בית יצחק אבן העזר חלק ב· רבי יצחק יהודה שמלקיש
סימן קי
ב"ה פרעמישלא תרנ"א לפ"ק
שלום לכבוד הה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה כש"ת מ' אליעזר
מישל נ"י האבד"ק
גאליגא יע"א:
בדבר השאלה באשה שהי' לה בעל שגירש אשתו ראשונה מסיבת שלא הי' לו גבורת אנשים וגם עם אשה זו לא הי' לו ולד ומסבת מחלוקת שהי' ביניהם לא דרו ביחד בערך ב' שנים וחצי קודם מיתת בעלה ולא קרבו זא"ז וששה חדשים קודם מיתת בעלה נתעברה האשה וצעק בעלה בשמעו כי נתעברה בזנות והאשה אמרה גם היא שנתעברה מחייט רק שאמרה שאנסה וספרה איך שהיתה בבית החייט ביחד עם אשתו וכשיצאה מביתו תפסה בפרוזדור הבית ואנסה. ותבעה את החייט בערכאות שאנסה והוא אומר שהי' בלא אונס ויצא משפטם שעליו יהי' לגדל את הילד ואח"כ נסעה האשה למקום אחר וילדה בן ונתנה אותו למניקה ומת הילד לאחר ל' יום ועתה שבה האשה לביתה ונישאת לאיש ולבעלה שמת יש לו אח ויש כאן ספק אם זקוקה לחליצה כי בעלה לא הי' לו זש"ק וכן יש ספק אם צריך בעלה השני לגרשה קודם החליצה.. ע"כ הפרישה הבד"צ מבעלה השני עד שיצא כאור משפטה והנה היבם רוצה לחלוץ לה בלא מעות והאשה אמרה תחלה לפני הב"ד שעשרה חדשים קודם הלידה בעלה בא עלי' ואח"כ הודית בפני הב"ד שלא בא עלי' שנתים וחצי:
א תשובה בדבר אם האשה זקוקה לחליצה יש כאן ס"ס להחמיר שמא הלכה כהראב"ד הובא בסי' קע"ג דאפי' סוטה ודאית צריכה חליצה ואת"ל כהרמב"ם דא"צ חליצה שמא נבעלה באונס כמו שאמרה האשה ול"ה סוטה ואין לומר דל"ה ספק כמ"ש הרמב"ם פ"א מנערה דבעיר מסתמא לא נתפסה והוא פי' כן בקרא דעל דבר אשר לא צעקה בעיר חדא דהראב"ד חולק על הרמב"ם ושמא הלכה כהראב"ד ועוד הרי כ' הגאון בעל נובי"ת בתשובות אה"ע ססי' כ"א דהיכא דאומרת שלחמה כנגדו עד הכנסת אבר אף להרמב"ם נאמנת לומר נאנסתי דאין ראי' מדלא צעקה שסברה שתועיל אם תלחום כנגדו עיי"ש היטב א"כ כ"ש בנ"ד שאמרה האשה שסתם את פי' שלא תצעוק ואנסה נאמנת אף בעיר ע"כ עכ"פ הדבר ספק אם האמת כדברי' וצריכה חליצה מספק ואף דאונס לא שכיח ול"ה ס"ס הרי כ' התוס' כתובות ד' ט' דל"ה רוב רק מדרבנן ומ"ה מצטרף ספק אונס לס"ס עיי"ש וה"ה בנ"ד מצטרף לס"ס:
ב ולכאורה אף בלא ס"ס נאמנת לומר נאנסה נהי דבנ"ד לית לה מגו שאמרה שנתעברה מבעלה דהדבר ידוע לכל בני עירה שהיתה בכעס עם בעלה ואינו דרה עמו ואיתרע מגו שלה ועוד דהבעל מכחישה ע"כ טוב לה לומר שנאנסה מ"מ אף בלי מגו נאמנת דהרי בסי' ס"ח ס"ו כ' הרמ"א דנאמנת לומר נאנסתי בלי מגו ובסי' קע"ח ס"ג מבואר ברמ"א דאינה נאמנת לומר נאנסתי בלי מגו והקשה בנובי"ת סי' כ"א דדברי הרמ"א סתרי אהדרי ותי' דדוקא בנתיחדה כהך דסי' קע"ח דאבדה חזקת כשרות ע"כ אינה נאמנת בלי מגו אבל בלא נתיחדה נאמנת בלא מגו א"כ בנ"ד שלא נתיחדה נאמנת בלי מגו וכ"כ הפ"י בקונט' אחרון סי' ל' בכתובות דנאמנת מטעם חזקת כשרות וטענת ברי אף נגד רוב דברצון. אך י"ל דזה דוקא בליכא דמכחיש לה כגון בהך עובדא דנוב"י ופ"י בק"א אבל בנ"ד דהחייט הכחישה בבית המשפט ואמר שנבעלה לו ברצון א"כ בהכחשה ל"מ טענת ברי דידה ולא נשאר רק חזקת כשרות ורוב דרצון עדיף מחזקה והכי אמרינן בכתובות ט"ז ע"כ לא אמר ר"ג דנאמנת אלא בברי ושמא ולא בברי וברי וכ"כ התוס' בכתובות ד' י"ד ד"ה חדא דהא מודה דהיכ' דארוס אמר לאו מיני' גם ר"ג מודה והסברא ג"כ נוטה לזה דרש"י כ' בריש גיטין דע"א נאמן באיסורין וילפינין לה מוספרה לה אף דהיא בע"ד דבאיסורין אין חילוק אולי מה"ט ס"ל לר"ג דהאשה נאמנת לומר לכשר נבעלתי אף ברוב פסולים משום דע"א נאמן נגד רוב כמ"ש הפ"י והנובי"ק סי' ס"ט חאה"ע א"כ בהכחשה דאמרינן בקדושין ס"ה ע"ב ע"א בהכחשה מי מהימן ע"כ אף בהכחשת הבועל לא מהימנא ואף שפרש"י שם בהכחשת חד סהדא מי מהימן כבר כ' הב"י סי' קכ"ז דה"ה בהכחשת בעל דבר וע' פ"י שם. ועוד דבנ"ד אלו בא הבועל לב"ד ולומר אני זניתי עם אשתך ברצון בודאי אמרינן פלגינין דיבורא ואחר זנה עם אשתו. ואף שהרשב"א בתשו' סי' אלף רל"ז כ' דבאומר אני זניתי עם אשתך לא פלגינן דיבורא מ"מ הנובי"ק סי' ע"ב הוכיח דהרשב"א יחידאה היא עיי"ש. ובנ"ד שהבועל לא בא לב"ד להעיד אין לדון מדין ע"א לענין פלגינין דיבורא מ"מ כיון שבחיי הבעל לא דנו הב"ד ורק שטענותיהם הי' בערכאות אין להבועל עד מ"מ גם האשה ל"ה כעד רק כטענת בע"ד בהכחשת בע"ד. וזה הוה ברי וברי ואין האשה נאמנת שנאנסה בהכחשת הבועל ע"כ ל"ה ודאי שנאנסה שתהי' נאמנת שהבעל שהי' מותר לדור עמה והו"ל ספק סוטה ומ"מ צריכה חליצה כן נראה לכאורה:
ג שוב מצאתי בנובי"ת סי' י"ד והובא בפ"ת סי' ס"ח שהביא בשם כנה"ג דבאומרת ברי לי שנאנסתי והבועל אומר שלא נאנסה אינה נאמנת ובעל נוב"י מפלפל בזה וכבר הבאתי ראי' מתוס' כתובות י"ד דבטענת ברי אינה נאמנת ובכ"ז יש לעיין בנ"ד שהבועל אמר בבית המשפט שנבעלה ברצון והוא הי' אנוס בדבר שירא לאמור שאנסה לבל יאסרו אותו בבית הכלא ע"כ לענין איסור לא מחשבינן טענתו לברי כיון שהוא מחמת אונס ובשלמא אם מכחיש שלא מחמת יראה י"ל אף שעבר עבירה מ"מ עתה אין אדם חוטא ולא לו ומה לו לאסור אותה משא"כ אם טען מחמת אונס עוד י"ל דדוקא בהך דמהר"ם אלשקר דאומר הבועל לא נבעלה עמו מחשבינן טענתו לטענת ברי שיש לו חזקת כשרות וכן בתוס' שאומר הארוס לא בעלה משא"כ שאומר הנואף שזינתה ברצון דאיתרע חזקת כשרות שלו ל"מ טענת ברי מ"מ כיון דנגד טענת אונס יש רוב והתוס' שכ' בכתובות ט' דרוב רצון ל"ה רוב גמור רק מדרבנן הנה כתבו זאת לשיטתם דמיעוט לא מצטרף לס"ס וע"כ ספק אונס ל"ה מיעוט גמור אבל התוס' בנדה י"ח ד"ה שליא הקשו על רש"י דמצרף מיעוט דאין ולד לפלגא שלא יצא רוב וס"ל דמיעוט מצטרף לס"ס י"ל דרוב רצון הוה רוב גמור ומ"מ מצטרף לס"ס וכיון דהוי רוב גמור ל"מ חזקת כשרות נגד רוב, רק מטעם ברי שלה והוה טענת ברי בהכחשה. ע"כ בהכחשת הנואף ל"מ להתירה לבעל מ"מ בנ"ד אין נ"מ דעכ"פ הוה ספק סוטה:
ד והנה לעיל הבאתי דברי הרמב"ם דבעיר מסתמא בחזקת מפותה ובשדה בחזקת אנוסה וכפי הנראה הוציא דין זה מפשטא דקרא דנאמר ע"ד אשר לא צעקה בעיר ואם בשדה מצאה וגו' ואני תמה על פשטא דקרא דעל דבר אשר לא צעקה בעיר חייבת דהרי אין האשה חייבת מיתה עד שיותרו בה עדים והיא תאמר אעפ"כ שתתיר עצמה למיתה ואם אמרה אעפ"כ למה לנו לחוש שמא היא אנוסה הרי קיבלה התראה ועברה תכ"ד. וכן קשה בסיפא דקרא דאם בשדה מצאה אין לנערה חטא משפט מות צעקה הנערה ואין מושיע לה ואם לא קיבלה התראה בלא"ה אין לה משפט מות ואם קבלה התראה בודאי חייבת מיתה דהרי פי' הקרא דיכול להיות שצעקה ולמה לנו לחוש כיון דקבלה התראה ואף אם נפרש דהעדים לא ראו אם נאנסה או נתפתה (וא"כ אין לה מושיע) כמ"ש במגדל עוז על הרמב"ם מ"מ הרי קבלה התראה ותכ"ד עברה. אך בסיפא דקרא י"ל דמיירי שלא קיבלה התראה וקמ"ל דאין לה אפי' חיוב מיתה כמ"ש כעין זה הכ"מ פ"י מסנהדרין ה"ג על הרמב"ם. עוד י"ל דקמ"ל דאפי' בשוגג אינה חייבת קרבן כדאיתא בספרי אך ברישא דקרא למ"ל ע"ד אשר לא צעקה בעיר הרי קבלה התראה. ולכאורה י"ל דאף שקיבלה התראה והתירה עצמה למיתה קאמחייכת בעדים שידעה בעצמה שהיא אנוסה וכיוצא בזה כ' הפ"י בגיטין י"ז שהקשה איך יחפה על ב"א שתאמר שגירשה מקודם והרי היא קבלה התראה והתירה עצמה למיתה. (וקצת יש לישב שהבעל יאמר ששלחה שליח לקבלה וסברה שלא יבוא לבעל רק ביו"ד ימים שהדרך רחוק ובא בה' ימים והיא לא ידעה וקיבלה התראה כמ"ש תוס' קדושין י' ד"ה ומקבל את גיטה בשם הירושלמי) ותי' דהיא קמתחייכת בהעדים דסמכה אגיטה וה"ה הכא יודעת שלא תזנה ברצון ואמרה אעפ"כ ותכ"ד כפה אותה הבועל אך זה דחוק ורחוק מאוד דהתם סמכה על הגט שבידה כמ"ש הפנ"י שם דמה"ט אינה נאמנת לומר נתגרשתי מבעלי דע"ז סמכה. אבל הכא על מה סמכה ועוד יש לפקפק בזה גם אין לתרץ דקרא מיירי באשה חבירה דא"צ התראה דזה דוקא לרנב"י אבל אנן לא קיי"ל הכי כמ"ש הרמב"ם פ"א מא"ב ובה' סנהדרין ואיך נתרץ לקרא:
ה ולחומר הנושא נ"ל לישב לפמ"ש הפ"י בכתובת נ"א ע"ב ובקו"א שם דהא דכ' ר' שמחה דאם נתיחדה אינה נאמנת לומר נאנסתי הטעם הוא דתחלתה באונס וסופה ברצון מותרת משום דיצרה אלבשה משום דבסוף ביאה אלים יצרה טובא וסתמא דמילתא רוב הנבעלת באונס סופה ברצון (כדמוכח מירושלמי פ"ד דסוטה באשה שבאה לפני ר' יוחנן ואמרה לו נאנסתי עיי"ש) משא"כ אם נתיחדה דקודם ביאה היתה ברצון והיא הביאה את היצר עלי' וזו טעם דר"א דמחייב על כל כח וכח משום דפשע שהביא את היצר עלי' והנובי"ת סי' כ"א הובא לעיל כ' דהיכ' שלא צוחה מתחלה אין ראי' די"ל דסברה שתציל א"ע באופן אחר ומה שלא צעקה בסוף ביאה י"ל דהי' סופה ברצון ומ"מ מותרת דיצרה אלבשה אכן כשהתרו בה ואמרה אעפ"כ הרי חזינין דרצונה לזנות והביאה היצר עלי' ומ"מ תכ"ד חזרה ע"כ אמר בקרא ע"ד אשר לא צעקה ואף שיכול להיות שבתחלה סמכה על גבורתה מ"מ בסוף ביאה הי' לה לצעוק ומדלא צעקה משמע שסופה ברצון ובתחלה קודם ביאה הי' ברצון כיון שקיבלה התראה ע"כ חייבת מיתה כדברי הפ"י ואם בשדה מצאה אף שהתרו בה וקיבלה התראה, ע"כ אמר צעקה הנערה המאורסה הכונה שיכול להיות שצעקה מתחלה ועד סוף ולא הי' אף סופה ברצון ע"כ פטורה ממיתה:
ו ובזה נכונו דברי התרגום יונתן שכ' וז"ל ולעולמתא לא תעבדין מדעם ביש לית לעולמתא דין קטול אלהון גברא יפטרינה מיני' בגיטא ופ"י בכתובות נ"א תמה עלי' ויותר קשה דהרי רבנו יונה הובא בהר"אש כתובות ט' ובש"ע אה"ע סי' ס"ח דהאשה נאמנת לומר נאנסתי (וע' ברמ"א סי' קע"ח) ואם נפרש דברי התרגום כפשוטו כמ"ש המפרש דהוה ספק באונס ספק ברצון וקשיא מתרגום על רבנו יונה אמנם להנ"ל ניחא דבקרא ע"כ מיירי בהתרו בה וקיבלה התראה ולא נודע אם הי' ברצון וע"כ נהי דלא קטלינין לה מספק שמא נאנסה מתחלה ועד סוף דהעדים ראו שבעלה כדרך המנאפי' וזאת לא ראו אם באונס אם ברצון מ"מ בעלה יפטרינ' בגט כיון שקבלה התראה והתירה עצמה למיתה אינה נאמנת שנאנסה מתחלה ועד סוף. וזה דוקא בקיבלה התראה אבל בלא התראה כהך דרבנו יונה נאמנת לומר נאנסתי בברי ושמא וחזקה וזה ישוב נכון אמנם רש"י פי' בקרא בעיר דהואיל והיתה בעיר פרצה קוראה לגנב ולא קשה קושיתינו אמנם יכול להיות דגם הרמב"ם פי' בקרא כרש"י ומה שחילק בין בעיר לשדה היא מסברא דנפשי' לא מקרא וע' עוד תשובות ח"צ סי' קמ"ו מ"ש על הרמב"ם:
ז ודע דאף שכתבתי בשם הפ"י דאם נתיחדה ברצון אף שנאנסה אסורה הואיל והביאה היצר עלי' היא דוקא כשהי' סופה ברצון אבל שנאנסה עד סוף ביאה אינה אסורה וכן מוכח להדי' מדברי הראב"ד דאפי' קינא ונסתרה אם היתה אנוסה ל"ה זונה דבפ"א מא"ב כ' הרמב"ם דבקינא ונסתרה ובא ע"א והעיד שנטמאה והי' בעלה כהן ובא עלי' אח"כ לוקה משום זונה וחולק הראב"ד דהלכה כל"ב ביבמות נ"ו דבאנוס א"ח משום זונה דמשמע לי' לראב"ד דהרמב"ם כולל גם אונס כמ"ש המגיד משנה שם. ואס"ד דבקינא ונסתרה ל"ה אנוס לא הי' חולק הראב"ד וע"כ אף לאחר קינוי וסתירה הוה אנוסה. ומצאתי בס' יד המלך שנסתפק בזה. ולפע"ד ראי' מראב"ד מוכרחת ואכמ"ל. שוב הראו לי בתשו' רצ"ח סי' ע ד שהרגיש בזה דתרגום יונתן מיירי לאחר התראה ומ"ה ס"ל דצריך לפטרה בגט אך מ"ש שם הקו' בשם הפלאה למ"ל קרא דאנוסה פטורה ת"ל משום דלא אתרו בה ואי אתרו ל"ה אנוסה לא מצאתי בהפלאה מבואר כן. גם מש"ש לפרש הירושלמי סוטה פ"ד דתחלתה ברצון וסופה באונס אסורה מיירי בנתיחדה ברצון ואעפ"י שכל הביאה הי' באונס ליתא כדמוכח מדברי הראב"ד שהבאתי ודברי הירושלמי פשוטין דס"ד אף שנאסרה בהערה היינו דוקא כשלא גמר ביאתו אבל כשגמר ביאתו כל הבועל דעתו על גמר ביאה כמו דאמרינן בקדושין י' בתוס' וכשהי' גמר ביאה באונס לא נאסרה קמ"ל דנאסרה בתחלת ביאתה אמנם כשכל הביאה באונס אף שהיה לה רצון בתחלה לא נאסרה ודוק הארכתי קצת לחומר הקושיא:
ח והנני חוזר לדינא דידן הנה דברי הראב"ד דס"ל סוטה ודאי ג"כ צריכה חליצה צריכין ביאור דהרי בגמ' יבמות מבואר להדי' דא"צ חליצה מדמקשה ר' אשי ממשנה דסוטה דחולצת ולא מתיבמת ולומר דהראב"ד סמך עצמו אסוגי' דסוטה צ"ע דשם מיירי בספק סוטה אמנם י"ל דהנה דעת הרמב"ם דאף סוטה ודאי בעלה אינו לוקה אם בא עלי' רק לאחר שגירשה אבל אם בא עלי' קודם גירושין אינו לוקה כמ"ש הכ"מ פי"א מגירושין הי"ד וכ"א מא"ב דאחרי אשר הוטמאה קאי על לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה הן אם נישאת לאחר או אם זינתה תחתי' ולפ"ז צריך לבאר אמאי סוטה א"צ חליצה הרי התוס' כתבו ביבמות ד' ג' ע"ב דלמסקנא טומאה דכתיב בסוטה דוקא טומאה דכתיב גבי לאו עיי"ש והרי הלאו לא נאמר רק בסוטה שגירש בעלה והחזירה דאז פטורה מחליצה משא"כ בלא גירש בעלה דליכא לאו מנ"ל דפטורה מחליצה כיון דהלאו לא נאמר בזה רק העשה וכמו ספק סוטה. ולישב נאמר דהנה הקשה בשו"ת שואל ומשיב ובשו"ת חסד לאברהם סי' ו' להרמב"ם איך חל הלאו דלא יוכל בעלה וכו' לחול על העשה דונטמאה דקאי תיכף לאחר שזינתה. והתוס' כ' בשבועות כ"ג ע"ב ד"ה דאין ל"ת חל על עשה אולם הפמ"ג בפתיח' לה' שחיטה כ' דל"ת חל על העשה ודוחה ראיות התוס' עיי"ש וגוף הדבר תלי' לדעתי בזה דאם ל"ת חמיר מעשה כדברי הגמ' יבמות ז' י"ל דל"ת חל אעשה, אבל לדברי הרמב"ן פ' יתרו דעשה חמיר מל"ת ל"ת אינו חל אעשה וע' בספרי ב"י לא"ח סי' ד' שכתבתי באות ב' דהיא פלוגתא דאמוראי וכעת נ"ל לומר בהיפך ממה שצדדתי שם דרבא ס"ל זבחים צ"ז ע"ב אין עשה דוחה ל"ת במקדש משום דס"ל ל"ת חמיר מעשה והוה חידוש דעשה דוחה ל"ת כדאמרינן ביבמות ז' ואין לך בו אלא חידושו דומי' דכלאים בציצית ובמקדש דלא הוה דומי' דכלאים בציצית עשה לא דחי ל"ת. ורב אשי ס"ל עשה חמיר מל"ת ול"ה חידוש ומ"ה אף במקדש עשה דוחה לל"ת. ולפ"ז ר' אשי ס"ל כשיטתי' דאין ל"ת חל על עשה דחמיר. ע"כ הלאו דסוטה חל תיכף כשזינתה על כן ס"ל דסוטה ודאי ל"ב חליצה דטומאה כתיב במקום לאו ובהקו' הי' סובר דגם בספק סוטה כתיב טומאה ומ"ה מקשה והגמ' משני אליבי' דדוקא בודאי סוטה כתיב הלאו. אבל הראב"ד יסבור כרבא דעשה קיל מל"ת ושוב אמרינן דבסוטה ליכא לאו קודם גירושין ורק שחל לאחר גירושין אעשה ע"כ אין סברא לפטור מחליצה רק בסוטה שגירש בעלה וחזר ולקחה דאז הוה בלאו כן י"ל בדברי הראב"ד. ומ"מ לישב שיטת הרמב"ם צ"ל דאף דהלאו קאי לאחר הגירושין מ"מ קרא דקרי טומאה הוא קודם גירושין דאז נטמאה, ומ"מ לפמ"ש דדברי הראב"ד סברא גדולה היא ע"כ יש לחוש לשיטתי':
ט עוד י"ל דהנה התוס' הקשו ד' ג' אהא דאמרינן לרב דל"ח במשנה צרת סוטה משום דאינה בצרת צרתה. והרי משכחת לה בסוטה שנישאת לאחיו של בועל דפטורה מחליצה ומשכחת שנישאת צרתה לאחיו השני עיי"ש ואמנם המ"ל פ"ו מיבום מייתי על תוס' דברי הירושלמי מסוטה וביבמות דכשם שאסורה לאחיו של בעל כך אסורה לאחיו של בועל א"כ ל"ק קו' התוס' דעדיין לא משכחת צרת צרתה וגם צרתה לא משכחת אולם כ' שם דירושלמי ס"ל דסוטה אסורה ליבם מקרא דונטמאה דדריש בירושלמי אחד לבעל ואחד לבועל ואחד ליבום ומ"ה ס"ל כשם שאסורה לאחיו של בעל דהוא היבם כן אסורה לאחיו של בועל כיון שמוזכר היבם בקרא אבל לש"ס דידן דלא דרשינן א' ליבם אף דאסורה ליבם מק"ו דאם במותר לה נאסרה מ"מ אינה אסורה לאחיו של בועל עיי"ש. ולפ"ז י"ל דרב דס"ל צרת סוטה וסוטה גופה א"צ חליצה וקשיא לדידי' ליתנינהו במשנה וצ"ל לפי שאינן בצרת צרתה וקשה הרי משכחת סוטה לבועל שאחיו נשאה כקו' תוס' וצ"ל דס"ל כירושלמי דדרשינן אחד ליבמה ואסורה לאחיו של בועל ולא משכחת צרתה. וע' בהקדמת ספרי ב"י חיו"ד בדרוש לסוטה כ"ט שכתבתי דאף דאסורה ליבם משום ק"ו איצטרך קרא דאף ביאה ראשונה אסורה ולא נימא עשה דוחה ל"ת עיי"ש. וזה י"ל לרב אבל אנן פסקינן דג' ונטמאה קאי אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה וליבם ל"ל קרא ורק מק"ו אינה מתיבמת ומותרת לאחיו של בועל וקשיא הרי משכחת צרת צרתה בבועל ואין לחלק בין בועל לבעל דתרוייהו טומאה כתיב דלא ס"ל כתי' תוס' על כרחך גם סוטה צריכ' חליצ' מדלא חשיב במתני' ומ"ה ס"ל לראב"ד דאין הלכה כרב. סוף דבר לדינא פוסק הרמ"א דיש להחמיר כהראב"ד ופ"ת סי' קע"ג מביא תשו' רדב"ז והיא ח"א סי' קע"ה דהיכ' דהחולץ מבקש ממון או שהלך למרחקים אין להחמיר ובשושנת העמקים סוף כלל כ"ב ד' ווארשא נסתפק אם נשאת לאחר אם יש לחלוץ. ולפענ"ד גם בנשאת לאחר יש להחמיר כיון שאפשר בחליצ' וכ"פ בנבי"ת סי' ק"נ וע' ח"ס סי' ע"ה ובפרט שהראיתי לדעת דדברי הראב"ד נכונים להלכ' ושקצת צ"ע בדעת הרמב"ם וכ"ש בנ"ד שי"ל שנאנס' ודאי צריכ' חליצ'. וכת"ה כ' איך אפשר שנאנס' כיון שבעל' לא הי' לו גבורת אנשים והית' בתול' ואיך נתעבר' מביא' ראשונ' וזה ליתא דודאי לא גרע ביאת הבעל ממיעוך באצבע דאמרי' ביבמות דתמר נתעבר' מב"ר ע"י כן ועמ"ש בספרי ליו"ד סי' קס"ז אות ד':
י והנה בדבר הספק אם צריך לגרשה קודם חליצה שיהי' עולה ליבום כדברי הלבוש או א"צ לגרשה כיון שבידנו לכוף להבעל לגרשה אם ירצה היבם ליבם מיקרי עולה ליבום כמ"ש השב יעקב והאריך בזה בבית מאיר נראה כדברי האומרים דצריך לגרש קודם חליצה מי יודע אם נוכל לכוף להבעל לגרש שמא יברח כדאי' בגיטין י"ב לענין עבד. אמנם בספק סוטה יש לעיין דהרי חייבי לאוין מדאורייתא לחליצה רמיין וכן אלמנה מן הנשואין ולא בעי עולה ליבום דגלי קרא כדאי' ביבמות כ' וה"ה בספק סוטה דאסורה ליבם מק"ו דבמותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש והב"ש סי' קע"ד סק"ז כ' דהיכא דאסורה ליבם מק"ו כגון מחזיר גרושתו גרועה מחייבי לאוין דל"א בביאה ראשונה אתי עשה ודחי ל"ת דלא כטו"ז א"כ ה"ה בספק סוטה דנאסרה מדאורייתא על בעלה וה"ה על יבמה מק"ו ורק לחליצה רמיא ולא בעי עולה ליבום ע"כ א"צ לגרשה אף לשיטת הלבוש אך יש לחלק בין מחזיר גרושתו משנשאת ובין ספק סוטה דלדעת הרמב"ם ודאי סוטה א"צ חליצה רק ספק סוטה והוה כמו הספיקות דחולצת ולא מתיבמת ומקשה בד' מ"א והלא אין עולה ליבום ומשני אם יבא אליהו ויאמר דל"ה ערוה בת יבום היא א"כ ה"ה בספק סוטה אם יבא אליהו ויאמר שלא זנאי בת יבום היא ולפ"ז בעי לגרש קודם דבעינין שזולת ספק סוטה בת יבום היא ואם היא א"א גם זולת ספק סוטה לאו בת יבום היא משא"כ מחזיר גרושתו משנישאת דל"ה ודאי בת יבום רק בת חליצה, ולפ"ז ס' סוטה קיל יותר להראב"ד מלהרמב"ם דלראב"ד גם ודאי סוטה בת חליצה ולאו בת יבום והוה כמחזיר גרושתו משנישאת וה"ה ספק סוטה י"ל דא"צ לגרשה דל"ב שתהי' ראוי' ליבום משא"כ לרמב"ם ודאי סוטה לאו בת חליצה ורק מספק צריכה חליצה משום דהוה בת יבום אם יבא אליהו ע"כ צריך לגרש שלא יהי' מניעת היבום מצד א"א אולם י"ל כיון דא"צ חליצה רק דהוי ראוי' לביאה אם יבא אליהו. א"צ לגרש דאם יבא אליהו ויאמר אז יגרשה בעלה וקודם שיבא אליהו בלא"ה אינה ראוי' ליבום. אך בודאי כונת הגמ' כיון דצריך חליצה מחמת ספק שמא אינה ערוה ולצד ספק זה היא ראוי' לביאה ע"כ מיקרי ראוי' ליבום. משא"כ אם היא עתה בודאי אינה ראוי' ליבום מצד א"א ל"מ החליצה ע"כ צריך לגרש מקודם. ולדינא יש כמה ספיקות דמהני חליצה אף בלא גירושין ספק א' שמא זינתה ברצון והוה ודאי סוטה ואף לדעת הראב"ד א"צ גירושין כיון דבלא"ה אינה זקוקה ליבום רק לחליצה כמש"ל. ספק ב' שמא אין קידושין תופסין ביבמה לשוק ול"ה א"א והוה ראוי' ליבום. אך די"ל כיון דהוי ספיקא דדינא ומספק א"ר ליבום אינה עולה לחליצה:
ולא דמי להא דאמרינן ד' מ"א ספיקות חולצת והוה ראוי' לביאה כיון דאם יבא אליהו דשם הוה ספיקא דמעשה ומהני אם יבא אליהו משא"כ בספיק' דדינא כדאמרינן בב"ב פ' ע"ב דמס' הוה א"ר לבילה והבאתי בס' חא"ח סי' ח' בש"ה וחיו"ד סי' קכ"ז אות ז' דברי בי"מ בצלעות הבית סי' א' שמישב הסתירה מיבמות מ"א ע"ב לב"ב פ' דשם הוה ספיקא דדינא עיי"ש א"כ בזה דהוא ספיקא דדינא הוה מספק אינה ראוי' ליבום ומ"ה בעי לגרש וע' ב"מ סי' קנ"ט שכ' דחולצת ממ"נ כיון דהוי ספק קידושין ואם יבא אליהו ויאמר דל"ה קדושין ראוי' ליבום. וזה ליתא לפמ"ש כיון דהוה ספיקא דדינא ומ"מ י"ל דמצטרף לספק לפוסקים דבעי' דלא איפשטא מצטרף לס"ס דלא כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"ד סק"ד רק כמ"ש הפ"ח סי' ל' וע' פמ"ג סי' ק"י סוף דיני ס"ס:
יא ספק ג' המציא הח"ס חאה"ע סי' ע"ו לפמ"ש תוס' יבמות ט"ז ד"ה בני צרות דמ"ה קדושין אין מפקיעין הזיקה מדכתיב לא תהי' אפי' ע"י הוי' לא נפקע זיקה י"ל דוקא קדושין אבל נשואין מפקיעין זיקה כמ"ש תוס' יבמות י"ח ע"כ מצטרף לס"ס שמא נשואין מפקיעין זיקה. ודברים אלה תמוהים אחרי מחילת ד"ז וכ"ת דהרי התוס' הקשו אבני צרות שנישאו לשוק לב"ה והי' להם בנים ותי' דבקדושין לא מפקעי זיקה וע"כ אף נשואין לא מפקעי זיקה. דאל"כ מה תי' בקושיתם. ומה שהביא מתו' ד' י"ח אין ראי' דשם בב' אחים נשואין מפקעי הזיקה מאח אחד דזיקה דרבנן משא"כ להתיר יבמה לשוק אין לנו דכיון דקידושין אין מפקיעין הזיקה אף דהוה א"א גם נשואין אין מפקיעין. ע"כ ספיקא דח"ס ליתא שוב ראיתי דח"ס מביא זאת בשם בית מאיר והוא חולק אתוס' אך יש לצרף לספק שמא אף דקדושין תופסין ביבמה לשוק מספק דפסקינין כשמואל היינו דוקא אם המקדש ידע שהיא יבמה לשוק אבל אם המקדש לא ידע הוי מקח טעות דאין דעתו לקדש קידושי ספק. ע"כ בודאי ל"ה קדושין כעין שמצדד המ"ל לומר פ"ט מאישות במקדש ע"י שליח והשליח קידש קדושי ספק או קדושין שאין מסורין לביאה דהוה שליחות בטעות ול"ה קדושין וה"ה שי"ל כן במקדש בעצמו ולא ידע. והנה לדעתי נראה בפשיטות דעדיין הוה ספק קדושין ול"ה מקח טעות דהרי אף בכהן שקידש אשה בחזקת אלמנה ונמצאת גרושה צריכה גט כדמוכח בכתובות ק"א וע' נובי"ת אה"ע סי' פ' וזה דלא כמ"ש באהל דוד יבמות כ"ח לישב קו' תוס' שם דילמא מיירי שבא עלי' בשוגג ותי' דהוה חופה בטעות ולנוב"י ושערי צדק ל"ה חופה בטעות כמו דל"ה קדושי טעות באלמנה לכ"ג וכן מצאתי בתשו' הגאונים והיא בשערי צדק שער ג' אות ג' דאפי' לא ידע שהיא גרושה אין הקדושין חוזרין שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה ואס"ד דהוה מקח טעות ול"צ גט באמת קדושין תופסין באחותה והארכתי בזה בתשו' וכ"ש במקדש יבמה ולא ידע ומה"ט נכונים דברי שכתבתי בספרי חא"ח סי' ק"ח אות ח' במקדש אשה בספק איסור ומחמת ספיקו אינו ש"פ הוה ספק קדושין דלא כמ"ל כיון דשמא ש"פ והוה ספק דהיא כעין מקדש יבמה דהוה ספק מקח טעות ושם עוד עדיף יותר. ולא באתי בזה רק לפ"מ שראיתי בשואל ומשיב להגאון מלבוב מהד"ק ח"א סי' ש"י שהשיג שם על סברא אחת שלי וכ' דאם נתקדשה האשה עפ"י עדים שאמרו מת בעלה ובאו עדים ואמרו לא מת דהבא עלי' באשם תלוי קאי הוה קדושי טעות ובטלו קדושין הראשונים. וזה ליתא דאף אם נודע אח"כ שהיא ספק הוה קדושי' ספק עדיין. והנה לכאורה יש להביא ראי' מקדושין פ"ט בקידשה אבי' בדרך וקידשה עצמה בעיר דחיישינין לקדושי שניהם ונשאל מי קידש מקודם. ואם אבי' קידש מקודם אף אם היא בוגרת ל"ה קדושיה קדושין דהוה מקח טעות כיון שהיא ספק א"א שמא היתה אז נערה הוה קדושי טעות וכן להיפך אם קידשה עצמה מקודם ל"ה קדושי אבי' קדושין דהוה מקח טעות כיון שלא ידע אבי' מקידושי' ע"כ ל"ה מקח טעות וחתני הרב הגדול מ' נתן נ"י דוחה ראייתו דהרי תוס' כ' שם ד"ה קידשה אבי' דדוקא בקידשו שניהם חיישינין לקידושי שניהם אבל בקידש אבי' לחוד או היא לחודה אוקמא אחזקת פנוי' ול"ה קדושין כלל וא"כ שוב ל"ה קדושי טעות דאם אתה אומר דקדושי שני' הוה מ"ט שוב ל"ה קדושי ראשונים קדושין ול"ה מ"ט וע"כ ממ"נ ל"ה קדושי טעות ויפה העיר:
יב וחכם א' הביא ראי' מדברי תשו' הר"ן סי' ס"ג הובא בכנה"ג סס"י י"ז בהגהות הטור דאם אשה סברה שגט כשר ונתקדש'. ונמצא גט פסול אם הוא ספק פסול צריכה גט משניהם. ול"א דהוה מקח טעות שסבר' שכשר' ונמצאת ספק א"א וע"כ ל"ה מקח טעות. ואמנם צריך להבין אמאי ל"ה מק"ט והרי המוכר דבר ונמצא ספק טריפ' הוה מק"ט כעב כמבואר ברמ"א יו"ד סי' קנ"ט בשם הריב"ש ומ"ש קדושי אשה וצ"ל דבשלמא בקונה חפץ כיון שאינו שוה דמי' הוה מק"ט משא"כ בקדושין הפרוטה שמקדש ל"ה דמי שיווי החפץ. ע' בסמ"ע סי' ק"צ ובאבני מילואים סי' ואם יודע לו מספק יגרשה בע"כ ולמה יבטלו הקדושין, ואי משום דלא ניחא לי' דאיתסר בקרובותי' כדאמרינין בכתובות ע"ה זה דוקא באשה חשובה אמרינן שם כן. אך לפ"ז באשה חשובה נימא דיבטלו הקדושין. ושמא משום חומרא דא"א אמרינן דצריכ' גט אף באשה חשוב'. ושמא לרבא דמשני התם הכא באשה חשובה עסקינין דלא ניחא לי' דאיתסר בקרובותי' אה"נ דאשה חשוב' במקדש ונמצאת ספק א"א ל"ה קדושין אך אנן לא פסקינין כרבא שם ע' ברא"ש. אולי אזכה במקום אחד לבאר הדין יותר ועכ"פ לדינא אין לצרף זאת לספק שמא הוה מק"ט דהיא שומרת יבם ועוד בנ"ד אולי ידע המקדש דהיא שומרת יבם. והרב החריף ובקי מ' משה יעקב פעלדשטיין העיר דנימא במקדש חייבי לאוין ולא ידע אפקעינהו רבנן לקידושין דהרי המרדכי הקשה כן ר"פ האומר בקידושין ותירץ דהוא לא קידש אדעתא דרבנן אבל אם לא ידע מאיסור שסבר שהיא אלמנה או יבמה לשוק נימא כן דאפקעינהו לקדושין דהרי הוא קידש אדעת' דרבנן. ואני אומר דהמרדכי רפ"ג דקדושין מחלק בין חייבי לאוין ושניות להך דבטלו מבוטל דשם בשעת מעשה לא עבר רק שנולד אח"כ ענין אחר משא"כ בחייבי לאוין בשעת מעשה עבר עבירה. הנה יש לפרש כוונתו דכשעבר בשעת מעשה לא יתכן דרבנן יפקיעו קדושין דהרי עבר אלאו ומ"מ התורה אמרה דקדושי' קדושין, ולא יתכן דרבנן יפקיעו ויאמרו דל"ה קדושין. וע"ז כ' ולא דמי לעובדא רנרש ביבמות דשם לא עבר רק דהוא חוצפא בעלמא. על כן ל"ש לומר דחכמים יחמירו יותר מהתורה. הן אמת דדברי המרדכי צ"ע מ"ש דבעובדא דנרש ל"ה דבר עבירה והרי היא מקודשת לאחר עכ"פ מדרבנן א"כ הרי עבר אלא תחמוד אשת רעך דלדעת קצת דקנין דרבנן מועיל לדאוריי' עובר בלא תחמוד. ומדרבנן ודאי עובר ולדעתי במקדש אשת חברו עובר בלא חחמוד רק כיון דאין קדו"ת לא עשה ולא כלום. ושמא גוף הקרא קאי על קדושין דאביאה בל"ה חייב משום א"א. מ"מ נראה דס"ל להמרדכי דאינו עובר בלא תחמוד ושמא במקדש מעכשיו ולאחר ל' ובא אחר וקידשה מעכשיו ולאחר כ' דלר"י קידושי כולם תופסים עובר בלא תחמוד אך אולי כיון דשבק רוחא ע"כ אין עובר. אך בהך דב"ב מ"ט במקדש אשה בע"כ. נראה דעובר בלא תחמוד כמו כל חמסן. ואמאי אמרינן שם דאפקעינהו לקידושין שמא גם שם בקדושין גופי' דאינו יכול לכופה שתנשא לו א"ע בלא תחמוד ואכ"מ ועכ"פ ל"א אפקעינהו קדושין בחייבי לאוין אף בשוגג כדכתיבנא:
יג והנה בגוף הדין שכתבתי דל"ה מק"ט במקדש חייבי לאוין ולא ידע עיינתי בנוב"י תנינא סי' נ' ולאחר שהביא דברי הר"ן שכ' בכתובות ק' דל"ה מום שסברה שיתפייס. מסיק בסוף דבריו דמ"מ הוא ספק קידושין ולא ודאי קידושין שמא הוה מק"ט והנה אם נא' דבמקדש חייבי לאוין ולא ידע שהיא חייבי לאוין הוי מק"פ ובטלו הקדושין מיושב קושית התוס' יבמות ט"ז ד"ה בני צרות שהקשו לשמואל דמספקא לי' אי קדושין תופסין ביבמה לשוק א"כ פשיטא דכשרה דמיד שקדשה פקע זיקה כדאמרי' בשומרת יבם שקידש אחיו את אחותה עיי"ש. ולהנ"ל לק"מ דהרי הצרות שנשאו לשוק הי' מב"ה דסברו דצרת ערוה מותרת לשוק וע"ז שאלו מהו הבנים לב"ש דס"ל צרת ערוה אסורה לשוק באיסור לאו הי' הקדושין קידושי טעות שהרי המקדש והמתקדשת סברו שמותרת לשוק ובאמת אסורה לשוק א"כ ל"ה א"א ואינה אסורה על היבם משום א"א ומ"ה לא פקע הזיקה והו"ל בני חייבי לאוין וקא מבעי' אי פגומים לכהונה ובקידושי טעות אף שנשאת ל"מ לתנא דס"ל בקדשי טעות אפי' בנה מורכב על כתפה ממאנת בכתובות ע"ד. ועוד בטעות דחייבי לאוין לכ"ע ל"א דמחיל בבעילה מטעם א"א עושה בעילתו בעילת זנות דהרי בלא"ה הו"ל בעילת זנות וכש"כ כשלא ידע מהאיסור עד אחר נשואין. אבל לעולם בידע שהיא יבמה לשוק ונסבה דהו"ל קדושין וי"ל דפקע הזיקה. והוא תירץ נכון מאוד ומגמ' זו יש ראי' דהוי מק"ט ומ"ה קדושין לא הפקיעו הזיקה ואין לומר דאדרבה נימא דקדושין יפקיעו הזיקה ויהי' מותר לדור עמה. ושוב ל"ה מק"ט דז"א דכיון דעושה איסור בהקדושין ועבר בלאו והוא לא ידע שעושה איסור דהרי לב"ה אינו עושה איסור ע"כ אליבא דב"ש הוה מק"ט כמו שכתבו התו' ב"מ קט"ו סוף ד"ה וחייב דאפי' לאביי ל"מ דהו"ל זכי' בטעות שאם הי' יודע לא הי' חובלו ע"ש. ונמצא דמה"ט קדושין לא הפקיעו הזיקה וז"ב:
יד והיוצא לנו מכל זה לדינ' דבנ"ד יש לצדד שלא יצטרך לגרש ממנ"פ אם לא ידע המקדש שהיא יבמה לשוק הו"ל קדושין בטעות וראוי' היא ליבם בלא גט ואם ידע שהיא זקוקה ליבום שוב הקדושין הפקיעו הזיקה כיון שאין לנו ראי' מגמ' דיבמות ט"ז דקדושין אין מפקיעין הזיקה, הן אמת שי"ל נהי דמש"ס דיבמות אין ראי' כדכתיבנא לישב קו' תוס' מ"מ מיבמות צ"ג ע"ב מוכח דקדושין אין מפקיעין הזיקה כמ"ש הנוב"י תנינא סי' ק"נ דהרי אמרינן שם דהלכתא כוותי' דשמואל דקדושין תופסין מספק ואם הי' יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה ליבם ואי ס"ד דקדושין מפקיעין הזיקה אף לאחר שנתגרשה אסורה ליבם לשמואל דס"ל מתה אשתו אסור ביבמתו וע"כ הקדושין לא הפקיעו הזיקה ולא חשובה שנאסרה ליבם כלל כיון שסמא בידנו לכוף לבעלה לגרש. וראי' זו מוכרחת דבקדושין אין מפקיעין הזיקה על כן לכאורה אין לצרף סברה זו לספק:
טו והנה הנוב"י סי' ק"נ אחרי שכ' דקדושין אין מפקיעין הזיקה מטעם שבידו לגרשה כ' לפרש הירושלמי שהביאו תוס' יבמות שהקשה והרי משכחת שש עשרה לר"א במגרש חוץ מפלוני ונשאה אחיו ותירץ תמן התורה אסרה עלי' ברם הכא הוא אסרה עלי' ופי' תוס' שבידו לגרשה ומ"ה לא תני שש עשרה דלא מיירי שביד האדם לסלק האיסור ונוב"י פי' דבאמת אין פוטרת צרתה ואף היא עצמה צריכה חליצה כיון שביד האחר לגרשה (דא"צ לקדש מחדש דלא כתשו' הרא"ש עי' מהרי"ט) ולי צ"ע בזה דהנה בספרי חא"ח סי' ק"ו אות ג' הקשיתי בהא דכתבו התוס' יבמות ט"ז דמ"ה קדושין לא מפקיעין הזיקה כמו בקידש אחיו את אחותה דשם אין בידם להמית אחותה משא"כ בקידש יבמה בידו לגרשה. והרי גם בקידש אחותה בידו לגרשה ע"י שליח ולבטל השליח ואז נימא אפקעינהו לקדושין ויהי' מותר באחותה. ועיין נוב"י קמא חא"ח סי' ל"ה שכ' כיוצא בזה ע"ייש לענין כבוד הבריות דסוטה דמיא לנזיר שישנו בשאלה עיי"ש ועי' בשיטה מקובצת ריש כתובות באפקעינהו רבנן איסורא דכהן וקרובים מדבריהם וזה אינו מעלה ארוכה כיון דמדאורייתא תהי' אחותה מותרת לא דחי זיקה ובספרי שם כתבתי דרך פלפול לישב. אמנם בפשיטות י"ל דכיון דמדרבנן אסור לקדש אחות זקוקתו הרי לא קידש אדעתא דרבנן כמ"ש לעיל בשם המרדכי על כן אין בידו לבטל הקדושין ע"י גט בביטל השליח דהרי לא קידש אדעתא דרבנן. אך לפ"ז ליתא לתירץ ירושלמי לפי' נוב"י דמה שביד אדם להתיר לא נפטרה מחליצה הרי חמותו נמי בידו להתירה ליבום שיגרש אשתו ויבטל הגט שלא בפני השליח ואמאי פוטרת צרתה ואשתו הרי נשאת בהיתר על כן נראה דירושלמי יסבור בטלו מבוטל אפי' בטלו בפני שנים ואין ביד הבעל לבטל הקדושין למפרע ומ"ה שפיר משני אבל לפמ"ש תוס' גיטין ל"ב דאפילו לרבי אם ביטלו בפני שנים לר"ש או בפני אחד לר"נ אינו מבוטל משום מה כח ב"ד יפה וע"כ אפקעינהו לקדושין א"א לומר כדברי הירושלמי דמה שביד אדם לתקן לא נפטרה מחליצה דחמותו יוכיח על כן נ"ל דלדידן קדושין מפקיעין הזיקה. ומן האמור נדחה גם ראיות הנוב"י די"ל דמה שאמרו בגמ' דף צ"ג אם הי' יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה ליבם גם לשמואל משכחת לה אף דס"ל יבמה שהותרה ונאסרה לא תחזור להיתירא היינו שיגרשה ויבטל הגט שלא בפני השליח בפני שנים לר"ש דאז נפקעו הקדושין ותגלי מילתא למפרע דלא נאסרה מעולם ואף לשמואל מתיבמות והגמ' סתם דבלא"ה הילכתא כרב בזה דתחזור להיתרא אבל גם לשמואל משכחת לה בגוונא דכתיבנא. מ"מ כ"ז דרך פלפול אבל לדינא הדבר ברור דקדושין אין מפקיעין הזיקה ובנוב"י הביא עוד ראי' מרש"י יבמות פ"ז ע"ב ד"ה דרכי' דרכי נועם עיי"ש:
טז והנה מרש"י הנ"ל משמע כדברי בית מאיר דא"צ לגרש קודם חליצה דהרי רש"י כ' דאם נימא דבמת הבן לאחר מיתת הבעל היא זקיקה ליבום אין דרכי' דרכי נועם שאם ניסת לשוק ואח"כ מת בנה צריכה חליצה והרי היא מתגנה על בעלה. ולמ"ל שתתגנה על בעלה תיפוק לי' שהרי צריך לגרשה קודם חליצה ולא תרצה לחזור ולהנשא לו וע"כ דא"צ לגרשה דמקרי ראוי' ליבום דאם ירצה ליבמה יגרשה:
סוף דבר אם ירצה בעלה לגרשה אף שיש כמה ספיקות מ"מ ראוי לחוש לדברי הכנ"י והלבוש לגרשה קודם חליצה וכ"כ בח"ס סי' ע"ה או ע"ו אף שיש כמה ספיקות ראוי להתאמץ לכתחלה לגרשה אמנם אם לא ירצה לגרשה תחלוץ בלי גירושין ויש לסמוך על דברי בית מאיר:
והנה בגוף הדין אם האשה הזאת מותרת לבעלה אחר שיחלוץ לה יבמה יש לעיין טובא דלפי המבואר בסי' קנ"ט דיבמה לשוק שנשאת לזר אסורה לו אף לאחר חליצה ולפ"ז גם בנ"ד אסורה לו כיון שצריכה חליצה אך נ"ל כיון דהו"ל ספק סוטה וצריכה חליצה רק מספק הו"ל ספק דדבריהם דזה שאסורה לבעלה הוא רק מדרבנן והנה מדברי הש"ע סי' קס"ד במת בנה תוך ל' ונשאת לזר קודם חליצה דשם א"צ חליצה רק מדרבנן דמדאורייתא ל"ח לנפל דאזלינן בתר רוב על כן בדרבנן לא קנסו לאסרה על בעלה שני משא"כ בנ"ד דהוה ספק דאורייתא דשמא נאנסה וצריכה חליצה מדאורייתא אך מדסתמו בסי' קס"ד דמת הולד בתוך ל' צריכה חליצה ומותרת לבעלה שני ולא כתבו דבפיהק ומת או חלה ומת אסורה על בעלה והרי זקיני הת"ש כ' בסי' ט"ו ס"ק י"ג דבזה הוה ספיקא דאורייתא והמחבר כ' צריכה חליצה מדרבנן משום דסתם כדעת הרמב"ם דספק דאורייתא אסור מדרבנן עיי"ש ואמאי לא כתב דבכה"ג אסורה לבעלה שני וגם למה לא הגיה רמ"א וע"כ אף בספק דאורייתא לא קנסו חז"ל ויש ראי' קצת לנ"ד. אך זה אינו דהרי באשת כהן פסקינן דא"צ חליצה כלל וזה ע"כ בלא חלה ומת דבחלה הוה ספקא דאורייתא ואיך משתרי בלא חליצה. וע"י תוס' חולין י"ב ובכורות כ' דכל עיקר דאסרינן להצטרך חליצה משום דלא נתיר בחלה ומת דדמי' לפיהק עיי"ש א"כ ע"כ בסי' קס"ד לא מיירי בחלה ומת וכ"כ מוח"ז הגאון רע"א בתשובה ס"ס צ"ח א"כ אין ראי' מסי' קס"ד. והנה דברי ז' הת"ש סי' ט"ו ס"ק הנ"ל תמוהים שכתב דבחלה ומת הוה ספק דאורייתא ומה שכ' המחבר בסי' קס"ד דצריכה חליצה מדרבנן משום דהרמב"ם ס"ל ספק דאורייתא אסור מדרבנן וזה תמוה דהמחבר לא יסתום כדעת הרמב"ם נגד דעת הרשב"א והר"ן והרא"ה ורש"י ותוס' דספקא דאורייתא אסור מדאורייתא ועוד אי ס"ד דבסי' קס"ד מיירי בחלה ומת והוא ספק דאורייתא איך נתיר לכהן בלא חליצה ספק תורה שוב מצאתי בראש אפרים בתשובה שבסוף הספר סי' ג' ד"ה ומ"ש מכ"ת לדחות מ"ש לדייק. שתמה בזה על התב"ש. ולחומר הקושיא נ"ל דהוא סובר דמהמחבר מ"ש סי' קס"ד סעיף ז' כל שלא נודע שכלו חדשיו דינה שתחלוץ מדבריהם קאי גם אחלה ומת וכן מ"ש אם נשאת קודם חליצה חולץ לה יבמה ותשב עם בעלה קאי גם על חלה ומת דבספיקא דאורייתא נמי לא קנסו אך הדין דאם כהן הוא א"צ חליצה לא קאי על חלה רק על נפל מן הגג באופן דיש ראי' מת"ש מ"מ עדיין דברי ת"ש צ"ע ועכ"פ אין ראי' לנידן דידן:
יז והנה מדין המבואר בפתחי תשובה ס"ס קנ"ו בשם שב יעקב וח"ס בפנוי' שנתעברה מאחד וילדה שאשתו זקיקה לחליצה לדעת הרמב"ם דשמא זינתה עם אחר והותר בנשאת קודם חליצה שתדור עם בעלה לאחר חליצה ג"כ אין ראי' לנ"ד כמ"ש ג"כ כת"ה בשם רוב הפוסקי' ס"ל דל"ח שמא זינתה עם אחר. ועוד כבר כ' הב"ש סי' ד' ס"ק מ' דלענין איסור דרבנן ל"ח שמא זינתה עם אחר א"כ לענין שתדור עם בעלה שני דהוה דרבנן ל"ח שמא זינתה עם אחר על כן ל"ה זקיקה כלל. משא"כ בנ"ד דהוה ספק סוטה וצריכה חליצה מספק מ"מ נלע"ד להקל בנ"ד דיש לאסור על בעלה מתרי טעמי חדא מצד גוף החשש שמא האמת כדברי' שהיא נאנסה ול"ה סוטה וזקוקה ליבום שנשאת אסורה לבעלה שני מדרבנן. הב' אף אם אין האמת כדבריו וזינתה ברצון והוה סוטה מ"מ כיון שאמרה שנאנסה שוי' אנפשה חתיכא דאיסורא וזקוקה לחליצה ואסורה לדור עם בעלה שני. והנה בדבר גוף האיסור מלבד שיש לומר כיון שהבועל אמר שזינתה ברצון אינה נאמנת לומר שנאנסה כמ"ש בתחלת התשובה ול"ה רק ספק אם זינתה ברצון או באונס ולענין בעלה שני הוה ספיקא דרבנן ואין לומר דכיון דעיקר הספק נולד בדאורייתא הו"ל ספק דרבנן ע"י גלגול ומצד אחר בא לו שהוא מרבנן ול"מ כמבואר בפוסקים. דז"א דכיון דחליצה הו"ל מצוה ל"ה מצד אחר באה לו כעין שכ' בשעה"מ ה' מקואות כלל ו' ד"ה ודע שהקשה על הב"י דס"ל בחל הספק קודם הביטול חמץ מהני הביטול שיהי' ספק דרבנן ומ"ש מספק דרוסה וחילק דבביטול שאני דהביטול מצד עצמו הוא מ"ע וחיוב לבטל חמץ הלכך אע"ג דחל הספק קודם הביטול הוה כחל אחר הביטול משא"כ בספק דרוסה אין סופו להיות אד"ר אע"ג דאיתרמי מילתא ואתגלגל לידי דרבנן לא חשש סד"ר ועיין בספרי חא"ח סי' ס"ח אות ג' שהבאתי ראי' לזה מתוס' ברכות כ"א עיי"ש. וה"ה הכא נהי דנולד הספק בדאוריית' כיון שמצוה לחלוץ ועומדת לחליצה הו"ל כנולד הספק בדרבנן וקצת יש לחלק, דשם בביטול חמץ ובק"ש כל ישראל מצורין על הביטול ועל ק"ש גם זולת הספק משא"כ הכא מחמת ספק צריכה חליצה ולאחר העיון אין לחלק בזה ודוק וגם ל"ש לומר כיון שיש כאן ב' ספקות ספק אחד בדאורייתא אם צריכה חליצה ספק ב' בדרבנן אם מותרת לבעלה אחר חליצה צריך להחמיר משום זלזול כמ"ש השעה"מ שם במקואות כלל ו' סד"ה וראיתי ע"ש:
יח עוד י"ל בזה דבאמת אינה נאמנת לומר נאנסתי נגד הרוב דאונס הוה מיעוט ואומרת ברי ל"מ כיון שהבועל מכחיש כמ"ש בתחלת התשובה רק דתוס' בכתובות ט' כתבו דל"ה רוב גמור מדאוריית' רק מדרבנן א"כ דוקא לענין דאוריי' כגון לחליצה יש לחוש לדברי' אבל לאסרה על בעלה שני דהו"ל דרבנן לענין דרבנן הי"ל רוב רצון ואונס מיעוט ואינה נאמנת לענין דרבנן ואמרינן דברצון זינתה ול"ה זקיקה ומ"ה מותרת לבעלה ואין לחוש לדעת הראב"ד דסוטה זקוקה לחליצה דהרי במקום עיגון ל"ח לשיטת הראב"ד ואף לענין דאורייתא וכ"ש לענין דרבנן ודאי ל"ח לאסור אשה על בעלה לדעת הראב"ד. עוד יש לצרף לזה ספק שמא הבן מבעלה ול"ה זקוקה ליבום ואף דלא דרו ביחד והי' בכעס מ"מ אולי בא אצלה שהרי התוס' קדושין ע"ג ורא"ש שם מייתי בשם בה"ג דאפי' הלך בעלה למדינת הים ל"ה הולד ממזר דתלינן שבא ע"י שם לכאן וכש"כ כשבעלה בעיר והי' בכעס עמה אמרינן שמא פייס ואף שלא הי' לו גבורת אנשים באשתו ראשונה מ"מ יקרה לפעמים שאח"כ נתקן הדבר רק מ"מ לענין חליצה שהיא דאורייתא לא מלאני לבי לצרף אף לספק שהרי הרא"ש הקשה שם מהא דיבמות דרבה תוספאה אכשר הבן לאחר י"ב חודש דאמרינן אשתהי ול"א שמא בא בעלה ותירץ דכיון שהוא והיא מודים שלא בא בעלה לא מקלינן לומר שבא א"כ בנ"ד שבעלה אמר שלא בא עלי' והאשה אף שאמרה בתחלה שלפני עשרה חדשים מהלידה הי' אצלה חזרה אח"כ ואמרה להרב שלא הי' אצלה ע"כ אין לתלות בבעלה וכ"כ מהרי"ט בתשו' חאה"ע סי' ט"ו מ"מ כ"ז לענין דאוריי' כגון לחליצה אבל לענין דרבנן לצרף גם ספק זה דנ"ל עד כאן לא כתב הרא"ש דבשניהם מודים שלא בא בעלה לא נוכל לתלות בבעלה רק בהך עובדא דאישתהי ביבמות פ' שהי' בעלה במדינת הים אבל כשהי' בעיר עמה נוכל לתלות בבעלה ובשגם שאמרה בתחל' שבעלה בא עלי' במשך עשרה חדשים קודם שנולד הולד ויש לומר אישתהי כרבה תוספאה על כן עכ"פ מועיל זה לסניף להתיר האשה לבעלה השני אחר חליצה:
יט ועתה נבאר אם יש איסור מצד שהאשה אמרה נאנסתי ולדברי' צריכה חליצה מדאורייתא ואסורה לבעל' השני מדרבנן ושוי' אנפשה חתיכא דאיסורא. והנה דעת הרא"ה בבדק הבית דף ע"ג ע"ב דפוס וויען הובא בתשו' מוח"ז הגאון רע"א סי' צ"ט ד"ה האמנם ראיתי' בעניי ובשאר אחרונים דבדרבנן ל"א שוי' אנפשי' חד"א וכן דעת הפנ"י בסוגיא דפ"פ דמה"ט אין אוסרין על הבעל שאמר שראה דבר מכוער דבכיעור לא נאסרה רק מדרבנן ול"ש שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא בדרבנן ובתשו' רע"א מייתי ראי' מנ"י פי"ג דיבמות שכ' לישב הא דיבמה שאמרה לאחר ל' לא נבעלתי מבקשין ממנו שיחלוץ לה ומה איכפת לי' בחליצה וכ' מפני שהוא יכול לטעון אע"פ שנתתי לה גט אינה אסורה עלי בחזרה ואולי תתפייס ותחזור לי ואינו רוצה לאסרה עלי בחליצה והקשה רע"א הלא לפי דברי' שלא נבעלה נפסלה בגט ושוי' אנפשי' חד"א ואיך אפשר שתחזור וע"כ באיסור דרבנן לא שוי' אנפשה חד"א. ובאמת אין ראי' די"ל שמא תתפייס ותמצא אמתלא לדברי' משא"כ כשיחלוץ ודאי א"א בחזרה. והנה מתוס' משמע לכאור' דס"ל אף בדרבנן אמרינן שוי' חתיכה דאיסורא שהרי הקשו בכתובות ט' בקיבל אבי' קדושין פחותה מבת ג' נמי תשתרי בספק באונס לחוד דאוקמא בחזקת היתר ותירצו דאונס ל"ה רק מיעוט ורובא וחזקה רובא עדיף והקשו א"כ ל"ה ס"ס ותירצו דרוב רצון ל"ה רק מדרבנן א"כ בקידשה פחותה מבת ג' אינה אסורה רק מדרבנן ומה הקשו בגמ' מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה קדשתיך הוא אסור בקרובותי' ומה קשי' שם אסורה מדאורייתא משא"כ בפתח פתוח באשת ישראל ל"ה רק מדרבנן ול"א שוי' חתיכה דאיסורא וע"כ גם בדרבנן אמרינן שוי' חד"א ואין חילוק כלל אך י"ל שם עיקר האיסור מדאורייתא דאם זינתה ברצון אסורה מדאורייתא והספק ל"ה רק מדרבנן אבל בנ"ד עיקר האיסור ל"ה רק מדרבנן מ"מ אין לסמוך ע"ז להתיר דמשמע מהרבה פוסקים דאפי' בדרבנן אמרינן שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא וכ"כ הפמ"ג בש"ד סי' ק"י ס"ק ס"ב ולא נחית לחלק החילוק שחלקתי בין עיקר מדאורייתא ובשבות יעקב ח"א סי' צ"ג הביא ראי' מתוס' גיטין נ"ד דאפי' לענין יי"נ אמרינן שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא אף דסתם יינם דרבנן ומ"ש שם פרק הנחנקין ט"ס וצ"ל הנזקין עיי"ש ועי' אלפסי סוף כתובות דפוס פרעשבורג. (וע' מ"ש ח"א סי' ל"ח אות י' וסי' מ' אות ב') גם אין לסמוך על זה שהאשה אינה יכולה לאסור עצמה על בעלה שני דהרי כבר אמרה שנאנסה עוד קודם שנשאת לזה דמחיי בעלה תבעה להחייט להגעריכט שנאנסה ממנו. נהי דלא אמרה זאת בב"ד מ"מ עכ"פ יש רגלים לדבר. ומבואר בסי' קט"ו סעיף ו' דברגלים לדבר יכולה אשה לאסור על בעלה אך הח"מ ס"ק כ"א מייתי דברי הרא"ש דאף באומרת טמאה אני לך ורגלים לדבר אי איכא טעמא להיתירא אין אוסרין אותה ובנ"ד איכא טעמא להתירא דלא מבעי' אם הי' ביום ודאי הדבר רחוק שיהי' באונס שהרי כפי דברי' היתה אשת הבועל בבית וגם עוד אנשים ואיך מאנס אשה בפרוזדור הבית ולא ירא מאנשים שיבואו להצילה. ואפי' אם הי' בלילה כיון שהי' אנשים בבית רחוק מאוד הדבר שיאנס ויכול להיות שמה שאמרה שנאנסה אומרת כן מפני הבושה או שרצתה לתבוע מהבועל שיחזיק הילד ויתן לה על הוצאות על כן טענה שנאנסה. על כן לדברי הח"מ אינה נאמנת לאסור עצמה לבעלה שני אך הב"ש ס"ק כ"ג מייתי לתוס' שחולקים על הרא"ש על כן בדרבנן יש לסמוך על שיטת הרא"ש:
כ עוד יש לצרף דברי הב"ש סי' קנ"ב ס"ק י"ב שכ' על דברי הטור כשאמרה שלא בפני' גרשני אינה נאמנת אפי' אם נשאת תצא משני בלא גט והקשה הב"ח למה אין חוששין לדברי' לחומרא להצריכה גט משני כמו דחוששין לדברי' לאסרה לכהן וליבם וכ' הב"ש וז"ל לכן נראה דהיא אינה נאמנת בשום דבר אלא היא יכולה לעשות לנפשה חתיכה דאיסורא כגון הכא היא חתיכה דאיסורא לכהן וליבם אבל להצריכה גט ל"ש לומר חתיכה דאיסורא אלא אם היתה נאמנת היתה צריכה גט ובאמת אינה נאמנת והנה דברי הב"ש סתומים מאוד. ולכאורה נראה כוונתו דשויא אנפשי חתיכה דאיסורא הוא מטעם נדר כמ"ש מהר"י באסאן בתשובה הובא בשעה"מ פ"ט מאישות. (ונלפע"ד דעת הרא"ה בבדק הבית הנ"ל דס"ל דבאיסור דרבנן לא שוי' אנפש' חתיכה דאיסורא הוא ג"כ מסברא הנ"ל דכל שוי' אנפשי' חד"א הוא מדין נדר וס"ל דבאיסור דרבנן ל"ש לומר דקיבל עליו מדין נדר דא"כ הוא מדאוריתא אסור והוא לא אסר אנפשי' רק מדרבנן ע"כ ג"כ אין זה קבלת נדר וכיוצא בזה כ' הר"ן פ"ג דשבועות לענין ח"ש בנדרים ושבועות) ומ"ה כתב הב"ש דנדר ל"ש רק אאיסור שכבר אסר עלי' או שאינו מחוסר מעשה כגון באמרה גרשתני שאף אם היא שקר קיבלה עלי' לאסור לכהנים וליבמה לאחר מות בעלה. שזה מילתא דשכיח אבל שקיבלה על עצמה בנדר שבאם תקבל קדושין ואח"כ ימות בעלה שתצטרך גט משני לע"ע אין מקום לתלות הנדר מבלי מעשה הקדושין ומיתת בעלה ל"ש לומר שנדרה ומדין נאמנות אינה נאמנת ע"כ ל"ש לומר שויא אנפשי' חד"א. ולפ"ז י"ל ה"ה בנ"ד מה שאמרה בחיי בעלה שנאנסה ל"א שויא אנפשה חד"א. ומה שאמרה כעת לאחר נשואין שנאנסה אז חיישינן כעת שמא נתנה עיני' באחר. וכן י"ל דמה שאמרה קודם חליצה אין זה קבלת נדר אלאחר חליצה כיון דלע"ע לא נחלצה. ועיין בברית אברהם חיו"ד סי' ג' אות י"א ואה"ע סי' ח' אות ט' פירש דברי ב"ש קצת על דרך שפירשתי:
כא והנה הטו"ז סי' קנ"ב תירץ קו' הב"ח דלא שוי' אנפשה חד"א דלא אסיק אדעתה שתאסר עצמה אם תקבל קדושין בלי גט. ולפ"ז ה"ה בנ"ד יש לומר דלא אסיק אדעתא דבדיבורה תאסור עצמה לבעלה אף אחר חליצה. ואולי גם כונת הב"ש כדברי הטו"ז. אמנם בעניותי נראה לפרש דברי הב"ש על דרך זה הנה גט פטורין ל"ש רק מבעלה ואם תקבל גט מאיש אחר לא מיקרי גט כלל. ואם תדור שלא תנשא לאיש עד שתקבל גט פטורין מאיש אחד שאינו בעלה הוי נדר שוא דא"א שתתגרש ממי שאינו בעלה. א"כ כשהאשה אומרת שלא בפני בעלה שגירשה אינה נאמנת מ"מ אסורה לכהן וליבם דהוי כנדרה שלא תנשא לכהן ושלא ליבמה היבם אף אם לא נתגרשה מבעלה. אבל לא תוכל לומר שאמת שלא נתגרשה מבעלה ומ"מ נדרה שאם תנשא לאחר ואח"כ ימות בעלה שלא תנשא לשום איש עד שיגרשה האחר בג"פ שזה דבר שא"א דהרי באמת אינה בעלה ולא מיקרי גט והוי נדר הבאי, ע"כ ל"ש לומר שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא. ולפי פירוש זה אין ראי' לנ"ד דכאן אם תדור שאם תתקדש תאסור על בעלה הנדר חל. מ"מ פי' זה רחוק מכוונת הב"ש. גם יש לעיין והמובחר דכוונת הב"ש כתירוץ הטו"ז ע"כ יש לומר אף למאי דמסיק הבית שמואל דשם צריכה גט דהוה שוי' אנפשי' חד"א באיסור תורה. משא"כ בנ"ד דל"ה רק באיסור דרבנן נ"ל דעל מעשה דלהבא היינו על לאחר חליצה לא אסקה אדעתה ולא נאסרה מחמת שוי' אנפשה חד"א כש"כ אם האשה תחזור מדברי' ותגיד האמת ותאמר אמתלא שמפני הבושה אמרה שנאנסה או שרצתה להוציא ממון מהבועל בודאי תהי' מותר לבעלה אחר חליצה:
כב ובזה אף אם נתיר לבעלה השני שיחזור ויקח אשתו אחר החליצה אמנם צריך להמתין בהחליצה עד שימלאו צ"א יום מיום שגירש אשתו או לפחות מיום שפירש מאשתו וידוע לעדים שפירש באמת מאשתו ולא בא עליה דהרי פחות מג' חדשים אסור ליבם. כדי להבחין בין זרעו דיבם לזרעו של בעלה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה כמבואר בש"ס דיבמות דף מ"א ע"ב ואף להבית מאיר דל"ב לגרשה קודם חליצה דמיקרי עולם ליבום הואיל וביד הבעל לגרשה מ"מ בפחות מג' חדשים ודאי אינו עולה ליבום ואינו עולה לחליצה כמבואר בש"ס וכ"כ בכנסת יחזקאל סי' ס"ז ובח"ס סי' ע"ה וזה ברור סיומא דפסקא האשה הזאת צריכה לפרוש מבעלה ובעלה יגרשה ותמתין ג"ח היינו צ"א יום ויחליץ לה יבמה ואם אפשר שתתן אמתלה על מה שאמרה שהי' באונס מה טוב ובודאי יהי' מותר בעלה להחזיר אותה ואם עומדת בדיבורה שהיתה אנוסה אבל ניכר לב"ד ששקר ענתה יוכל כת"ה להתיר לה שתחזיר לו אחר חליצה וקודם חליצה ודאי אסורה לבעלה ואם בעלה לא ירצה לגרשה באין אופן תהי' מופרש ממנו ג"ח באופן שאין חשש שיבא עליה ויחלוץ לה יבמה ואח"כ יוכל להתיר לה באופן שיסכים עמי גדול אחד וד' יצילנו משגיאות:
והנני ידידו