אור ברסלב

בית יצחק אבן העזר חלק ב· רבי יצחק יהודה שמלקיש

סימן נח

סימן נז

ב"ה ברעזאן תרכ"ד לפ"ק. שאלה בגט שנמצא לאחר שכבר ניתן שאחד מחתימת העדים היוד שאחורי הא' אינה נוגעת בהא' בשם העד יחיאל ותינוק דלא חכים ולא טיפש קורא אותו א'. והמתגרשת נסעה לעיר אחרת או אם היא אפי' בעיר הזאת אך שנמשך אחר הנתינה איזה ימים אם צריכה גט אחר לכתחלה:

א תשובה הנה בסי' ק"ל ס' י"א מבואר דלכתחלה נזהרים בחתימת העדים בכל דבר שנזהרין בגט הן דבעינין כתיבה תמה או מוקף גויל ואין מבואר אם הכונה דבדיעבד כשר היינו אם כבר ניתן וא"צ לתת אחר או הכונה בדיעבד רק במקום עיגון כשר אבל במקום שיכול לתת אחר זה מיקרי לכתחלה לכן צריך הדין להתלמד ממקום אחר. ומקור הדבר מבואר לענין תורף הגט ביודין שעל האלפין בת"ה הובא בטוש"ע סי' קכ"ו סעיף מ"ז ובב"ש סק"מ. ודברי הב"ש צריכין ביאור ועכ"פ היוצא משם דבדיעבד כשר התורף רק במקום עיגון והיכא דכבר ניתן הגט. והג"פ הקיל במקום עיגון אף שעדיין לא ניתן וכן הקיל בבית אפרים התשובה ארוכה סי' י' ובטופס מבואר בסי' קכ"ה סט"ז ברמ"א דכשר בלא עיגון ובחתימת העדים אין מבואר אם כשר בלא עיגון או רק במקום עיגון וז"ב חתימת העדים חמור יותר מטופס והגם דגם בחתימת העדים. בדיעבד מותר בלא עדי חתימה להלכה דעדי מסירה כרת מ"מ הרי כשחתמו שלא לשמה הגט פסול אפי' בדיעבד דהוה מזויף מתוכו משא"כ בטופס. וע"כ יש להסתפק אם דומה חתימת העדים לענין היודין שאין נוגעין באלפין ג"כ לתורף ובעי מקום עיגון או לא. ואען ואומר:

ב הנה לענין חק תוכות בחתימת העדים אינו כשר רק במקום דחוק ועיגון כמבואר בב"ש סק"כ ומקור הדברים מדברי הת"ה בסי' רכ"ט ושם חושש לפסול בחתימת עדים בחק תוכות כמו בשלא לשמה ואתי עלה מטעם דגזרינין חתימה אטו כתיבה כמו בשלא לשמה דלר"א היא רק מטעם גזירה דרבנן דגזרינין חתימה אטו כתיבה. ועיי"ש שמביא דברי א"ז גדול דמפרש דשלא לשמה פסול מדאורייתא בחתימה והטעם אע"ג דאית לי' לר"א דוכתב דקרא אכתיבה קאי ולא אחתימה היינו דוקא היכא דליכא עדים כלל אבל היכא דאיכא עדים קסבר דשלא לשמה אכולה מילתא דכתיבה בגט קאי. והת"ה הקשה דא"כ אמאי כשר בשמות מובהקין לר"א הרי נכרי אדעתי' דנפשי' עביד עיי"ש. וע' ברשב"א גיטין והנלע"ד לישב דברי א"ז דהתוס' הקשה בגיטין כ"ג ובע"ז כ"ז אמאי במילה כשר נכרי אף דבעי לשמה ובגיטין אמרינין נכרי אדעתי' דנפשי' קעביד ותי' דנכרי עביד סתמא ובמילה סתמא כשר ובגט סתמא פסול. ובריש זבחים אמרינן בטעמא דסתמא פסול בגירושין דסתם אשה לאו לגירושין עומדת וס"ל לא"ז דכ"ז בכתיבה. דכל עוד שלא כ' הגט לאו לגירושין עומדת. או בחתימה לר"מ דלא סגי בלא"ה א"כ כל עוד שלא חתם לאו לגירושין עומדת אבל לר"א דוכתב דקרא אכתיבה קאי. וכשכבר נכתב הגט הרי כבר יכול לגרש בו בלא עידי חתימה אשה זאת לגירושין עומדת בגט זה דהרי יכול לגרש בו ואין מחוסר מעשה א"כ בחתימה סתמא מהני כמו בקדשים ומ"ה מהני נמי נכרי דקעביד סתמא כמ"ש התוס' אבל היכא דקעביד בפירוש שלא לשמה או להתלמד דגרע מסתמא כדאמרינן בזבחים ב' דילמא שאני התם בסופרים העשויין להתלמד דלא איכתוב לשם כריתות כלל גם לר"א פסול מדאוריי' והוא ישוב נכון לדעתי ושוב מצאתי בתשו' ח"ס לאה"ע סי' מ"ו מביא בשם תשו' מהרי"ו סי' כ"ז דהרמב"ם שמכשיר בחתימה שלא לשמה לא מיירי אלא בחותמים בסתם דכיון שכבר נכתב לשמה א"כ החתימה סתמא לשמה קיימא עיי"ש ומעתה ת"ל כוונתי האמת בכל הפלפול הזה:

ג ובהכי יש לישב ג"כ דברי הא"ז הובא בשלט הגבורים שפסק בגט היוצא מת"י האשה בחתימות ערכאות בשמות מובהקים שהוא כשר וא"צ להביא עדי מסירה לפנינו רק בשמות שאין מובהקים והפ"י בסוף ד"ו ד"ה הב"ע בסופו הרבה לתמוה עלי' בזה דאיך מצינו ידינו ורגלינו דמה טעם יש להכשיר בע"ח בערכאות הא לא חתמו לשמה ומי עדיפי מישראל דהיכי דחתם שלא לשמה הו"ל מזויף מתוכו ואיך נסמוך עליהם וסיים דצריכין נגר ובר נגר דליפרקינהו עיי"ש וגם הרשב"א לשיטתי' דס"ל דהיכי דחתימי סהדי בעי לשמה הואיל וסמוכין עליהם וא"צ להביא עדי מסירה בפנינו ומ"ה הו"ל כמו תורף הגט והקשה ג"כ דאמאי כשר בשמות מובהקין. ותי' דשמות מובהקין הו"ל כטיוטא בעלמא עיי"ש והכונה כיון שאין סומכין עליהם כלל. וזה אינו מעלה ארוכה לדברי הא"ז דס"ל דסומכין עליהם אבל לפ"מ שביארנו הדבר נכון דהא"ז ס"ל דכיון דלר"א כשנכתב הגט יכולה להתגרש בגט זה בלא עדי חתימה וא"צ לעדי חתימה ואין מחוסר מעשה אשה זו להתגרש עומדת בגט זה ומהני סתמא בחתימת עדים. והיכא דסתמא כשר גם נכרי כשר. ומ"ה מהני לדידי' ורק שהם לאו בני כריתות ובעי עדי מסירה אבל אח"כ כשבא לב"ד א"צ להביא עדי מסירה דמסתמא הי' עדים ועכ"פ לענין לשמה מהני חתימתן דלא גרע מסתמא משא"כ בהדיוטות חיישינן שמא מזויף היא וחתמו שקרא ולא צוה להם הבעל וגרע מסתמא וע' בפ"י שם וע' בתוס' די"א ד"ה ליפלוג וליתני בדידה שהקשה אדרבה תיקשי לי' גופא דמתני' למה פסלו בהדיוט כיון דאיכא עדי מסירה ושמות מובהקין ולהנ"ל מיושב דבאמת להא"ז כשחתמו סהדי וכתב אכולה מילתא קאי רק דכבר כתבנו דמ"מ סתמא מהני כיון שא"צ להחתימה א"כ כ"ז בערכאות דלא מרעי נפשייהו וחתמו סתמא משא"כ בהדיוטות דחיישינן שמא כתבו בפירוש שלא לשמה או שלא כתבו לשם כריתות כלל ומ"ה הו"ל מזויף מתוכו. והרבה יש לדבר מזה בסוגי' שם וגם במילה מיירי בסוגי' שם ברופא מומחה דלא מרעי נפשי' ועכ"פ לדברי הא"ז יש מקום לדברינו בזה ולד' הא"ז הנ"ל יתישב מה שהק' בפ"י בדף ט' דמתרץ כי קתני פסולה דרבנן דאורייתא ל"ק. ומקשה והא ערכאות דפסול' דאו' ומשני בע"מ ור"א ומק' בפ"י מה דוחקא לאוקמא כר"א והרי ברייתא מיירי לר"מ ולוקמא כר"מ ורק דמיירי בכתב ידו ובזה כיון דאם ניסת הולד כשר דערכאות לא פסלו רק מדרבנן עיי"ש והוא קו' נפלאה. ולהנ"ל יתישב שפיר דבאמת הערכאות לאו עדות נינהו לכרות הגט גם לר"מ. רק דלר"מ יהי' כשר מדאורייתא משום הכתיבה דבכתב ידו דהוה כמאה עדים לר"מ קאי ע"ז וכתב היכ' דליכא עדים ובזה בעי לשמה וכיון דעל הכתב קאי וכתב א"כ גם חתימת הערכאות בעי לשמה כמ"ש הא"ז רק דכבר כתבנו דלר"א דע"מ כרתי ולכתחלה תנשא בגט שאין בו עדי חתימה א"כ אין מחוסר מעשה וסתמא לגירושין עומדת ומהני סתמא ועכו"ם לא גרע מסתמא. משא"כ לר"מ לבתר דגזרו רבנן שאל תנשא בגט שאין בו עדי חתימה אף בכתב ידו א"כ הגט הזה עכ"פ מחוסר מעשה החתימה ושוב אין עומדת לגירושין זולת החתימה ובעי לשמה בפירוש דזולת זה פסול מדאורייתא ופסול ערכאות בגט זה מדאו' דלא גרע מתורף והיכ' דליכא עדי חתימה שיכרתו בעי כל הגט לשמה מדאורייתא. ושוב קשיא פסולי דאורייתא ל"ק. משא"כ לר"א כיון דלכתחלה תנשא בגט שאין בו עדי חתימה סתמא לגירושין עומדת וסתמא מהני:

ד ובהכי יש לישב דברי רש"י גיטין י' ע"ב דגמ' ל"ב לאוקמי ת"ק כר"א דשנויי דחיקא היא והקשו התוס' דהרי למסקנא דמשני מילתא דאי' בקדושין ל"ק ע"כ נמי כר"א דלר"א דהוה פסול דאורייתא גם בקדושין פסול ולהנ"ל נכון דבאמת גם בגיטין לר"מ י"ל דלא פסול רק מדרבנן כגון בכתב בכתב ידו כמ"ש הפ"י ורק שכתבתי דכיון דמדרבנן פסול א"כ הרי צריך לחתימת עדים שתנשא לכתחלה ול"ה סתמא לשמה כיון שעדיין לא חתמו עדים א"כ פסול ערכאות בחתימה דאורייתא כיון דסתמא ל"מ וחתימה לשמה מדאורייתא דוכתב אכולה קאי ומ"ה ל"מ לאוקמא כר"מ אבל בקדושין כתב בכתב ידו לר"מ גם בדרבנן כשר א"כ בשטר קדושין בכתב ידו דל"ב חתימה כלל סתמא לשמה ומהני חתימת ערכאות מדאורייתא והוה ליתא בקדושין ושפיר למסקנא אתי כר"מ ומיושב קו' התוס' בטוב טעם. (ולפמ"ש תוס' בעירובין י"ג דמ"ה בגט ל"מ סתמא משום דהבעל לא ירצה לגרש משא"כ בסוטה דכהן אינו מקפיד הוה סתמא לשמה א"כ י"ל בקדושין מסתמא ניחא להבעל לקדש ולאשה להתקדש ומהני סתמא ומ"ה נמי מהני ערכאות לר"מ מדאורייתא כיון דמהני סתמא ובגט ל"מ אף בכתב בכתב ידו כיון דל"מ סתמא א"כ למסקנא דמשני איתא בקדושין ל"ק י"ל לעולם פסולה דאורייתא קתני וערכאות ליתא בקדושין דבקדושין מהני סתמא ומיירי בכתב בכתב ידו דא"צ עדים ומ"מ לשמה צריך כשיטת הרשב"א והא"ז ומעתה למסקנא שפיר אתי' כר"מ ומיושב קו' התוס' על רש"י בפשיטות גם יתישב כפמ"ש דבגט ל"מ סתמא דמסתמא לא ניחא לבעל כמ"ש תוס' בעירובין ובשחרור נמי ל"מ ואם בקדושין מהני הדק"ל אמאי ל"ק דשוה גיטי נשים לשחרורי עבדים לענין לשמה ומ"מ ליתא בקדושין דהיינו דסתמא ל"מ אלא להנ"ל יתישב כיון דתני ערכאות וביארנו דה"ט דסתמא ל"מ א"כ כבר מבואר בברייתא דשוה גיטי נשים לשחרורי עבדים בסתמא וזו הערה חדשה ודו"ק היטב) ובזה נתישב ג"כ קו' הרמב"ן וחדושי הר"ן והל"מ בפ"א לשיטת הרי"ף ורמב"ם דגם לר"א מהני ג"כ עדי חתימה א"כ מאי מקשה בריש גיטין אי לר"א כתיבה בעי חתימה לא בעי ודלמא צריך בפני נחתם משום היכ' שיתן לה הגט בלא עדי מסירה דאז בעי לשמה ולהנ"ל הדבר נכון עפמ"ש הפ"י בריש גיטין בתוס' ד"ה לפי שאין בקיאין לשמה בישוב הקו' מ"ש לשמה משאר פסולין וכ' הוא דמה"ט לא חיישינן למחובר דזה לא שכיח כלל משא"כ לשמה רובא דרובא אין כותבין לשמה כיון דבעי בפירוש שיוצא מפי' חיישינן שמא לא יוציא מפי' וסתם אשה לאו לגירושין עומדת א"כ כ"ז לר"מ משא"כ לר"א כיון שכבר נכתב הגט ואין מחוסר מעשה א"כ אשה לגירושין עומדת בגט זה שאין מחוסר מעשה ומהני סתמא וכיון דל"ח רק לסתמא א"צ לומר בפ"נ ומקשה שפיר לר"א וע"ז משני מודה ר"א במזויף מתוכו והכונה דחיישינן שמא הבעל יערער שהעדים כתבו בפירוש להתלמד או שלא לשמה ולר"א בלא"ה ל"ק כלל מ"ש ממחובר דבכתיבה ל"ח רק לחשש הפ"י שנכתב סתמא אבל למחובר הכל יודעין שפסול רק לשלא לשמה בהחתימה כיון שבלא"ה יהי' עדי מסירה לא נסמוך עלייהו והם יודעין מזה ולא חותמין לשמה והיכ' דחתמי סהדי שלא לשמה בפירוש פסול מדאורייתא כשיטת הא"ז הנ"ל ומ"ה ל"ח לשמא יערער שנכתב ביום דל"ה רק מדרבנן משא"כ לזה ועכ"פ קו' הרמב"ן ל"ק ודברי הגמ' מבוארין היטב:

ה

כ"ז חשבתי בראשית ההשקפה בישוב דברי הא"ז שהקשה הת"ה עלי' ואמנם ראיתי שהגם שמה שהקשה בת"ה על הא"ז מערכאות של נכרים מפאת דהוה שלא לשמה מיושב מ"מ עדיין י"ל מטעם שליחות דלפי דברי הא"ז דוכתב אכולה מילתא קאי והיכא דחתמו סהדי גם. ע"ז קאי וכתב א"כ הטעם דבעינן שליחות בחתימות העדים מטעם דוכתב עלי' קאי והנה גם התוס' כתבו בגיטין ד"ט ע"ב ד"ה אעפ"י שחותמיהן עכו"ם דבעי' לר"מ שליחות בחתימה הגם דמה שהביאו ראי' מדבעי שיאמר לעדים חתומו אין ראי' רק דבעינין צווי הבעל אבל לא דבעי שליחות ואף להתוס' שכ' בד' כ"ב ע"ב דלר"א בעי שליחות בכתיבה זה נכון דלר"א וכתב אבעל קאי והסופר שלוחו כאלו כתבו הבעל בעצמו. אבל לר"מ דוכתב אחתימה קאי. ע"כ שעדים יחתמו דחתימת הבעל ל"מ מידי. ואיך שייך שליחות. במידי דאיהו לא מצי עביד וע"כ היא רק בציווי הבעל ולא מטעם שליחות שיהי' כמותו ואולי כוונתם כיון דכתיבת הגט בכת"י הבעל מהני לר"מ ג"כ כמו דאיתא בדף ג' ע"ב ועיי"ש בתוס' ומ"ה שייך בחתימה שליחות וע' בסוגי' דאומר אמרו. ובעיקר הדבר מוכח מכמה דוכתי דבעי שליחות בחתימה כמ"ש התוס' בכמה מקומות אבל לר"א דכ' התו' בדף ס"ג דבעי שליחות בכתיבה. ומעתה אם להא"ז גם החתימה בכלל הכתיבה לר"א ליבעי שליחות ואיך מהני ערכאות מדאורייתא ולאו בני שליחות נינהו. ולאחר העיון צדקו מאוד דברי הא"ז ולק"מ גם קו' הת"ה מכל וכל דבאמת לר"א ל"ב החתימה ונהי דל"ה שליחות מאי איכפת לי הרי א"צ לאותו דבר. באופן דקו' הת"ה ל"ק מידי וסברת הא"ז יהי' הכי דהיכא דישראל חתם דמצי להיות שליח וחותם בעצמו בשליחות הבעל הוה בכלל וכתב דשליחו כמותו והתורה אמרה וכתב לה לשמה דכל הכתיבה בעי לשמה. וחתימת העדים בשליחותו הוה ג"כ וכתב ובעי לשמה והיכא דלא חתמו לשמה פסול מדאו' משא"כ היכא שחתמו ערכאות כיון דלאו בני שליחות נינהו ל"ה חתימתן בכלל וכתב כלל דבנכרי ל"א שלוחו כמותו ומ"ה שפיר כל כתיבת הבעל לשמה וחתימה דא לאו כתובו' הוא ומ"ה לא איכפת לן אם לא כתב לשמה והיא ישוב נחמד מאוד:

וקצת יש לכוון דבר זה בדברי הרשב"א בחידושיו לשיטתי' דידי' דס"ל דמ"ה לר"א בעי חתימה לשמה מדאורייתא משום דסומכין על העדים במקום שאין עדי מסירה לפנינו והקשה ג"כ מערכאות הרי ל"ה לשמה ותי' דחתימת ערכאות לא איכפת לן דהוה כטיוטא בעלמא ולא איכפת לן בשלא לשמה. והנה לפי הכונה הפשוטה וכפ"מ שהבין הט"ג מדברי' הכונה דכיון דאין סומכין כלל על עדותן הוה כטיוטא בעלמא וזאת צ"ע דבשלמא אם הפסול דשלא לשמה מדרבנן שייך לומר דכיון שאין סומכין לא גזרו רבנן ואמנם אם הפסול מדאוריית' אמאי מהני הטעם דאין סומכין עלי' הרי גם לפרקי' על ישראל עדי חתימה אין סומכין כשעדי מסירה לפנינו, ועוד דאם נאמר דבישראל כיון שסומכין עלי' לפרקים הוה מדאורייתא א"כ בשמות שאין מובהקין כיון דפרקים נמי יסמכו עליהם דהרי מה"ט פסול מדרבנן דשמא יסמכו עליהם הב"ד א"כ הוה פסול מדאורייתא. ולהדי' מוכח מגיטין ד"ט להיפך דהרי מקשה והרי ערכאות דפסול מדאו' ומשני בעדי מסירה ור"א ומיירי בשמות שאין מובהקין הרי דגם בזה הוה רק מדרבנן אף דפעמים סומכין עליו. אמנם אם כונת הרשב"א כדכתיבנא הדבר נחמד דה דהיכא דחתם ישראל דהוא שלוחו והוי בכלל וכתב אנן בעינן שיהי' החתימה ג"כ כמו התורף נכתב לשמה אמנם בערכאות כיון דלאו בני שליחות ל"ה בכלל וכתב ול"ב לשמה. וזה כונת הרשב"א דהוה כטיוטא כיון דל"ה שליחו ול"ה כתיבה דידי':

ו ויונעם יותר לשיטת הא"ז שהובא בשה"ג דסומכין על ערכאות אף באין עדי מסירה לפנינו דל"ש תי' הרשב"א לפי הכונה הפשוטה הוא על דאין סומכין עליהם דהרי להא"ז סומכין עליהם אבל לפמ"ש ניחא דכיון דאין שליחות לנכרי ל"ה בכלל וכתב ול"ב לשמה ומ"מ סומכין עליהם כיון דקושטא הוא ולאו מזויף הוא בודאי הי' עדי מסירה בעת הגט והדברים נחמדים והי' מקום לפלפל עוד בזה לשיטת רש"י בב"מ ע"א דיש שליחות לעכו"ם לחומרא א"כ לחומרא אמרינן יש שליחות והוה כאלו כתב הוא ובכלל וכתב לה הוה ובעי לשמה שוב אבל כיון דדעת רש"י היא רק דמדרבנן יש שליחות א"כ מה"ט י"ל דמדרבנן פסול אפי' בשמות מובהקין ואמנם בסוגי' משמע דהוא רק מטעם גזירה. לכן נ"ל דגם לרש"י ע"כ כ"א יש שליחות לחומרא רק במילי דשייך בי' כגון לקחת רבית וכו' אבל בגיטין וקדושין דל"ש בי' כלל אין שליחות אפי' לחומרא ומיושב הערה הנ"ל. ומעתה יצא לנו קולא מדברי הא"ז. ובמקום שחשב בעל תה"ד שיוצא חומרא מדברי הא"ז אדרבה נהפך הוא דמדברי הת"ה משמע דלדברי הא"ז דפסול שלא לשמה מדאורייתא ה"ה פסול דחק תוכות ג"כ בעדים פסול מדאורייתא ולפ"מ שבארנו דברי' א"כ גבי חק תוכות לא נפסל כלל בעדות וה"ה אם היא כתובה שאינה תמה ואתה פוסל בגט מטעם דל'"ה כתיבה א"כ בעדים אדרב' כשר הוא. ושורש הדבר דהר בארנו בדעת הא"ז דטעם דשלא לשמה בחתימה פסול מדאורייתא דוכתב אכולה מילתא קאי וע"ז קאי לה לשמה וכשנחתם שלא לשמה הוה וכתב ומ"מ ל"ה לשמה ופסול. משא"כ חתימת מרכאות כיון דל"ה בכלל וכתב הוה טיוטא בעלמא. ורק דחיישינן שמא יסמוך ע"ז ובעי שמות מובהקין א"כ מה"ט נמי בחק תוכות דאימעוטי בגמ' מוכתב וכ"כ הב"ש בסי' קכ"ה דל"ה כתיבה כלל מדאורייתא ל"ה כלל בכלל וכתב ובודאי הוה טיוטא בעלמא. ולא איכפת לן בחתימת עדים דא"צ כלל לר"א ובכלל וכתב ל"ה דא"צ לה ודוקא לשמה פסול מדאוריי' כיון דהוה כתיבה וגם יש שליחות והוה בכלל וכתב ובעי לה. משא"כ בחק תוכות הוה כטיוטא ובאופן דגם לא"ז אינו פסול מדאורייתא רק מדרבנן יש חשש בחק תוכות שמא יסמוך על העדים משא"כ בנפסק אות אם נאמר דל"ה כתיבה רק כטיוטא בעלמא מאי איכפת לן לר"א. וגם בזה ל"ש שמא יסמוך עליו כיון דניכר לעין כנ"ל כמ"ש בהג"א הובא בב"י סי' ק"ל בקצרה ובג"פ סי' קכ"ד סק"ג אין לתמוה אמאי מכשיר ר"א בכתבו ע"ג דבר שיפול להזדייף והא מודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול ותי' דהא מודה ר"א היכא דלא אתי למיסמך עלייהו כגון בשמות מובהקין והכי נמי כשר עיי"ש. באופן דאם נאמר בחק תוכות פסול מדרבנן בעדות אתי למיסמך עלייהו בלא עדי מסירה אבל בנפסק אות אם נאמר דל"ה כתב כמו שיבואר לקמן א"כ לא אתא למיסמך עלייהו והוה כטיוטא לשיטת הא"ז. והדבר יבואר עוד לקמן:

ז אמנם בת"ה בתשו' שם חקר לשיטת התוס' והפוסקים דטעמא דשלא לשמה לר"א פסול מטעם דגזרינין חתימה אטו כתיבה. או גם בשאר פסולים גזרינין חתימה אטו כתיבה כגון לענין חק תוכות וה"ה לענין שאלתינו אם נאמר דהכתיבה פסול באותיות שבירות אי גם בחתימה פסול דגזרינן בשאר פסולין חתימה אטו כתיבה ובזה ל"ש לחלק בין ניכר הפסול או לא דבזה ג"כ שייך גזירה חתימה אטו כתיבה כמו בחק תוכות:

ואדרבה אם ניכר הריעותא שייך יותר החשש והגזירה. ועיי"ש בת"ה שמביא ראי' דבשאר פסולין ל"ג רק בלשמה דחתימה הואיל דשכיח. מהא דכשר בערכאות בשמות מובהקין ול"ג אטו כתיבה דזה ודאי פסול מדאורייתא דבעי שליחות בכתיבה כשיטת הרבה פוסקים א"ו דבשאר פסולין ל"ג. והשואל הקשה דהרי בפסול לשמה ודאי גזרו חתימה אטו כתיבה ואמאי ל"ג בערכאות חתימה אטו כתיבה. ותי' בת"ה ותוכן דברי' דבשלמא פסול דלשמה דבנכרי ל"ה רק ספק שמא כותב שלא לשמה הכל יודעין דבחתימה דרבנן ל"ח לספק ולא אתי למיטעי להכשיר בכתיבה דהיא דאורייתא משא"כ פסול משום דלאו בר שליחות או לאו בר כריתות דהוא פסול ודאי נגזור דיטעו מדמכשרינין בחתימה נטעו נמי בהכתיבה. אע"כ דבשאר פסולין לא גזרו עיי"ש. ומאוד תמוהין דברי' בזה דכיון דבחשש לשמה ל"ח ונטעה נודע דפסול בכתיבה ורק בחתימה הכשירוהו מטעם ספק דרבנן א"כ מה איכפת לן אם נטעה שהוא בר כריתות מדמכשרינין בחתימה והרי עכ"ז לא נכתוב גט מטעם זה שלא לשמה דבזה לא יטעו. וכעין זה תמה בטעם המלך להיפך על השואל דהקשה אותו דעדיין יטעו בלשמה. והקשה הוא דכיון דמשום דלאו בני שליחות לא יטעו דל"ג בשאר פסולים א"כ נהי דיטעו בחשש דלשמה מ"מ לא יכתבו הגט מטעם שליחות דלאו בני שליחות נינהו. וזה יש לישב לשיטת המחנה אפרים בה' שלוחין סי' י"א דפועל נכרי יכול להיות שליח דידו כיד הבעלים ועיי"ש שמביא בשם הראב"ד הובא בכ"מ פ"א מתרומות בתבואה של ישראל ומרחן כותי חייב בתרומה דשלוחו ש"א כמותו ופי' במחנה אפרים דמיירי בפועל וע' ברי"ט אלגזי לבכורות ד' פרעשבורג ד' ל"ו ע"ב פלפול עצום בזה. ועיי"ש שהוכיח מגמ' מנחות ד' צ"ג מדאיצטריך גבי סמיכה ידו ולא יד עבדו אף דעבד ליתא בתורת סמיכה לר"י דנשים אינן סומכות ומ"מ הו"א דעבד יסמוך על קרבן של הבעלים וע"כ צ"ל מטעם ידו כיד הבעלים אף במידי דל"ש בי' וכן מוכח בב"מ דצ"ו גבי אומר לחבירו צא והשאל עם פרחי אף דל"ש בדינא שואל ומשאיל כמו שפירש"י ולא מצי להיות שליח מהני מטעם יד עבד כיד רבו. ולפ"ז הא דאמרינין אין עבד נעשה שליח לקבל גט אשה משום שאינו בתורת קדושין וגיטין היינו בעבד שאינה שלה אבל בעבד שהיא שלה מתגרשת דיד עבד כיד רבו:

ח ושוב הקשה ברי"ט אלגזי ע"ז מדברי התוס' גיטין כ"ג שכ' והא דמתגרשת בעבד שלה היינו מתורת חצר ומשמע דדוקא בתורת חצר דהיא דוקא בכפות שלא יהי' חצר מהלכת כדאמרינין בגיטין כ"א ומדלא כ' התוס' מתורת יד עבד דמהני אפי' במהלך משמע דהתוס' לס"ל הכין ובאמת היותר מזה הו"ל להקשות דא"כ אמאי ל"מ בנתן ביד עבדה רק בישן או בכפות ול"מ אפילו בניעור. אמנם לדעתינו צדקו דברי' דעבד מהני אפי' במידי דל"ש בי' מטעם יד עבד כיד רבו. וביאור הדבר מצד הסברא ג"כ נכון דכיון דהוא אינו אלא יד האדון האדון שייך באותו דבר והוא אינו רק היד שלו וידו בתר רישא גרירא ואמנם דברי התוס' נכונים מאוד והתבונן בזה. הנה בריש פ' הזורק הקשה חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה רבא אמר אטו ידה מי לא קניא לי' לבעל אלא גיטה וידה באין כאחד ה"נ גיטה וחצרה באין כאחד א"ל רבינא יד דאשה קשי' נהי דקני לה למעשה ידי' גופה. מי קני לה והקשו בתוס' חצרה נמי לא קני לי' גופה אלא פירות ותי' בתי' הב' דחצר קנוי לו בע"כ של אשה אבל במעשה ידי' יכולה לומר איני ניזונית ואינו עושה והכונה דבפירות אינה יכולה לומר אינה נפדית ואינה נותנת פירות ומעתה בעבד דהוה מעשה ידי' להבעל ורק דמתגרשת מתורת חצר בעבד שלה דגיטה וחצרה באין כאחד. וכ"ז בתורת חצר אבל שתעשה עבד שלה שליח לקבלה מתורת יד עבד כיד רבו הר' בשעה שתעשה אותו שליח היד שלו הוא של הבעל ואין היד שלה שתעשה אותו לשליח. ורק מתורת חצר מתגרשת דגיטה וחצרה באין כאחד ומ"ה בעינין כפות אבל במהלך דל"ה חצר רק שיהי' מתורת שליח לקבלה לעשותו שליח איך תוכל לעשות אותו לשליח הרי לע"ע היד של הבעל ורק שאם אמרינין דכל עבד יכול לעשות שליח אפי' עבד של אחרים א"כ מתגרשת בעבד שלה דהרי יכולה לעשות אותו שליח לקבלה לא יהא אלא עבד של אחר וכי כל שליח בעי שיהי' שלה. משא"כ למסקנת הגמ' דעבד אינו נעשה שליח לפי שאינו בתורת גיטין שפיר כ' דבעבד שלה מתורת חצר מתגרשת ובתורת שליח לקבלה אינה מתגרשת בעבד שלה דבשעה שתעשה אותו לשליח אז ל"ה ידה רק יד בעלה ולומר שנעשה שליח ומתגרשת כאחת זה לא קיי"ל רק ידה וחצרה באין כאחד אבל מתורת שליח לקבלה בעינין שיהי' שליח מקודם וכ"ז ברור ונכון והגם דעדיין משכחת בארוסה דאינו אוכל פירות אבל התוס' קאי אמימרא דגמ' דנתן ביד עבדה וסתמא מיירי בנשואין:

ט באופן דלהמחנה אפרים מהני בעבד וכן בפועל שליחות בנכרי אף במידי דל"ש בי' ובזה נתישבו דברי הרמב"ם בפ"ג מגירושין הט"ז שכ' בטעם דעכו"ם אין כותב גט דעל דעת עצמו הוא כותב ובעבד לפי שאינו בתורת גו"ק והל"מ שם תמה בדברי' דלפ"ז למ"ל בנכרי טעמא דלשמה הרי בלא"ה לאו בר כריתות הוא. ולהנ"ל נ"מ בנכרי פועל מטעם יד פועל כיד בעה"ב יכול לכתוב להמח"א וקמ"ל דמ"מ פסול משום לשמה ובעבד דלא עביד אדעתי' דנפשי' דלא חשוד כיון ששייך במצות פסול מטעם דאינו בן כריתות ומיירי בעבד שאינו שלו ובנכרי קמ"ל חומרא יותר. ועפ"י הנ"ל מיושב דברי הגמ' גיטין כ"ג עבד מהו שיעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה ופירש"י וה"ה להולכה ובד"ה עבד פירש"י עבד של כל אדם מהו שיעשה שליח לאשה דעלמא. והיא שפת יתר מה בעי רש"י בזה אבל שורש הדבר דלכאורה קשה אמאי לא בעי באמת בשליח הולכה אבל ישוב הדבר דבשליח הולכה בעבד שלו באמת מהני מטעם יד עבד ומ"ה ל"ב בשליח הולכה כיון דלפעמים מהני וכאן האבעי' בעבד של כל אדם בין שליח דידי' בין שליח דאחרינא. ומ"ה פשוט ממתני' דמשמע מדלא נקט עבד ונקט נכרי מכלל דכל עבד כשר. ואמנם למסקנא דעבד אינו נעשה שליח הנה בשליח לקבלה בכל ענין ל"מ כמו שביארנו דל"ה עדן יד דידה בשעה שעושית אותו לשליח אבל בשליח להולכה בעבד דידי' כשר ומ"ה תנא לא נקט עבד דמילתא דפסיקא נקט ואמת דלמח"א דפועל מהני עדיין גם בנכרי ל"ה מילתא דפסיקא דפועל נכרי כשר דבהבאה ל"ב לשמה ואקצר. ושוב מצאתי כדברינו במקנה לה' קדושין סי' ל"ה ישוב זה דמ"ה לא נקט עבד במתני' דבעבד דידי' מהני מתורת יד והוא תנא דמסייע לדברינו ובזה מיושב קו' המהרש"א ז"ל בתוס' גיטין כ"ב ע"ב ד"ה והא לאו בני דעה נינהו הקשו בתוס' אבל קשה דמשמע דלא פסיל לי' לנכרי אלא משום דלדעתי' דנפשי' קעביד ותי"ל דלאו בנ' כריתות נינהו ומאי צריך לאתויי ברייתא דנכרי. ותמה המהרש"א ז"ל דיותר הל"ל לתוס' להקשות מאי מועיל דמייתי ברייתא דנכרי פסול דילמא טעם הברייתא משום דלאו בני כריתות נינהו והנ"ל הנה קו' התוס' י"ל בנקל דהרי ר"נ ס"ל בב"מ פועל כיד בעה"ב והוא מקשה הכי. א"ה נכרי נמי ולהמ"א בנכרי פועל מצי להיות שליח אף במידי דל"ש בי' אך קו' התוס' שפיר דאמורא צריך לפרש דברי' וכיון דמפרש נכרי וישראל עומד ע"ג. אס"ד דשאל על הפועל הי' לו לפרש. ואמנם כשהקשה מברייתא וכ"ת ה"נ והתניא נכרי פסול ולכאורה קשה דילמא ברייתא מיירי באין עומד על גביו וע"כ ס"ל לר"נ דברייתא א"צ לפרש וסתמא מיירי בכל גוונא, ומעתה ל"מ התוס' להקשות מה מועיל הברייתא דילמא טעם הברייתא דלאו בני שליחות וכריתות נינהו דכיון דהברייתא מיירי בכל גוונא כמו שלא פירשו גדול עומד ע"ג ה"ה מיירי גם בפועל דל"ש ה"ט וע"כ משום לשמה ול"מ גדול ומ"ה לא מקשה התוס' רק מר"נ גופי' הוא אמורא ומפרש דברי' בגדול עומד על גביו ואס"ד דשאלתו בפועל הי' לו ג"כ לפרש וע"כ בסתם נכרי וע"ז הקשו דלמ"ל לאתני ברייתא ולמ"ל טעמא דלשמה ות"ל דלאו בני כריתות ודו"ק כי הוא ישוב נחמד מאוד:

י ויצאתי מענין לענין לבאר הדבר ועכ"פ דברי השואל בת"ה נכונים שיש לגזור בחתימה אטו כתיבה משום לשמה מאי אמרת כשלא יטעו מחשש כריתות ושליחות מה איכפת לן שיטעו משום לשמה בנכרי הרי בלא"ה לא יתנו לכתוב לנכרי משום שליחות דעדיין יש חשש שיתנו לפועל נכרי דאז ל"ש חשש דשליחות וניחוש שיטעו בחשש דלשמה כ"ז בישוב דברי השואל. ואמנם בדברי הת"ה גופי' לשיטתי' בחשש לשמה ליכא חשש איך הוכיח דבשאר פסולים ל"ג מדלא גזרינין בערכאות חתימה אטו כתיבה והרי שם בלא"ה לא יתנו לכתוב לנכרי משום לשמה י"ל בפשיטות דנהי דהכתיבה ל"ח חיישינין בהבאת הגט שיתנו לנכרי דבזה ל"ב לשמה רק בן כריתות אבל זה דוחק דחתימה אטו הבאה ודאי ל"ח רק אטו כתיבה וצריך ביאור לדברי'. והנלע"ד ביאור דברי' בדרך זה הנה בגמ' די"ט בגט שכ' שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן ור"א ב"י אמר דגם רבנן מודי ודוקא בס"ת פליגי וכ' התוס' בד' י"ט דכתב ע"ג כתב ל"מ היכ' דהכתב השני מתקן יותר מכתב הראשון הוה כתב ותמה מהרש"א דא"כ איך אמר ר"ל עדים שאין יודעין לחתום מהו שיכתבו להם בסיקרא ואמר ר"י כתב ע"ג כתב ל"מ והרי הכתב השני מתקן דמעיקרא לא חתמו העדים שצוה הבעל ול"ה לשמה גם לא חתמו שמם בעצמם ואח"כ כשיחתמו העדים הכתב השני מועיל. והנ"ל בישוב הדבר עפ"ד הבעל התרומות והסמ"ג הובא במג"א סי' ל"ב דהיכא דהי' חק תוכות ל"מ העברת קולמוס ושורש הדבר דדוקא היכא דהי' גם כתב מתחלה ורק שהי' חסרון מחשש לשמה אז מועיל העברת קולמוס משא"כ היכ' דלא הי' שום כתב מתחלה ל"מ העברת קולמוס. א"כ כ"ש בעדים שלא חתמו כלל מתחלה רק אחר חתם והם לא חתמו כלל החתימה הראשונה גרע מחק תוכות דעדים אלו לא עשו כלל ול"מ העברת קולמוס וזה דבר ברור לדעתינו בעזהי"ת. ושמחתי שמצאתי כעין זה בתורת גיטין להגאון מליסא בחדושים שכ' דעד כאן ל"מ העברת קולמוס אלא לתקן מעשה ראשון אבל החתימה עודנה של ראשונים ולא מיקרי מעשה השני רק כמתקן כתב הראשון וכתב הראשון הוא אמנם דברי' מחוסרין תבלין וראי' ולמ"ש הדבר נחמד דהשתא כשכתב בתחלה בחק תוכות ל"מ כ"ש כשלא כתב הוא רק אחר בפסול דלא מיקרי אח"כ מעשה שלו. ואמנם מ"ש הגאון מליסא והא דמדמי עדים לשבת הלא בשבת חייב משום דמתקן כתב הראשון ובעדים ל"מ מה שמתקן כתב הראשון וכ' בדוחק לישב ולפענ"ד א"צ לזה דלפמ"ש התוס' בשבת ק"ד דגם בשבת מיירי במתקן בכתב השני להכשיר הכתב הראשון א"כ י"ל דכתב בחול ובשבת תיקן הכתב וחייב על התיקון לבד כמו בהגיה ב' אותיות ואפי' אות א' חייב בגוונא דמוקי שם וה"ה בעדים מהני כתב השני וע"ז אמרו וכי מפני שאנו מדמין וכו' דבאמת בעדים ל"מ כתב השני. באופן דלדעתי גם בכתב נכרי גט ואח"כ העבירו ישראל בקולמוס ל"מ דלאו בר שליחות וכריתות הוא ואף שאח"כ העבירו ישראל בקולמוס ל"מ דחשיב מעשה ראשון והוא לאו בר שליחות וכריתות ולא עדיף מחק תוכות שכ' בסמ"ג ובעל התרומות דל"מ ודוקא בשלא לשמה מהני העברת קולמוס כיון דאותו הכותב בר כתיבה הוא משא"כ בכתב נכרי דאחר מתקן מעשה ראשון ומ"מ מעשה ראשון הוא ובזה מיושב קו' התוס' בע"ז ד' כ"ז שהקשו דלמ"ל בגיטין ד' מ"ה בתפילין שכתבו נכרי אשה וכו' דפסולה משום כל שאינו בקשורה אינו בכתיבה בנכרי בלא"ה פסול משום לשמה ותי' דנקט נכרי אגב אשה וזה דוחק אבל לפמ"ש מיושב קו' תוס' בטוב טעם דנ"מ דפסולה משום כל שאינו בקשירה בכתב נכרי רק מקצתה דבכולה אזכרות בלא"ה ל"מ העברת קולמוס דמיחזי כמנומר אבל בכתב מקצתה מטעם לשמה מהני העברת קולמוס אבל מטעם דל"ה בר כתיבה ל"מ העברת קולמוס דמ"מ הוה מעשה ראשון וזה ישוב נכון מאוד:

[לפמ"ש תוס' במנחות ד' ל"ב ד"ה הא מורידין עושין דתפילין כיון שהם מכוסין ל"ב נוי ול"ש זה אלי ואנוהו וקצת משמע כן בשבת קל"ג דל"ח תפילין בהדי כל מצות דקחשיב התם א"כ י"ל דאם נאמר דכל התפילין בעי קדושה בפירוש וסתמא ל"מ א"כ גם רבנן מודין בתפילין דמהני העברת קולמוס ומיושב קו' תוס' בפשיטות טפי דמפאת לשמה מהני העברת קולמוס. וגם מנומר אין פסול בתפילין דל"ש נוי אמנם לפי שדברי התוס' תמוהין בעיני דהרי במילה שבודאי מכוסה ועכ"ז אמרינין בשבת קל"ג זה אלי ואנוהו לענין ציצין המעכבין וכ"ש בתפילין וע"כ צ"ל דהתוס' אמרו זאת דוקא על השרטוט ולפ"ז רבנן יחלקו בתפילין ומנומר ג"כ פסול ועדיין צ"ע אמנם אם נאמר דסתמא כשר בתפילין ורק באזכרות פסולין ל"מ העברת קולמוס כיון דמלבד האזכרות כשר איך יעבור בקולמוס הרי יהי' שלא כסדרן ודו"ק] ויתכן יותר לפי המבואר בלשון התוס' שם הקשה למ"ל קרא גבי נכרי והכונה למ"ל דמייתי קרא ולפמ"ש התוס' בסוכה דף ל' דזה אלי ואנוהו ל"ה אלא מדרבנן וכ"כ מהרש"א בתוס' שבת ק"ד להדי' גבי ס"ת דלרבנן לא פסול רק מדרבנן א"כ ה"ה בכולה אזכרות דמודה ר"י דמיחזי כמנומר ל"ה אלא מדרבנן משא"כ לטעם כל שישנו בקשירה ל"מ מדאור' העברת קולמוס:

יא עוד י"ל בקו' התוס' בפשיטות לפמ"ש תוס' מנחות מ"ב דדוקא באזכרות ל"מ סתמא אבל בכל הס"ת מהני סתמא והיכ' דמהני סתמא גם נכרי מהני לענין לשמה ולפמ"ש בתשו' שב יעקב הובא באחרונים דהיכ' דקודר אזכרות ל"ה כמנומר עיי"ש שהקשה מגיטין ד' נ"ד ותי' דהבע"ב אינו משלם דלא צוה לעשות ספר בקדורות אזכרות א"כ יש נ"מ מטעם לשמה מהני תיקון לספר שכתבו נכרי ע"י קדורות אזכרות ומשום כל שישנו בקשירה כל הספר פסול דגם ס"ת אמרינין הכי כמו בתפילין כמ"ש בב"י ופוסקים והגם דבתפילין אין נ"מ דבעינין כסדרן אבל בס"ת יש נ"מ ואכמ"ל ועכ"פ גם הדין הראשון ברור באופן דיש למצוא מקום לדברי הת"ה דמוכח שפיר דל"ג חתימה אטו כתיבה בשאר פסולים דאל"כ בערכאות לגזור אטו כתיבה ואף דלענין לשמה לא יטעו כמ"ש הת"ה מ"מ יטעו לענין שליחות וכריתות ויכשירו גט שנכתב ע"י נכרי בהעברת קולמוס ואף דלהלכה לא קיי"ל כר' אחא בר יעקב ול"מ העברת קולמוס בגט שנכתב שלא לשמה כמבואר בסי' קל"א מ"מ לפי המבואר שם דהוה ספיקא דדינא אי הלכה כר' אחא ב"י או כר' חסדא ולפי שיטת הת"ה דנכרי הוה ספק אי כתב לשמה א"כ מהני העברת קולמוס מטעם ס"ס כמ"ש הנוב"י קמא ס"א באו"ח בישוב דברי המג"א דמהני ברצועות בחזר והשחירן ישראל ולדברי הת"ה ה"ה בנכרי מהני מטעם לשמה העברת קולמוס ובאמת הוא פסול גמור מטעם כריתות ושליחות ובזה שייך הגזירה ומוכח דל"ג כן יש להחזיק הוכחה שלו אם כי הת"ה לא כוון לזה אבל גוף ההוכחה נכונה:

יב שוב ראיתי כי גם המהר"ם שיף כ' לישב כן קו' המהרש"א בגיטין י"ט דכתב השני רק מתקן כתב הראשון אבל לעולם הוא רק כתב הראשון והן הן הדברים שכתבנו בשם הגאון מליסא והארכנו לעיל בביאורו. ולדעתי נראה בזה ישוב נכון לדברי הרמב"ם שפסק פ"ג מגירושין ה"ד בגט שכ' שלא לשמה דאפי' העביר קולמוס אינו גט ורבים תמהו עכ"פ ליהוי ספק שמא כר' אחא בר יעקב. ואמת דבירושלמי מקשה לרבנן דאמרו אינו מן המובחר ומשמע דהוה כתב ותי' דלדברי' קאמרי לי' הרי דלא כר' אחא ב"י אבל בבבלי לא משמע כן והנ"ל דבר נכון דמבואר בד' ס"ג ע"ב דעדים שכתבו בשנוי לא עשו שליחותן וע' בג"פ סי' קכ"ז דאפי' בשנוי דרבנן הגט בטל ויבואר זאת לקמן. ואמנם בפסול דאורייתא ודאי לא עשו שליחותן והנה דעת הרמב"ם והרי"ף דגם בכתיבה בעינין שליחות דוכתב אבעל קאי. אמנם בכתב הסופר שלא לשמה הוה שנוי בשליחות ולא מיחשב הכתיבה כאלו כתב הבעל רק אחר ונמצא דל"מ העברת קולמוס כיון דל"ה רק תיקון הראשון והרי הכתב הראשון לא כתבו הבעל ולא שליחו והוה כאחר וכבר בארנו כן מדברי המהר"ם שיף דהכל נקרא ע"ש הראשון והראשון לא הי' נכתב בשליחותו ואף אם יתקן הכתב הראשון מ"מ נחשב כאלו הסופר כ' ולא הבעל וז"ב דאינו גט וס"ל להרמב"ם והרי"ף או דר' חסדא מיירי בכתב הבעל בעצמו הגט אז ל"ש סברא זו או דלא ס"ל לר' חסדא דבעי שליחות בכתיבה רק דכתיבה הסופר מהני ורק צווי הבעל בעינן משא"כ הם דפסקו דבעי שליחות הוה בשנוי כאלו אחר כתב וממש כעדים שאין יודעין לחתום דל"מ הרשימה והוא דבר נכון לפענ"ד ומסתמא אחר כותב. והיכא שהבעל בעצמו כ' גם הרמב"ם יודה דמהני או דהוה ספק ודוק היטב בזה ומה שיוצא מזה לדינא בנידן שלפנינו יבואר לקמן אי"ה. ועכ"פ הראיתי ת"ל מקום להוכחת הת"ה. ואמנם לאחר העיון אין להוכיח מזה לשטת הש"ך ביו"ד סי' נ"ז והמהרי"ט דאין עושין ס"ס בידים אין לגזור כלל חתימה אטו כתיבה בערכאות דליכא למיחש דיטעו מחתימה דרבנן לכתיבה דאורייתא גם זאת לא יטעו ליתן לנכרי על סמך להעביר אח"כ קולמוס מטעם ס"ס דאין עושין ס"ס בידים וכיון דמחשש לשמה ליכא למיחש אין לגזור כלל בהחתימה אטו כתיבה כשכ"ל באריכות:

יג והנה לדינא יש מקום לומר דגזרינין חתימה אטו כתיבה וגם הת"ה לא סמך על ראי' זו לכן נסורה נא לדעת בכתיבה גופי' היכא שנכתב התורף והיודין אין נוגעין בא' הדין עם מי ואז נבוא לנידון שלפנינו. והנה בת"ה מביא בשם הגהות מיימוני לפסול תפילין שאין היודין נוגעין באלפין כמו בקיצו של יוד והת"ה כ' דדוקא בתפילין דבעי כתיבה תמה לא מיקרי אות שלם אבל בגט דל"ב כתיבה תמה הוה אות אפי' אינו שלם ולבסוף הביא ראי' מדברי הרא"ש גבי למהך דאות שאין נוגעת פסול אף בדיעבד והב"י בסי' קכ"ו חולק עלי' והכשיר אפי' בתורף עיי"ש. ולפע"ד הי' נראה כשטת רש"י ז"ל דאף בגט בעי כתיבה תמה ודלא כהתוס' גיטין כ' ע"ב ד"ה ל"צ דרש"י במנחות ד' ל"ד פי' הא דילפינן מזוזה בג"ש כתיבה כתיבה מה להלן על הספר אף במזוזה על הספר היינו דילפינין מגט והתוס' תמהו עלי' דהא תנן על עלה של זית ועל קרן של פרה כותבין ועוד תמהו במ"ש רש"י דצריך דיו בין במזוזה ובין בגט והקשו ותימא גדולה פירש"י דהא מכשירין גט בסיקרא ובסם ולפעד"נ לישב דברי רש"י ז"ל בפשיטות לפי המבואר בסוטה ד' י"ז אמר ר"י בשם ר' ישמעאל בג' פעמים הלכה עוקבת מקרא רחמנא אמר בספר והלכה בכל דבר ועיי"ש ברש"י. וא"כ לפי הקרא גט דוקא בספר ובדיו כמו דילפינין ואני כותב על הספר ובדיו דכל היכ' דבעי ספר בעי דיו. ואח"כ כשבא ההלכה ועוקבת הקרא לענין ספר ה"ה לענין דיו דכל היכ' דל"ב ספר ל"ב דיו ורש"י כ' בשבת ד' קל"ב י"ג מדות אין דנין מהלכה ומ"ה הג"ש כדקאי קאי דכמו דכתיבה דכתיב בגט הוה על ספר ובדיו כן במזוזה ועל ההלכה שאח"כ אין דנין גז"ש. ומ"ה גט כשר שלא בספר ושלא בדיו ומזוזה בעי ספר ודיו. ורש"י הוכרח לפרש כן דלפי' התוס' דהג"ש קאי אפרשת סוטה לפסול מזוזה בקנקנתום כמו פ' סוטה כדאמרינין בסוטה י"ט ועירובין י"ג. וע"כ פירש"י דהג"ש קאי על גט וכמו שפירשנו וע' במכות י"א פלוגתא אי אתקש ס"ת לתפילין להלכות וצ"ע מרש"י שבת קל"ב דכל י"ג מדות אין דנין מהלכה ואולי שם שאני דאין היקש למחצה. משא"כ בנ"ד אם אתה יליף גם ההלכה מיעקרא הג"ש כולו. וע' תוס' מנחות ל"ב ע"ב ד"ה הא מורידין שהקשו לפ"מ דיליף כתיבה כתיבה מזוזה מס"ת ליליף נמי ס"ת ממזוזה לענין שרטוט ובאמת ל"ק דשרטוט במזוזה הלכה כדאמרינין שם ואין דנין ג"ש מהלכה ומוכח דס"ל לתוס' כמו דאמרינין במכות למ"ד זה ילפינין היקש מהלכה ה"ה גז"ש (וע' פסחים פ"א ע"ב מוכח שם דילפינין גז"ש מהלכה) ובאמת לפ"ז יש לישב תמיהת התוס' דמשמע דס"ת לא בעי שרטוט וממס' סופרים משמע דבעי שרטוט דהדבר תלי' בפלוגתא דתנאי במכות י"א אי ילפינין גז"ש מהלכה כמו דפליגי בהיקשא שם לענין תפירה בפשתן גם ע' בתוס' שבת פ' ד"ה תפילין אגויל דס"ת כשר על נייר שאינו מחוק ותפילין פסול וצ"ע דהרי איתקש לתפילין וצ"ל דלענין כתיבה לא אתקש. ואכמ"ל בזה:

יד ועכ"פ לדברי רש"י דילפינין מזוזה מגט מגז"ש נהי דהלכה עוקרת קרא לענין ספר ודיו אבל לענין כתיבה י"ל אין גז"ש למחצה וליבעי כתיבה תמה וע' ג"כ ברש"י מנחות ל"ב לענין שרטוט ודקדוק בחסרות ויתרות יליף מזוזה מגט וה"ה לענין כתיבה תמה יליף בהיפך ורש"י במנחות ל"ב יסבור דר' מנימין בר' חלקי' דס"ל שרטוט של מזוזה הלמ"מ פליג אר' יהודה אמר שמואל דס"ל מגז"ש ועכ"פ הנה רש"י ס"ל הג"ש ושוב מצאתי ביש"ש פ"ב דגיטין סי' כ"ד שכ' וא"ל נילוף כתיבה כתיבה מהתם א"כ נבעי נמי ספר ודיו עיי"ש. וכבר כתבתי דלענין זה הלכה עיקרת קרא ולענין כתיבה כדקאי קאי וזה יהי' לדעתינו שיטת הרמב"ן והפוסקים דלענין גט בעי ג"כ מוקף גויל. ואמנם אם כי ישבנו שטת רש"י במנחות לפי המבואר ברש"י סוטה י"ז דגם הך דס"ל הלכה עוקרת קרא לא ס"ל ספר לספירת דברים בעלמא א"כ להלכה כרבנן והוה זה מקרא דל"ב ספר ודיו ולא ניתן הגז"ש רק מזוזה מסוטה או מס"ת ונמצא דלענין גט ל"ב כתיבה תמה וכן הסכמת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים וקצת בדרך פלפול הי' מקום לישב קו' תה"ד על הרא"ש שפי' בהך דלמהך שירחיק יותר משאר ההין והקשה בת"ה דאם נימא בגט כשלא הרחיק כלל ג"כ כשר למה פי' הרא"ש הכי דילמא קמ"ל בלא הרחיק כלל דבשאר ההין בדיעבד כשר ובזה פסול בדיעבד ומזה הוכיח הת"ה דגם בגט פסול ולהנ"ל י"ל עפ"י המבואר בקדושין ה' אביי ס"ל דבכסף לא מתגרשת מסברא ובעי וכתב למעט חליצה ומ"מ נקט חליצה מספר כנראה דהיא דרשא דריה"ג עיי"ש. לפי שהיא יותר פשוטה וכבר פירשנו דלריה"ג דספר דכתיב בגט ספר ממש א"כ יש מקום לדברי הגמ' סוטה דהלכה עוקבת קרא וילפינין הגז"ש במזוזה מגט וה"ה להיפך ובעי כתיבה תמה וכיון דאביי קאמר בגיטין פ"ה המימרא לא לכתוב למהך. והוה קשי' לי' להרא"ש איך יאמר סתם דלריה"ג לא איצטריך דלדידי' בעי היקף גויל. ומ"ה פי' יותר משאר ההין ולעולם הרא"ש ס"ל להלכה דבגט כשר בשאר ההין ול"ב היקף גויל וה"ה אותיות שלימות או כתיבה תמה ומ"מ ביו"ד שאין נוגעת באלף מסיק ביש"ש בדרך אפשר דאפי' בדיעבד פסול ואולי כונתו שלא במקום עיגון:

טו והנה הי' מקום לומר דאות שאינו גולם אחד חוץ מההין וקופין ל"ה אות אפי' אם ל"ב כתיבה תמה והא דאמרינין בשבת וכתבתם וכו' שלא יעשה אלפין עיינין ופי' הראשונים שיהי' היוד שאחורי הא' דבוק וכו' ומדיליף מוכתבתם כתיבה תמה משמע דזולת זה ג"כ אות היא רק דל"ה כתיבה תמה. גם שלא תקשה דא"כ למ"ל וכתבתם לכתיבה תמה והרי כתיבה לחודא נמי הוה באותיות מגולם אחת נ"ל בדרך זה דבמנחות ל"ד אמרינין יכול יכתבנה על האבנים ויליף כתיבה כתיבה לגז"ש א"ל ר"א ברי' דרבא לר' אשי רחמנא אמר על מזוזות ואת אמרת נילוף כתיבה כתיבה. אמר קרא וכתבתם כתיבה תמה והדר על מזוזות ומ"מ איצטריך גז"ש דלא לכתבי' אאבנא וליקבעה אסיפא עיי"ש וברש"י דבאבנים א"א כתיבה תמה ומעתה דוקא במזוזה הוצרך לכתוב וכתבתם דזולת זה הו"א שיכתוב על האבנים וע"כ א"א בכתיבה תמה ואם לא כתיב וכתבתם הו"א דגם בס"ת ותפילין ל"ב כתיבה תמה דגלי קרא במזוזה. ובפרט למ"ד דנין אפשר משאי אפשר מ"ה איצטריך קרא במזוזה משא"כ בכל כתיבה כגון בס"ת וגט ודומיהם בלא קרא בעי גולם אחד והגמ' ג"כ הוצרך להביא וכתבתם. דזולת הקרא הו"א דמזוזה על אבנים ומ"מ הוה כתיבה ול"ב בשום דוכתא גולם אחד והשתא דכתיב וכתבתם וגם מזוזה נכתבת על הקלף ולא על אבנים בעי בכל דוכתא גולם אחד וצורת אותיות כהלכה. ולדעתי יהי' זה דעת הר"ש הובא במרדכי ה' קטנות ריש פ' הקומץ דס"ת לא מיפסל בלא הקפת גויל רק בתפילין וכ"כ הברכת הזבח ברש"י מנחות כ"ט מה שפי' ובתפילין קמיירי וע"כ צ"ל לדידי' דלא יליף ס"ת מתפילין ומזוזה כמו דחלוק לענין עור כמ"ש תו' שבת ד' פ' הובא לעיל דלולא זאת אמאי לא יליף נמי לענין היקף גויל:

טז וכן יהי' זה דעת הדרישה הובא בסי' רפ"א דאשה כשרה לכתיבת ס"ת והוא יסבור דנשים חייבות במצות כתיבת ס"ת כמו שתמה באמת בשאג"א סי' ל"ה על הרמב"ם בזה ודוקא בתפילין פסולין משום כל שישנו בקשירה ומזוזה אף דחייבין כדאי' בברכות פסולין מהיקש דתפילין וס"ת לא איתקש בהאי פרשתא רק ת"ת כדמוכח בקדושין ל"ד ולא מצות כתיבת ס"ת ואמת דבמכות י"א מיירי דס"ת איתקש לתפילין שם מיירי מתפירה יליף הכי כמו קשירה דתפילין בעי התפירה בגידין כן לימוד בניו בעי בס"ת תפירה בגידין וגוף כתיבת ס"ת לא איתקש. ועוד דבמכות לא קאמר רק הוקשה כל התורה לתפילין וכל היכי דבעי תפירה בעי גידין משא"כ לכתיבת אשה שיש סברא לחלק מזוזה אתקש להדיא וס"ת לא אתקש להדיא. ועוד י"ל בהיפך דבאמת בנשים ליתא מצות כתיבת ס"ת ורק דס"ל כשטת הרא"ש דבדורות אחרונים אין לנו מצות כתיבת ס"ת כמ"ש הב"י כיון שלומדים בחומשים ובין נשים ובין אנשים שוין. ול"ק לפ"ז מה שהקשה בביאור מרדכי להגאון מהר"מ בנעט מגמ' דגיטין מ"ה דחשיב ג"כ ס"ת שכתבה אשה פסולה דאז בדורות הראשונים שהי' לאנשים מצות כתיבת ס"ת ולנשים לא הי' מצות דרשינין גם בס"ת כל שישנו כמו בתפילין משא"כ בדורות האחרונים דאין לנו מצוה זו כיון שלומדין משאר ספרים וע' בשאג"א או דס"ל להדרישה דהתוס' מנחות ל"ד כ' דיליף כתיבה כתיבה מוכתב לו את משנה התורה על ספר וזאת קאי על מלך ומצות כתיבת ס"ת ילפינין מואתם כתבו לכם את השירה הזאת וזה למ"ד חתימה ניתנה כמ"ש הב"י סי' ע"ר ולמ"ד מגלה ניתנה ע"כ מצות כתיבת ס"ת ל"ה בכלל מצוה זאת דרק השורה לבד המצוה ומותר לכתוב מגלה אחת ומצות כתיבת ס"ת אך ממצות תלמוד תורה ולא קאי בנשים ומ"ה בגמ' קאי למ"ד מגילה ניתנה ול"ה רק סניף ממצות ת"ת ולא קאי בנשים ואנן פסקינין חתימה ניתנה והוה מצוה אחרת וקאי בנשי' ומותר לכתוב. והגז"ש דילפינין במנחות קאי על פ' סוטה כפירוש השני או אך על ס"ת שהמלך כותב והרבה יש לדבר מזה:

ועכ"פ לדעת הר"ש והדרישה דלא ס"ל דס"ת שוה לתפילין לכל פרטי' א"כ גם בס"ת לדידהו וכשר בדיעבד באותיות שבורות שאינם מגולם אחד והרי להדיא מוכח מהא דאמרינין מ' וס' שבלוחות בנס הי' עומדים דבעי שלא יהי' הפסק באותיות כמו שהוכיחו הראשונים ז"ל והרי לא ילפינין מתפילין ובס"ת לא כתיב כתיבה תמה (והי' מקום לפ"ז לישב דברי הר"י אסכנדרי שחילק בין נדבק רגל השמאלית של ה' שניכר לכל שהיא ח' שמותר לתקן באותיות השם. ובין לא תלי כרעה כדקא יאות כגון דדבוק כחוט השערה דאסור למחוק באותיות השם כמו שהובא בב"י סי' ער"ה והרבה יש לתמוה בדברי'. וע' תשו' פנ"י ס"א וצבא הפוסקים ראשונים ואחרונים, ולהנ"ל הדבר נכון דבנשתנה לגמרי צורת אות יצא מקדושה ואם לא נשתנה לגמרי רק דל"ה כתיבה תמה יש לחוש לשיטת הר"ש שבמרדכי דלא ילפינין ס"ת מתפילין לענין הקפת גויל וה"ה לענין כתיבה תמה ושמא כשר היא ואסור מספק לתקן רק שלא תימא כיון דאסור מספק לקרות אין לו קדושה ויש לדמות לתלוי' גבי תרומה דאיכא פלוגתא בפסחים וה"ה כאן הו"א דמותר למחוק לצורך תיקון כמו שמותר לנתוץ לזה קאמר דשם א"א בלא מזבח אבל כאן אפשר בגניזה והוא ישוב נכון לפע"ד) וע"כ כדכתיבנא דגוף האותיות בעי שלמים ולא שבורים ורק לענין מוקף גויל בעי וכתבתם ולולא קרא דמזוזה היינו מוכרחין דאף בהפסק הוה אות דאז הי' כתיבה על אבנים והרבה יש. לדבר מזה ועכ"פ לשיטת הר"ש גם בגט בעי אותיות שלימות כמו בס"ת. ואולי אף לפסול בדיעבד:

יז ומ"מ לדינא כיון לכל הראשונים ואחרונים לא חששו לזה והקילו גם בכתיבה במקום עיגון א"כ בחתימה דליכא בית מיחוש רק לגזור כתיבה אטו חתימה והיכ' דבדיעבד כשר בכתיבה במקום עיגון כפסק הב"י ורוב הפוסקים אין לגזור בחתימה כלל כמו בטופס דמותר בדיעבד אף בלא מקום עיגון וה"ה בחתימה וע' בכ"ז במהרי"ק ובריב"ש ובב"ש ובקונטריס תיקון סופרים שבס' מגן גבורים. וביחוד ביו"ד שאחורי האלף דאינו דומה בהפסק לאות אחרת ופ' בג"פ סי' קכ"ה סקע"ב מה שרצה לחלק בזה רק שמסיק בשם הרד"ך דאין לחלק ומ"מ קיל הדבר יותר כיון דהיו"ד שאחורי האלף היא בהיפך ולא נראה כצורת האות ואפי' בס"ת דעת קצת הפוסקים דהיכא דלא נראה כשתי אותיות אין להחמיר:

תוכן העניינים

בית יצחק אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה