אור ברסלב

בית יצחק אבן העזר חלק ב· רבי יצחק יהודה שמלקיש

סימן פה

סימן פד

ב"ה פרעמישלא והתענג על ד'

להרב הה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה החסיד וירא ד' מרבים המפורסים כש"ת מוה'

יהושיע

עבענשטרייט האבד"ק

סאקלאב יע"א

ע"ד השאלה בג"פ שסדרו לחולה וביען שהי' בכפר ואין כותבין שם גיטין הוכרח החולה לעשות שליח על הכתיבה והנתינה ועשה שליח והי' שפוי בדעתו בעת שעשה שליח וסידרו הג"פ בק' רישא שלא בפני החולה ונתנו שם להאשה שכחו להניח אצל החולה אחד שיראה אם הוא שפוי בדעתו מתחלה ועד סוף וביום השני נסע הסופר בחזרה וראה החולה שהוא שפוי בדעתו ועתה עמד החולה מחלי' ומערער על הגט ואומר שלא ידע מהגט כי הי' מונח בחולה טיפוס ר"ל והעדים העידו שבשעה שסידרו הגט היינו שצוה להסופר ולהשליח הי' שפוי כד"ת בבדיקה והי' חולה המדבר:

א תשובה הנה לא מיבעי לדעת הרמב"ם דס"ל דאם הי' שפוי בעת מינוי השליחות אף שאח"כ בעת הכתיבה והנתינה לא הי' שפוי בדעתו ל"ה פסיל רק מדרבנן כמבואר בסי' קכ"א בטוש"ע ודאי ל"ח שמא לא הי' שפוי בדעתו דמוקמי' לי' אחזקתו אלא אפי' לדעת הרא"ש דס"ל דבכה"ג הגט בטל מן התורה דס"ל דאם לא הי' שפוי נתבטל השליחות מ"מ מוקמינן להמגרש אחזקתו דאף שהוא חולה מ"מ הוא שפוי בדעתו כמ"ש הב"י והובא בח"מ ס"ק ד' דהיכא דלא בדקו הש"מ וכתבו גט על פי' בדיעבד כשר ואף דהב"י כתב בדרך אפשר שהגט כשר מ"מ לפי מה שכ' הב"ש דמשמע אפי' לא בדקו בעת שצוה לכתוב נמי הדין כן לפי זה י"ל דעד כאן לא נסתפק הב"י וכ' לשון אפשר רק אם לא בדקו בעת שצוה לכתוב משא"כ היכא שבדקו בעת שצוה לכתוב הב"י לא נסתפק כלל וכש"כ בנ"ד שראוהו החולה ביום השני והי' שפוי בדעתו כיון דאיכא חזקה דהשתא וחזקה דמעיקרא הדבר פשוט דל"ח שמא לא הי' שפוי בדעתו ולא מהני ערעורא דבעל דהרי הוא אומר שלא ידע מהגט כלל ובזה עדים מכחישין אותו שהרי אומרים שבעת שצוה לכתוב הי' שפוי בדעתו ועשה בדעת שלימה ע"כ אין לחוש ע"ז שנתקלקל באמצע ועיין בתורת גיטין פסק באם לא בדקו לחולה המדבר כשר בדיעבד:

ב והנה בגוף הספק שנסתפק הב"י אי מה שכ' דצריך בדיקה היא רק לכתחל' נלע"ד דהתוס' הקשו בגיטין ע', ד"ה ומי א"ר יוחנן הכי דמה מקשה לר' יוחנן והלא לר"ל ג"כ קשה דעד כאן ל"ק ר"ל דבאחזו קורדייקוס כותבין ונותנין גט לאלתר רק היכא דסמי' בידן משא"כ בשחט בו שנים לאו סמי' בידן מודה ר"ל דדמי' לשוטה ולישב זאת נ"ל דלכאורה למה לנו לחוש בשחט בו שנים שמא אינו שפוי בדעתו הרי כיון דחי הוא יש לו חזקה ורוב למה לנו לחוש אולם כבר כתב זקני הת"ש סי' כ"ט דהיכא דבהמה יש לה מים בראש ל"מ הרוב דרוב בהמות כשירות דהרי איתרע לה רובא דרוב בהמות אין לה מים בראש ובחו"ד סי' נ' חלק עלי' דיש תרי רובא רוב בהמות בריאות ורוב בהמות אינם טריפות והכי משום דיש לבהמה איזה חולה נימא דאזלא מהרוב דרוב בהמות כשירות (וקצת משמע כדברי החו"ד מש"ס דב"ב קנ"ג דאמרינן שם חולין שרוב חולין לחיים לא כש"כ הרי דאף שהי' חולה מ"מ אמרינן דעמד מחלי' מחמת רוב אף דבודאי יצא מהרוב) ובראש אפרים בפתח הבית דיני חזקה בשאלות ותשובות סי' י"ט האריך והראה בקיאתו דגוף הויכיח היא מחלוקת בש"ס דבכורות מ"ב אי אמרינן הואיל ואשתני אשתני עיי"ש דאמרינן דאפי' לרבנן דל"ח למיעוטי מ"מ אם הי' טומטום חיישינן שמא סריס הוא או שמא נהפכה זכרותו לנקבותו עיי"ש. והנה שם בש"ס ס"ל לר"ל בבהמה מטיל מים במקום נקבות נקבה דל"ח שמא נהפכה זכרותו לנקבותו ולא ס"ל הואיל ואשתני אישתני כר' אלעזר שם ור' יוחנן ס"ל שם מטיל מים במקום נקבות עדיין ספק היא שמא נהפכה זכרותו לנקבותו וס"ל הואיל ואשתני אשתני עיי"ש (וע"ל סי' ד' וסי' ו' ובספרי כמה פעמים מזה) ומעתה בגיטין לא הי' יכול להקשות לר"ל משחט בה שנים דלמה לנו לחוש שאינו שפוי בדעתו והרי יש לו רוב וחזקה וכי משום דכחישותא אתחיל בו ניחש שנשתטה הרי לא ס"ל לר"ל הואיל ואשתני אישתני משא"כ בקורדייקיס דבודאי נשתטה ס"ל לר"ל דאין כותבין ונותנין לאלתר ומ"ה לא מקשה רק לר"י ומי אמר ר' יוחנן הכי דאם נשחטה לאחר מינוי השליחות בטל השליחות והרי אמר שחט בו שנים ורמז כותבין גט לאלתר וניחוש שמא ל"ה בעת הכתיבה שפוי בדעתו דהרי ר"י ס"ל הואיל ואשתני אישתני ואף הכא ניחוש כיון שחולה מסוכן הוא הואיל ואישתני שמא אינו שפוי בדעתו וע"ז משני דאף לר"י ל"ח בשחט בו שנים שמא אינו שפוי בדעתו כיון דמעיקרא הי' שפוי בודאי ועתה אף ששחט בו שנים פומא היא דכאיב לי' וכמו שפירש"י התם דעתו צליתא וכחישותא היא דאתחלא ביה והיינו דדעתו צלותא דבדעתו לא נעשה ריעותא ורק דבגופו נעשה ריעותא וכחו כחוש מלהוציא דבר מפי' ולכן אף לר"י ל"מ דבדעת שלו לא נמצא ריעותא משא"כ במים בראש שכ' הת"ש כיון דאיכא ריעותא מה שיש לחוש שמא ע"י נטרפה ל"מ הרוב להכשיר ואמנם הרשב"א כ' דדוקא בשחט בו שנים ל"ח כיון דמתוך ברי' נשחט אבל היכא דמתוך חלי' נשתתק שפיר חיישינן ובעי בדיקה והיינו שמסופק הב"י לענין דיעבד אבל בבדקו מתחילת כתיבה וכש"כ אם נודע אח"כ שהי' ביום השני שפוי דאיכא חזקה טובא ל"ח שמא לא הי' שפוי באמצע כדכתיבנא ועיין בת"ש סי' כ"ט דאף לדעתו דס"ל דהיכא דיצא מהרוב ואיתרע רובא ל"מ הרוב לענין מים בראש מ"מ היכא שיש חזקה המבוררת מודה ודוקא לענין טריפות ל"ה חזקה המבוררת רק חזקה מחמת רובא ל"מ כיון שבהמה זו יצאה מהרוב משא"כ בחזקה המבוררת ולכן כיון שהי' לחולה זה חזקה המבוררת בעת שעשה השליח ל"ח שמא נשתנה אח"כ ולא הי' שפוי באמצע.

ג ועיין עוד בתשו' פרי תבואה סי' כ"א באחד חולה שסידר וצוה לכתוב גט לאשתו וקודם הנתינה הכבד עלי' חליו ואשתקל מילולא והרכין בראשו לעשות כדברי המסדר ליתן גט לאשתו ואח"כ הי' חי חצי שעה והתיר מטעם ס"ס דשמא לא הי' גוסס וחילי' דחזקה שהי' לו צלילת דעת היא כחזקת חי ועדיף מחזקת א"א וכמו דמביא גט והניחו חולה נותנים בחזקת חי ול"מ שמא מת ה"ה דל"ח שמא נשתנה בדעתו כל עוד שלא ידעינין שהוא גוסס. והגם דיש לפלפל הרבה בתשו' הנ"ל מ"מ בנ"ד דעדיף מזה כיון שאח"כ מצאוהו שפוי בדעתו הדבר פשוט להכשיר וע' בפנ"י דחזקת הגוף עדיף מכל החזקות וה"ה דעדיף מחזקת א"א. והנה בגוף החזקה שהי' בחזקת שפוי בדעתו יש לומר דגרע מחזקת. חי דהיא חזקת הגוף והפנ"י כ' בסוף פ' המדיר ובדף ע"ה דחזקת הגוף עדיף מרוב ומוציאין ממון ע"י ועיין בשב שמעתתא שמעתתא א' פ' ט"ו ומה"ט במביא גט נותנין לה בחזקת חי דחזקת הגוף עדיף מחזקת א"א משא"כ חזקת בר דעת דל"ה שינוי הגוף אולי לא עדיף מחזקת א"א, ובימי חורפי ישבתי בזה שיטת הרמב"ם דס"ל בחבית שהי' בודק ונמצא חומץ והפריש תרומה הוה ספק ובנדה ב' מקשה מ"ש ממקוה שנמצא חסר דהוא ודאי טמא כל הכלים ומשני מאן תנא חבית ר"ש והרמב"ם ל"פ כר"ש ומ"מ פוסק דהוי ספק בחבית עיין בה' תרומות מפורשי דברי' שתמהו עלי' אולם לפמ"ש הפנ"י דחזקת הגוף עדיף מרוב קשי' איך אמרינן דהוי תרתי לריעותא משום דהעמד טבל על חזקתו ואי דהעמד יין על חזקתו הרי החמיץ לפניך דמ"מ חזקת יין דהוי חזקת הגוף עדיף מחזקת טבל ולולא דהחמיץ לפניך הי' ודאי תרומה מסברת הפנ"י ומה"ט גם בהחמיץ לפניך דאיתרע חזקה הו' ספק משא"כ במקוה דל"ה שינוי הגוף מה שהמים נחסר ול"ה רק כמו חזקה דכלים טמאים ומ"ה בתרתי לריעותא הוה ודאי אולם בש"ס דב"ב צ"ו פליגי ר"י וריב"ל בפירושא דמשנה וס"ל לר"י ריחא חלא וטעמא חמרא חמרא ומ"ה ס"ל כל ימי' הראשוני' הוה ודאי תרומה וריב"ל ס"ל ריחא חלא וטעמי' חמרא חלא ומ"ה גם ג' ימים הראשונים ספק דחיישינן שמא עם סילוק ידי' נחמץ בריח ורש"י פי' בקדושין פ' דגמ' מקשה חביות אמקוה אליבא דריב"ל עיי"ש בפי' ומ"ש חבית. ולא אמרינן דמשעתא דסליק ידי' נחמץ וזה כריב"ל ולדידי' החשש דנחמץ בריח. וזה' ל"ה שינוי הגוף. וכיון דאין נגד זה חזקת הגוף דשינוי בריח ל"ה שינוי הגוף ומ"ה מקשה מחבית אמקוה משא"כ הרמב"ם דפוסק כר"י ריחא חלא וטעמא חמרא חמרא ורק דחיישינן שמא אשתני בטעם ובזה איכא חזקת הגוף דעדיף מכל החזקות ומ"ה ל"ק מחבית אמקוה ושפיר פסק דהוי ספק ועיין בשעה"מ ה' תרומות ודוק היטיב. ע"כ הי' מקום לדין דה"ה חזקת שפוי בדעתו ל"ה כמו חזקת הגוף מ"מ כ"ז אם לא נמצא אח"כ שפוי בדעתו משא"כ בנמצא גם אח"כ שפוי בדעתו הדבר פשוט דאין לחוש שמא לא הי' באמצע שפוי בדעתו:

ד והנה בעיקר מה שנתוכחו גדולי המורים בדעת הרמב"ם דס"ל דאם הי' שפוי בשעת מינוי השליחות ואח"כ לא הי' שפוי ל"ה רק פסול דרבנן והקשה בקצה"ח סי' קפ"ח להרמב"ם אמאי בהילך גט זה לא יתנו לאחר מיתה וכתבו תוס' דקמ"ל אע"פ שמינה השליח בחי' לא חשוב להיות כמותו לאחר מיתה ולהרמב"ם דס"ל דאזלינן בתר שעת מינוי השליחות אע"פ שנשתטה מ"ש ממת דנתבטל השליחות ומה שתירץ דמת שאני דשוב לא אגידה בי' וכבר יצאה מרשותו עיין בבית מאיר סי' ק"כ שהקשה היכא דזקוקה ליבום הרי לא יצאה מרשותו אמאי לא יתנו לאחר מיתה וכתבתי בס' חא"ח סי' כ"ה אות א' לישב קושיתו דס"ל להרמב"ם לחלק בין נשתטה דלא נפסק השליחות ובין מת דבנשתטה עדיין הוה בר גירושין ורק פומי' כאיב לי' דאין לו דעת לגרש כ"ו בעשה שליח מקודם לרמב"ם הוה גט דעתה שוב לא בעינין דעתו משא"כ במת דלאו בר גירושין כלל ושם הבאתי ראי' מתוס' יבמות מ"ד אהא דכל שאינו עולה ליבם אינו עולה לחליצה (וס"ל לתוס' דה"ה להיפך כל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום דלא כמ"ש תיו"ט פ"ב דסנהד') והק' מחרש וחרשת דאינו עול' לחליצ' ועולה ליבום ותרצו דהתם עולי' ליבום ורק פומי' הוא דכאיב להו ובודאי דגם שיטה מיבם וה"ה בנשתטית היא ואהא קשי' כקושיו' התוס' וע"כ דגם בשוטה שייך תירץ התוס' דפומי' היא דכאיב להו ומ"ה ס"ל לרמב"ם דלא נפסק השליחות דבר גירושין הוא רק דפומי' היא דכאיב לי' ע"כ דברינו וכעת ראיתי דמ"ש דשוטה מיבם יש לעיין בי' טובא. הנה מ"ש תוס' בחרש דפומי' דכאיב לי' זה אמרי ביבמות ק"ד באלם ואלמת אבל בחרש דלאו בר דיעה ל"ה משום דפומי' כאיב לי' ואינו באמר ואמרה והתוס' הקשו בדף ק"ד למ"ל משום דאינו באמר ואמרה ת"ל משום דאינו בר דיעה ותירצו דהב"ד עומדין על גבי' מהני בקטן וחרש משא"כ בשוטה. ולפ"ז שפיר כתבו בחרש דהוה בר חליצה משום דפומי' כאיב לי' כיון דמהני בחליצה גדול עומד על גבי' אבל בשוטה דל"מ בחליצה עומד על גבי' ל"מ יבום דל"ש תירוץ התוס':

ה ובעיקר דין יבום בחרש הנה מתוס' זה משמע דמהני יבום חרש מדאורייתא וכתבתי דה"ה בשוטה הנה ביבמות אמרו דף נ"ד ישן ל"ק ופי' בקונטרס משום דל"ה בר דעת והקשו בתוס' דהא קטן אעפ"י דל"ה בר דעת הוה קונה אי לאו דמיעטיה קרא אלא טעמא משום דלא איכוין לביאה כלל והוה כמתכוין להטיח לכותל, ולפ"ז ס"ל לתוס' דחרש וקטן יש להם כונת עשי' כמו בשחיטה דבעי לכ"ע כונת עשי' ורק דר"נ ל"ב כונת שחיטה ימהני בחש"ו וה"ה ביבום. אמנם בישוב שיטת רש"י נ"ל דהא דמהני בקטן מדאורייתא לשיטת רש"י משום דמיירי ביבם שגדול עומד על גביו ומ"ה איצטריך קרא דא"ח מיתה ביבם קטן ושפיר כתב רש"י בישן דל"מ משום דלאו בר דיעה הוא ומה"ט סובר רש"י בקדושין י"ט דיבום קטן קונה מדאורייתא ומיירי בגדול עע"ג. ומיושב קו' התוס' מהא דעשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול משמע דאינו קונה מדאורייתא דמיירי באינו גדול עומד ע"ג אף דביבום בעי עדים מ"מ ל"ח הזהרנו לקטן שיכוין אבל בגדול עע"ג קנה ליורשה ומ"מ אינו חייב מיתה דמיעטי' קרא. ולפ"ז שיבום מהני מדאורייתא בגדול עע"ג. ובחרשת שנתיבמה מהני מדאו' אף באינו עע"ג דגם אם היא ישנה קונה ביבום כדמשמע מיבמות נ"ד. ולפ"ז לכאורה בשוטה ל"מ יבום מדאו' כמו בחליצה דל"מ בשוטה אולם בפ"י מיבום ה"ג מבואר דאלו מיבמין ולא חולצין החרש והשוטה והיא מהתוספתא כמ"ש הכ"מ ומבואר דשוטה קונה ביבמה והוה א"א גמורה וחייבין מיתה:

וע"כ ס"ל לרמב"ם דשוטה יש לו כונת עשי' ול"ה כישן ואולי רש"י דס"ל בישן ל"ק משום דל"ה בר דעה מוקי לתוספתא בגדול עע"ג מיהו גם רש"י סובר דקטן וחרש ושוטה אינם דומים לישן דיש להם כונת עשי' וע' רש"י חולין י"ב ע"ב דקטן יש לו מחשבה נכרת מתוך מעשי' מדאורייתא. באופן די"ל דגם לרש"י דיבום שוטה מהני מדאורייתא. הן אמת דבש"ס יבמות נ"ו דקתני מת ונפלה לפני יבם חרש אוכלת משמע דיבם שוטה ודאי אינו מאכיל דל"ה יבום כלל וגרע מחרש. וע' בערוך לנר יבמות נ"ד ע"ב דמפלפל אי יבם חרש קונה מדאורייתא והנה בנובי"ק סי' נ"ד האריך בענין יבום חרש עיי"ש ומ"מ מפשטי' לישנא דהרמב"ם משמע דיבם שוטה מיבם ול"ה כישן. באופן דשפיר כתבתי בספרי כיון דשוטה מיבם כמבואר בתוספתא וע"ז קשיא לתוס' הרי אינו עולה לחליצה דל"מ בשוטה גדול עע"ג בחליצה ול"ש לומר דפומי' כאיב לי' כיון דלאו בר דעה, וע"כ כיון דהטעם דלאו בר דעה הוא לא מיקרי אינו עולה לחליצה דג"כ מיקרי פומי' כאיב לי'. וה"ה לענין שליחות אם עשה מקודם שליח כיון דל"ב השתא דעתו ל"ב השליחות ואינו דומה למת. והרבה יש לדבר בפרט זה. שוב ראיתי בתשו' שיבת ציון סי' ד'. פלפול רחב אי חרש ושוטה כשרים לכתוב ס"ת ושם מייתי לפמ"ג שכ' דכתיבת חרש כשר דפומא כאיב לי' ומיקרי בר קשורה ובאמת דברי' נובעים מתוס' יבמות הנ"ל ויש לפלפל הרבה וע' תשו' שיבת ציון הנ"ל פלפול רחב:

ו

וע' פתיחה כוללת לפמ"ג או"ח ח"ב אות ז' נסתפק בשוטה וחרש אם באו על א"א אי הולד ממזר הואיל דלאו בני קדושין דומין לנכרי ובאמת אין כאן ספק דהולד ממזר דבני קדושין נינהו רק דפומיי' כאיב להו הואיל ואין להם יד לקנות. ועוד משכחת בהו אישות באחי שוטה שקדש ומת ובני יבום נינהו והו"ל אשתו מה"ת כמש"ל בשם התוספתא. ומיהו לפמ"ש תוס' יבמות מ"ט ד"ה הכל מודים בטעם דל"ה ממזר מיבמה לשוק דל"ה בת קדושין לשום אדם דאפי' ליבם ל"ה לאו בת קידושין הוא אלא ביאה והוה כנכרי ועבד וה"ה בשוטה אף דבר יבום הוא לא מיקרי בר קדושין מ"מ הדבר ברור דשוטה שבא על א"א הולד ממזר (וע"ל ס"ג אות ג' מבואר ראי' ברורה מש"ס דהוה ממזר) וע' אה"ע ס"ז סעיף י"ד כהן שבא על אחת מהעריות ונתעברה בביאה ראשונה אין הולד חלל. והקשה בטו"ז ת"ל דהו"ל ממזר ומה שתי' הטו"ז ע' ס' היקר מנחת חינוך מצוה רס"ד שמפלפל אי ממזר כהן מוזהר מלטמא אבל אם נימא דשוטה שבא על א"א אין הולד ממזר משכחת לה בשוטה כהן שבא על א"א ונתעברה מביאה ראשונה. וכן מה שהקשה בתשו' הרשב"א בהא דאיצטריך לאבי' משום דאינו ודאי וס"ד דלא ליטמא והקשה דממ"נ מותר לטמא דאם אינו אבי' הוא ממזר והרי משכחת לה בנתיחדה עם כהן שוטה דחיישינן שמא נתעברה ממנו בביאה ראשונה דל"ה חלל ולא ממזר ואסור לטמא למתים וקמ"ל קרא דרוב בעילות תולין בבעל וע"כ מוכח מהרשב"א דשוטה שבא על בת ישראל הולד ממזר והיינו מטעמא דכתיבנא דבר קדושין הוא רק דפומי' כאיב לי'. ודו"ק מיהו מתשו' הרשב"א אין ראי' דהוא ס"ל סי' אלף ר"א דאף דל"ה ממזר הבן פגום מק"ו דאלמנה ושפיר לא משכחת כהן אף באבי' שוטה, אך לפמ"ש במנ"ח סי' רס"ד הנ"ל לדחות הוכחת הרשב"א וכ' דלהפוסקים דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד אינו פגום ולא ס"ל ק"ו דאלמנה שפיר משכחת ולד כהן באבי' שוט' אבל מהרשב"א אינו ראי' ודו"ק:

ז ויש להסתפק בנתן הרשאה לגבות מלוה ונשתטה אי רשות ליתן למורשה לפי המבואר בח"מ סי' קכ"ב דאם ידוע שמת לא יתנו לשליח דבטל השליחות ואם לא מת רק נשתטה איך דנין ונראה דלדעת הרמב"ם דלא נתבטל השליחות רק בגט אשה החמירו מדרבנן י"ל דלדיני ממונות לא תקנו חז"ל. הגם דלענין מיתה החמירו דלגט ל"ח למיתה ולענין יתומים חיישינן כמ"ש תוס' ב"מ ל"ט גבי האי סבתא וע' קצה"ח סי' קכ"א סק"ב לענין ביטל השליחות אין ראי' מגט אשה דהחמירו חז"ל אך לדעת הרא"ש דס"ל דהשליחות בטל מדאורייתא ה"ה ההרשאה בטילה מיהו י"ל דהרי שטת בעל העטור דאף במת יתן לשליח דהיה כאפיטרופוס שמינהו אבי יתומים, וע' בש"ך שם, ע"כ אף לדידן דלא פסקינין כבעל העטור זה דוקא במת ונפל המעות ליורשים אבל לא בנשתטה וקצת מוכח כן בש"ס דב"ק ק"ד דאמרינן שם כתב לך נמי התקבלתי לאו כלום היא דילמא אדאתי שכיב ר' אבא ונפלו זוזי קמי' דיתמי והתקבלתי דר' אבא לאו כלום היא ופירש"י שכבר בטל שליחותו קודם שתתקבל. משמע דוקא משום דנפלו זוזי קמי דיתמי אבל אם לא נפל זוזי קמי' יתמי אף שמת לא בטל השליחות והיא כשיטת הרמב"ם דדוקא במת לא יתנו לאחר מיתה משום דכבר יצאה מרשותו כמ"ש קצה"ח סי' רפ"ח אבל בנשתטה לא בטל השליחות. וזה ראי' לשטת הרמב"ם מיהו י"ל דבהרשאה גם הרא"ש מודה דהשליח הוה כאפוטרופוס שלו ולא בטל כנשתטה כיון דחזינן שרצה לשלחו אף שנשתטה הוי שליח מתורת זכי' ומ"ה אמרו בגמ' הטעם דנפלו זוזי קמי' יתמי. ודוקא בגט אשה ס"ל להרא"ש דנתבטל השליחות דל"מ מתורת זכי' רק שליחות כיון דחוב היא לה והיכא דהיא חוב להאשה ל"א גם לדידי' שיהי' שליח מטעם זכי' כמ"ש קצה"ח סי' ק"ה דל"ה שליח שעשאה תורה ועין בח"ס אה"ע ח"ב סי' מ"ב עד מ"ד מפלפל בדיני זכי' בגט. והרבה יש לדבר ואקצר:

ח וראיתי לכת"ה שכ' דאף לדעת הרא"ש דאם לא הי' שפוי בשעת כתיבה פסול מדאורייתא כיון דעתה אינו יכול לעשות שליח משום כל מילתא דאיהו ל"מ עביד ל"מ לעשות שליח מ"מ אם אנו מסופקין אם שפוי בדעתו מהני השליחות לפמ"ש המ"ל פ"ט מאישות דהיכא דהוא מצי לעשות מספק כגון באשה שנתקדשה קידושי ספק משוה שליח לקדש לאחר שנתגרשה. ול"א כ"מ דאיהו ל"מ עביד כיון שיכול לעשות בעצמו מספק ה"ה הכא ודברי' אינם נכונים דשם מצי לקדש בעצמו לאחר שנתגרשה ול"ה דשלב"ל כמ"ש הכ"מ לענין יבמה דהואיל ויכול לקדשה השתא מספק מצי לקדש לאחר שתחלוץ בודאי. וכיון דמצי לקדש לאחר שתתגרש משוה שליח הואיל ויכול לעשות בעצמו משא"כ אם אנו מסופקין אם הוא שפוי בדעתו דאנן מסופקין דל"מ לעשות בעצמו איך משוה שליח בודאי. ואינו דומה להמ"ל. וראיות תוס' יבמות שהביא המ"ל עיין באבני מילואים ס"ק י"ד שדוחה דברי' אמנם אף להמ"ל סברתו כיון שיכול לעשות בעצמו לקדשה לאחר שתתגרשה משא"כ היכא שאנו מסופקין אם יכול לעשות בעצמו ועיין בדברי המ"ל שכ' להדי' בדברינו דכיון דיכול לעשות בעצמו לקדש לאחר שתתגרשה משוה שליח וראיתי שגם ידידי הרב הה"ג בעל מוצל מאש בגיטין ע' כ' כדברי' ומישב קו' התוס' שם אבל גם דברי' אינם צודקים מטעם הנ"ל וגם בפשיטות יש לחלק דגם בקדשה ספק קדושין וא"א לברורי כיון דיכול לקדשה קידושי ספק יכול לעשות שליח וכן בהך דיבמות בכהנות שנתערב ולדה בולד שפחתה ליכא לברורי ומ"ה אמרינן דגם מספק משוה שליח משא"כ בספק דאפשר לברורי ויכול להתברר דהוא אינו בר דעת כלל איך יעשה שליח וכיוצא בזה כ' מהרי"ט דאפי' להרמב"ם דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא בליכא לברורי אבל באיכא לברורי צריך לברר מן התורה ודוק.

ט וכת"ה מביא קו' טוב גיטין במהדורא בתרא פ' הזורק בגמ' ע"ז דמקשה בש"מ דכתיב גיטא לדביתהו חצרה מה שקנתה קנה בעלה. והרי גט ש"מ הוא שלא תזקק ליבום וא"כ י"ל דבשעת גמר מיתה חל הגט ואז פקע זכותו שיש לבעל בנכסי אשתו עיי"ש דמייתי לגמ' דב"ב קל"ז דמשמע דאם חל הגט עם גמר מיתה לא מיקרי גט לאחר מיתה והרחיב הדיבור בזה אמנם לפמ"ש הלח"מ פ"ט מגירושין ה"ב דהיכא שהתנאי במיתה עצמה ל"ה גט לאחר מיתה דמיתתו וגיטו באין כאחד כמו גיטה וידה באין כאחד ובתשובה אחרת כתבתי דדברי הלח"מ היא גמ' דב"ב ודחיתי בעז"ה דברי הישועת יעקב שתמה עלי' וכעת ראיתי שהטוב גיטין זכה בזה. בהגה שבין ב' קוין. א"כ ל"ק קו' הטוב גיטין דבה"א דגמ' דגיטין דלא ס"ל גיטה וידה באין כאחד ה"ה דל"מ גט עם גמר מיתה דל"א מיתתו וגיטה וידה באין כאחד דמי הוא המגרש הרי הוא המת, אך הטוב גיטין כ' דא"צ לסברתו של הלח"מ. וזה ליתא דע"כ הסוגיא דב"ב דס"ל דאם נימא דעם גמר מיתה הוי גט ל"ה גט לאחר מיתה ע"כ הטעם דמיתתו וגיטה באין כאחד. ואם לא נימא גיטה וידה באין כאחד ע"כ ל"מ גט עם גמר מיתה. ע"כ קושית טיב גיטין לק"מ כמו שכתבתי:

י אמנם בתשובה הנ"ל להרב הה"ג מי"ץ מטארני (הוא סי' הקודם) כתבתי דסוגיא דגיטין כ"ה ומכל הפוסקים דמבואר דבגט ש"מ צריך ברירה וכ' התוס' דכיון דצריך הגט לחול שעה אחת קודם מיתה ואותו שעה אינו מבורר. ואס"ד דהגט מצי לחול ברגע המיתה ממש מטעם גיטה ומיתת הבעל באין כאחד כמ"ש הלח"מ א"כ הרי אותו שעה מבורר. ומה מקשה מדף כ"ה מברירה. ומ"ה כתבתי לפמ"ש בת"ח בב"ב קל"ז שהקשה מה ס"ד דאביי דמתנת ש"מ עם גמר מיתה ואמאי באומר זה גיטך אם מתי ל"ה גט כקושיות הגמ' וכ' דס"ל לאביי לחלק בין גט לאחר מיתה והכונה דבגט ל"מ עם גמר מיתה דזה הוי ג"כ לאחר מיתה דל"א גיטו ומיתתו באין כאחד א"כ בגיטין כ"ה קאי הסוגיא למה דס"ד דאביי וע"כ ל"מ גט בגמר מיתה רק שעה אחת קודם למיתה ומ"ה מקשה מברירה, ומיושב ק"י הג"פ וכל הפוסקים איך מהני לדידן גט שכ"מ דס"ל לר"ת דהכונה שתתגרש סמוך למיתתו, והרי אנן קי"ל אין ברירה. ולהנ"ל ניחא דלהמסקנא בב"ב דהדר אביי ס"ל דמהני בגמר מיתה כעין שכ' הלח"מ א"צ לברירה, אמנם כתבתי בתשובה הנ"ל לדחות הראי' מב"ב מכל וכל דבאמת אין סברא שיועיל גט בגמר מיתה דמי הוא המגרש אך כונת הגמ' דב"ב לפ"מ שנראה מתוס' פסחים ל"ט ד"ה לא שלוקין דזו ואצ"ל זו ל"א רק ע"צ הדוחק א"כ היינו שהוכיח דהדר בי' אביי וס"ל דמתנת ש"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה וה"ה באמר אם מתי הכונה לאחר מיתה דאס"ד מתנת ש"מ כונתו עם גמר מיתה א"כ ה"ה אם מתי כונתו עם גמר מיתה נהי דבגט ל"מ אמאי נקט במשנה זה גיטך אם מתי זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום כיון דתני אם מתי דהוה גמר מיתה ל"מ הוה זה גיטך לאחר מיתה משנה שא"צ ואמאי קתני לה הרי כש"כ היא מאומר אם מתי וע"כ מוכח דלשון אם מתי היא לאחר מיתה ול"ה משנה שא"צ ומזה הוכיח דה"ה במתנת ש"מ כונתו לאחר מיתה באופן דגם סוגיא דב"ב ס"ל דל"מ גט בגמר מיתה כדמוכח מדברי כל הראשונים ודלא כהלח"מ ובזה סרה קישיות הטוב גיטין והיא עצה נכונה לישב כל דברי הראשונים לולא דברי הרשב"ם שפי' סוגיא דב"ב כפשטא:

יא) והנה בתשוב' הנ"ל הערתי קצת דרך אחד יכת נ"ל לבאר יותר דהנה הרשב"א הקשה בריש פ' מי שאחזו לפ"מ שמבואר בירושלמי דס"ל לר"ל (ולש"ס דידן דמחלפי' שיטתייהו ס"ל לר"י הכי) במגרש שלא יחול הגט עד ל' יום ונשתטה לא מהני הגט מה מהני באומר מעת שאני בעולם הרי אז שעה קודם מיתתו אינו שפוי בדעתו וכ' דש"ס דידן לא ס"ל כירושלמי ובגט פשוט כ' דהכונה מעת שאני בעולם היינו בעת שיהי' שפוי בדעתו ואמנם לשון מעת שאני בעולם לא משמע הכי אולם לפמ"ש בתשו' בית אפרי' סי' קי"א דף קצ"ו ד"ה ובאמת שצ"ע לענ"ד. בטעם הרמב"ם דבנשתטה לאחר שעשה שליח ל"ה רק פסול דרבנן ולא חילק בין סמי' בידן דס"ל כיון דלר"י בירושלמי ס"ל דאף בנשתטה קודם כתיבה ל"ה שום פסול אף דמחלפי' שיטתי' דר"י מש"ס דידן כש"ס דירושלמי נקטינין כיון דר"י סידר הירושלמי ומ"ה ס"ל להרמב"ם דאינו פסול רק מדרבנן, ולפ"ז באומר שלא תתגרש רק לאחר ל' ונשתטה הגט כשר כר"י בירושלמי א"כ ניחא דבש"ס דגיטין כ"ה דהוכיח באומר מעת שאני בעולם צריך לבא לברירה דע"כ הגט חל בשעה שאינו מבורר ס"ל כש"ס דידן בגיטין דבאם נשתטה בעת חלות הגט בין בכתיבה בין בנתינה ל"מ הגט וע"כ א"א לומר דהגט חל בשעת מיתה דאז אינו שפוי בדעתו וע"כ חל קודם מיתה בשעה שהוא שפוי בדעתו ואותו שעה אינו מבורר. ע"כ הוכיח דס"ל לר"י ברירה ואמנם הסוגיא דב"ב ס"ל להלכה כר"י בירושלמי דלא איכפת לן אם נשתטה ואם נשתטה קודם כתיבה פסיל מדרבנן באין סמי' בידי' ואם נשתטה בעת חלות הגט הגט כשר לגמרי, וא"כ אמאי פסול אם מתי נימא גיטו ומיתתו באין כאחד ואי דאז אינו שפוי בדעתו לא איכפת לן. ולפ"ז בגט ש"מ לדידן א"צ לברירה ומעתה יש ראי' לפסק הרמב"ם מש"ס דב"ב קל"ז. דלא איכפת לן אף בנשתטה בעת חלות הגט ודמייתי ראי' דהדר אביי. והיא דרך נכון מאוד. וראי' גדולה לנ"ד להלכה דכיון דל"ה רק פסול דרבנן להרמב"ם ל"ח שמא לא הי' שפוי באמצע דבדרבנן ודאי מוקמינן אחזקה:

יב והנה לפמ"ש מחנה אפרים ה' זכי' ומתנה סי' ט"ז דהיכא דמצי להקנות כעת מצי להקנות שיחול אף בשעה שאינו שפוי בדעתו. משא"כ בהא דב"ב קכ"ז דל"מ להקנות כעת בנכסים שנפלו לו בשעה כשהוא גוסס ל"מ להקנות כשהוא גוסס דאז אינו שפוי בדעתו ולכאורה יש להוסיף בגט שכ"מ שיגרש על תנאי או בסתם לר"ת כיון שאין בדעתו לגרש כעת רק כשימות לא מיקרי זאת אפשר לגרש תיכף. רק דאפשר שיחול קודם מיתה. בעת שיהי' שפוי בדעתו. וכיון שיכול לגרש שיחול בעת שהוא שפוי בדעתו שפיר מהני אף אומר שיהי' בגמר מיתה כיון שאפשר לגרש שיחול קודם מיתה. וג"כ מיישבין ב' הסוגיות דגיטין כ"ה ודב"ב קל"ז בטוב טעם. דבב"ב שפיר הוכיח דהדר בי' אביי דאס"ד דמתנת ש"מ כונתו עם גמר מיתה אף באם נימא כונתו עם גמר מיתה ויהי' גט. ואי דאז אינו שפוי בדעתו מ"מ כיון שהי' יכול לגרש שיחול שעה אחת קודם מיתה בעת שיהי' שפוי מהני גם אם אמר שיחול עם גמר מיתה כמ"ש מח"א ומ"מ הוכיח שפיר בש"ס דגיטין דאמרינן ברירה דבשלמא אם אמרינן ברירה ויכול לגרש שיחול קודם מיתה בעת שאינו מבורר שפיר מהני אף בגמר מיתה אבל אם נימא אין ברירה ול"מ לגרש שיחול קודם מיתה בעת שהוא שפוי בדעתו דאותו שעה אינו מבורר ל"מ הגט שיחול אף בגמר מיתה דאז אינו שפוי בדעתו ומזה הוכיח דאמרינן ברירה ושוב מהני אף בגמר מיתה כדמוכח מסוגיא דב"ב, וזה ישוב נכון ונחמד. אך בגוף הסברא יש לומר דמיקרי אפשר כיון שיכול לגרש תיכף ומ"מ העתקתי כל הענין לפי שלדעתי הלכתא גבורתא יש להוכיח מהפלפול:

יג ולדאתאן עלה מה שכ' כת"ה לישב קי' הטוב גיטין הנ"ל דהגמ' מקשה שפיר חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה דליכא למימר בש"מ דתתגרש ברגע המיתה דאז נסתלק הבעל מזכות הפירות ואז תתגרש דכיון דלא הי' אפשר שתתגרש מקודם א"כ הרי אז הבעל אינו שפוי בדעתו לסברת המחנה אפרים הנ"ל דדוקא בהי' יכול להקנות מקודם יכול לאמר שיחול הגט ברגע המיתה, ובזה יש ג"כ לדחות ולאמר דהרי הי' יכול לגרש מקודם באופן שיתן הגט תיכף לידה. ומה שאסר לטלטל משום איסור שבת לא מיקרי א"א כיון שבידו לעשות באיסור כמו שכ' תוס' בסוכה ל"ג. וע"כ מצי לגרש שיחול ברגע המיתה אך בל"ז לא צדקו דברי הט"ג דדוקא כשכבר זכתה בגט ורק שהתנה תנאי שלא יחול רק לאחר ל' בזה ס"ל לש"ס דילן דלא כירושלמי ובנשתטה כה"ג מועיל כמ"ש הרשב"א ר"פ מי שאחזו אבל אם נימא מה שקנתה אשה קנה בעלה ולא יבא הגט לרשותה עד שעת מיתה הוה אז כשעת נתינה ובעי שיהי' שפוי בדעתו כמ"ש תוס' ע' דבשעת נתינה בעי שיהי' שפוי, ואין להאריך בפרט זה יותר כבאן:

יד וכת"ה מייתי קושיא בהך דש"מ דגיטין ע"ז דאמרו לי' לקני' ניהל' להאי דוכתא ותיתי ותפתח ולמ"ל קנין תיפוק לי' דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי וא"צ קנין, וזה קושית המרדכי ר"פ הזורק וצ"ע בכונתו דהרי מתנת ש"מ אינו קונה אלא לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה. ואף דדעת התוס' בגיטין י"ד ע"ב ד"ה הא בשכיב מרע דמתנות ש"מ קונה למפרע משעת מתנה וכן דעת הטור סי' ר"נ אמנם כבר הקשה הר"ן סוף פ"ק דגיטין מב"ב קל"ז דמבואר בנכסי לך ואחריך לפלוני ונתן הראשון במתנת ש"מ אינה קונה דכבר קדמי אחריך הרי דאינו קונה למפרע. ועי' קצה"ח ובנתיבות סי' ר"נ דמייתי למהרי"ט סי' ע"ד חלק ג' דכונת תוס' דל"ה רק שעבוד למפרע ולא קנין. וע' בס' חא"ח סי' כ"ה אות ו' ביארתי ת"ל שיטת תוס' בארוכות ועכ"פ כיון דל"ה רק שעבוד מחיים וגוף הקרקע קונה לאחר מיתה ל"מ שתקנה הגט בקרקע זו הן מטעם אגב והן מטעם חצר. כיון דלע"ע לא קנתה וצ"ע בקושית המרדכי. ולחומר הנושא נ"ל דס"ל להמרדכי כמ"ש רש"י חולין ע' דאף דבבכור קדוש למפרע מ"מ במחתך ומשליך כיון דליתנהו ל"א למפרע קדוש עי' מה שכתבתי בספרי לא"ח סי' י"ט אות ז' באריכות מענין זה. ה"ה מתנת ש"מ קונה למפרע דוקא אם קונה אחר מיתה אמרינן קונה למפרע משא"כ בנכסי' לך ואחריך לפלוני ונתן במתנת ש"מ כיון דכבר קדמי אחריך ול"ק לאחר מיתה שוב ל"א שיקנה למפרע. וכיוצא כ' בנתיבות המשפט סי' ס"א לענין ברירה דהיכא דקונה לאחר שיבורר בבירור שוב אמרינן ברירה למפרע ולפ"ז דוקא באחריך אבל היכא בנתן קרקע לאשה במתנת ש"מ דקונה לאחר מיתה ואין דבר המעכב שוב האשה קונה למפרע וקנתה הגט מתורת אגב או חצר ושפיר הקשה המרדכי ושוב מצאתי במחנה אפרים ה' מכירה קנין משיכ' סי' ב' שתמה על המרדכי ות"ל הראיתי מקום ישוב לדבריו.

והנני ידידו דו"ש:

תוכן העניינים

בית יצחק אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה