אור ברסלב

בית יצחק אבן העזר חלק ב· רבי יצחק יהודה שמלקיש

סימן צא

סימן צ

ב"ה פרעמישלא זאת הברכה לפ"ק. לכבוד ידידי ה"ה הרב הגדול החריף ובקי החכם השלם המפורסם מ'

נחום

בורשטין נ"י כעת אבד"ק

נאדאוורנא:

יקרת מכתבו וגם מכתב ידידי ש"ב הרב הגאון המפורסם מ' יצחק אהרן אייטינגא האבד"ק הגיעני ומרוב הטירדה אשר יכתרוני התמהמהתי מלהשיב עד היום ולאשר הענין צ"ע בדברי הפוסקים כי היא נוגע לאיסור א"א אתנהלה לעטי כיד ד' הטובה עלי ואשאל מקוני דעה ובינה לחונני:

ע"ד השאלה בא' ממדינת רוסי' שגירש אשתו מעניא בק' בראדי ע"י שליח בי"ג טבת תרל"ט והאשה קבלה הגט מיד השליח בח"י טבת בק' קעשינוב וביום ו' פ' תשא תרל"ט כתבו ב' עדים שם האחד אברהם בר' יוסף ושם השני זאב בן צבי מכתב להבד"צ דק' קעשינוב ובו נח' שהמגרש שמו משה יחיאל מיכל מסר מודעה לפניהם שהוא מוכרח ליתן גט כי הוא אונס גמור כי חותנו גבר אלם ואינו רוצה לציית להרב הצדיק מטאלני שהוא בבראדי ויניח אותו בעירום ובחוסר כל ע"כ הוא מוכרח לגרש להוציא דבר מה אבל הגט וכל בטולי מודעות בטל ומבוטל ואחר הגט תיכף אמר להם שהוא מבטל הגט שנתן באונס וכתבו שר' יעקב גארבעצקי מטאלני ור' ירמי' גבאי מהרב מטאלני ידעו מזה שמסר מודעה וביטל הגט, עוד נגבה מפי ב"ד של ג' הדיוטות בלבוב והעידו ב' עדים הא' אברהם משה בר' יוסף (הוא העד שהעיד לעיל) והשני אברהם עבר בר' יהושע שמשה יחיאל מיכל הנ"ל מסר מודעה קודם שהלך לגרש אשתו כנ"ל והוסיף עוד שלאלימו מילתא יעש' נקב בגט ויכחש שם אחד (היינו שיאמר משה מיכל) ותיכף אחר נתינת הגט ביום ד' י"ג טבת בא בשעה ג' ואמר להם שגירש אשתו והוא מבטל השליח והגט בביטול גמור ואמר שהוא אונס והם העידו שהכירו באונסו ולעומת זה העיד ע"א שמו ר' משה קאס שאחר חג השבועות תרל"ט רצה המגרש ליתן סך מסיום לדיין א' לתת עצה לפסול הגט. עוד העיד א' שבחודש שבט שאל עצה אצל בעה"ב יודע ספר לפסול הגט והביא בידו גב"ע קטון בלא חתימות ושאלו אם נוסח כזה טוב עוד העיד ר' זעליג שמש שלפי דעתו נגמר הגט בשעה ג' וחצי אחר צהרים והלך המגרש ולא הי' זולת ר' זעליג ור' אביגדור סת"ם רק בערך ג' מינוט ואח"כ הי' הוא ור' אביגדור סיפר ביחד עם המגרש עד אחר תפלת המנחה שכבר הי' לעת ערב והוא מסופק אם הי' צאת הככבים והיום ירד מאוד והעדים מהביטול אברהם משה בר' יוסף ואברהם עבר כר' יהושע לא הי' שמה ומעת הגט עד בואם ביחד עם המגרש לא הי' שהות כ"כ לבטל הגט והשליחות בפני העדים הנ"ל לפי דעתו ור"א סופר העיד שהגט נגמר בשעה ד' אחר צהרים והמגרש הי' אצל הב"ד עד סמוך לערב ואח"כ הי' עמו ביחד כמו שאמר ר' זעליג עד תפלת מנחה ומסופק ג"כ אם הי' צה"כ והוא העיד ג"כ שלדעתו א"א שביטל הגט בו ביום וכי שאברהם משה לא הי' שם ואברהם עבר אינו מכיר עוד העיד א' שמו ה' ליבוש בר' אהרן שבשבת פ' שקלים סיפר לו המגרש כל האונס והמקרה שלו ואחר איזה ימים נתן הוא לו העצה שיבטל הגט והשליחות ומסר לו נוסח מהגב"ע ואמר לו שא"צ דוקא ב"ד קבוע לזה והעד אברהם משה א"ל שהמגרש מבקש ממנו להיות עד והוא רוצה סך חמשה ר"כ עבור זה. עוד העיד ע"א שמו ר' חיים שביום ד' יום שנעשה הגט לא הי' העד אברהם משה ב"ק בראדי משעה ו' עד שעה שביעית והוא הי' עם העד בכפר והמגרש לא הי' שם וגם העיד איך שהמגרש הבטיח לו חמשים ר"כ ונתן לו איזה סך וכן יש ע"ז מכתבים מהמגרש שנתן לו איזה סך והעד אברהם משה הודה בפני הבד"צ ששקר העיד עבור בצע כסף עוד העיד ר' יעקיל קורא שהכיר בהעד עבר וגם בהעד השני ושמו לא נודע לו אך שהוא זר לעומת משה מרדכי שיסטר שהמה עדים נשכרים. כי דבר עמהם עוד ראו הבד"צ דק' בראד קאפאן שנכתב בסמוך לאנווייזונג מהפאסט שהמגרש כ' לאברהם משה ששלח לו י"א ר"כ על משקה וצוה ליתן מזה חמשה ר"כ לעבר הוא עד:

א תשובה הנה בדבר שיש כאן הכחש' מב' עדים נגד ב' עדים שאברהם משה בר' יוסף ואברהם עבר בר' יהושיע העידו שביום ד' י"ג טבת בשעה ג' ביטל המגרש הגט והשליח ור' זעליג שמש ור' אביגדור סופר הכחישו אותם והעידו שהי' עם המגרש ביחד עד לעת ערב אחר תפילת המנחה ולא הי' נפרדים ממנו רק שיעור שא"א שהלך בנתיים לבטל ומסופקים אם הי' צאת הכוכבים אבל בשעה ג' ודאי לא ביטל שלא הלכו מהב"ד עד שעה ד' לדברי ר' אביגדור. הנה לדידן דפסקינן כר' מאיר דאדם טועה ב' שעות פחות משהו וגם הרמב"ם פוסק כן כמש"כ הכסף משנה בפ"ב ה"ה מה' עדות א"כ אודות השעות ל"ה הכחשה דאף שאמרו שהי' בשעה ג' מעשה הי' משהו קודם לשעה ה' ואז היא באמת לעת ערב אחר תפלת מנחה ואין מוכחשין מפאת כן ואמת כי מהרש"א כתב בסנהדרין מ' דלא תלינין הטעות בשני עדים רק דוקא בא' אומר בב' וא' אומר בג' והאור חדש הקשה עלי' דא"כ מה הקשה בגמ' דפסחים וא"א טעי אינשי כולה האי איך אפשר להזימם והרי לא תלינין בטעות שני עדים ומ"ש שם ואולי ס"ל למהרש"א לחלק בין איזה יום בחדש בין איזה שעה במח"כ נעלם ממנו דברי מהרש"א בסנהד' דף ט' ע"ב ד"ה בפלוגתא דגם בטעות בשעות ס"ל למהרש"א דלא תלינין בב' עדים ומה שהקשה בגמ' דפסחים מהרש"א יפרש הקושי' אמתניתן דא' אומר בשתי שעות וא' אומר בשלש דבזה קשי' דהו"ל עשאאי"ל כיון שיש לתלות בטעות וכבר כתבתי כן בספרי ב"י סי' ס"ג סוף אות י"א (ומה שתירץ באור חדש דנהי דבב' עדים לא תלינין בטעות מ"מ הו"ל עשאאי"ל כיון דנתלי דאחד טעה ואין העדים נהרגין עד שיזומו שניהם אין בזה כדי ישוב לדברי מהרש"א דמהרש"א כ' בסנהדרין מ"א דמ"ה דלא תלינין בטעות בב' עדים שפיר הו"ל עדות שאתה יכול להזימה בעדות יום החודש לבד עי"ש וע"כ לא ס"ל סברה זאת) אמנם בתומים סי' ל' ס"ק י"ג הוכיח דלא כהמהרש"א כי דברי מהרש"א באמת צ"ע מש"ס דפסחים הנ"ל ומ"ש תוס' בפסחים ד"ה אלא אמר רבא וד"ה לר' מאיר דלא תלינין הטעות בשני עדים אין ענין להמהרש"א דכונת תוס' כיון דב' עדים מכחישים זא"ז או ב' כיתי עדים לא תלינין הטעות בשניהם כיון דמכחישים זא"ז וכן שיטעו העדים והמזימים לא תלינין משא"כ בב' שאומרים דבר א' ובאו עדים והכחישים או הזימם תלינין טעות בב' עדים וגם בזה האור חדש במח"כ לא כיון יפה ועכ"פ כיון דדברי מהרש"א צ"ע י"ל דבנ"ד ל"ה הכחשה מה שמכחישין בשעות הן אמת דבספרי לא"ח סי' ס"ג אות י"א הנ"ל כתבתי דהרמב"ם סובר דלא תלינין בטעות רק בשעה אחת וכתבתי טעם נכון דהרמב"ם פוסק דלא כרבא ודלא כאביי עיי"ש ולפ"ז בנ"ד שההכרח לומר דטעו יותר משעה י"ל דלא תלינין בטעות מ"מ מי יהין להקל בזה נגד דעת הכ"מ שמפרש ד' הרמב"ם דאדם טועה ב' שעות כפשטי' דגמ' כרבא:

ב אולם אולי אמרו העדים בבירור שה' עם המגרש עד לאחר צאת הכוכבים היתה הכחשה גמורה דכיון שהעדים העידו שביום ד' י"ג טבת ביטל המגרש הגט והעדים מכחישים שביום לא ביטל ונאמר שהעדים טעו פחות מב' שעות ואז הי' לילה לא הי' ביום ד' רק בליל ה' כי הלילה הולך אחר היום והוה הכחשה גמורה דבין יום ללילה לא טעו אנשי והגם דבירושלמי ר"פ קונם יין מבואר דבלשון ב"א הלילה הולכת אחר היום שלפניה מ"מ זה דוקא לפי' הקרבן עדה אבל לפירוש הפני משה מסקנת הירושלמי דגם בלשון בני אדם אין הלילה הולך אחר היום שלפניו עיי"ש אמר ר' יונה ביצרי' כן אורחא דבר נשא מימר לחברי' סובר לי הדין יומא ופי' הפ"מ דאומר לו המתן הדין יומא ודעתו עד שתחשך ופי' הפ"מ מוכרח כדמוכח מש"ס דתענית דף כ' גבי נקדימין בן גריון שאמר לו האדון עדיין יש לי פתחון פה שכבר שקעה חמה ואס"ד דבלשון ב"א הלילה הולך אחר יום שלפני' לא הי' לו תביעה עלי' כששילם בלילה וע"כ גם בלשון ב"א הלילה אין הולך אחר יום שלפני' וראיתי להגאון מקוטנא בספר נדפס מחדש ישועות ישראל סי' ל' אות י"ג נשען על ירושלמי באשה שהעידה שמת אחד יום א' דחוה"מ והשני' העידה שמת יום ב' דחוה"מ וכ' דאף דעדות מסר לזריזין ולא תלינין שטעו בין יום ללילה מ"מ בעדות אשה כיון דבלשון ב"א הלילה הולך אחר היום כדאמרינין בירושלמי י"ל שטעתה בין יום ללילה. עיי"ש ואמנם כבר כתבתי דלמסקנא גם ירושלמי ס"ל כש"ס דילן דהרי אנן פסקינין בנדרים הולכין אחר לשון ב"א ומ"מ באומר היום אינו אסור עד שתחשך ובדברי הקרבן עדה צ"ע בלא"ה שכ' שם דיום זה אסור מעת לעת ולהיפך מבואר בסמ"ק ובמרלב"ח הובא בש"ך סי' ר"כ ס"ק ב' דאינו אסור רק עד שתחשך וכבר הבאתי קצת סמך מש"ס דתענית דהרי בשטרות הולכין אחר לשון ב"א ומ"מ הוצרך לקדור חמה בעבור נקדימין בן גריון והכי מוכח מדברי המחבר בח"מ סי' ע"ג בנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני ואירע בשבת צריך לתת משכון ואמאי לא יכול לשלם במוצאי שבת והרי כמו בנדרים הולכין אחר לב"א כן בשבועות כמש"כ הש"ך רי"ז ס"ק מ"ג בשם הרמב"ם שבכל דינים שוין נדרים לשבועות חוץ ממה שמבואר בפירוש וע"כ גם בלשון ב"א אין הלילה הולך אחר היום ומ"מ עדיין צ"ע דנודע דעכשיו אנשים מדברים כן ואכ"מ דלענין עדות הדבר פשוט דאין לתלות בטעות בין יום ללילה שלאחרי' ושוב מצאתי ראי' דבלשון ב"א הלילה הולכת אחרי יום שלפני' מלשון ש"ע א"ח סי' תקפ"א דאי' המתפלל סליחות מתפלל כל היום וכ' המג"א דאפי' ערבית אף דמתפללי' ערבית בלילה הוה בכלל יום היום. וע"כ כיון דתפלת ערבית בשביל אברים ופדרים של היום שייך ליום ומיקרי כל היום ודוק אך בד"מ משמע דקאי על ערבית שלפני' ואמנם מלשון המג"א לא משמע כן:

ג מ"מ כיון שהעדים אומרים שמסופקי' אם הי' צאת הכוכבים וכשלא הי' צה"כ ל"ה הכחשה דאף דהעדים אומרים שביטל בשעה ג' וזה קודם שקיעת החמה ולפי לישנא דהעדים המכחישים הי' לאחר שקיעת החמה ובין קודם לאחר שקיעה לא טעי אינשי מ"מ זה דוקא כשמזכירין שקיעת החמה וזה אומר קודם שקיעה וז"א לאחר שקיעה משא"כ כשאין מזכירין השקיעה כמ"ש תוס' בפסחים י"א ד"ה א' אומר בשתי שעות לענין הנץ החמה עיי"ש (וקצת צ"ע בהך דתענית שאמרינן בגמ' עדיין יש לי פתחון פה שכבר שקעה חמה והרי בשקיעת חמה ל"ה לילה עדיין עד צה"כ שמא לשון שקעה חמה משמע שקעה לגמרי כמו דאמרינן כל תענית שלא שקעה חמה וכ' תוס' ע"ז ל"ד ד"ה מתענין דהכונה לילה ממש:

ד ואמנם אף אם נימא כשיטת מהרש"א דבב' עדים לא תלינין בטעות מ"מ ל"ה רק הכחשה מב' נגד ב' עדים ותרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקמא אחזקת א"א דכיון דביטל השליח הוה א"א. איברא דבתשו' הר"ן סי' מ"ג הובא בב"י סי' קל"ד כ' דכיון שנתגרשה האשה הרי היא בחזקת פנוי' ולא מהימן הבעל לומר שביטל דאין דבר שבערוה פחות משנים וכבר תמהתי עלי' איזו חזקת פנוי' יש להאשה ועוד תמהתי בזה על הב"י דבסי' קל"ד מייתי תשו' הר"ן הנ"ל ובסי' קכ"ט בב"י ד"ה וכתב עוד על אחד מייתי וז"ל וכ' מה"ר ישראל סי' הנזכר דבע"א המעיד ששם אבי' שלא ככתוב בגט פסול ומשמע אף לאחר שנותן ל"ה בחזקת כשרות והוא סותר למה שהביא בסי' קל"ד בשם הר"ן דהאשה בחזקת פנוי' ואין דבר שבערוה פחות משנים והארכתי הרבה בישוב דברי' (ע"ל סי' כ"ד שהארכתי) וכעת ראיתי שהפנ"י בגיטין ר"פ השולח תד"ה מהו דתימא כ' דמ"ה הבעל לא מהימן לומר שביטלו כיון שהגט ביד האשה הרי היא בחזקת מגורשת דרוב שולחי גיטין אינם מבטלין וא"כ מוקמינין לגט אחזקתו דמעיקרא בחזקת שלא נתבטל ובסוף דברי' מייתי ראי' מתשו' הר"ן הנ"ל א"כ מיושבין דברי הב"י בטוב טעם דדוקא לענין ספק אם בטלו יש לה חזקה דמעיקרא מטעם רוב ע"כ אין דבר שבערוה פחות משנים משא"כ היכא שעד אומר שלא נכתב כהוגן אין להגט חזקה ומ"ה ע"א נאמן ובתשו' הנ"ל בארתי טעם דמהר' ישראל דכיון דע"א נאמן מדינא על השמות משום מילתא דעבידי לגלוי ה"ה שנאמן לפסול מה"ט אמנם גם טעם שכתבתי כעת נכון. ובגוף הדבר אם מוקמינין אחזקת איסור הואיל ויצא בהיתר ע' פמ"ג יו"ד ססי' כ"ה בשפתי דעת בשם תשו' מהרי"ק דל"מ יצא בהיתר בספק שמיטה הואיל ונולד ריעותא ומוקמינין בחזקת איסור עיי"ש:

ה והנה התוס' כ' ד' ל"ב ע"ב סד"ה ור"נ דאם מבטל פחות משנים אפי' רבי מודה דאמרינן מה כח ב"ד יפה ול"מ הביטול בדיעבד ומשמע דלולי טעם דמה כח ב"ד יפה הי' מהני הביטול לפני ע"א ומשמע דס"ל דהביטול לא מיקרי דבר שבערוה דאדרבה חזקת א"א מסייע וזה דלא כסברת הפנ"י דרוב וחזקת הגט מסייעים ואמנם לקמן ד' ל"ג תוס' ד"ה רבי סבר כתבו דא"י לבטל בפני א' דאין דבר שבערוה פחות משנים מבואר דמדינא ל"מ ביטול בפני ע"א וסותרין דבריהם וכבר הקשה כן במהרש"א והי' נ"ל לפרש דבאמת הסברא אינה מובן אמאי א"י לבטל בפני ע"א דע"א אינו נאמן שביטל דאין דבר שבערוה פחות מב' הרי דוקא נגד חזקה בעי בדבר שבערוה ב' וכאן אדרבה חזקת א"א מסייע לעד וכ"כ בתשו' מיימוני לה' אישות סי' ג' בשליח שקידש ואמר הרי את מקודשת לי דנאמן לומר שטעה ולא נתכוין לקדשה לעצמו ול"ה דבר שבערוה רק היכא דבא להתיר ומודה דמעיקרא אסור הי' עיי"ש והובא בש"ש שמעתתא ו' פ"ג א"כ היכא שע"א אומר שביטל ולא יצאה מחזקת א"א אמאי אינו נאמן ע"כ נ"ל דבאמת מדינא נאמן ע"א ומ"ה כ' תוס' ד' ל"ב דרק משום מה כח ב"ד יפה אף רבי מודה דל"מ הביטול אך אמנם לבתר דתיקנו חז"ל משום מה כח ב"ד יפה דל"מ ביטול בפני ע"א וע"כ צ"ל דהפקיעו הקידושין אם יבטל בפני ע"א והנה זה דביטלו והפקיעו הקדושין שלא יועיל הביטול אבל אם העד אומר שקר ובאמת לא ביטל כלל הגט גט והקדושין לא הפקיעו והנה אם ע"א מעיד ענין שהפקיעו הקדושין ודאי אינו נאמן נגד חזקת א"א ואף דהוא אומר שהפקיעו הקדושין ולא הי' א"א כיון שהחזקנו אותה בא"א הוה נגד חזקה כדמוכח מריש פ' האשה רבה בהקדש ואמר העד דאיתשיל מרי' עלי' אינו נאמן אף שאומר שעקר ההקדש למפרע וכן הוכיח בש"ש שמעתתא הנ"ל פ"ד וכ' דגמ' זו אינו סותר להגה"מ הנ"ל (וזה דלא כמ"ש הגאון מו"ה יצחק אהרן אבד"ק לבוב בתשובה) וע' מה שהקשה הפלאה בס' נתיבות לשבת סי' י"ז סק"י בסופו אהא דאחד אומר מת בכתובו' ועוד הרבה אחרונים כתבו דהיכ' דהפקיעו הקדושין ל"ה חזקת א"א אבל האמת אחר מחילת כבודם הוא הכל נגד גמ' הנ"ל ויבואר לפנינו אי"ה. א"כ לבתר שהפקיעו הקידושין בביטול ע"א שוב ע"א אינו נאמן כלל שביטל בפני' דלפי דברי' הפקיעו הקדושין וזה הוה נגד חזקת א"א ואינו נאמן כלל שביטל ושפיר כ' תוס' ד"ה רבי סבר דאין דבר שבערוה פחות מב' והיינו דמה"ט ל"מ הביטול דאין מאמינים לו כלל מ"מ כיון שמבטל בפני השליח הוא מבוטל והיינו מה"ט גופא דכיון שמבטל בפני השליח לא הפקיעו הקדושין ושוב ל"ה הביטול דבר שבערוה דחזקת א"א מסייע לי' וזה פי' נכון ועמוק ואחר שהערתי זאת מצאתי בס' טוב גיטין שכ' מקצת מדברינו:

ו אמנם יש עוד לפרש דברי התוס' בדרך פשוט דהנה מ"ש תוס' דהוה דבר שבערוה הוא תמוה דהרי חזקת א"א קיימת ואמאי ל"מ ע"א על הביטול וע' בפנ"י שתמה ג"כ ע"ז אך נראה דזה תליא בפלוגתא דר"נ ור' ששת דלעומת חזקת א"א יש כאן חזקת הגט או חזקת השליח דכיון דכבר עשאו שליח מוקמינין אחזקתו אמנם גוף חזקה זו תלי' בפלוגתא דלר"נ דס"ל בעירובין ל"ב ל"א חזקה שליח עושה שליחותו בדאורייתא דחיישינין שהשליח בעצמו יבטל שליחותו הרי דחזקת שליח לא אלים טובא ה"ה דחזקת שליח לא אלים שלא לחוש שמא יבטל המשלח שליחותו ומ"ה ל"מ חזקת שליח ול"ה דבר שבערוה ומהני ביטול בפני ע"א אבל לר"ש דס"ל בעירובין ל"ב חזקה שליח עושה שליחותו הרי דחזקת שליח אלים טובא דל"ח שהשליח יבטל שליחותו ה"ה דאלים טובא חזקתו דל"ח שהבעל יבטל והוה דבר שבערוה ועד א' אינו נאמן על הביטול לעומת חזקת השליח שהוא בחזקתו או לעומת חזקת הגט לומר שביטלו וע' בטוח"מ סי' קכ"ב שכ' בשם בעל העיטור וז"ל שכשם שחזקה שליח עושה שליחותו כך חזקה שבעה"ב עומד בשליחותו עיי"ש הרי מבואר כדכתיבנא. ומעתה כיון דתוס' ד' ל"ב קאי לר"נ הצרכו לומר דל"מ ביטול בפני ע"א משום מה כח ב"ד יפה דמדינא מהני ביטול בפני ע"א דלא אלים חזקת השליח אבל בד' ל"ג כ' תוס' ליתר שאת דאפי' נימא דהוה דבר שבערוה ואין פחות מב' והיינו לר' ששת דחזקה שליח עושה שליחותו ואלים חזקת השליח ולדידי' ל"מ מדינא ביטול בפני ב' מ"מ ביטול בפני השליח מהני לכ"ע כיון דלדידי' גופא אומר שמבטל וזה ישוב נכון מאוד והעולה לדינא דכיון דאנן לא קיי"ל כר"ש והתוס' כ' דגם רב ששת מודה היכא שהמשלח אינו עושה איסור דל"א חזקה שליח עושה שליחותו הרי דחזקת שליח לא אלים ולא שייך לאוקמא אחזקת שליח ויותר יש לאוקמא האשה בחזקת א"א:

ז והנה הגם דמתוס' אין ראי' דלא כהר"ן בתשובה הנ"ל דמוקמינין אחזקת פנוי' די"ל דהתוס' מיירי שהעד מעיד קודם שקיבלה האשה הגט דאז מהני ע"א אבל הר"ן מיירי שהבעל מערער אחר קבלת הגט דיש להאשה חזקת פנוי' כיון שהי' מחזיקין אותה בפנוי' כדאי' ביו"ד סי' ח"י דהיכא דנאבד הסכין ונמצא פגום כיון שיצא בהיתר הו"ל חזקת היתר משא"כ בנמצא פגם קודם שנאבד וע' בת"ש סי' י"ח סקכ"ט דמחזיק בסברא זאת מדאמרינן בכתובת כ"ד ע"ב גדולה חזקה אף דשם הספק שמא מתחלה הי' חללים ופסולים מ"מ כיון שהחזקנו אותם בכשרים מיקרי חזקה וה"ה בגט הניתן בחזקת כשרות י"ל כסברת הת"ש אמנם כבר תמהתי על ראיית זקני הגאון ז"ל (ע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' ע') מכתובות דהרי מסקינין שם דלא אכלו מטעם חזקה זו רק תרומה דרבנן עיי"ש הרי דלא אלים חזקה שיש ספק שמא מתחלה לא הי' כן רק מה שהחזקנו כן רק לדרבנן ולא לדאורייתא וע"כ צ"ל דגם ז' הת"ש לא סמך ע"ז רק בסכין פגום דסכין איתרע בהמה לא אתרע ואיכא ספיקא טובא אבל בכ"מ לא אמרינן דיצא בהיתר יהי' חזקה והכי מוכח מתוס' דלא מיקרי זאת חזקה מה שהחזקנו אנחנו שכ' בד' כ"ב בכתובת ד"ה תרי ותרי דאם ב' אומרים שהוא עבד וב' אומרים שאינו עבד הו' נפסל לעדות דל"ש לומר מוקמינין אותו בחזקתו דאם הוא עבד לא הי' לו חזקת כשרות מעולם ולא דחו זאת כיון שאנו החזקנו אותו בכשר מיקרי זאת חזקה וע"כ חזקה זו ל"מ כיון שב' אמרו שלא הי' מעולם כשר וה"ה בגט בתרי ותרי שיש הכחשה בביטול הגט הגט פסול אף שכבר ניתן ול"ה חזקת פנוי' וגם הר"ן לא כתב רק בערער הבעל דמדינא לא מהני ערעורו כמו שהארכתי בתשו' בישוב לשון הר"ן אבל לא בב' נגד ב' ובאמת אם הי' סברה לומר בב' נגד ב' ואיכא רוב מסייע לאחד מסלקינן כל העדות ומעמידין על הרוב י"ל כיון שכ' תוס' דף ל"ג דרוב אין מבטלין ואף דראי' זו מתוס' לא ברורה דתוס' לא כתבו רק דרוב אין מגרשין ואפי' מגרשין אין מבטלין ולא כתבו בבירור דרוב אין מבטלין מ"מ בזה"ז דגוזרין בחרם ובשבועה שלא יבטל ודאי אין עוברין ע"ז א"כ רוב עדיף מחזקה וכמו דאמרינן בתרי ותרי מוקמינן אחזקה ה"ה אמרינן בתרי ותרי אזלינין בתר רובא אך לדעתי זה אינו דבענין זה חזקה עדיף מרוב כמ"ש הפנ"י בקדושין ס"ג דאף דע"א אינו נאמן נגד חזקה מ"מ נגד רוב נאמן ה"ה בב' נגד ב' אף דמוקמינין אחזקה מ"מ רוב ל"מ ואף דהשב שמעתתא שמעתא ו' פ"ז כ' דע"א אינו נאמן נגד רובא דליתא קמן דבזה עדיף רובא דליתא קמן מדאיתא קמן מ"מ הנוב"י קמא אה"ע סי' ס"ט ד"ה ועוד אני אומר כ' דאף נגד רובא רובא דליתא קמן ע"א נאמן ודברי' נאמנו מאוד והארכתי בתשובה בזה ובב' נגד ב' הדבר מבואר דל"מ רוב וגם מתוס' דכתובות שהובא לעיל הדבר מוכרח שכ' דאם ב' אומרים שהיא עבד וכ' אומרים שאינו עבד הוא פסול משום דליכא חזקה ומה בכך והרי רוב בני אדם אינם עבדים ניזל בתר רובא וע"כ ל"מ רוב כיון שב' אומרים כנגד הרוב ותרי כמאה כמש"כ תוס' דל"מ בב' כיתי עדים המכחישין מיגו אף דמיגו מהני מטעם רוב כמה"ט לא אמרינן מיגו להוציא כמו שכתבתי בחידושי ומזה גופי' מוכח בהפנ"י להנוב"י דבע"א רוב גרע מחזקה אשר ע"כ אין לסמוך על הכחשת העדים להתיר אשה זאת ועוד יבואר מזה אי"ה לקמן ושוב מצאתי בש"ש שמעתא ו' פ' כ"ב שכ' ג"כ דבב' נגד ב' ל"מ רוב אף דס"ל רובא דל"ק הוה כחזקה נגד ע"א מ"מ בב' עדים גרע מחזקה עיי"ש

וקצת מוכח כן מתוס' גיטין דף ל"ב ע"ב הנ"ל דע"א נאמן נגד רוב דמשמע מדבריהם דמדינא ע"א נאמן על ביטול הגט אף שכתבו לקמן דרוב אין מבטלין ואיך ע"א נאמן ולפ"ז י"ל דתוס' דף ל"ג דס"ל ע"א ל"מ ס"ל ע"א אינו נאמן נגד רוב ומ"ה בעי תרי מדינא ודוק:

ח ונבא להעדות שהעידו שהעדים קבלו שכר עבור עדותן. תחילה נחקור אם היא פסול דאורייתא או דרבנן ואח"כ נדבר אם יש בנ"ד ב' עדים ע"ז. הנה בתשו' מהריב"ל נסתפק אם נוטל שכר להעיד פסול מן התורה דחשדינין למשקר או אינו פסול רק מדרבנן ובקצה"ח ל"ד ס"ק ד' מביא ראי' דכשר מן התורה דהרי לר"י במוציא ש"ר אינו חייב מאה סלע ומלקות עד שיעידו עדים שהשכיר עדים, וקרא כתיב ואם אמת הי' הדבר והוציאו את הנערה אל פתח בית אבי' ואיך יסקלוה כיון שהעדים פסולין וע"כ העדים כשרין מן התורה ודברי' תמוהין מאוד דבקרא כתיב ואם אמת הי' היינו שלא הביא האב עידי הזמה ועדי שכירות וסקלוה ואם הביא האב עידי הזמה ועידי שכירות או לשיטת ר"ת בסנהדרין ח' עידי שכירות ועידי הכחשה יתן מאה סלע ומה קושיא, אך אמנם ראיות הקצה"ח היא בדרך זה דמבואר בש"ס דסנהדרין ט' ע"ב הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעידי הבעל נהרגין חזר והביא הבעל עדים והזימום לעידי האב עידי האב נהרגין ומשלמין ממון ומשמע דאפי' כר' יהודא אתי', ולר' יהודא לא משכחת לה שיהי' עידי הבעל נהרגין דכיון דמבואר דהביא עדים ששכר לעידי בעל מדחייבין אח"כ בהוזמו ממון ומיתה וכשהביא עדים ששכרן לעדים נפסלו ואין חייבין מיתה מכאשר זמם כמבואר מרמב"ם פ"כ מסנהדרין ה"א וז"ל אין עדים זוממין נהרגין ולא משלמן ממון עד שיהי' שניהם ראוין לעדותן והוזמו אחר גמר דין אבל אם הוזם אחד מהם או שהוזמו קודם ג"ד או אחר ג"ד ונמצא א' מהם קרוב או פסול אין נענשים אעפ"י שהוזמו ונפסלו לכל עדות שבתורה עיי"ש א"כ כשנודע שקיבלו שכר ונפסלו אין חייבין מיתה מכאשר זמם ומזה מוכח דנוטל שכר להעיד עדותו כשר מן התורה וגם אחר שהוזמו לא נפסל עדותן רק מכח הזמה ולא משום שנטלו שכירות וזה ראיות קצה"ח ות"ל אחר שעלתה זאת בדעתי בהשקפה ראשונה מצאתי בספר ישועות ישראל הנ"ל להגאון מקיטנא סי' ל"ד ס"ק י"ב שהקשה קושי' זו על הפוסקים דנוטל שכר פסול מן התורה ונהניתי אמנם לאחר העיון לק"מ דהנה הכסף משנה לא הראה שום מקום לדברי הרמב"ם האלו.

ט אמנם בודאי חילי' דהרמב"ם מש"ס דב"ק ע"ג דמקשה לאביי ואס"ד למפרע הוא נפסל אמאי משלמין אטביחה כי איתזמו אגנבה איגלאי מילתא למפרע דפסולין הי' כשהעידו אטביחה עיי"ש ומשם מבואר מהא דמשני בגמ' כשהעידו בב"א דדוקא כשהי' פסולין קודם שהעידו אבל אם הי' פסולין בשעה שהעידו כגון שהעידו אגניבה ותכ"ד אטביחה כיון שהי' יכולין לחזור מהעדות דגניבה ולא היו פסולין רק לאחר שהעידו חייבין מכאשר זמם ולפ"ז ה"ה כשהעדים מעידין שקבלו שכר שלא היו פסולין רק שהעדות בטל כיון שלא היו פסולין קודם שהעידו חייבין מיתה מכאשר זמם ואם היו עדי השכירות באו תחלה הי' מיקרי הכחשה ותלי' בפלוגתא אי הכחשה תחלת הזמה משא"כ בבאו עדי הזמה תחלה ואח"כ באו עדי השכירות שפיר חייב מכאשר זמם לכ"ע אמנם עדיין יש להקשות נהי דל"ה איגלאי מילתא למפרע דפסולין היו הרי מ"מ איגלאי מילתא למפרע דנוגעין היו קודם שהעידו דהרי קבלו שכר קודם שהעידו ונמצא דהיו נוגעין קודם שהעידו אמנם לדעתי הדבר תלי' בב' טעמים שכ' מהריב"ל דנוטל שכר פסול להעיד דלטעם א' דנוגע פסול מטעם משקר אין משם ראי' דנהי דנתברר שהי' נוגע כיון דהיא מטעם משקר חייב מכאשר זמם דעדי שכר הוה כמו עדי הכחשה הרי בעדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו פליגי בגמ' אבל בעדים שהוזמו ולבסוף הוכחשו לכ"ע חייבין אף שהוכחשו אח"כ בעדותן וה"ה בהוזמו ובאו עדים שהיו נוגעין דהוה כאומרים שקר העדתם וחייבין. אך לטעם השני שכ' מהריב"ל דטעם נוגע היא משום קרוב דהוה כמעיד על עצמו וה"ה בקיבל שכר להעיד עדות המועיל הוה כמעיד על עצמו א"כ כשהוזמו ואח"כ באו עדים שקבלו שכר להעיד או כמבואר בירושלמי פ' נערה דבעי שישכור עדים להעיד שקר ואז חייב מאה סלע (לדעתי כונת הירושלמי שהעדים יעידו שהשכיר עדים להעיד עדות המועיל ואנן ידעינין מזה שהוא שקר ולא שהעדים יעידו שהיא שקר) כיון דגלי מילתא למפרע שהיו נוגעין הוה כנתברר שהיו קרובין קודם שהעידו דמבואר בר"מ פ"ב מעדות שהובא לעיל דאין חייבין מיתה הן אמת דאין להוכיח מש"ס דסנהדרין ט' די"ל שם לא אתי' כר' יהודה דבעי עד שישכור עדים כיון דקרא משכחת לה דאם אמת הי' הדבר היינו שלא השכיר עדים כדכתיבנא. ואדרבה קצת יש ראי' מש"ס דסנהדרין להיפך דבזה יפורש הגמ' בטוב טעם ויתישב קו' התוס' דאמרינן בד' ח' ע"ב אהא דחכמים אומרים תבעו ממון בג' תבעו נפשות בכ"ג הכא במ"ע שהביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל בא לגבות ממון מבעל בג' ובמקום נפשות בכ"ג והקשה תוס' כשהוזמו עדי הבעל הרי יש בו מיתה לעדים ואמאי בג' והוצרכו לדחוק דמיירי שהוזמים קודם גמ"ד דליכא מיתה ולשון והזימום קשה מאוד דסתם הזמה משמע לאחר גמ"ד אבל אם נאמר דנוגע מטעם קרוב אתי שפיר הסוגי' כמין חומר דסתם חכמים דר"מ הוא ר"י כמ"ש תוס' עירובין צ"ט ד"ה הוא סבר דת"ק דר"י הוא ר"מ ורש"י פסחים י"א ד"ה דרבנן ומהרש"א נדה ל"ח תד"ה מאי דעתך כ' דסתם ת"ק דר"י הוא ר"מ ובכמה דוכתי, וכיון דר"י ס"ל דאינו חייב מאה סלע עד שישכור עדים א"כ א"ש דברי הגמ' בפשיטות דחכמים אומרים תבעו ממון דע"כ כשמביא עדים ששכר להעדים בג' דאף שהוזמו העדים מ"מ אין חייבין מיתה דאגלי מילתא למפרע שהיו נוגעין וקרובין ואין כאן מיתה ומ"ה בג', ובמקום דאיכא נפשות כגון שהוכחשו ולא הוזמו דאז חיישינין שיבואו עדים אחרים ויהי' חיוב מיתה להאשה בכ"ג כפי' תוס' שם באופן שיש עוד קצת ראי' לסברא הנ"ל מש"ס דילן אולם מירושלמי יש ראי' להיפך דמבואר שם בכתובות פ' נערה וז"ל הביא האב ב' כתי עדים אחת אומרת עמנו הייתם ואחת אומרת הבעל שכרן להעיד שקר פשיטא אותן שאמרו עמנו הייתם במקום פ' נסקלין ואותן שאמרו הבעל שכרן להעיד שקר לוקין ונותנין ק' סלע א"ר יוסי בי' ר' בון ולא ע"י אלו ולא ע"י אלו לוקין ונותנין מאה סלע אלא לוקין משום לא תענה. ופי' המפרש שהוזמו ב' כתות הרי דהעדים נסקלין משום שרצו לסקול עדי הבעל אף דכשהעידו ב' עדים ששכר להעיד שקר נתברר שהעידו לעצמן בקרובי' ולא היו חייבין העדות מיתה ואמאי אח"כ כשהוזמו חייבין מיתה אך י"ל דכיון דבתחלה כשהעידו עדי האב והוזמו רצו לחייב מיתה אך אח"כ כשהעידו הכת על עדי הבעל ששכרן נתברר שנתבטל העדות אח"כ כשהוזמו עדי שכירות שוב חייבין עדי הבעל מיתה ואח"כ כשהוזמו עדי הזמה שוב חייבין מיתה ומיירי ירושלמי שעדי שכירות הוזמו תחלה באופן שגם מירושלמי יש לדחות הראי':

יא והנה מה דמקשה בירושלמי ולא ע"י אלו ולא ע"י אלו לוקה ונותן מאה סלע ופי' הפני משה והקרבן עדה דכיון דהם לא רצו לחייב רק בצירוף כת המזימין אמאי לוקין הן ונותנין מאה סלע ופירושם תמוה כיון שהוזמו כל הב' כתות אמאי לא ישלמו הב' כתות כמו בעדי חזקה שהוזמו הג' כתות והגאון מקיטנא בס' הנ"ל סי' א' סק"ב פי' דברי הירושלמי דכיון דעדי הזמה אין משלמין בקלבד"מ (דלא ס"ל כש"ס דילן דהוה ממון לזה ונפשות לזה) א"כ אף עדי שכירות אין משלמין דאין עדים זוממין נהרגין עד שיזומו כולם וגם זה לא נכון דכיון דבאמת הוזמו כל העדים רק שאין משלמין משום קלב"מ לא מיקרי זאת עד שיזומו כולם דבאמת הוזמו כולם כדאמרינן בש"ס דכתובת ל"ד התם לאו משום דלא מחייב רק משום קלבד"מ ושמא י"ל דכיון דמ"מ בעי שיתנו כל מה שהזומו לעשות כדאמרינן בש"ס דמכות וליפסלו לו ולא לזרעו בעינין כאשר זמם א"כ חצי הזמה ודאי ליכא וכיון דעדים המזימים לא ישלמו משום קלבד"מ אף הם אין משלמין דחצי הזמה ליכא וכדאמרינן במכות ד' ג' מה"ט משלשין בממון משום דממון מצטרף משא"כ בכה"ג וראי' מדלא מוקי במכות הא דא"ר עד זומם משלם לפי חלקו בהעידו ב' עדים שחייב א' ממון ומיתה ואחד מהעדים העיד רק על ממון והוזמו כלם דהעד זומם משלם לפי חלקו ושני העדים פטורין משום קלבד"מ וע"כ דגם בכה"ג פטור דחצי הזמה לא אשכחן ואינו דומה למה דאמרינן במכות באומר א' שהוזמו במקום פ' והשני כופר דמשלם חלקו דשם לפי דברי' גם השני חייב ואיכא הזמה שלימה משא"כ בזה ליכא אלא חצי הזמה (ובנבי"ק סי' ע"ב הקשה על הריב"ש דהזמה שלא בפני' מועיל לבטל העדות ולפסול אותם רק שאין משלמין מכאשר זמם והקשה מהא דא"ר עד זומם משלם לפי חלקו ומקשה בגמ' מאין עדים זוממין חייבין עד שיזימו שניהם ודילמא מיירי שע"א הוזם בפני' ועד שני שלא בפני' וטעמא דעד שיזומו שניהם הוא מדכתיב עד שקר ובעי שנים וכיון דלהריב"ש איכא ב' עדים שקרים ישלם האחד חלקו עיי"ש ולהנ"ל לק"מ דחצי הזמה לא אשכחן וטעמא דמשלשין בממון משום דמצטרף. ואיך ישלם לפי חלקו כיון שהשני פטור והא דצריך רש"י ד' ה' לומר בטעם דעד שיזימו שניהם דכתיב והנה עד שקר ובעי שנים משום דס"ד דאם הוזם רק ע"א מהני הזמה ולישלם הכל דהוא גרם כל ההיזק ע"ז הוצרך הילפותא אבל לאחר שידעינן דבעי הזמת שניהם א"כ שניהם גרמו היזק והאחד אינו משלם רק חצי וליכא כאשר זמם) וקצת צ"ע בדין זה אם לא אמרינן כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי לר"נ כדאיתא בסי' ת"י ובקצה"ח ססי' כ"ה ושמא בעדי זוממין לא אמרינן הכי:

יב מיהו גם אם נסבול כ"ז פי' הירושלמי אינו נכון דהרי בש"ס דסנהדרין פ"ו מבואר דעדי גניבה ועדי מכירה עדי גניבה לוקין ועדי מיתה נהרגין וה"ה הכא עדי הזמה נהרגין ועדי שכירות משלמין דאלו באו להרוג ואלו באו לחייב ממון וע' רמב"ם פכ"א מעדות דעדי קינוי ועדי סתירה שהוזמו לוקין ועד טומאה משלם מכאשר זמם אף דבדידי' גופיה לא היתה מפסדת הכתובה ובירושלמי בריש סוטה באמת מסופק אם עדי סתירה משלמין מה שהיו מסייעין להפסיד כתובה ומסיק דאין משלמין ומ"ה פסק דעד טומאה לבד משלם וה"ה הכא ושמא יש לחלק דשם עד טומאה היא עדות אחרת וכאן אלו ואלו באו להכחיש עדי הבעל זו באו להזים וזו באו להכחיש. אמנם שמא יש לפרש הירושלמי בדרך זה דר' יוסי בר' בון יסבור כשיטת רש"י בכתובות ת ל"ב ד"ה שלא השם המביאו לידי מלקות דמשום דמלקות מלא תענה וממון מכאשר זמם לוקה ומשלם הא אם שניהם יהי' מכאשר זמם אין לוקין ומשלמין דמ"ש תוס' שם בפשיטות דאם רצו לחייב שתיהן ודאי חייבין שתיהן כבר הקשה הפנ"י דהרי בסנהדרין ד' ט' אמרינן דוקא משום דממון לזה ונפשות לזה חייבין מיתה וממון ומבואר דאם רצו לחייב אחד אין חייבין שניהם וע' בבית יעקב להגאון מליסא שכ' דתוס' לא כתבו דבריהם רק לר"מ ולא לרבנן באופן די"ל דלרבנן אם הוזמו העדים ממוצא ש"ר אין לוקין ומשלמין ומה שהקשה בהפלאה בתוס' הנ"ל דא"כ הו"ל במש"ר עדות שאאי"ל י"ל כיון דמהני תפיסה להעדים כמו בכל קלבד"מ לשיטת רש"י מיקרי עשאי"ל כמש"כ תוס' סנהדרין פ"א דהיכ' דמשכחת הזמה אף בדרך רחוק מיקרי עשאי"ל וזה מקשה ר' יוסי בר' בון ולא ע"י אלו ולא ע"י אלו לוקה ונותן מאה סלע והיינו דקשי' לי' דבין כת המזימים ובין כת האומרים ששכר אין לוקין ומשלמין דהתורה גילתה בעדים זוממין ממונא משלם ולא לקי או כמש"כ הפלאה בתוס' כתובות ל"ב ד"ה דאינו לוקה דא"ד דהא דריבתה תורה ע"ז לתשלומין דוקא היכא שהמלקות באו מלא תענה אבל היכא שהמלקות באו מכאשר זמם לוקין ואין משלמין א"כ הכא שהעדים לוקין מכאשר זמם הדין דלוקין ואין משלמין ואמאי חייבין מלקות ותשלומין ומשני אלא לוקין משום ל"ת ברעך עד שקר והכונה דכאן דלוקין מל"ת א"כ לר"מ לוקין ומשלמין שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלמין ולרבנן חייב ממון ולא מלקות כמש"כ הפלאה דהיכ' דמלקות באו מל"ת חייב ממון ולא מלקות וזה לדעתי פי' נכון:

יג ובעיקר מש"כ תוס' דאם העידו על אחד שחייב ממון ומלקות ודאי חייבין שניהם והפנ"י הקשה ע"ז ובית יעקב כ' דזה לא כתבו רק לר"מ גוף דין זה היא מחלוקת בירושלמי ריש מכות עדים שנזדממו ונשתקרו ר' יוחנן אמר שקר שקר ר"א אמר רשע רשע ופי' המפרש שנזדממו על מלקות ונשתקרו על ממון שרצו לחייב ב' דברים לר"י חייבין שניהם ולר"ל אין חייבין ב' עונשין עיי"ש אך פירושו רחוק מאוד דלמה קרי למלקות נזדממו ולממון נשתקרו והמובחר לפמש"כ בקצה"ח סי' ל"ח דעדים שאמרו שקר העדנו לר"ל דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין א"כ כל עדים זוממין חייבין מלקות מל"ת ורק שהתורה גילתה דממונא משלם מילקי לא לקי ומ"מ הו' כחייבי מלקות שוגגין. ומ"ה הכא דחייבין לשלם מדיני דגרמי פטורין מתשלומין עיי"ש דדוקא בדין הזמה גילתה תורה עיי"ש א"כ מיירי הירושלמי בעדים שנזדממו וכבר שילם המעות דס"ל לירושלמי דאף בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה דלא, כמש"כ תוס' ב"ק דף ד' רק כדעת נ"י בב"ב באופן דמדין הזמה אין חייבין לשלם אך אח"כ נשתקרו או שהוכחשו או שאמרו בעצמם שקר העדנו דחייבין מדיני דגרמי ס"ל לר"י חייבין בתשלומין כשיטתי' דחייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין ור"א יליף רשע רשע כמו דס"ל לר"ל בש"ס דידן כתובות ל"ה ומ"ה העדים פטורין מתשלומין כמש"כ הקצה"ח והא דאינו חייב בהזמה לבד מדיני דגרמי י"ל כיון דמדין הזמה לא חייבה תורה אם כבר ניתן המעות גם מדד"ג אינו חייב דשמא האמת כדברי' כיון דהעדים אין מכחישין אותו על גוף המעשה ולכן לא פליג רק אם אח"כ נשתקר על גוף המעשה וכן צ"ל בדעת הנ"י ולא כדמשמע מרמ"א סי' א' סעיף ד' ודוק כי אכ"מ להאריך:

יד ואחרי שהוכחתי דראיות קצה"ח לאו ראי' נבא לעיקר הדין הנה כבר האריכו הפוסקים להחליט דאם נוטל שכר להעיד עדות המועיל פסול מדאורייתא הן אם פסול נוגע מטעם משקר והן אם היא מטעם קרוב דהוה כמעיד על עצמו בנוטל שכר להעיד עדות המועיל הוה נוגע גמור וכ"כ במ"ב סי' צ"ח דלא כדעת מהריב"ל דאם היא מטעם קרוב בעינין דוקא שיהי' לו נגיעה בגוף העדות ובקצה"ח סי' ל"ז כ' דאף נגיעה מצד חוץ ל"ה רק מדרבנן ומה"ט ס"ל דאף בנוטל שכר להעיד עדות המועיל ל"ה רק פסול מדרבנן וז"א דהיכ' שמעמידו בפני בע"ח הוה נגיעה מדאורייתא וכש"כ בנוטל שכר ועיין בנב"י קמא אבה"ע סי' כ"ז ובש"ש שמעתא ז' פ"ו וז'. ויבואר עוד לפנינו אי"ה, וכ"כ בתשו' פנ"י סי' ס"ז אבה"ע דנוטל שכר להעיד עדות המועיל פסול מדאורייתא עיי"ש דמייתי ראי' מירושלמי בנוגע משום שכר פסול מדאורייתא ועד הצריך שבועה פסול מדרבנן וכ"כ בח"מ סי' ל"ה אבה"ע וכ"ז דלא כקצה"ח:

טו והנה אם לא נטל שכר קודם העדות רק שהבטיחו לו ליתן קודם שהעיד והעיד לא נתבטל העדות למפרע כן כתב המגיה במ"ל סוף עדות בשם שבות יעקב ח"א סי' קכ"ח וגוף הדבר תמוה מאוד דהרי הוא נוגע בעדות דאם לא יעוד לא יתנו לו ואם יעוד יהי' לו שכר ואף דתוס' כתבו בב"ב דל"ח שמא יתעשר וכן פסקינין בח"מ דכל היכ' דהשתא אינו נוגע בעדות אעפ"י שאם יתעשר יהנה בעדותו כשר לעדות וכן מבואר שם סי' ל"ז סעיף ט' דבעינין שיהי' לו הנאה ניכרת בשעת העדות זה דוקא בחשש בעלמא כגון לחוש שמא יתעשר בשביל זה לא יעיד שקר וכן בשביל הנאה שיתן אח"כ לקרובי' צדקה אבל בהבטיח לו חברו ליתן שכר ל"ה חשש רק הנאה ודאית דבודאי חברו יקיים דברו ושמא היא מחיוב לשלם שכר פעולה ואדרבה אף די"ל דבנוטל שכר להעיד ל"ה נוגע בעדות והעדות לא בטיל רק משום שמחיוב לקיים מה אני בחנם היינו דוקא אם משלם לו שכר שיבא לב"ד ויעיד ולא דוקא שיה' עדות המועיל וכיון שיכול לבא לב"ד ולהגיד בהפך הדבר ושכרו אינו מחיוב להחזיר דלא התנה עמו רק שיעיד מה שיודע ע"כ ל"ה נוגע בעדות משא"כ בהבטיח לו שכר ואם לא יעיד לטובתן ודאי לא יתן לו נמצא דהוה נוגע בעדות:

ובשבות יעקב לא נמצא זה וט"ס במ"ל וצ"ל בית יעקב סי' קכ"ח ועיינתי שם וכל ראיותי' אינם ראי' דמה שהביא ממה שכ' תוס' דל"ה נוגע בעדות שמא יתעשר אין ראי' דחברך מית אשר מתעשר לא תאשר משא"כ בהבטיח לו חבירו ודאי יקיים דברו וכן מה שהביא מסנהדרין דף כ"ג בנמצא כת שני' פסולין דמבעי בגמ' אי הוה למפרע נוגע בעדות ופשטינין כבר העירו הראשונים ופרש"י כבר נתקבל העדות ועדין לא הי' הי' נוגעין ומאחר שנתקבל בהכשר נאמנים לפסול הראשונים ולא דהוה נוגע מספק שמא יפסלו אחרונים אין ראי' כלל דמנין לנו לחוש שמא יפסלו אחרונים אדרבה מוקמינין להו בחזקת כשרות ומ"ה ל"ה נוגע משא"כ בהבטיח לו שכר ומצאתי בשער משפט סי' ל"ד שחולק על הבית יעקב אמנם בגוף הדבר דהוי נוגעין שתק לי' ושוב עוררנו הרב הגדול מ' יצחק צבי העמערלינג נ"י אבד"ק ראזינטאב דסברת הבית יעקב כ' הסמ"ע וסברותינו כ' הש"ך עיין סי' קכ"ג בסמ"ע ס"ק ט'. במורשה שא"ל הנרשה שכרך יהי' תלוי אם ארצה אתן לך שכ' הת"ה דל"ה נוגע בעדות כיון דאין שכירתו על שליחותו ודאי וראי' מדל"ח שמא יתעשר והש"ך שם דוחה דברי ת"ה דשאני התם דהשתא ליכא ספיקא כלל אבל הכא איכא ספיקא דילמא מרויח ויש לחוש שיעיד שיתן לו ויפה הראה אמנם לדעתי אף הת"ה מודה דשם תלוי בדעתו אם ירצה ליתן משא"כ בהבטיח לו בבירור וכ"כ ממש בתשו' פנ"י אה"ע סי' ס"ד דבהבטיח ליתן לו בבירור אף הת"ה מודה דהוה נוגע. ויש סברא דחייב ליתן לו שכר פעולה שהבטיח כמו אתנן דלולא דקלבד"מ הי' חייב ליתן ובקלבד"מ נמי חייב לצי"ש, ומצאתי בספר היקר אמרי בינה להגאון ר' מאיר אויערבאך חלק ח"מ דיני דיינים סי' י"ז שכ' ג"כ דהבטיח לשלם שכירות לעידי שקר מחיוב לשלם והאריך בפרט זה. אך לדעתי אינו דומה לאתנן דשם נהנה מאיסור ומ"ה מחיוב לשלם משא"כ בעדות כיון דעפ"י דין מחיוב להחזיר המעות שגבה שלא כדין ולא יהנו מעשי' אינו חייב לשלם. ומ"מ הדבר ברור דהוי נוגע כיון דבודאי יקיים דברי' ודלא כבית יעקב ואין להאריך בפרט זה יותר:

ולכאורה יש ראי' לבית יעקב מסי' ק"מ סעיף י' דמבואר שם דאם העידו השוכרים קודם שבא המערער עדותן עדות כיון דלע"ע ל"ה נוגעין וה"ה כשהבטיח שכירות אולם זה אינו דכבר הקשה שם הטו"ז אמאי ל"ה נוגעין ועיין מה שתירץ התומים והנתיבות ומפאת כן משם אין ראי' ודוק:

טז והנה יש לדון בזה אם ב' עדים העידו ובאו ב' עדים והעידו שקיבלו שכירות אם הוי כתרי ותרי או האחרונים נאמנים לבטל לגמרי עדות הראשונים ואם יש חילוק בין העידו האחרונים בפני הראשונים ולפי שמכל זה נ"מ לנ"ד ע"כ אבאר:

הנה בראשית ההשקפה עלה במחשבה לפני דלפי המבואר בש"ס דכתובות כ' דב' עדים החתומים על השטר ובאו ב' ואמרו פסולים הי' או אנוסים וכו' הוה תרי ותרי ה"ה בב' שהעידו בע"פ וב' אומרים אח"כ שכורי' הי' הוה תרי ותרי ולא תימא דוקא בשטר אמרינן כן אבל לא כשהעידו בע"פ דזה ליתא דעדות בשטר לא עדיף מעדות בע"פ ובכתובות י"ח ע"ב אמרינין וכי תימא בע"פ אבל בשטר לא הא אמר ר"ל עדות החתומים על השטר כמו שנחקרו בב"ד מבואר דלא גרע מעדות בע"פ אבל לא עדיף אמנם לאחר העיון בתוס' ב"ק ע"ב ע"ב ד"ה אין לך ובתוס' כתובות כ' ד"ה אלא אמר ר"ה ותוס' שם י"ט ע"ב ד"ה ואם מפורש יוצא דיש ד' חלוקים דאם העדים האחרונים אמרו שהראשונים גזלנים אף אם אמרו שחזרו בתשובה האחרונים נאמנים ול"ה תרי ותרי ואם אמרו שעדיין הם קרובים נמי לא הוי תרי ותרי והאחרונים נאמנים לגמרי ואם אמרו שהי' קרובים ועכשיו נתרחקו אם אמרו שמנולדו הי' קרובים הוי תרי ותרי והשטר לא קרעינין ואם אמרו שאח"כ נעשו קרובין ונתרחקו כיון דאין מכחישין גוף ההלואה הראשונים נאמנים דמוקמינין אחזקתן וזו באה בפ"ע ומעידה א"כ כשהעדים אמרו שהעדים שכורים הנה כיון דמדרבנן נפסל העדות וגם העדים שקיבלו שכר פסולין לכל עדות שבעולם כמ"ש הר"ן והרשב"א סוף פ"ב דקדושין בשם התוספתא דהחשוד לקבל שכר כל עדותיו בטילין עד שיודע שלא קיבל שכר א"כ נהי דל"ה פסול הגוף שהרי אם לא קיבל שכר עדותיו כשר וכן אותו העדות גופי' אם יחזור השכר לדעת קצת פוסקים מ"מ כיון שלע"ע אומרים פסולים לכל עדיות האחרונים נאמנים כמו היכ' שפסלו בגזלנותא אך זה מדרבנן דקבלת שכר פוסל העדות דמדאורייתא העדות כשר והעדים כשרין ואם אמרו שקיבלו שכר להעיד עדות המועיל בזה העדות מדאורייתא פסול מטעם נוגע הדבר תלי' בב' טעמים דנוגע פסול דאם הטעם דנוגע פסול משום דחיישינן שישקר כיון דאנן פוסלין גוף העדים רק שאומרים אינכם נאמנים בדבר זה י"ל דגרע מתרי ותרי דמוקמינן העדים אחזקתן שאין משקרין וכיון דהעדים אין מכחישין גוף ההלואה הראשונים נאמנים משא"כ אם אמרינין דנוגע פסול משום דהוה כמעיד על עצמו ואדם קרוב אצל עצמו א"כ כיון דמשנולד הוא קרוב אצל עצמו ול"ש לאוקמי אחזקה ועדיין הוא קרוב אצל עצמו הוי כאומרים שהם קרובים ועדיין קרובין והאחרונים נאמנים לגמרי ול"ה תרי ותרי כלל. וזה כמובן הפשוט ממשמעות תוס' י"ט ע"ב ד"ה ואם והיא שיטת הכנסה"ג אבל לפ"מ שפירש התומים ס"ק מ"א בסי' מ"ו דברי תוס' והר"ן דאף שאומרים שעדיין הם קרובין הוי תרי ותרי א"כ ה"ה היכ' שאומרים שהם נוגעים הוה תרי ותרי ועיין בשער משפט סי' מ"ו ס"ק ט"ו דמייתי ראי' לשיטת כנסה"ג מש"ס דזה בורר דאמרינין דף כ"ג זה פוסל עדים של זה בזמן שמביא עליהם ראי' שהם קרובין או פסולין ומבואר דראי' שהם קרובין מהני וחייב הנתבע לשלם ול"ה כתרי ותרי. הגם שי"ל שיש חילוק בין קודם שהעידו לאחר שהעידו דקודם שהעידו ל"ה תרי ותרי דאנו דנים על גוף העדים משא"כ לאחר שהעידו אנו דנין על העדות שהעידו והוה כתרי ותרי מ"מ מפשטא דגמרא נראה כדברי הכנסהג"ד וכן מפשטא דמשמעות לשון התוס':

ועיין בשער משפט שם דמייתי מלשון הרא"ש והמחבר סי' ל"ז סעיף ג' דמשמע דהיכ' דב' עדים אומרים שהעדים שותפים ל"ה תרי ותרי ולפמ"ש הדבר נכון דהרא"ש יסבור דנוגע מטעם קרוב דהוא מעיד על עצמו והוה כאומרים שעדיין קרובין והאחרונים נאמנים יותר. ולפ"ז יצא לנו דאף מדאורייתא לטעם קרוב ל"ה תרי ותרי. ויש מקום לומר, כיון דמדרבנן ודאי האחרונים נאמנים כמש"כ לעיל א"כ איתרע חזקת העדים א"כ שוב מדאורייתא ל"ש לומר דאוקמא העדים בחזקתן וזו באה בפ"ע ומעידה כיון דיצאו מחזקתן מדרבנן כמ"ש מהרי"ט בתשו' ח"א סי' מ"א דהיכ' דכבר מדרבנן פסול שוב הוי ספק תורה ול"ש לאוקמי אחזקה עיי"ש והוה תרי ותרי בלא חזקה:

יז ולא הצרכתי להאריך רק לפי שמצאתי שהגאון מקוטנא נ"י כ' בספרו ישועות ישראל סי' ל"ז ס"ק י"ב הנ"ל דהיכ' דהעידו ב' עדים ואח"כ באו ב' עדים והעידו שקבלו שכר להעיד עדות המועיל כהך דינא דנ"ד הוה תרי ותרי ולפמ"ש אם נוגע מטעם קרוב ל"ה תרי ותרי ומה דמייתי ראי' מאנוסים מחמת נפשות דהוה תרי ותרי אף שאומרים שהם נוגעים דאין לך נוגע יותר מזה שבא להציל נפשו זה אינו דדוקא בקיבל שכר ונהנה הוה נוגע משא"כ מה שרצה להורגו והציל נפשו ל"ה הנאה רק מבריח ארי ומה שאמרו במשנה אנוסים הי' מחמת נפשות אין הכונה משום נוגע פסולים רק שהעדים אומרים אנו היינו וראינו שהלוה לא הי' שם ומכחישים ואומרים שהעדים חתמו באונס אבל לא ראו וזה הוי תרי ותרי כמו כל הכחשה וגם אנוסים מחמת ממון שאמרו שם בפי' שרצה המלוה לגזול ממונם עד שחתמו וגם זה לא מיקרי נוגעים דל"ה רק מבריח ארי רק שמכחישי' גוף העדות ומ"מ יכול להיות שהעדות אמת שראו פעם אחרת רק שהעדי' אומרי' אינכם נאמנים שאנחנו ראינו האונס שאתם הי' מוכרחי' להעיד אבל כשהעדים אומרים שקבלו שכר להגיד עדות המועיל שנהנו ע"ז והוי כמעידים על עצמם ואדם קרוב לעצמו ועדיין קרובין לעצמו ל"ה תרי ותרי כדמשמע מתשו' הרא"ש כמש"כ בשער משפט הנ"ל. שוב ראיתי בספר הנ"ל סי' מ"ו ס"ק י"ט שכ' דלדעת מי שסובר דנוטל שכר פסול קודם שיעיד ל"ה תרי ותרי אך לדעת הרשב"א דלא פסול קודם שיעיד הוה תרי ותרי וגם מייתי דברי הריטב"א דבאנוסים מחמת ממון ל"ה תרי ותרי וחזיתא לדעתו דפסול דאנוסים מחמת ממון היא משום נוגעים. וזה אינו דהריטב"א כ' כיון שהם אומרים עדות בהכרח וחותמים מחמת אונס ממון הוי רשעים. ומעידין על גופן של עדים משא"כ באנוסים מחמת נפשות דל"ה רשעים ל"ה כמעידין על גופן של עדים:

יח והנה אם העדים אומרים שהעדים קיבלו שכר להעיד עדות המועיל והעידו זאת שלא בפני העדים הראשונים. גם בזה נ"ל דל"ה תרי ותרי דהנה דעת הש"ך סי' מ"ו ס"ק ק"ב דאם העדים פוסלים בגזלנותא העדים הראשונים אף שלא בפניהם העדות בטל לגמרי ובסי' ל"ח בסופו כ' ג"כ דאם העדים פוסלים בגזלנותא מהני אף שלא בפניהם משא"כ בהזמה לא נפסלין שלא בפניהם ולפ"ז בהעידו שנטלו שכר ג"כ מדרבנן י"ל שנפסלין שלא בפניהם ויש מקום לומר דגם הש"ך לא סובר כן, רק שאותו השטר בטל אבל העדים גופי' לא נפסלו מ"מ לענין אותו עדות הדבר ברור לדעתי דמדאורייתא העדות בטל דאם נוגע מטעם קרוב אם עדים שהעידו שהעדי' קרובין ודאי נאמנים אף שלא בפני העדים הראשונים לשיטת הכנסה"ג הנ"ל דזה ודאי אין נוגע להעדים בשלמא גזלנותא דהיא גנאי להעדים אין חבין לאדם אלא בפני' משא"כ פסול קרבות ואף לטעם דנוגע משום משקר כיון דאינו רק חשש משקר ומ"ה אין מאמינים להעדים ל"ש אין חבין לאדם אלא בפניו ואינו דומה להזמה דהיא גנאי וחוב להעדים שהעידו על מה שלא הי' משא"כ בהעיד שנטלו שכר אך י"ל דגם נטילת שכר כיון דמדאו' אסור לקבל שכר הוה גנאי להעדים וחוב מ"מ אותו עדות. לדעת הש"ך ממנפ"ש בטל העדות דאם הוי כעדות חמסנות בטל העדות כמו בגזלנותא ואם אינו נוגע להעדים כש"כ דהעדות בטל אך לדעת הרא"ש שהובא בש"ך ס"ק ק"ב וברמ"א י"ל דהוה תרי ותרי ולדעתי דאם נוגע מטעם קרוב לכ"ע מהני אף שלא בפניהם ול"ה אפי' תרי ותרי:

ואם לא העידו רק על אחד שקיבל שכר י"ל דלכ"ע כל העדות בטל ול"ה תרי ותרי דדוקא בהעידו על שנים שהם אנוסים או פסולים הוה תרי ותרי משא"כ כשמעידים על א' וכ"כ בספר הנ"ל:

ואחרי שהוכחנו דעדים שהעידו שקבלו העדים שכר בטל העדות ול"ה תרי ותרי ואפי' בהבטחה בעלמא כיון דהוה נוגעין ל"ה תרי ותרי וזה דלא כמש"כ בספר הנ"ל סי' מ"ו ס"ק י"ט דבהבטחה הוי תרי ותרי רק כמש"כ לעיל דכיון דבהבטחה הוי נוגעין הוה כמעידין שעדיין קרובין ולדעת כנסהג"ד ל"ה תרי ותרי וכן הלכה:

יט מעתה נבא לעיקר הדין הנה על העד אברהם משה העיד ר' חיים שהמגרש הבטיח לו חמישים רובל ונתן לו איזה סך א"כ יש עלי' עד אחד עוד העיד עלי' עד אחד שמו ר' ליבוש שרצה שיתן לו המגרש חמשה ר"כ להעיד, והנה רצון לאו כלום היא דשמא הוא רצה אבל המגרש לא רצה להבטיח לו אך בצירוף מה שנתברר ע"י הפאסט שהמגרש שלח להעד מעות שפיר הוה עדות דע"כ שלח לו על העדות ולא לשם מתנה דמתנה לא שכיח כדאיתא בח"מ סי' נ"ח דבראוהו שנתן לו מעות איתרע שטרא עיי"ש. ועוד נראה דאף אם נימא דבירור ע"י הפאסטאמט ל"מ לפסול עדות דעדות הערכי אין מועיל לענין גיטין מ"מ כיון שהבד"צ דק"ק בראדי ראו מכתב מהמגרש ששלח י"א ר"כ וצוה לתת לעבר חמשה ר"כ ונהי דלענין עדות אין המגרש נאמן ששלח מעות מ"מ עכ"פ הבד"צ עדות שהבטיח לו מעות ומה לי אם הבטיח ע"פ לפני עדים או הבטיח לו בכתב ואמנם כפי הנראה הן המכתב שעל האנווייזונג הן המכתב מהמגרש הכל נכתב אחר שהעידו העדים ואינם עדות שהבטיח לו קודם שהעידו העדים וכבר מבואר בתשו' בית יעקב ובמ"ל ובשער משפט סי' ל"ד ס"ק י' דאם נתן לו מעות אחר שהעיד בלא שום הבטחה העדות קיים מ"מ כיון שהעד ר' ליבוש העיד שהעד רצה שהמגרש יתן לו מעות וזה הי' קודם שהעיד וע"י מכתב וע"י פאסט נתברר שהמגרש נתן מעות אחר העדות הדבר ידוע שע"כ הבטיח לו קודם העדות דאם העד לא רצה להעיד בלא מעות והמגרש לא רצה לתת לו ולא הבטיחו והוא העיד בלא מעות ובלא הבטחה למה שלח אח"כ מעות והרי מתנה לא שכיח ומזה עדות שהבטיח לו וכבר כתבתי שבהבטחה הוה נוגע בעדות ולפע"ד נראה דבידיעה בלא ראי' נמי נוכל לבטל עדות דהרי מבואר בתשו' זקיני מהר"ם פאדווא והובא ברמ"א ח"מ סי' ל"ד סעיף כ"ח דבעדות מיוחדת פוסלין עדות וראי' מש"ס סנהדרין כ"ז אף דבדיני נפשות ל"מ עדות מיוחדת מ"מ לפסול העדים שהעידו מהני עדות מיוחדת וה"ה בידיעה בלא ראי' מהני לפסול עדות וע' ב"ש סי' מ"ב ס"ק י"ב שכ' דהיכ' דבעי דו"ח ל"מ ידיעה בלא ראי' והיכ' דל"ב דו"ח מהני ידיעה בלא ראי' ולפע"ד לפסול עדים ל"ב דו"ח מדמהני ע"מ וע"כ מהני גם כן ידיעה בלא ראי' והגם כי הגאון בעל נוב"י קמא אבה"ע סי' נ"ז כ' דלפסול עדות בעי דו"ח מ"מ בתשובה הוכחתי מדברי מהר"ם פדווא הנ"ל דלא כדברי' דהרי מהני עדות מיוחדות וה"ה דל"ב דו"ח, אך הנוב"י יסבור דע"מ כיון דמהני בדיני ממונות מדאורייתא מהני ג"כ לפסול עדות (דלא כתומים ונתיבות סי' ל' דעדות מיוחדת בב' מעשים ל"מ רק מדרבנן דהרמ"א בתשובה לא כתב כן) משא"כ דו"ח דמדאורייתא אף בד"מ בעי ורק משום נעילת דלת ומ"ה לפסול עדות בעי דו"ח כמש"כ כעין זה זקיני מהר"ם מלובלין והובא בב"ש סי' י"א אבל לפע"ד גם לפסול לעדות שייך נעילת דלת דכל ב' עדים יעידו להוציא ממון ואם לא נוכל לפסלן בלא דו"ח איכא נעילת דלת ועוד דכיון דל"ב עשאי"ל לפסול עדות כמו שיבואר ה"ה דל"ב דו"ח והנוב"י גופי' כ' באותו תשובה שם דל"ב עשאי"ל ולמה ניבעי דו"ח אך הנוב"י כ' דדו"ח ל"ה מטעם הזמה וזה לפי דברי' דמה"ט ל"ב עשאי"ל לפסול עדות משום דל"מ לקיים כאשר זמם משא"כ לפ"מ שאבאר דיכול לקיים כאשר זמם ומ"מ ל"ב עשאי"ל ה"ה דל"ב דו"ח ואבאר:

כ הנה הנוב"י כ' דלפסול לעדות ל"ש כאשר זמם דאף מלקות מל"ת אין חייבין הניזמום דל"ש והרשיעו את הרשע כיון דלא אפסדי' מידי כמש"כ הש"ך סוף סי' ל"ח על הריב"ש ואף דלשבועה אפסדי' מ"מ מדאור' ל"ה שכנגדו נשבע ונוטל דל"ה רק תקנתא (זה צ"ע בדברי' דמדאורייתא הו"ל מ"ש ואינו יכול לשבע משלם אך תוס' ב"ק ק"ח כ' דגזלן לא פסול לשבועה רק מדרבנן וזה הי' לנוב"י לומר) ול"ש כאשר זמם לפסלו לעדות כיון דליכא לפסלו למפרע רק משעה שהעיד והוא רצה לפסול להעד משעה שהעיד היא והעד העיד מקודם בזמן ונמצא דל"ה כאשר זמם:

והנה במה שכ' נוב"י דעדים שהעידו לפסול לאדם והוזמו אין לוקין מל"ת ובסי' ע"ב וסי' ע"ד כ' ג"כ הכי וכ' עוד דע"א שהעיד לחייב שבועה והוזם אין לוקה מל"ת על זה חולק עלי' בצדק בספר אמרי בינה דיני עדות סי' ה' דבודאי מיקרי והרשיעו את הרשע שפסלו לעדות או שחייבו שבועה (ולפ"ז ראיות הנוב"י סי' ע"ב דל"ב בממון עשאי"ל מדמהני ע"מ אף שהעד יכול לומר לחייב שבועה בא ליתא דגם בחיוב שבועה מקיים כאשר זמם במלקות דלא תענה ומה שכתב עוד הנוב"י דלא מיקרי מלקות דל"ת כאשר זמם לענין ממון כיון דכתיב יד ביד ואינו דומה לבן גרושה, בגמ' דכתובות לא משמע כן מדיליף מעדות זוממין והרי שם שאני ודוק כי קצרתי) כדמוכח מרמב"ם פכ"א מעדות דעד טומאה שהוזם חייב ומרמב"ן במלחמות ס"פ בן סורר לא מוכח רק היכ' שאין תועלת בעדותן משא"כ כשיש תועלת בעדותן לפסול אדם ונגמור הדין עפ"י עדים ודאי לוקין מל"ת ומה שהביא ראי' מעדים שהעידו על טריפה שהרג דהוה עשאאי"ל אף שפסלוהו לעדות משום דלמיתה ל"ה כאשר זמם במלקות כמש"כ תוס' ריש מכות ובזה ודאי נכונים דברי' הגם דבתוס' כתובת ל"ג ד"ה אלא אפשר משמע כדברי נוב"י דבמעידין על טריפה אין לוקין על ל"ת כלל מ"מ דברי תוס' במכות ברורין יותר, והארכתי בענין זה במק"א:

ולפ"ז שפיר מיקרי עדות לפסול אדם עדות שאתה י"ל כיון דמתקיי' הזמה במלקות ומ"מ אמינא דל"ב עשאי"ל לפסול אדם וראי' שלי מהא דפסקינין בח"מ סי' ל"ד סעיף כ"ז דאם נשבע להכחיש עד העד והב"ד מצרפין לפסול להנתבע וכ' הסמ"ע דצריך להעיד מחדש העד והב"ד וקשי' הנה משמע לי דאם עדים הוזמו ואח"כ נודע שפסולים הי' אין לוקין מל"ת והכי מוכח מש"ס דמכות דף ח' ע"ב דאמרינן דכותי' עבד גולה ולוקה ע"י ישראל ומוקה לה שהעיד והוזם ומקשה עבד בר עדות הוא ודילמא שהעיד והוזם ולא ידעו שהוא עבד וע"כ כיון שנתברר שהוא עבד אינו לוקה משום ל"ת דזה דוקא בכשר א"כ ה"ה בנודע שהוא פסול וזה דלא כהפלאה שכ' בתוס' כתובות ל"ב ד"ה דאין לוקין ומשלם אהא שכ' דבשעה שהעידו טבחו או גנבו דאף דנודע שהי' פסול לוקה משום לא תענה דמוכח מגמ' הנ"ל דלא כותי'. א"כ היכ' שנשבע להכחיש עד מאי מהני שהעיד יעיד מחדש הרי הוא עשאי"ל דאם יזומו העד שלא ראה ההלואה הרי נפסל למפרע משעה שהעיד לחייב שבועה כמש"כ לעיל דגם בזה לוקין מלא תענה ונפסל לעדות וא"כ בשעה שהעיד מחדש כבר הי' פסול דאנן קיי"ל למפרע הוא נפסל ואין לוקה על אותו עדות משום ל"ת והו"ל עשאאי"ל וע"כ מוכח דל"ב עשאי"ל לפסול עדות:

מיהו זה יש לדחות דלדעתי דברי הפלאה נכונים דמוכח כדברי' מדברי הר"מ ר"פ כ' מעדות שכ' בעדים שהוזמו ונודע שא' מהם קרוב או פסול אין דנין כאשר זמם מ"מ פסולין לעדות משמע שעברו בל"ת ולוקין דאל"כ אמאי פסולין לעדות ומשמע דהר"מ ס"ל דאף הקרוב נפסל לעדות דעבר אלא תענה ודוקא עבד אינו עובר אלא תענה כדמוכח מגמ' הנ"ל משא"כ קרוב ולפ"ז י"ל דה"ה פסול עובר אל"ת ואינו דומה לעבד ולפ"ז שפיר הוה עשאי"ל דאף דנפסל למפרע לוקין מל"ת ודוק:

מ"מ מוכח מדמצרף בע"ד ועד לפסול לעדות וקשי' הרי אם יזומו להבע"ד הו"ל הכחשה והזמה ביחד ובכה"ג לא אדע אם עוברין בלא תענה כלל ואמאי מהני שיעיד הבע"ד מחדש אחר שנשבע הרי כשיזומו יהי' הכחשה והזמה ביחד וע"כ מוכח דלפסול לעדות ל"ב עשאי"ל:

כא ובאמת לדעתי הי' נראה להכריע בזה דהנה בתשו' מוח"ז ר"ע איגר סי' קע"ו כ' דעדים המכחישים עדים ל"ב אצלם עשאי"ל ולפ"ז הנני אומר דה"ה כשבאין לפסול א' לעדות על להבא ולעשותו רשע והוא לא העיד מקודם בעי עדות גמורה ועשאי"ל משא"כ כשהעידו עדים ואח"כ באו עדות לפסול העדות דל"ה רק כהכחשה ל"ב עשאי"ל כיון שאין באין רק להכחיש העדות (ולפ"ז שמא י"ל דאף דמוכח מש"ס דסנהדרין דבר חמא קטל נפשא ופסלי לסהדי בע"מ דחד אמר קמאי דידי גנב קבא דחישלא וחד אמר קמאי דידי גנב קתא דבורטי' דמזה מייתי מהר"מ פאדווא ראי' ונפסק ברמ"א סי' ל"ד סעיף כ"ח וקשיא מתוס' סנהדרין פ"ו ד"ה גניבה שהקשו אמאי נקטלי' הוי מצי למימר לפוסלו לעדות באנו והי' להם להעיד בעדות מיוחדת וכן קשי' מתוס' סנהדרין מ"א ד"ה אי נמי וע"כ תוס' לא ס"ל כמהר"ם פדווא להנ"ל נאמר דדוקא כשבאין להכחיש עדים שהעידו להרוג נפש בזה מהני עדות מיוחדת לפסול עדים כמ"ש הגאון ר"ע דבזה ל"ב עשאי"ל משא"כ כשבאין לפסול אחד לעדות לעשותו רשע על להבא ל"מ ע"מ ושפיר הקשה התוס'. מיהו יש להתישב בדבר. כי על דברי הגאון ר"ע חלקו אחרונים וע' באמרי בינה דיני עדות סי' ה' הנ"ל:

סוף דבר כיון שהוכחתי דל"ב עשאי"ל ה"ה דל"ב דו"ח לפסול עדים ומהני ידיעה בלא ראי' כמו בד"מ שוב נזכרתי דכבר נתוכחו המורים אי מהני ידיעה בלא ראי' לפסול שו"ב לענין שוחט מבארדיטשוב דהגאון מיאססי כ' בתועפות ראם חיו"ד סי' א' דל"מ וכן הוא בנחלת יעקב והנלפע"ד כתבתי דיש חילוק אם העדים באים להכחיש עדים שבאין לחייב דמהני עדות מיוחדת ולדעתי גם ידיעה בלא ראי' משא"כ היכא שבאין לפסול אדם שמוחזק בכשרות (וע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' ח' אות ד"ה מה שכתבתי בהך ענינא דידיעה בלא ראי' ובספרי הנ"ל סי' א' אות י"ב וסי' מ"ט אות ט"ו ט"ז על דברי הנוב"י ותשו' רע"א. וע"ל ח"ר סי' ס"ה אות ט' בענין ידיעה בלא ראי' וסי' ע"ד אות ב' וסי' פ' אות כ"ג בדיני הזמה בעדות אשה וסי' ק"א אות ה' וסי' ק"ב ק"ג וסי' קל"ו אות י"ג י"ד וסי' קל"ז אות ד' ה' ו' בענין הזמה בעדות מיוחדת):

כב מ"מ יהי' איך שיהי' כיון שיש ע"א שמעיד בבירור שקיבל שכר וע"א שמעיד שרצה לקבל שכר והבד"צ ראו ששלח המגרש מעות ונתברר בבירור גמור הדבר נודע שהעד אברהם משה נוגע בעדות ול"מ עדותו מדאורייתא. וגם על העד עבר יש אומדנא אך לא בירור גמור ע"כ העד אברהם משה ודאי אין בעדותו ממש והנה בנ"ד יש ג' עדות ב' עדים שנגבה עדות מהם בב"ד של ג' והם אברהם משה ואברהם עבר ועל המכתב שכתבו ב' עדים חתומים אברהם בר' יוסף כפי הנראה הוא העד אברהם משה והעד שני הוא זאב בן צבי. והנה לדעת רש"י אין לחוש להמכתב בתו"ע כי עדות בכתב ל"מ אך לשטת ר"ת דמהני עדות בכתב אם העדים ראויין להגיד יש לחוש לעד הזה בצירוף עם העד אברהם עבר שלא נפסל אמנם זה אם יכולין לקיימו דאם אין יכולין לקיימו אין לחוש עלי' כלל דאף דקיים שטרות דרבנן ומה"ט חשש מהרי"ק שורש ע"ד גם בקדושין לכתב שאינו מקיום מ"מ בנ"ד שהמגרש רדף אחר זיופים כמבואר בהג"ע אין לחוש לכתב שאינו מקיום וגם בקיום יש לדין בהך דכתובות ל"ו בעדים שהעידו שבקש א' לזייף דל"מ קיום עד שיבואו העדים עצמם ולדעת ר"א אפי' ע"י העדים מכירים חתימתם ל"מ כמבואר בח"מ סי' ס"ג וכ"ש באינו מקיום דל"ח כלל וע' ב"ש אה"ע סי' מ"ב שכתב באם א' הוציא שטר קדושין ועדים אומרים שבקש לזייף פ"א מחזקינין ג"ז לזיוף והיא מתשו' הרשב"א הובא בב"י דאפי' עדים אחרים מקיימין הכתב ל"מ ובתשו' הרשב"א כ' טעמים וטעם א' שכתב דכמו דאין מוציאין ממון בשטר כזה כן אין מוציאין מחזקת פנוי' ל"ש בנ"ד לפמש"ל דהאשה בחזקת א"א קיימת דלא כתשו' הר"ן אך טעם ב' שכ' דכיון דבלא סהדי הב"ד מתירין אותה להנשא ולא תצא מהיתרה שייך נמי בנ"ד ולכאורה יש לעיין אם הוה זאת מפיהם ולא מפי כתבם לפמ"ש תוס' ב"ב מ' דמה"ט במודעה א"צ לומר כתבו ול"ה מפיהם ולא מפי כתבם דתקנת חכמים היא עיי"ש א"כ היכ' דעדים כתבו שטר שמסר מודעה ועוד שביטל הגט והשליח אחר נתינתו כיון דלענין מודעה ל"ה מפיהם ולא מפי כתבם מתקנת חכמים ה"ה מה שהעידו על ביטול הגט ל"ה מפיהם ולא מפי כתבם אך י"ל דרבנן לא תקנו רק במודעה ולא בעדות ביטול הגט וכיון דמודעה ל"מ דהרי ביטל המודעה ופסל ע"מ ואנן סהדי דמה"ט בטל בלב שלם כמ"ש הר"ן בעדות על ביטול הגט הוה מפי כתבם ואנן פסקינין כרש"י, ולא כר"ת כמבואר סי' כ"ח ע"כ אף קיום ל"מ ורק שהב"ש סי' מ"ב חשש שמא יבואו עדים ויעידו בע"פ ע"כ יש לחקור בק"ק בראדי על העדים החתומים בהמכתב ואם א"א לקיים או שיבואו העדים ולא יעידו בע"פ אין לחוש להמכתב ולא נשאר רק ע"א וערעור חד ל"מ בשגם שהרי יש כאן הכחשה ורק דהוה תרי לגבי תרי וכשהאחד נפסל מטעם נגיעה לא נשאר רק ע"א בהכחשה:

תוכן העניינים

בית יצחק אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה