אור ברסלב

בית יצחק אבן העזר חלק ב· רבי יצחק יהודה שמלקיש

סימן נט

סימן נח

המשך התשובה: (א) ומה שראוי לדבר עוד בענין זה לא אמנע מהציג פה. הנה הב"ש בסי' קל"א סק"ז תמה על המחבר דבסעיף י"ז מביא בחתם עד פסול דהגט פסול ולא בטל ובשלא לשמה מביא י"א שהוא בטל עיי"ש. והנ"ל בישוב הדבר דלפי היוצא מדברי התוס' גיטין דס"ו ד"ה הא כתב הגט שהקשו דלר"מ מאי איכפת לן דמילי לא מימסרן לשליח הרי אפי' מצאו באשפה כשר. ותי' דהיכא דצוה לכתוב מודה ר"מ לעשות צווי וגרע ממצאו באשפה וע' בפ"י שפי' דאף דכאן עושה צווי שהרי כותב מי שצוה מ"מ כיון דהוא רוצה שיעשה שליחותו ומילי לא מימסרן לשליח ול"ה שליחו ומ"ה בטל הגט. ולפי המבואר בסי' קכ"ב דעדים אז הסופר כשכתבו גט שפסול מדרבנן לא עשו שליחותו ויכולין לכתוב גט אחר וכ' הג"פ בסי' קכ"ז סק"ה דמה"ט ס"ל להרא"ש בגט מוקדם דהגט פסול מדאורייתא דהעדים לא עשו שליחותן עיי"ש. (לדעתי הי' נראה דבר נכון בישוב דברי הרא"ש ז"ל דבגט מוקדם א"צ גט משני לפי דברי הריטב"א בגיטין ד' כ' שהקשה בהא דאמרינן שם דילמא אקדים הוא ויהיב זוזי לספרא והרי תקנו רבנן דהאשה נותנת שכר סופר אף דבעי' וכתב ותי' דהואיל והגט פסול מדרבנן בלא"ה בזה לא תקנו רבנן ומ"ה צריך הוא לתת שכר סופר ונמצא לפ"ז בגט מוקדם דלא תקנו רבנן כשהיא נותנת שכר סופר פסול מדאו' דבעינין וכתב ובזה מיירי הרא"ש עד כאן ודו"ק) א"כ לפמ"ש דהיכא דהבעל רוצה שיהי' שלוחו גם לר"מ בטל וה"ה לר"א בעדי חתימה כשרוצה שיהי' שליחו וחתמו שלא לשמה וכיון דלהלכה פסול מדרבנן לא עשו שליחותו והוא רצה שיחתמו בשליחותו והוה שינוי בשליחותו ופסול מדאורייתא וצ"ל דז"ש הב"ש בסי' ק"כ דבאומר אמרו בעדים לדידן פסול מדרבנן כמ"ש בתורת גיטין שם סק"כ דלא קאי רק אאומר לשלשה תנו דלא צוה לחתום עדים כלל עיי"ש. א"כ זה יהי' דעת המחבר דבחתמו שלא לשמה חשש לשטה זו דכיון דלא עשו שליחותן והוה שנוי בשליחותן והוא רצה שיקיימו בשליחותן והיכא דהבעל קפיד הוה כאומר כלכם דבטל מדאורייתא משא"כ בנמצא קרוב או פסול הוא צוה אותו לחתום והוא עשה כן מה שבידו לעשות וקיים תנאי ומ"ה לא הביא המחבר י"א שהוא בטל וזה דבר ברור לפע"ד. ובזה ית יתישב שלא תקשה אשיטה זו מערכאות בשמות מובהקין כעין שהקשה בת"ה על הא"ז דבערכאות כיון שידע הבעל דאדעתי' דנפשי' עביד ל"ה שנוי בשליחות אלא דמריש הוה קשיא לן אשטה זו מסוגי' דגיטין ד"ג דמקשה אי ר"מ חתימה בעי כתיבה ל"ב ולמ"ל בפני נכתב והקשו התוס' דילמא בעי לכתחלה כתיבה לשמה. ותי' דמשום לכתחלה ל"ה לתקן שיאמר בפני נכתב. וביאור הדבר דכיון דבדיעבד כשר מאי יערער הבעל והרי כל עיקר התקנה לא הי' אלא מחשש ערעור. ולפ"ז הקשיתי דלדעת הפר"ח סי' קכ"ב אפי' לא נמצא בו פסול גמור אלא שלא ניתן לכתחלה לא עשו שליחותן ומותר לכתב גט אחר. א"כ לשיטת הג"פ הוה שנוי בשליחות ומעתה מאי מקשה בגמ' אי ר"מ כתיבה ל"ב ודילמא בעי לכתחלה לשמה וכשהבעל צוה לכתוב בעינין שיהי' שליח כמ"ש התוס' גיטין ס"ו ע"ב. ובכתב שלא לשמה פסול בדיעבד דלא עשו שליחותן ויערער הבעל ע"ז ומאי הקשה בגמ' וישבתי הקו' בטוב טעם דל"ח לערעור שהשליח שינה בשליחות. כפמ"ש המג"א בסי' ת"ט בשם הר' בצלאל דהא דבדאורייתא ל"א חזקה שליח עושה שליחותו להקל היינו בספק אם עשה שליחותו אבל בספק אם שינה בשליחות ובודאי עשה צווי מהני חזקה עיי"ש א"כ כל עיקר החשש בפני נכתב וב"נ וערעור הבעל שהוא לא צוה ולא הי' שליחו כלל אבל במוד' השליחו' ובא מכח השליחו' ורק שיאמ' ששינ' בשליחו' לא יהי' נאמן וגם הוא לא יערע' ושפיר תי' התי' וזה הערה נכונה בכל הסוגי' שם. ובזה, יהי' נכון מה דמתרץ מודה ר"א במזוייף מתוכו כדר' אבא ולפ"מ שבארנו דעת הגאון שלא לשמה עדיפי ממזוייף בתוכו שיחתמו פסולים ואיך קאמר כדר' אבא והו"ל למימר להדיא דעדיפי שלא לשמה מעדים קרובים או פסולים ולהנ"ל נכון דהיכא שצוה לעדים לחתום לשמה מ"ה לא תקנו בפ"נ משום שלא לשמה דבזה חזקה שלא עשו שנוי בשליחות ולא יערער ואם יערער לא יהי' נאמן וע"כ אין חשש רק שמא יחתמו בלא צווי וע"ז יערער דחתמו שלא לשמה וז"ה רק פסול מדרבנן כמו שחתמו קרובים או פסולים:

ב) ולפ"ז יצא לנו דהיכא שהעדים חתמו חק תוכות דל"ה כתיבה כלל והבעל צוה שיחתמו הוה שנוי בשליחות או לא עשו שליחותו ובטל מדאורייתא כמו שצוה באומר כלכם חתימו ולא חתמו וזה צ"ע ביותר על הת"ה והפסק הלכה דגם בחק תוכות כשר במקום עיגון. וכן לפ"ז יהי' מקום לפקפק גם בעדים באותיות שאינם מגולם אחד אם נאמר דל"ה כתיבה לענין גט. ואמנם המובחר בזה מ"ש בתו"ג בסי' קכ"ב דזה דבר שא"א דנימא דהיכא דהשליח שינה בשליחות וכתב גט שפסול מדרבנן שיפסול בדאורייתא ורק דמ"ה יכול לכתוב גט אחר דעדיין לא נגמר השליחות אבל לא דנימא דהוה שינוי בשליחות. ואמנם הגאון מליסא קיצר בדבר ואני אוסיף מיא אוסיף קימחא הנה מוכח מדברי הטוש"ע ח"מ סי' קפ"ב דהיכ' דהשליח קנה מידו והמשלח חוזר בו מקבל המשלח מי שפרע זולת אם השליח שינה בשליחות כגון שהי' לו לפסוק כשער הגבוה ולא פסק אבל היכ' שלא שינה השליחות מקבל המשלח מי שפרע והיא יוצא מסוגי' דאיזהו נשך. ול"א דהוה שינוי בשליחות דהי' לו לקנות בקנין גמור וכאן דלא עשה קנין המועיל המשלח יוכל לחזור דהוה שינוי בשליחות:

אלא ברור דכיון דמדאורייתא קנה ל"ה שינוי ומסוגי' דב"מ ע"ב בהאי גברא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה אין ראי' כ"כ די"ל דכיון דלא הי' יכול לקנות יותר רק למי שפרע כיון שלא הי' לחמוה והוה דבר שאינו ברשותו ל"ה שינוי. אך מדברי הש"ע והפוסקים ומסי' קפ"ג בסמ"ע סק"ט משמע דבכל דוכתא מקבל מי שפרע הרי דאין זה טענה דהוה שנוי כיון דקנה מדאורייתא וע' במ"ל בפ"ז מה' אישות בשלח שליח לקדש לו אשה וקידשה בקדושין דרבנן או בספק דאורייתא שנסתפק המ"ל אי הוה שינוי בשליחות ועיי"ש שמביא ראי' מאחת מבנותיך מקודשת לי דמיירי בשוי' שליח אף דהוה קדושין שאמס"ל מ"מ מקודשת ול"א דהוי שינוי בשליחות. ודבר זה היא יותר פלא. ואמנם היכא שהשליחות מועיל לדאורייתא הדבר ברור דאין כאן שינוי. וע' בח"מ סי' רל"ה בקנה דבר איסור דרבנן ואכלו דאינו מנכה לו מן הדמים דכיון דא"א להחזיר המקח קיים המקח אף דמדרבנן שוה פחות ממה שנתן דכיון שכבר קנה וא"א למיהדר המקח קיים כמו שקנה ודוקא אלו הי' בעין הי' מחזיר דהוה כמו מום במקח אבל אי כבר אכלו ל"א דל"ה מקח טעות כיון שמדאורייתא מותר באכילה (וע"ל סי' כ' אות ז' מ"ש):

ג וע' בב"י לאו"ח סי' של"ד בנפלה דליקה בשבת ואומר לאחרים בואו והצילו לכם שכ' הב"י דדוקא באומר לאחרים בואו והצילו לכם דאז מהפקירא זכי אבל אם לא אמר לא זכי מהפקירא והב"י תמה דמ"ש ממציל מן ארי ומן הדליקה ותי' דשאני כאן הואיל דיכול להציל רק דאיסור שבת רביע עלי' ובאמת הדבר תמוה מנדרים פ"ה בקונם כהנים ולוים נהנין לי דאמרינן יטלו ע"כ דהוי כעפרא מחמת איסור נדר דרביע עלי' וע' במחנה אפרים מה שהקשה בדברי הרשב"א הסותרים אלו את אלו בענין זה וכאן ודאי הדבר נפלא גם מגמ' ב"ק ס"ו מכי מטא עידן איסורא ודאי מיאש. לכן הנ"ל דכבוי כיון דל"ה רק איסור דרבנן לא משוי כהפקר ול"ה כמציל מן ארי ואין זה דומה למה שאמרו במקדש בחיטי קרדנייתא דהפקר ב"ד הפקר דבודאי היכ' דאסרו גוף הדבר בהנאה מדרבנן שוי' רבנן כהפקר אבל גוף החפצים אינם אסורין רק שלהציל אסור והוא אונס באיסור דרבנן ואם יעבור ע"ז לא יגיע לו שום עונש ל"ה סתמא יאוש מפאת איסור דרבנן ול"ה כמציל מפי ארי כיוצא בזה אמרו דמוקצה מחמת איסור דרבנן ל"א. דמפאת איסור דרבנן לא מקצי' מדעתי' וזה ישוב נכון לדעתנו. וגדולה מזו מצינו בכתב לכהן שט"ח על חמש סלעים חייב ליתן לכהן ה' סלעים ובנו אינו פדוי. ואמרינן בכתובות ק"ב דמ"ה חייב ליתן כיון דמדאורייתא בנו פדוי אף דמ"מ מדרבנן אינו פדוי. ובודאי כי קא יהיב האב אדעתי' דפדיון קיהיב כמו דאמרינן בב"ק ק"י ע"ב ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר מיהדר ליורשים דאדעתא דהכי לא קיהיב. דפדיון הבן כיון דמהני מדאורייתא וקיים מצות פדיון וא"א למיהדר דאף אם יתן הכהן בחזרה כבר בנו פדוי ל"ה מקח טעות כיון דמדאורייתא פדוי אלא דשם עדיין צ"ע דהרי אפשר למיהדר עובדא כיון. דגם מדאורייתא אינו פדוי אלא לכשיתן לפי המבואר בסוגי' שם] ושם אין לומר דמ"ה חייב ליתן לכהן דאדם יודע שאין פודין בשטר וגמר ונתן לשם מתנה כיון דאיכא פלוגתא בבכורות נ"א ע"ב בזה והתוס' כ' בעירוכין דף ל' גבי מוכר בשנת שהיובל חוזר דל"ש אדם יודע כיון דאיכא פלוגתא עיי"ש. וע"כ כיון דמדאורייתא יצא ידי פדיון חייב ליתן לכהן דמי השטר. (ומצאתי בשער משפט סי' רל"ד שהביא ראי' זו דאיסור דרבנן ל"ה מקח טעות) וקצת יש לקרב הדבר אל הסברא ולומר דלפי המבואר בבכורות לר' יהודה גובה בפדיון הבן מנכסים משועבדים מטעם דהוה מלוה הכתובה בתורה והיכ' שכבר פדה בשטר ויצא מדאורייתא ידי פדי' א"כ שוב אינו גובה מנכסים משועבדים דשוב לא כתיבה בתורה והועיל בפדיונו אף מדרבנן. מיהו לדידן לא פסקינין דבפדיון הבן גובה ממשעבדי מיהו בלא"ה הועיל בזה דבאמת יכול ליתן לכהן ע"מ להחזיר רק דהוה כמו דאמרינן בבכורות נ"א ע"ב לא גמרית ויהבית מידעם וביאור הדבר דהוה הערמה בדאורייתא ואסור כמ"ש ק' הת"ש בה' פסח משא"כ לבתר דבפדיון מועיל מדאורייתא מותר להערים בע"מ להחזיר ויועל אף בדרבנן ומ"ה חייב ליתן. כן נ"ל לפי חומר הנושא:

ד) וע' ברי"ט אלגזי בבכורות נ"א מביא שם ג"כ בנתן פאה לעני פחות משיעור דלא יצא ידי נתינה ומה שנתן נתן כיון דמדאורייתא יצא והפלא שלא הרגיש בעצמו מפדיון בשטר דקאי עלי' אלא דלפ"ז צ"ע בב"ק ק"י דאמרי' שם הסברא דכסף מכפר מחצה דאי לא נימא אדעתא דהכי לא יהיב ומקשה מאשם רועה ונימא דאדעתא דהכי לא יהיב והרי התוס' כ' בפסחים ע"ג ד"ה אשם דזה רק מדרבנן דרועה ומדאורייתא היא עצמו והיכי דמדאורייתא עצמו מקרב ל"ש סברא האומדנא יש לחלק או שזה כונת הגמ' שאני התם דהילכתא גמירי לה כמ"ש התוס' בפסחים ביאור ההלכתא בזה אך גם בחטאת אמרינן לשון זה ושם א"א לפרש כן וכן מוכח להדיא מיבמות ד' צ' בשילם תרומה טמאה דחוזר ומשלם חולין טהורין והכהן, א"צ להחזיר ובתחלה הי' ס"ל להגמ' דהדר נעשה חולין ומ"ה הוה ס"ל דהכהן מחוייב להחזיר ואח"כ מסיק דהכהן אין מחוייב להחזיר והדבר נפלא דאמאי מחויב לחזור ולשלם ואמאי אי מקדש אשה במעות הראשון מקודשת. וע"כ כיון דמדאורייתא יצא ידי נתינה ל"ה נתינה בטעות מכל זה מוכח כ"ש להיכא דהשליח עשה שליחות מדאו' ומועיל בהגט מדאורייתא ל"ה שינוי בשליחות ואולי זה דומה לאומר זבין לי כורא וזבין לתך דדוקא במוכר הוי קפידא משא"כ בהלוקח פוחת על דברי' הוה וליתכא מיהו קני וה"ה הכא הועיל מיהו מדאורייתא ואמנם שם היכ' דאיכא קפידא ל"ק. וצ"ל דכיון דמדאורייתא ליכא קפידא כבר עשה שליח שליחותו באופן דזאת יהי' פשר דבר בענין זה דכל עוד שהעדים או שהסופר יוכל לכתוב גט אחר הוה כמו שקנה טריפה דרבנן ואפשר למיהדר עובדא וה"ה הכא העדים יוכלו לאבד גט זה ולא עשו שליחותן ע"כ אמרו בגמ' לא עשו שליחותן ופסקינין אפי' באיסור דרבנן לא עשו שליחותן משא"כ כשלא יתנו גט אחר והוא גירש בגט זה הוה כאכל כבר החפץ שקנה והמקח קיים ואין מנכה מן הדמים וה"ה הכא השליחות קיים כמו שהוכחתי מכל הנ"ל דכיון דמדאורייתא ל"ה טעות בנתינה וכ"ש טעות או שינוי בשליחות וז"ב לדעתינו ומ"ש מקצת מפורשים בטעם בקנה איסור דרבנן אינו מנכה מן הדמים מטעם ז"נ וזה ל"ח וחסר כ"ש דמשלם כל ההנאה לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי דא"כ אמאי נקט לה חידוש כזה במוכר ולישמעינין רבותא יותר בחטף מחבירו איסור אכילה דרבנן ואכל דמשלם כמו היתר וע"כ אינו משלם רק כמו שהי' שוה ראשונה ואינו דומה לדברי התוס' כתובת ל' דקודם שתחב עכ"פ הי' שוה כל הדמים ודו"ק וע' בים התלמוד ב"ק ע"א שהקש' אקו' הגמ' למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי מדו"ה בטובח ע"י אחר בשבת והקשה דע"כ מיירי שצוה לשחוט בסתם ולא א"ל לשחוט בשבת כמ"ש המ"ל ואם צוה לשחוט בסתם ושחט בשבת דנאסר מדרבנן הוה שנוי בשליחות ולא עשה שליחותו ומ"ה פטור מדו"ה ועמ"ש בספרי ליו"ד ח"א סי' י"ז אות ו'. ולפמ"ש דאיסור דרבנן ל"ה שנוי בשליחות מיושב קושיתו:

ה ומעתה אין ליחס כלל להמחבר סי' קל"א שטה זו דמ"ה בשלא לשמה בטל הגט כיון שהוא הי' חפץ שיחתמו עדים בשליחות והוה כמו כתיבה לר"מ לדעת התוס' גיטין ס"ו ע"ב וכשעשו שנוי בשליחות בטל השליחות דז"א דגם בעשו שנוי בשליחות לפסול דרבנן השליחות ל"ב. ואינו דומה לדברי התוס' ד' ס"ו ע"ב לר"מ דשם כיון דמילי לא מימסרן לשליח ל"ה הסופר שליח כלל ואיהו חטף שיהי' שלוחו. משא"כ בחתימה שלא לשמה דל"ה רק פסול דרבנן העדים עדיין שלוחיו. אלא דלפעד"נ דצדקו דברי הב"ש בס' ק"כ דבאומר אמרו בחתימה ל"ה רק פסול דרבנן ובת"ג הקשה עלי' מדברי התוס' גיטין ד' ס"ו ע"ב ד"ה הא כתב הגט דאפי' לר"מ דמצאו באשפה כשר היכ' דהבעל הקפיד בעי שליחות בכתיבה ומילי דמימסרן לשליח ל"מ וה"ה בחתימה והבעל הקפיד שיהי' בשליחותו ול"מ אומר אמרו מדאורייתא. ולפענ"ד צדקו דברי הב"ש והרד"ך ושורש הדבר הנה אמת הדבר באומר כולכם חתימו או אמר לשנים שיחתימו דכי כולכם דמי הוה תנאי בגט ואמנם לא התנה בלשון תנאי. ואם בעי משפטי התנאים בודאי ל"מ לכאורה דהרי לא הותנה בת"כ שאם לא יחתמו לא יהי' גט ואפי' אם ל"ב ת"כ אבל כפלי למילתא ודאי בעי שיאמר עכ"פ אם תחתימו יהי' גט והוא לא אמר גם לשון זה. אבל ביאור הדבר דבשליח ל"ב משפטי התנאים כמ"ש הב"ש בסי' ל"ח דהוא לא עשה אותו לשליח רק בדרך זה. ומעתה עכ"פ שיהי' שליחו ואז אם יגיד הקפידא שלו או רצונו בעי השליח שימלא רצונו ואם לא יעשה כרצונו ל"ה שליחו. אבל אם יצוה לאחד דרך משל שילך ויקדש אשה פלונית ויצוה להשני שיאמר לה דבר מה שיש קפידא בדבר. הכי נימא דאם השני לא עשה רצונו גם שליחות הראשון בטל זה ודאי ליתא ואפי' באומר לעשרה כתבו ובטל מקצתן המקצת שלא בטל קיים ואפ' להרמב"ם שפסק דבשליחות אם ביטל אחד מהם נתבטלו כולם כמבואר בטוש"ע סי' קמ"א ס"א. היינו בעשאן שלוחים יחד או שבטל בפירוש. אבל אם יעשה א' לשליח קדושין ולהשני יעשה שליח לפעולה אחרת הכי יהי' פעולת האחר תנאי בשליחות הראשון. וביותר מבואר הדבר ברמב"ן גבי בנותן מתנה לעבד ע"מ שאין לרבו רשות דל"מ התנאי משום דבעת המתנה הוה ידו כיד רבו ובעת התנאי ל"ה כיד רבו והוה כמתנה עם אחר ובודאי דהתנה בתנאי קודם למעשה ומ"מ ל"מ דהתנאי שמתנה עם איש אחר ל"מ:

ו ומעתה הדבר מבואר ופי' התוס' נלפע"ד בדרך זה שם אמר לשנים כתבו וחתמו ופי' בגמ' דכתב ידן הי' הכונה אבל כתב הגט יצוה לאחרים ומקשה בגמ' והרי הוה מילי. והקשו בתוס' הרי לר"מ אפי' מצאו באשפה כשר. ותי' דכיון שצוה לכתוב מודה שצריך לעשות צוויו וע' בפ"י. והכונה לדעתינו דכאן שעשאן שלוחים לחתום הגט ולזה בעי שליחות לא עשאן שלוחים רק לחתום גט שנכתב ג"כ בשליחותי. ועל גט שלא נכתב בשליחותו לא צוה להם לחתום וכיון דמילי לא מימסרן לשליח ולא נכתב הגט בשליחותו העידי החתימה שחתמו ע"ז לא עשו כרצונו וה"ה לפ"ז אם צוה לסופר שיכתב ואמר לו שיאמר לעדים לחתום והוא יתן היינו שהסופר יתן הגט נמצא דהוא שלוחו בנתינת הגט ועשה אותו לשליח שיתן גט לאשתו הנכתב בשליחותו ונחתם בשליחותו ואתה אומר דבחתימה ג"כ מילי לא מימסרן לשליח ולא נחתם בשליחותו והוא לא עשה אותו לשליח הנתינה רק בגט זה השליח לא קיים שליחותו והגט בטל מדאורייתא היינו שהשליחות מהנתינה בטל אבל בעשה שליח לסופר לכהוב גט והוא עשה כרצונו וכתב גט והוא כשר מדאורייתא ואח"כ יצוה לאחד שיאמר להעדים לחתום ואח"כ יתן בעצמו הגט לאשתו או יעשה שליח שיתן גט לאשתו הכי נאמר דכיון שהי' רצונו שהעדים יחתמו והם לא עשו שליחותן שיבטל שליחות הכתיבה שעשו כרצונו בלי שום שנוי או שיבטל הגט ע"י כן במה יבטל הגט והוא לא בטלו בפירוש ואם אח"כ נתנו או אפי' צוה לאחר שיתן ולא תלה השליחות בהחתימה במה יבטל השליחות או הגט ואפי' גילוי דעת ל"ה דבמה גילה דעתו שרוצה שיהי' הגט בטל ודוקא אם עשה אותו לשליח שיתן גט ויצוה לו שיאמר לעדים שיחתמו לא עשה אותו לשליח רק בגט הנחתם בשליחותו משא"כ בלא תלאן זב"ז ובאומר לעשרה כולכם כתובו דבעי שיחתמו כלם והוה תנאי שפיר דשם התנה שאחד לא יחתום רק אם יהי' השני ג"כ חתום וכשלא חתם השני גם בחתימת הראשון לא נעשתה שליחותו ולא מבעי' אם אמר כתבו ותנו דהקפיד שהנתינה לא יהי' רק בגט כזה. ואף שמהני חתימת העדים גם אחר נתינת הגט משום שכך הי' כונת התנאי אבל אם צוה לאחד לכתוב והוא כתב ואח"כ צוה להשני לחתום והוא לא עשה כרצונו ואח"כ צוה להשלישי שיתן במה נתבטל שליחות הראשון והשלישי וכבר הבאתי לעיל דברי הרמב"ן דל"מ אפי' תנאי עם איש אחר. ול"ת דמ"מ איכא כאן גלוי דעת דרצונו שלא יהי' גט רק באופן זה. דאיזה גלוי דעת יש בזה. ואפי' אם הוה גלוי דעת הרי קיי"ל דגלוי דעתא לאו מילתא כאביי ביע"ל קג"ם ואפי' לרבא ל"ה גלוי דעת כלל כדאמרינן בגיטין ל"ד באמר חזי דאתאי ורבא אטו הוא לבטולי גיטא בעי הוא לקיים תנאי קא אתי וה"ה וכ"ש הכא אדרבה. רצונו שיהי' הגט ביתר שאת גם בעדי חתימה ואיך נימא שרצה לבטל ע"י כן גם שליחות הראשון וראי' ברורה לדברינו מצאתי בטו"ז הובא בב"ש ג"כ סי' קמ"א ס"ק צ"ח על דברי תשו' הרא"ש באומר לשליחו אם תרצה האשה לבוא אלי ואקיימנה ואם לא תפטור אותי בגט. ואח"כ באתה האשה ולא יכלו להתפייסו ופסק הרא"ש דהשליח יכול ליתן הגט דמה שאמר תחלה אם תבוא אלי ואקיימנה ל"ה אלא גילוי דעת ולאו מילתא הוא וכ' בטו"ז דכ"ז בלא אמר לו דבר זה בשעת השליחות אבל אם אמר לו זה בשעת השליחות או תכ"ד לא עשה אותו שליח רק באופן זה לא יוכל ליתן גט. וע' בטו"ז שכ' ע"ז וראי' ממה דאמרינן לעיל תנהו לה במקום פ' ונתן לה במקום אחר ל"ה גט אע"ג דאין כאן אלא גילוי מילתא לחוד באיזה אופן ניחא לי' שיהי' שלוחו. ועיי"ש עוד ראי' מהא דאין אשה עושה שליח מיד שליח בעלה משום בזיון דבעל אע"ג דלא אמר מידי אלא דאמדינן דעתי' דלא עשה שליח רק באופן זה עיי"ש. הרואה יראה דכל קפידא ל"מ רק בשעת שעושה אותו לשליח דלא עשהו רק אדעתא דהכי ומעתה מכ"ש כשצוה לאחר שאינו שלוחו דבר אחד דלא נתבטל שליחות הראשון ומעתה מכ"ש כשצוה לסופר וכתב ושיאמר להעדים ויחתמו וצוה לאחד שיתן וכ"ש שהוא נתן בעצמו אף דהעדים הוי כלא חתמו בשליחות אבל הגט קיים מדאורייתא ולא פסול רק מדרבנן דהוה כמזויף מתוכו:

ז ובהכי מתישב ג"כ מה שהקשה הפ"י בגיטין ד' ע"א ע"ב לשיטת הרד"ך והב"ש דס"ל בחתימה לא פסול רק מדרבנן והקשה ממתני' ד' ע"א דבאמר להם כתובו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו דהגט בטל. ומשמע ממתני' דאפי' כתבו הם וצוה לחתום הגט בטל עיי"ש ולהנ"ל ניחא דשם תלאן זב"ז. דהרי אמר להם כתובו והכונה שהם יכתבו ויחתמו וכשלא חתמו לא קיימי שליחותן גם בהכתיבה וקמ"ל ממתני' דל"מ אם צוה להם שיתנו ג"כ דבודאי הוה שנוי בשליחותן דלא צוה לתת רק גט שיחתמו הם אלא אפי' חזרו ונתנו לבעל מ"מ הוה שינוי בשליחות דהוא צוה שיכתבו ויחתמו הם ואפי' באומר אמרו מ"מ כיון שצוה לכתוב ולחתום בשליחותו ובאומר אמרו ל"ה שליחות לא קיימו פקודתו ושייך סברת התוס' ד' ס"ו שהבאתי לעיל משא"כ הב"ש והרד"ך מיירי בצוה לאחד לכתוב ולהשני צוה לאמור לשנים שיחתמו דלא מובטל פעולת הראשון במה שהשני לא קיים שליחותו וכפי מה דמוכח מדברי הטו"ז הנ"ל אפי' צוה להראשון שיאמר אותם בחתימה ל"מ לבטל השליחות רק אם אמר תכ"ד משליחות הראשון אבל אם צוה לו לכתוב ואכ"ד צוה לו שיאמר אמרו בחתימה לא יבטל הגט דאין כאן גלוי דעת ול"מ גלוי דעת רק בעת צוה לעשות שליחות וכן קפידא ג"כ ל"מ כלל. והא דאמרינן בגיטין כ"ט טול חפץ והב גיטא שם הוה קפידא בשעת שליחות:

ח ובהכי מתישבים ג"כ דברי הרשב"ץ שהובא בסי' קכ"ב דס"ל למ"ד עדי חתימה כרתי לא עשה סופר שליחותו קודם שנחתם ורשאי לכתוב גט אחר אבל למ"ד עדי מסירה כרתי כבר עשה סופר שליחתו. ורבים תמהו דהרי כשצוה הבעל שיחתמו עדים א"כ הוה קפידא והגט בטל בלא עדים ולא גרע מתנאי. וא"כ עדיין לא עשה שליחותו ואמאי אינו רשאי לכתוב גט אחר ע' בתורת גיטין מ"ש בזה ולהנ"ל לק"מ דהרשב"ץ מיירי בצוה לסופר לכתוב ואח"כ צוה לעדים לחתום כמנהג ולא תלאן זב"ז ובזה יהי' הדין, דאפי' אם העדים לא יחתמו כלל הגט יהי' גט דשליחות הסופר מילתא באפי נפשי' ולא תלה בתנאי כלל ומה שצוה לאחר אח"כ ולא קיים שליחותו לא מיבטל שליחות הראשון וגם בכולכם חתומו המבואר בססי' ק"כ הנה המחבר ע"כ קאי בלא עדי מסירה כפי המבואר בסי' קל"ג דכשר לרמב"ם ואז בעי מדינא ע"ח וע"ח תלאן זב"ז והוה שנוי בשליחות ומהני תנאי ואף למ"ד עדי מסירה כרתי הדין אמת בתלאן גם בהכתיבה שאמר לעשרה כולכם כתובו וחתומו [ובזה הנני מסופק איך יעשו דהסופר אסור לו לחתום דהוה חתם סופר ועד והוא מ"מ הקפיד אולי בזה ע"כ לא הי' כוונתו שיחתום הסופר רק כולם יכתבו ויחתמו היינו שיעשה או זה או זה ומ"ה הסופר יכתוב ושאר יחתומו ולא מצאתי עדן מבואר הדין ובסי' ק"כ לא מבואר רק באומר כולכם חתומו. אבל לפענ"ד הדין כדכתיבנא] ועכ"פ בזה תלה הכתיבה בהחתימה וכאומר טול חפץ והב גיטא תכ"ד אבל נאמר לסופר ואכ"ד אמר לעדים לר"א דעדי מסירה כרתי והי' עדי מסירה והבעל נתן הגט אינו בטל מדאורייתא ודברי הטו"ז מסי' קמ"א סקמ"ח המה יסוד מוסד לדברינו ת"ל:

הארכתי קצת לבאר הדין כי עיקר דיני גיטין בזה תלוי' ולא ראיתי מי שמבאר כדברינו וע"כ איני מחליט נגד דעת צבא מהפוסקים אבל הכרעת דבר כתבתי בזה ועכ"פ מיושב בזה הקו' הגדולה שהקשיתי לדברי הת"ה והש"ע דפסקינין בעדים בחק תוכות דהגט כשר בדיעבד והקשיתי דהרי הבעל צוה לחתום וזה ל"ה כתב עפ"י הדין והוה שנוי בשליחות ושנים ככולכם דמי כמבואר בגיטין ל"ד. ומבואר סי' ק"כ דהגט בטל ולומר כיון דל"ה רק משום תנאי ומהני שיחתמו אחר נתינה ה"ה דל"ב כתב הכשר עפדי"ת ומהני חק תוכות זה לא נהירא כלל ועוד הרי בשנים הוה כאומר כולכם חתומו משום עדים ומבואר בסי' ק"כ דבזה בעינין שיחתמו קודם הנתינה וה"ה דבעי, כתב ולא חק תוכות ולא אדע מה שיענה בעל תורת גיטין לקו' זו. ולהנ"ל נכון מאוד דהבעל כשצוה לכתוב לא צוה אז לחתום. רק אח"כ לחתום כנהוג ובמסר לפני עדי מסירה בעצמו הגט הי' הכתיבה כדת והמסירה כדת לא איכפת לן מה שעדי חתימה לא קיימו שליחותן והוה כטיוטא ודו"ק:

ט עוד נלפע"ד לדון בדבר זה דהנה דעת הרא"ש והטוש"ע הובא סי' קכ"ח דא"צ לכתוב מקום עמידת הסופר רק מקום חתימת העדים ואפי' אם הסופר בעיר אחרת והסופר כ' שם מקום עמידת העדים כשר וכ"כ ביבמות ד' צ"א ולפענ"ד כ"ז אם עדים חתומים דקאי המקום על מקום העדים אבל אם אין כאן עדי חתימה גם הרא"ש מודה בכתב הסופר עיר אחרת ולא שם מקום הכתיבה רק שם מקום הבעל או הנתינה פסול הגט דהוה שקר ודוקא בחתמו עדים דקאי המקום על העדים עכ"פ ובזה יתישב לשטת רא"ש ותוס' מאי דאמרינן בגיטין פ' אלא לאו סופר. וכתבו הרא"ש ותוס' דזה קאי על העדים. ואיך ינקוט הגמ' סופר ולהנ"ל נכון דהיכ' דאיכא עדי חתימה בעי מקום העדים ובדליכא עדי חתימה בעי מקום הסופר (וע' בתוס' יבמות כ' ג"כ דל"ב מקום הסופר ושוב הקשו לר"מ דמצאו באשפה כשר דילמא הוא מאוחר והסופר אינו היום בעיר והדבר תמוה מאוד דכבר כתבו דאין קפידא על מקום הסופר וכבר דקדק כן בגט פשוט סי' קכ"ח. קצת יש לישב עפ"י הנ"ל דעד כאן אין קפידא על מקום הסופר היכא שהסופר כותב מתחלה אדעתא שעדים אלו יחתמו וכתב מקום העדים עכ"פ לא הי' שקר מתחלתו אבל בכתב סתם גט להתלמד דל"ה כונתו על מקום העדים רק על מקומו א"כ בעי שיהי' הסופר במקום הנכתב בגט ואף דלר"מ לא קפדינין על לשמה מ"מ על המקום קפדינין כן יש לישב קצת לפי חומר הנושא) אבל זאת ברור בעיני דגם לרא"ש ותוס' בליכא עדי חתימה בעי מקום הסופר ובלא"ה הסברא לר"א דוכתב אסופר קאי בעי מקום הסופר רק דהרא"ש ס"ל כיון דאיכא עדי חתימה ואין כאן שקר דהמקום אחתימה קאי כשר משא"כ בליכא עדי חתימה א"כ בכתב מקום העדים והסופר בעיר אחרת ודאי הוה החתימה נחוץ לחתום הגט דז"ז יפסול משום שנוי מקום ואז הוה החתימה תנאי בגט משא"כ כשהסופר בעיר וכתב מקום הכתיבה ל"ה החתימה תנאי בגט וא"ש דברי הרשב"ץ מסי' קכ"ב ודברי הת"ה:

י וע' בתשו' מהר"ז מרגליות סי' צ"ט בגט שהובא לאשה שמה שינא והא' של שינא אין היוד שעל גבה נוגע בגג שתחתי' האריך שם להקל וצדד מטעם כיון שהא' אינה מאותיות המורגשים במבטא ואינו רק לסימן הנקודה יש להקל באינה דבוקה וע' מזה הענין אריכות דברים בג"פ סי' קכ"ח סק"ג, ועיי"ש בג"פ מביא דברי תשו' מהרי"ב גבי שם פאלומבא בלא א' ודברי מהרי"ב מה שחילק בין תונס שכתב תנס דפוסל הרשב"ץ וכתב לחלק בין א' לוא"ו עיי"ש וסיים הג"פ הכלל העולה דאם כ' שם העיר בבלבול קצת בשנוי אותיות יתיר או חסר או חלוף יש להכשיר משום דמסתמא תלינין דיקראו אותו שם באופן שיסכים לשמה ואפי' תימא כיון דמשמע הכי ומשמע הכי הו"ל כאלו לא נכתב אפ"ה אין לפסול הגט כיון דקיי"ל דאין שם עירו ושם עירה מעכבין בגט ועיי"ש. וכן אני אומר לענין שם העד יחיאל הגם שהאלף קצת מורגש במבטא וגרע מהאלף של שינא. מ"מ כיון שבדיעבד כשר הגט אף בלא עדי חתימה הוה כאלו לא נכתב האלף כלל ומ"מ הגט כשר כמ"ש הג"פ לענין שם עירה וע' בדברי הת"ה סי' רל"ג בגט שנכתב אייר בחד י' דאם עברו איזה ימים אחר נתינה ויצא שם מגורשת על האשה יש להכשיר ושלא ליתן גט אחר משום זילותא דבי דינא והב"ש מביא זאת בסי' קכ"ו סקכ"א והגם שהוא כתב ואע"ג דשם כ' הב"ש דבשאר פסולים אין חילוק בדבר, ורק שם שאינו פסול גמור מ"מ גם בחתימת עדים כיון דהוא רק לכתחלה יש להקפיד שיהי' כתיבה תמה כמבואר בסי' ק"ל ואינו פסול גמור בכה"ג שכבר נתן איזה ימים יש להכשיר וע' עוד בדברי הב"ש סקי"ט בסי' קכ"ה דכל היכ' שכתב להכשיר במקום עיגון היכא שכבר נתן כשר אף באין מקום עיגון ורק לענין תורף מבואר בב"ש ס"ק כ"ו דאף בדיעבד בעי שעת הדחק וזה דוקא בתורף וגם ביודין שעל האלפין דמיחזי עכ"פ היוד כאות אחרת משא"כ בחתימת העדים וביוד שאחורי האלף דלא מיתחזי כאות אחר ודאי בשכבר ניתן א"צ לגט אחר כמ"ש הב"ש סקי"ט:

יא ותבאונה לדינא אנקטינהו בקצרה היוצא מכל דברי התשו' הנה כתבנו להוכיח דאף לדברי הא"ז והרשב"א דבשלא לשמה פוסל מדאורייתא אף לר"א. דהיכ' דחתמו העדים הוה זה בכלל התורף מ"מ זה דוקא לענין שלא לשמה דהוה כתיבה והוה בכלל וכתב ומ"ה בעי לשמה, משא"כ בערכאות כיון דלאו בני שליחות נינהו עדיף יותר ול"ה כתיבת הערכאות בכלל וכתב ורק כטיוטא בעלמא ולא פסול רק מדרבנן ומ"ה לענין חק תוכות כשר מדאורייתא בעדים אף להא"ז דל"ה כתיבה ורק כטיוטא וה"ה אם נאמר דל"ה כתיבה באותיות שבורות. גם כבר כתבנו דמזויף מתוכו ל"ה כיון שניכר. גם כבר כתבנו דלשטת התוס' גיטין ד' ד' דהטעם דר"א פוסל במזויף מתוכו דגזרינין חתימה אטו כתיבה שיטח 'א מהפוסקים דל"ג רק בשלא לשמה ולא בשאר פסולים וגם כבר כתבנו דבגט דל"ב גם בתורף כתיבה תמה דל"כ וכתבתם. אין לגזור חתימה אטו כתיבה. והבאתי ג"כ שטת הפוסקים לחלק בין יוד שעל האלף ליוד שאחורי האלף. והגם לענין ס"ת אין לחלק בחתימת העדים יש לחלק וכבר סלקנו החשש שי"ל דהיכא דצוה הבעל לחתום בעי חתימה מדאורייתא וכיון דלענין תורף כשר במקום עיגון בעדים בשכבר נתן איזה ימים כשר אף בלא מקום עיגון. ושוב ראיתי בפתחי תשובה מביא בשם פנים מאירות ח"ב סי' י"ט בחתימת עד שם פרץ שיוד שעל הצ' אינה נוגעת ותינוק קרא הד' לריש והצ' יוד נון ורק שתינוק חריף הי' יכול לקרות צ' והכשיר והנה הדברים ק"ו דצ' גרע מאלף כמבואר בא"ח סי' ל"ב לענין שלא כסדרן דאלף יכול לתקן וצ' אינו יכול לתקן כיון דהוה ב' אותיות וגם התינוק לא הי' יכול לקרות רק תינוק חריף והכשיר וכ"ש בנ"ד. ומ"מ כיון שאין ס' פנים מאירות לפני ואין להורות מן הקיצורים הצרכתי להאריך ולבאר הכל על נכון והנלפע"ד כתבתי:

ושוב אחר כתבי זאת מצאתי בתשב"ץ ח"א סי' ז' בענין חתימת עדים ומשם בארה דל"ה, רק לכתחלה ומייתי שם ראיות לזה והרבה יש לפלפל בתשו' שם ועכ"פ הדבר מבואר להדיא כמש"ל להתיר בלי פקפוק:

תוכן העניינים

בית יצחק אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה