בית יצחק אבן העזר חלק ב· רבי יצחק יהודה שמלקיש
סימן ק
המשך הדרוש הנ"ל (א)
והנה בגמ' דף ט"ז אמרינן א"ל ר"ה בר חיננא לברי' כי עיילת לקמי' דרב פפא רמי לי' מי אמר שמואל דכן מלטמא טומאת אחרים אבל טומאת עצמן יש להם קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ומסקינן בקו'. וידוע מ"ש הרשב"ם בב"ב דף נ"ב ע"ב דהיכא דמסקי בגמ' בקושיא יש לתרץ אבל לא היכא דמסיק בתיובתא. ונ"ל לישב דברי שמואל לפמ"ש בספרי חיו"ד סי' מ"ז באריכות דאף למ"ד אין טומאה למשקין כל עיקר מ"מ משקה בקדשים טמא מדאורייתא משום חיבת הקודש כמ"ש תוס' חולין ל"ו. ומ"מ משקי בית מטבחי' דכן דכל עיקר הסברא דאס"ד דאורייתא אמאי דכן היכי מצי רבנן לטהריני כדפירש"י מעל משקי בית מטבחיא. וזה דוקא היכא שטמא מדאורייתא אף בחולין אבל היכא שבחולין מדאורייתא טהור ורק בקדשים טמא. ואם ישאל על הקדשים יטהר כמ"ש בספרי לא"ח סי' ק"ד מדברי הירושלמי בסוגין. ויבואר אי"ה לקמן והיכא שישנו בשאלה חכמים עוקרין דבר מן התורה דל"ג תקנות דברי חכמים משאלת חכם. ועוד דאמרינן בברכות כ' דכבוד הבריות דמת מצוה דוחה פסח ומילה בשוא"ת והקש' רש"י הרי נזיר מטמא בקום ועשה ותי' דישנו בשאלה הרי דכבוד הבריות דוחה איסור שישנו בשאלה וכש"כ כבוד חכמים. ומה"ט משקי בית מטבחי' דכן דכיון דחכמים עקרו דבר מן התורה היכא דישנו בשאלה והארכתי בפרט זה. ומיושב קו' הגמ' דהבשר אשר יגע בכל טמא ל"י כתיב בקדשים. ובקדשים באמת נטמא בשר ממשקין. ומ"מ משקי בית מטבחי' דכן מלטמא אחרים דנהי דמדאור' מטמא אחרים בקדשים מ"מ חכמים גזרו שלא לטמא ועקרו דבר מן התורה בישנו בשאלה ודוקא למ"ד משקין מטמאין אחרים בחולין ליכא למימר דכן דחכמים אין עוקרין ד"ת משא"כ לשמואל דס"ל בחולין אין משקין מטמאין אחרים י"ל דכן דחכמים עקרו ד"ת. ויתכן יותר לפמ"ש שם דשמואל כשיטתי' דס"ל דהיתר נדרים ילפינן מלא יחל בחגיגה דף י' וס"ל כמבי"ט דאחרים מוחלין אף בלי פתח חרטה מדאוריית' ע"כ ל"ג תקנת חכמים משאלה עיי"ש שהארכתי בכ"ז שם ובספרי שיח יצחק על כן לדידי' ל"ק קו' הגמ'. הן אמת שעדיין קו' הגמ' במקומה עומדת לפמ"ש הט"ז יו"ד סי' קי"ז וא"ח סי' תקפ"ח דהיכ' דמפורש בתורה ההיתר ל"מ חכמים לאסרו. וכש"כ להיפך ושפיר מקשה קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וכיון דמפורש להדיא האיסור ל"מ חכמים לעקרו וכיוצא בזה פירשתי בספרי הנ"ל סי' מ"ז אות ז' הקו' לרב עיי"ש. אך על דברי הטו"ז יש חולקין כמבואר בתשו' חות יאיר סי' קמ"ב ושעה"מ פ"ה מיסודי התורה. ועוד לפמ"ש דחכמים מצי לעקור דבר מן התורה באיסור שישנו בשאלה אין חילוק בין מפורש בתורה או לא:
ב ובלא"ה דברי הטו"ז צ"ע בה' שופר הנ"ל שתי' דמה"ט ל"ג במילה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר משום דכתיב בפי' ביום השמיני אפי' בשבת ל"מ חכמים לאסור וצ"ע דא"כ למ"ד בשבת דף קל"ב דמילה בשבת הלכה היא וקרא אתא למכשירין ע' תוס' שם ד"ה תניא ורש"י ד"ה ביום א"כ לא לימהל בשבת שמא יעבירנו ולא מצינו פלוגתא א הן אמת שי"ל דר"א הוא דס"ל מכשירין דוחה שבת וקרא אתיא למכשירין ומילה הוי הלכה ולדידי' ל"ש שמא יעבירנו דמכשירי מילה ד"ש. אך עדיין קשה לתי' ר"א ורנב"י בשבת קל"ב דיליף מאות ברית ותורה וזה ל"מ מפורש בתורה ע"כ דברי הטו"ז צ"ע. מ"מ לפמש"ל בשם התוס' כריתות י"ג דלאחר שנזרק דמו כהלכתו ליתא בשאלה כ"ז ליתא דוהבשר אשר יגע בכל טמא קאי לאחר זריקה שיש שעת היתר לכהנים ואז ליתא בשאלה. אך גוף הדבר תליא בפלוגתא דאביי ס"ל בזבחים ל"ד דפליגי ר"י ור"ל בטמא שאכל בשר קודש לפני זריקה ר"ל אמר לוקה ור"י אמר אינו לוקה. אמר רבא מחלוקות בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד"ה לוקה דא"ק והבשר לרבות עצים ולבונה דלאו בני אכילה ורבא אמר בטומאת בשר ד"ה אינו לוקה כיון דל"ק וטומאתו עליו ונכרתה ל"ק והבשר וקצ"ע לאביי מברייתא דמנחות כ"ה ע"ב יכול בשר שנטמא לפני זריקה יהי' חייבים עליו משום טומאה ת"ל כל טהור יאכל בשר וכו' הנותר לטהורים חייבים עליו משום טומאה. אך רש"י ל"ג רק אאוכל בטומאת הגוף. לא בטומאת בשר רק מסוף הברייתא דאיתא שם וא"ת בשר שנטמא לפני זריקת דמים ואכלו לאחר זריקת דמים מפני מה חייבין עליו מפני שהציץ מרצה משמע דקודם זריקה אין חייבין ומזה צ"ע על רבא ועכ"פ לרבא קרא דוהבשר קאי לאחר זריקה ול"מ שאלה ושפיר מקשה לשמואל אך לאביי נהי דקאי גם אקודם זריקה מ"מ קאי גם לאחר זריקה ול"מ שאלה. ואיך אפשר דמשקי' בית מטבחיא דכן מלטמא אחרים היינו בשר לאחר זריקה קרי כאן והבשר אשר יגע וזה ליתא בשאלה:
ג ובעיקר סברת התוס' כריתות דלאחר שנזרק דמו כהלכתו ליתא בשאלה סברתם יפה מאוד דשאלת נדרים ילפינן מלא יחל דברו. דברו אינו מיחל אבל אחרים מוחלין ולאחר זריקת דמים כבר יצא מקדושה דהרי זר מותר לאכול בשר שלמים ופקע נדרו כמ"ש הר"ן בנדרים י"ב ואפי' חזה ושוק דאסור לזרים (וה"ה בשר חטאת) לאו מחמת נדרו הוא דא"כ יהי' אסור לכל רק איסורא רכיב ע"ש ע"כ ליתא בשאלה. ועיין בספרי ליו"ד סי' ק' פלפלתי אם חייב מלקות בבל יחל בקדשים. ולפ"ז בעולה דאמרינן בנדרים י"ב דאכתי נדרא לא פקע י"ל דמהני שאלה אף לאחר זריקת דמים. ועיין רש"י פסחים כ' דקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא מיירי בשלמים ולאחר זריקה פקע נדרו, אך אם נאמר חיבת הקודש דאורייתא שמא עדיין נדרו עליו. אך זה אינו דאף שנשאר קדושה על הבשר מ"מ כיון דלא מחמת נדרו הוא דנדרו פקע ג"כ ליתא בשאלה. אך צ"ע על סברתי דבשבועות כ"ד קאי על חלב נותר והאימורין אסורין לכל ול"פ נדרו. ושמא מה"ט אמרינן שם דאיתא בשאלה. אך גם תוס' כריתות י"ג קאי על אימורין ועיין מ"ש בספרי ליו"ד סי' פ"ח אות י"ד בביאור דברי התוס' ואין להאריך בפרט זה יותר:
ובעיקר הדבר שכתבתי דמשכחת טומאה שיטהר ע"י שאלה היינו טומאה דליתא רק בקדשים ואם ישאל יהי' טהור זה דוקא אם נימא חולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמי אבל למ"ד חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי ל"מ שאלה דל"ג מחולין שנעשו על טהרת הקודש כן כתבתי בספרי. ולפ"ז קשה לי לפי המבואר בנדה דף ז' ובתוס' שם דחולין הטבולין לחלה נטמאו בשני כמו תרומה וכן בחולין שנעשו על טהרת תרומה אך בטבול יום לא נפסלו וכש"כ חולין שנעשו על טהרת תרומה או קודש דלא נפסלו בטבול יום ובנדה מבואר דחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי א"כ קמ"ל ר"ע רבותא דלא מבעיא בשלישי בבשר קודש דל"מ שאלה דמותר לטמא יותר אך אפי' בתרומה שנטמא בטבול יום דמהני שאלה ונטהר דחולין הטבולין לחלה טהורין. ולהר"א ממיץ טהור אף בתרומה ביד כהן מ"מ מותר לטמא יותר וזה קו' נפלאה אך לפמש"ל בשר קודש ל"מ טומאה לאחר זריקה מיושב הקושיא ודו"ק:
ד והנה בירושלמי אמרינן בר ספרא אמר אב הטומאה דבר תורה ולד טומאה מדבריהן ור' יוחנן אמר בין זה בין זה דבר תורה והיינו דר' יוחנן מוקי מתני' בולד טומאה דאוריית' וע"כ צ"ל לר' יוחנן מאי מדבריהם מדברי ר' יהושע ובש"ס דידן ס"ל לר"ל כן ור"י מוקי בולד טומאה דרבנן ומדבריהם היינו מר"ח וכבר הרגישו תוס' וצריך להבין למה מוחלף שיטתי' ונ"ל דהנה י"ל דבשר שטמא מדבריהם או שאסור מדבריהם טמא מן התורה או פסול מה"ת דבעלים אסחו אדעתייהו. ונפסל בהיסח הדעת וכבר הקשה תוס' בפסחים ל"ד אתלוי' אמאי אין מותר לטמא בידים הרי נפסל בהיסח הדעת. ובאמת זה קו' ירושל' סוף פ"ק דפסחים ותי' בירושל' דעדיין משמרה שלא תגע בה טהרות אחרות ויטמאו וזה שייך בתלוי' אבל בחמץ דאינה מטמאה ואסור בהנאה י"ל שנפסלה בהיסח הדעת. אך לש"ס דילן ר"י ס"ל ד' ל"ד היסח הדעת פסול טומאה ול"ה רק ס' דמה"ט טעון עיבור צורה ואם יבא אליהו ויטהרנה. ועדיין קשי' איך יליף מדר"ח סגן הכהנים דהיסח הדעת נמי ל"ה רק פסול דרבנן. ואם ר"י יסבור דר"ח סגן הכהנים קאי אדאורייתא אין ללמוד איסור דרבנן מטומאת דאורייתא אבל בירושלמי סוף פ"ק דפסחים אמר ר"י היסח דעת דבר תורה ולשיטתו בירושלמי שפיר קאמר ר"י ר"ח מיירי בולד טומאה דאורייתא ומ"מ יליף ר"מ איסור דרבנן דבודאי הסיח דעת ונפסל מדאורייתא ויליף שפיר מר"ח ומ"מ המעיין בירושלמי יראה דרחוק לישב כן שיטת ר' יוחנן וע' בספרי לא"ח סי' קי"ג הארכתי בדין היסח הדעת וכעת ראיתי להעיר על דעת התוס' חגיגה כ"א דל"ש היסח הדעת רק כשהי' בידו לשמור והסיח דעתו א"כ כשנאבד שלא הי' בידו לשמור אין נפסל בהיסח הדעת וזה צ"ע דאדרבה נימא כל שראוי לבילה אין בילה מעכב וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכב א"כ כשנאבד דאינו ראוי לשמירה נפסל בהיסח הדעת. אך שמא כונת התוס' דפסול היסח הדעת הוא משום קנס וזה כשראוי לשמירה אבל בנאבד אין לקונסו. אך לירושלמי דהיסח הדעת דבר תורה ודאי שייך לפסול אף בנאבד. והנה מה שהקשה תוס' פסחים ל"ד מתלוי' ודאי קושייתם למ"ד פסול הגוף דלמ"ד פסול טומאה ל"ה רק ספק ול"ש להתיר לטמא בידים. וע"כ קושייתם למ"ד פסול הגוף ולזה י"ל דס"ל היסח הדעת דבר תורה ע"כ ל"ק מה שהקשיתי על קושייתם דהרי לר' יהושע א"צ לשמרה ול"ש היסח הדעת כדברי תוס' חגיגה ולהנ"ל י"ל דאם פסול דאורייתא היסח הדעת אף דא"צ שמירה שייך היסח הדעת כנ"ל. אמנם יש לדחות זה:
ה והנה הבאתי בספרי לא"ח סי' קי"ג דברי הריטב"א ריש חולין דבקדשים ספק טומאה ברה"ר טמא משום היסח הדעת והנה מה שהקשיתי שם מדברי המשנה הובא בשבת ט"ו דברה"ר טהור בתרומה י"ל לפמ"ש במג"ש פסחים ל"ד לישב קו' תוס' מתלוי' וכו' דלמסקנת הסוגי' לא נפסל תרומה בהיסח הדעת רק בקדשים עיי"ש ל"ק על הריטב"א מה שהקשיתי בשולי המכתב שם מטימא את הטהור דהוצריך בגמ' לשנוי דנגע בה שרץ והרי בלא"ה א"א להחזיר דנפסל בהיסח הדעת מיושב ג"כ לדברי המג"ש אך מה שהקשיתי בספרי ליו"ד סי' ו' אות ז' מפסחים י"ט דאמרינן זאת אומרת עזרה רה"ר עדיין קשה דשם קאי אקדשים ועמש"ש בישוב הקו'. איברא דגוף דברי המג"ש אין מוכרחים גם מירושלמי ספ"ק דפסחים שהקשה כקו' תוס' משמע דהיסה"ד פוסל בתרומה. ועוד דאם בתרומה לא מיפסול בהיסה"ד ל"ק קו' ירושלמי הובא בתוס' אם ר"ח סגן הכהנים קאי אולד דרבנן ור"ע קאי אדאורייתא לא בא ר"ע אלא לפחות מה קו' הרי אף דר"ח סה"כ קאי אולד דרבנן מ"מ אם נטמא מדרבנן הסיח דעת משמירתה והיסח הדעת דבר תורה ור"ע לא מצי קאי אפסול דרבנן דתרומה לא מיפסל בהיסח הדעת ומ"ה קמ"ל בתרומה שנפסל בטב"י דהוה דאורייתא. ואולי מה"ט בש"ס דילן לא הקשה על ר"ע כקו' ירושלמי רק בירושלמי מקשה כשיטתי' דאף תרומה נפסל בהיסח הדעת ועדיין צע"ק:
ו ובירושלמי אמרינן ספ"ק דפסחים הא דר"מ אית לי' תלוי' שורפין מקשה הא ר"מ ס"ל תרומה תלוי' שורפין ע"ש עם חשיכה בחל י"ד בשבת משמע הא קודם לכן לא ומשני הא בדעתו להשאיל הא בתלוי' שאין דעתו להשאיל ופי' ק"ע שבדעתו לישאל על התרומה ויהי' טבל ויפריש ממק"א ומ"ה אסור לאבדה. ובספרי חא"ח סי' ק"ד אות ז' תמהתי ע"ז ומה בכך שישאל עלי' ויהי' חולין טמאים והכי קדושה יש בה ומתוך כך פירשתי דהתלוי' מיירי בס"ט שהיא שלישי בתרומה וכשישאל ל"ה תרומה וחוזר ויטהר ואח"כ יוכל להפריש מחדש ומ"ה הוה כטהור'. וכעת ראיתי דלא מיירי ג"כ בשלישי דל"ג מחולין שנעשו על טהרת תרומה דהוה שלישי. ועוד דחולין הטבולין לתרומה מהני ג"כ שלישי אך דמיירי בטב"י דאמרינן בנדה ז' דגם למ"ד חולין הטבולין לחלה כחלה דמי מ"מ בטבול יום לא פסל לי'. ע"כ מהני שאלה ואח"כ יחזור ויפריש ול"ש לומר חזרה לטומאה ישנה דמעיקרא לא הי' טמא כיון דעוקר למפרע ומצאתי ברי"ט אלגזי ה' בכורות פ"ה ד' ע' ע"ב ד' פרעסבורג שהביא דברי הירושלמי ופי' הק"ע ותמה ג"כ דאף אם ישאל יהי' חולין טמאין ופי' דמשכחת תלוי' בנפל ספק בין ב' חביתין שהאחד נטמא והאחד טהור ושניהם תרומה ע"כ ישאל על האחד שנטמא בכ"מ. ונמצא לאחר השאלה יהי' חבית א' תרומה טהורה והשני חולין טמאים. וצריך לתת לכהן שהאחד תרומה. והכהן יאכל שניהם לאחר שיפריש על הטבל ממקום אחר. וכיון דצריך שהכהן יאכלם בקדושת תרומה מספק אסור לאבדם ומתוך כך הקשה אמאי לא אמרי' בגמ' דר"א כשיטתי' דס"ל הואיל ואי בעי מיתשל ומ"ה מצריך לתלוי' שמירה ור' יהושע כשיטתי' דל"ל הואיל ומ"ה מתיר לגרום טומאה. והנה דברי' תמוהין דאימת יאכלם הכהן בימי טהרתו אסור לאכול חולין טמאים. דאף ישראל אסור לטמא את גופו בפסול גוי' מדרבנן כדאמרינן ביומא פ' וכ"ש כהן ובימי טומאתו אסור לאכול התרומה ואיך יאכל וע"כ צריך לשאול על שניהם ויאכלם בימי טומאתו ושוב ל"ה תרומה. אמנם לפמ"ש ניחא דהכונה שישאל על התרומה ויטהר ויחזור ויפריש ומיירי בתרומה ביד ישראל או בתרומה ביד כהן ולשטת הר"א ממיץ נדרים נ"ט הובא ברא"ש שם דאף בתרומה ביד כהן יכול לישאול עיי"ש. ולפי דברי יותר קשה קו' מהרי"ט אלגזי דנימא דר"א כשיטתי' דהואיל דיכול לשאול עלי' ויחזור ויטהר דהרי ר"א ס"ל בסוטה ל' חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמי ע"כ אף אם הוא. שלישי יכול לשאול ויטהר. אך לדברי ל"ק דזה דוקא בשלישי אבל בשני ל"מ שאלה. ומשמע לגמ' דתלוי' היינו שנכנס אדם טמא לשם ספק נגע ספק לא נגע וזה שני ובשני ל"מ שאלה שיחזור ויטהר ע"כ א"א לומר דפליגי בהואיל ודו"ק היטב בכ"ז:
ז והנני חוזר לראש הסוגי' ע' בתוס' דף י"ד ד"ה דאיכא משקין בהדי בשר. וז"ל ור"י מפרש דהא דבעינן רביעית היינו בהך דעיקר טומאה לאו דאורייתא כגון סתם יין כותים ודם הירוק. הנה דם הירוק לא ידענא מקום שהיא מדרבנן ואם כונו לדברי ר"מ דאמר בנדה י"ט ע"ב שיטמא משום כתם בא הא מסוגי' שם דר"מ אמר ליהוי כמשקה להכשיר הזרעים גם מ"ש תוס' לעיל בפ"ב דנדה ד' י"ט ע"ב גבי דם הירוק אמרינן ברביעית לא מצאתי בנדה י"ט שיהי' ברביעית והמובח' דט"ס וצ"ל בנדה ד' נ"ה ע"ב דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה מטמאין טומאת משקין ברביעית וכן מ"ש לקמן סתם יין כותים ודם הירוק ט"ס וצ"ל ודם מגפתו ודו"ק. ועדיין צע"ק בעיקר מ"ש תוס' בשם ר"ת דמדאו' בעינין רביעית אבל מדרבנן מטמאין בכל שהוא קשה לי מה הקשה תוס' ד"ה עם בשר ומשקין אמאי לא פריך מאי ארי' שנטמא באב הטומאה אפי' בראשון ושני דכל הפוסל התרומה מטמא משקה להיות תחלה דלמא לא אמרו כן רק במשקין בכשיעור דמדאורייתא מטמא אבל בפחות מכשיעו' דהוא גופי' דרבנן ל"ג רבנן. אמנם לא קשה חדא דמתו' משמע דמשקה גופי' מדאורייתא פחות מכשיעו' ורק שאינו מטמא אחרים מדאורייתא פחות מרביעית א"כ שפיר מקשה דהרי עכ"פ המשקין נטמאו ונעשין תחלה. ועוד דמשמע מכל הסוגיא דגזרו גם בתרי דרבנן וע' טורי אבן מגילה כ' מה שהקשה מסוגין. והנה בתוס' חולין פ"ז ע"ב ד"ה כל משקה המת טהורין תי' בתי' בתרא דתרומה וקדשים מטמי בפחות מרביעית אבל לחולין בעי רביעית ואיני יודע במה מתרצים תוס' הך דברכות דמייתי לעיל שמא יטמא משקה שאחורי הכוס את הכלי והרי שם לא קאי אתרומה:
ע"כ נראה קצת דתוס' בתי' בתרא קאי אדאורייתא דבתרומה וקדשים מטמא אוכלין מדאור' פחות מכשיעור למ"ד משקין מטמאין מדאו' ובחולין לא מטמאין רק מדרבנן בפחות מכשיעו' אבל אין משמעות לשונם כך וצ"ע. מיהו י"ל דכונת התוס' חולין פ"ז כונתם דבתרומה וקדשים אף בטומאה שעיקרה מדרבנן כגון טומאת ע"ה ל"ב רביעית ובחולין בדבר שעיקרו מדרבנן בעי רביעית ולק"מ ודו"ק. ודע דלתי' התוס' דמדאורייתא בעי רביעית אמאי לא משני הא דהעידו על משקה בית מטבחיא דכן היינו פחות מרביעית דלא מטמא רק מדרבנן ומ"ה ל"ג במקדש גם מה שהקשה בגמ' קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ל"ק דפחות מכשיעו' לא מקרי טמא וצ"ל שהי' דוחק בגמ' לומר כן:
והנה חתני הרב הגאון מ' נתן נ"י האבד"ק ראהאטין הקשה בהא דכ' רש"י ד' ט"ו טמאין בחביות של תרומה שנשברה בגת עליונה ותחתי' חולין טמאים שפירש"י ואם תפול תרומה זו לתוכו הו"ל מדומע טמא ול"ח לכהן דכיון דטמאה הוא נפקא לן שהאוכל תרומה טמאה עובר בעשה. הנה מדכ' רש"י הו"ל מדומע ולא פי' שתטמא התרומה ע"כ משום דאין משקה מטמא משקה מדאורייתא כדאמרינן ד' י"ח. ורש"י רצה לומר דאסור מדאורייתא א"כ גם משום מדומע לא יאסר מדאורייתא דממ"נ אם רוב תרומה בטלו החולין טמאים דמב"מ מדאורייתא ברובא בטל ואם רוב חולין טמאים בטל התרומה ואינו עובר בעשה ורחוק לומר שמא יהי' מחצה על מחצה דעדיין ס"ס הוא כמ"ש תוס' חולין כ"ח ע"ב ד"ה לפי. אמנם ל"ק דרש"י פי' כשיטתי' ד' ל' דפוסק דמב"מ לא בטל ע"כ עובר בעשה. והגם דר' יהושע ס"ל מב"מ בטל כדמוכח מר"ן נדרים נ"ב בשם הירושלמי אמר ר"ש משום ר' יהושע כל שאין לו מתירין בין במינו בין שלא במינו בנ"ט מ"מ אליבא דר"א י"ל מב"מ ל"ב והא דליטרא קציעות בביצה ד' ד' דמוכח דדוקא משום דבר שבמנין ל"ב ומוכח דמב"מ בטל י"ל שם יבש ביבש ואפי' לר' יהודה בטל כמ"ש תוס' יבמות פ"ב וק"ק דלר' יהושע אין סופו לקלקל רק מדרבנן דס"ל מב"מ בטל ברובא ולר"א סופו להתקלקל מדאורייתא כנ"ל ואמאי אמר ר"א אל יטמאוהו בין סופו להתקלקל מדאורייתא או מדרבנן. ושוב העירני חתני הרב נ"י דעיקר קושיתו לא מטעם ביטול רק הקשה מה שפירש"י דכהן אסור לשתות משום תרומה טמאה דהרי ל"ה טמא מדאו' רק מדומע בטמא ול"ה איסור עשה. ואמנם י"ל דרש"י נקט עיקר האיסור מדאורייתא בעשה וכאן עכ"פ נטמא מדרבנן כאמור ודו"ק: