בית יצחק אבן העזר חלק ב· רבי יצחק יהודה שמלקיש
סימן קטו
ב"ה לבוב תרנ"ה:
להרב הנ"ל
ע"ד השאלה באחד ששבק לן חיים והוא נחלה, ר"ל תיכף אחר הנשואין ולא קרב אלי' כלל ואשתו זקוקה ליבום ולו שני אחים האחד גדול וחולה מסוכן ר"ל והשני עולל קטן ויונק שדי אמו ומיראת אנשים אולי ימות האח הגדול אם ימתינו ג"ח התירו הב"ד לחלוץ בתוך ג"ח ממיתת הבעל ואח"כ מת החלוץ ועתה שאול ישאלו אם האשה מותרת לישא על סמך חליצה זו:
א תשובה כבר ראה כת"ה ה דעת הרמב"ם וטור ומחבר בסי' קס"ד דאם חלץ תוך ג"ח נפטרה וא"צ חליצה אחרת ודעת הרמ"א בשם הגהות מרדכי סוף גיטין דצריכה חליצה אחרת והגהות מרדכי מייתי ראי' מירושלמי פ"ד דיבמות דאמרינן שם חלץ בתוך ג"ח מהו שתהא צריכה חליצה אחרת לאחר ג"ח נשמעינהו מן הדא קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשרה ר' מנא אמר סתם ר' יצחק מטי משמי' דר' יוחנן דר' מאיר הוא דאמר אין חולצין ואין מיבמין את הקטנה שמא תמצא איילונית כמה דאת אמר תמן אעפ"י שחלצ' חולצת וה"נ אעפ"י שחלצה חולצת. והנה נראה כונת ירושלמי דכמו דקטנה אעפ"י שחלצה חולצת משתגדיל ול"א הרי תיגלא למפרע דלאו איילונית היא והו"ל למפרע חליצה כשירה דהרי טעמא דר"מ לא דמקשינין אשה לאיש רק שמא איילונית היא וכשגדלה לא תצריך חליצה אחרת ועל כרחך כיון דעכשיו לאו חליצה מספק צריכה כשגדלה חליצה אחרת ה"ה בחליצה תוך ג"ח דלאו בת חליצה היא מספק שמא היא מעוברת אע"ג דלאחר ג"ח תיגלי מילתא למפרע מ"מ צריכה חליצה אחרת. והנה לאחר העיון יש לדחות ראיות הירושלמי. דבש"ס דיבמו' קי"א ע"ב מקשה איבום קטן וקטנה קרי כאן להקים לאחיו שם והא לאו בר הכי הוא וכ' התוס' ד"ה קרי דהו"ל כסריס חמה אעפ"י שבמינו מתרפאין ומשני אמר קרא יבמה יבא עלי' כל דהו וכ' תוס' דלא דמי לסריס חמה שאין רפואתו ברורה לבוא כמו קטן שיגיע לכלל גדלות עיי"ש. א"כ כ"ז לרבנן דל"ח למיעוטא אבל לר"מ דחייש למיעוטא וכל קטן וקטנה ל"ה בודאי שיבואו לכלל גדלות דשמא הוא סריס אי היא איילונית א"כ הו"ל השתא כסריס חמה. וזה דקאמר ר"מ קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין שמא ימצא סריס או היא איילונית ול"ה בודאי בר הקמת שם. ולאו בר יבום הוא כיון דרפואתו וגדלותו לאו בודאי היא. ועי' בספרי לא"ח סי' ד' אות ה' ו' ז' שישבתי בזה כמה קו' תוס' והארכתי בפרט זה. ולפ"ז החילוק פשוט דקטנה לר"מ לע"ע לאו בת יבום היא כלל דלאו בת הקמת שם היא וגדלותה לאו ברורה היא ע"כ כל שאין עולה ליבום א"ע לחליצה ולאו מס' היא אינה עולה ליבום ע"כ צריכה חליצה אחרת וא"כ תוך ג"ח דמספק אינה עולה ליבום שפיר לאחר ג"ח אמרינן תגלי מילתא למפרע ואף דאמרינן בש"ס ד' מ"א דאפי' יבא אליהו ויאמר דלאו מעוברת אין חולצין זה דוקא לכתחלה אבל לא בדיעבד כדמוכח מפרש"י שם. וכיון דהיבם חולה מסוכן וצריכה להמתין כדיעבד דמי כדאמרינן בכתובות י"ד והירושלמי גרס במשנה דר"מ ס"ל קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשרה. ע"כ ס"ל דשמא תמצא איילונית ל"ה רק חשש דרבנן וכן שמא ימצא סריס ע"כ לא ס"ל כל שאין עולה ליבום אינה עולה לחליצה כיון דכשגדלה תגלי מילתא למפרע שעולה ליבום ומ"ה חליצתה כשרה ומ"מ לכתחלה תחלוץ ומ"ה יליף לחליצה תוך ג"ח דתחלוץ. אבל לש"ס דידן דגרסינן חליצתה פסולה וטעמא כדכתיבנא דהשתא לאו בת יבום הוא לר"מ ע"כ אין ראי' מחליצת קטנה לחליצה תוך ג"ח כדכתיבנא. וע' ירושלמי פ"ד דסוט' ה"ג דאמרינן שם ובכל הדברים ר"מ קונס נשמעינהו מן הדא קטנה שחלצה תחליץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשרה ומוקמינן לה כר"מ. הרי דלא קניס בד בדיעבד, ולפ"ז ה"ה בחולץ תוך ג"ח דיליף מיני' דוקא לכתחלה חולצת ולפ"ז ביבום קטן דהוה מקום עיגון י"ל דהוה כדיעבד כעין שכ' תוס' נדה ו' ע"ב ד"ה בשעת הדחק דהיכא שהשואל הלך וטורח גדול לרדוף אחרי' הוה שעת הדחק וע' סי' ק"ח ביו"ד ובטו"ז סק"ד וברמ"א דאם אין לו פת אחר בריוח סברי דיעבד הגם שיש לחלק בין הענינים מ"מ בכ"מ דנין מקום עיגון לדיעבד:
ב והנה המפרש בירושלמי שם הש"ך כ' דמה"ט לר"מ קטנה אינה חולצת שמא תמצא איילונית ותצא צרתה לחוץ בלא חליצה דחליצת איילונית שאין ראוי ליבום לא פטרה צרתה והקשה דצרת איילונית א"צ חליצה. ותי' דצרת איילונית צריכה חליצה וזה ליתא דהרי מקשה בש"ס ד' ג' לרב ולר' אסי ליתנינהו היינו דאיילונית פוטרת הרי דפוטרת צרתה אף מחליצה. אמנם הדבר פשוט דאין פוטרת צרתה שמא לא הכיר בה והוה קידושי טעות ואין פוטרת צרתה דל"ה צרת איילונית כיון דהוה קדושי טעות כמ"ש ג"כ התוס' ישנים ביבמות ב' בתוס' ד"ה או שנמצאו וז"פ ועיקר הדין תלי' בזה דאם אמרינן אף בדרבנן כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה אף בתוך ג"ח דנהי דל"ה רק מדרבנן מה שאסורה ליבם אף אם יבא אליהו ויאמר דלא מיעברה. כדאמרינן ד' מ"א ע"ב. דזה דאסורה ליבם מדאורייתא שמא מעוברת היא לתוס' ורשב"א דספיקא דאור' מדאורייתא לחומרא דנהי דאיכא חזקה חזקת שאינה מעוברת מ"מ איכא רוב נשים מתעברות נגד חזקה (וע' תוס' יבמות ל"ז ד"ה וזו ומ"ש בתשובה בביאור דבריהם) מ"מ נהי דמחמת ספק אינה עולה ליבום לא מיקרי כל שאינה עולה ליבום כדאמרינן ד' מ"א ע"ב רק מה דאינה עולה ליבום אפי' אם יבא אליהו וזה מדרבנן הרי בזה פליגי ר"מ ור' יהודה בסוכה כ"ג וס"ל לר"י דכיון דמדרבנן ל"ה סוכה הראוי לשבעה אינו יוצא בה ור"מ ס' דיוצא בה כיון דמדאורייתא ראוי' היא וכיון דקיי"ל כר"מ דכשירה ואין עולין ביו"ט הרי דמדרבנן הו"ל ראוי לשבעה וה"ה דאיסור דרבנן לא משוה אינו ראוי' לחליצה ע"כ מהני החליצה בדיעבד. וע' בתוס' ר"פ החולץ ד"ה ונמצאת שכ' לתי' א' דחליצה תוך ג"ח מדאורייתא הוה חליצה ומשמע דמדרבנן ל"ה חליצה ולתי' ב' שם אפי' מדרבנן א"נ חליצה אחרת והקשה מוח"ז הגאון רע"א בתוס' ר"ע דלתי' א' מאי הקשה ר"ל לר"י אמאי לא קתני א"צ חליצה מן האחין ומה קו' והרי בחלץ תוך ג"ח גם לר' יוחנן צריכה חליצה מדרבנן עיי"ש וכבר קדמו בקו' זו ז' מהר"ם מלובלין בתו' שם ולהנ"ל יש לישב דאם נאמר דמה שאינו ראוי' ליבם מדרבנן מיקרי אינה ראוי' על כרחך צריכה חליצה אחרת כתי' א' בתוס' ואם נא' דבדרבנן לא מיקרי אינה ראוי' על כרחך א"צ חליצה. וזה תליא בפלוגתא דהנה רבא אמר בב"מ מ"ח מתניתא מסייע לר"ל דמעות אין קונות מדתנן נתנה לבלן מעל דוקא בלן אבל מידי אחרינא דמיחסר משיכה לא מעל ואס"ד מעות קונות לימעל עיי"ש וקשיא דילמא לעולם מעות קונות ורק כיון שחכמים הפקיעו הקנין לא מעל כמ"ש תוס' ע"ז ס"ג ד"ה ועל כרחך ס"ל לר"ל דכיון דמדאורייתא קני מעל וכ"כ במלוא הרועים ערך איסור דרבנן אי מיקרי אינו ראוי אות א'. וכיון דאזל בתר דאורייתא א"כ בחלץ תוך ג"ח דאינו ראוי ליבום רק מדרבנן אם נאמר תגלי מילתא למפרע א"צ חליצה אחרת ע"כ שפיר מקשה ר"ל לר"י דס"ל חליצת מעוברת שמה חליצה ליתני א"צ חליצה מן האחין שהוא הקשה לשיטתי' דידי' כדכתיבנא. ובזה מיושב קו' תוס' ב"מ מ"ח ד"ה נתנה ובכורות י"ג דרבא אמר ביבמות ל"ו הילכתא כר"ל בהני תלת והרי ס"ל ג"כ כר"ל ל דמעות אין קונות כדא' קרא ומתניתא מסייע לר"ל ולא חשיב לה להנ"ל ניחא דכיון דרבא אמר הילכתא כר"ל דחליצת מעוברת צריכה חליצה מן האחים מדתניא בבריית' כן וע"כ ל"א תגלי מילתא למפרע ומה ראי' דילמא בתוך ג"ח גם ר"י מודה כקו' מהר"ם וע"כ ס"ל לרבא כיון דמדאורייתא בת יבום אם אמרינן תיגלי מילתא למפרע א"צ חליצה אחרת ג"כ מה"ט מוכח כר"ל דמעות אין קונות דאס"ד מעות קונות הי' מעל כיון דמדאו' קני א"כ בכלל דברי רבא דהלכתא כר"ל בחליצה נכלל ג"כ דמעות אין קונות וא"צ לחשוב בפ"ע. וכבר כתבתי כעין זה בספרי ליו"ד ח"ר סי' קנ"א אות ו' בישוב קו' תוס' לענין ק ק"פ. ובדרוש דברי יצחק בישוב קו' נובי"ק אה"ע סי' נ"ט. ואקצר הפעם אמנם המהר"ם מלובלין גופי' כ' דהעיקר כתי' הב' מתוס' דאפי' מדרבנן החליצה כשירה וזה דלא כהמרדכי:
ג והנה המרדכי מייתי תוספתא פ"ו דיבמות דאמר ר' יוסי שם תוך ג"ח כל שאינה עולה ליבום כמו בש"ס דידן ומעשה ברופא א' שהלך למדה"י (וט"ס בתוספתא שהלך בעלה) והי' לו שומרת יבם ולו אח קטן משום ר"א בר' צדוק אמרו תחליץ שמא יארע בו דבר ונמצאת זקוקה לקטן וחכ"א כשם שאינה עולה ליבום כך אינו עולה לחליצה משמע דרבנן ס"ל כר' יוסי. ומשמע למרדכי דאפי' בדיעבד ל"מ החליצה. ולכאורה י"ל דפליגי ראב"צ וחכמים בסברה זו דהנה בש"ס דיבמות מ"א ע"ב מקשה מספיקות דחולצות ולא מתיבמות ונימא כל שאינה עולה ליבום. ותי' דאם יבא אליהו ויאמר זו היא שקידש בת יבום היא והכונה דכיון שקידש אחת משני אחיות א"כ ממ"נ אם זו היא שקידש בת יבום היא ואם לא קידש זו א"צ חליצה ג"כ רק דמ"מ אנן לא ידעינן ול"ה בת יבום מספק ואמרינן אם יבא אליהו וכו' והקשה השואל בבית מאיר בצלעות הבית סי' א' שזה סותר הא דאמרינן בב"ב פ"א ע"ב דכל שאינה ראוי לבילה מחמת ספק בילה מעכבת ומה"ט בקונה ב' אילנות לר"מ אינו מביא משום דאינו ראוי לקריאה מספק ול"א ממ"נ עיי"ש ומחלק בין ספיקא דדינא כגון הך דב"ב דל"מ אם יבוא אליהו ובין ספיקא דמעשה כגון הך דיבמות. ובית מאיר כ' דאפי' בספיקא דמעשה לא משגחינין באליהו הנביא כמ"ש הכפות תמרים ס"פ יוה"כ ואני כתבתי בספרי חיו"ד ח"ר סי' קכ"ו אות י"א דתליא במחלוקת תנאים סוף עדיות דלר"ש דס"ל אליהו יבוא להשוות המחלוקת גם בספיקא דדינא יגלה אליהו ולר' יהושע דאליהו בא לרחק ולקרב יש חילוק בין ספיקא דדינא כמ"ש השואל בבית מאיר והמ"ל פ"ט מאישות אבל לחכמים דס"ל דאליהו בא לעשות שלום בעולם אף ספיקא דמעשה הוה אינו ראוי לבילה מחמת ספק. וה"ט דשאג"א דס"ל אף בספיקא דמעשה מחמת ספק הוה א"ר לבילה כמ"ש סי' ל"א וע' בספרי לא"ח בהערה שבסוף התשו' וגם הבית מאיר הביא ראי' מזבחים ע"ה לענין סמיכה דגם בספיקא דמעשה הוה א"ר לבילה מחמת ספק ולפ"ז הסוגיות דב"ב ויבמות סוגיות חלוקות. ובזה נחלקו ראב"צ ואמר תחלוץ שמא יארע בו תקלה דבמקום עיגון לא גזרו רבנן ולא ס"ל כל שאינה עולה ליבום מחמת ספק כסוגי' דיבמות. וחכ"א לא תחלוץ דס"ל כש"ס דב"ב דכל שאינה ראוי לבילה מחמת ספק בילה מעכבת ויצא לנו לפ"ז היתר בנ"ד שנודע שלא קרב אלי' בעלה כלל ול"ה ספק שמא מעוברת רק מגזירת חכמים לא תחלוץ בתוך ג' אם חלצה לכ"ע א"צ חליצה אחרת. איברא דבבית מאיר בסוף התשו' כ' דהך דכל שאינה עולה ליבום אינו דומה להך דכל שאינו ראוי לבילה בענין דהסוגיות אין סותרות כלל עיי"ש בדברים נכוחים:
ד ובגוף הדין אי אמרינין בדרבנן כל שא"ר לבילה נתוכחו גדולי המורים דבמשאת בנימין סי' ס"ב כ' דבדרבנן ל"א כל שאינו ראי' לבילה ומה"ט במי שעמד בתפלה ושמע קדושה שומע כעונה אע"ג דל"ה ראוי לענות ולהיפך מזה מבואר ברא"ש פ"ד דתענית בשם הרמב"ן ז"ל בת"ב שחל ביום א' אין להבדיל על היין ול"מ השלמה אע"ג דבכל מו"ש מבדיל והולך כל השבוע כיון דאינו ראוי במו"ש להבדיל כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת עיי"ש אע"ג דל"ה רק מדרבנן. וע' בשדי חמד דברי חכמים בקונטרס הכללים מערכת הכף אות ל"ז והוא סי' כ"ג שקובץ כל דברי הפוסקים בענין זה ובאמת מת"ב אין ראי' דנהי דהבדלה על הכוס דרבנן מ"מ אין ראוי לשתות מדברי קבלה דהיא כדברי תורה כמ"ש הטו"ז סי' תרפ"ז וטורי אבן מגילה ה' והארכתי בזה בספרי ליו"ד ח"ב סי' קמ"ה אות ט' ע"כ הי"ל אינה ראוי לבילה משא"כ במצוה דאורייתא ואינו ראוי מדרבנן כגון בנ"ד דאינה ראוי ליבם מדרבנן משום גזירה י"ל דהכא ראוי לחליצה דקי"ל כר"מ דעשה סוכה ע"ג בהמה סברי ראוי לשבעה ודו"ק:
ה
וכת"ה כ' דאם חליצה הוה קנין בעי כונה ומ"ה ל"מ חליצה תוך ג"ח דכונה מספק ל"מ כמ"ש הב"י בא"ח סי' תק"צ בשם הרא"ם (הגם שהב"י חילק שם) גם הוה קנין מספק ולמ"ד רפוי' מרפי' בידי' כדאי' בב"ב קמ"ב בגר שמת ושמעו שהיא מעוברת החזיקו בראשונה ל"ק והביא דברי הנתיבות דיני תפיסה סקי"ט. אבל אם חליצה הוה פטור ל"ש סברא זו. וס"ל לירושלמי חליצה הוה קנין ולכן ס"ל בחולצת תוך ג"ח צריכ' חליצה אחרת ואנן קיי"ל חליצה הוה פטור ול"ש סברת רפוי' מרפי'. הנה יפה העיר אולם מה שאמרו בירושלמי פ' ד' אחין דחליצה קנין פי' המפרש דהחלוץ קונה אותה ע"י חליצה ופירושו מוכרח ממה שהקשה שם מכ"ג שמת אחיו חולץ שהקשה ואומרים לו לעבור על ד"ת וזה דבר תמוה שע"י חליצה קונה אותה והארכתי מזה בתשו' אמנם אם נאמר שהחלוץ מקנה אותה לעצמה ע"י חליצה גם ש"ס דידן י"ל שסובר כן שהרי קתני בריש קדושין וקונה עצמה בחליצה וכן מבואר שם בגט וקונה א"ע בגט ומבואר ברש"י קדושין ט' ע"ב ד"ה דעת מקנה היינו בעל שהקנה אותה בגט זה לעצמה ופוטרה ממנו וה"ה בחליצה הקנה אותה לעצמה כדעת הירושלמי. גם בגוף הסברא דרפויי מרפי' בידי' הראה לי הרב הגדול מ'
אורי
זאב
סאלאט ז"ל מו"צ דפה דברי השטמ"ק ב"ב קמ"ב שכ' שאם החזיקו בפירוש על דעת שאם אשתו מעוברת תועיל להם החזקה אם תפיל אשתו אעפ"י שלא הפילה באותו שעה ונתחייבו להחזיר מ"מ כיון שהפילה אח"כ מהני חזקה הראשונה א"כ בחלצה תוך ג"ח ובודאי דעתם דיועיל החליצה אם יודע שאינה מעוברת או שתפיל ל"ש סברת רפויי מרפי'. והנה לדעת הר"י אבן מיגאש הובא בהה"מ פל"ב מזכי' הי"ח שכ' דאפי' שמעו שמת הגר והחזיקו ואח"כ שמעו שלא מת והחזירו ואח"כ שמעו שכבר מת קודם שהחזיקו ל"מ חזקתן והטעם שכיון שלא החזיקו אלא מחמת שמיעה ולבסוף שמעו שאין חזקתן כלום ונסתלקו מן הנכסים נפקעה חזקתם והרי בזה החזיקו בודאי אך הפרישה כ' הטעם שהיא מטעם יאוש והפקר שעשאום הפקר. וצ"ע דהרי זה הוי הפקר בטעות ותלי' במחלוקת שבין ר"י ור"ל בירושלמי והארכתי בפרט זה בספרי לא"ח סי' ע"ו ושם כתבתי דהיכ' דהטעות הוי בשעת היאוש ל"מ היאוש והכא הטעות הוי בשעת היאוש ועמ"ש בספרי חיו"ד ח"ר סי' קנ"ז אות זח"ט מדין יאוש בטעות אכמ"ל ומ"מ דבריו יועילו לסניף להיתר אם נאמר כפשטי' דירושלמי דחליצה קנין והיינו כמ"ש החינוך דהיא חולצת נעלו כמו שפחה וזה גילוי דעת שהיא קנוי' לו והוא פוטר אותה ובחליצה קנוי' לו ונפטרה כמ"ש בתשו' מה"ט שייך לומר סברת רפוי' מרפי' הקנין שהוא קונה אותה שתפטור ממנה משא"כ לש"ס דילן נהי שהוא מקנה אותה לעצמה כיון שלעצמה זוכה והיא מוחזקת בעצמה ל"מ רפוי' מרפי':
ו והנה י"ל בסברת מהר"א מנכסין בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ק"ג בעיר שכבשוהו כרקום דנותנין עלי' חומרי חיים וחומרי מתים. ואם שלח א' גט להשליח למסור הגט ואפי' בגט וחליצה אין להתיר ומייתי ראי' מדאמרינן בגיטין כ"ח דמקשה מגיטין אתרומה ומשני גט לא אפשר והרי אפשר ע"י גט וחליצה דהרי ע"כ מיירי במקום יבום דאל"כ כששולח גט מותרת לקבל הגט ולישא ממ"נ דאם מת מותרת וע"כ הכונה במקום שאין לו בנים ועדיין אפשר ע"י גט וחליצה וע"כ אסורה לקבל הגט ולחלוץ וטעמא לא ידענא וע' מהרי"ט שם וישי"ע סי' קמ"א ס"כ שהאריך בפרט זה להנ"ל י"ל דחליצה מספק רפוי' מרפי' בידי' ול"א ממ"נ. ובשגם אם נאמר כסברת הרא"ם הובא בב"י סי' תק"צ הנ"ל דל"מ כונה מספק אף ע"י תנאי דלא כב"י בשגם אם נאמר דבחליצה ל"מ תנאי דהוה תנאי בדבר שא"א לקיים ע"י שליח ה"ה דל"מ כונה מספק ע"י תנאי על כן ל"מ להתיר אשה מהך שכבשוה כרקום ע"י גט וחליצה, ומ"מ עדיין צ"ע דא"כ בהך דיבמות מ"א ע"ב הספיקות חולצות ולא מתיבמות נימא נמי כיון דחליצה בעי כונה ול"מ כונה מספק. אך י"ל לפמ"ש בספרי ליו"ד ח"א סי' ס' אות ד' דהיכא דעומדת לחליצה וכופין לחלוץ מהני סתמא וא"צ כונה רק היכ' שעומדת ליבום עיי"ש א"כ בהך הספיקות כיון שקידש אחת משתי אחיות דאסור ליבום שמא פגע באחות זקוקתו ועומדת מתחלה לחליצה ע"כ מהני סתמא ול"ש לומר כונה מספק ל"מ משא"כ בשלח גט ונשבה בכרקים ויש ספק שמא מת והיא זקיקה ליבום מתחלה הי' זקיקה ליבום ולחליצה אך עתה שנולד ספק צריכה חליצה וגט שפיר י"ל כיון דהשליח הגט צריך שיכוין להקנותה לעצמה בשביל הבעל והחולץ צריך שיכוין ג"כ וכיון דרפוי' מרפי' בידו הן בהשליח והן בהחולץ ל"מ הקנין מספק ומ"מ יש לעיין ודוק. ולדינא מ"ש דאף דהמרדכי לא רצה להתיר בא' שהלך למדה"י לחלוץ תוך ג"ח שם הטעם דל"ה ודאי מקום עיגון דשמא יחזור ממדה"י עד מהרה ולא יארע לו דבר. אבל בנ"ד שהיבם מסוכן ובודאי ימות כמו שהי' כן באמת אף המרדכי יודה באופן דהן אמת אם הי' עובדא בא לידי הייתי מיישב אם לחלוץ לכתחלה כיון שכבר חלץ ודעת המחבר דא"צ לחלוץ יותר והטו"ז פוסק ג"כ כמחבר וכאן מקום עיגון גדול ע"כ אם יסכימו גדולים להתיר האשה גם אני אצטרף עמהם וד' יצילנו משגיאות: