אור ברסלב

בית יצחק אבן העזר חלק ב· רבי יצחק יהודה שמלקיש

סימן יב

סימן יא

ב"ה ברעזאן תרכ"ז. שאלה אשה שבאתה לפנינו להנשא והיא מוחזקת באשת איש או אף אם אינה מוחזקת באשת איש רק שהיתה מתכסה בצעיף דבודאי יש לה חזקת א"א. ואומרת נתגרשה בב"ד פלוני ואין לה היתר מב"ד אם יש לסמוך על הטעלעגראף שיכתוב הרב שנתגרשה אצלו שהיא גרושה ותועיל להאשה להנשא:

א תשובה הנה לכאו' ל"מ עדות הרב עפ"י הטעלעגראף דהרי הרב בעצמו איננו כותב רק העכו"ם כותב ומעתיק הכתב א"כ הו"ל עד מפי עד וגם אין עדות לעכו"ם וגם זולת זה הו"ל הרב רק עד אחד. ובכל זה צריך עיון רב ואבאר. ובח"מ סי' מ"ה ס' ה' מבואר מקום שנהגו הסופר חותם עפ"י העד במס"ק מהני בקבלו עליהם בני העיר ואם לא קבלו עליהם ל"מ מטעם דבקיבלו לא גרע מקיבלו עליהם קרוב או פסול. אבל בלא קיבלו הו"ל כעד מפי עד. ועיין בש"ך שם שכתב דזה דוקא בשטר ראי' אבל בכתב יד כמו בממרני מהני חתימה במסה"ק. ובקצה"ח הקשה מדברי הגהת אשר"י פ"ב דגיטין שרצה לומר דמהני בגט חתימת סופר שיחתום שם העדים ומסיק דגט פסול הרי דלא מהני בענין כזה שליחות ע"ש וע' בנתיבות. ולפענ"ד אין ראי' מדברי הרא"ש. דלפי המבואר במס' גיטין (דף ט' ע"ב) ד"ה אע"פ דלר"מ דעדי חתימה כרתי בעינין שליחות בחתימת עדים דוכתב אבעל קאי. ולר"מ דכתיבה דקרא חתימה היא דל"ב לשמה בכתיבה היינו שהעדים חותמין בשליחות הבעל א"כ פשיטא אם הסופר חותם בשליחות העדים הו"ל מילי ולא ממסרון לשליח. דכמו שמבואר בגיטין (דף ס"ו) היכא דעדים יצוו לאחרי' לחתום הו"ל מילי ולא ממסרן לשליח ה"ה אם העדים יצוו לאחרים שיחתום שמם הו"ל ג"כ מילי. ומ"ה חולק הרא"ש על רבינו שמחה בהגהת אשר"י. משא"כ בכת"י הלוה צוה לאחר לחתום שמו מהני בתורת שליחות דמילי ל"ש רק בשליח עושה שליח ולא בשליח ראשון:

ב והנה דברי רבינו שמחה שהכשר גט שחותם הסופר בשם העדים בתורת שליחות כמו שהאריך הגהות אשר"י בשמו תמוהים מאוד מגמ' גיטין ס"ו דמקשה שם אלא אי אמרת כתב ידן הוא מי איכא בי דינא דלא ידעו וחתם חתימת ידייהו ומשני אין איכא בי דינא חדתא. ולרבינו שמחה דס"ל עדים מותרים לעשות שליח לחתום שמם וע"כ ס"ל לרבינו שמחה דל"ש בזה עד מפי עד דכמו שכתבו התוס' גיטין דס"ו לענין אומר אמרו דל"ה עד מפי עד כיון שעיקר עדות לא נמסר אלא לאחרונים וראשונים הם שלוחי הבעל כ"ש היכא שהראשונים הם עדים והאחרונים הם רק שלוחם לחתום ל"ה עד מפי עד וגם ע"כ ס"ל לרבינו שמחה וזה ל"ה מילי דהחותם הוא שליח של העדים ואין לו שייכות כלל לשליחות הבעל. דאל"כ איך הכשיר רבינו שמחה. א"כ למ"ל במתני' שילמדו ויכתבו והיינו שיחתמו והרי יכולים לצוות לאחר לחתום שמם ומהני לרבינו שמחה וזה תמוה גדולה ומה שנלענ"ד ליישב דרבינו שמחה שהכשיר מיירי שהסופר שמע מפי הבעל שצוה לעדים לחתום וגם הבעל שמע שהעדים צוו לסופר לחתום שם העדים ואולי גם הבעל עשה הסופר לשליח ורק דחתם סופר פסול מטעם שמא יחתום הסופר משום כיסופא כדאית' בסוגי' דאומר אמרו. והוסיף רבינו שמחה דבכה"ג דסופר חותם שם העדים בשליחות העדים ל"ש חששא דמחמת כיסופא כיון דחותם שם העדים א"כ בכה"ג ל"ש עד מפי עד כיון ששמע בעצמו ציוו הבעל וגם מילי ל"ש כיון דהבעל עשה אותו לשליח לזה אבל במשנה דצוה לב"ד הגדול ל"מ מה שהב"ד יצוו לאחר לחתום כיון דהו"ל עד מפי עד או מילי לא ממסרן לשליח כן נ"ל ועדיין צ"ע. ושוב עיינתי בלשון הגה"א שהקפיד דוקא שהבעל נתנו בפנינו ואז מהני שליחות משא"כ בשם בסוגיא דהבעל אין נותנו בפנינו ל"מ שליחות ולק"מ. ואולי אף עדים על השליחות ל"מ רק שהבעל יתן בפנינו ובגוף הדבר דל"מ שליחות בעדים בחתימתן אף דרשב"ץ כתב דהוי עד מפי עד והקצה"ח ס"ל גם זולת זה ל"מ שליחות אבל לא העלה דבר ברור. נלענ"ד סברא נחמדה מאוד דבאמת דעת הש"ך בסי' ל"ח דאף הרז"ה מודה דבשטר שייך דין הזמה ועיין בקצה"ח סי' ל' מ"ש ליישב קושית הנ"י דשטר שאין בו זמן הו"ל עדות שאאי"ל ותירץ הקצה"ח דהוי כאומר היום עיי"ש. ועיין ג"כ בנתיבות ריש סי' ל'. וגם ל"ק הרי בכל שטר הו"ל עשאאי"ל דעדים יאמרו אחרוהו. דבאמת על הזמן לא נגמר עדן ההגדה וכשירצה להזימם ישאלו הב"ד לעדים אם כתבו בזמן ואז שייך הזמה על הכל כמ"ש בנתיבות דפסלינן למפרע עיי"ש, ועכ"פ הו"ל עדות שבשטר עשאי"ל ע"י שיאמרו בזמן כתבנו:

ואמנם אם העדים יעשו שליח לחתום הו"ל עשאאי"ל דכיון דבאמת לא ראו העדות הו"ל החתימה דבר עבירה ואין שליח לדבר עבירה. ולדעת התוס' השליחות בטל ול"ה עדות למפרע ואף אם אין השליחות בטל אבל עונש אין מגיע להעדים. ולפ"ז הו"ל עשאאי"ל (וכיוצא בזה כ' בתשו' ברית אברהם חיו"ד סי' נ"ט אות י"ז בטעם דאין דנין דיני נפשות בעדות שבכתב דכל הטעם דמהני כתב משום דהוה ראוי להגדה ובדבר עביר' ל"א כל הראוי לביל' ונמצא דהוה עשאי"ל ע"ש ובנ"ד עדיף משם) וזה הערה נחמדה. אמנם לדעת התוס' ב"ק דהיכא דהשליח שוגג יש של"ע א"כ שוב הו"ל עשאי"ל והעדים נענשים א"כ הרבינו שמחה י"ל א' דס"ל היכא שהשליח שוגג יש של"ע והו"ל עשאי"ל או דס"ל כיון שאין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה ל"ב עשאי"ל ולפ"ז ל"ק לרבינו שמחה ממה שאמרו שם בגיטין ס"ו שילמדו ויכתבו ואמרו בגמ' דמיירי בחתימת ידן דקשי' הו"ל לאחר לחתום בשמם ויעידו עדים על השליחות דכיון דשם קאי על הלכה שהעלה ר' חנינא איש אונו מבית האסורין ועיין ברש"י שהעלה זאת בשם ר"ע. ור"ע ס"ל לגירסת הלחם משנה פי"ג מגירושין דבודקין עדי נשים בדרישה וחקירה ולא כגירסא דידן ולזה אמר ר' יוסי לשיטת ר"ע דהב"ד ילמדו ויתנו ול"מ מה שיצוה לאחר לחתום בשמם דהו"ל עשאאי"ל דאשל"ע. משא"כ לדידן דס"ל עדי נשים אין בודקין ול"ב עשאי"ל שפיר פסק רבינו שמחה אף דבב"ד לכ"ע ל"ב עשאי"ל דגם סנהדרין ראו טריפה שהרג הורגין זה דוקא משום ובערת הרע מקרבך אבל בגט להסוברים דבעי עשאי"ל גם ב"ד בעי שאי"ל דלא עדיף מעדות לר"י. וזה אין להקשות בכל אומר אמרו הו"ל עשאי"ל זה אינו דהעדים האחרונים הם העיקר כמו שכתבו התוס' ויכול להזימם שלא שמעו מפי ראשונים וכן בכל עד מפי עד והרי ע"ז הוא מעיד משא"כ בעדים שעשו שליח לחתום אם יזימו הראשונים אשלד"ע ולא נעשה שום עונש להעדים וזה ברור ונכון וע' בש"ך סי' שמ"ח פוסק אפי' בשליח שוגג אין שליח לדבר עבירה דלא כהתוס':

ג ובאמת גם זולת סברתינו יש מקום לומר דלא מהני שליחות בחתימות עדים ל"מ אם נאמר דהוי מצות שבגופו כסברת התוס' רי"ד ודאי לא מהני שליחות אך אף אם לא נאמר כן מ"מ נ"ל כמו שכתבו תוס' דהיכא שהעדים אינם נאמנים מתורת עדות רק צריכים לישבע ל"מ עיין תוס' קידושין דף מ"ג ע"ב. כן היכא שהעדים צריכים עדים על עדותן לא מהני. בגוף הסברא שכתבתי דהיכא דצריך עדים על עדותן ל"מ יש לסתור דאינו דומה לשבועה דשם אינו נאמן בעדותו וכאן נאמן הוא אך שאין יודעין אם הוא העיד אך מ"מ דברינו נכונים דהנוב"י סי' ס"ח בקמא חיו"ד כתב דבאמת כתב הוי כדיבור לכ"ע אך מ"מ ל"מ כיון שאין כותב לפני ב"ד הוי כעד מפי עד. אך מ"מ זה ליתא כיון דעדים חתומין הוי כנחקר בב"ד ול"ש עד מפי עד כמו שכתבו תוס' ב"ק (דף צ"ח) דהיכא דנחקר בב"ד מהני וזה אם אין צריך קיום אבל אם צריך קיום ועדים לא הוי כנחקר בב"ד ול"מ מידי רק מצד התקנה ודו"ק כי קצרתי. ולכאורה לפ"ז מה מהני עדות שבשטר הרי צריך עדים שזה חתימת העדים אך עדים החתומים כמי שנחקר עדותן דמדאורייתא לא בעי קיום וזה לדעתי טעם הרמב"ם שכ' דעדות שבשטר לא הוי רק מדרבנן ומקשים מגיטין (דף ג') ולהנ"ל נכון דבאמת מדאורייתא ל"ב קיום ומהני שפיר עדות שבשטר אך לבתר דתקינו רבנן דבעי קיום ול"ה כמו שנחקרה עדותן דעדיין צריך בירור עדים או שטר לדמות שוב ל"ה עדות כלל. כמו שכתבו לענין שבועה ומ"ה מהני רק מדרבנן דלולא תקנת חכמים על שטרות ל"ה מהני אבל קודם שתקנו דבעי קיום ודאי מהני עדות שבשטר וזה נכון לדעתינו ולפ"ז היכא שֶמְצַוֶה לאחר לחתום ובעי עדים שעשה שליח לחתום ל"מ כלל ויש עוד לומר דהוי דבר ול"ח דבר. ואין כאן מקומו להאריך דבאמת מרשב"ץ משמע דהוי עד מפי עד וגם רבינו שמחה מודה ולא הוכשר אלא בגיטין דלא הוי שטר ראי' דמיד מותר לשרוף כמ"ש להדיא ולא ס"ל דגם שטר קנין בעי שיועיל לראי' כמ"ש תוס' כתובות (דף כ"א) אבל בשטר ראי' גם רבינו שמחה מודה. ותבנא לדינא כיון דכל עיקר טעם הרשב"ץ דל"מ מה שעדים יצוו לאחר לחתום משום דהו"ל עד מפי עד א"כ לפי מה שפסק הט"ז סוף סימן ל' והקצה"ח והנתיבות דלא כהסמ"ע ועדים ששמעו עדות שנחקרה בב"ד יכולין להעיד ול"ה עד מפי עד כש"כ במעשה ב"ד דלכ"ע ב' יכולין להעיד שראו מעשה ב"ד א"כ כשהב"ד מצווין לאחר שיכתוב ויחתום אותם מהני להרשב"ץ דל"ש במעשה ב"ד עד מפי עד באופן דמצד עד מפי עד אין לחוש כלל כיון שהרב מצווה לאחר לחתום אותם ודוק היטיב בזה:

ד ואמנם מצד אין שליחות ואין עדות לנכרי יש לעיין בזה (ולומר כדעת המחנה אפרים דפועל שאני דיש שליחות לפועל נכרי לא נהירא בנידון דידן דבודאי אף שישלם שכר ל"ה הבעל מלאכה כפועל אך הוא שליחא דמלכא ופועל דידיה וז"ב). והנה לענין דיני ממונות הדבר ברור דמהני עדות הטעלעגראף אף שכותב אותו נכרי כיון דהוא ממונה מהמלך והדבר ידוע דאין משקר דלא מרע נפשי' וכמו שהאריך הרשב"א בתשובה הובא בית יוסף סי' ס"ח בחו"מ לענין ספר הערכי ואפילו עד אחד נאמן וכמו שכ' ג"כ הרמב"ן הובא בטור שם לענין ניטארין של מלכות ובפרט הכא דהוי מילתא דעבידא לגלויי ואין לך ענין נאמנות יותר מזה באופן דהדבר ידוע דאיננו משקר אך עיקר ספק הוא דכיון דאין דבר שבערוה פחות משנים ואם האשה בחזקת א"א איך נסמך ע"ז לענין גיטין. והתוס' כתבו בגיטין דף ט' ע"ב בד"ה אעפ"י דשטרות העולין בערכאות של עכו"ם ל"ה אלא תקנתא דרבנן היכא דקים לן בסהדותייהו שהוא אמת דלא מרעי נפשייהו לענין שטר מתנה ל"מ עיי"ש הרי להדיא אף שהדבר אמת ל"מ רק מדרבנן א"כ היכא שהאשה מוחזקת בא"א ומדאורייתא אסורה להנשא זולת בעדים כשרים שיוצאה מחזקה דאין דבר שבערוה פחות משנים ואיך רבנן עוקרין דבר מן התורה בקום ועשה ודוקא בעדות אשה במת בעלה כתבו תוס' (נזיר מ"ג) דחכמים עוקרין דבר מן התורה היכא שיש טעם וסברא וכאן לא מצינו שהחכמים הימנוהו לערכאות בזה. עוד כתבו תוס' (גיטין דף ד') ד"ה מודה ר' אליעזר במזוייף מתוכו דהיכא שחתומים קרובים או פסולין בדין מיפסלי דלמא אתי למיסמך עלייהו להשיאה אעפ"י שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשרים כדאמר פ' ד' אחין. הן אמת דעל ראיית התוס' מפ' ד' אחין מהא דאמרו דילמא חזו בכתבא עיי"ש. אין ראי' דשם להרוג נפש בודאי ב"ד אין רשאין להרוג אם לא עפ"י עדים כשרים והרי בעינן עשאי"ל ונמצא קרוב או פסול עדות בטל ואיך יהרוג ב"ד עפ"י עדים מעידים מפי כתב משא"כ בגירושין לענין שתנשא האשה הרי כ' הב"ש בסי' מ"ב ס"ק י"ב דאם עדי קידושין א"צ דרישה וחקירה ודמי' לדיני ממונות מהני ידיעה בלא ראי' עיי"ש א"כ מאי בכך שתנשא האשה כיון שנודע לב"ד שהי' עדי מסירה ונתגרשה מאי מכשול יהי' אם תנשא ואינו דומה לדיני נפשות דל"מ ידיעה בלא ראי'. ואף אם נאמר דתוס' חולקים על סברא זאת של הב"ש מ"מ אינו ראיה מדיני נפשות לגט דאם האשה תנשא והיא נתגרשה בגט כשר והרי הב"ש כתב סי' מ"ב ס"ק ח' דאף נמצא קרוב או פסול נהי דהב"ד אינן יכולין לפסוק אבל מ"מ בשעת קידושין הי' העדים כשרין הרי אף דהב"ד אינן יכולין לפסוק מ"מ האשה מותרת לדור בקידושין אלו. וה"ה בגירושין. אך י"ל דזה ל"ק דבקידושין מאי איכפת לן משא"כ בגירושין הבעל אסור בה כל עוד שלא ידוע לו בעדים שנתגרשה וחיישינן שיסמוך על עדים אלו. ובאמת בעניותא יש לפקפק על דברי הב"ש ס"ק ח' דלדעתינו כל עדי קידושין בעינן עדים שיהיו ראויין להעיד בב"ד שנתקדשה אף אם יכחיש אחד הבעל או האשה דזולת זה לא מהני. ובנמצא קרוב או פסול כיון דאין ראויין להעיד בב"ד לא הוי עדים כלל ואכ"מ לפלפל בענין זה ועכ"פ הדבר ברור דלהתוספת ד"ה מזוייף מתוכו אף שנודע מהטעלעגראף שהענין אמת אין לעשות כי אם בעדים כשרין:

ה הן אמת דזה דוקא לשיטת התוספת אבל רש"י דף יו"ד כתב מודה ר' אליעזר במזוייף מתוכו דחיישינן דלמא קאתי לממסרה באפייהו ומיסמך עלייהו ודקדק הפנ"י דרש"י ס"ל דלא חיישינן שמא הב"ד יתירוה ולא יביאו עדי מסירה לפנינו דמאי איכפת לן דס"ל לרש"י כיון דערכאות לא משקרי ובודאי הגט נחתם בציווי הבעל והי' ביד הבעל בודאי נתגרשה בעדי מסירה וכדין התירוה ורק דחיישינן שהבעל יסמוך ויסבור שערכאות כשר אף לעדי מסירה. ובאמת כן הוא דעת הא"ז הובא בשלטי הגבורים דגט שבא לפנינו בחתימת ערכאות א"צ להביא עדי מסירה לפנינו דמסתמא נמסר לה כדין. הרי דסומכין על ערכאות ומתירין א"א ואמרינן מסתמא נמסר לה כדין ה"ה אם ערכאות מעידין שנתגרשה האשה בב"ד פלוני אמרינן מסתמא כדין נתגרשה ואין להקשות על א"ז איך ע"י עדות ערכאות מתירין א"א לעלמא והתורה אמרה אין דבר שבערוה פחות משנים די"ל דס"ל לא"ז כעין שכתב הב"ש בסי' מ"ב דידיעה בלא ראי' מהני בקידושין וה"ה בגירושין וכיון דהדבר נודע שנתגרשה דערכאות לא מרעי נפשייהו ובודאי נתגרשה בעדי מסירה מותרת בידיעה בלא ראי' ועוד י"ל דס"ל לא"ז כשיטת הת"ה הובא בא"ע סי' מ"ה לענין סבלונות אף ששלח בלא עדים חיישינן לקידושין אף דבקידושין בלא עדים ל"מ כיון דאנן סהדי ששלח כפי המנהג הוי כאלו קידש אותה בפנינו ה"נ ס"ל לא"ז דאטו ערכאות מעידין שנמסר בפניהם ערכאות מעידין שנחתם בציווי הבעל ואנן אמרינן שמסתמא נמסר בעדי מסירה והיכא דאנן סהדי הוי כנתגרשה בפנינו:

ו והפ"י תמה תמהון גדול על שיטת הא"ז דהא דמפלגינן בין מובהקים לשאינן מובהקים היינו דמובהקין יודעין הב"ד דגוים נינהו ויצטרכו להביא הע"מ לפנינו משא"כ כשאינן מובהקים יסברו שהם ישראל משא"כ כשאין ע"מ לפנינו פסול בכל ענין דאם נאמר דאפילו בכה"ג כשר דתלינן שהבעל הי' בקי א"כ כשאין מובהקין נמי ודוחק לומר דאשמעינן דהבעל יסבור שהם ישראלים דהבעל ודאי ידע שהם מרכאות כמ"ש הפ"י. ולפענ"ד דברי הא"ז נכונים דזה מה שאמרה תורה אל תשת רשע עד הוא אזהרה לב"ד שלא יפסקו עפ"י הרשע ולא יקבלו דבריו אף שאומר אמת וזה היכא שהב"ד מקבלין אותו לעדות ומ"מ יש דברים דרשע כשר להעיד כגון בעדות אשה מסיח לפי תומו. והב"ד אינו עוברים באל תשת דאין מקבלין אותו לעד כשר. אך מאמינים אותו בתורת אומדנא מטעם דהוי מלתא דעבידא לגלויי וכדומה או מטעם דייקא וז"ב. ומעתה הן אמת היכא שהב"ד יודעין שחתומין נכרים ויודעין אנו שנעשה בערכאות דלא מרעי נפשי' ומ"מ מתירין האשה דאמרינן כיון שהדבר אמת שנמסר הגט מיד הבעל לאשה ובודאי נמסר בעדי מסירה הב"ד אינם עוברים על אל תשת רשע עד דהכי מתירין עפ"י ערכאות אנן מתירין מכח דאנן סהדי שנמסר בעדי מסירה ומ"ה מתיר הא"ז וזה בשמות מובהקים אבל בשמות שאין מובהקים חיישינן שהב"ד יסבור שהם ישראל ויתירו עפ"י העדי חתימה שיקבלו עדי חתימה לעדות גמורין ואז יעברו על לאו אל תשת רשע עד שיקבלו עדות עכו"ם לעדות גמורה ומ"ה פוסל ר"ש בשמות שאינם מובהקים אף בערכאות וזה סברא ישרה ליישב דברי הא"ז התמוהין מאוד:

ז עוד נלענ"ד דס"ל לא"ז כשיטת הרבינו יקיר הובא ברא"ש דעכו"ם כשר לעדות מן התור' ורק משום שמשקרין פסולין והיכא דקים לן שאומר אמת כשר. והרא"ש הקש' עליו דאפי' עבד פסול בב"ק (דף פ"ח) וכ"ש נכרי וכן הקש' התוס' דף ט' (וע' מ"ש לעיל ח"ר סי' ע"ח מאות ה' עד אות ט' בישוב דברי רבינו יקיר וע' עוד לעיל מ"ר סי' קי"ז אות ד') ומ"ה ס"ל לא"ז ג"כ דהיכא שבאתה לפנינו בגט בחתימות עדי ערכאות מותרת להנשא דמסתמא נמסר בעדי מסירה דנהי דס"ל נכרי כשר לעדות מה"ת מ"מ בגט פסול דלאו בני כריתות נינהו ולא בני שליחות נינהו כדכתבו התוס' וזה דוקא שיהיו כשרין לעיקר הגט שיועיל חתימתן לר"מ או שימסור בפניהם לר"א לזה לאו בני כריתות נינהו אבל לר"א דעדי מסירה כרתי ובאמת מסר לפני עדי מסיר' ורק שהב"ד יתירו להנשא ע"י ערכאות שנא' על ידן מסתמא נמסר לפני עדים כשרים בכה"ג מהני דלא"ז אם ערכאות יעידו שנתגרשה בפני עדים ישראל מהני דכשרין לעדות מן התורה ואף לרבנן אם אינן משקרין כן נראה ליישב דברי הא"ז שלא יהי' חמור כל כך ואמנם לפי מה שהוכחתי לעיל (סי' ע"ח אות ו'). מגמ' ב"ק י"ד דנכרי פסול דלאו אחיו הוא א"א לומר כדברי רבינו יקיר:

ח ובעיקר הדבר נלענ"ד דלר"ש דדריש טעמא דקרא אף לקולא בכמה מקומות א' י"ל מה דפסלה התור' נכרי לעדות משום דלאו אחיו הוא במצות היינו כיון דלאו אחיו הוא במצות חיישינן למשקר כמ"ש סברא זאת הפ"י ד' כ'. אבל אי ידעינן דאומר אמת כגון בערכאות נאמן מדאורייתא. אבל כ"ז לר"ש דדריש טעמא דקרא ולרבנן דלא דרשו טעמא דקרא אף אם ידעינן דאומר אמת ל"מ ובהכי מיושב קושית התוס' (גיטין י' ע"ב) דמקשה בגמ' על ר"ש והא לאו בני כריתות נינהו וכתבו תוס' ה"ה דהוי מצי להקשות לאו בני עדות נינהו ולהנ"ל לא הוי מצי להקשות על ר"ש דהוא דריש טעמא דקרא ומ"ה לא מקשה רק לאו בני כריתות וגם דברי רבינו יקיר ושיטת הא"ז שהובא בשלטי גבורים הנ"ל ודברי רש"י בכמה דוכתי מיושב לפ"ז דכ"ז למאן דדריש טעמא דקרא ובזה ל"ק מה שהקשו התוס' על רש"י דס"ל ערכאות כשרין מן התור' וע' תוס' (ב"ק פ"ח ד"ה והא עבד) שהקשו על דבריהם ולהנ"ל נכון דרש"י ס"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא (על התשובה הזו רמזתי לעיל סי' ע"ח ריש אות ט') ובהכי מיושב מה שברש"י גיטין (דף י') פי' רש"י מודה ר"א במזוייף מתוכו פסול מדרבנן דלמא אתי למסמך הבעל בלא עדי מסירה והיינו דוקא אחשש הבעל וברש"י סנהדרין וב"ב לא הצריך רש"י לפרש כן ושם משמע דמדינא פסול דשטר חספא בעלמא הוא ולהנ"ל נכון דכאן קאי לר"ש דדריש טעמא דקרא ושפיר סמכינן אערכאות כנ"ל ומ"ה אין חשש שמא תנשא והוצרך רש"י לפרש שמא יתן בלא עדי מסירה והם לאו בני כריתות. משא"כ בשאר דוכתי דמיירי בפסולין ממש השטר פסול מדינא דחיישינן שמא יוציא הב"ד שלא כדין וכיון דהשטר פסול מדינא מחשש הנ"ל הו"ל חספא בעלמא ודוק ויש מקום לומר בטעמא דר"ש (מכות ה') דלא ס"ל נמצא אחד קרוב או פסול עדותן בטלה והוקש שלשה לשנים כר"ע משום דס"ל טעמא דקרא דקרוב או פסול ל"מ משום דמשקר א"כ כשיש שנים בלעדו מאי איכפת לן ור"ע ס"ל דהוה פסול הגוף דל"ד טעמא דקרא ול"מ אף שנים בלעדו. ולכאורה נכונה סברא מקום לומר כרבינו יקיר וספר מעין זאת ואקצר הפעם ואמת דאם נאמן מאי זה שהרעיש בפסקי מהרא"י סי' ק"ל על הרא"ש בבכורות ועל הא דמהני קפילא (בחולין קי"ב) והובא בט"ז סי' צ"ח מהא דאין מסל"ת נאמן אלא בעדות אשה בב"ק קי"ד ולהנ"ל שם מיירי באשה וקטן דל"מ מן התורה משא"כ נכרי מהני מן התורה לרא"ש ורבינו יקיר. אך לפמ"ש י"ל דוקא בערכאות דבודאי לא משקר משא"כ מסל"ת לא יצא מהכלל דאשר פיהם דבר שוא ול"מ רק בדרבנן במסל"ת וקפילא באמת מהני מן התורה כמ"ש הש"ך בסימן צ"ח:

ט ואחר כתבי זאת ראיתי להתשב"ץ סי' ע"ח חלק א' הביא בשם חכמי הצרפתים דעכו"ם נאמן מן התורה היכא דאינו משקר והקשה מיבמות דף מ"ז לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי והרי לר"י דנאמן על בנו א"כ אם הוא אומר אמת דכה"ג יש עדות לנכרי והאיך קאמר לדבריך והוא קושיא גדולה על חכמי צרפת ושוב מצאתי שהגאון מלבוב הקשה כן בספר יד שאול סי' רס"ז וכבר קדמו התשב"ץ סי' ע"ח. אבל לפמ"ש הדבר נכון מאוד דזה דוקא לר"ש דדריש טעמא דקרא אבל לר"י שם ביבמות אף אם קים לן שאומר אמת התורה פסלו ומיושב כל קושיות התשב"ץ עיי"ש ויש לי בזה ענין גדול בהא דאמר ר"י יבמות כ"ה אין אדם משים עצמו רשע דקשי' ממ"נ אם אומר אמת נאמינו ואם משקר ל"ה רשע (ע' ספרי לאו"ח סי' ח"י אות י"ז שהבאתי קו' זו בשם ברית אברהם ומ"ש בזה) וצ"ל דאומר אמת ומ"מ רשע הוא והתורה פסלו וזה דוקא אי ל"ד טעמא דקרא ונ"ל בעדות קרובים ודאי ל"ד טעמא דקרא לכ"ע דהתורה אמרה לא יומתו בעדות בנים ומהסברא ודאי אומר אמת דהאיך ירצה להרע לאביו ולכן לכ"ע אין הטעם משום משקר. וז"ב הנה גם כי הארכתי הרבה ליישב דברי הרא"ש דס"ל בגט בערכאות ושמות מובהקים א"צ להביא עדי מסירה לפנינו וסמכינן להנשא מפאת כן אבל לדינא אין לסמוך על זה כלל דדעת רוב הפוסקים כהתוס' דצריכה להביא עדי מסירה לפנינו וכן פסקינן בסימן ק"ל ומוסכם מכל הפוסקים ועיין באו"ת סימן ס"ח משמע דדברי ריא"ז להלכה הם ובאמת לא כן הוא. וא"כ בנידון דידן איך נסמוך על הטעלעגראף להתיר לאשה להנשא בלי מעשה ביד ובלי עדות ברורה. ורק עפ"י טעלעגראף שכותב הנכרי אף אם ידעינן שאינו משקר:

י ולהיות שתקנות עגונות שנו כאן נחתור למצוא צד היתר בזה. הנה לענין עדות אשה שמת בעלה הדבר ברור דסמכינן אערכאות היכא דידעינן דלא משקרי כמ"ש שהאריך בזה בתשובת חתם סופר סי' מ"ד דאף אם אינו מסיח לפי תומו מהני בעדות אשה בערכאות כיון דקים לן שאומר אמת. אך הדבר הספק דבעדות אשה כיון שהאמינו מסל"ת ועדות נשים וקרובים א"כ משום עגונא הקילו בעדות מיתה אבל לא בעדי גירושין דלזה לא הקילו חז"ל וצריך ב' עדים כשרים דאין דבר שבערוה פחות משנים [ועמש"ל ח"ר סי' ע"ח אות ט' וסי' קי"ז אות ד' מ"ש על דברי מהרי"ק סי' קכ"א שהובאו בטו"ז יו"ד סי' שט"ז התמוהים מאוד]. ולאחר העיון יש לי בזה ת"ל היתר ברור בענין זה. הנה הש"ך סי' צ"ח כתב בישוב עיקר הקושיא איך נאמן נכרי במסל"ת באיסור דאור' וכתב לישב דהיכא דאיכא למיקם עלה דמילתא נאמן עכו"ם מן התורה וכאן איכא למיקם עלה דמילתא להטעימו לקפילא עיי"ש. והגם שמאיסורין ליכא למילף עדיין לדבר שבערוה דבעי ב' עדים ובאיסורין ל"ב רק ע"א. מ"מ נלע"ד דהיכא דעכו"ם מעיד שהאשה נתגרשה בב"ד פלוני דאיכא למיקם עלה דמילתא והוי מילתא דעבידא לגלויי נאמן מן התורה:

והנה עומד לנגדינו דבר המוסכם מכל הפוסקים דהיכא דגר אמר נתגיירתי בב"ד פלוני ל"מ ובעי ב' עדים כמבואר ברמב"ם בה' איסורי ביאה ובטוש"ע והגם דלא כתבו המקור לזה מ"מ חילי' מדברי הגמרא יבמות דאמרינן שם דעדים אומרין שמענו בב"ד של פלוני דמהני ומשמע להדיא דהוא גופי' אינו נאמן שנתגייר בב"ד של פלוני ואפילו ע"א ל"מ אף דהוי מילתא דעבידא לגלויי (ובגוף הדבר דשמענו בב"ד של פלוני שכ' הרא"ש פ"ד דיבמות דלמ"ד בח"ל צריך להביא ראי' ל"מ נלע"ד דס"ל דאף שמעו מפי עדים אצל הב"ד הוי עד מפי עד כשיטת הסמ"ע סי' ל' ויש הוכחה נגד הטו"ז והקצה"ח והנתיבות ובודאי מיירי מזה דאס"ד שמעו מפי עדים שלא בב"ד פשיטא דלא מהני לכ"ע דהוי עד מפי עד וע' בתוס' ואכ"מ) ובאמת כבר הרגיש בזה בנוב"י קמא סי' כ"ז לישב הסתירה שיש בזה מיבמות דף ע"ז וכתב לישב דשם הוי הלכה רופפת דעמוני ולא עמונית והו"ל ספק ומ"ה מהני מילתא דעבידא לגלויי משא"כ בהך דגר שהי' מוחזק בנכרי והוי איתחזק איסורא אינו נאמן אפילו במילתא דעבידא לגלויי, עוד כתב שם לחלק כיון דבעי בגר עדות גמורה לא מהני מילתא דעבידא לגלויי משא"כ היכא דל"ב עדות גמורה מהני מילתא דעבידא לגלויי עיי"ש ולפ"ז בגט דבעי עדות גמורה כגון בנידון דידן ל"מ מילתא דעבידא לגלויי ואמנם גוף דבר זה תליא אי אמרינן כדברי הטורי אבן בר"ה דף כ"א דע"א אינו נאמן לומר שעיברו לאלול אף דהוי מילתא דעבידא לגלויי משום דאינו נאמן נגד רוב וה"ה נגד חזקה ודוקא שעשאו חסר נאמן וזה דלא כפ"י דע"א נאמן נגד רוב אבל לפ"מ דמשמע משאלתות שהובא שם ומרמב"ם דע"א נאמן שעיברו לאלול ליתא לחילוק הראשון של הנוב"י דהרי נאמן נגד הרוב וכש"כ נגד חזקה והגם דהפ"י כתב דחזקה עדיף מרובא לענין ע"א זה דוקא ברובא דאיתא קמן עיי"ש ובפרט באלול דמימות עזרא לא מצינו מעובר דנאמן ע"א כ"ש דנאמן בכל דוכתא במילתא דעבידי לגלויי:

יא ומהך דיבמות ל"ט גבי ואשתמודע דמהימן אפי' קרוב שזה החולץ מטעם מילתא דעבידא לגלויי אין ראי' דמהני אף במקום חזקה הך סברא דהרי שם יש לה חזקת איסור לשוק. דשם הקרוב רק מברר החזקה כעין שכ' הר"ן גבי קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא עד א' ואמר אני קדשתי דנאמן ליתן לה גט אף דע"א אינו נאמן נגד חזקה וכ' הר"ן דהוא אינו מעיד נגד חזקה רק מברר החזקה עיי"ש וה"ה הכא הקרוב מברר דהוא החולץ והחליצה שאח"כ מוציאה מחזקה והוי כעין סברת התוס' חולין צ"ו אף דסימנים ל"מ להוציא מהני בשטר דלע"ע מחזקינן השטר שהוא של זה ואח"כ השטר דידי' עביד וכמ"ש מהרי"ט בביאור תוס' אלו. וזה ביאור דברי הרי"ף גבי ואשתמודעינהו שכ' דלאו אמילתא דאיסורא ולאו אממונא קא מסהדי אלא מלתא בעלמא קמסהדי דהדין הוא גברא פלן וכיון דמודעי ליה הכי הרי איתחזק גבי' דההיא סהדא מפומי' דההוא קרוב והיינו כמ"ש הרמב"ם בה' סנהדרין דע"א שאמר חלב אח"כ חייבין עלי' דאיסור עצמו בע"א הוחזק וה"ה גבי אשתמודעינהו כיון דלע"ע לא הוי נגד החזק' (א"ה בסברות האלו נתוכחתי בח"ר סי' ס"ה אות ד' ושם רמזתי על תשובה זו) אך באמת יש להוכיח מסוגיא הנ"ל היפך מסברא זאת דהר"ן לא קאמר אלא ארב אסי דנאמן לכנוס והקשה איך נאמן ע"א בדבר שבערוה וע"כ כתב שהעד אינו אלא מברר החזקה ולפ"ז קשיא למ"ל לרב דס"ל נאמן ליתן גט סברא דאין חוטא ולא לו תיפוק לי' דע"א נאמן דהוא רק מברר החזקה לאחר העיון ראיתי שדברי הר"ן יתפרשו גם על רב ועיקר קושייתו הי' באמת רק אמה שנאמן ליתן גט וס"ל מטעם אין אדם חוטא לא עדיף מע"א. ואף רב ס"ל הכי רק דס"ל אינו נאמן לכנוס אימר יצרו תקפו משא"כ לגרש יהי' נאמן מטעם עד ואי דהוי בעל דבר הרי שייך ממנ"פ אי נאמן שפיר ואי אינו נאמן א"כ הו"ל עד (ויש הערה לומר לדבריך קרוב אתה כמו שאמרו ביבמות לענין נכרי) וע"כ מדאיצטריך רב לומר נאמן ליתן גט דאין אדם חוטא ע"כ צ"ל דזה באמת נגד חזקה שמעיד שרוצה לגרש ועי"ז תצא מחזקה. והר"ן לא קאמר רק מה שנאמן לכנוס בזה אינו רק מברר החזקה. והכי משמע בריש גיטין גבי שליח להולכה דאמרינן בעי שנים משום חזקת א"א אף דשם השליח מעיד קודם הגירושין ולע"ע אינו מעיד נגד החזקה כיון דגם הוא אומר שלא נתגרשה עודנה

אך שם י"ל כיון דאומר בפני נחתם בשעת נתינה גרע טפי. אמנם מדאצטריך לרב הסבר' דאין חוטא זה הוכח' דכיון דעיקר העדות שיגרש הוי זאת נגד החזק'. וע' בירושלמי הובא בר"ן שם שכתב דאין למדין מזה לדבר אחר ומשמע דשם לא מיקרי חזק' גמור' ע"י אבי' ולכן נאמן ע"א ועכ"פ כיון שאם מעיד אדעת לגרש הוי נגד חזק' ה"ה בחליצ' הקרוב מעיד אדעת שיחלוץ וזה נגד החזק' מאיסור לשוק ומדמהני קרוב ש"מ דמילתא דעבידא לגלויי מהני אף נגד חזק' ודלא כהנוב"י מיהו לפמ"ש תוס' יבמות דף ק"ו דהכרה דחליצ' ל"ה רק מדרבנן אין ראי' מזה ועיין לקמן:

יב לכן נלע"ד להכריע דמילתא דעבידא לגלויי מהני אף נגד חזקה וליישב הקושיא מנתגיירתי בב"ד של פלוני נ"ל באופן נאות ומקודם נבאר לשון הרמב"ם בפי"ג מה' גירושין שכתב אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד וכו' שלא הקפידה תורה על העדאת שני עדים אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בורי' אלא מפי העדים אבל דבר שיכול לעמוד על בורי' כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עלי' שדבר רחוק הוא שיעיד העד בשקר לפיכך הקילו חכמים בדבר זה. והאמינו בו ע"א מפי שפחה וכו' כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות. ותמה בלח"מ מראשית דבריו משמע דע"א מדאורייתא נאמן ובסוף משמע דלא הוי רק מדרבנן עיי"ש שכתב דברים נחמדים וכיון לכל דברי התשב"ץ בזה. שחילק בין עד הראשון לעד מפי עד דיכול להשמט דהראשון שקר העיד וזה אינו נאמן רק מדרבנן אבל עדיין לא יצא ידי חובת ביאור כל הדברים. דא"כ תקשי אמאי נאמן עד מפי עד ומאי לפיכך אדרבא ע"א נאמן משום שאינו יכול להשמט ובעד מפי עד לא שייך זה ואמאי הימנוהו רבנן וצ"ל כיון דאשכחן כוותה בדאורייתא ל"ה עקירת דבר מן התורה אבל לדעתי דברי הרמב"ם פשוטין דהרמב"ם כתב כיון שאפשר להגלות הדבר רחוק שיאמר שקר. ומשמע דלא הוי ודאי שאמר אמת דאטו לא נמצא שקרן אף בדבר שאפשר להתברר. אך הוא כמו רוב דרוב פעמים לא נמצא שקרן בדבר שאפשר להגלות ואמנם אם הוא מטעם רוב הרי מדרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כמו מים שאל"ס שכתבו תוס' בבכורות דאסורה מדרבנן מה"ט וה"ה בכל עדות אשה נהי דמדאורייתא מהימן ע"א דס"ל לרמב"ם כספרי כמ"ש הנוב"י באריכות והיינו מטעם מילתא דעבידא לגלויי וכתבנו דהוא מטעם רוב אבל מדרבנן נימא סמוך מיעוטא לחזקה. ובפרט להריב"ש איכא ב' חזקות בעדות אשה חזקת חי וחזקת א"א וזה עדיף כרוב מדרבנן דלא כמשמע ממקצת פוסקים דריב"ש מדאורייתא קאמר. ולכן כתב הרמב"ם כיון דזאת מדרבנן משום עגונא הקילו חכמים בדרבנן כיון דמדאורייתא נאמן. וכעין זה כתב הריטב"א דהא דאמרינן שהחכמים הקילו היינו דלא החמירו בזה אף שהאמינתו תורה ועפי"ז מיושבין דברי הרמב"ם מקושיית הריב"ש מכתובות (דף ק"ז) דבנים אין יורדין לנחלה ע"פ ע"א דכיון דעיקר הסברא דנאמן במילתא דעבידא לגלויי עד אחד מטעם רוב א"כ בממון אין הולכין אחר הרוב להוציא מחזקתו וליתן ליורשים שלו ומ"ה אין יורדין לנחלה ואף דרמב"ם פסק בהלכות נחלות במים שאין להם סוף וכל הני שחזקתן למיתה יורדין לנחלה וקשי' דאין הולכין אחר הרוב כבר העיר כן בתשב"ץ סי' פ' וכתב דכיון דהרמב"ם התנה אבד זכרו א"כ מהני מטעם זה דהוי אומדנא שמת עיי"ש שהאריך. והגם שיש לומר דזה מטעם יאוש בעלים ואכ"מ ועכ"פ במילתא דעבידא לגלויי דהוה מטעם רוב כמ"ש ל"מ להוריד לנחלה. והפלא דבתשב"ץ מביא סי' פ"ב גי' דרמב"ם פ"ד מה' יבום וחליצה ה' ל"א ואפילו קטן וכו' וכן בשאר עדות של תורה כיון עדות ממון בין לאיסור שזה דבר העשוי להגלות וכו' עיי"ש ואמנם לפי הגירסא שלנו ברמב"ם משא"כ בשאר עדיות של תורה בין לעדות ממון בין לעדות איסור ולגירסא שלנו אין ראי' דרמב"ם ס"ל דלעדות ממון מהני מילתא דעבידא לגלוי' ועיין ברמ"א סי' ל' פסק ג"כ דלא מהני לממון מילתא דעבידא לגלויי. והיא ג"כ מדברי ריב"ש סי' קנ"ה שהאריך בהרמב"ם הנ"ל ולפי מה שפירשתי גם רמב"ם לא ס"ל דמהני לממון וגם לענין תוס' כתובה ל"מ לרמב"ם מלתא דעבידא לגלוי' מה"ט דכתיבנא ומיושב מה שמקשים משבועות דף ל"ב באמר לה לדידה ולא אמר לב"ד שאינו חייב קרבן שבועה דהיא עצמה נאמנת והרי אפסדי' תוס' כתובה דעד הנאמן מדאורייתא מהני לענין תוס' כתובה כמו שהבינו רבים ולהנ"ל דאינו נאמן רק מטעם רוב ל"מ לתוספת כתובה דגם בזה אין הולכין בממון אחר הרוב ויבואר עוד מזה לקמן:

יג והיוצא מהמפורש דמילתא דעבידי לגלויי הוא מטעם שרחוק שיאמר שקר ולא עדיף מרוב ובזה מיושב מה דגר וגם ע"א אינו נאמן לומר נתגיירתי בב"ד של פלוני דכיון דכתיב וכי יגור אתך גר ודרשי' במוחזק לך א"כ בעינן שנדע שהוא גר ודאי ועוד דהתו' כתבו דמיירי דידעי' שהוא נכרי דאל"כ נאמן במיגו דאומר שהוא ישראל ורוב הבאין לפנינו בתורת יהודת ישראל נינהו וע"כ קרא מיירי דידעינן שהוא נכרי וקשיא קרא למ"ל דבודאי מספק אי אתה מקבלו דספיקא דאורי' לחומר' ובאתחזק לכ"ע מן התורה לחומרא. ולכן הנראה דקרא קאמר שיהי' ודאי גר ולזה לא מהני אפילו רוב דרוב לא מיקרי ודאי וכמ"ש הר"ש מפליזא בשטמ"ק ב"מ ו' גבי עשירי ודאי ולא עשירי ספק דלא מהני אפילו רוב וכן כתב הפ"י לענין ממזר ספק דל"מ אפילו רוב כן לענין גר דקפיד קרא במוחזק לך דבעינן שיודע ודאי שהוא גר ואף דבלא ידעינן שהוא נכרי אזלינן בתר רוב דהוא ישראל כשידעינן שהוא נכרי ל"מ אפי' רוב רק שיהי', ודאי גר והיינו במוחזק לך שיהי' ודאי וא"כ מ"ה ל"מ בגר מלתא דעבידי לגלויי. דל"ה רק מטעם רוב ורוב לא מקרי ודאי ועוד נ"ל דקרא קאמר וכי יגור אתך גר במוחזק לך היינו שיוחזק לך ע"פ שנים ומ"ה שנים באמת נאמנים לומר שמענו שנתגייר אף דהו"ל עד מפי עד דמשמע מגמ' אפי' לא שמעו מפי ב"ד והיינו מה"ט דהו"ל מלתא דעבידא לגלויי ומ"מ הוא גופי' ל"מ אף דנאמן משום דבעי כי יגור אתך גר שיהי' מוחזק לך מפי ישראל ומפי עצמו לא מקרי מוחזק לך באופן דאין מכאן ראי' דל"מ עד במלתא דעבידא לגלויי. וע"פ מ"ש בדעת הרמב"ם דמלתא דעבידא לגלויי מהני דרוב פעמים לא יאמר שקר ומדרבנן אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ול"מ מיושב מה שפסק הרמב"ם דע"א אינו נאמן לומר מתה אשתו שישא אחותה דמזה מקשה הריב"ש סי' קפ"א לשיטת הרמב"ם דמדרבנן ל"מ רוב דיש בזה ג"כ ב' חזקות חזקת חי מאשה וחזקת איסור ורק באשה הקילו משום עיגונא ומשום חומר שהחמרת עלי' בסופ' ולא באיש ואם נאמר דמהני אף בירוש' ע"א כדמשמע קצת ברמב"ם ה' נחלות דלא התנ' רק עכו"ם מסל"ת ומשמע דבע"א יורדין לנחל' והקש' הריב"ש דא"כ אמאי התנ' שם לענין מים שאל"ס וכל הני שחזקתן למיתה עד שיעידו שני עדים והרי לרמב"ם סגי בע"א ולהנ"ל נכון דכיון דע"א ל"מ רק מטעם רוב ומים שאל"ס נמי לא מהני רק מטעם רוב א"כ בהעיד ע"א על מים שאל"ס ל"מ לרמב"ם לענין נחלה דהוי תרי מיעוטי מיעוט דע"א משקר במלתא דעבידא לגלויי ומיעוט דחי ומ"ה ל"מ לרמב"ם מדאורייתא ומ"מ להתיר להנשא יועיל מדרבנן ועוד לפמ"ש הנוב"י והתשב"ץ דהיכא דיכול להשמט לא מהימן מדאוריי' בכל הני שחזקתן למיתה העד יכול להשמט ול"מ מדאורייתא דיכול לומר דניצל מ"מ ומ"ה התנה רמב"ם שיעידו ב' עדים. ואין כאן מקום להאריך:

ותבנא לדינא דלרמב"ם דע"א מהימן משום מלתא דעבידא לגלויי ה"ה בנידון דידן מהני עדות עכו"ם ומ"ה מהני הטעלעגראף דאף דאין דבר שבערוה פחות משנים מ"מ מהני מלתא דעבידא לגלויי ואף שכתבתי לעיל דבערכאות ודאי לא משקרי ומ"מ לא מהני בערוה גמורה ומאי אולמא עוד הסברא דמלתא דעבידא לגלויי דז"א דכיון דמן התורה מהני מלתא דעבידא לגלויי כדמוכח מיבמות מ' ומר"ה כ"ב א"כ מהני נמי בדבר שבערוה ומהני נמי בממון מדאורייתא ואף דאין הולכין בממון אחר הרוב זה מדרבנן מטעם סמוך מיעוטא כדכתב הראש יוסף והפ"מ בכמה דוכתא וכיון דמדאו' מהני שפיר ילפינן מדבר דבר. ומצאתי בנ"י שכתב דאם בא ואמר גר אני נאמן דמלתא דעבידא לגלויי הוא ולשון זה צ"ע דבגמרא אמרינן שאינו נאמן וכ"כ הנ"י למעלה ואם כוונתו דנאמן מטעם מיגו שהוא ישראל גמור כמ"ש התוס' וגמ' מיירי במוחזק שהוא נכרי אמאי קאמר משום דעביד לגלויי דמטעם זה יהי' נאמן אף במוחזק שהוא נכרי וזה צריך עיון לכאורה על הנ"י. ואולם לפמ"ש הנוב"י לחלק דל"מ מלתא דעבידי לגלויי רק אם אינו נגד חזקה נכונים דברי הנ"י דהיכא דאינו מוחזק מהני מטעם דעביד לגלוי וע' ברמב"ם פי"ג מא"ב ה"ו:

יד אמנם אף אם נאמר דע"א בעדות אשה ל"מ מדאורייתא זה כמ"ש הריב"ש דלא הוי עביד לגלויי בבירור דלמא לא יתברר מעולם משא"כ באשה שנתגרשה בב"ד פלוני דהדבר יכול להגלות בבירור הוי כהך דר"ה דע"א מהימן בעדות החודש וכל שכן בהטעלעגראף דעדיף מערכאות ובודאי דאינו משקר. וגם עביד לגלויי. מהני בודאי להתיר להנשא:

ולכאורה יש להקשות לשיטה זו דע"א נאמן בעדות אשה בגירושין באמר שנתגרשה בב"ד של פלוני מגמרא כתובות כ"ב דאמרו שם תרגמא בע"א ע"א אומר מת הימנוהו רבנן כתרי וזה שאמר לא מת אין דבריו של א' במקום שנים ע"א אומר נתגרשה אין דבריו של אחד במקום שנים. ולהנ"ל דבאומר נתגרשה בב"ד של פלוני מהני מאי פסקא דמחלק בין מיתה לגירושין הרי גם בגירושין משכחת דנאמן כשנים אבל הדבר נכון מאוד ואדרבה יש ראי' מסוגיא זו לדברינו. דקשיא ארמב"ם דס"ל ע"א נאמן מדאורייתא במיתה אמאי אמרו הכא הימנוהו רבנן. וכבר הקשו כן הקדמונים. אך הדבר נכון דזה שאומר מת אם נימא דנאמן מדאו' מטעם דהוי עבידא לגלויי כ"ש שאומר לא מת נאמן אם הוא אומר דחי בעיר פלוני דהדבר בודאי יכול להתברר דהוי בודאי כהך דר"ה וכהך דקידושין ס"ו שלוף ואחוי. ומאי אולמא דהאי מהאי ומ"ה אמרינן הימנוהו רבנן היינו דרבנן הימנוהו אף היכא דיכול להשמט ול"ה מילתא דעבידא לגלויי. ובזה עדיף העד ממיתה במאי שהימנוהו רבנן אף בלא עביד לגלויי ומיושבין דברי הרמב"ם היטב ומעתה בגירושין אף שאומר שנתגרשה בב"ד פלוני העד שאומר לא נתגרשה אומר שלא נתגרשה בב"ד פלוני ותרוייהו אומרים במילתא דעביד לגלויי ומאי אולמא דהך מהך וא"כ אדרבא מסוגיא זו ראי' לזה דהתוספות ישינים הקשה מה לנו לאותו העד שאומר לא נתגרשה בלאו איהו נמי תצא דאין דבר שבערוה פחות משנים ולהנ"ל מיושב שפיר דהעד שאומר נתגרשה אומר נתגרשה בב"ד של פלוני והוי מילתא דעביד לגלויי ונאמן ומותרת לנשא לולא העד שאומר לא נתגרשה וא"כ אדרבה מסוגיא זו יש הוכחה ברורה להיתר זה ודוק וגם מיושב קו' התוס' ד"ה תרווייהו בפנוי' קמסהדי בדף כ"ג שהק' לא הוי צריך להא דאפילו ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה לא תצא דאין דבר שבערוה פחות משנים ולהנ"ל נכון דמיירי שאומר נתקדשה בב"ד של פלוני דהוי מילתא דעבידא לגלויי והוי כמו שאמרו בקידושין ס"ו גבי בעל מום פסולו ביחיד דאומר שלח ואחוי. ומ"ה אמרינן תרוייהו בפנויה קמסהדי ואין להקשות עדיין מדברי התוס' קדושין ס"ו שכתבו בדבר שיכול להתברר ע"א נאמן אף אם אחר מכחישו וא"כ עדיין תקשי בעד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה דלק"מ דהש"ך סימן ל' ס"ק י"ג כתב דזה דוקא בא' רוצה לברר והשני אינו רוצה לברר אבל הכא שניהם יכולים לברר א"כ הם שנים ושפיר אמרו בגמרא אין דבריו של א' במקום שנים ודברי הש"ך שם תמוהים במקצתם שכתב דזה דוקא באיסורין דע"א נאמן באיסורין והדבר תמוה דבגמרא קאי על בעל מום וע"א אינו נאמן לפסול וצ"ע:

שבתי וראיתי די"ל דבסוגיא דכתובות כ"ב אולי לא שייך לומר דהעד מעיד על קידושין או על גירושין היכא דאיכא לברורי דלא שייך לאוקמ' בהכי דא"כ מאי פליגי אי תצא אי לא תצא הרי יכול לברורי ונברר ונדע מה לעשות וע"כ לא רצה גמרא לאוקמא בהכי. אך שי"ל בשעה שהעיד העד הי' יכול לברורי אך כעת ליכא לברורי דהב"ד הלכו למדינת הים וזה מציאות רחוק לא רצה לאוקמא ועדיין יש לפלפל הרבה ואקצר מזה. ודע דמבכורות דף ל"ו דנאמן כהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו מטעם מילתא דעבידא לגלויי אין ראי' דמהני מילתא דעבידא לגלויי אף נגד חזקת איסור דהבכור בחזקת איסור קיימא דשם בלא"ה הבעלים נאמנים על שלהם אף באתחזק כמ"ש תוס' ריש גיטין אך הכהן אינו נאמן משום דחשיד ואמרינין מילתא דעבידא לגלויי לא משקר ואין ראי' מזה היכא דבעי עדות גמורה שיועיל (ועוד דשם בבכורות בודאי יש בו מום רק הספק אם הכהן הטיל המום ואסור משום קנס וכיון דכבר יצא מחזקת איסור דאורייתא ל"ה בחזקת איסור משא"כ במשנה פ"ב דנגעים דאינו רואה בכור עצמו וכתב הר"ש דאתחזק איסורא דשם ספק אם יש מום קבוע ובזה איתחזק איסורא והא דאמר ר"א שם אף אנן נמי תנינא ממשנה הכונה מכח כש"כ מוכח ממשנה ודחה בגמ' שם) וזה כוונת התוס' בכורות דף ל"ו ע"ב ד"ה והלכתא וזה פשוט:

טו ואחר שהארכתי קצת בזה אעיר קצת על דברי הגאון מטארניפאל בספר יהושע בפסקים וכתבים אות מ"ז הנה העיר בצדק דבזה"ז כיון שכל הנשים המתכסות בצעיף בחזקת א"א הם ואף הבעולות אינן מכסות ראשן רק הנשואות א"כ הטוען תמורת המנהג אינה נאמנת וע"כ א"א היתה ואיך נאמנת לומר גרושה אני ואחרי אשר השיב בזה על ד' הנוב"י הקיל בזה מטעם דאשה גופה נאמנת לומר גרושה אני באומרת שנתגרשה בב"ד פלוני מטעם מילתא דעבידא לגלויי עיי"ש. ומריש תמהתי על דבריו מגר דאינו נאמן לומר נתגיירתי בב"ד פלוני וע"כ לחלק דאם יש לו חזקת נכרי ל"מ מילתא דעבידא לגלויי וא"כ כיון דהוא ס"ל דכל אשה המתכסית בצעיף יש לה חזקת א"א קשיא מ"ש מגר ולכן דחיתי דברי הספר יהושע. ואמנם לעיל ישבתי דאין ראי' כלל מגר כיון דכתיב אתך במוחזק לך בעי שיתחזק בגר ע"י עדים ול"מ מה שאומר אמת דבעי שיתחזק אצלינו לזה ע"פ עדים או כמ"ש דהיכא דהתורה גילתה דספק אסור ל"מ גם רוב ומילתא דעבידא לגלויי הוא מטעם רוב:

ועכ"ז לסמוך ע"ז להאמין אשה גופה אף במוחזקת ודאי בא"א ויש עדים גמורים שהיא א"א לא נהירא לי כלל דראיות גדולות מוכיחות דבאשה גופה ודאי ל"מ מילתא דעבידא לגלויי ודלא כהגאון מטארניפאל וב"ד. חדא מלשון הש"ס מדאיבעי לן ביבמות (צ"ג וקט"ו וקי"ז) בע"א טעמא מאי אי משום דייקא אי משום מילתא דעבידא לגלויי ולא איבעי לן באשה גופא טעמא מאי אי משום מילתא דעבידא לגלויי אי משום דדייקא שפיר. ועוד דבאשה פשיטא לן דהוי משום דייק' דהרי אי משום מילתא דעבידא לגלויי מהני ע"א במלחמה ואשה גופא במלחמה ודאי ל"מ ובשלמא בקטטה י"ל דהחשש שאמרה שקר מחמת שנאה אבל במלחמ' אשה ל"מ ועד מבעי וע"כ מוכח מזה דאשה גופא ודאי לא מהימנא מטעם מילתא דעבידא לגלויי רק משום דייקא ומבעי לן בע"א טעמא מאי הרי דבאשה ל"מ מילתא דעבידא לגלויי וה"ה להתיר אשה באומרת נתגרשה בב"ד פלוני מטעם מילתא דעבידא לגלויי ואף לפירוש הנוב"י דבודאי טעמא דע"א משום עביד לגלויי ורק מיבעי לי' אי הוי זאת עביד לגלויי גם זולת האשה ומהני אף במלחמה או אך מירתת העד מחמת דייקא שלה וזולת זה ל"ה עביד לגלויי והיכא דמרחמה או אמרה בדדמי לא דייקא ול"ה מילתא דעבידא לגלויי. מ"מ לצד האיבעיא דהוי מילתא דעביד לגלויי גם זולת האשה א"כ אמאי אשה לא מהימנא ביבם או במלחמה דל"ש דמרחמה לי' כיון דהוי מילתא דעביד לגלויי גם זולתה ומילתא דעביד לגלויי נאמנת האשה גופה. וע"כ האשה גופה אינה נאמנת רק משום דייקא. ורק בע"א מיבעי לן. וה"ה אם הוי דבר שיכול להגלות בוודאי אשה לא מהימנא. ועוד ראי' מהא דפסקינן לענין שמות הגיטין והכרתן דמהני אפילו מפי קרוב ואשה בסי' ק"ב מטעם מילתא דעביד לגלויי ואשה גופה לא מהימנא וזה יוצא מדברי הרא"ש פ' גט פשוט וע"כ דבאשה גופה לא מהני מילתא דעביד לגלויי ואף דבשעת הסכנה כותבין אעפ"י שאין מכירין הטעם דהבעל לא חשוד לקלקל אשה אחרת דאין אדם חוטא ולא לו אבל עכ"פ חזינן דאשה גופה לא מהימנא מטעם מילתא דעביד לגלויי וע' בזית רענן חאה"ע סי' מ"א שחולק על ספר יהושע:

אגב ראיתי להגאון מליסא סי' ק"ב ס"ק י"ב בשם תוס' יבמות דבהכרה לחליצה לא הוי רק מדרבנן ולדעתי אין הכרע מתוס' יבמות ק"ו יש לומר שם מדאורייתא חולצין אעפ"י שאין מכירין דהב"ד יחקור אח"כ על זה דלא חיישינן לב"ד טועין רק מדרבנן אבל עיקר ההכרה היא מדאורייתא ואכ"מ. ושוב מצאתי בתשובת בית אפרים אע"ז סי' ז' בשם מהרשד"ם הבין דברי התוס' כדברי הת"ג וגם בהכרה לחליצה לא סמכינן רק עפ"י קרוב ואשה ולא אאשה גופא ומטעם דהיכא דיש חששא דמשקר מטעם הנאה ל"מ מילתא דעביד לגלויי:

ואף דתו' יבמות ע"ז כתבו דיתר הישמעאלי הי' נוגע ומ"מ משני שאני התם דשמואל וב"ד קיים שם לא העיד על עצמו אך הי' לו נגיעה אבל להעיד על עצמו ודאי ל"מ מילתא דעבידא לגלויי. ועוד דהריטב"א והנ"י כתבו דשם ל"ח למשקר רק דלא דייק שפיר ומשני כיון דשמואל קיים דקו שפיר אבל לסמוך על זה באשה גופא דחיישינן למשקרת אין לנו:

טז ועוד ראיה דלא אישתמיט בשום דוכתא דאשה נאמנת למימר נתגרשתי בב"ד פלוני והתוס' יבמות קי"ז הק' דתיהמן לומר מת בעלי במיגו דנתגרשתי למ"ד אף שלא בפני' מעיזה. ותי' בתי' הב' שאינה נאמנת רק בליכא עדים ואם נאמר דנאמנת לומר נתגרשתי בב"ד תהימן לומר מת בעלי במיגו דנתגרשתי בב"ד פלוני ואף דהוי מילתא דעבידא לגלויי ויראה לשקר הרי גם מת מלתא דעביד לגלויי ולא יראה וזה לק"מ דיראה יותר לומר נתגרשתי בב"ד פלוני דודאי איכא לברורי משא"כ מת סברה דלא יבא שוב לביתו. ולכאורה יש מקום לומר דנאמנת לומר נתגרשתי בב"ד פלוני במיגו דמת בעלי דטפי עדיף לומר מת דליכא לברורי כולי האי מנתגרשתי בב"ד פלוני דמירתתא טפי. ולפ"ז ל"ק מה שהקשיתי דתיהמן לומר מת בעלי במיגו דנתגרשתי בב"ד פלוני דאם אינה נאמנת לומר מת גם בנתגרשתי אינה נאמנת. ומ"ה לא הוה מצי תוס' להקשות מזה אבל להלכה שנאמנת לומר מת גם נתגרשתי נאמנת. דבשלמא אם אומרת סתם גרושה אני עדיף לה לשקר דליכא לברורי ול"ה מיגו אבל באומרת בב"ד פלוני עדיף לה לשקר לומר מת. אבל עדיין צ"ע דמאן מפיס שמא עדיף לה לשקר לומר נתגרשתי בב"ד פלוני מלומר מת שמא יבוא לכאן ויתברר שקרה ומ"מ יש מקום לומר כן ויבואר:

יז ובעיקר הדין באשה שבאתה לכאן ואומרת גרושה אני שכתב בספר יהושע שלא מהימנא הואיל ומתכסית בצעיף ואין לה מיגו דפנוי' אני ובפתחי תשובה מביא הרבה תשובות בזה ואינם לפנינו לעיין בדבריהם נלענ"ד דאשה נאמנת במיגו שהיתה אומרת מת בעלי דנאמנת ובאמת יש לדבר מזה הרבה ואבאר. הנה בחו"ד סי' קפ"ה ס"ק ג' הוכיח דבאומרת טמאה אני לא מצית לחזור בלי אמתלא אף במיגו וראי' מאשה שאמרה א"א הייתי דאינה נאמנת לומר פנוי' אני אף שיש לה מיגו לומר מת בעלי. עיי"ש ולדבריו יש ליישב קושית התוס' כתובות כ"ב ד"ה מניין בטוב טעם שהקשו בהא דיליף הפה שאסר הוא הפה שהתיר מהא דנאמן לומר הזה להתירה. משמע שבאומר לאחר כ"ד דאין לו מגו אינו נאמן ותימא דאם בא אחד ואומר קדשתי ולאחר שעה או למחר אומר לפלוני לא יהי' נאמן כיון דהשתא ליכא מיגו. והיינו דמעשים בכל יום דמאמינים ע"ז וכמו שמפרש בהפלאה כן קושית התוס' ובאמת לק"מ שעכשיו דמהימן ע"א שמת בעלה. א"כ יש לאב מיגו דאמר מת בעלה ומ"ה מאמינים אותו שאומר קדשה לזה. אבל הגמרא הביא ראי' מן התורה דהימנה לאב כשאמר הזה ומדאורי' אינו נאמן עד קרוב לומר מת בעלה אף למ"ד ע"א נאמן מה"ת וכ"ש לשיטת התוס' דע"א אינו נאמן במת בעלה וע"כ אינו נאמן מן התורה רק תכ"ד מטעם הפה שאסר ואין ראי' ממעשים בכל יום דעכשיו דרבנן הימנו לע"א שוב איכא מיגו דמת בעלה ומאי הקשו התוס':

ועוד קשיא בזה דא"כ אמאי מבואר בסי' ל"ז באב שאמר קדשתי את בתי ולאחר כ"ד אמר גרשתי אינו נאמן ויהי' נאמן במיגו דאי בעי אמר מת בעלה ובזה לא מירתת דמי יודע למי נתקדשה ומתוך כך נראה ברור דכיון דעיקר הטעם דע"א מהימן מטעם מלתא דעבידא לגלויי או מטעם דאשה דייקא מתוך חומר שהחמרת האשה והעד אינם נאמנים רק באומרים מי בעלה אבל באב שאמר קדשתי את בתי ולא אמר למי אינו נאמן אח"כ לומר מת בעלה דל"ה מילתא דעבידא לגלויי וגם לא שייך דייקא ואם אומר העד או האב שנתקדשה לאחד ששמו ידוע ומת אינו נאמן לפרש ולומר מת שהרי מפקיע מחזקת א"א ושמא אומר שקר דלא נתקדשה לזה ואף להתוס' שאב נאמן לפרש דבריו זה באומר שחי אבל באומר שמת ודאי דלא ושפיר הקשו תוס' דאין לו שום מיגו דאין נאמן לומר מת בעלה דל"ה עבידא לגלויי ונמצא דדברי הגאון מליסא מרפסין איגרא דאם אמרה א"א אני ולא אמרה למי אינה נאמנת לומר מת בעלי כמו שהוכחתי בראיות כראי מוצק ונמצא דגם היתר שלנו לכאורה נפל בבירא:

יח אבל מ"מ דברינו נכונים ת"ל דכל זה בבאה לב"ד ואמרה סתם א"א אני ולא אמרה גרושה אני אח"כ אין לה מיגו כמו שהוכחתי נגד דעת החו"ד אבל בבאה לב"ד ואמרה תיכף גרושה אני דניהו דאין לה מיגו דפנוי' אני כיון שמתכסית בצעיף וטוענת תמורת המנהג אבל הרי נאמנת לומר אלמנה אני ותאמר שהיא אשת פלוני שמת וזה ל"ה נגד חזקה להכי אנן מאמינין לזה ומעשים בכל יום יוכיח דמאמינים על ענין כזה ומעתה באומרת שנתגרשה מפלוני בעלה בב"ד פלוני נאמנת במיגו זאת. דיראה יותר לומר שקר שנתגרשה בב"ד פלוני מלומר שהיא אשת פלוני שמת. באופן דדעתי נוטה להתיר באשה שאומרת גרושה אני תכף בבואה לב"ד ומ"מ התוס' שפיר הקשו דמעשים בכל יום אף שאב אומר נתקדשה ונתחזק' מפאת כן לאשת איש ולאחר שעה באמת לא נהמני' לומר מת בעלי דהיכא שכבר נתחזקה אינו נאמן ע"א רק היכא דהיא מלתא דעבידא לגלויי ושייך דייקא ולא היכא דלא ידעינן מי בעלה. אמנם היכא דידעינן בעדים שהיא אשת פלוני או שהיא א"א ולא ידעינן למי לדעתינו אינה נאמנת האש' לומר גרוש' אני אף שאומרת בב"ד פלוני. והיכא דידעינן שהיא אשת פלוני נאמנת לומר מת בעלי אך דאין נאמנת לומר נתגרש' במיגו דמת פלוני דיראה לומר מת שמא יבורר זה יותר ויתברר שיקר'. והיכא שאנו יודעין שהיא א"א ולא ידעינן למי ואומרת לפנינו שהיא אשת פלוני שמת לכאור' לא מהימנינן לה להתיר' להנשא דכיון שיש עדים שהיא א"א אינ' נאמנת להפקיע מחזקה ודוקא היכא דידעינן שהיא אשת פלוני נאמנת לומר מת בעלי אבל בלא ידעינן שהיא אשת פלוני אמרינן שמא משקרת וראי' מגמ' קידושין דף ס"ג באומר קדשתי את בתי ואינו יודע למי דנאמן אחד ליתן גט דאין אדם חוטא ולא לו. ולמ"ל טעם זה תיפוק לי' דנאמן במיגו דאי בעי אמר מת פלוני בעלה דעד אחד ודאי נאמן מדאוריית' לשיטת כמה פוסקים וע"כ אף במת בעלה אם אין מברר דבריו מי בעלה אינו נאמן וגם לומר שהיא אשתו של פלוני שמת אינו נאמן באם שאומר קדשתי ואינו יודע למי. אבל לדידן אם עד אחד מעיד שהיא אשתו של פלוני מהני כמו ביבמות דף מ' דהוא גילוי מלתא ונאמנת לומר מת בעלי. אמנם שתאמר נתגרשה במיגו דמת בעלה כיון דאנן ידעינן מי בעלה יראה לומר שמת וכ"ז ברור לדעתינו. ואמת דאם נאמר דאב נאמן לומר מת המקדש אף אם לא אמר עדן מי הוא יהי' מיושב דברי המחבר שפסק בסי' ל"ז סעיף כ"ה בקדשתיה וגרשתיה אינו נאמן לאחר כ"ד. ובסעי' כ"ז באומר שפסולי עדות הוא נאמן ורמ"א תירץ דברי המחבר דמיירי ג"כ תכ"ד ולהנ"ל י"ל בגרשתי אינו נאמן במיגו דמת בעלה דאולי רוצה לפסלה מן הכהונה וכשיאמר שמת תהי' מותרת לכהונ' ול"ה מיגו משא"כ באומר שפסולי עדות היא ומותרת לכל יש לו מיגו שאומר שמת וקרוב נאמן לומר מת בעלה כן י"ל אבל כבר כתבתי דלא נהירא לי שיהי' נאמן בכה"ג דל"ש דייקא ודוק. שוב אחר כתבי זאת מצאתי במקנה בק"א להלכות קידושין סעיף כ"ז כתב כמו שכתבתי ליישב דנאמן במיגו שקדשה לאדם שמת אח"כ וגם דבריו צ"ע כמה שהארכתי לעיל ולדעתי דאב אינו נאמן אף דנאמן לפרש דבריו למי קדשה אף שבגרה זה שאומר חי אבל באומר מת הוי כמו גירשה ומתורת ע"א להעיד על אשה שמת בעלה אינו נאמן רק באומר על איש ידוע שהוא בעלה אבל כאן אולי קידשה לאחר ודוק:

יט והנה במה שכתבתי לעיל דהיכא דבאתה האשה לפנינו ואמרה א"א הייתי וגרושה אני דבזה"ז אינה נאמנת לכמה פוסקים הואיל ומכסית בצעיף וכתבתי שיש להאמינה במיגו דמת בעלה אלא דא"כ אף במוחזקת שהיא א"א באומרת נתגרשה בב"ד פלוני תהא נאמנת במיגו דמת בעלה דטפי עדיף לה כיון דבתרווייהו עביד להגלות הנה לפי מ"ש התומים בדיני מיגו ס"ק ה' והחו"ד סוף סי' ק"י ליו"ד היכא שהיא מוחזקת לא"א ל"מ מיגו דהוי מיגו להוציא מחזקת א"א א"כ לק"מ אך מתניתין יבמות קט"ז לא משמע כן דהקשו דתהא נאמנת מת בעלה במיגו דנתגרשה. ואם הוי מיגו להוציא מאי הקשו גם בגמרא דיבמות דהחזקה היא מלחמה דאיבעי לן אי מהני מיגו אי לא אתי מיגו ומרע לחזקה ומשמע דלא הוי רק מיגו נגד חזקה ולא דהוי מיגו להוציא ומיגו נגד חזקה הוי איבעי בריש ב"ב וע' בתו' יבמות וב"ב וקו' תוס' יבמות במת במיגו דנתגרשה ס"ל דנגד חזקה דמעיקרא מהני מיגו ודוקא נגד חזקה דאתיא מכח סברא ל"מ מיגו דהוי כרוב ועכ"פ משמע מתו' דל"ה מיגו להוציא ודוקא בממון ל"מ מיגו להוציא דמיגו ל"ה עדיף מרוב. ואין הולכין בממון אחר הרוב. משמע בא"א דהולכין אחר הרוב ה"ה דמהני מיגו וכ"ז משמע מתוס' דלא כהחו"ד ס"ס ק"י דפשיט לי' דל"מ מיגו והרבה יש לדבר מזה ושוב נלע"ד להכריע היכא דאשה לא נתחזקה בא"א נאמנת לומר נתגרשה בב"ד פלוני אף שמתכסית בצעיף מטעם מיגו דאומרת בעולה אני ונאנסה ומ"ה התכסה א"ע בצעיף והגאון מטארניפאל כתב הטוען תמורת המנהג אינה נאמנת וכ"ש דמיגו לא אמרינן בזה גם שיש לומר דהיכא דבושה א"ע לומר כן ל"מ מיגו כמ"ש התומים בדיני מיגו ס"ק כ"ז הגם דמתוס' כתובות לא משמע כן. גם מיגו דל"ש ל"א וכ"ז לא שייך בדינא דידן לפמ"ש התומים בס"ק מ"ה דהא דמיגו דל"ש ל"א זה דוקא היכא שאינו מעיז אבל אם בטענה הוא מעיז ובהמיגו אינו מעיז שפיר נאמן במיגו דעדיף לי' יותר לטעון מה דלא שכיח מלטעון טענה שהוא מעיז ויודעין בשקרו א"כ בטוענת נתגרשה בב"ד פלוני דהוי העזה אם שקר הוא יתברר שיקרה נאמנת במיגו דנאנסה דל"ש אף שהיא תמורת המנהג וגם ל"ש:

כ סיומא דפסקא לענין שאלתינו אודות הטעלעגראף אם מועיל לעדות אשה שנתגרשה הנה באינה מוחזקת שהיא א"א והאשה אומרת שנתגרשה בב"ד פלוני מותרת להנשא גם זולת הטעלעגראף א"כ מכ"ש שיועיל עדות ע"י הטעלעגראף אלא אפילו במוחזקת שהיא א"א והאשה אומרת שנתגרשה בב"ד פלוני שכבר כתבתי לעיל דל"מ אמירתה אף דהוי מלתא דעבידא לגלויי דל"מ זאת רק לגבי עד ולא לגבי אשה אבל הטעלעגראף מהני. חדא שיש צד לסמוך על שיטת הא"ז הובא בשלטי הגבורים דהיכא שערכאות חתומים א"צ להביא עדי מסירה לפנינו וכ"ש הטעלעגראף דעדיף מערכאות הב' כיון דהוי מלתא דעבידא לגלויי מהני עדות הטעלעגראף בצירוף עדות האשה כמ"ש הש"ך בסי' צ"ח ואף לפוסקים דע"א במיתת בעל ל"ה רק בדרבנן דזה הוי יותר מלתא דעביד לגלויי משם וכמ"ש גם זולת זאת כמה סברות שיש להאמין להאשה במיגו וגם שיש על כל זה לסתור ולבנות כמו שהארכתי ת"ל בצירוף כל הני סברות נ"ל להורות להתיר בלי פקפוק. והרי זה יש ללמוד מבא לכאן מעשה ב"ד בלי קיום שכתב בתשב"ץ סי' ס"ו חלק ג' דהיכא דלא שלטה בו ידי אשה וליכא למיחש לזיוף מהני וגם בתשו' בגדי ישע הורה להקל בבא ע"י בי דואר מעשה ב"ד בלי קיום כיון דליכא למיחש והובא בפתחי תשובה כן יש להקל בנ"ד ע"י עדות הטעלעגראף שבא לכאן ע"י שאלה ששאלה להרב והוא משיב בזה דא"א שיהי' בזה זיוף כיון שהטעלעגראף שנשלח לשם ע"כ בא ליד הרב והוא חתם הרעצעפיס שהשיג השאלה. אמנם אם נחוש להחמיר ונאמר דכיון דאין דבר שבערוה פחות משנים ולא ירצה לסמוך על מכתב הטעלעגראף כיון שאין כאן ב' עדים כשרים נ"ל לעשות בדרך זה שהב"ד שנתגרשה בפניהם יכתבו להב"ד ששאלו שהמה עושין להרב שליח שיסדר הקידושין וכיון שהב"ד יודעין בטוב שנתגרשה והמה רשאין לסדר קדושין יכולין לעשות שליח לסדר הקידושין והרב אינו עושה רק שליחות של הב"ד שהעידו עדים כשרים לפניהם והוי כעין דאמרי' בב"ק פ"ה אנן שליחות דקמאי קעבדינן ובזה ל"ש מה שכתבו התו' גיטין דף ד' דאף שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדים כשרין דהב"ד אין מתיר האשה עפ"י הטעלעגראף אך הב"ד שיגבה העדות לפניהם המה המתירין. והרב המסדר הקידושין לא עביד רק השליחות מב"ד וכיון שיודע היטב שהדבר אמת שהרב שנסדר הגט בפניו עושה אותו לשליח אין שום חשש ופקפוק לאיסור והנלענ"ד כתבתי:

תוכן העניינים

בית יצחק אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה