אור ברסלב

בית יצחק אבן העזר חלק ב· רבי יצחק יהודה שמלקיש

סימן יא

סימן י

התשובה הנ"ל מענין חרש נשלח להרב הגאון המובהק ע"ה רשכב"ה המפורסים מ'

יוסף

שאול

הלוי

נ"ז האבד"ק

לבוב והגליל. ואחרי ד"ש ובקשת הסליחה כדת כתבתי תש' על דבריו. וזאת תשובתי:

א בראשון אני תמה מה שדן מדברי הב"ש שכתב דמ"ה יכול לגרש ולכתוב ע"י סופר אף דלאו בר שליחות הוא כיון דלאו קדושין גמורים ומזה דן כבוד גאונו דה"ה שחרש יכול ליתן ע"י שליח אני תמה וכי דנין אפשר משאי אפשר. בכתיבה שחרש אינו יכול לכתוב בעצמו וכשחכמים תיקנו לו קדושין וגירושין ע"כ היו זאת בכלל התקנה שיוכל לגרש בכתיבת סופר אף דלאו בר שליחות והם אמרו והם אמרו. אבל איך יש לדין מזה שיכול ליתן ע"י שליח הלא זה יכול לעשות בעצמו וכיון דהכלל דאין שליחות לחרש מה שיכול לעשות בעצמו. ע"ז לא תקנו והניחו על יסוד ההלכה. ואין דנין אפשר משאי אפשר. ומי יאמר לנו דגם בקדושין אם יקדש ע"י שליח יועילו הקדושין מדרבנן עכ"פ. וכקידושין כך גירושין. ומי זה עמד בסוד ד' לדעת איך הי' תקנות חכמים ואם חכמים תקנו בזה דבר. וכבוד גאונו דן ק"ו דאם בכתיבה דבעי לשמה הקילו שיכול לעשות שליח בנתינה דל"ב לשמה כדאמרינן בגיטין פ"ו לא כ"ש דחרש יכול לעשות שליח והיא הנותנת דכתיבה דבעי לשמה וחרש לא בר דעה הוא הקילו שיכתוב הסופר לשמה. ובנתינה דל"ב לשמה ומהני נתינת החרש בעצמו לא הקילו בזה שיתן ע"י שליח כיון דלאו בר שליחות הוא. ועוד מה יעשה לשיטת הפוסקים דבכתיבה ל"ב שליחות ולא הקילו בשום דבר בחרש שיעשה ע"י שליח. ואיך נעשה מעשה ליתן ע"י שליח. במה שלא מצינו דלדיעה זו לא מצינו שהקילו בשליחות כלל. ואי משום החתימה דבעי שליחות. הרי לר"א עדי מסורה כרתי. ועוד לפמ"ש דאין דנין אפשר משאי אפשר גם ק"ו אין דנין כמו שאין דנין ג"ש והיקש. ומוכח ממנחות פ"ב דאין לעשות יוכיח מדבר שאי אפשר:

ויש להוכיח דאף דהקילו בכתיבה. ע"י סופר לא הקילו בנתינת הגט מדברי זקיני הב"ח הובא בב"ש סי' א' דס"ל דרבנן תקנו נשואין לקטן וגם גירושין מדרבנן כדמוכח מסי' קמ"א. וכונת הב"ח במ"ש הטור שיש לבדוק בשליחות אי המשלח כבר הוא גדול. וקשי' ממנ"פ וע"כ צ"ל דרבנן תקנו נשואין וגירושין מכל מקום לעשות שליח לא מהני בנשואין דרבנן הרי אף דקדושין וגירושין מדרבנן והסופר כותב מדלא כתב הטור לבדוק בגירושין לבד בשליחות הסופר. וש"מ דאף דקטן להב"ח יש לו נשואין דרבנן וגירושין דרבנן מ"מ אין לו לעשות שליח להולכה ומזה הנני דן דחרש דאינו יכול לעשות שליח ולשיטתי דידי שכתבנו להקל מטעם דאמרינן בגיטין בשתופי מבואות דרבנן קטן זוכה לאחרים ומזה דנתי דה"ה דיכול לעשות שליח בדרבנן ל"ק מהב"ח לפמ"ש הלח"מ בפ"ד מאישות והובא בדברי הב"ש סי' י' ס"ק ד' במקצת לחלק בין חרש לקטנה דבקטנה כיון שתגדל ויהי' קדושי תורה אסורה לבעלה כשנתקדשה ונתגרשה עיי"ש א"כ ה"ה לענין שליחות יש לחלק הן מפאת כיון שיגדל הקטן ויהי' קדושי תורה הוי כמו יש לו עיקר מן התורה. והן מצד שהעולם יסברו שקדושי' הי' מועילים ויטעו בשליחות. ועיין מהרי"ט סי' מ"א אה"ע מ"ש ג"כ על דברי הטור סי' קמ"א. משא"כ לשיטת הד"ג הרי לא נראה בעיניו הסברא מגיטין ס"ה ורק הדבר פשוט דכיון דקדושין דרבנן יכול לגרש ע"י שליח אף בקטן הכין ולומר דבשלמא בחרש תקינו רבנן אף בשליחות דזימנין שלא יהי' החרש והאשה יחד משא"כ בקטן מה בכך ימתינו. א"כ למה תקינו גירושין בקטן ימתינו והרי להב"ח תקנו קדושין וגירושין. ומ"מ לגרש ע"י שליח אינו יכול וה"ה בחרש:

ב ולדעת הב"ח צ"ל מאי דמקשה בב"ב קנ"ו וכי מאחר דבודקין לקדושין לגירושין למ"ל בדיקה ומשני ביבם ולא משני בקדושי קטן ע"י אביו ובודקין לשליחות במגרש ע"י שליח דכיון דל"ה רק קדושין דרבנן סמכינין אחזקה דרבא. משא"כ במה דמשני ביבם בן ט' אף דעדיין ל"ק רק מדרבנן כמ"ש תוס' קדושין י"ט מ"מ ל"מ לגרש מדאורייתא לפטור הזיקה עד שיהי' גדול. ומ"ה בתי' הד"מ על הטור סי' קמ"א דבודקין ביבם שפיר תיקשי דא"כ ליבדוק בגירושין גופי' כיון דבעי גט מדאורייתא לפטור מהזיקה משא"כ לתי' הב"ח לא קשי' מה שמקשים דליבדוק בגירושין גופי'. דגט מדרבנן מהני משא"כ שליחות בקטן ל"מ מידי. מ"ש כ"ג לטעם דל"ב נתינה לשמה משום דכבר נכתוב הגט לשמה והוה סתמא לשמה כמ"ש רבינו ברוך בספר התרומה כיון שהעיבוד לשמה הכתיבה נמשך אחר העיבוד וה"ה בנתינה. הדבר נחמד ונעים. וכן משמע מדברי הב"ש סי' קל"ו דמש"ה מהני בנתן ולא אמר הר"ז גיטך מדאורייתא עיי"ש. אבל לפ"ז צ"ע מ"ש הש"ג והובא בב"ש שם אף אם אמר כנסי שט"ח. ואח"כ באותו מעמד אמר הא גיטך מהני ולטעם הנ"ל דנתינה סתמא לשמה קאי. אבל באמר בפירוש כנסי שט"ח נתן בפירוש שלא לשמה ומאי מהני מה שיאמר אח"כ באותו מעמד. והרי הנתינה לא הי' לשמה וליבעי שיחזור ויטול ממנה ויתן לה. ומשמע דמיירי דלא אמר לעדים מתחלה דאל"כ בלא"ה מהני אף דלא אמר לה מידי. וצ"ל דכיון, דאמר כנסי ולא אמר לה זכי. לא קנתה הגט והוי כפקדון אח"כ כשאומר לה הר"ז גיטך הוי כנותן מידו לידה כיון דמתחלה הי' פקדון והוי כנתינה לשמה. ובאמר לה זכי בשט"ח באמת בעי נתינה חדשה כמ"ש הש"ג:

ועיין גיטין דף נ"ה אמר רבא בעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא אמר לה כנסי שט"ח זה הרי זה מגורשת אם אמר לעדים מקודם. ומקשה פשיטא ומשני מאי דתימא בטולי בטלי' עיי"ש והתוס' הוכיחו מזה בדף ע"ח דמהני אם יודיעו לה העדים אח"כ שהיא מגורשת דזאת עכ"פ בעינן שלא תהי' משלחה וחוזרת. והתמיה קיימת דא"כ למ"ל לגמ' לתרץ חדושי' דבטולי בטלי' ולאשמעינין הא חידושי' גופי' דמהני מה שמודיעים לה אח"כ. ולהנ"ל י"ל כיון שאמר לה כנסי שט"ח לא זכתה עדן בהגט עד שיאמרו לה שהוא גט. ואז נעשה הנתינה. ואמנם האמת דשם כיון שאמר לעדים מקודם הוי נתינה לשמה אף באומר שט"ח כיון שאמר לעדים ודעתה ל"ב וזה הוי הוכחה מר"י ב"ג. דאס"ד דבעי דעתה אז בעי שהיא ג"כ תכוין לשמה ונהי דגט בע"כ הוי ידע דמהני אבל עכ"פ תדע שהוא נותן לה והוי לשמה. ול"מ מה שאמר לעדים והעדים יודעים שנותן לשמה היא לא תקבל לשמה. אבל מדאמר ריב"ג דחרשת מתגרשת אף דאין לה כונה לשמה מוכח דסגי אם הוא נותן לשמה או עכ"פ סתמא וסגי באמר לעדים. ודוק. ועכ"פ הענין נכון מאוד והי' מקום לומר בזה בגמר' דאביי דס"ל ד' פ"ו דנתינה ל"ב לשמה לשיטתי' דל"ב גם עיבוד לשמה לפי' התוס' סנהדרין וגיטין מ"ה דס"ל הזמנה מילתא וכיון דכבר אזמנה ל"ב עיבוד לשמה דמהני הזמנה וה"ה בגט הכתיבה מהני. ומ"ה ל"ב נתינה לשמה. אבל זה ליתא דהכתיבה הוי יותר מהזמנה ומהני לכ"ע. ואכ"מ. ולפ"ז אני מבין לשון הגמ' ריש גיטין דמקשה אי ר"א כתיבה בעי חתימה לא בעי והקשה הרשב"א לשיטת הרי"ף דס"ל לר"א מהני ג"כ עדי חתימה מאי מקשה. ולהנ"ל שפיר מקשה וכך הפירוש דזה ל"ח שיכתוב בפירוש שלא לשמה רק דחיישינן שחתמו סתמא ולא חתמו בפירוש לשמה ומקשה אי ר"א כתיבה בעי חתימה ל"ב והיינו כיון דלדידי' צריך כתיבה לשמה בחתימה מהני סתמא כמ"ש רבינו ברוך בקלפים. זאת חשבתי בתחילה אבל מדמשני הא מני ר"י משמע דאם בעי כתיבה וחתימה בעי שיהי' הכל לשמה. ומזה מוכח קצת דלא כסברתו מדבעי לר"י כתיבה וחתימה בפירוש לשמה. א"כ גם נתינה לבעי לשמה ועיין בריטב"א ד' פ"ו בענין זה. והרבה הארכתי בתשו' אחת והבאתי בשם מהרי"ו דלר"א מהני סתמא בחתימה אף למאי דמסיק מודה ר"א במזויף מתוכו ואקצר:

ג ומ"ש הד"ג לדחות דברי דבדרבנן קטן נעשה שליח גם אנכי לא כתבתי רק לישב אם נאמר דחרש עושה שליח בגירושין וכבר כתבתי להוכיח סברתי ממשנה דעירובין דף ל"ב בשולח עירובו ביד חש"ו דבערובי חצירות מהני וכתבתי דלפירוש התוס' יש לדחות הראי' דמיירי דשלחו לחבירו והוא לא עביד רק מעשה קוף. ופרשו בגמ' דבדרבנן נעשה שליח וזה החילוק בין עירובי חצירות. ובודאי שהדבר צריך עוד חקירה ודרישה ולא החלטתי הענין אך לע"ע לא אדע סתירה נגד זה בדבר שאין עיקר מן התור'. ואמנם מה שכתב להוכיח נגד סברתי דא"כ בתרומה בזמן הזה יהי' חרש ש"ו נעשין שלוחין לתרומה ואנן תנן חמשה לא יתרומו תמה אני על הד"ג דבודאי תרומת חש"ו אף בשלהן ל"ה תרומה אף מדרבנן ואיך יהי' נעשין שליח לתרום אם אין להם כח לתרום אף בשלהן וזה א"צ לפנים. ואני כתבתי דבדבר שהוא מצי עביד מצי לעשות שליח ולהיות שליח בדרבנן. וראי' משתופי מבואות דזוכה לאחרים בדרבנן. וא"כ אין מתרומה ראי' כלל ואם הוא מהס"ל למ"ד דתרומתו תרומה אין ה"נ דיכול לעשות שלחט ולהיות שליח בדרבנן וע"ז יביא לי ראי'. ויש להביא קצת ראי' דקטן אינו עושה שליח אף בדרבנן מדמקשה בגיטין נ"ב על מתניתין דאפוטרופוס תורם מקרא דאפטרופס אינו תורם והריטב"א כתב דליכא למימר ברצונם תורם דאין קטן עושה שליח ולישני דמיירי בתרומה דרבנן דקטן עושה שליח כמו שזוכ' לאחרים במעשר בזמן הזה דרבנן לתי' ראשון ומוכח דאין חילוק. ואמנם אם נאמר דמשמע לי' דמיירי בתרומה דאור' יש לישב דברי רמב"ם שפסק בה' תרומות אפטרופוס תורם ואין מחלק בין לאכול ובין להניח. וע' בכ"מ שכתב שסמך על ה' נחלות וזה דחוק. גם עיין בנקודות הכסף סי' ש"ה שכתב דרמב"ם ס"ל באמת דאפוטרופס תורם בכל גונא. ולהנ"ל י"ל רמב"ם ס"ל בפ"א מתרומות תרומה בזה"ז דרבנן ולתי' ראשון בגיטין דף ס"ה גם בזה קטן זוכה לאחרים וה"ה שעושה שליח. ומ"ה ס"ל אפוטרופס תורם בכל גונא. והיינו ברצון הקטן. ובה' נחלות כתב דרך עצה לאפוטרופס דלא יתרום רק להאכיל דל"ה טובה ליתומים ואיננו עושה שליחתו וכמ"ש הנקודות הכסף בדרכו. אבל כבר כתבתי דהאמת דבתרומה אינו עושה שליח כיון דל"מ לתרום בעצמו וכי קאמינא אנא בגונא דיכול לעשות בעצמו:

ד ודרך אגב קשה לי אדברי רמב"ם פ"ז דתרומות ה' ט"ו חש"ו שקנה עבדים אין אוכלים בתרומה אבל אם קנה להם ב"ד או אפוטרופסין או שנפלו לו בירושה אוכלין בתרומה ומוכח דקטן ל"ק הנה צ"ע לזה דהוא מתוספתא מהך עובדא דגיטין מ' בקטן שהקנה לו אביו עבד ופסקה לה רמב"ם בפ"ז מעבדים ומרמב"ם מוכח דיש לקטן קנין בעבד ולומר דשם אביו הקנה לו והוי כאפוטרופוס זה אינו דאין אדם זוכה בשלו לאחרים. וצ"ל בישוב הדבר דשם קנה מדרבנן ומהני מדאורייתא השחרור מטעם הפקר ב"ד ורמב"ם ס"ל פ"ט מתרומות ה' ו' דלענין תרומה אזלינן בתר קנין דאורייתא ומ"ה חש"ו שקנה עבדים אין אוכלין בתרומה דלומר לישב דעבדי כמקרקע דמי וחש"ו ל"ה מקחן מקח רק במטלטלין עדיין קשיא הך דגיטין אלא דקשי' דרמב"ם ס"ל בקטן שקנה קרקע תעמוד בידו דקטן כשלא בפניו דמי ע"ש בכ"מ ממכירה ה' י"ב א"כ גם עבדים שקנה יאכלו מתרומה והרבה פוסקים ס"ל זוכה בדאורייתא בדעת אחרת מקנה וצ"ל כיון דהקטן יכול לחזור מהמכירה כמ"ש הקצה"ח סי' רל"ה ס"ק ד' א"כ איך יאכלו בתרומה שמא יחזור. ומזה מוכח דאפוטרופסין קונין מדאורייתא וצ"ע אדברי הה"מ בי"א עכ"פ למכירה שכתב ראי' דקטן שקנה קרקע קונה מנשיא אחד ליום והרי מרמב"ם הנ"ל מוכח להדיא לחלק בין קנה בעצמו לאפוטרופוס וב"ד. גם דברי הקצה"ח סי' רל"ה סוף סעיף ד' תמוהין דלדידי' לבתר דתיקנו דממכרן ממכר במטלטלין קונה הקטן מדאורייתא קרקע. ואמאי עבדיו לא יאכלו בתרומה. וקצת יש לישב דבריו עפ"י הנ"ל ואכ"מ להאריך בזה:

ה מ"ש כ"ג בטעם הדבר דמגרש ע"י שליח דבאמת כל מקדש אדעתא דרבנן מקדש ורק דחכמים לא הפקיעו קדושין רק במקום שראו שצריך להפקיע קדושין. אבל בחרש דל"ה רק קדושין דרבנן ודאי מקדש אדעתא דרבנן ואפקעינהו לקדושין. ובזה מפרש הירושלמי דבקידש בביאה ל"מ גט חרש הוא משום דאין תנאי בנשואין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ע"כ. תמה אני דהרי בגמרא אמרו להיפך תינח בקידש בכספא קידש בביאה מאי איכא למימר ומשני שוי' רבנן לבעילתו בעילת זנות הרי דגם בקידש בביאה שייך אפקעינהו רבנן לקדושין מיני'. ואם כונת כבוד גאונו. דבאמת בזה פליג ירושלמי על בבלי א"כ קיצר בלשונו. ועוד לא נמצא מבואר שירושלמי פליג על מה שאמרו בש"ס בכמה דוכתא. ובאמת שעפ"י דרכו י"ל בדרך זה דבשיטה מקובצת פי' ג"כ תינח בקידש בכספא דזה מטעם הפקר ב"ד משא"כ בביאה ל"ש הפקר ב"ד ומשני שוי' רבנן לבעילתו בעילת זנות מתורת תנאי דהוי כמקדש ע"מ שירצה אבא. וזה בפיקח שיכול לקדש ע"י שליח ומהני בדידי' תנאי בקדושין אבל חרש דנהי דרבנן תקינו לו קדושין אבל ע"י שליח ל"מ לקדש הוי תנאי בדבר שא"א לקיים ע"י שליח. ומ"ה אמרו בירושלמי דדוקא בקידש בכסף מצי לגרש דאפקעינהו לקדושין מתורת הפקר ב"ד. אבל בקידש בביאה דלא שייך הפקר ב"ד ורק מתורת תנאי שייך אפקעה. והיכא דא"א לקיים ע"י שליח ל"מ תנאי ומ"ה ל"מ לגרש. ואף דבכל ביאה מהני תנאי דאיתקש הויות להדדי בקדושי חרש ל"מ תנאי. והי' זה פירוש נחמד. (וע' מ"ש בספרי לא"ח סי' ק"ו אות ג' דברים יקרים בזה) אבל לדעתי א"צ בזה להפקעת קדושין. כיון דל"ה קדושין רק מדרבנן. ואולי הירושלמי סובר דהוי קדושי תורה מטעם דעת אחרת מקנה. אבל לדידן דס"ל דל"ה רק קדושין דרבנן א"צ להפקעת הקדושין כמ"ש תוס' פ"ב מ"ח ע"ב למ"ד יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה גם בקידש שלא על דעתם מהני א"כ בקדושין דרבנן מהני הגט גם בל"ז. ואמנם כיון דהכתיבה ע"י שליח וזה א"א דאין שליחות לחרש וע"כ הוי בזה צד הפקעת קדושין א"כ בסברא זאת יש מקום שיוכל לגרש ע"י שליח גם בנתינה והעיר בצדק בגוף הדין. ויבואר עוד לקמן:

ו הסברא שכתבתי דלמ"ד מעשר שני ממון גבוה א"כ כשפודה מעשר שני ע"כ רשות הגבוה מקנה לו והוי דעת אחרת מקנה כמו דאמרינן בב"ק הקדש שלא מדעת כהקדש מדעת דמי דדעת גבוה איכא. כבוד גאונו תמה עלי מה ראיתי לומר כן. הנה בסברא מי כמוהו מורה לקלוע אל השערה. וגם אנכי לא כתבתי רק דרך אפשר דהרי דעת התוס' רחבה מדעתנו ועכ"ז ת"ל לא פלטה קלמסי דבר רחוק. יעיין מר גאונו שכעין זה כתב ביד אפרים סי' ס"א והוא רשום בשכבר דבריו בהקדמתו לתשו' מהר"ם מרויטענבערג ושם מבואר דקטן יכול לזכות במתנות כהונה ועיי"ש בלשונו שכתב שז"א דהיא הנותנת כיון שאין הממון של הבעלים משום דרחמנא זכי להו א"כ אין לך דעת אחרת מקנה גדול מזה. ועיין עוד ביומא ד' נ' שאני בי גזא דאהרן דאפקרי' רחמנא גבי אחיו הכהנים. ובאמת זה טעם דירושה שיורש קטן אף דאין לו זכי' משום דרחמנא אקני לי והוי דעת אחרת מקנה כמ"ש ביד אפרים להדי' שם. ובזה נכון דל"ק בב"ק ק"י נ"מ דאיבעי' אי גזל הגר יורשים או מקבלי מתנות אי כהן קטן זוכה בגזל הגר. ואם יוצא הגזלן אם יתן לקטן. דבין אם יורשים בין אם מקבלי מתנות קטן זוכה דרחמנא נתן לו. ועיין בר"ן קדושין בשם הרמב"ן בישוב הקו' דע"א אינו נאמן לומר של מעשר שני הם דכיון דמעשר שני ממון גבוה הוי אפוקי ממונא מרשות הדיוט לרשות גבוה. א"כ יש מקום לדברינו דכיון דהוא ממון גבוה רחמנא אקני לכל הפודה אותו וע"כ צ"ל כן דזולת זאת במאי יוצא מרשות גבוה. והוי כמו דאמרינן משלחן גבוה קא זכי. לבד מה שי"ל דרחמנא אפקרי' למע"ש לכל הפודה ול"ה דעת אחרת מקנה רק הפקר וקטן אינו קונה מהפקרא. ולפ"ז הדבר תלי' במחלוקת הראשונים בב"מ ד' י"ב ועיין במ"ל בכ"ט ממכירה דלדעת רש"י בב"מ י"ב קטן קונה מהפקר וקצת משמע ביומא ד' נ' הכי דהואיל דרחמנא אפקרי' לגבי אחיו הכהנים הוי שלהם. וי"ל דשם רק שיגרא דלישנא נקט:

ז ויש לי הערה גדולה בזה בכתובות ד' פ"ג בתוס' ד"ה קנו מידו מהו פירש"י אברייתא קאי. וקשה מה יש להועיל שם קנין שהרי למי מקנה אותו והלא לכ"ע מפקר לה אמנם לפמ"ש הנ"י ב"מ י"ב והובא ג"כ במ"ל הנ"ל דרש"י ס"ל הפקר מדעת הוי דעת אחרת מקנה להזוכה. א"כ שפיר מהני קנין הואיל ודעת אחרת מקנה שפיר כתב רש"י. ואמנם דברי תו' נובעים מדברי ירושלמי קדושין פ"א הובא בתשובה הראשונה הילך לך סלע ותצא שדך לחירות יצאה הילך לך סלע ותצא שדך להפקר ל"מ מ"ט הואיל ולא זוכה לבן דעת א"כ הן הן דברי התוס' דמה מהני הסודר שנותנים לו אם אין מזכה לבן דעת. וא"כ צ"ע על הנ"י מדברי הירושלמי אבל גם זולת זה לא אבין באומרים לו הילך סלע זה ותצא שדך להפקר. המפקיר מה אמר אם אמר לשון הפקר דל מעות מהכא הוי הפקר ואם לא אמר לשון הפקר פשיטא דל"ה הפקר. ולומר דבאמת אמר לשון הפקר רק הואיל וכונתו הי' שמפקיר בתורת קנין המעות ל"ה הפקר כעין שכתבו תוס' פסחים נ"ז דאם נותן פיאה לירק ובאמת אין פיאה לירק הוי הפקר בטעות דיש לחלק עוד בין הענינים. והמובחר דל"א לשון הפקר רק הן ורק דאם מהני מתורת קנין גם זה מהני וכיון דקנין ל"מ בזה מ"ה ל"מ עד שיפקירנו בפירוש ועדיין צ"ע. מ"ש כבוד גאונו מדברי הישועות יעקב כבר כתבתי שיהי' איך שיהי' הדבר תמוה שכתב כל כך בפשיטות ולא ביאר ענין זה ובפרט שתלה תניא בדלא תניא דהב"ש הקשה על כתיבת הגט והוא מביא ראיה מנתינה דל"מ מבואר בשום פוסק ראשון ואחרון. וע"כ מצאתי לנחוץ מאוד לפלפל הרבה בזה אולי ע"י יצא הדין מבואר:

ח ובדבר עיקר גט חרש. הנה ראיתי בגט פשוט בסדר הגט כתוב שם בזה"ל טופס גט חרש שאינו שומע ואינו מדבר והוא ג"כ לאלם ששומע ואינו מדבר מטור סי' קס"א ע"כ. הנה מ"ש שהוא ג"כ לאלם ששומע ואינו מדבר הוא דבר תמוה דאלם ששומע ואינו מדבר כפקח לכל דבריו ואיך יכתבו בזה כתקנתא דרבנן והוא מביא זאת מדברי הטור ולפנינו לא נמצא דבר וגוף דבריו באלם תמוהים מאוד. ומתוך ההשערה הי' מקום להוכיח מזה דבאמת הגט גם בחרש כותבין כסדר כל הגט רק שנוסח זה הוא במקום הרשאה. כשחרש מגרש ע"י שליח או כשאלם מגרש ע"י שליח והאלם רק מרמז ואין לכתוב בהרשאה וכך אמר לנו תהא ידך כידי ופיך כפי וכו' כמו שכותבין בהרשאה דהרי הוא רק רומז לתת להשליח ולדברים כאלו אין רמז וע"כ כותבין גם בהרשאה מאלם לשון זה. ואמנם השתי תיבות כתקנתא דרבנן לא נכתבו רק בחרש ולא באלם. כן יש מקום לומר אם לא נראה לנו שהוא טעות סופר. ומי יודע איזה טעות נזדקר פה בהדפוס כי מלישנא משמע שבאמת הוא גט חרש ולא נוסח הרשאה ובאמת כשאני לעצמי הייתי אומר אם כנים דברי שבות יעקב דהוא גט חרש הענין הוא דרך זה דבאמת אין שליחות לחרש ואיך יכתוב גט ע"י סופר כקו' הב"ש. ולכן הי' תקנת חכמים דהב"ד יכתבו והב"ד הם שלוחים שלו כדמוכח מדברי הרמב"ם בפ"ז מתרומות והוא מתוספתא דאם ב"ד קנו עבדים לחש"ו אוכלים בתרומה דהב"ד יכולים לעשות עבורו כל צרכיו ומהני מדאורייתא וילפינן לה מנשיאים שקנו עבור קטנים א"כ הב"ד יכולים לצוות להסופר שיכתוב והוא מרמז להב"ד. באופן דגט חרש בטופס של רבינו ירוחם. ודאי מהני ע"י שליח. דהב"ד המגרשים ברמז של החרש וכמו ששיערנו קצת גם בתשו' הראשונה ודוק. ואם מהני גט חרש מטעם הפקעת קדושין כמו שכתב כבוד גאונו נ"י ודאי נכון לשון גט זה ככתבו וכלשונו דהב"ד מפקיעין קדושין ומתירין האשה בגט זה וצודקים מאוד דברי השבות יעקב. אמנם להלכה כותבין גט כשאר גיטין ואח"כ נותנים גם גט זה כמ"ש הב"ש להדי' ומני' אין לזוז:

ונראה דאם נותנים גט גמור בחרש ג"כ וכותבין אך טופס זה לאשה לראי' אין לתמוה על הג"פ אם כותבין נוסח זה לאלם כיון שגם הוא מגרש ברמיזה. אך מה שנכתב כתקנתא דרבנן זה תמוה דכיון דבודקין אותו ונודע שהוא פיקח ודאי גט מדאור' הוא ושמא מיירי בלא בדיקה רק דמגרשין מטעם ממנ"פ כקו' הב"י על בדיקת האלם ומ"ה נותנים גם גט זה ועדיין צ"ע בזה בדברי הג"פ. ושוב ראיתי דזה שסיים בג"פ כדת משה וישראל ובצ"ץ לא העתיק זאת בנוסח. וע"כ הנראה דבג"פ הי' כתוב כתקנתא דרבנן וכדת משה וישראל הי' כתוב ג"כ וקאי על חרש שאינו שומע ואינו מדבר כתקנתא דרבנן ועל אלם לכתוב כדת משה והמדפיס כתב שניהם יחד:

באופן שיש להסתפק אם נכתוב כדת משה בסופו דהרי הצ"ץ לא הביא זאת ומ"מ כתבנו בהנוסח בסוף כדת משה אחר והרי היא מותרת. דבאמת אין למדין משיטה האחרונה וצריך לכתוב אחר הרי היא מותרת והכל שריר וקיים ולא רציתי לשנות מנוסח לכתוב בגט והכל שריר וקיים. לכן כתבתי כדברי הג"פ. ואולי גם הצ"ץ מודה בזה אלא שהי' הדבר פשוט ולא העתיק זאת אך מדברי השבות יעקב מוכח קצת דאין לכתוב ומ"מ לפי שהפירוש עולה יפה דהגט נעשה כתקנתא דרבנן והיא מותרת כדת משה שנתן כח לחכמים להתיר אשה זאת אין לחוש ודוק היטב:

ט ובעיקר גט החרש אם כדברי השבות יעקב דזה עיקר גט חרש ולא מעשה ב"ד לבד נלע"ד לבאר הענין שהוצרכו בחרש שהב"ד יחתמו הגט. וכבר כתבנו טעם נכון דהב"ד הם יוכלו לקנות ולהקנות בשביל חש"ו כדמוכח מרמב"ם. וכעת נלע"ד. דבאמת כל גיטין הוי מפיהם ולא מפי כתבם כמו שהקשה הרז"ה והרמב"ן. ואך כיון דהוי מדעת המתחייב הוי כשלוחין ומ"ה מהני משא"כ חרש דלאו בר שליחות הוא בעי חתימת הב"ד דבב"ד ל"ש מפי כתבם ובהכי יש לישב קצת דברי הנחלת שבעה שכ' גם בחרשת נוסח זה ותמה עליו בשבות יעקב ח"א סי' קכ"ג ובנוב"י סי' פ"ד גם תמהו בדברי רש"י יבמות ק"י שכתב בחרשת כשם שכינס ברמיזה והוא תמוה דל"ל זאת והרי אף חרשת שהשיאה אבי' מתגרשת. ולהנ"ל י"ל עפ"י מ"ש הפ"י בכל גיטין הוי עשאי"ל אך כיון דאיכא כתובה למישקל כדיני ממונות דמי'. א"כ בחרשת דל"ל כתובה ולא שום תנאי כתובה כמבואר ברמב"ם ול"ה דיני ממונות הוי עדות שבשטר עשאי"ל. ומ"ה כתב רש"י כיון דל"ה רק מדרבנן מהני ומעתה בחרשת שהשיאה אבי' דיש לה כתובה ותנאי כתובה פשיטא דמהני כמו כל גיטין. וגם י"ל דבאמת אין מעידין על חרשת וקטנה כמ"ש הרמב"ם בטעם דאין קטנה עושה שליח לקבלה. אך כל קטנה מתגרשת דעיקר עדות על הבעל שנפטר מחיובים שלו. גם בחרשת שהשיאה אבי' נפטר מחיובים שלו משא"כ בחרשת דל"ה עליו שום חיוב ל"מ קבלת עדות אלא לרצונה כן יש לישב דברי רש"י החמורים באמת מאוד. ואכ"מ להאריך בשגם דהאמת כדברי הנוב"י.

י ושוב ראיתי דיש לישב דברי רש"י בדף ק"י שכתב רש"י בחרשת שכשם שקידש ברמיזה כך גורש ברמיזה ומשמע דבעי רצון דידה, וכבר תמה בנוב"י. ונ"ל לישב בטוב טעם דבחתם סופר אה"ע ח"א סי' ק"ג וסי' קמ"ט הקשה לשיטת תוס' ופוסקים דלא מיקרי שטר רק מדעת המתחייב וזולת זה הוי מפי כתבם א"כ קשי' בכל גיטין דעלמא למ"ד עדי חתימה כרתי איך כותבין בע"כ דאשה והלא אין זה מדעת המתחייב ומשמע מפוסקים דאפי' בשובר אין כותבין שלא מדעת המלוה. וה"ה בגט. ותי' דכיון דהאשה אדעתא דהכי נשאת ונשתעבדו על דרך זה שתתגרש בע"כ. אין זה מיקרי שלא מדעת המתחייב. וכמו דלא מיקרי לענין תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים מה שחב ללוה הואיל ומעיקרא נשתעבדה אדעתי' דהכי ה"ה לענין גט ומפ"ז דן הח"ס בזה"ז דאין מגרשין בע"כ מחמת חרם ר"ג ומעיקרא אדעתא דהכי נסבה כשיגרש בע"כ ל"מ מדאורייתא עיי"ש. א"כ לפי הנ"ל בחרשת אינו יכול לגרש בע"כ דדוקא בפקחית שיש לה דעת ומבינה ענין קדושין וגירושין ויודעת שמתגרשת בע"כ ומעיקרא אדעתא דהכי נשאת ל"ה מפי כתבם. משא"כ חרשת דאין לה דעת להבין ענין זה וביחוד אינה יודעת מה יהי' בסופה רק לפי שעה מבינה מקצת ענינים א"כ ל"ש לומר דנשאת על דעת זה. ואיך נכתוב אח"כ שלא ברצונה דהוי מפי כתבם. ולכן א"א לגרש רק ברמיזה וגלוי רצונה ול"ק מחרשת שהשיאה אבי' או קטנה שהשיאה אבי' דמתגרשת דזו נשאת לדעת אבי' לומר מעיקרא אדעתא דהכי נשאת. ובאמת י"ל דפלוגתא דריב"נ ועדות ר"י ב"ג תליא בסברא זו דריב"נ ס"ל נהי שנשאת לדעת אבי' מ"מ כיון דכעת רוצים לגרשה שלא ברצונה והיא לא נשתעבדה לזה לא מצי לגרש בע"כ. ורבנן ס"ל מ"מ כיון שנשאת לדעת אבי' מהני. וא"צ למ"ש תוס' שם בטעם דל"ה משלחה וחוזרת. ויש ראי' לזה מירושלמי דמחלק בין פקחת מעיקרא דמתגרשת בע"כ ובין קטנה וחרשת שהשיאה אבי' ומעתה בחרשת גמורה בתחילתה לכ"ע בעי רצונה וכמ"ש בנחלת שבעה. ובנוב"י חולק על השב"י דאם בפקחית מתגרשת בע"כ כ"ש בחרשית וכבר ביארנו הטעם:

ומ"ש הנוב"י דהרי כתובה לא תקינו לה מטעם מימנעי ולא נסבי וכ"ש דל"ש דלא מתגרשת בע"כ. אין ראי' זו שום ראי' דמאי איכפת לי' אם היא אינה מתגרשת בע"כ. והכי יש לה זכות עלי' והלא אין לה כתובה ולא תנאי כתובה כמבואר ברמב"ם יגרשה מביתו ויקח אחרת ולא תקבל היא הגט משא"כ לענין כתובה אם תוכל לכוף אותו לדור אתו או לגרשה בכתובה בזה שייך מימנעו. וגם סברת הגמ' כתובות ס"ד כל עוד שאגודה בי' לא יהבי אחרתא לדעתי ל"ש בחרשת כיון דאין לה עלי' שום זכות אינו דומה ליבמה דאגידא בי' בחליצה משא"כ משום חרשת ששלחה מביתו לא ימנעו אחרים לישא אותו. והדברים נכונים בישוב דברי רש"י ומכל הלין טעמי לו הי' בא מעשה לידי הייתי מתיישב אם יש לחוש לכתוב גט חרשת ג"כ לחוש לדברי הנחלת שבעה ודברי רש"י ז"ל. מהגם לדעתי יש לפקפק על דברי הח"ס דעדיין תיקשי מגט שחרור דמהני בע"כ לגבי' ל"ש תי' זה ושמא גם בג"ש שברור לומר דמעיקרא אדעתא דהכי הקנה לו למוכר. אבל לדעתי עיקר גט ל"ה, רק מחילת שעבוד וקנין דברים ומשום הכי כותבין מדעת המוחל והמגרש. ול"ב דעתא דידה. ובמקום אחר נסתפקנו אם מהני במחילה בע"כ של לוה. והבאתי מדברי התוס' ב"מ ד' ד' שתי' דמודה במקצת מיירי במחל לו שעבוד קרקעות. ולדבריהם קשי' דכל מלוה כשיראה שהוא מודה מקצת מחול שעבוד קרקעות שיהי' להלוה שבועה דאורייתא. וע"כ צ"ל דל"מ בע"כ של לוה. ועיין בר"ן גיטין דהמלוה מצי מקנה ללוה קרקע בע"כ של לוה ליכתוב פרוזבל. ויש לדחות משם. מיהו מתוס' ב"מ י"ל כיון שבתחילת התביעה והודאה הוי שעבוד קרקעות. ל"מ מחילה אח"כ שלא יהי' שעבוד קרקעות דכבר נפטר בשעת הודאה כמ"ש הר"ן בפ' שבועת הדיינים גבי מה שהנחת אתה נוטל ואכ"מ לענין זה:

יא ודרך אגב הנני אומר ברש"י ק"ז ביבמות פרש"י החרש שחלץ חליצתו פסולה לפוטרה במקום אח כשר ותמה בתיו"ט דגם בלי אח לא נפטרה נפשה וצריכה יבום ואמאי פירש"י לגבי אח וגבי חרשת פירש"י היא עצמה אינה נפטרת מחליצתה והרגיש בדבר התיו"ט והערוך לנר. ועי' בתשו' מוח"ז הגאון ר"ע איגר כתב יד חלק אה"ע. והנ"ל דבאמת כל היכא דקתני פסולה פסול' ופוסלת כדאמרי' בגיטין. ובכאן חרש שחלץ פסול' על האחין ומ"ה כתב רש"י לפוטר' במקום אח כשר לאשמועינן דמ"מ פסולה על האחין וכן כתב הגאון ר"ע וכן כתב בערוך לנר אלא שהקש' דא"כ גם לחרש אסורה משום הך חששא דיאמרו דחליץ וכיון שחלץ שוב אסור ליבם. ונ"ל דחרש מותר ליבם דחרש יש לו דין קטן וקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו ואיסור דרבנן ספי לי' בידים. וכ"ש שיש לומר במקום מצוה מותר ליתן לקטן כמ"ש תוס' בפסחים ד' פ"ח לענין פסח שלא למנויו ואי דמ"מ היא אסורה דהיא גדול' מ"מ י"ל דבאמת האיסור דכיון שלא בנה שוב לא יבנה האיסור על היבם ולא עלי', ומ"מ היא ג"כ אסור' דכל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת וכאן בחרש דהוא אינו מוזהר היא ג"כ אינה מוזהרת כעין שכתבו תוס' סוף נדרים. והאחרונים ובשעה"מ ביאר דבריהם ועיין תוס' חגיגה י"ג. ובסברא זו יש לפקפק דהכי נאמר דגרושה מותרת לישא כהן חרש וע"כ צ"ל דהוא מוזהר רק דלאו בר דיעה. אך כיון דל"ה רק מדרבנן משום מראית עין י"ל כיון דהוא אינו מוזהר באיסור דרבנן היא ג"כ מותרת דעיקר איסור מ"מ מחמתו ועכ"פ לפי הנ"ל נכון דרש"י כתב בחרש לגבי אחים דלאחין פסולה עכ"פ ולדידי' מותרת משא"כ בחרשת שחלצה לכל האחין אסורה וכ"ש להחולץ ומ"ש רש"י אלא ביבום צ"ל ביבום אם לא חלץ אבל אם חלץ ודאי אסורה גם עליו וז"ב ודוק:

יב בשולי המכתב ממוח"ז הגאון ר"ע ראיתי קו' חדא לפמ"ש בכריתות י"ח הוכיחו דר"י ל"ב איקבע איסורא מדמחייב אאשם תלוי בחוץ. ותמה דבתוספתא קתני דמחייב חטאת והכסף משנה בי"ח ממעשה הקרבנות מביא דר"מ מחייב חטאת. וא"כ איך מוכח דר"מ ל"ב איקבע איסורא בשלמא אי חייב אשם תלוי שפיר מוכח דל"ה רק חתיכה אחת ספק וחייב עלי' בחוץ אשם תלוי אבל אי חייב חטאת צ"ל דכודאי חשוב. ואיך מוכח מזה והאשם ששחט באמת מיירי שאכל חתיכה מב' חתיכות והוא תמיהה נשגבה. אמנם בעיני גוף דברי הכ"מ תמוהין מאוד דבאמת לר"מ לא מחייב בשחט בחוץ רק אשם תלוי. ומה שמבואר בתוספתא חטאת זה קאי לרבנן דר"מ בדף כ"ג דס"ל גם בנודע שלא חטא תרעה עד שתסתאב דעכ"פ בודאי אקדשי' והוי ודאי הקדש ומ"ה מחייב חטאת ולר"מ דפליג שם. לא מיחייב רק אשם תלוי ושפיר מוכח הגמ' מר"מ דל"ב משתי חתיכות וכן משמע מתוס' ומרש"י. אלא דלפ"ז צ"ע יותר על הרמב"ם דפסק בפ"ד מפסולי המוקדשין כרבנן הנ"ל דבודאי הוי הקדש ואמאי פוטר משחוטי חוץ ומאי ענין זה לחתיכה משתי חתיכות וצ"ל דנהי דהוי הקדש בודאי מ"מ פטור משחוטי חוץ דעומד להסתאב ואינו עומד למזבח כנודע ומ"ה בלא נודע ל"ה רק ספק שמא חלב דאם ל"ה הלב אף דלבו נוקפו ואקדשי' עכ"פ מ"מ בכה"ג אינו ראוי למזבח. ויהי' איך שיהי' לדברי הכסף משנה דר"מ מחייב חטאת קשר להבין דברי הגמ' הנ"ל. ונ"ל לישב לפי חומר הנושא דבאמת קשי' לר"מ איך חייב חטאת אשחוטי חוץ מאשם תלוי אף דהוי ספק הקדש לר"מ כדכתבו תוס' וכדאיתא בדף כ"ג וצ"ל דמ"מ כיון דכל עוד שלא נודע ראוי לבא בפנים הוי בכלל קרבן לד' כמו כל קרבנות אבל צ"ע איך חייב עדיין שמא קרבן זה לא הי' עומד כלל למזבח דשמא יודע דלא אכל חלב. וצ"ל דזה תלי' אי בעי משתי חתיכות. ואמרו בגמ' לחד טעמא דבעי אפשר לברר ואף אידך לישנא ס"ל דל"מ אפשר לברר ובעי איקבע איסורא אבל בזה לא פליג דחתיכה מב' חתיכות אפשר לברר וא"כ למ"ד בעי מב' חתיכות א"כ בכל אשם תלוי אפשר לברר א"א לחייב עליו חטאת בשחט בחוץ דלמא יבורר ואינו עומד כלל לקרב למזבח משא"כ למ"ד ל"ב מב' חתיכות. בכה"ג א"א לברר ובודאי עומד הקרבן למזבח שפיר חייב חטאת ומזה הוכיח דר"מ ל"ב מב' חתיכות וזה נכון גם כדעת הרמב"ם כמ"ש הכסף משנה והכל נכון בעזה"י וע' תשו' זקיני הח"ץ סי' קס"ג (וע' מ"ש לעיל סי' ג' אות ט'):

תוכן העניינים

בית יצחק אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה