בית יצחק אבן העזר חלק ב· רבי יצחק יהודה שמלקיש
סימן יז
א
וע"ד אשר שאל בא' שנדר שלא לשתות יין אי מותר לעשות סחורה ביין אי ילפינן נדר משרצים לענין איסור סחורה. אכתוב בקצרה הנה ממה שאמרו בבבא מציעא (דף צ"ב) בנזיר שאמר תנו לאשתי ולבני אין שומעין לו. ודייק מזה דמשל שמים הוא אוכל. ומסיק משום קנס דנזיר סחור סחור לכרמא לא תקרב. ומשמע דנזיר אסור להיות פועל ביין וכש"כ דאסור לסחור ביין ועיין ברמב"ם בפ' ה' מנזירות הלכה ו' מד"ס אסור לנזיר לעמוד במושב שתויי יין. ויתרחק ממנו הרבה שהרי מכשול לפניו אמרו חכמים סביב לכרם לא יקרב הדבר יבואר דכש"כ דאסור לעשות סחורה. אמנם כיון שאמרו בגמ' דטעמא רק משום סחור סחור והרי לדעת הרבה פוסקים איסור לעשות סחורה היא מדאורי' ולא מגזירה וצ"ל דפועל ל"ה כסחורה וכבר כתבתי בזה תשובה ארוכה (עיין בח"ר ליו"ד סי' קמ"ג אות ח') דפועל ודאי ל"ה רק מדרבנן ומ"ה ל"א בגמ' רק מטעם סחור באופן דאין להוכיח מגמ' זו דיש חילוק בין נזיר לשאר איסורין דפועל בכל איסורין ל"ה רק מדרבנן. ועדיין הספק קיים היכא דליכא למיחש דלמא אתי למיכל לפמ"ש הח"ס סי' ק"ד בשם רמ"ע בתשובה דאסור לסחור אפילו היכא דליכא למיחש לדלמא אתי למיכל דלקולא ל"א טעמא דקרא האיך הדין בנדר. והנה כ"ת הביא ספרי בידו פ' נשא מיין ושכר יזיר אי נזיר שומע אני אף בסחורתו ורפואתו אסור ת"ל מיין ושכר יזיר מותר הוא בסחורתו ורפואתו. לכאורה קשה מזה על הגמרא מבבא מציעא צ"ב שהובא לעיל דמשמע דנזיר אסור להיות פועל ביין כמ"ש בשם הרמב"ם ולפי מה שכתוב בט"ז דהיכא דנתמעט בפירוש אין כח ביד חכמים לאסור א"כ סחורות נזיר דנתמעט בפירוש מקרא דיין ושכר ואיך אסרו חכמים וצ"ל דמקרא לא מוכח רק היכא דליכא למיחש דלמא אתי למיכל שכתבנו לעיל בשם הרמ"ע דאף במקום דליכא למיחש לאכילה אסור מקרא במידי דאכילה. א"כ קרא אתי במקום דליכא למיחש כגון שעושה מסחרו ע"י פועל משא"כ היכא דאיכא חשש אכילה אסור באמת בנזיר:
ב אבל עדיין קשה דסתם ספרי ר"ש והוא דריש טעמא דקרא ולדידי' היכא דליכא למיחש דלמא אתי למיכל גם בכל ענין שרי אף בשרצים ולמ"ל קרא בנזיר וצ"ל ה"א בנזיר אסור מקרא דיזיר קמ"ל בנזיר דשרי. ולעולם היכא דאיכא למיחש לאכילה שפיר אסרו חכמים מטעם סחור. וקצת יש לומר דלר"ש דוקא אצטריך בנזיר קרא להתיר סחורה ולרבנן א"צ קרא כלל לפמ"ש בתשו' חות יאיר הובא בפתחי תשובה וצדד לומר דבנבילות וטריפות איסור סחורה ל"ה רק מדרבנן. דמשרצים לא ילפינן דשרצים לא הי' להם שעת הכושר והובא זאת ג"כ בח"ס סי' ר"ה וצ"ע אף לסברתו דנבלות וטרפות ג"כ לא היה להם שעת הכושר דאסור משום אינו זבוח כדאיתא להדיא בש"ס חולין ק"כ ושם בתוס' ד"ה מאי להנך ובעיני גוף דברי החוות יאיר צ"ע דקרא דשקץ הוא לא יאכל קאי בשרץ השורץ על הארץ ונמצא הרבה שרצים שהי' להם שעת הכושר כגון תולעים הגדילים בפירות ועיין בש"ס חולין ס"ז מן שרץ לרבות יבחושין שסיננן הא לא סיננן שרי באופן דמשרצים ילפינן אף בהי' לו שעת הכושר ואף אם נאמר כמ"ש התוס' חולין ק"כ ד"ה חמץ דבעי שעת הכושר לאחר שיצא לאויר העולם מ"מ לפי מה דבעי רב יוסף חולין ס"ז ע"ב פירשה ומתה מאי לאויר העולם מאי א"כ לצד האיבעיא דאף בפירש לאויר העולם כל עוד שלא רחשה על הארץ שרי ודאי היה בשרצים שעת הכושר. ודלא כהחות יאיר. אך אמנם יש להקשות דלא ילפינן משרצים שכן בכעדשה וזה רק בשרצים טמאים ובשרצים טהורים יש להקשות שכן ברי' כמ"ש התוס' בזבחים ק"ו ע"ב עיי"ש ולפ"ז לר"ש דס"ל כ"ש למלקות בנזיר ובמכות י"ז אמרינן ר"ש לדבריהם דרבנן קאמר ולדידיה אין חילוק שפיר ילפינן נזיר משרצים ולכן ה"א לאסור בסחורה והצריך למילף מיין ושכר באופן דלרבנן ליכא למילף משרצים שכן ברי', ולפ"ז צ"ל הא דמקשה בבכורות חלב מנ"ל ויליף מדי חלב עזים ומקשה דלמא לסחורה והקשה בתוי"ט פ"ז דשביעית לפוסקים דמדאורייתא אסור לסחור בדברים האסורים מאי מקשה ולפי הנ"ל י"ל דשם מקשה לסברא דרצו לאסור משום דם ודם לא הוי ברי' דאם יחלק שמו עליו וליכא למילף משרצים משא"כ לסברת דאסור משום דאתי מחי וכל דין אבר מן החי. אבר מן החי נמי ברי' הוא וילפינן משרצים ומאי מקשה. אבל י"ל דנהי דאתי מחי אבל מ"מ החלב אם יחלק שמו עליו ול"ה ברי' וליכא למילף משרצים ול"ה רק מדרבנן ושפיר מקשה בזה:
ג
שבתי וראיתי דבמה שכתבתי להקשות על חילוק של החות יאיר לפי ס' דשרצים ל"ה שעת הכושר וכתבתי דכמה וכמה שרצים ה"ל שעת הכושר כל עוד שלא ריחשו ורק דמשרצים ליכא למילף משום שהוא ברי' יש לדחות לכאורה דגם ברי' לא הוי דלא נאסר מתחלת ברייתו אך זה אינו דזה דוקא מה דהוא ברי' לענין דלא בטיל ברוב בעי שתאסר מתחלת ברייתו כמ"ש תוס' ב"מ ד' ו' משא"כ לענין דל"ב כזית לא תלוי בזה כמ"ש הפליתי בסי' ק' סוף ס"ק ד' ודבריו מוכרחין כמ"ש תוס' זבחים ק"ו דשרצים הוא ברי' וכן מוכח במכות דף ט"ו דנמלה כל שהוא חייב וכן היא בשבועות כ"א וצ"ע על החו"ד סי' ק' ס"ק ה' שדחה דברי הפליתי בתולעים מתוך דברי התוס' במכות י"ז וכ' והיא ראי' שאין עלי' תשובה ואיך לא ראה סוף דברי הפליתי שחילק בין ביטול לחיוב לכ"ש עוד נלע"ד דאם נאמר דשרצים לא מקרי שעת הכושר והיכא שהי' עליו שעת הכושר ליכא למילף משרצים א"כ דם הו"ל שעת הכושר דדם איברים שלא פירש מותר. וכיון דלמ"ד דם נעכר ונעשה חלב ע"כ מדם איברים כדאמרינן בחולין דף ס"ט דהחלב מתמצה מהאברים, א"כ הו"ל שעת הכושר ושפיר מקשה בבכורות ודלמא לסחורה. ואמנם כ"ז אם בתולעים לא מקרי שעת הכושר אבל לענ"ד אם תולעים לא מקרי שעת הכושר ה"ה דם כל עוד שלא פירש לא הוי דם כלל והארכתי הרבה בדבר זה באיזו תשובה:
ד והעיקר לדינא נלענ"ד שהדבר תלי' באיבעיא דר' יוסף בחולין ר דאם בשרץ תכף לכשיצא לאויר העולם אסור לא מקרי שעת הכושר ואם פירשה ומתה מותר מקרי שעת הכושר. ולפ"ז בספק איסור והי' לו שעת הכושר מותר לעשות סחורה מס"ס שמא לא הוי איסור כלל ואת"ל הוי איסור שמא הלכה דפירשה ומתה אסור ומקרי שרצים לא הוה שעת הכושר. והיכא דהי' שעת הכושר ליכא למילף משרצים וע' במשנה למלך בפ"ח ממאכלות אסורות מ"ש מענין ספק איסור ב' פירושים ברמב"ם וזה דוקא אי בעי' דלא אפשטא הו"ל ס"ס. וע' בש"ך סי' ק"ד ואין עת האסף פה ולפמ"ש לעיל דדם ודאי ל"ה ברי' ומותר לסחור מהאי טעמא מדאורייתא לא קשיא מה שהקשה בנוב"י על תי' הפרי תואר מהא דמקשה ולחזקי' למ"ל דאיתקש דם למים ע"ש ולהנ"ל היתר סחורה בדם ל"ש למילף ממים כיון דליכא למילף משרצים וה"ה דל"ק מה שמקשים על הגמ' פסחים גבי חלב בדף כ"ג ל"ל קרא יעשה לכל מלאכה והרי אצטריך דמותר לעשות סחורה. ולהנ"ל ל"ק דחלב משרצים לא ילפינן שכן הו"ל ברי' כמ"ש תוס' חולין דף ק"כ ע"ב כה"ג. וע"כ צ"ל מ"ש הרמב"ם חוץ מן החלב היינו דרבנן ל"מ לאסור כיון שמפורש להיתר כמ"ש ג"כ המ"ל ואקצר בזה ועכ"פ הך דאם הי' שעת הכושר אין איסור לעשות סחורה תלי' באשלי רברבי ומ"מ בגוף שאלתו הדבר ברור דהיכא דליכא למיחש לאכילה ולא שייך סחור סחור שרי כמו שמותר לסחור בטבל מדאורייתא הואיל יהי' לו שעת הכושר ויש היתר לאיסורו וה"ה בנדר ונזיר כדמוכח ג"כ ממשנה דשביעית דיש דברים שהם מדאור' לדעת הרבה פוסקים ויש שהם מדרבנן:
ה ורגע תזכור מה שיש לדבר אדברי זקני הטו"ז לענין התיישים דכיון דבהיתר עושה אח"כ הו"ל כמו נזדמן עיי"ש שמביא מברכות דאמרינן אתחולי מתחלינן וכיון שהתחיל גומר ועיין תשובת עבודת הגרשוני מה שפלפל נלענ"ד להוכיח נגד זה מירושלמי ריש שקלים ממה שאמרו לא מסתברא אלא לשעבר אבל להבא לא ויאות אולי משקרא בי"ד חוזר וקרי בט"ו שמא אין שומעין. לא אם אתה אומר כן נמצא אתה עוקר זמן כרכים. ועיין בהגהת מהר"א ווילנער. והפשט הנכון דאם קרא בן ט"ו פעם אחת באקראי בי"ד יצא ידי חובתו. אבל מי שהוא מסופק אם הוא בן ט"ו או בן י"ד כיון שהוא צריך לכתחלה לקרות בי"ד ואם אתה אומר דיצא בדיעבד הרי אתה עושה מדיעבד לכתחלה. ונתבטל התקנה שיקרא בב' ימים מספק. ומ"ה אף אם קרא בי"ד לא יצא כיון דעשה לכתחלה וה"ה בדברי הטו"ז אם עשה לכתחלה דיעבד ל"מ דדוקא נזדמנו ולא היכא שעשה כן לכתחלה והיא ראיה נכונה קצת יש לומר דשם הסברא כיון דזולת זה נתבטלה התקנה מב' ימים משא"כ הכא ואקצר דלפענ"ד ההוכחה נכונה דגם הכא ע"י מה שעושין כן לכתחלה בטלת לתקנה. ואין עת האסף פה כי לא באתי רק לעורר על המעיין:
ו ועפ"י האמור לעיל דמאי דמקשה ודלמא לסחורה הוא דוקא לסברת דם נעכר ונעשה חלב דכיון דדם לא הוי ברי' ליכא למילף משרצים משא"כ לסברת האוסר משום אמ"ה דהוי כאמ"ה ואסור בסחורה בדבר העומד לאכילה מן התורה דהוי ברי' ואיכא למילף משרצים או עפ"י סברת הפ"ת שחילק בין דם לאמ"ה יתיישב מה שהקשיתי זה כמה קושיא גדולה דילפינן מארץ זבת חלב ודבש דחלב שרי' וקשה לר"מ דסבירא ליה (חולין ק"ב) דאמ"ה אינו נוהג אלא בבהמה טהורה ולא בחי' ועוף ודלמא כונת התורה חלב חי' דבזה ליכא איסור אמ"ה ובשלמא מילפותא דב"ח או מפסולי המוקדשים או מחלב עזים שפיר מוכח משא"כ מארץ זבת. ואי דמ"מ בחי' איכא לר"מ עשה שאינו זבוח כמ"ש התוס' (חולין ל"ב) והפ"מ בפתיחה נסתפק בזה ובאמת מבואר זאת בתוס' מ"מ לפמ"ש הה"מ והובא בש"ך סי' ע"ט דהיוצא מן האשה מותר ול"א מקרא דהטמאים א"כ אין להוכיח מתו' דחלב של בהמה שרי לר"מ. וכתבתי ליישב לפמ"ש התוס' (חולין ל"ג) דלבן נח אסור אף חי' אף לר"מ ול"ש מי איכא מידי כיון דלישראל אסור משום דאינו זבוח א"כ אי ס"ד דחלב של בהמה הוי אמ"ה א"כ אסור לנכרי וגם חלב של חי' אסור וקשיא אחלב חי' מי איכא מידי דבזה ליכא איסור עשה לישראל כדמוכח מקרא דזבת וע"כ ליכא איסור אמ"ה בחלב. והיא הערה נחמדה. אלא דלפמ"ש בפליתי דגם לפי ההו"א דחלב אסור לא אסור רק לישראל אבל לנכרי מותר דל"ש לאסרו רק מקרא דהטמאים ועיי"ש א"כ הק"ל. אך להנ"ל יתיישב דהרי באמת יליף מקרא דדי חלב עזים ורק דמקשה ודלמא לסחורה וזה דוקא אם אסור משום דם מותר לסחור מדאורייתא אבל אם אסור משום אמ"ה אסור ב ש כ בר בסחורה דבזה ל"ש לומר יש היתר לאיסורו דחלב זה אין לו היתר א"כ כיון דלמ"ד דאסור משום אמ"ה שפיר מוכח מקרא דחלב עזים ורק למ"ד אסור משום דם ליכא הוכחה. ולדידי' מוכח מקרא דארץ זבת דאם איסורו משום דם ליכא חילוק בין חי' לבהמה:
ז ודע דמה שכ' בשעה"מ פ"ג מאסורי מזבח דחלב של בת פקועה הוי כחלב שחוטה והוכיח מסוגיא זו ובח"ס סי' י"ד הוכיח מרש"י שכ' הטעם דחלב שחוטה הטעם דאינו ראוי להיות אם ובת פקועה ראוי להיות אם אמנם בכל סוגיא דחולין קי"ד משמע דחלב בת פקועה הוא כחלב שחוטה דאל"כ מאי קאמרי מאי לחלב אמו שכן אסורה עמה בשחיטה, ואם חלב בת פקועה אסורה וקרא סתמא מיירי א"כ זו אינה אסורה עם בנה בשחיטה כמ"ש הש"ך סי' י"ג וג"כ משמע לי' לגמרא חלב אמו דל"ה בת פקועה ודוק. ומ"ש כת"ה דיליף מבשר בחלב ודלמא אצטריך לחצי זית בשר וחצי זית חלב וא' לחנ"נ כבר הרגיש בזה במהרי"ט אלגאזי והרבה יש לפלפל מזה:
והנני ידידו ודו"ש