בית יצחק אבן העזר חלק ב· רבי יצחק יהודה שמלקיש
סימן צח
ב"ה בברכ"ה וישוע"ה לפ"ק. ברעזאן
רב שלום וברכה לכבוד ידידי ויד"נ ח"א הרב הגביר החריף המופלג מ'
אהרן
יואל
בלאנקשטיין נ"י
מקראקא:
שמחתני בדבריך הנעימים והנני לתשובתך (א)
ע"ד אשר הערת בסוגי' דשליש גיטין ס"ג ע"ב בישוב קו' התוס' דנקט בעל אומר לפקדון ולא נקט בעל אומר להלכה וכתבת מ"ש התוס' בסברא דהא הימני' היינו דהבעל סמך על אמירתו אף אם משקר ואם יאמר לגירושין אז יהי' לגירושין והקשו דזה תליא בברירה, אך כל היכא דמהני מכאן ולהבא ולא בעי שיועיל למפרע ומהני ואין ענין לברירה כמ"ש הרשב"א בתשו' והשאג"א:
א"כ כ"ז היכ' דהבעל אומר לפקדון דאז י"ל שיהי' לפקדון וכשיאמר השליש לגירושין אז נעשה שליח לקבלה. משא"כ בבעל אומר להלכה א"א לומר שיהי' שליח להולכה וכשיאמר שהוא שליח לקבלה אז יהי' שליח לקבלה דלא חזרה שליחות אצל הבעל כדאי' בגיטין כ"ד. וע"כ צ"ל שיהי' למפרע שליח לקבלה וזה תליא בברירה. כמו במקדש ע"מ שירצה אבא וקדשה בביאה דל"מ למ"ד אין ברירה ע"כ והיא דבר חכמה:
אפס דכתבת הקושיא דבברירה בשם הרמב"ן ואנכי לא מצאתי ברמב"ן ובאמת אין זה תלי' בברירה לכ"ע דשורש הדבר דתנאי תליא בברירה יוצא מסוגי' דגיטין כ"ה דמייתי בגמ' ראי' דיש ברירה מהריני בעלך ע"מ שירצה אבא והוקשו רש"י מכל תנאים וחילקו בין היכא שבידו להתקיים או לאו. דהיכי שהוא בידו להתקיים לא תליא בברירה והיכא דאין בידו תלי' בברירה עיי"ש א"כ מפורש יוצא במתנה תנאי והיכא שביד המתנה תנאי או בצד השני בידו לא תלי' בברירה כגון במקדש ע"מ שיתן הוא מאתים זוז. או ע"מ שתתן היא מאתים זוז דכיון שביד אחד משני צדדים המקיימים דבר לקיים תנאו או לבטל לא תלי' בברירה דהוה כתנאי ב"ג וב"ר אם יעברו ונתתם משא"כ ע"מ שירצה אבא אין ביד שניהם לקיים תנאי ונהי דהוי תנאי שאפשר להתקיים אבל כיון שאין בידם תלי' בברירה. א"כ במתנה עם השליח אם יאמר לגירושין יהי' לגירושין כיון שהוא בידו לומר כן הוה ככל תנאי דעלמא ואין דומה כלל לברירה. וגם אין דומה למ"ש בתשו' הרשב"א ובב"י סי' קמ"א באמרה כל מי שירצה מכם הבעל ליתנו לו יהי' שליח לקבלה דל"מ למ"ד אין ברירה דשם היא עשתה שליח ותליא ברצון הבעל הוה כמו ע"מ שירצה אבא. משא"כ בבעל שתלי' ברצון השליח והוא ביד השליח הוה כמו כל תנאי דעלמא גם אינו דומה לכתוב לאיזה שארצה אגרשה דשם הוה ספק מי המתגרשת ול"א הוברר הדבר אבל אם אמר כתוב ולכשארצה אגרשנה כיון דאיש ואשה מבוררים מהני הגט כעין דאמרינן ביבמות לכשאכנסנה עי"ש ד' נ"ב ה"ה כשאמר לשליח לכשתרצה ותאמר שהוא לגירושין יהי' לגירושין לא תלי' בברירה כלל וז"ב:
ב ודרך אגב ראיתי להקצה"ח בסי' ס"א שהוכיח מהרשב"א הנ"ל דס"ל דאף היכ' דל"ב שיועיל למפרע מ"מ ל"א יש ברירה עיי"ש ובמח"כ נעלם ממנו שהרשב"א בב"ק דס"ט הוא בעל סברא זאת דעד כאן ל"צ לברירה רק היכ' שהוא רוצה שהפקר מועיל קודם לקיטה אבל היכא שהוא רוצה שההפקר מועיל אחר לקיטה ורק שאומר קודם לקיטה וכן בעירובין אף אם אומר קודם שבא חכם ורק שהחכם יבוא קודם ביה"ש ואז וקנה עירוב מהני. הרי דהרשב"א בעל הסברא הזאת וע' בריטב"א עירובין ל"ז שביאר סברא זאת בכל הסוגי' שם. ולישב דברי הרשב"א שכ' דל"מ בשליחות לקבלה מי שירצה הבעל ול"א שיועיל דיהי' אז נעשה שליח כמו שהקשה הקצ"ח. ונלע"ד לישב מלבד מה שי"ל דהן אמת אם אמרה בפירוש דלא עשתה שליח רק בעת הריצוי מהבעל מהני ורק כיון שאמרה סתם סתמא כונתה דאם ירצה הבעל מעתה הוא נעשה שליחו וזה תלי' בברירה וכן מוכח מלשון הרשב"א ב"ק דדוקא היכא שאמר בפירוש שלא יועיל הדבר רק אחר לקיטה מהני אבל סתמא משמע מעיקרא ול"מ מטעם אין ברירה עיי"ש אלא שיש מקום לומר דבשליחות קבלה לא יועיל כלל אף שתאמר בפירוש שלא יתחיל שליחות רק בעת ריצוי הבעל. דהרשב"א תי' על קו' התוס' בגיטין דמה מהני עדי אמירה אם הם אינם עדי קבלה והלא הוה דבר ולא חצי דבר. וכ' הרשב"א בשם הרמב"ן דהכא ל"ה דבר ולא חצי דבר דכיון שמינתו שליח נעשה ידו כידה מעכשיו ולכשתתן לו תתגרש ע"כ וביאור הדבר דזה עדות שלם שנעשה ידו כידה ואף דמחוסר מעשה הנתינה מ"מ הנתינה הוה עדות שעשה שליחותו וזה ענין אחר והעדי אמירה מעידין דבר שלם שנעשה ידו כידה וז"ב א"כ כ"ז בעשתה שליח מעכשיו ואף שתלתה ברצון הבעל זה הוה תנאי. ותנאי מילתא אחריתא הוא ולכל מי שירצה ליתן הבעל נעשה ידו כידה מעכשיו העדים מעידים ע"ז. ולזה כ' הרשב"א דזה לא יועיל דאין ברירה. משא"כ אם תעשה שליח שלא יתחיל השליחות רק בעת הריצוי א"כ כעת. לא נעשה ידו כידה כלל עד שירצה הבעל ואז יתחיל השליחות העדי אמירה הוה דבר ולא חצי דבר דלא נעשה עדיין ידו כידה כלל וכיון שעפ"י הרוב העדי אמירה ל"ה עדי קבלה שפיר כ' הרשב"א מסתמא דלא יועיל. והיא הערה נכונה. ולפ"ז צ"ל דהא דמהני עדי קדושין בתנאי שתתן מאתים זוז ולר"י ל"ה קדושין עד שתתן ול"א דהקידושין הוי דבר ולא חצי דבר זולת עדים בקיום התנאי ואין תועלת בעדותן דכיון דיכולין למחול התנאי כדאי' בסי' ל"ח א"כ העדים העידו דבר שלם משא"כ בהך דארשב"א דלא עשתה שליח רק למי שירצה הבעל ואיך נימא דלא יתחיל השליחות רק אז הוי דבר ול"ח דבר ודו"ק וגם בלא"ה יש חילוק בין תנאי דהוה מילתא אחריתא גם בתנאי דאם כמו דאמרינן בכתובות כ' ע"ב ובין לא עשתה שליח רק בעת הריצוי וז"ב:
ג וראיתי בשאג"א סי' צ"ב הרחיב הדיבור להוכיח במישור דיש לחלק בברירה בין היכא שצריך שיתחיל למפרע ולא שם לבו שהוא דברי הרשב"א. והשאג"א הביא ראי' מהא דאמרי' הרי את מקודשת לאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר לאחר שימות בעלך וכו' ואמרינן טעם דחכמים דא"מ משום דהוי דבר שלא בא לעולם ודלמא הטעם משום דאין ברירה כיון דתלי' בדעת האדון אם ירצה לשחרר הוה כע"מ שירצה אבא. וע"כ שם כיון שרוצה שיחולו הקידושין לאח"כ לא תלי' בברירה. ויותר הי' לו להוכיח מיבמות צ"ג דמוקי מתני' כר"ע דאין קדושין תופסין ביבמה ומקשה והא ר"ע ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ודלמא הטעם משום דאין ברירה וע"כ כהנ"ל. ואמנם מכ"ז אין ראי' דהתוס' הקשה בב"ב דף ע"ט דהרי ר"מ לא ס"ל רק היכא דעבידי דאתי וכל הני לא עבידי דאתי ותי' דמיירי בחצי' עבד וחצי' ב"ח או בחצי' שפחה ונהגו מנהג הפקר דכופין את רבו וגם ביבמה מיירי בהנך דחולצין ולא מתיבמין ע"ש. א"כ כיון דשוב לא תליא בריצוי הבעל דכופין אותו נדחה ראית השאג"א דמדר"מ ס"ל מקודשת ע"כ מיירי בגוונא דכ' תוס' באותן שכ שכופין אותן ולא תלי' שוב בברירה וע"כ הטעם משום דהוי דשלב"ל ואף דהוי ביד הב"ד לכופו וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה זה דוקא היכא שהוא ביד המקדש או המגרש אבל לא מה שביד הב"ד לעשות כמו דאמרינן בגר מי יימר דמזדקק לי' תלתא. וזה לענין דשלב"ל אבל לענין ברירה כיון דהב"ד מחויבים לעשות ולא תלי' ברצונם ולא ברצון המשחרר לא תליא מלתא בברירה וז"ב:
ד והן קדם פירשנו הירושלמי פסחים פ' האשה ר' חי' בשם ר' יוחנן מי שחציו עבד וחציו ב"ח קידש אשה אין חוששין לקדושין ודכותה גירש אין חוששין לגירושין. ורבים תמהו דאם קדושיו אין קידושין גירושין למאי. ע' במ"ל פ"ב מהק"פ ובמפרש לירושלמי במקומו וע' בקצה"ח סי' רמ"ט שדחה פי' המפרש דר' יוחנן לא ס"ל דביום של עצמו קדושי' קדושין עיי"ש. ופירשנו לפי הנראה לכאורה לדינא דאף דבמקדש שפחה לאחר שנשתחרר ל"מ דהוה דשלב"ל. אמנם במקדש חציה שפחה לאחר שתשתחרר מהני קדושין דהוי מקנה דשלב"ל עם דשב"ל דחציה חירות בא לעולם. ומבואר בח"מ סי' ר"ג ובמרדכי די"א במקנה דשלב"ל עם דשב"ל קנה. ולפ"ז יש מקום לומר בחצי עבד וחצי ב"ח ג"כ נהי דכעת ל"מ קדושין אבל במקדש לאחר שישתחרר מהני כיון דהוה מקצת בעולם ע"כ וכן מבואר בב"ב דף קמ"ב דר"נ ס"ל מזכה לעובר כשתלד קנה וכ' הרשב"ם בטעם הדבר כיון דהוה מקצת בעולם מהני באומר כשתלד. ומ"ה שפיר אמרו בירושלמי גירש אין גירושי' גירושין והיינו אף במקדש כשאשתחרר ל"ה השתא בר גירושין ואף דכל עוד שהקדושין לא נגמרו ל"ה בלא"ה בר גירושין ע' בב"ש סי' מ' מה שמפלפל בזה ומביא דעות שונות בזה והירושלמי שפיר פסק דמ"מ ל"מ הגירושין מתרי טעמא כן חשבתי בתחלה כיון דשמענו לתוס' הנ"ל ב"ב ע"ט משם מוכח דאף בחציו עבד ל"מ כשתשחרר ולא כסברא הנ"ל. ומ"מ י"ל דתוס' פליגא בסברא זו אירושלמי ומ"מ הירושלמי יסבור דמהני. ומ"מ מ"ש התוס' בחצי' שפחה דל"מ קדושין כשתשתחרר הוא חידוש דהרי מצי לקדשה עכשיו לחייב אשם כדאיתא בגיטין דף מ"ג וכל היכא דמצי לקדשה עכשיו ל"ה דשלב"ל ואף דל"ה בידו כמו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדיש ואף דמחלק בקדושין ס"ב נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה. וע' ברשב"א שם ובאבני מלואים סי' ל"ה בביאור הסוגיא דהיכא דבעי ריצוי ל"מ ריצוי כעת מ"מ זה דוקא במקדש אשה בשתי פרוטות באחת היום ובאחת לאחר שאגרשך כמ"ש הר"ן בנדרים כ"ט דאות' קדושין לא מצי לקדשה עכשיו שהרי קדשה עכשיו בלא"ה. משא"כ בחצי' שפחה לאחר שתשתחרר הרי אות' קדושין מצי לקדשה עכשיו, ואף דהשתא ל"ה קידושין רק לחיוב אשם מ"מ מקרי כל מלתא דמצי עביד השתא כיון שעכ"פ מהני הקידושין לאשם גדולה מזו כ' המ"ל פ"ט מאישות והכ"מ פ"י גבי לאחר שיחלוץ לך יבמך דהיכא דמצי לקדשה כעת בקדושי ספק מצי לקדשה לאח"ז בקידושי ודאי ושם פליגי עלי' הרבה פוסקים משא"כ בחצי' שפחה דמהני כעת בודאי לחיוב אשם צ"ע אמאי לא יכול לקדשה לאחר שתשתחרר וניחא לנו דברי התוס' למ"ד גיטין מ"ג בקידשה ונשתחררה דפקעי קידושין א"כ אם יקדש כעת יפקעו הקידושין בהשחרור וא"כ אות' קידושין שרוצה לקדש שהוא לאחר שתשתחרר א"א דאף אם יקדש כעת יפקעו הקידושין לגמרי. ומ"ה שפיר כ' תוס' ואינו דומה ליבמה דכיון אם יקדשה כעת אח"כ יפקעו הקדושין אבל למ"ד גמרו והוי לאחר שחרור חיוב מיתה א"כ אם יקדש כעת חצי שפחה יועילו הקידושין לאחר השחרור אף לחיוב מיתה דבודאי מצי לקדשה לאחר שתשחרר דמצי לקדשה עכשיו ויועיל אח"כ. ומעתה אם התוס' קאי למ"ד פקעו דבריהם ערבים ומתוקים אבל כיון שיש פלוגתא ולהלכה הוה ספק כדאיתא באה"ע סי' מ"ד א"כ קצרו בדבריהם וצ"ע ואכמ"ל (ועמ"ש בספרי לאו"ח סי' מ"ג אריכות בדברי התוס' ב"ב הנ"ל ובסוף רמזתי על תשובה הנוכחת) ועכ"פ לתי' התוס' הנ"ל אזדא לה ראית השאג"א לחלק בין למפרע למכאן ולהבא אך מ"מ ראיות השאג"א נכונים לשאר תי' שבתוס' מכמה מקומות דמיירי בסתם עבד ורק כיון שהגוף בעולם ל"ב עבידי דאתי עיי"ש:
ה ונחזור לנ"ד מ"ש לעיל דבזה ל"ש ברירה בהותנה עם השליח ע"מ שירצה השליח כן מצאתי ברש"ל ב"ק וש"ש בדיני ברירה באומר לסופר כתוב לי גט לאשתי ע"מ שארצה לגרש לא תלי' בברירה ואין זה דומה לאומר לאיזה שארצה שדעתו לעולם על אחת רק שעדיין לא בירר על איזה מהן ואח"כ שגרשה אותה צ"ל ברירה. אבל מה שאדם מתנה באם יהי' שפיר אמרינן ברירה עי"ש ברש"ל והן הן הדברים שכתבנו וה"ה במתנה עם השליח וז"ב:
ו ומה שנלע"ד לישב קו' התוס' הוא בדרך זה. דהנה דברי הגמרא לכאורה תמוהים דר"ה ס"ל אם איתא דלגירושין יהבי' נהליה לדידה הוה יהיב ור' חסדא ס"ל הא הימני'. והקשו משליש אומר כך ומשני שאני ממון דאתיהיב למחילה ופרש"י אבל באיסורין אין בידו להאמין וכן פי' התוס'. והדבר תמוה דא"כ למ"ל לר"ה הטעם דאם איתא והרי בלא"ה לא ס"ל הא הימני' כיון דאין בידו להאמין. עוד קשה דלבסוף דמסיק לר"ה אין בידו להאמין א"כ אף שלא בעיר אחת לא נאמין לר"ה כיון דאין בידו להאמין ולהדי' מבואר בתוס' ד"ה דר"ה לא פליג רק בעיר אחת וכן מבואר בכל הפוסקים, ע"כ נלפע"ד ביאור הסוגי'. דהר"ן ז"ל כ' דאף דהשליש נאמן מטעם שהוא בידו ליתן ליד האשה והבעל האמינו בודאי מ"מ לא האמינו רק שתתגרש בשעה שיראה את האשה דאז הי' יכול ליתנו לה ומ"ה נאמן השליש שתתגרש אז אבל שתתגרש משעה ראשונה לא האמינו, ואפשר דכי קא' רב חסדא דשליש נאמן דהא הימני' היינו שהיא מתגרשת בקבלתו משעה שידענו שהאשה היתה וכו' אבל לענין שתתגרש משעה ראשונה ודאי לא דהא לא הימני' אלא במה שבידו ע"כ. וצריך להבין דהר"ן כ' עוד שם גבי ר"ה אמר בעל נאמן דא"כ בכל שליח להולכה יערער. וכתב אי נמי דכי אמר ר"ה בעל נאמן דוקא בשליח קבלה דאיכא ריעותא דכיון שידו כידה לדידה הוה מסר לה אבל בשליח להולכה ליכא ריעותא שלא רצה למסור לה שתתגרש מיד ע"כ. ויוצא מדברי' דדוקא אם מתגרשת מיד שייך אם איתא ולמ"ש הר"ן לעיל דנאמנות השליש לא שתתגרש מיד רק שתתגרש בעת שיראה אותה השליש ויהי' באפשרי לתת לידה, א"כ נגד זה ל"ש אם איתא דלגירושין יהבי' ניהלי' לדידה הוה יהיב לה דלא הי' רצונו שתתגרש מיד ומ"ה נתנו לשליח בפקדון ודעתי הי' שתתגרש בעת שיראה השליש כמ"ש הר"ן בשליח הולכה:
ז ומעתה הסוגי' נכונה מאוד, דר"ח ג"כ ס"ל סברת אם איתא ורק דרב חסדא ס"ל סברת הא הימני' והיינו אף במסרו לפקדון אזלינן בתר דעתי' דאם יאמר השליש לגירושין שתתגרש בשעה שהי' בידו ליתן לה ובאמת הבעל נאמן שנתן לפקדון. ונגד זה ל"ש אם איתא לדידה הוה יהיב לה דלא הי' רצונו שתתגרש מיד ור"ה ס"ל זולת סברת אם איתא הי' נאמן השליש באמת שנתן בידו בפירוש לגירושין. אך נגד זה שייך אם איתא. וזאת שנאמר אף אם משקר השליש הבעל תלה בדעתו הואיל ובידו לא ס"ל לר"ה ה דאין בידנו להאמינו דמסתמא כשמסר לפקדון לא הי' עדי מסירה. או אף אם הי' כיון שלא שמעו מפי הבעל שתלה בדעת השליש ואמירתו הי' דברים שבלב ואם לא שמעו העדים אין דבר שבערוה פחות משנים ומ"ה ס"ל לר"ה דאין נאמן השליש אכן בשני עירות דל"ש אם איתא ס"ל לר"ה דבאמת השליש נאמן שנתן בידו ממש לגירושין:
ח ואם נאמר דאף דהרי"ף בתשו' פי' הסוגיא בשליח הולכה בפסקי' פירוש הסוגי' כדפי' תוס' ורש"י כדמשמע פשטא דלישנא יהי' בזה מיושבין דברי הרי"ף שמביא מודה ר"ה אם אמרה קמאי דידי לגירושין יהבי' נהליה מהימנא. ותמהו בזה דהרי הרי"ף פסק כר"ח ולאיזה ענין מביא הך דמודה ר"ה ולהנ"ל הדבר נכון. דהתוס' הקשה על רש"י דמשמע מדבריו דהשליש נאמן מטעם מגו והקשו דמשמע מסנהדרין דשליש נאמן בלא מגו ועוד דבמגו אף ר"ה מודה. ועוד מאי מגו האשה לא תרצה כעת לקבל. ולפע"ד רש"י ותוס' סוברים חדא שיטה דבאמת שליש נאמן בלא מגו היכא דליכא סברא כנגדו ובאיכא סברא כנגדו לא מהימן בלא מגו וכבר ביארנו דר"ח ג"כ סובר אם איתא ורק דר"ח ס"ל ג"כ דהשליש לא מהימן רק דאמרינן כיון שהבעל ירא לנפשו שימסור הגט ליד האשה טרם שיבוא הוא ויערער והיא תנשא בו כמ"ש הר"ן ודאי מסרו שתתגרש בעת שבידו לעשות ונגד זה ליכא סברת אם איתא דלא הי' רצונו שתתגרש מיד אבל לא שנאמין לשליש על דבורו דכיון דכעת בבא השליש לפנינו לית לי' לשליש מגו דכעת לא תרצה לקבל הגט שהיא יודעת שהבעל מערער לא נאמן השליש שנתן בידו ממש לגירושין נגד סברת אם איתא וכיון דכל עיקר סברת ר"ח דהבעל בודאי הימני' הואיל והי' בידו למסרו שפיר כ' רש"י נאמן השליש מטעם מגו היינו דמה"ט הבעל הימני'. ור"ה לס"ל הסברא דהבעל הימני' אף אם משקר. דאף אם הי' בלב הבעל כן ל"מ דברים שבלב ושפיר אמרו בגמ' מודה ר"ה היכא דיש לשליש באמת מגו בפנינו כגון שאמרה האשה בפני נתנו הגט שתרצה כעת לקבל מהני מגו מהשליש שנאמנו באמת על דברי' שנתן בידו ממש לגירושין נגד סברת אם איתא ואם אמת הדבר שנתן בידו בפירוש לגירושין ודאי מהני גם לר"ה:
והיוצא מזה נפקותא גדולה גם לר"ח. דלפ"מ שפירשתי גם ר"ח סובר סברת דאם איתא דמה"ט באמת השליש לא מהימן שנתן בידו לגירושין ורק דאמרינן נהי שהוא משקר אבל הבעל שירא לנפשו שימסור ליד האשה מסר אדעתא דהכי שתתגרש בעת שיוכל למסור לאשה. ומ"ה לא נתן לדידה שלא הי' רצונו שתתגרש מיד ונמצא דלר"ח ג"כ אינה מתגרשת רק בעת שהוא יכול למסור לידה. וכ"ז היכא דל"ל מגו לפנינו אבל באם שאשה אומרת קמאי דידי לגירושין יהבי' ניהליה דאז איכא להשליש מגו ואנו מאמינין אותו על דברי' ממש נגד סברת אם איתא כמו שנאמין אותו לר"ה כן ג"כ לר"ח ומתגרשת משעה ראשונה כמו שאומר השליש שנתן בידו לגירושין וכיון שיש נ"מ גם לר"ח שפיר הביא הרי"ף הך ומודה ר"ה. שבתי וראיתי דאם האשה אומרת קמאי דידי לגירושין יהביה כיון שראה אותה השליח ובידו ליתן לה כדעת הבעל שתתגרש תיכף ושוב א"צ למגו כמ"ש הר"ן דבשעה שראה אותה ודאי בדעת הבעל שתתגרש. אמנם הדבר נכון דהנה דברי הר"ן צריך ביאור שמתחלה כ' דדעתו הי' שתתגרש בשעה שידענו שהאשה היתה עמו ואח"כ כ' לדעת רש"י שכיון שבשעה שבאו לב"ד קודם שאמר הבעל לפקדון הי' יכול לתנו להאשה וכו' מ"ה דעתו הי' להתגרש משעה זו. וכפי הנראה מדבריו שחילק בין יש עדים שהוא שליח קבלה שהאשה עשתה שליח הבעל מאמין בזה בבירור ומתירא לנפשו שהשליח ימסור להאשה הגט תיכף בראות אותה ובודאי תקבל מידו ומ"ה דעת הבעל שתתגרש תיכף בראות אותה משא"כ אם ליכא עדים שהאשה עשתה שליח הבעל אינו מאמין ולא מתירא רק שהשליח ילך אח"כ וימסור לאשה גט בע"כ שיאמר שליח הולכה אני ויתן לה בב"ד ומ"ה כ' לדעת רש"י שבשעה שבאו לב"ד הי' יכול ליתנו לה. ובדעת הבעל שתתגרש אז ע' בלשון הר"ן. ולפע"ד הפירוש הנכון בדבריו מה שכתבתי וכיון דאם אמרה האשה קמאי דידי מהני אף בליכא עדים כלל כמ"ש הפ"י ואף עד אמירה א"צ א"כ אף לר"ח נ"מ כ"ש דאם מטעם הא הימני' אינה מתגרשת רק משעה שבאו לב"ד ומצד המגו מהימן השליש שתתגרש משעה ראשונה ועדיין יש לפלפל הרבה בזה:
ט ועפמש"ל דנגד סברת לגירושין יהבה ניהלי' מתנגד סברת אם איתא וכו' לדידה הוה יהיב לה אבל נגד סברת לפקדון נתנו ובדעתו שתתגרש אם יאמר השליח לגירושין משעה שהי' יכול למסור לה כיון דכל עוד שלא הי' יכול למסור לא תתגרש ל"ש אם איתא כמ"ש הר"ן. יתישב מה שמקשים על שטת הרא"ש דאם מכחיש השליש וטוען נפל ממני יכול להכחיש השלישית א"כ מה הקשה ממתני' דקיבל למ"ל והרי צריך עדי קבלה שמא יכחיש דלא הי' שליש כלל ובזה ל"ש הא הימני' דלא נתן בידו לפקדון כלל:
ולהנ"ל נכון דכבר כתב הפ"י והתומים דל"מ טענת נפילה רק היכ' דטענת אם איתא דלגירושין מתנגד לטענת השליש ויש סיוע לטענת הבעל דממנו נפל. ואמנם לנגד טענת נפילה מתנגד הענין דנפילה לא שכיח. אך עתה יכול למציא דרך סלולה שלא תתנגד שום סברא. כגון בשליש אומר לגירושין והבעל טוען נפילה אנו אומרים שהמעשה הי' שהבעל נתן לפקדון וזה מילתא דשכיח. ואין מתנגד לזה ג"כ אם איתא ומ"ה מתגרשת לר"ח דהא הימני'. והא דלא טענו לפקדון היינו דהבעל לא הי' יכול לטעון כן דבכה"ג הרי מתגרשת לר"ח והוא רצה דלא תתגרש ורוצה להכחיש הגירושין ומ"ה טוען נפילה והשליש ג"כ אין יכול לטעון כן דהבעל לא הימני' רק אם יאמר לגירושין וכשיאמר לפקדון מסרו לא תתגרש האשה ומ"ה שניהם אין טוענים כן אבל אנו אומרים שהמעשה הי' כן ונגד זה אין מתנגד שום סברא, ומ"ה אף אם הבעל יטעון נפילה לא נאמין לו. ושפיר פריך עדי קבלה למ"ל דאף אם יטעון נפילה ל"מ. דאנן נימא שנתן לפקדון משא"כ לר"ה דלדידי' היכא שהבעל טוען לפקדון ושליש אומר לגירושין האשה אינה מתגרשת דלא ס"ל הימני', א"כ היכי שהבעל טוען נפילה הבעל נאמן כיון שמתנגד נגד טענות שליש סברת אם איתא ומסייע לטענות הבעל וליכא למימר שהמעשה הי' שנתן לפקדון דאס"ד כן הי' המעשה הי' הבעל טוען כן דאם יטעון כן ג"כ האשה אינה מותרת וג"כ לא הי' המעשה כן ולדברי השליש אין אנו אומרים להאמין מצד סברת אם איתא ומוכרח להאמין להבעל. ומ"ה הרא"ש שפוסק כר"ה לדברי' מהני טענת נפילה, אבל לרב חסדא גם בבעל טוען נפילה ושליש לגירושין ל"מ טענות הבעל ושפיר פריך וזה ישוב נכון. ועכ"פ לפי הנ"ל דגם ר"ח ס"ל אם איתא ורק דס"ל בפקדון כיון דאף אם יאמר השליש לגירושין לא תתגרש תיכף וביד הבעל לחזור מהשליחות קודם שיראה השליח האשה ל"ש אם איתא. וג"כ נקט דוקא בעל אומר לפקדון דאמדינן כונת הבעל שיהי' כעת לפקדון ובעת שהשליח יוכל למסור לאשה אז יעשה שליח לקבלה משא"כ בבעל אומר להולכה. וא"א שיהי' כעת שליח הולכה ולכשיאמר השליח לנו שהוא שליח לקבלה יהי' שליח קבלה משעה שיוכל למסור זה אי אפשר דלא חזרה שליחות אצל הבעל ואי אפשר רק שיהי' משעה ראשונה שליח קבלה ונגד זה מתנגד סברת אם איתא כיון שתתגרש תיכף כמש"ל בשם הר"ן ומ"ה נקט דוקא לפקדון כן יש לישב קו' התוס' עפ"י דרכו:
י אמנם כשאני לעצמי נ"ל לישב קו' התוס' בדרך זה דהרשב"א הקשה על סברת ר"ח דהא הימני' אם השליח יאמר לגירושין שיהי' אף אם ישקר דכיון שנתן בידו לפקדון ודאי לא הי' עדי מסירה ואנן ס"ל דבעי עדי מסירה ועוד אף אם היו עדים נשאול להעדים, ומה שתי' הרשב"א דשליש נאמן יותר מהעדים דהוא פוסל כל עדים הדבר תמי' דא"כ העדים כמאן דליתנייהו ושוב ל"ה עדי מסירה ולומר דאין מאמינים להם כעת שהי' לפקדון וכעת הם אומרים שקר. אבל בשעת מסירה כשרים היו עדיין קשה דכיון דס"ל עיקר הגט מתקיים עפ"י העדים הללו והם אומרים שהבעל נתן לפקדון וכבר כתבו הראשונים לענין עד מפי עד דהראשון נאמן להכחיש מי שבא מכחו וע' בב"ש סי' מ"ב וה"ה הכא כיון דלולא העדים ל"מ הגט. איך אפשר שיהי' הגט כשר להאמין לשליש אם העדים אמרו שנתן לפקדון וע"כ אתה אומר שהעדים אמרו האמת שנתן לפקדון ולא הי' עדי מסירה על הגירושין. אבל מה שנ"ל דא"צ בכאן לעדי מסירה כלל. והיא עפ"ד הת"ה סי' ר"ז שפסק דאף לרש"י דחשש סבלונות הוא מטעם דכעת הוא מקדש אותה מ"מ מהני סבלונות אף בלא עדים, ואף דבקידושין ממש ל"מ בלא עדים בסבלונות דאנן סהדי ששלח לשם קידושין הוה כמו שאנן ראינו ממש הקידושין. וז"ל הח"מ סי' מ"ה סק"ט דדעת הר"א ממיץ דל"ב כלל עדים אפי' בשלח סבלונות היכ' דמנהג פשוט וכו' ועדיף מקידושין דקיי"ל מקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין דל"ש אנן סהדי משא"כ בסבלונות הוה אנן סהדי עיי"ש. וביאור גוף דברי ר"א ממיץ והת"ה דבשלמא בכל קידושין כל עיקר העדות מתקיים עפ"י איש והאשה דהם אומרים שקידשה וכיון שחב לאחרינא ובעינין דבר דבר מממון ל"מ הודאתם לגבי אחרינא וכל עיקר הקידושין היא לאחרינא דשוי' כהקדש לכ"ע ובגירושין מתירה לעלמא ואין שום תועלת לאחרינא אם לא הי' עדים בדבר משא"כ בסבלונות כיון שהמנהג לשלוח סבלונות והם אומרים ששלחו סבלונות הם אינם מעידין על קידושין כלל רק על סבלונות ואנן אמרינן דבודאי קדשה בזה הוה כאנן סהדי וכאלו שמענו אנחנו וראינו הקידושין וע' בת"ה גופא בארוכות בזה. ואף הכא אנו אומרים דר"מ אומר עדי חתימ' כרתי וכ' הר"ן בהמגרש דאנן סהדי דבודאי מסר לה ומ"ה מהני כעדי מסירה, ור"א ס"ל ע"מ כרתי ובעי עדים ממש וכ"ז בגירושין גמורים משא"כ בנתן הבעל לפקדון אנן אמרינן דמסתמא מסר אדעתא דאם ירצה השליח שיהי' לגירושין שיהי' לגירושין באמת ואף דהוה דבר שבלב. וצ"ל דדבר הגלוי לכל העולם ל"ה דבר שבלב א"כ הרי אף אנן סהדי שנתן אדעתא דהכי והוה אנחנו עדי מסירה דכיון דהגט ביד השליח ומאי בעי בידו וע"כ הבעל מסר לו ואנחנו עדים שמסר לו אדעתא דהכי ומהני כמו בסבלונות. ושם פליגי כל הפוסקים על רבינו שמחה ובנ"ד דעדיף יותר דכיון דהגט מקיום ע"כ הבעל מסרו לשליח אדעתא שאם יאמר לגירושין שיהי' לגירושין מהני לכ"ע. ואין השליח דומה לאשה דבאשה אם לא יאמר הא גיטך אם ימסור לפקדון ל"מ. וצריך עדים על הגירושין ואף דבאשה ודאי לא מסרו לפקדון מ"מ אנן לא הוינן עדים בשום דבר והעדות מתקיים עפ"י הבעל והאשה. משא"כ בשליח כשר אומר לפקדון אנחנו עדים שמסר לגירושין והעדות אינה מתקיימת עפ"י האיש והאשה כמו בגירושין שמסר לידה, דשם הם אומרים על גירושין ממש והעדות מתקיימת ע"י. וכאן הם אומרים על פקדון ואינן אמרינן שזה גופה גירושין הוי ואנן סהדי בדבר:
יא ולפ"ז יש סברא דגרע יותר היכא שהיו עדים שנתן לפקדון מהיכא שמסר בלא סהדי כלל. דבאמת בגוף סברת הא הימני' והיכא דהבעל ירא לנפשו שהשליח יאמר שהוא לקבלה ומסר אדעתא דהכי כבר כ' הראשונים לפקדון מה הי' לו לירא מזה הרי יש עדים היכ' שמסר בפני עדים בדבר והעדים יכחישו אותו וכתבו דהי' ירא שמא ימותו העדים או ילכו למדה"י וע' בתומים ס"ע שפקפק בסברא זו והקשה כמה קושיות וכ"ז הי' מוכרח לראשונים ז"ל לפי שיטתם דבעי עדי פקדון עכ"פ אבל לפמש"ל דמיירי במסר בלא עדים כמ"ש ג"כ הרשב"א דבפקדון מסתמא מסרו בלא עדים. א"כ י"ל אדרבה במסרו בעדים לפקדון לא הימני' כלל וסמך על העדים שיכחישו אותו. א"כ מיושב קו' התוס' דדוקא בפקדון דמסתמא מסרו בלא עדים שייך הא הימני' וע"כ מסרו על אמונת השליש ואנחנו עדים בדבר משא"כ בבעל אומר להולכה וכיון דגם שליח הולכה צריך עדים כדאי' בסי' מ"א לשטת הרבה פוסקים א"כ ודאי מסרו בעדים בפירוש להולכה וסמך על העדים שאם יאמר לקבלה יכחישו אותו העדים ולא הימני' לשליש ול"ה אנחנו עדים כלל דסמך על אמונת השליש שאם יאמר לקבלה יהי' לקבלה ול"מ גם לר"ח ודו"ק. ולפמ"ש ומוכח מקו' הרשב"א והרבה פוסקים דהיכ' דמסר לפקדון מהני בלא עדי מסירה צ"ל הא דמשני ר"א דס"ל עדי מסירה כרתי היינו כמ"ש התוס' דמיירי בליכא עדי חתימה והיכא דליכא ע"ח א"כ לא הימני' כלל לשליח דלא מסר לו רק נייר בעלמא דדוקא באיכא עדי חתימה ואנן ידעינין דבא מיד הבעל ובידו למסור לאשה דהיכ' דאיכא ע"ח א"צ שתביא האשה עדי מסירה לפנינו אף לר"א כמ"ש התוס' א"כ הרי הי' ביד השליח למסור לה ושייך הא הימני' ואנן סהדי שמסר בגירושין והוה אנחנו עדי מסירה ומהני אף לר"א משא"כ בליכא ע"ח והאשה כשתרצה לינשא צריכה שתביא עדי מסירה לא האמין הבעל לשליח לשום דבר ול"ה אנחנו שום עדים בדבר דאין ביד השליח לעשות מאומה ומ"ה צריכה עדי מסירה וזה ברור ואמת:
יב ובעמדי בזה נלפע"ד פי' נכון בדברי הגמ' דמקשה קיבל למ"ל ומשני הא מני ר"א הוא, וקשה טובא לשיטת הרי"ף ז"ל דאף לר"א באיכא עדי חתימה לא בעי עדי מסירה א"כ ע"כ צ"ל מתני' מיירי בליכא ע"ח ולמ"ל דבעי עדי מסירה בשליח קבלה פשיטא שצריך כיון דליכא ע"ח. ונלפע"ד דאף להרי"ף י"ל דלר"א סגי בעדי חתימה לבד כ"ז בנותן הבעל מיד ליד אבל ע"י שליח לקבלה ל"מ ע"ח ובעי ע"מ דהר"ן פ' המגרש כ' וז"ל אבל מה שנ"ל דר"א ס"ל עדי מסירה בלחוד כרתי ועדי חתימה לא כרתי ומיהו מאי דמודה ר"א דע"ח מהני היינו משום דס"ל שהמסירה כורתת כל שיש בשעתם עדים בין שהם מעידים על המסירה או על גוף הדבר ומעתה מה שמודה ר"א בע"ח לאו משום דס"ל ע"ח כרתי אלא שהמסירה כורתת שיש עדים על עיקר שהרי הגט יוצא מת"י בעדים הללו ובידוע שהבעל מסרה לה והו"ל כאלו הן עצמם מעידים על המסירה ע"כ, וביאור הדבר דאם הבעל מסר לה אף בינו לבינה דתפיסתה מוכחת שהגט הוא בידה ועדים מעידים שזה הגט כתב הבעל א"כ ידוע בעדים שהבעל כרתה בגט זה והוה דבר הכורת בינו לבינה. ומעתה כ"ז בגט שהבעל נותן מיד ליד כיון שלא יכול לטעון הבעל שנתן בידה לפקדון כמ"ש הרשב"א דלידה לא עביד דמפקיד גב'. ועל כרחך הבעל נתן לה ותפיסתה מוכחת העדי חתימה הוי כעדי מסירה והיא נכרתת בעדים משא"כ בשליח לקבלה דהבעל מצי לטעון לפקדון נתן בידו כמ"ש הרשב"א דשכיח דמפקד גבי' ואף שיש ע"ח העדים אלו גם אחר שרואין הגט בידה לא יוכלו להעיד שהיא נכרתת בגט זה דשמא מסר להשליח לפקדון והרי לר"ה הבעל נאמן ואף לר"ח דעת הש"ך בסי' נ"ו דזה דוקא בטוען שהוא נתן לגירושין על תנאי דהוה עכ"פ שליש אבל בטוען לפקדון ממש אף ר"ח מודה. ע"כ נהי דהבעל מודה שנתן לשליח לגירושין ולא טען מידי אבל העדי חתימה לא יוכלו לדעת זאת ולא יוכלו להיות ע"מ אף שרואין הגט ביד האשה ול"ה עדי מסירה ולר"א ע"מ כרתי ושפיר מיירי מתניתין באיכא עדי חתימה ומ"מ צריך עדי מסירה גם לר"א דל"ה כריתות בעדי חתימה כיון דאפשר שמסר לפקדון ול"ה תפיסתה מוכחת. ולא עוד אלא אפי' לר"ח דס"ל שליש נאמן ואפי' להחולקים על הש"ך וס"ל דהבעל לא מצי לטעון לפקדון לא מהני דכיון דהתפיסה שתופס השליח ל"מ דאיכא למימר דמפקיד גבי' כמ"ש הרשב"א. א"כ הע"ח ל"ה עדי מסירה לולא נאמנות השליש עכ"פ הע"ח לבד זולת השליש ל"ה עדי מסירה וכיון דאינהו ל"ה עדי מסירה לר"א בעי דוקא עדי מסירה. ובשלמא בנתן מיד ליד כשהגט בא ליד האשה העדי חתימה מעידין שבא מידו לידה לגירושין שמעידים שהי' ביד הבעל זה הגט וע"כ בא מיד ליד ונכרתת בזה משא"כ בשליח קבלה דיכול להיות מצד התפיסה בעצמה שנתן לפקדון זולת דברי השליש ואמונתו ונמצא דלא נכרתת בעדי מסירה. ושפיר משני הא מני ר"א וצריך עדי קבלה שיעידו על המסירה וזה לדעתי דבר ברור:
יג ובדרך זה דגם בשליח הולכה הרי"ף ז"ל מודה דל"מ ע"ח לבד, כיון דגם בשליח הולכה שייך טענת פקדון דשכיח דמפקיד גבי' ורק דהשליח נאמן לר"ח וגם לר"ה כמ"ש הרא"ש כיון דחכמים האמינוהו על בפני נכתב האמינוהו ג"כ על השליחות וזה מתורת נאמנות השליש אבל התפיסה בעצמה אינה מוכחת ונמצא דהע"ח לא הוי עדי מסירה אף שרואין הגט ביד האשה דשמא מסר לשליח בפקדון והוא מסר בידה. ונמצא דאין זה כריתות בע"ח ונתישב מה שמקשים על הרי"ף בריש גיטין אי ר"א כתיבה בעי חתימה ל"ב ולהרי"ף דעדי חתימה ג"כ מהני לר"א דילמא צריך בפני נחתם בליכא ע"מ. וכבר הקשה כן הרשב"א ובלח"מ פ"א מה' טו"נ ולהנ"ל הדבר נכון דהיכא שמגרש ע"י שליח ועדי חתימה ל"ה עדי מסירה זולת הודאות הבעל או נאמנות השליש ל"מ גם לר"א וע"כ באיכא עדי מסירה ולמ"ל ע"ח. אמנם כ"ז לדעת הר"ן ז"ל בדעת הרי"ף דעדי חתימה הוי מטעות עדי מסירה, ודעת הרמב"ם לא כן היא אלא דאף בשליח קבלה א"צ עדים על המסירה כמ"ש פ"י ה"ב. ולשיטת הרי"ף ז"ל י"ל כדכתיבנא ויהי' הפירוש נכון בגמ' מאוד. ונלפע"ד זה טעם המבואר בש"ע סי' קמ"א סי"ג ובב"ש סקי"ח וברמב"ם דבשליח אם לא נתן בעדי מסירה צריך לחזור וליטול ולא באשה עצמה והב"ש הרגיש בזה ולהנ"ל נכון מאוד דצריך לחזור וליטול לחיש לדעת הר"ן לפמ"ש דבשליח ל"ה ע"ח כעדי מסירה כמש"ל וזה דבר ברור ואמת. ולפענ"ד נראה דכיון דבעי דבר הכורת בינו לבינה וכל היכא דהאשה אגידא בי' אין זה כריתות כדאי' בגיטין ד' פ"ג. ומ"ה בעי עדים בגירושין שלא תהי' אגידא בי'. ולר"א בעי עדי מסירה ולר"מ סגי בע"ח. ואח"כ כשיתן לה הגט אף בינו לבינה מתגרשת דכיון דלא יוכל להכחיש הגירושין דתפיסתה מוכחת ל"ה אגיד' בי'. א"כ בשליח קבלה למסור בינו לבינה ולר"ה דס"ל הבעל נאמן באומר לפקדון ולהש"ך אף לר"ח נאמן באומר לפקדון בלי שום תנאי א"כ אין זה כריתות כלל אף באומר לגירושין ואין מכחיש כלל כיון דיכול להכחיש א"כ אכתי אגידא בי' ובשלמא במגרש בעדים או בנותן לידה הגט כיון שאין יכול להכחיש הדבר אף שאח"כ מתו העדים או הגט נקרע כיון שרגע האחד לא אגידא בי' דאינו יכול להכחיש נפסק האישות. משא"כ בשליח קבלה בלא עדים והוא יכול להכחיש הגירושין אכתי אגידא בי'. ולפ"ז קשה טובא בגמ' דלמ"ל לאוקמא הא מני ר"א הוא והרי אף לר"מ ל"מ בכה"ג דעד כאן ל"מ ע"ח היכא דתפיסתה מוכחת. משא"כ בשליח והוא יכול להכחיש הגירושין אכתי אגידא בי' ואין זה דבר הכורת. והיא הערה גדולה ויתכן הדבר אם נאמר דהקושיא ממתניתין הוא רק לר"ח ולדידי' דשליש נאמן הבעל אינו יכול להכחיש השלישות וגם טענת נפילה ל"מ לר"ח ונמצא דלא אגידא בי' ולמ"ל עדי קבלה. ומשני ר"א כמש"ל דכיון דע"ח בלא נאמנות השליש לא יוכלו להעיד על המסירה דשמא מסר לפקדון דל"ה בשליח תפיסה מוכחת ל"ה ע"ח עדי מסירה, ור"א עדי מסירה בעי. אבל לר"מ מהני ע"ח בצירוף נאמנות השליש והאשה לא אגיד' בי' כיון דהשליש נאמן:
יד אבל להרא"ש ז"ל שפי' דמקשים אף לר"ה ממתני' דמשמע אף דהבעל אינו מכחיש כלל ואף ר"ה מודה דשליש נאמן. ולהנ"ל קשה דעדיין מי מהני כיון שהבעל יכול להכחיש אף בליתא לפנינו אכתי אגידא בי' ואין זה כריתות ולא דמי לגט שלא נתקיים בחותמי' דדעת הרמב"ם שמותרת להנשא אף שהבעל יכול לערער. דז"א דשם אם יערער ויתקיים בחותמיו ואין אגידא בי' משא"כ בשליש שאם יבוא הבעל ויערער שנתן לפקדון הוא נאמן ואין בידנו לתקן הדבר ונמצא דאכתי אגידא בי' ומאי מהני גירושין כאלו. ואין זה דומה להיכא שמתנה הבעל תנאי דאכתי אגידא גבי' ומ"מ מהני דתנאי מילתא אחריתי כדאמרינן בכתובת כ"א. וכיון דל"ה תנאי לכל ימי חייו מהני משא"כ היכ' שהבעל יכול להכחיש גוף הגירושין מאי מהני ושמא הדבר תלי' במ"ש המהרש"א ז"ל ב"ק ד' מ"ה דאף דמודה בקנס פטור מ"מ היכא דאיכא סהדי דרדיף אחרי' אף שיכול לפטור א"ע היכ' שמודה ל"ה מרשיע א"ע וראייתו מובא בשם חדושי הר"ן לשבועות ל"ד גבי מי לא בעי מידע אי נכרית בעל או ישראל בעל והקשה הר"ן ודילמא מיירי שמודה ותי' דזה הוה מודה בקנס. ומוכח מזה דאף דאיכא סהדי כיון דלא ידעו לחייבו הוה מרשיע א"ע והוא דלא כמהרש"א. באופן דבגוונא דידן שיש באמת ע"ח ורק דלא ידעינין בהשליחות רק מפי הבעל י"ל דהו"ל עיקר העדות מתקיימת עפ"י עדים והבעל אין מעיד רק בגילוי מילתא והו"ל מתגרשת עפ"י עדים. וזה למהרש"א אבל לא להר"ן ויש לחלק בין הענינים ולפי שלא מצאתי למי מקדושים שדברו בדרך זה אקצר. לבד זאת הערתי לסומכוס דס"ל ב"ק ע"ה דהיכא שהבעל דבר מודה לעדים הו"ל עשאאי"ל עיי"ש א"כ לא משכחת שום עדות בקידושין ובגירושין דהו"ל עדות שאאי"ל וכיון דהבע"ד סיוע מסייע בהדי'. וע"כ בעינין עדים שאם יכחישו הבע"ד מהני ואז הו"ל עשאי"ל. הרי דכל עדות קדושין וגירושין בעי עדות שאם יכחישו הבע"ד יהיו מועלין הקידושין א"כ בגירושין בשליח כיון שיכול להכחיש השליחות ל"ה גירושין ומ"מ יש לחלק בזה דעיקר הגירושין מהני אף אם יכחיש רק שיוכל לטעון לפקדון בשקר והשליחות הוה מילתא אחריתא ואין ענין לגירושין כמ"ש הרשב"א לענין דבר ולח"ד והובא לעיל ודו"ק:
טו ודע דבגוף קו' מה התוס' מה הועילו לומר בפני נכתב אכתי יערער הבעל ויאמר לפקדון נתתי י"ל דבאמת צריך להבין לר"ה דס"ל בעל נאמן באומר לפקדון ונוקמא אחזקה דכיון דהגט ביד השליח ואם הוא שליח לקבלה הגט שלו וחזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו והבעל בא להוציא ממנו כמ"ש התוס' ביבמות קט"ו. וכבר כ' הפנ"י דחזקת ממון מהני אף לענין איסור ע' ב"מ ד' ו' גבי הקדיש את הבהמה לא הקדיש את הכוי. וע' בקצה"ח בקונטרוס הספיקות כלל א' אות ה' ובמק"א הארכתי בענין זה במ"ש השטמ"ק דמ"ה אמרו לענין עגונה כליו דחיישינין לשאלה ולא חיישינין למסירה משום דמוקמינין אחזקת מרא קמא ומ"ה מהני החזקה להתיר האשה דבודאי לא מכרו הרי דלא כקצה"ח. ולתי' התוס' ביבמות קט"ו דדוקא לענין הנייר מהני חזקתו אבל לא לענין החוב וה"ה הכא לענין היתר האשה דהוה ענין מבחוץ ולא קשר בגוף הנייר ל"מ חזקה. אבל לפמ"ש תוס' בראשית דבריהם ל"ש זה. אך אמנם הדבר נכון מאוד נהי דהוה שליח לקבלה אבל מ"מ הגט אינו שלו דגוף הנייר של האשה היא והשליח לקבלה צריך לתת הנייר להאשה ונהי דהיא עשאתו שליח שיזכה עבורה הגט ותתגרש תיכף בקבלתו אבל מ"מ גוף הנייר צריך לחזור להאשה ולפענ"ד זה יהי' שיטת חדושי הר"ן ורמב"ן שפירשו א"א דלגירושין יהבי' נהלי' היינו השליש הוה יהיב לה. והקשו עלי' דא"כ דהוא שליח לקבלה אמאי לו לתת לידה והרי כבר נתגרשת אבל הדבר ברור דנהי דמתגרשת אבל השליח לקבלה מחויב לתת הגט בידה לראי'. וכ"כ בריטבא וז"ל שכיון שקיבל בשבילה מסתמא קיבל עליו להביאו אלי' הוא שליחו עיי"ש, שיהי' בידה לראי', ועכ"פ כיון דהגט ממ"נ אינו שלו. ואם הוא לפקדון שייך לו ואם הוא לקבלה שייך להאשה ועכ"פ שלו ודאי אינו ונמצא דהוה הגט כמו דקיימא באגם וברשות של שניהם כמ"ש התוס' בריש ב"מ. דמה שמונח ביד אחר היה כמו שניהם מוחזקים ונמצא דאדרבה כיון דליכא חזקת ממון דהוה כמו דקיימא באגם אזלינין בתר חזקת מ"ק דהוה חזקה המוכרעת אף באיסורין כמ"ש הפ"י והובא בקצה"ח בקונט' הספיקות כלל א' אות ה'. ולפענ"ד זה יהי' דעת הש"ך שכ' דהסוגי' מיירי בבעל אומר לפקדון היינו שמסר בידו על תנאי ולא נתקיים אבל לפקדון ממש אף ר"ח מודה והיינו דבמסר לפקדון על תנאי איתרע לה חזקת מרא קמא וכמ"ש הרשב"א הובא במ"ל פט"ו מטוען באריכות דהיכא דמכר בודאי ויש כאן תרי ותרי אי הי' תנאי בהמכירה אוקמינן בחזקת הלוקח. משא"כ בבעל אומר לפקדון ולא הי' גירושין ושליש אומר לקבלה. כיון דל"ה בחזקת שניהם אוקמינין בחזקת מ"ק. ודוקא היכא דליכא חזקת מ"ק כגון בנתן על תנאי ס"ל לר"ח שליש נאמן ור"ה ס"ל בעל נאמן מטעם אם איתא:
טז ומעתה מיושב קו' התוס' דדוקא היכא דליכא חזקת ממון כגון בגט שהוא ביד השליש ס"ל לר"ה. דמהני סברת אם איתא לסתור סברת השליש אבל היכא שכבר הגט ביד האשה דמסייע חזקה דכל מה שיש ביד האדם הוא שלו כמ"ש תוס' ביבמות קט"ו ואם מסרה לפקדון להשליח ל"ה של האשה כ"ע מודה דהבעל אינו יכול לערער. ואף דבגט לא בעינין שוה פרוטה ואף כתבו על איסורי הנאה כשר מ"מ אף שאינו שוה פרוטה הוה דין ממון דאם כבר ישבו ב"ד לדין גומרין אף לפחות מש"פ. וע' ביד אפרים ליו"ד סי' ס"א דאף בפחות מש"פ שייך זכי'. ועוד דהגט לדידה ש"פ עם הכתיבה דהיא צריכה אותו לראי'. וע' בתוס' ב"ק ע"א וכתובות נ"ד דמה שאינו שוה לכל העולם ל"ה רק גורם לממון ומ"מ לענין חזקה ודאי דמהני לדידה ולהפ"י מהני חזקה לסייע אף לאיסורין וממילא מיושב מה שמקשים על הש"ך דס"ל גם לר"ח בטוען פקדון ממש מודה דבעל מהימן. ואיך משני התוס' לר"ח או לר"ה בב' עירות מודה ודילמא יטעון הבעל לפקדון ולהנ"ל נכון דהש"ך לא פסק כן רק היכא שהוא ביד שליש והוה רשות שאינן של שניהם וחזקת מ"ק מסייע לבעל משא"כ כשהיא ביד האשה דחזקת ממון מסייע לה ונגד חזקת ממון חזקת מ"ק לאו כלום הוא, שפיר השליש נאמן. ואף דהיא טוענת שמא מהני בחזקת ממון בתפיסה קודם שנולד הספק נגד חזקת מ"ק. ומיושב דברי זקני הש"ך בטוב טעם:
יז ולפמ"ש הפוסקים בסי' ס"ו והר"ן ביחוד דגוף הנייר של לוה הוא ול"ה רק כמשכן ביד הלוקח. יש לישב קו' התוס' על רש"י בסוגי' דשליש דס"ל דשליש בעי מגו. והקשה מפ' ז"ב דשליש מהימן בלי מגו ולהנ"ל נכון דבגיטין בבעל אומר לפקדון חזקת מ"ק מסייע לבעל ומשא"כ בפ' ז"ב חזקת שטר לא מסייע למלוה דגוף הנייר של לוה הוא וא"ל דאוקי הלוה בחזקת חיוב דבגיטין נמי איכא חזקת אשת איש. ועוד חזקת ממון מסייע ללוה ודו"ק היטב. והנה הרא"ש כ' דמה"ט ל"ח בשליח הגט שמא יאמר הבעל לפקדון כקו' התוס' וכ' כיון שנאמן לומר בפ"נ על הגט נאמן גם על השליחות ואמאי לא תי' כתוס' דבב' עירות נאמן בין לר"ח בין לר"ה להנ"ל נאמר דהרא"ש סובר בטענת שמא ל"מ תפיסה אף קודם שנולד הספק כמ"ש בקונט' הספיקות כלל א' אות ב'. ומ"ה הוצרך הרא"ש לומר דהואיל וחכמים הימנוהו לשליח לומר בפ"נ האמינוהו על השליחות. ולא סגי בתי' התוס' דלר"ח שליש נאמן וגם ר"ה מודה בב' מקומות. דלדידי' ל"מ תפיסת ספק נגד חזקת מ"ק. וחזקת מ"ק מסייע לבעל. ולדידי' ודאי מיירי הסוגי' בבעל אומר על תנאי ול"מ חזקת מ"ק כמ"ש המ"ל בטו"נ ומ"ה הוצרך הרא"ש נאמנת להשליח רק מתקנת חכמים. אבל לתוס' דס"ל בכתובות כ' דתפיסת ספק מהני קודם שנולד הספק שפיר כ' דאפי' אם יטעון לפקדון ממש מהני תפיסת ספק נגד חזקת מ"ק וכיון דלעיקר הגט אמרינין שהיא שלה האיסור גריר בתר דין ממון כמ"ש הפ"י לענין הקדיש את הכוי. והשטמ"ק לענין איסור א"א ל"ח לשאלה והובא לעיל. ולפענ"ד ה"ט דפוסקי' דר"ן דס"ל שליש אינו נאמן דס"ל דמוקמינין בחזקת מ"ק דהוה רשות השליש כמו דקיימי באגם והפוסקים דס"ל נאמן דס"ל כשיטת הש"ך בסי' צ"א דחזקת מ"ק ל"מ רק בעומד ברשות שאינו של שניהם אבל בעומד ברשות של שניהם ל"מ חזקת מ"ק ושליש הוה כמו שניהם מוחזקים כמ"ש תוס' ב"מ ד"ה ויחלוקו. ול"ק היכא יחלוק על ר"ה ור"ח בגיטין דס"ל שליש נאמן היכא דל"ש אם איתא דמיירי כמ"ש הש"ך שנתן לפקדון על תנאי דאתרע חזקת מ"ק. או דס"ל דחזקת מ"ק לא מוכרעת באיסורין רק בממון:
יח והכרעת דעתי לפמ"ש הקצה"ח דחזקת מ"ק הוה חזקה מוכרעת אף באיסורין כמו כל חזקות משא"כ חזקת ממון ל"ה רק סברא להחזיק ממון שבידו אבל ל"מ לאיסורין א"כ מ"ש התוס' יבמות ט"ו דמ"ה חיישינין בשטר לפקדון ול"א חזקה מה שביד האדם הוא שלו. הוא משום דהנייר יכול לתפוס אבל לא גוף החוב היינו בחזקה שיש ביד האדם הוא שלו דהיא אינו חזקה המוכרעת רק חזקת ממון ותפיסה ול"מ רק למה שיש בידו אבל לא גוף החוב אבל היכ' שיש חזקת מ"ק דהוה חזקה המוכרעת מהני מהנייר לגוף החוב אף באיסורין., ומ"ה שפיר כ' השטמ"ק דמ"ה מתירין א"א בסימני כלים ול"ח למכירה דמוקמינין בחזקת מ"ק מהני אף לאשה. ונ"מ למש"ל בישוב דברי הש"ך והבן. ואם כי הדבר צריך עדן ביקור וחקירה אם מהני חזקת מ"ק לענין איסורין ואין אני מחליט בשום דבר לא מנעתי מלכתוב הענין לפי שראיתי בשארי הגאון מליסא בסי' נ"ו סק"ד שכ' ממש כנגד דברינו ומשוה שליש לבע"ד וללוקח, ולדעתי לא צדקו דבריו מאוד דאף בשליח קבלה צריך להחזיר לה כמ"ש הריטב"א הובא לעיל והוה כמו שניהם מוחזקים והדבר ספק ברשות מי עומד דהבעל טוען שהיא ברשות שלו דרשות הנפקד קנה להמפקיד. גם מ"ש דבמטלטלין לכ"ע השליש נאמן לדעתי להיפך הדבר דבמטלטלין ודאי מוקמינין בחזקת מ"ק. והרבה יש לדבר בדבריו שם אבל כעת אקצר ולא באתי רק כמעורר:
יט אחת הוא מה שיש לפרש בדבר זה הש"ך שכ' בבעל אומר לפקדון היינו שנתן על תנאי. ומשמעות דברי' שנתן לקבלה על תנאי וצריך לבאר דמבואר בסי' קמ"א סעי' כ"ט ובטור בשם הר' פרץ שלא יטיל בו תנאי בשליח קבלה ואיך יטעון הבעל שעשה שלא כדין והראשונים נתוכחו בטעם הדבר. ולפענ"ד הי' נראה קצת דכיון דשליח קבלה א"י לעשות שליח אחר. ואם הבעל אינו יכול לגרש ע"י שליח הולכה דמשום בזיון דבעל אין האשה עושית שליח לקבל מיד שליח בעלה וכ' בב"ש סק"ד בסי' קס"א דה"ה דבעל א"י לעשות שליח לתת ליד שליח קבלה משום בזיון דאשה. ונמצא דגירושין אלו כשליח קבלה א"י לעשות ע"י שליח. והוי תנאי בדבר שא"א לקיים ע"י שליח ועוד צריך להתבונן בזה אבל לדעתי ההערה נכונה. ושוב מצאתי בא"מ סי' קמ"א סק"ד שכ' בטעם הר' פרץ. אבל רחוק שהבעל יטעון שעשה שלא כהוגן. וליכא למימר כמ"ש הב"ש דהיכא שהאשה מסכמת בתנאי מותר להתנות חדא לפמ"ש בסברא ל"מ זאת. וע"כ כונת הש"ך דבבעל טוען שעשה שליח להולכה על תנאי. והשליש טוען שנתן לו בתורת שליח לקבלה בלא תנאי. מ"מ שייך אם איתא דאם אמת כדברי השליש למה לא נתן לה בעצמו. ור"ח ס"ל הא הימני' שבאם יאמר השליש לגירושין תתגרש משעה שיראה אותה השליח בלי תנאי ומ"ה לא מסר לידה כנ"ל:
כ ומה שי"ל בסוגי' לר"ה קאמר אם איתא לגירושין לדידה יהיב לה והרי"ף פי' בשליח להולכה וגם לתוס' אף בשליח הולכה שייך אם איתא. ומה נעשה בהוחזקו שני יוסף ב"ש דאין מגרשין אלא זבפ"ז. וכ' בתשו' ריטב"א הובא בב"י סי' קל"ו ובת"ג שם דבשליח הימנוהו חכמים דלא ממטי לאיתתא דהאיך. א"כ מה שייך אם איתא די"ל דלא רצה לגרש זבפ"ז ומ"ה שלח ע"י שליח וזה מילתא דשכיח טובא. וצ"ל דכה"ג באמת אינו יכול לטעון לפקדון. או די"ל דכל עיקר אם איתא בא לסתור טעם הא הימני' והעיקר הא הימני' שבידו ליתן להאשה והיא תגיד שהבעל נתן לה ובהוחזק ל"מ עד שתביא עדים שנתגרשה מבעלה ול"ש כלל הא הימני' מיהו פי' זה אינו מוכרח וע' בטיב גיטין ד' ב' בד"ה לרבנן היא דאיצרך לפמ"ש דל"ש אם איתא בהחזיק שני יב"ש נדחה כל פלפולו הנחמד. וע' תומים הרגיש בסברת אם איתא שמה הי' מוקדם לא נתן ביום שנכתב ולא מצא למסור בעצמה ומ"ה מסר ע"י שליח ואם נאמר דהפי' הא הימני' שהשליח בידו למסור להאשה ואם יערער הבעל היא תאמר שמסר לידה ממש לא יוכל לטעון כנגדה זה ל"ש במוקדם. דאז תירא האשה לומר שנתן לידה שהבעל יברר שלא נתן ביום הכתיבה ויביא עדים שראוהו בידו ואם תטעון שמסר לה לא תנשא בו ואם תודה שהיא ע"י שליח אז ג"כ יטעון לפקדון. ול"ק קו' התומים ודו"ק:
כא ודע דלפי המבואר בסוגי' דר"ח ס"ל שליש נאמן באומר לגירושין נתתי ודעת רש"י דאף בליכא עדי אמירה השליש נאמן כשהגט יוצא מתחת ידו. והיכא דאיכא כעת מגו כגון באמרה האשה קמאי דידי מודה ר"ה מטעם מגו, ואמנם הגאון מליסא כ' בחו"ד סי' ק"י בבית הספק בסופו דכמו דל"מ ס"ס להוציא ממון כן ל"מ ס"ס להוציא מחזקת א"א. וה"ה דמגו ל"מ להוציא מחזקת א"א כמו דל"מ מגו להוציא. והא דאמרינן גבי קמאי דידי דמהני מגו היינו כיון שהגט בידו מהני מגו גם בממון בכה"ג לפ"ז י"ל פרפרת נאה בסוגי' גיטין ד' ב' דמקשה אבל היכא דאיתחזק איסורא הוי דבר שבערוה. והרגישו התוס' למ"ל הך דהוה דבר שבערוה והרי באיתחזק גופי' נמי ע"א אינו נאמן. ולהנ"ל הדבר נכון מאוד. דבאמת להו"א דחשש לשמה חששא גמורה ותיקשי בשליח לקבלה ובבעל שנתן הגט לידה נמי ניחוש. וצ"ל כמ"ש בט"ג דבאמת לה"א נמי ידעינין דרוב בקיאין הם וכיון שכבר התעסקו לסלק החזקה ונתגרשו כבר והגט ביד האשה או ביד שליח לקבלה אין אומרים סמוך מיעוטא לחזקה כמ"ש הרשב"א גבי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ורק בשליח להולכה דעדן לא נתגרשה ואתה מסופק אם הגט טוב אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. א"כ לה"א דמקשה איך נאמן ע"א לומר בפ"נ י"ל כיון דאין אדם חוטא ולא לו והעיקר החשש שמא שכרתו והוא אומר שקר דמה"ט ע"א א"נ אמרינין דנאמן מגו שהי' אומר שהיא שליח לקבלה ואם שכרתו היתה מסכמת לדברי' ונאמן לרש"י אף בלי עדי אמירה. ובשליח לקבלה ל"ח לשלא לשמה כמ"ש. ומגו דבמקום חזקה הוה בעי' דלא איפשטא. וכפי הנראה מלשון התוס' ב"ב ה' מהני מגו נגד חזקה דמעיקרא ודוקא נגד חזקה דאתי' מכח סברא מבעי' לן ב"ב ה' ומ"ה מקשה שפיר אבל הכא דאתחזק איסורא דא"א אין ע"א נאמן ובהא לא סגי דשמ' מטעם מגו נאמן ולכן קא' הוה דבר שבערו' ואין דבר שבערוה פחות משנים וכמו דל"מ מגו להוציא ממון דמגו ל"ה ראי' כעדים כן ל"מ בדבר שבערוה רק במקום שטר. וכאן דהספק בעיקר השטר דשמא השטר גופה שלא כדת נעשה שוב ל"א מגו להוציא והוא דבר נכון וברור. אך בגוף הדבר דשליח לקבלה א"צ לומר בפ"נ כ' הר"ן והפנ"י דכיון דנתגרשה תיכף לא אתי בעל ומערער ולפ"ז קצת צ"ע באומר השליח שהוא שליח לקבלה שכ' הר"ן בדעת רש"י בליכא עדי' דדעת הבעל שתתגרש בעת שתבוא לפניו האשה והשליח א"כ הרי לא נתגרשה תיכף וליבעי בפני נכתב. אך לדעתי נראה דזה ל"ה, רק כמו תנאי ובמתנה באשה שלא תתגרש רק לאחר ל' דבודאי ל"צ בפ"נ. והרבה יש לדבר בפרט זה ואקצר. ובעיקר דברי הגאון מליסא הרבה יש לדבר אבל אכ"מ:
כב ורגע אדבר עוד במה שהקשה התוס' דמה מהני שתי כתי עדים בעדי אמירה ועדי קבלה ותי' הוי, דבר ול"ח דבר. והרשב"א תי' דעדי אמירה מהני שיהי' ידו כידה תיכף ולכשתתן לו תגרש וע' בסנהדרין פ"ו לענין עדי גניבה ועדי מכירה אמנם בעיקר דין דדבר ולמ"ד נלפע"ד דתליא מילתא בפלוגתא דר"נ ור"ש בשבת צ"ד ע"ב בהוציא חצי כזית מכזית ומחצה חייב וכן בתולש שער מג' שערות דחייב משום דמהני שאם יתלוש עוד יטהר מטומאתו. וה"ה בעדי גניבה מהני בעדותו שאם ימכרו אותו יחייב וה"ה בגירושין ובכל דבר ול"ח דבר שייך זאת. רק בעדות חזקה דבעי ג' כתי סהדי והוה כתולש שער מארבע דלכ"ע פטור וכבר שערנו כן לענין כמה דברים (ע' בספרי לא"ח סי' צ"ג אות ב') לענין הזא' שלישי שכ' בצל"ח פסחים פ' דל"ה תיקוני' וזה תלי' במחלוקת ושם אות ג' לענין עע"ז בשחט חצי קנה ובספרי ליו"ד ח"ר סי' ט' אות ה' ו' לענין שהי' בקנה וע' תה"ד סי' מ"ח לענין העברות קולמוס על אות השם ומתיירא שלא ימחוק הדיו, וכ' ג"כ דתלי' במחלוקת זה ועיי"ש שכ' דהלכה כר"נ בדינא וכר' ששת באיסורא. וכמה הילכתא גבירתא איכא למודק עיני'. יתן לחכם ויחכם עוד. אמנם אם העיד העד קודם שנעשה המעשה כגון שהעידו עדי אמירה קודם גירושין בלא"ה לדעתי ל"מ העדות כעין שכ' הרמב"ן בסנהדרין פ"י דאם העידו ואין תועלת בעדותן אין עוברין על לא תענה דלא הרשיעו את הצדיק ולא הצדיקו את הרשע עיי"ש (וע' בספרי לא"ח סי' ס"ג אות ט' מ"ש על הרמב"ן) ולדעתי כל היכא דאין עוברין על ל"ת בשקרן גוף העדות ל"ה עדות. ומעתה מ"ש הרי"ף בעדי חזקה דבעי שיהי' תועלת בעדותן והתו' ב"ק ע' הק' מעדי אמירה להנ"ל לק"מ דלהרי"ף משמע דמיירי אפי' אסהידו סהדי בשנה ראשונה תיכף והעדים השנים אסהידו בשנה השנית וקשי' דאז אין תועלת בעדותן דאם משקרין אינם עוברין על ל"ת דלא הרשיעו את הצדיק ול"ה עדות כלל מ"ה כ' הרי"ף שיש תועלת בעדותן לפירות. אבל בעדי אמירה ועדי קבלה אם העידו קודם קבלה באמת ל"מ, אבל כשיעידו יחד עדי אמירה ועדי קבלה לרבנן מהני גם להרי"ף כיון שהעידו כל מה שהי' יכולין לראות יש תועלת בעדותן דהב' כתות ירשיעו את הצדיק ולרבנן בכה"ג מהני, והרבה יש לדבר מזה ואקצר. ואולי הרי"ן פי' גם הך דשנים אומרים אחד בגבה ושנים אומרים א' בכרסה היינו שלא העידו בבת אחת רק כת אחת העירו מקודם וקמ"ל קרא דאין מקבלין עדות חצי דבר. אבל כשהעידו ב' כתות על דבר שלם מהני ועדיין צ"ע גם בפי' דברי' לא משמע כן ומ"מ כתבתי להעיר על המעיין והנני דודך אוהבך כנפשך: