' לראשון או שהם ז' מקוטעין לשני ומבואר דבן ז' ניכר לנ' יום גם בתשובת הרי"מ סי' מ"ג מטיל ספק בהכרת העובר והובא בדברי כת"ה ויבואר אי"ה לפנינו:

יד הנה בגוף הדין שלפנינו יש כמה ספיקות א' שאנו מצרפין לספק שמא נתעברה מביאה ראשונה ע"י שמיעכה באצבע או הערה וחזר ושימש כדברי השיבת ציון הגם שאם נתעברה בט"ז אלול וילדה ב' תמוז הרי היא מעוברת בערך רפ"ג ימים ויותר מרע"ג אין דרך להשהות מ"מ בח"מ סי' ד' ס"ק י"א כ' דרגילות הוא עתה להוליד בחודש העשירי וכ"כ הב"ש והנובי"ק סי' ס"ט א"כ י"ל דאישתהו. הן אמת שי"ל כוונת הח"מ דבאיזה ימים בחודש העשירי הוה מיעוט דשכיח ובזה מיושב מה שהק' בתשו' בית שלמה ר"ס ו' מהא דהקשה ביבמות מ"ב ותמתין ב"ח ומחצה דאי לשבעה ילדה ודאי בר ז' הוא ומב"ל דלמא בר ט' הוא ואישתהי איזה ימי' כמ"ש בח"מ ומ"ש שם דכונת הח"מ דנשתנה האידנא הטבע לא משמע מד' הח"מ אבל לפמ"ש דגם זה הוה מיעוט ל"ק בגמ' דל"ח למיעוט הגם דבהבחנה חיישינן למיעוט עדיף. לגמ' לשני' דלמא לשיתא ופלגא ילדה מ"מ אף אם נאמר כן עדיין יש לצרף הספק שמא בן ט' הולד ואישתהי איזה ימים דממנ"פ הולד יצא מהרוב או שהוא בן ט' ואישתהי או שהוא בן ז' וכיון דרוב נשים לט' ילדן ל"ה מהרוב ע"כ עדיף לן לומר שיצא מהרוב ואישתהי דהוה מיעוט דשכיח מלומר דהוה בן ז'. ועוד נראה דבתשו' ברית אברהם חיו"ד סי' כ' אות ד' כ' דהיולדת לז' ע"כ נתעברה בולד שתגמור צורתו לז' והיולדת לט' ע"כ נתעברה בולד שתגמר צורתו לט' והנה הרב כ' כן בלי ראי', ונ"ל דבזה הכונה בירושלמי ר"פ החולץ שאמר ש"מ שתי יצירות הן והוא דנ"ל בש"ס דידן דף ס"ט בסנהדרין פליגי ביולדת לז', אי עוברה ניכר לשליש ימי' ומהרש"א כ' בנדה ח' דמש"ס דידן פ' החולץ ובנדה נראה דגם יולדת לז' לא ניכר פחות מג"ח ואמנם בירושלמי ר"פ החולץ מבואר דיולדת לז' ניכר בחמשים יום ונ"ל דהפלוגתא הוא דלמ"ד ג"ח ס"ל בשעת יצירה הצורה שוה ואחד הוא רק בשעת הגמר ולד אחד נגמר לז' וולד אחד נגמר לט' ע"כ אין הכרה פחות מג"ח ומ"ד עוברה ניכר לשליש ימי' ס"ל ב' יצירות הן מתחלת היצירה אינם שוין ושפיר קאמר ירושלמי מדניכר העובר לחמשים יום ש"ע ב' יצירות הן ומעתה כשאנו מסופקין אם ילדה לט' ואישתהי או ילדה לז' י"ל דממשיכין הרוב לומר השתא יצאה מהרוב כמ"ש הרא"ש גבי גבינות השתא היא דנטרפה כמ"ש בתחילת התשובה א"כ כשאתה אומר ילדה לט' ואישתהי קודם הלידה ח' ימים יצאה מהרוב וכשאתה אומר ילדה לז' בשעת היצירה יצאה מהרוב עדיף לן לומר אישתהי והשתא יצאה מהרוב ואין לומר בנ"ד אין לומר דנתעברה תיכף אחר נשואין ויצאה מהרוב דלא משהין די"ל דנתעברה בטבילה השני' שהוא י"ב תשרי ועדיין יש עד ללידה ב' תמוז ח' חדשים וערך עשרה ימים ולדעת הראב"ד יולדת למקוטעין ומקרי זאת כלו לו חדשיו ולא יצאה כלל מהרוב וזה עדיף לן מ"מ הרוחנו דלדעת הרמב"ם דבעי ט' שלימים יש להסתפק שמא בן ט' ואישתהי דאם נתעברה בטבילה שני' יצאה מהרוב ולדעת הראב"ד א"צ לספק זה כאשר יבואר אי"ה מ"מ עדיין יש לעיין אם מצרפין זה הספק דשמא לא גמר ביאתו או שנדמה לו כן ואח"כ בעל שנית ונתעברה די"ל דאם לא גמר ביאתו רק הערה בה אינו משיר בתולים ויהי' ביאה שני' כמו ביאה ראשונה שלא תתעבר ואם גמר ביאתו אסור לבעול ומוקמינן הבעל בחזקת כשרות אך לפמ"ש בס"ט סוף סי' קצ"ג דמדינא יש להקל כ"ז שלא גמר הביאה במירוק האבר ולא ראתה דם אף שמישר בתולים ובנערה יש לסמוך ע"ז ע"כ אין להעמיד בחזקת כשרות בשגם שי"ל שלא ידע הדין:

טו ספק הב' הנה אף שמבואר בגמ' דבספק בן ט' צריכה חליצה במת תוך ל' דקיי"ל כרשב"ג דחייש למיעוט' מ"מ הי' לנו לומר דוקא בספק בן ט' או בן ח' כגון שפירש הבעל קודם ז' חדשים דליכא ס"ס רק רוב וחיישינן למעוטי אבל בספק בן ז' ספק בן ח' ספק בן ט' כיון דאיכא ס"ס שמא בן ט' ושמא בן ז' וגם רוב בכה"ג אף רשב"ג מודה כמבואר בנדה נ"ט ע"ב דר' יוחנן אמר, כי אמר ר"מ בחד ספיקא אבל בס"ס לא אמר והר"ן בחידושיו ובתשו' כ' דר"מ דמטמא באשה שהי' עושה צרכי' כשיטתי' דחייש למיעוט' ובס"ס בהדי הרוב מודה ובודאי הלכה כר"י לגבי ר"ל וכבר כתבתי בספרי ליו"ד סי' כ"א אות ט' לחלק בין אדם לבהמה אך שם כתבתי דל"ה ס"ס דשם אונס חד הוא ועיי"ש אות י"א שהבאתי ראי' נפלאה מסוגיא דנדה דף מ"ד אמנם כעת נ"ל דעכ"פ לדעת הרמב"ם דס"ל פיתוי קטנה לאו אונס וחילי' מקושיות תוס' כתובות ט' ולא ס"ל שם אונס חד הוא מהני הס"ס אמנם גם לדידן לפמ"ש בש"ך ססי' ק"י דהיכי שיש נ"מ איך הי' המציאות ל"ש שם אונס חד הוא וכאן הוה ספק איך הי' המציאות הוה ס"ס כמ"ש. ע"כ לכאורה יש להתיר בספק הנ"ל בלי חליצה אך מסתימת דברי הגמ' והפוסקים לא משמע כן מ"מ בנ"ד יש נ"מ דנראה מדברי הב"ש סי' קנ"ו דבספק כלו לו חדשיו אף אם נגמרו צפרניו ומת קודם ל' כבר יצאה מאיסור דאורייתא רק מדרבנן צריכה חליצה וכ"כ בית מאיר שם מ"מ אם יש ספק שמא בן ט' ושמא בן ז' דהוה ס"ס להרמב"ם דא"צ לס"ס משם אחד א"צ חליצה וגם לדידן יש לצדד א"כ בנ"ד ממ"נ אם נאמר דאין אשה מתעברת רק סמוך לטבילתה ע"כ נתעברה בי"ב תשרי ויש מקצת מחודש ט' ולראב"ד כלו לו חדשיו רק דחיישינן למיעוט שאין מתעברין סמוך לוסת ולא לטבילה כתי' קמא בתוס' נדה י' ע"ב ונאמר כמו דחיישינן למיעוט נפלים כן חיישינן למיעוט שמתעברת אף לא סמוך לטבילתן וצריכה חליצה מ"מ אם ניחוש לזה שוב הו"ל ס"ס שמא בן ט' הוא ושמא בן ז' הוא ולהרמב"ם שפיר הוה ס"ס ובהדי רובא א"צ חליצה כלל בגמרו:

טז והנה עיקר ההיתר אשר נשען ג"כ כת"ה הוא דכיון דאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה כדעת ר' יוחנן והיא י"ב תשרי כבר נכנסה לחודש התשיעי וכבר הביא רמ"א סי' קנ"ו דעת התשב"ץ דנחלשו הדורות ועכשיו יולדות למקוטעין ונראה מדברי הרמ"א דהלכה כי"א. הנה יש לבאר דלכאורה אפי' אם נימא דמתעברות סמוך לוסתה כמ"ש באו"ז ח"א סי' תרי"ג בזה"ל שמא לא נתעברה סמוך לטבילתה עד סמוך לוסתה דפליגי בה דאמר ר"י אמר ר' אמי אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה ור"י אמר סמוך לטבילתה ולא אתברר לן הלכתא ושמא איתא למר ואיתא למר וכן מעשים בכל יום בנשים שמשנות וסתן פעם קרוב ופעם רחוק ואשתכח דלא כ"ח. הנה מ"ש ושמת איתא למר ואיתא למר אם כונתו דר' יוחנן מודה לר' אמי כעין שכ' מהרש"א בח"א נדה ל"א דבריו תמוהין מאוד מסוטה כ"ז כמש"ל שתמהו על מהרש"א וע"כ כוונתו שספק הלכה כדברי מי או כונתו שבין הטבילה לוסת יש מיעוט שמתעברות לתרוייהו כמש"ל דברי התוס' סוטה כ"ז. אמנם אף אם נאמר סמוך לוסתה שהי' כ"ה תשרי עדיין יש יום א' או שתים יותר מח' חדשים שלימים אך בהדי ג' ימי קליטה ליכא יותר. אך לפי המבואר בכו"פ סי' קצ"ו ובחידושי הר"ן נדה ל"ח דרוב פעמים נקלט הזרע תיכף וכן משמע בתשו' מהרי"ט סי' צ"ח א"כ יש כאן רוב דהעובר יותר מח' חדשים. ולרשב"ץ ביום א' או בשני ימים בחודש התשיעי מקרי כלו לו חדשיו וכיון דיצאה מחשש דאורייתא שהרי גמרו שערותיו שוב בדרבנן סומכין על שיטת הרשב"ץ ועל הרוב דנקלט תיכף הזרע והוא מבואר במקצת בדברי כת"ה. אולם עדיין לא נחה דעתי דהן אמת דמה שקשה למ"ד וסתות ל"ד איך ניקיל מטעם לומר דע"כ סמוך לוסתה נתעברה והרי מדאורייתא ל"ח ליום הוסת (ולכאורה י"ל דר' אמי דס"ל נדה ל"א אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה יסבור ווסתות דאורייתא ור"י כשיטתי' דס"ל וסתות ל"ד כמ"ש תוס' נדה ט"ו ד"ה אפילו הגיע ומ"ה דל"ה וסת חזקה אלימתא ס"ל דאשה מתעברת סמוך לטבילתה. אך בודאי לא תליא בזה) והנכון לפמ"ש במלא הרועים אות וסת אות י"ג דכ"ע ס"ל דוסת חזקה דאור' רק מ"ד וסתות ל"ד היינו כיון דלא ארגישה ע"כ לא ראתה דרוב דמים בא בהרגשה ומ"ד וסתות דאורייתא דס"ל חיישינן דלמא ארגשה ולאו אדעתה. אך זה ליתא דא"כ אמאי בבא מן הדרך א"צ לשאול אותה למ"ד וסתות ל"ד כדאמרינן בד' ט"ו וניחוש שמא ראתה וארגשה אך המובחר כמ"ש בחו"ד סי' קפ"ד סק"י דמ"ד וסתות דאורייתא החזקה דראתה בהרגשה ומ"ד וסתות ל"ד החזקה שתראה אבל יכול להיות שתראה שלא בהרגשה (ואולי הוא לא יסבור רוב דמים בא בהרגשה או דחזקת טהרה שהיא כחזקת הגוף עדיף מרוב כמ"ש בש"ש ש"א פט"ו ע' בספרי ליו"ד ח"ב סי' כ"ד אות ח' בזה. אך אם ראתה בלא הרגשה יצאה מחזקת הגוף ושמא גם לענין הרגשה מהני חזקת הגוף וצ"ע) ועכ"פ לענין שתהי' אסורה לבעלה כיון שאם לא ארגשה מותרת לבעלה דאורי' מוקמינן אחזקת טהרה וכשירה בלא בדיקה דאמרינן לא ראתה ואת"ל ראתה שמא לא ארגשה משא"כ לענין שתתעבר סמוך לוסתה דהיום גורם להתעבר כמ"ש רש"י במס' נדה דף ל"א ע"ב לא תלי' בהרגשה ע"כ לכ"ע אמרינן דהאשה נתעברה סמוך לוסת אף למ"ד ווסתות ל"ד ילפינן קולא מזה שלא נתעברה אח"כ למ"ד סמוך לוסתה מתעברת. אך מדברי האו"ז ולשונו הזהב סי' תרי"ג שהבאתי לעיל שכ' וכן מעשים בכל יום בנשים בשעת וסתות פעם קרוב פעם רחוק ואשתכח דלא כלו חדשיו הן אם כונתו דוסתות ל"ד מה"ט הן אם כוונתו דלענין זה אין לברר היום והעת בין כך וב"כ אין להוכיח שבודאי נתעברה אז וגם מ"ש דרוב פעמים נקלט הזרע תיכף כבר כתבתי בתשו' (ע' ח"ר סי' ס' וס"ס צ"א) דהתו' יבמות מ"ב לא ס"ל כן והת"ש סי' ט"ו אות ט"ז כ' דאין שום הוכחה דרוב נקלט ביום הראשון. אך השואל ומשיב מהד"ק ח"ג סי' קמ"ט סמך ע"ז מ"מ מטעם שכתבתי עפ"י האו"ז אין לסמוך ע"ז רק כר"י דסמיך לטבילתה בפרט לפ"מ שיש לצדד דר"י כשיטתי' דוסתות ל"ד ול"ה חזקה אלימתא וכן פסקינן וכיון דגמרו שערו ויצאה מאיסור דאור' לענין דרבנן יש לסמוך ע"ד הה"מ דהלכה כר"י דלא כאו"ז:

יז והנה כת"ה מצדד להתיר עפ"י העד שהעיד שהכיר שהיא מעוברת בח"י טבת וקודם ג"ח לא ניכר העובר עפ"י רוב לכל הפוסקים ולפ"ז נכנס הולד לחודש הט' כמה ימים ויש לסמוך על שיטת הרשב"ץ דמקרי כלו חדשים דע"כ נתעברה קודם כ"ט תשרי היינו דאין לחוש שמא העובר בן ח' והוכר עוברה לשליש ימים שהוא פ"א ימים שליש מח' חדשים דאם נתעברה אחר כ"ט תשרי ובהדי ימי קליטה ל"ה רק ח' חדשים א"כ ליכא פ' ימים בהדי ימי קליטה עד ח"י טבת ואיך הוכר עוברה דממ"נ אם שמשה ע"ד משל בכ"ז תשרי ונקלט הזרע תיכף הרי בב' בתמוז יותר מח' חדשים ואם אתה חושש שלא נקלט רק ביום הג' א"כ צריך להכרת עובר בבן ח' חדשים פ"א יום בהדי שליש בימי הקליטה ומכ"ט תשרי עד ח"י טבת ליכא רק ע"ט וא"כ נתעברה מקודם ובודאי דבעי צ' או בבן שמונה פ"א יום חוץ מימי הקליטה כמבואר בתוס' דלא כמ"ש הפוסקים בשם סה"ק עץ חיים והאריך הרבה בפרט זה הנה אם חש לדברי האומר דאף בבן ז' סגי להכרה בשליש ימי עוברה הי' לו לחוש גם לדברי הירושלמי דסגי בבן ז' בחמשים יום ובבן ח' קצת יותר אך לזה י"ל דודאי נגד ש"ס דידן כמבואר בסנהדרין ס"ט דעכ"פ שליש ימי' בעי ע"כ דבר חכמה הוסיף בהיתר זה:

יח והנה מה שמפלפל בענין אם ע"א נאמן לומר שכלו לו חדשיו הנה ראיתי בישי"ע בתשו' לסי' קנ"ו שכתב לרמב"ן בחידושיו ביבמות פ' החולץ דה"ט דחליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת ל"ש ביאה משום דכשמת בעלה והניחה מעוברת לא חשיבה זקוקה ליבום כדדרשינן בספרי (ט"ס דבספרי ליתא וצ"ל בירושלמי וכן הוא ברמב"ן) יכול כשהיא מעוברת היא זקוקה ת"ל ובן אין לו יכול תהי' מותרת ת"ל וכו' הרי דאף דאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם מ"מ לא מקרי זקוקה ליבום. ולפ"ז אין כאן חזקה עיי"ש. הנה זה דוקא לר"ל דחליצת מעוברת ל"ה חליצה דלע"ע לאו זקוקה היא אבל לר"י דחליצת או ביאת מעוברת שמה ביאה על כרחך דהיא זקוקה דאל"כ למה פוטר. ולפ"ז יש לפרש הא דרבינא משמי' דרבא אמר אשת כהן אינה חולצת וכו' אמר רבינא באורתא אמר רבא הכי היינו אחת זו ואחת זו חולצת ובצפרא הדר בי' ולא נודע טעם מחלקותן ומה טעם הדר. להנ"ל י"ל אם ס"ל כר"י האשה בחזקת זקוקה עומדת עד שתלד ב"ק ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ע"כ אחת זו ואחת זו חולצת ואם ס"ל כר"ל דכשהניחה מעוברת יצאה מחזקת זקוקה ל"א סמוך מיעוטא ואשת כהן אינה חולצת ורבא בתחלה הי' סבר סמוך מיעוטא לחזקה ובצפרא נזכר דהלכה כר"ל כדפסק רבא לעיל ע"כ הדר בי' ור' משרשי' אמר יהא רעוא דתשרי תרבא הכוונה דאם אתה פוסק כר"ל לגבי ר' יוחנן תפסוק נמי כר"ל לגבי ר"י בתלש חלב מבן ט' חי דפליגי בחולין ע"ה דר"י ס"ל כחלב בהמה. ור"ל ס"ל כחלב חי' א"כ תתיר תרבא ומ"מ יש להבין נהי דכשנתעברה ל"ה זקיקה מ"מ כיון דאסורה לינשא לשוק מדאורייתא החזקת איסור רובצת עלה ושמא כונתו כיון דמעיקרא היתה בחזקת זקיקה וחזקת איסור וכיון דנתעברה יצאה במקצת מחזקתה כי הי' השתנות שוב גם חזקת איסור נקלש דומיא למ"ש מהרי"ט דהיכא דיצאה מחזקת פנוי' מדרבנן שוב איתרע חזקתה. הנה לפ"ז ודאי ע"א נאמן בשגם שי"ל כיון שיצאה מחזקת זקיקה ל"ה דבר שבערוה וע"א נאמן ולעיל כתבתי די"ל בספק בן ט' ספק בן ז' ספק בן ח' דיש להתיר מס"ס שמא בן ט' ושמא בן ז' דלהרמב"ם מהני ס"ס משם אחד. אך י"ל דגם חזקת איסור לשוק ל"מ ס"ס וזה דוקא לר"י דמעוברת בחזקת זקיקה קיימא אבל לר"ל דאיתרע חזקה שפיר מהני ס"ס:

יט והנה לפ"ז י"ל דוקא כשהיתה בעת שמת הבעל מעוברת איתרע חזקת זקוקה אבל אם לא נקלט הזרע רק לאחר מות הבעל בשעת מיתה היתה בחזקת זקוקה ע"כ מיושב מה שהקשה בנוב"י סי' ס"ט על תוס' יבמות מ"ב איך מותרת ליבם בצ' יום דלמא לא נקלט הזרע עד ג' ימים וליבעי צ"ב. ולהנ"ל י"ל דבאמת הרוב נקלט תיכף רק בהבחנה חיישינן למיעוט אך ביבום יש חזקת זקיקה ליבם אך כיון דחיישינן שמא נתעברה בחיי בעלה ובעת עיבורה אינה זקיקה ושמא בעת מיתתו כבר יצאה מחזקת זקיקה ע"כ צריכה להמתין משא"כ לאחר צ' בעת מיתה היתה בחזקת זקוקה בודאי אין לחוש שמא לאחר מיתה יצאה מחזקה בדאיכא רוב וחזקה ובכ"ז עדיין יש לעיין בסברא הנ"ל בדברי הרמב"ן ושוב ראיתי בדברי רמב"ן בעצמו ואין שם משמעות כדברי הישי"ע ז"ל במח"כ ורק מדברי ירושלמי יש משמעות כדבריו שמה שמסיים הרמב"ן אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם ואעפ"כ אינה זקוקה משעה ראשונה קאי אולד של קיימא כמבואר בדבריו וכת"ה צירף עוד סברת העבודת הגרשוני דמעוברת אינה בחזקת רואה רק דמ"מ לא נעקר וסתה ע"כ מדלא ראתה בכ"ה תשרי ראי' דנתעברה וגם דברי הנשים שהתחילו להכיר בה סימני מעוברת וגם דברי הרופא שאמר סיבת מיתת הילד וכ"ז אומדנות והוכחות המועילים לסניפי ההיתר:

כ והנה מה שכתבתי לעיל ובספרי דלכאורה ספק בן ז' ספק בן ט' וגמרו א"צ חליצה שיש ס"ס וכעת ראיתי בתשו' שבסוף ס' בית מאיר סי' ו' שכ' דלרשב"ג אפי' ודאי בן ז' לא מקרי כלו לו חדשיו. ולפ"ז אין כאן ס"ס אמנם לדעתי לא כן הוא דהרי מבואר בתוספתא פ' ט"ז משבת שהובא ברייתא זו בשבת קל"ה דודאי בן ז' מהלינן בשבת ומשמע דרשב"ג מודה בזה. ומ"ש בבית מאיר דחיישינן שמא תחילת יצירתו לט' ונולד לז' כדרך הנפלים ופי' כן מ"ש שתי יצירות הן כבר כתבתי לעיל הפי' דשתי יצירות ועוד א"כ אמאי מהלינן בשבת לר"א אפי' מכשירין כדמוקי בש"ס התוספתא לר"א וע"כ ל"ח לזה ע"כ דבריו צ"ע. והנה ראיתי בדברי כת"ה שכ' דרשב"ג לא חייש לנפל רק מדרבנן ורק לענין פדיון הבן חייש מדאורייתא דאין הולכין בממון אחה"ר וכן כ' בספרי האחרונים. והנה הן אמת דרשב"ג ס"ל אין הולכין בממון אחה"ר בב"ב צ"ב ע"א וכתבתי בהגהות דמה"ט ס"ל לרשב"ג מן הסכנה ואילך גובה שלא בפרוזבל בכתובות פ"ט והרי אפילו שלא בסכנה נאמן לומר פרוזבל הי' לי ואבד כדאמרינן גיטין ל"ז דלא שביק היתרא להנ"ל ניחא דקשיא איך מוציאין ממון בסברת לא שביק היתרא דהא לא עדיף מרוב ואין הולכין בממון אחה"ר אך הרא"ש גורס בגיטין אמר ר"י אמר רב ורב כשיטתי' דהולכין בממון אחה"ר ומ"ה נאמן לומר פרוזבל הי' לי ורשב"ג כשיטתי' דאין הולכין בממון אחה"ר וזה דלא כח"ס יו"ד סי' י"ז דלרב רשב"ג ומחלקותן ס"ל הולכין בממון אחה"ר. אמנם אם אין הולכין בממון אחה"ר מדאור' בראש יוסף חולין י"א כ' דזה מדרבנן דסמוך מיעוטא לחזקה מדרבנן ולעיל כתבתי לסברת הקצה"ח סי' ר"פ וש"ש בזה אמרינן מדאור' סמוך מיעוטא וכן יסבור רשב"ג. אמנם בעיקר הדין לענין בכור אם אמרינן אין הולכין בממון אחה"ר כתבתי בספרי ליו"ד ח"ב סי' קכ"ט אות ג' דחייב לפדות דנ"ל, אף דא"ה בממון אחה"ר חייב לצי"ש דאמרינן בריש פ"ב דכתובות דרוב משוה לברי ושמא וסברא זו קיימת כמ"ש תוס' ישנים רק דרוב נשים בתולות נשאות אתרע הרוב וכיון דברי ושמא חייב לצאת ידי שמים ע"כ ברוב חייב לצי"ש ע"כ בפדיונו חייב לפדות וליתן לכהן לצי"ש. אך מ"מ נ"מ דמוכח מש"ס דממשכינן וכופין בבכור מדגובין מנכסים משועבדים קדושין ל' ואף בבכור אדם ליכא בל תאחר דלא מצאנו. ולכאורה כיון דאיתקש בכור אדם לבכור בהמה יעבור בב"ת וצ"ל דבכור אדם איתקש לבכור בהמה טמאה ופ"ח נמי ליכא ב"ת וכן מצאתי בט"א ר"ה ד"ה מעשרות דבכור אדם ופ"ח ליכא ב"ת מ"מ נראה דנהי דהכהן לא יוכל להשכין, מ"מ הב"ד כופין ובזה שייך לומר אין הולכין בממון אחה"ר ובכ"ז צ"ע כעת אם יכול לברך וצונו דהצווי הי' שיתן בע"כ וזה א"ח מדינא אך נראה כיון דחייב לציי"ש יכול לברך כמו על שאר מצות ועיין בספרי ליו"ד ח"ב סי' קי"ד ס"ק ט' שהארכתי בסברא זו ברוב לצי"ש. ומ"ש כת"ה בענין תרי מיעוטא ועיין מ"ש בספרי ליו"ד ח"ר סי' כ"א אות ה'. והנה מהראוי להשיב על פלפולו אך כעת אין בידי עתותי אם כי ערבים דבריו אלי ולדינא הנני מסכים להיתרא ומה טוב שיצרף עוד אחד שיסכים כי היכי דלמטי' שיבא וד' יצילנו משגיאות:

והנני ידידו דו"ש

תוכן העניינים

בית יצחק אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה