אור ברסלב

בית יצחק אבן העזר חלק ב· רבי יצחק יהודה שמלקיש

סימן י

סימן ט

ע"ד השאלה בחרש שבא לכאן מכתב מק' יאסי שאשתו רוצה להתגרש ושישלח לשם ג"פ כי יש מקום עיגון וחשש זנות והפקרות כי היא רצתה להנשא לשם לאחר ואך נתעכבה ע"י הב"ד ונשאלתי אי חרש יכול לגרש ע"י שליח הולכה ולעשות שליח ברמיזה או שיש לעשות שליח לקבלה בק' יאסי ואז נרמז לי' שיגרש ע"י שליח לקבלה:

א תשובה לכאורה י"ל, אף דתיקוני רבנן נשואין וגירושין בחרש דכשם שכנס ברמיזה כן מוציא ברמיזה זה שיגרש בעצמו אבל לא ע"י שליח להולכה דלא מצי משוה שליח כדאיתא בגיטין כ"ג דל"מ להיות שליח. וה"ה להשוות שליח דאתם גם אתם כתיב. אלא שהב"ש הקשה בסי' קכ"א ס"ק ט' אדברי הפוסקים דבעינין שליחות בכתיבה ואיך כותב הסופר ע"י רמיזתו והלא חרש אינו יכול לעשות שליח. ותי' כיון דקדושין לאו קדושין א"צ שליחות גמורה. עיי"ש. ולכאורה יש ללמוד מדבריו דגם לענין נתינה יכול ליתן ע"י שליח דא"צ שליחות גמורה. ולפע"ד אין להוכיח מזה דדוקא לענין כתיבה כיון דחרש מעיקרו מסתמא אינו יכול לכתוב כמ"ש רש"י גיטין ע"א על כרחך דתקנתא דרבנן הי', כן שיצוה ברמיזה לסופר משא"כ לענין נתינה כיון שיכול ליתן בעצמו

מאן נימא דתקנתא דרבנן הי' אף ע"י שליח כיון דלאו בר שליחות הוא בעינן שיהי' הנתינה בעצמו:

וקצת יש להקשות על הב"ש שהקשה אכתיבה ולא הקשה אחתימה שכתבו תוס' גיטין ד' ט' ע"ב דבעינין שליחות עייש"ה ואף שצ"ע על התוס' שהביאו ראי' מדבעינין שיאמר לעדים חתמו ומזה אין ראי' די"ל דבעינן ציו' הבעל ולא שליחות. מ"מ התוס' ס"ל הכי להדי' ושמא לא הקשה אחתימה די"ל דס"ל כר"א וסגי בעדי מסירה מ"ה הקשה אכתיבה. ולדעת התוס' גיטין דף ס"ו ד"ה הא כתב ידן דאף לר"מ דמצאו באשפה כשר מ"מ באומר אמרו פסול ועיין בפ"י שכתב דאף שעושה ציוי הבעל שציוה לכתוב לזה מ"מ כיון שרוצה שיעשה הדבר בשליחותו ומילי לא מימסרי לשליח ומ"ה פסול אף לר' מאיר א"כ ה"ה בחרש לר"א אף דעדי מסירה כרתי אם רמז לעדים שיחתמו לכאורה רוצה שיעשה הדבר בשליחתו וכיון דלאו בר שליחות הוא הוי שינוי ופסול כמו לר"מ בכתיבה. וצ"ל דכיון דחרש הוא ואין לו דעת לעשות שליח אין לו רצון על השליחות כלל ומ"ה ל"ה מצי להקשות אחתימה רק אכתיבה למ"ד דבעי שליחות דלא תלי' ברצונו. ויבואר מזה עוד לקמן. וע' בתוס' גיטין כ"ב ע"ב הוכיחו דל"ב שליחות בכתיבה מדבעי בחש"ו לומר דלא ידעו לכתוב לשמה ומדמהני גדול עומד על גבו. וקשי' לפמ"ש תוס' גיטין דף ס"ו דאף דל"ב שליחות היכא שצוה לכתוב בשליחות בעי שליחות לכ"ע. ולק"מ דכאן בחש"ו אדם יודע שאין שליחות לקטן ול"ה שינוי ברצון הבעל משא"כ באומר אמרו אינו יודע הבעל דמילי לא מימסרין לשליח ומצאתי בטיב גיטין שהעיר מזה ולק"מ:

ב ולכאורה יש מקום לומר דחרש מצי להיות שליח בגט דרבנן ומצי משוה שליח בגיטא דידי' ול"ק קו' הב"ש. דהרמב"ם פ"ו מגירושין כתב הטעם דקטנה אינה יכולה לעשות שליח לקבלה דאין עדות לקטן והראב"ד השיג עליו דת"ל מקרא דאתם גם אתם. וכתב הפ"י בגיטין ס"ד בתוס' ד"ה נערה המאורסה דסברת הרמב"ם דקטנה מצד הדין משוי שליח וליכא למעוטא מקרא דאתם גם אתם כיון דאית' בדנפשי' עיי"ש שהאריך בזה:

ולפ"ז ה"ה בחרש דמצי לגרש בעצמו כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה וה"ה דמצי לגרש ע"י שליח. והנה בפ"י הקשה על הרמב"ם שכתוב בטעם הדבר דקטנה אינ' עושה שליח לקבלה דאין עדות לקטן. א"כ איך קטנה מתגרשת כלל והרי אין עדות לקטן עיי"ש בדף ס"ה במשנה. ולפענ"ד החילוק פשוט דהיכא שהוא מגרש והוא גדול הוי העדות על הגדול שהי' המגרש ועל הקטנה אמרי' מתוך שהעדים מעידין על הגדול מעידין ג"כ עלי'. וכמו דאמרינן בסנהדרין דף ו' ובמכות מ"ד אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן. ופירש"י דמתוך שנאמן על אחר נאמן על אשתו ונהי דקי"ל דל"א הכי. בכה"ג בגירושין אמרינן הכי ועוד דהבעל נפטר בגירושין משאר כסות ועונה ולפטור מקבלין עדות שלא בפני בעה"ד. משא"כ בשליח לקבלה העיקר עדות על הקטנה שעשתה שליח לקבלה ובכה"ג אין מקבלין שלא בפני בע"ד. ולפ"ז לשיטת הרא"ש דשליח הולכה צריך ג"כ לעשות בעדים א"כ מצד אחר יש לדון דחרש אינו יכול לעשות שליח כיון שאין עדים על חרש כמו קטן. והיכא שמגרש בעצמו אמרינן מתוך שהם מעידים עלי' מעידין עלי' משא"כ בשליח הולכה. מיהו לזה י"ל כיון ששלח הגט בידו ונאמן לומר שעשאו בעדים העדים לא באו להעיד אח"כ אלא דהשליחות ל"מ בלא עדים ואינה דומה לשליח קבלה מקטנה דשם העדים צריכין להעיד משא"כ בשליח הולכה ויש לעיין בזה. ולפ"ז דברי הרמב"ם פשוטים בלא"ה מקו' הפנ"י דכשמגרש בעצמו לקטנה כיון שהגט בידה והעדי מסירה א"צ להעיד כלל ל"ש אין עדות לקטן רק בשליח קבלה דצריכה להביא העדים לב"ד:

ובגוף דברי הפ"י שהקשה על סברא זו והרמב"ם שכתוב דמ"ה נערה שיש לה אב מקבלת גיטה בעצמה דהוי כשליח של אב משא"כ קטנה אינו יכולה להיות שליח. והקשה בפ"י דכיון דיכולה לשמור את עצמה ובאין לה אב מתגרשת ע"י עצמה א"כ ביש לה אב אמאי אינו יכולה להיות שליח והלא הוי מלתא דאיתי בדנפשי' לדעתי לק"מ דכיון דכמו שהיא השתא ל"מ שקבל גיטה ל"מ להיות שליח. כמו דאמרינן בנזיר דכ"מ דל"מ עביד השתא ל"מ לשוי' שליח וה"ה להיות שליח. וע' בבית מאיר סי' קי"ט מה שהקשה מקדושין דף כ"ג דאם אך שייך בגוי' מצי משוה שליח. וכבר הרגיש בזה באורח מישור וע' בנוב"י אה"ע סי' ס"ט בתנינא מה שתי' לזה מב"ק דף ק"י. והארכתי מזה בתשו'. משא"כ לענין חרש דמצי כעת לגרש בעצמו שפיר משוה שליח:

וגוף סברא זאת דקטן במידי דאיתי בדנפשי' מצי להיות שליח יוצא מדברי תוס' גיטין דף ס"ד ד"ה שאני שתופי מבואות דאין למעט קטן משליחות אלא במילתא דליתי' בדנפשי' עיי"ש. ואמנם התוס' כתבו לר' יהודא דזוכה בין לעצמו בין לאחרים ואמנם להלכה דפסקינן זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים לכאורה יש להוכיח להיפך דאף במידי דאיתי בדנפשי' ל"מ להיות שליח. וה"ה דל"מ משוה שליח אמנם לפמ"ש הפ"י בתוס' שם הדבר נכון דדוקא לענין זכי' כיון דילפינין שליחות שאר דברים בכל התורה מתרומה כמ"ש תוס' גיטין כ"ג ד"ה מה אתם. וע' בפנ"י שתמה בדבריהם ומ"מ מישב שם דברי תוס' כי דבריהם יסוד מוסד. א"כ כיון דבתרומה ליתא בדנפשי' קטן בשום מקום ל"מ משוה שליח כיון דבתרומה ליתא משא"כ לענין שליחות בגירושין דכתיב בגופי' וא"צ ליליף מתרומה אף שמואל מודה דהיכא דאיתא בנפשי' מצי להיות שליח וכיון דגט חרש איתא בדנפשי' י"ל דמשוה שליח אף להולכה דאינו זוכה לאחרים:

ואמנם הראב"ד לכאורה יחלוק על סברא זאת מדהקשה על רמב"ם שכ' בטעם דקטנה אינה עושה שליח מטעם עדות לקטן והוא כתב מטעם אתם גם אתם הרי דס"ל אף במידי דאיתא בדנפשי' ל"מ שליחות. אמנם י"ל דשאני גט בקטנה דבאמת קטנה אין לה רצון כדאמרינן פתוי קטנה אונס היא ומתגרשת מ"מ ע"י עצמה דבע"כ מתגרשת. וכיון דבשליחות בעינין רוצית וזה אין לה ע"י עצמה ג"כ ולא מצי משוה שליח. דל"ה מילתא דאיתא בדנפשי' דע"י עצמה בע"כ מתגרשת. משא"כ בנ"ד כיון דחרש המגרש בעינן ג"כ ברצון ומ"מ מתגרשת ע"י עצמו דבדרבנן מהני ריצוי דידי' ה"ה ע"י שלוחו מתגרשת. (אמנם ע' בספרי לאו"ח סי' מ"ו אות ב' שהוכחתי מירושלמי פ"א מתרומות דאף במיד' דאיתא בדנפשי' אינו עושה שליח דבעי שם קטן מהו שיעשה שליח בקרבן זיבה מאחר שהוא מטמא בהן הוא נעשה שליח או מאחר דאינו נעשה שליח לכל הדברים אינו נעשה שליח ופשיט רבי יודן דאינו נעשה שליח וזה דלא כתוס' גיטין ע"כ צ"ע לדינא):

ג אמנם אף אם ימצא חולק ע"ז יש מקום לומר בחרש דמתגרשת ע"י שלוחו מטעם כמו דאמרינן בגמ' דגיטין שאני שתופי מבואות דרבנן ומ"ה זוכה לאחרים. וזכי' מטעם שליחות ומ"מ מצי קטן להיות שליח בדרבנן ה"ה בקדושי חרש דרבנן חרש משוה שליח וע' ג"כ גבי מע"ש משני בעציץ שאינו נקוב דרבנן וה"ה בקדושי חרש ואם זה כוונת הב"ש מ"ש דכיון דקדושין ל"ה קדושין רק מדרבנן א"צ שליחות גמורה מה טוב ואם הב"ש לא כיון לזה הדבר נכון גם בישוב קו' הב"ש. אבל דבר זה צריך חקירה ודרישה בש"ס ובפוסקים אי בכל דרבנן קטן יכול להיות שליח ומשוה שליח. וע' בפמ"ג או"ח בפתיחה כוללת ח"ג אות כ"ח הקשה איך קטן מוציא לאבי' בשיעורא דרבנן והלא קטן א"י להיות שליח. וכתב מטעם שומע כעונה. ולהנ"ל ל"ק קושיתו דבדרבנן קטן יכול להיות שליח כיון דאי' בדנפשי' כמו שזוכה לאחרים בעירובי חצרות. מיהו לזה י"ל כיון דבאמת בגמ' דגיטין אמרו כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ורק דאמרו שם דאין לו עיקר מן התורה א"כ בברהמ"ז די"ל עיקר מה"ת ורק דאכל שיעורא דרבנן קטן ל"מ להיות שליח. ודרך אגב ראיתי שם בפמ"ג אות כ"ט נסתפק אי סומא יכול להיות שליח בקדושין לר"י. ולפענ"ד מוכח מגיטין כ"ג דמצי להיות שליח דאל"כ מאי מקשה סומא אמאי לא ולישני דכר"י אתיא ול"מ להיות שליח בגירושין וזהו רמי' דרש"פ שם וע"כ אף לר"י סומא מצי להיות שליח דאיסור אשת איש דהיא לאו עליו רמיא ואיתא בקדושין ובגירושין מפני כן אף לר"י. ויש לדחות דלא רצה הגמ' לאוקמא סתם מתניתין כר"י כיון דסתמא דמתניתין בב"ק דפ"ה דלא כר"י עיי"ש. (וע' בספרי ליו"ד ח"ב סי' י"ג בש"ה הבאתי בשם ספר המכריע סי' ע"א דסומא פטור אף מל"ת ועמ"ש בספרי לאו"ח סי' ה' אות ט"ו דסומא חייב בפו"ר ומה"ט איתא בדיני גיטין וקדושין) ועפמ"ש נ"ל לישב מה דקשה נגד סברא זו דאמרינן דבדרבנן קטן נעשה שליח ועושה שליח ואמאי אמרינן בעירובין דף ל"א ע"ב השולח עירובו ביד חש"ו אינו עירוב והרי בדרבנן נעשה שליח. ומוכח מזה לכאורה דאף בדרבנן אינו בר שליחות. ולהנ"ל נכון דשם מיירי בעירובי תחומין דיש לו עיקר מן התורה וכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקנו. ובהכי יש לפרש דברי הגמ' בעירובין שם דמקשה והא אמר שמואל קטן גובה את העירוב ומשני כאן בע"ת כאן בעירובי חצרות והיינו דבע"ת שיש לו עיקר מה"ת דאסמכוהו אקרא. או הואיל ותחומין י"ב מילין דאורייתא לשיטת הרי"ף ופוסקים ומ"ה קטן ל"מ להיות שליח ובעירובי חצירות דאין לו עיקר מה"ת קטן נעשה שליח. והתוס' בעירובין פי' דע"ת הואיל ואסמכוהו אקרא לא הימני' לי' והתוס' הוכרחו לומר כן מטעם שהקשו שם ממעילה דמוכח דאפי' בקיבץ מהני. אמנם לפמש"ש דבמעילה מיירי בעומד ורואהו והיינו כמ"ש הריטב"א שם דאומר בעצמו שם תהא שביתתו. א"כ כשאינו אומר בעצמו בעי באמת שליחות וחש"ו ל"מ משא"כ בעירובי חצרות דאין לו עיקר מה"ת מהני שליחות של חש"ו. וע' בריטב"א שפי' ג"כ פי' אחר בגמ' דבע"ת ל"ה דעת אחרת מקנה משא"כ בערובי חצרות ומה שפרשתי בגמ' ג"כ נכון ודו"ק:

ד ודרך אגב נ"ל פרפרת נאה בסוגי' דגטין דף ס"ד שפירש"י זוכה לאחרים מדרבנן. ורבים תמהו מאי בעי רש"י בזה. עוד תמהו בזה על דברי זקני הת"ש שכ' בחדושיו לפסחים לאסור הערמה דאורייתא. וממשנה דכיצד מערימין כ' דשם מיירי במעשר ב' דרבנן. ותמהו רבים בדבריו דהרי לפי ההו"א הוה סד"א דמיירי במעש"ש דאורייתא ול"ה קשי' לי' דהו"ל הערמה בדאוריי'. ע' בישי"ע סי' תמ"ח בתשו' להגאון מ' יוזפא והנלע"ד לישב דבריו. דבר"ש במשנה זו מקשה דבירושלמי משמע דבמתניתין איירי בזוכה לעצמו ובש"ס דגיטין משמע דבמשנה זו איירי דהשפחה זוכה בשביל האדון. ומחלק דשני מיני פדיון הם דאף כשזוכה לצורך הבעה"ב אם אין מעות הפדיון של הבעה"ב אינו מוסיף חומש דבעינין שיהי' מעות שלו וזולת זה אינו מוסיף חומש ואף אם פודה אחר ממעות בעה"ב אם אינו פודה שיהי' המעשר לבעה"ב ג"כ אינו מוסיף חומש עיי"ש. א"כ המשנה והירושלמי מיירי שפודה השפחה לצרכה ובמעות של בעה"ב ובברייתא דגיטין מיירי שהבעה"ב נותן להם המעות. והם פודין לצורך הבעה"ב ורק כיון שהמעות שלהם אינו מוסיף חומש. ומוכח שפיר דזוכה לאחרים עיי"ש, והגמ' דגיטין מוכחא דבברייתא לא מיירי כמתניתין שהם פודין לעצמן מדלא קתני פדו לכם מע"ב כמו במשנה עיי"ש:

והנה התוס' הקשה בסוגי' דמוכח דזוכה לאחרים ממע"ב והרי במע"ב ליכא דעת אחרת מקנה וע"כ ל"מ זכה לאחרים. ונלע"ד דכיון דמע"ב ממון גבוה הוא לר"מ הוה דעת אחרת מקנה דדעת גבוה איכא דכל מי שנותן הפדיון הקנו לו מן השמים המעש"ב והוה דעת אחרת מקנה וע' בב"ק דף כ' אמרו שם הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי. ופירש"י דדעת גבוה איכא. דזולת זה איך קונה בפדיון ממון גבוה וע"כ מן שמים הקנו לו. והנה זה פשוט דכשפודין המע"ב לצורך עצמן א"כ הערמה כל כך דנהי שדעתם להקנות אח"כ לבעה"ב מ"מ כיון שהם אומרים שפודין לצורך עצמן גם דעת גבוה להקנות להם. משא"כ כשפודין לצורך בעה"ב ורק שהבעה"ב נתן להם המעות במתנה שיהי' מעות הפדיון משלהם שלא יצטרך להוסיף חומש זה הערמה דבעה"ב אינו נותן להם המעות במתנה גמורה רק על דעת לפדות לצורך מע"ב:

ולפי המבואר במח"א ה' שלוחין סי' ט"ז בנכרי ששלח לקנות חמץ ונכרי ל"מ משוה שליח ומוכח מדברי ריב"ש דמ"מ הישראל קונה החמץ דנהי דדעת הישראל שיקנה לצורך הנכרי כיון דנכרי לאו בר שליחות הישראל קונה עיי"ש. ואף דהישראל לא כיון לקנות לעצמו. וכן היא לשיטת התוס' ב"ק דף ק"ב לפי' א' בתוס' ד"ה מי הודיעו. וע' במח"א בשם תשו' הרשב"א דדעת המוכר להקנות או לבעל המעות או להקונה עיי"ש. א"כ בקטן שרוצה לזכות לאחרים ואין לו יד לזכות מדאורי' לצורך אחרים ולעצמו יש לו יד לזכות קנה לעצמו. והיינו כפשטא דרש"י דלעצמו קונה מדאורייתא דלא כמ"ש רש"י פ' לולב וערבה עיין בפ"י. מעתה הכל מיושב בטוב טעם דבה"א נמי הערמה אסורה בדאורייתא ורק דכיון דקטן זוכה לעצמו מדאו' ולאחרים מדרבנן. א"כ מדאורייתא קנה הקטן לעצמו אף שפודה לצורך בעה"ב כמו שכתב המח"א וכמו מגביה מציאה לחבירו שכתבו תוס' דכיון דלא קנה חבירו הוא קני. א"כ נהי דמעות הוא של הבעה"ב מ"מ המעשר הוי של השפחה ואינו מוסיף חומש. ומדרבנן דזוכה לאחרים מ"מ המעות של השפחה ואי דבזה הוי הערמה הערמה בדרבנן מותר. ומ"מ מוכח דקטן עכ"פ זוכה לאחרים מדרבנן דאס"ד דאף מדרבנן אינו זוכה לאחרים א"כ הפדיון הוי באמת של השפחה ואמאי לא קתני ופדו לכם, וע"כ מדרבנן זוכה לאחרים ומדאורייתא זוכה לעצמו. וכיון דמדאורייתא זוכה לעצמו אין כאן הערמה בדאורייתא ואינו מוסיף חומש. ושפיר פירש"י זוכה לאחרים מדרבנן דאס"ד דזוכה לאחרים מדאורייתא א"כ בה"א איך הוי ס"ד דמיירי במעשר דאור' והרי הוי הערמה בדאורייתא:

ואין להקשות דכ"ז ניחא בשפחה דל"מ לזכות מדאוריי' לבעה"ב רק לעצמה אין כאן הערמה בדאורייתא משא"כ בעבד או בנו ובתו הגדולים דקונים מדאוריי' לבעה"ב א"כ זה הערמה בדאורייתא. ואיך הוי ס"ד דמיירי במעשר דאורייתא. זה אינו דבאמת בנו ובתו מיירי שפודין באמת לעצמ' וכבר כתבתי דבזה אין הערמה כל כך כיון דדעת גבוה להקנותו ג"כ להם. ורק דבמשנה לא קתני ופדו לכם כיון דבשפחה מצי לפדות אף לצורך הבעלים דמדאורייתא מ"מ הפדיון שלה. שפיר לא קתני ופדו לכם משום שפחה. אבל אס"ד דגם שפחה פודה אך לעצמה אמאי לא קתני ופדו לכם כמו במתניתין. ודוק היטב כי היא ענין נחמד:

ה ומ"מ מפשטא דסוגיא מוכח דבשליח קטן שיזכה לו אם אינו זוכה לאחרים אף לעצמו אינו זוכה דלא כהמח"א והכי מוכח מדברי רמב"ם פ"ה מה' מעשר ב' ה"ט דבשפחה קטנה ל"ה דבריו קיימים ומשמע דברוצה לזכות לאחרים ואינו זוכה אף לעצמו אינו זוכה. ודע דדברי הרמב"ם שם צ"ע דבתחילה כתב ב' חילוקים או שיאמר פדה לי משלך או פדה לך המעשר. ואח"כ מסיק דבשפחה קטנה ל"ה דברי' קיימים רק בדרבנן והו"ל לחלק דזה דוקא באומר פדה לי משלך. משא"כ באומר פדה לך אמאי ל"מ בקטנה דהרי קטנה זוכה לעצמ' כדמוכח בירושלמי דזה מהני בקטנה ואמאי לא חילק הרמב"ם בזה. ועוד דמשמע מלשון רמב"ם דדוקא באומר פדה לי משלך מותר להערים אבל במעות שנותן הוא אינו מותר רק באומר פדה לך וכמו ששיערנו לעיל. א"כ בנותן מעות לשפחה ע"כ אומר פדה לך וצ"ל דס"ל לרמב"ם כתי' הרשב"א דאף שפדה לעצמה כיון שהוא הערמה ועיקר הזכי' לבעה"ב הוי כזוכה לאחרים. והיותר נראה לפמ"ש הרב המגיד בפכ"ט מה' מכירה דהרמב"ם ס"ל דקטן זוכה דבר תורה. (ובאמת מוכח כן להדי' מדברי רמב"ם אלו דזולת זה בלא"ה לא יכול לפדות מעשר ב') ומ"מ זה דוקא במתנה אבל במקח כיון שאין נתינת קטן כלום אינו זוכה דבר תורה. לפ"ז לכאורה איך פודה מעשר ב' הרי אין נתינתו כלום וצ"ל כמ"ש תוס' בהגיע לעונת נדרים דהקדישו הקדש וגלי רחמנא דלגבוה יש לו דעת ליתן ולהקנות. ואמנם הרי בעינין דעת אחרת מקנה. וצ"ל כמ"ש לעיל דדעת גבוה איכא. ולפי המפורש יוצא בב"ק ק"ב ובסי' קפ"ג בראשונים ואחרונים הדבר יוצא דדעת המוכר להקנות לבעל המעות אך הדבר תלי' גם בהקונה אם אינו רוצה לקנות לבעל המעות קונה לעצמו דנסתלק כח המוכר והלוקח קונה מטעם זכי' דהפקר:

ומעתה הנה בנתן האב מעות ואמר פדה לך מע"ב ולא הקנה המעות עדיין האב בעל המעות ורק שהקטנה רוצה לזכות לעצמה. וזה ל"ה דעת אחרת מקנה דדעת המוכר להקנות לבעל המעות. ומעתה הכל נכון דאם הקטנה פודה משלה לאב ל"מ דל"מ לזכות לאחרים. ואם הקטנה פודה משל אב לעצמה ל"מ כיון דאב עדיין בעל המעות ודעת גבוה להקנות לבעל המעות ורק דבכל קנין נהי דהמוכר רוצה להקנות לבעל המעות מ"מ הקונה זכי בנסתלק כח המוכר בלקיחת המעות ואיהו זכי ממילא וזה ל"מ בקטן. ומיושב דברי הרמב"ם וגם קו' ר"ש והוכחת הגמ'. הכל מיושב בטיב טעם דאם קטן זוכה לאחרים שפיר מצי לזכות לאחרים דהא דעת אחרת מקנה. משא"כ לעצמה והמעות משל אב ל"ה דעת אחרת מקנה, ודוק ואין עת האסף פה:

ו ולדאתאן עלה לעיקר דינא אי חרש יכול לעשות שליח להלכה בגט דרבנן עדיין צריך עוד חקירה ודרישה דאולי דוקא לענין זכיות קטן מהני זכיותו לאחרים במילי דרבנן. משא"כ שיעשה שליח ל"מ בגט דחרש דלדעת כמה פוסקים זכי' ל"ה מטעם שליחות. ועוד דאין לדמות גזרות ודברי דרבנן אלו לאלו:

והנה בירושלמי אמרו בגיטין פ' מי שאחזו סוף פ' א' אמר ר' אבא מהו בחרש אנן קיימין ואין שליחות לחרש ר' יוסי בר ר' בון אמר בבריא אנן קיימין למה אינו גט אני אומר מתעסק בשטרותיו. והפני משה פי' דקאי על נשתתק שבדקנו ג' פעמים דמיירי בחרש מתחלה. וס"ל חרש מוציא ברמיזה ור' יוסי בר ר' בון ס"ל חרש אינו מוציא ברמיזה. וזה פירש רחוק שיפלוג בזה וממנ"פ בחרש מעיקרא לכ"ע מוציא ברמיזה ובפקח ונתחרש כבר איפלגא רשב"ג ורבנן לעיל. וקרבן עדה פירש דברי הירושלמי דקאי על כתב יד שמצוה לסופר ולעדים בכ"י וע"ז קאמר דכתב"י מטעם שליחות ואין שליחות לחרש אבל בבריא מהני כתב יד ור' יוסי בר' בון ס"ל גם בבריא ל"מ כתב"י וזה טעם הב"י שכתב בסי' ק"כ בשם הירושלמי דבפקח ג"כ ל"מ כתב"י עיי"ש ולפענ"ד מ"ש דמ"ה ל"מ בחרש כתב"י משום דל"מ שליחות צ"ע דא"כ איך יכתבו ע"י רמיזתו כיון דאין שליחות לחרש ואיך יעשה הסופר שליחתו כקו' הב"ש. ואולי זה באמת כוונת הירושלמי ומיירי בפקח ונתחרש וס"ל דדוקא בעצמו יכול לכתוב לרשב"ג. אבל לצוות לגרש ולכתוב ל"מ לא ע"י כתב"י ולא ע"י רמיזה דגם בפיקח ונתחרש לאו בר שליחות הוא. ובזה מיישב הירושלמי מה שאמר לעיל דברייתא פליגא על רשב"ג ואמר אח"כ דלא פליגא כלל. וכן משמע פשטא מלישנא דרשב"ג הוא כותב ואחרים חותמים ומשמע דצריך לכתוב בעצמו. וזה עיקר רבותא דרב כהנא בש"ס דילן דלרשב"ג יכול לכתוב ע"י שליח כמ"ש הפ"מ והירושלמי לא יסבור כן. ולפי זה מוכח מירושלמי דחרש לאו בר שליחות אף במידי דמצי עביד בנפשי'. ודלא כמו ששערנו לעיל דבמידי דאיתא בנפשי' מצי לעשות שליח. ואולי יסבור הירושלמי כשיטתי' דחרש מעשה יש לו ומ"ה ס"ל לרשב"ג בפיקח ונתחרש יכול לכתוב בעצמו. דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ושליח לא מצי שוי'. ואמנם יש לפרש דברי הירושלמי הכי דקאי על כתב"י כדדייק בתחילה מהברייתא דקתני אינו גט עד שישמעו קולו ומשמע דממעט כתב"י. וע"ז קאמר בחרש אנן קיימין והיינו דבחרש ל"מ כתב"י אף בחרש מעיקרו ודוקא רמיזה מהני דהוי מעשה בגופא אבל כתב"י ל"מ כמ"ש הב"ש בסי' קכ"א. וע"ז מקשה בירושלמי ואין שליחות לחרש והיינו דאף ברמיזה ג"כ אין שליחות לחרש כמו שהקשה בב"ש ורק כיון דל"ה קידושין גמורין מהני הגט א"כ אף בכתב"י מהני. ומ"ה אמר ר' יוסי בר' בון בבריא אנן קיימין. ובחרש מהני בכתב"י. ומהכי יהי' נכון דברי הב"ש דכתב דבקידש בכתב"י מוציא ע"י כתב"י לא יסתרו דברי ירושלמי שכתב דאין שליחות לחרש. מיהו לפמ"ש לעיל לפרש דברי ירושלמי על פקח ונתחרש לדברי רשב"ג לא קשה ג"כ על הב"ש. והרבה יש לעיין על דברי ירושלמי ופי' קרבן עדה הנ"ל. וראשון עיקר בפי' דברי ירושלמי דקאי על פיקח ונתחרש ומצי לגרש בעצמו כדמוכח ג"כ מירושלמי הובא בתוס' חולין י"ב דדוקא זה כותב וזה מגרש ל"מ אבל במגרש בעצמו מהני ועיין בתורת גיטין שתמה במ"ש הב"ש דבכנס ע"י כתב"י מוציא ע"י כתב"י. ותמה הרי דכתב"י לסופר דל"מ בגירושין הוא מטעם דל"ה לשמה. וקדושי שטר קדושי תורה הוא. ועוד דהרי בעל עיי"ש. והנה לפי הירושלמי משמע דמ"ה ל"מ כתב"י מטעם שליחות. ורק למאי דמסיק ירושלמי דבבריא נמי ל"מ מטעם מתעסק בשטרותיו מוכח קצת דטעם הדבר דל"ה לשמה. ואמנם הרי גם בקדושין בעי שיכתוב שטר קדושין לשמה. ואם חרש ציוה בכתב"י שיכתוב שטר קדושין וקידש בו. אם כתב"י ל"ה לשמה ל"מ. וא"כ בכ"ג שפיר כתב הב"ש דמצי לגרש בכתב"י שיצוה לסופר ואין חילוק בין שטר קדושין לגט. ומ"ש הת"ג הרי בעל אח"כ לק"מ דהוא בעל אדעת קדושין הראשונים. וע"כ צ"ל כן להירושלמי שפוסק דבקדושי ביאה ל"מ לגרש ברמיזה רק בקידש בכסף. וקשי' דגם בכסף הרי בעל אח"כ וע"כ צ"ל דכל הבועל אדעת קדושין הראשונים בועל וז"ב ודו"ק:

ז ודרך אגב הנני אומר מה שבירושלמי ביבמות מבואר על משנה דחרש מגרש ברמיזה הדא דתימא בקידשה בכסף אבל בביאה קדושי' מעשה וגירושין אינה. וכתב הנ"י. הובא ג"כ בב"י סי' קכ"א. אבל לא ראיתי לא' מהפוסקים שכתבו כן. והדבר תמוה איך דחו דברי ירושלמי בלי טעם וראי'. ואי משום קושי' המ"ל בפ"ב מגירושין ה"ב אתרין חרשין דמוציא בגט אף דבשעת יבום בעל אותה י"ל כמ"ש המפרש בירוש' דשם כיון דאדעת קידושין אחי' הוא בעל לא הי' כונתו לקדשה בזה. ורק לקנות ביבום מפאת קדושי אחי'. הן אמת דמכל הסוגיא דיבמות ד' נ"ו דמקשה שם לשמואל דס"ל ביאת שוגג ל"ק ביבמה להאכילה בתרומה ומקשה שם מיבם חרש עיי"ש משמע בחרש ל"מ לקדשה בביאה. דאל"כ ל"ה מקשה לשמואל דכמו בפיקח אם בא עלי' בשוגג אינו מאכיל ורק בבא עלי' בכונה ה"ה בחרש כיון דלירושלמי יכול לקדש בביאה גם ביבום בכונה מצי להאכיל בתרומה ומוכח דלא כירושלמי. ועכ"ז הדבר יפלא על הפוסקים ועוד יש לישב גם קושי' זו על הירושלמי:

ולפענ"ד לבאר הדבר על נכון. דבהרב המגיד בפ"ט מה' מכירה כתוב לאמר דקטן זוכה מן התורה במתנה אבל לא במקח דאין לו דעת לקנות עיי"ש וא"כ התוס' כתבו בב"ב ד' מ"ח ע"ב ד"ה תינח קידש בכספא וא"ת קידש בביאה הוי תלי' ויהיב. ותי' דנגד גופה שקני לה מחויב בשאר וכסות עיי"ש. ולפי המבואר ביבמות קי"ג וברמב"ם בי"א מאישות דחרש לא תקנו לה כתובה ומשמע דה"ה תנאי כתובה כמו דאיתא להדי' ברמב"ם לענין חרשת דאין לה מזונות וה"ה לענין חרש. וקצת צ"ע דלא נמצא מפורש ברמב"ם. אבל זה כלל דכל שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה רק אם הב"ד השיאה לחרש יש לה מטעם אולי רצה שפחה לשמשו כדאי' ביבמות. א"כ בחרש שקידש בביאה הוה מתנה גמורה דאין לה עלי' כלום א"כ זה דברי ירושלמי דוקא שקדשה בכסף דהוה קנין ול"מ לקנות מדאורייתא אבל קידשה בביאה הוה מתנה וקידושיו חשב דעת אחרת מקנה לשטת הנ"י בב"מ י"ב דהפקר מדעת חשב דעת אחרת מקנה. וקצת מהדברים הרגיש כבר באבני מלואים סי' מ"ג סק"ב. אך לא זכה בכולה. ולפ"ז ל"ק על הירושלמי מיבמות ד' נ"ו דמשמע דביאת חרש ל"ה רק שוגג. דאה"נ דאין לו כונה ורק דמ"מ קדושי ביאה קדושין מטעם דעת אחרת מקנה (משא"כ ביבום אין כונתה בתורת קדושין רק בתורת יבום כמש"ל) ואמנם איה"נ דבמתנה מצי לזכות זה דוקא היכי דהוא זכות אבל בחרש אם נימא דקדושי' מהני מדאורייתא לא יהי' לו כח לגרש ואולי לא תמצא אח"כ חן בעיניו א"כ חוב הוא לו. אך לדינא דגמ' מה בכך שלא תמצא חן בעיניו ישלחה מביתו בלא גירושין ויקח אחרת דלדינא דגמ' מותר ליקח ב' נשים. אבל לדידן דיש חרם שלא לישא ב' נשים. ובודאי גם על חרש יש חרם זה. ובנוב"י סי' פ"ד מסתפק אי גזר רגמ"ה החרשת לגרשה בע"כ עיי"ש. ולדעתי ה"ה בחרש לענין ב' נשים גזר רגמ"ה. א"כ הרי חוב הוא לגביה דלא מצי לגרש לה גם ליקח אחרת לא יוכל ול"ה זכות ולכן גם בקדושי ביאה אינו קונה מדאורייתא. ומ"ה לא חששו להך דירושלמי וז"ב ונכון מאוד (והנה ע' בשטמ"ק כתובות ע"ז שכ' בשם רש"י דקטן קונה בביאה מדאורייתא ובספרי ליו"ד ח"א סי' ס' אות ט"ו פלפלתי בזה לפמ"ש כאן לענין חרש ה"ה דבקטן יש לפלפל וע' מ"ש בח"ר סי' ק"מ אות י' אדברי תשו' הגאונים שער ג' סי' י"א):

ח הן אמת דלדעתי י"ל נהי, שכ' הנ"י בב"מ דף י"ב דהפקר מדעת חשוב דעת אחרת לא מהני מפאת כן בקדושי חרש דבקידושין כתיב כי יקח איש אשה ולא כי תלקח ומ"ה כ' הר"ן בנדרים דהאשה מבטלת דעתה ורצונה ולא שהיא מקנית א"ע לבעל וצ"ל להנ"י דהפקר מדעת חשוב ג"כ דעת אחרת שוב הוה כי תלקח. אך כיון שהוא הפקר ויכול לקנות גם אם היא לא הקנה לי' ל"ה כי תלקח א"כ בקטן וחרש דל"מ לקנות רק אם היא תקנה א"ע היה קדושין מחמתה והיה כי תלקח. וע' מהרי"ט הובא בב"ש סי' ל"א לענין פשטה קדושה בכולה דהוה כי תלקח אך י"ל דדוקא בקדושי כסף דדרשינן מקיחה קיחה בקדושין ד' ד' מקרא מיוחד דבעינן כי יקח ולא כי תלקח. אבל בביאה דילפינן מובעלה ולא מכי יקח מהני אף שהקדושין מחמתה. ולפ"ז יהי' פי' הירושלמי הדא דתימ' בכסף דממעטינן מכי יקח אם הקדושין מחמתה ל"מ אבל בביאה מהני אף בחרש ולהירושלמי מיושב קו' תו' בקדושין דף ד' ע"ב למ"ל ובעלה דנקנית בביאה ת"ל דילפינן מכי יקח וביאה נמי קיחה היא דילפינן קיחה קיחה מעריות ולירושלמי נ"מ בחרש דל"מ בכסף דהוה כי תלקח וקמ"ל דמהני מטעם ובעלה. והפוסקים דחו דברי הירושלמי לפ"מ דאמרינן קדושין ט' ובכמה דוכתא איתקש הוי' להדדי או מקיש יציאה להוי' וכאן דבכסף ל"מ מטעם כי תלקח ה"ה בביאה ובפרט דאינה יוצאה בגט חרש וה"ה דקדושין ל"מ וגם זה אמת נכון:

ט עוד נלפענ"ד בזה דברש"י גיטין כ"ג בשלמא חש"ו דלאו בני דעה נינהו פרש"י לגבי שליחות איש כתיב ומשמע דחרש ג"כ ממעט מאיש וצ"ע מירושלמי האשה נקנית ה"ג ע"ב הילך כסף זה ע"מ שתצא שדך לחירות א"ל יצאת ע"מ שתצא להפקר א"ל לא יצאת ומה בין זה לזה זה זוכה לבן דעת הגע עצמך שהי' חרש א"ל איש הגע א"ע שהי' קטן א"ל דרכו להגדיל. הרי דחרש מקרי איש ומצאתי בס' קהלת יעקב אות ז' הרגיש בזה ועיי"ש שהאריך ויבואר לקמן ולפענ"ד הדבר תלוי בפלוגתא שבין ר' יאשי' ור' יונתן בסוטה כ"ד דר' יונתן מוקי קרא דאיש איש לרבות אשת חרש שב"ד מקנין והקשה בתוס' שם לר' יאשי' מנלן וצ"ל לר' יאשי' חרש הוה בכלל איש ול"צ קרא דאיש איש לזה ולר' יונתן ל"ה בכלל איש. א"כ לפ"מ דאמרינן בקדושין ד' כ' כי ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן. ה"ה דמזה ממעטינן אשת חרש ונהי דבפקח ולבסוף נתחרש לא ממעטינן כיון שהיתה אשת איש והכי בשביל שנתחרש פקעה קידושין ע"מ ממעטינן אשת חרש מעיקרו. א"כ אף נאמר דקדושיו מהני דהוה דעת אחרת מקנה. אבל מ"מ איננה חייבת מיתה ומבואר באה"ע סי' מ"ד באבני מלואים ובפ"י קדושין דהיכא דאין חייבין מיתה קדושין תופסין א"כ שוב ל"ה זכות לגבי' דהחרש שיקנה לו בביאה כיון שאח"כ ג"כ קדושין תופסין לאחר. אך הירושלמי לשיטתו דס"ל דחרש מקרי איש כמו שהובא לעיל ושפיר חייבין מיתה ואין תופסין קדושין של אחר. ולפ"מ דאנן פסקינן דמקנין אשת חרש לאוסרה אך לא להשקותה דבעינן והביא האיש וחרש ל"ה איש א"כ שוב ל"ה זכות ול"מ קדושי ביאה וכעין זה כ' באבני מלואים סי' א' ודוק. וע' תוס' חולין י"ג מביאו ירושלמי מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לחרש משמע דחרש ליכא למעוטי מאיש עיי"ש:

[הג"ה בלמדי חולין כ"ד ע"ב ראיתי דגמ' ממעט קטן פסול לעבודה מאיש וקשי' לן הנה קטן נראה שמחלל עבודה. הגם דלא מצאתי מבורר ברמב"ם ובגמ' נ"ל ללמוד ק"ו מבעל מום מה בע"מ שחולק בקדשים מחלל קטן שאינו חולק כדאמרינן בזבחים צ"ט אינו דין שמחלל כמו דיליף ק"ו בזבחים ט"ו. ולפ"ז קשי' בבכורות מ"ז ע"ב דחשיב שוטה בהדי בעלי מומין דאינו מחלל עבודה. והא שוטה ממעט מאיש כמו קטן וליחלל עבודה כמו קטן. ונילוף ג"כ ק"ו הנ"ל דגם לחלוקה נמעט מאיש כמו דממעט קטן במנחות ע"ג ועל כרחך מוכח מזה דשוטה לא מימעט מאיש שבאמת חולק בקדשים ועדיף מקטן ולכן אינו מחלל עבודה וזה הוכחה ברורה אלא דקשי' בשבועות מ"ב דתנן נשבעין על טענת חש"ו ויליף מאיש וה"ה שוטה וחרש ורש"י פי' שם כיון דממעט חרש ושוטה משום דלאו בני דעה וצ"ע דזה תלי' אי דרשינן טעמא דקרא ואנן לא דרשינן ט"ד וצ"ל זה דמיעט קטן פסול לעבודה אף דבלא"ה אין שליחות לקטן צ"ל דהני כהני שליחא דרחמנ' וגם צ"ע דאיך התורה מיעטה שליח לקטן ול"ל קרא וצ"ל כמ"ש התוס' בגיטין ס"ד ע"ב דבמידי דאיתא בדנפשי' מצי לעשות שליח. ופסח הוה מידי דאי' בדנפשי'. אך שוטה צ"ע דמשמע דגם בפסח הוא פטור ולמ"ל לחשבי' בהדי הני דלא מחללי עבודה והרי אין שליחות לשוטה ומה דקשי' למ"ל קרא לקטן. וגם בשוטה איך לא מחלל עבודה והרי הוא לא בן דעת לעשות לשמה והתוס' כתבו ריש זבחים דסתמ' מקטן גרע וצ"ל דמיירי בגדול עומד ע"ג ואף לשוטה מהני וה"ה בקדשים ודוק. ומ"מ נראה דקטן אין מחלל עבודה דלא ילפינן ק"ו מבע"מ דקטן עומד להגדיל. עוד י"ל דטעם דפסולין מחללי עבודה דכל מלתא דארל"ת אעל"מ משא"כ קטן דאינו מוזהר אך לפ"ז גם קטן בע"מ אינו מחלל וזה ודאי ליתא ובלא"ה דעת התוס' דבקדשים בעיקר עבודה ל"א אעל"מ ע"כ טעם הראשון עיקר ודוק]:

י מיהו בעיקר דברי הירושלמי בפ"ק דקדושין ע' בקהלת יעקב שפי' פי' אחר דלא כפני משה. ולפענ"ד הפירוש פשוט דירושלמי בעי הגע על עצמך שהי' חרש היינו הלוה אם המלוה זכה בשבילו. ומשני איש וכיון דחרש ל"ה בכלל איש אין זכי' בשבילו כשטת הרבה פוסקים והרא"ש מכללן גבי בר שטי' בכתובות כ' דדוקא באתי' לכלל גדלות זוכין בשבילו אבל לא בחרש ולכן מקשה הגע ע"ע שהי' קטן. אם ג"כ אין זוכין בשבילו. ומשני דרכו להגדיל וזכין לו. וע' בירושלמי פ' האיש מקדש גבי תנהו לעני. וע' בקהלת יעקב הקשה קו' חמורה לשיטת הפוסקים דדוקא לקטן זוכה גדול משום דאתי' לכלל שליחות כדמשמע בב"מ ד' ע"א וברא"ש בכתובות דדוקא לעתים חלים מצי לזכות אבל לא לחרש א"כ איך אמרו בב"מ ד' ח' בחרש ופקח שהגביהו דאם פקח מגביה לזכות לחרש קנה איך יכול לזכות בשביל החרש ע"ש. דדוקא מטעם פקח אדעתא דידי' מגבה אמרו שם דל"ק אבל אם מגביה בשביל החרש קני משמע דזוכה לחרש וזה תמוה. אבל לדעתי לק"מ דכיון דחרש רומז ונרמז במטלטלין ויכול למכור מטלטלין ה"ה שיכול לעשות שליח שיקנו לו מטלטלין וזכי' מטעם שליחות ומ"ה פיקח מצי לזכות עבורו מטלטלין ודוקא במקרקע דעת הרא"ש דעתים חלים בעינין שיקנה לו מקרקע אבל במטלטלין כ"ע מודו דגדול זוכה לחרש כיון שיכול לזכות ולמכור ולקנות מטלטלין. ומ"מ כיון דל"ה הגבהתו רק משום דרכי שלום הו"ל לגבי פקח כמונח ע"ג קרקע. אבל זאת שהפקח זוכה מציאה בשביל החרש אין תימה דבמטלטלין כל אפין שוין דזוכה עבורו כיון דרומז ונרמז. ולדעתי נראה דהגבהת הפקח מהני לקנות לחרש מדאורייתא אף במציאה לפמ"ש תוס' דבמגביה מציאה לחבירו הוה כרגלי המגביה כיון דמטעם מגו דזכי לנפשי' אתיא עלה כמ"ש תוס' ב"מ י' ד"ה ר"נ א"כ משמע דבאמת קני המגבית לעצמו וזוכה לחבירו תיכף כענין שאמרו בירושלמי פ' האיש מקדש בתנהו לעני דעני זוכה לאשה וחוזר וזוכה לעצמו וכעין שיטת הרמ"ה באה"ע סי' ק"ב היכי דאשה נתנה שכר סופר דהסופר זוכה להבעל וחוזר וזוכה לעצמו. וה"ה במגביה מציאה לדעת התוס' דהוה כרגלי' ע"כ הכונה הכי שזוכה לעצמו ולחבירו א"כ הוא זוכה בלא דעת אחרת מדאורייתא ולחרש איהו מזכה והו"ל דעת אחרת. ואין להקשות דאין אדם יכול לזכות בשל עצמו לחבירו. דכאן כיון שזוכה תיכף לחבירו מצי לזכות וע' בתוס' ב"מ ח' ד"ה ומאי מגו מגו דשני חרשין. והקשו התוס' תימה דילמא תרי מגו ל"א דשני חרשין דקנו היינו מטעם מגו דזכי לנפשי' זכה נמי לחבירו. ולשטת הסוברים דהיכא דשליחות לנכרי אף עכו"ם לעכו"ם אין שליחות ע' מג"א סי' תמ"ח. ל"ק קו' התוס' דבשני חרשין ליכא למימר מטעם מגו דזכי לנפשי' זכי לחבירו דאין חרש נעשה שליח לזכות בשביל חרש השני. ומ"ה אמרו בגמ' שפיר מגו דשני חרשין דליכא למימר מטעם דזוכה לחבירו וע"כ כיון ששניהם הגביהו ואינו מונח ע"ג קרקע וה"ה בפקח וחרש ומשני דשם משום דלא ליתי לאנצויי ובפקח וחרש לא אתי לאנצויי דמימר אמר פקח ל"ק איהו אקני עיי"ש:

אמנם מדברי תוס' וגם מדברי הגמ' דפקח זוכה מוכח דכיון דחרש זוכה לעצמו מפני דרכי שלום מצי לעשות שליח וזוכה הגדול בשבילו. ומוכח כדברינו לעיל דהיכי דאיתא בדנפשי' משוה שליח וה"ה בגט חרש כיון שיכול לגרש בעצמו מצי משוי שליח להלכה. ושוב נזכרתי במש"ל דמ"ה כ' תוס' דהוה כרגלי הזוכה מטעם מגו דזכי לנפשי' ושערנו בזה מטעם דזוכה לנפשי' ומזכה לחבירו. במקום אחר כתבנו יותר נכון דכיון דמצי לזכות לנפשי' הו"ל עכ"פ גורם לממון ולענין תחומין הוה כממון כדמוכח ביצה ד' מ' לענין פקדון וע' בפ"י שם. והארכתי בזה באופן דאי' ראי' מזה דזוכה לעצמו בתחלה ודו"ק:

יא והנני חוזר לעיקר הדין. הנה יש עוד לפקפק בשליחות החרש לפי המבואר בירושלמי הובא בתוס' חולין י"ב דמקשה על גט חש"ו למ"ל גדול עומד ע"ג יוכיח מעשה שלו על מחשבתו. ומשני תמן זה כותב וזה מגרש. ומשמע דבכותב לגרש בעצמו מהני. ולעיל פירשתי בזה דברי ירושלמי פ' מי שאחזו דלרשב"ג ל"מ בפקח ונתחרש רק בכותב בעצמו עיי"ש. וע' ברמב"ם פי"ד מה' פסולי המקדשין מוכח מדברי הרמב"ם דקטן אם יש לו מחשבה הניכרת מתוך מעשי' הוה ספק ומ"ה בקטן ששחט ומפגל הוה פגול מספק דשמא יש לו מחשבה. ובכן יש לפרש דברי הירושלמי פ' חרש הדא דתימא בקדשה בכסף אבל בקידשה בביאה קידושי' קדושין גירושין ל"מ די"ל הכונה לשיטת תוס' חולין י"ב וכן דעת הרמב"ם דיש חילוק בין מעשה גמור למעשה שאינו גמור א"כ בקידשה בכסף ל"ה מעשה גמור דשמא במתנה נתן לה. אך בביאה הוה מעשה גמור דאין אדם עבב"ז. וכן העירני לזה הגאון מ' ליביש נאטינזאהן ז"ל אלא דקשיא לו א"כ גם הגט מהני מטעם מחשבתו ניכרת מתוך מעשי' אך הדבר נכון מאוד דכיון דאינו כותב בעצמו ל"מ מטעם מחשבתו ניכרת מתוך מעשי' ועוד דאם בעי גט מדאורייתא ל"מ גט חרש מטעם דאין שליחות לחרש ובכתיבה בעינין שליחות. וכמו שפי' דברי הירושלמי פ' מי שאחזו:

והרבה האריכו בדברי הירושלמי מתוס' חולין בס' בית מאיר ובישועות יעקב ובת"ג. ובעיני הדבר ברור דבלא"ה ל"מ הגט דכיון דצוי' הבעל שהכותב יכתוב לשמה ודאי בעינין דזולת זה ל"ה לשמה לכ"ע א"כ דבעת שמרמז ומצוה החרש ל"ה מעשה כלל. רק אמירה וזה ודאי אין לו ואינו דומה לחליצה דהוי מעשה עכ"פ ונהי דהגט מצי ליתן אבל אם כותב הסופר ל"מ. ורק שיכתוב בעצמו והיכא דמצי לכתוב מהני לרשב"ג כדאית' בגיטין בש"ס דילן ובירושלמי שכתבנו לעיל פרושו. באופן דאפי' אם נדייק מדברי ירושלמי הובא בתוס' חולין שכתבו זה כותב וזה מגרש דבמגרש בעצמו מהני היינו בשכותב בעצמו אבל לא ע"י סופר. והדבר תמוה בעיני על הנוב"י הובא בבית מאיר ק"כ שרצה לחוש לגט שוטה. ולדעתי כשאינו כותב בעצמו לכ"ע ל"מ אף להירושלמי ועיין בת"ג שכתב דירושלמי לא קאי על קידושי אשה רק על אפר פרה והגאון מלבוב בהסכמה לספר פתחי תשובה חלק ב' על אה"ע הראה דבר פלא דכן מבואר בתוספתא פ"ד דפרה ושם מבוארין דברי ר"י בנו של ר"י ב"ב על אפר פרה.

מיהו מה שהרעישו על דברי ירושלמי דאיך חש"ו יוכלו לקדש והרי אין להם רצון עיין בב"מ ובת"ג י"ל דהוא מטעם זכו'. והרי דעת המהרי"ק דקטן אביו מקדש לו אשה עיין שם בשם ריבב"ז. ועיין מהרי"ט חלק אה"ע סי' מ"א. ונוב"י סי' ס"ג בקמא דעת מקצתן דהיכא דאביו עמד על גבו מהני כמו בקטנה אם אביו עמד אצלה כמבואר באה"ע סי' ל"ה. ואין תימא אם הירושלמי כוון לזה. ומהרי"ט הקשה מב"ב קנ"ו וכי מאחר דבדקנו לקדושם לגירושין למ"ל. ומאי מקשה ודילמא צריך בדיקה לגירושין בקידש לו אביו אשה עוד הקשה מקידושין י"ט איש כי ינאף את אשת איש פרש לאשת קטן והרי מצינו אישות לקטן בקידש לו אביו. ולדעתי יש לישב בנקל דטעם הריבב"ז הוא דהוי זכות גמור כמו שכתבו גבי גר קטן מטבילין ע"ד ב"ד. ושם מבואר דהגדילו יכולין למחות. ולפ"ז ה"ה בקטן בהגדיל יכול למחות ולבטל קדושין למפרע. ובנוב"י סי' ס"ג הקשה דל"ה זכות גמור דהרי נאסר בקרובותי' ולהנ"ל ל"ק דכיון דאם הגדיל יכול למחות לע"ע הו"ל זכות ואם אח"כ ירצה למחות שוב יהי' מותר אף בקרובותי' ושפיר מקשה בקדושין דלא מצינו אישות לקטן ולמ"ל קרא דכי ינאף דבלא"ה פשיטא דפטור הנואף ממיתה דהוי התראת ספק שמא ימחה הקטן ולמפרע ל"ה קדושין ועיין תשו' נוב"י תניינא סי' ע"ז דבתליא ביד אחרים ובמיתה ודאי ל"ה התראה מספק. עיי"ש שהאריך ונהי דהתוס' כתבו בגיטין ל"ג דל"ח שמא יבטל למפרע קדושין ע"י ביטל גט שלא בפני' זה מטעם חזקה אבל בקטן דאין לו חזקה שפיר ל"ה התראה מטעם שמא ימחה לכשיגדל וגם במה דמקשה וכי מאחר דבודקין לקדושין לגרושין למ"ל בדיקה שפיר מקשה דא"ל בקטן שקדש לו אביו דכיון שמגרש כעת אין לך מחאה גדולה מזו. וכבר כתב הר"ן בכתובות דמחאה דקטנות נמי מחאה לענין שאם יעמוד במחאתו מהני אף אח"כ. ולחוש שמא יחזור מהמחאה א"צ בדיקה דהוי ס"ס שמא לא יחזור ושמא כבר הוא גדול. והרי מקו' הגמ' ל"ק קו' מהרי"ט ואדרבה מיושב קו' התוס' שם שהקשו למה מקשה וכי מאחר ולא הקשו למ"ל כלל בדיקה דממנ"פ עיי"ש. ולריבב"ז ל"ק ממנ"פ די"ל דמיירי בקדושי אב ורק שמקשה אלישנא דשמואל דמיירי שבדקנהו כבר לקדושין וקו' מהרי"ט היא על תי' הגמ' למ"ל לאוקמא ביבם וע"כ לא בדקוהו לקדושין ולא מיקה בקידש ע"י אביו ולהנ"ל עדיף טפי דבזה איכא ס"ס. ולהרבה פוסקים א"צ בדיקה בס"ס עיין ביו"ד סי' ק"י. ואין כאן מקום להאריך כיון דבאמת לית דחש להירושלמי. ולדעתי ברור אף דמדברי התוס' חולין והירושלמי שהביא הם מוכח דחרש יכול לגרש בעצמו דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו זה כשמצי לכתוב בעצמו אבל אם לא מצי לכתוב הירושלמי מודה כדכתיבנא לעיל בשם ירושלמי פ' מי שאחזו. והיכא דמצי לכתוב אנן פסקינין דהוי ספק כשכותב בעצמו הגט ובאינו יכול לכתוב כל אפין שוין דל"מ מדאורייתא הגט:

יב) באופן דלכאורה י"ל דל"מ שליחות בחרש דנהי דמגרש ברמיזה אבל עכ"פ בעינין שהנתינה יהי' כדת ויהי' מעשה שלו מוכיח על מחשבתו דנותן בידה אבל בנותן ליד שליחו אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו והוי גם הנתינה בגריעות בלי מחשבה המועל ול"מ לכאורה מיהו לפי המבואר בגיטין ד' פ"ו דנתינה ל"ב לשמה א"כ אין לחוש אם על הנתינה ל"ה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו. ומה"ט נ"ל פסק הרמב"ם דהיכא דהי' שפוי בשעת כתיבה ונשתטה קודם לנתינה ל"ה פסול רק בדרבנן דבאמת שוטה הוי מצי לגרש בעומד ע"ג דמעשה יש לו כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' כלים ורק היכא דבעינן מחשבה כגון בגט ל"מ מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדאורייתא. וזה בהכתיבה. אבל בהנתינה דל"ב לשמה מהני מעשיו בגט שנכתב כשהי' שפוי וזה יסוד גדול בהלכה זו. ושוב מצאתי שכונתי במקצת לדברי הטוב גיטין אך גם הוא לא ראה גמ' זו ועיין בת"ה סי' רל"ג דקי"ל כשנוי' דאביי בגיטין פ"ו ע"ב:

ועיין באבני מלואים סי' ל"ה ס"ק ט' שכתב ג"כ דבנתינה ל"ב לשמה והפלא שלא הביא דברי הגמ' זו דלדברי גמ' זו הדבר תליא במחלוקת בין ר' ירמי' ובין אביי ובזה יש לפלפל הרבה דלסברת האבני מלואים הדבר תלי' דעבד נעשה שליח להלכה תלי' בהך אי בעינין שיתן לשם כריתות או הגט בעצמו כורת ובגיטין כ"ג מייתי ר' אמי ראי' דעבד נעשה שליח לקבלה מדכשר להלכה כדמוכח במתניתין וה"ר יוסף הלוי מחלק בין קבלה להלכה וקשה דמאי מייתי סייעתא כמו שהרגיש הר"ן ולהנ"ל נכון דגמ' זו אזלא לר' ירמי' דס"ל גם נתינה בעי לשמה ובעי שיהי' בן כריתות ג"כ השליח הנותן. וה"ר יוסף הלוי דחה סוגיא זו ממסקנת אביי בגיטין פ"ו דנתינה לשמה ל"ב עיי"ש ואכ"מ:

ומעתה יש מקום לפנות לכאן ולכאן די"ל דכיון דנתינה ל"ב לשמה הנתינה הוי מעשה גמור ובעי שהוא יתן ולא שליחו. ויש מקום לומר להיפך דכיון דל"ב לשמה מהני הנתינה שנותן הוא לשליחו. דהגט גופי' אין חילוק כמ"ש הב"ש דע"כ חכמים תקנו שיכתוב הסופר ואין הספק רק בהנתינה. וכיון דבדרבנן חרש עושה שליח ונעשה שליח ע"כ אין קפידא בהנתינה דל"ב לשמה ורק שיתן הוא או שליחו. ועיין עוד לקמן. ומה שיש לספק עוד בגט חרש ע"י שליח מטעם שחשש הפ"י בגיטין ס"ה ע"ב דקטנה אינה עושה שליח מטעם דשמא חזרה בה כיון דאין בה דעה גמורה וה"ה בחרש ע"י שליח להלכה. וכבר כתבנו לעיל דלרמב"ם דל"מ שליחות בקטנה מטעם אין עדות לקטן ה"ה בחרש ע"י שליח יש לחוש לזה אך כתבתי דהשליח להולכה שהגט יוצא מתחת ידו אין לחוש לזה דאין העדים צריכין להעיד רק שבאים לאמת הענין ומה"ט קטנה נמי מתגרשת אף לרמב"ם. ולפ"ז ה"ה בחרש ע"י שליח להולכה. אבל חשש הפ"י איני מסולק בזה:

הנה הודעתי את אשר עם לבבי בענין גט חרש ע"י שליח והפלא על הגאון בעל ישועות יעקב בסי' קכ"א בפי' הקצר שכתב לתמוה על דברי הב"ש וכתב דעדיין יוקשה מנתינת גט חרש ע"י שליח או כיון שכנס ברמיזה אין כאן חשש כל עיקר. כאלו מבואר בשום מקום דחרש מגרש ע"י שליח. ולא ידענא אנה מצא כן. ובהשקפה ראשונה ודאי ל"מ ע"י שליח דאין שליחות לחרש ודוקא כתיבה מהני ע"י שליח דא"א בענין אחר. אבל לא ע"י נתינת השליח. ולהלכה נלענ"ד להכשיר במקום עיגון גדול בגט חרש ע"י שליח להולכה לסמוך אסוגית הגמ' דגיטין דבדרבנן קטן זוכה לאחרים וה"ה לעשות שליח בדרבנן. וגם אסברת התוס' דהיכא דמצי עביד בנפשי' אף בקטן יש שליחות. וכ"ז במקום עיגון גדול ובאופן שיסכימו עמי גדולים בהוראה. (ולפמ"ש בספרי לא"ח סי' מ"ו אות ב' והקשיתי על התוס' מדברי ירושלמי דמבואר דאף באיתא בדנפשי' אין שליחות לחרש ולקטן עוד יש להתישב אם מהני שליח באשת חרש):

יג וכעת נדבר אם יכול לגרש החרש ע"י שתעשה האשה שליח לקבלנה. הנה לכאורה הדבר פשוט דע"י שליח לקבלה יכול לגרש החרש דהשליח הוי שליח דידה ולא דידי' אלא דקצת יש לפקפק בזה דהרי זה ברור דהבעל צריך לידע שהוא שליח לקבלה וזולת זה ל"מ הגט ועיין בב"ש סי' קמ"א ס"ק ע"ח דאפילו כשהבעל אינו יודע אם הוא שליח לקבלה אם הוא נותן ליד השליח הגט שתתגרש מיד אם הוא שליח לקבלה מהני ובת"ג הקשה מהר"ן בסוגיא דשליש שכתב דהוא קולא גדולה באומר הילך סתם ואינו יודע שהוא שליח לקבלה דנימא שכונתו שתתגרש בקבלתו אם הוא שליח לקבלה ולדעתי כונת הב"ש דהבעל אמר בפירוש להשליח דאם הוא שליח לקבלה שתתגרש מיד וקמ"ל שלא העידו עדים בפניו ולא ידע בבירור שהוא שליח לקבלה. והר"ן מיירי דל"א בפירש רק הילך רק דנימא דכונתו הי' שיהי' שליח לקבלה אם הוא שליח לקבלה. ועכ"פ הדבר מבואר דהבעל צריך שידע שהוא שליח לקבלה שתתגרש מיד בקבלתו. והדבר מבואר במשנה דהאומר ובגמ' ובכל הסוגיא דהבעל צריך להסכים ע"ז שתתגרש בקבלתו. ואני איני יודע איך מרמזין זאת לחרש כי לפי ענין החרש הוא מבין הענינים הנדברים וכשמרמזין לו הוראה שמבין הענין אשר רוצים לעלות אליו והוא מבין ג"כ עניני אישות וקדושין וגם גרושין הוא מבין שהיא תהי' מותרת לאחר. אבל לרמוז לו שאשתו שלחה שליח לקבלה ובקבלת השליח תתגרש היא מי יודע אם מבין כזאת דאין לנו לאות על זה שהוא מבין ענין זאת. ואם ירמזו לו על אצבעותי' והוא ישוב על זה מי יודע מה כונתו ברמיזה זו. ואם אשתו לפניו והסופר בפנינו ומראין לו הנייר שיתן להסופר והוא כותב בפניו הדבר גלוי כונתו. אבל בשליח לקבלה הדבר קשה מאוד לידע אם הוא מבין כונת הענין השליחות. ועיין בדף ס"ג בגמר' גבי בשלמא אי אתמר איפכא דהיכא דהשליח אומר הבא והיא אומרת התקבל ואי אמרינן אדיבורא דידה קסמיך מגורשת בקבלתו מוכח דאפילו לא ידע בבירור אם הוא שליח לקבלה מהני וצ"ע על הר"ן ז"ל. וצ"ל דזה אי אמרינן אדיבורה דידה קסמיך. והר"ן כתב שהוא קולא גדולה למה דנקטינין דאשליחות קסמוך בעינן שידע בודאי שהוא שליח קבלה ואכ"מ:

יד והנה בנ"ד יש להסתפק כיון דאשתו של חרש זינתה אם מותרת ע"י שיזכה לה גט החרש דלפי המבואר בס' א' באה"ע יוכל לזכות גט באשתו שזינתה דזכות הוא לה. ולפ"ז יש להסתפק באשת חרש האיך הדין דזה דזכות היא לה הטעם משום דבלא"ה כבר נאסרה עליו כמ"ש בתשו' מהרי"ק. והמ"ל פי"א מאישות כתב דאשת חרש שזינתה מותרת לו ע"ש ד"ה וראיתי לדקדק דמייתי בשם תשו' ב"י והרב מ' יחיאל באסאן. והטעם דאפילו יבמה שהוא בלאו שזינתה לא נאסרה על יבמה כ"ש מי דל"ה נשואין רק מדרבנן עיי"ש. ובספר בית מאיר סי' מ"ד הוכיח מדברי תוס' יבמות נ"א ד"ה אי ביאת ראשון ביאה שכתבו וא"ל משום דהוי נשואין מדרבנן ל"ח לאסרה דכל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תיקן דגם אשת חרש נאסרה בזנות. ואין זו הוכחה של כלום. דהרי התוס' הקשה שם ועוד דתסתר משום דרב המנונא דשומרת יבם שזינתה עיי"ש וכונת תוס' דא"כ תיקשי לרב המנונא מר"ש. ועכ"פ לפי דברי התוס' דס"ל למתניתין כרב המנונא דשומרת יבם שזינתה נאסרה אף נשואין דרבנן נאסרה בזנות ולהלכה דשומרת יבם לא נאסרה אף שהוא בלאו ה"ה נשואין דרבנן. ועוד לפי המבואר בגיטין ד' ס"ה דכל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תיקן ל"א רק היכא שיש לו עיקר מן התורה א"כ אין ראי' מיבם קטן שיש לו עיקר מן התורה והרי רש"י בקדושין ס"ל דבאמת קונה מן התורה ואף להתוס' ילפינן ממועט קרא דל"ק מ"ה אבל מ"מ י"ל עיקר מן התורה דהרי ביאתו ביאה וביאת שוגג נמי קונה ביבמתו משא"כ נשואי חרש לדעתי אין לו עיקר מן התורה ול"ש כל דתיקן רבנן:

טו ודרך אגב הנני אומר בכונת רש"י שם דמ"ה לא נאסרה על הקטן דאין אשה נאסרת אלא בקינוי וסתירה והתוס' תמהו בכוונתם ולדעתי כוונתם פשיטא לפי המבואר בסי' י"א באה"ע דאין לקבל עדות לאסור אשה לבעלה בלא בפני בעלה. וקטן כשלא בפניו דמי ואין לקבל עדות עליו לחובתו כמבואר בב"ק וברמב"ם דמ"ה קטנה אינה עושה שליח לקבלה עיי"ש א"כ זה שכתב רש"י דאין אשה נאסרת אלא בקינוי וסתירה ועדים. ואין לאסרה על הקטן דהוי שלא בפניו והוא נחמד לדעתי בכוונת רש"י ז"ל ועיין בתוס' ד"ה אי ביאת שכתבו ועוד דתיתסר משום דרב המנונא דשומרת יבם שזינתה. ובערוך לנר תמה בכונתם דאם אשת איש לא נאסרה רק בקינוי וסתירה גם שומרת יבם לא נאסרה. ואם כוונתם דנהי דהקטן ל"ק רק מדרבנן מ"מ בלי הקנין הוי שומרת יבם א"כ מה זה שכתבו שזינתה דאם ל"ק אחיו הראשון ל"ה זנות לגבי השני שהוא ג"כ יבם. ולהנ"ל יש לפרש לפי המבואר בב"ש סי' י"א דדוקא על בעלה אין לקבל עדות שלא בפניו אבל על הבועל מקבלין שלא בפניו דל"ה עדן בעל השור דאין מקבלין הוא מטעם והועד בבעליו עיין בב"ק. א"כ שפיר הקשה דנהי דאין לקבל עדות על הקטן אם כבר קנה מ"מ אם ל"ק רק מדרבנן הוי שומרת יבם, וע"ז מקבלין שלא בפניו. ומאי דקשה לערוך לנר מה זנות הוא שנבעלה ליבם ל"ק דיבם שני אחים באשה אחת לא אשכחן. וביבמות אמרינן ד' קי"א יבם קטן שבא על גדולה תגדלנו ויליף לה מקרא דיבמה יבא עליה כל דהו ונהי דל"ק מ"מ מותר בה אבל שיבואו שני אחים א"א וממנ"פ ביאת חד זנות הוא ושפיר הקשה וז"ב. דביאת חד נהי דל"ק כעת אבל לכשיגדל יקנה וקרי כאן יבמה יבא עליה כל דהו אבל בשני אחין דממנ"פ לכשיגדל לא יקנה אלא אחד ביאת השני זנות הוא באופן דדברי התוס' נכונים גם זולת דברינו:

ומ"מ לעיקר הדין של ה"ר יחיאל באסאן אם אשת חרש נאסרה ויליף לה מיבמה שזינתה לפי המבואר בסוכה ד' ט"ז עד כאן ל"ק ר' יוסי אלא בסוכה דמצות עשה אבל שבת דאיסור סקילה לא וכתב רש"י אע"ג שהוא דרבנן כיון דאיסורו סקילה מחמרינן אפילו בדרבנן דאית בה וה"ה לענין אשת חרש כיון דאיסור א"א הוי איסור מיתה מחמרינן אפילו בא"א דרבנן ואינו דומה ליבמה דל"ה רק איסור לאו. והכי מוכח מסוגיא דב"מ צ"א דאיסור שבות באיסור לאו מיבעי לן ובאיסור מיתה אסור אמירה לנכרי כמ"ש תוס' שם ובר"ה כ"ד ועיין במו"ק ד' ג' ודוק. ועיין עוד בלח"מ פ"ד מה"א מה שכתב לחלק בין קטנה שנשאת לאחד ונתגרשה ונשאת לאחר דאסורה לראשון ובין אשת חרש שנתגרשה ונתקדשה לאחר וגירשה דמותרת לחזור משום דקטנה לכשתגדל יהי' קדושי תורה משא"כ בחרש עוד חילוק דבקטנה לאו כ"ע ידעו משא"כ בחרש וזה שייך ג"כ לחלק בין דברי תוס' יבמות נ"א ביבם קטן ובין חרש לישב השגת בית מאיר ומ"מ מה שכתבתי מדברי גמ' סוכה היא הערה לדברי הרב ר' יחיאל באסאן. ומ"מ לדינא להורות להקל באשת חרש שזינתה אין לסמוך על זה לפמ"ש אבל להיפך להקל ע"י כן ולומר דכיון שכבר נאסרה מותר לזכות לה גט מאן ספין, ומאן רקיע שמא הלכה דמותרת לו ול"ש סברת מהרי"ק:

טז אך גם זולת זה יש להסתפק לפי המפורש מדברי התוס' ב"מ ע"א ד"ה בשלמא סיפא לחומרא דהיכא דאחר מזכה לחבירו אם אינו מפקיר הממון אז בעינן שיהי' המזכה בר שליחות וא"כ חרש בלאו בר שליחות לא מצי לזכות גט לאשתו. ובירושלמי אמרו בריש האומר ר' זעירא בעי קומי ר' מנא אף לענין מתנה בן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו תמן התורה זכתה והוא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה ופירש המ"מ דהתורה זכתה שתעשה שליח לקבלה כדדרשינן מושלחה. וזה הפירש לא נהירא לי דנילף מזה למתנה כמו דילפינן כל שליחות מגירושין ומתרומה וה"ה לילף לשליח קבלה. והפירש המחוור לדעתי היא דאשה הנשאת לבעל היא מפקרת עצמה או מקנית שתאסור לכ"ע עד שירצה הבעל לגרשה. ולא הקנית עצמה יותר א"כ כשעושית שליח לקבל גיטה עושה לדבר שהיא שלה שתקנה עצמה והוא שלה דלא הקנתה לעצמה יותר רק עד שעה שירצה בעלה לגרשה משא"כ במתנה. א"כ יש מקום לומר דדוקא כשעשתה שליח לקבלה בפירוש הוי שליח שלה. אבל במזכה גט הוי שליח שלו כדמוכח מתוס' ב"מ דהרי הגט הוא שלו והוא עושה שליח שיזכה לה. אבל לפי מה שפרשתי דברי הירושלמי י"ל דכיון שהיא לא הקניתה עצמה רק עד שעת הגירושין אח"כ השליח הזוכה הוי שליח שלה ואי משום שמזכה לה הנייר דהוי דידי' כיון דהנייר א"ע שיהי' ש"פ לא מקרי זכי' רק גוף הגט ולא הנייר. ומ"מ קצת יש לדמות לדברי התוס' ב"מ דגם שם מיירי בחוב דלא הלוה רק לשעה ואף דבמלוה להוצאה ניתנו גם בעל יש לו קנין הגוף באשה וכתבו דמה שהלוה מזכה למלוה הוא בשליחותו וה"ה הכא ומ"מ גם לדברי התוס' גדולי הראשונים חולקים ע"ז והדברים עתיקין. ובשגם כיון דהוא אשת חרש ואין לו קנין כל כך באשתו רק מדרבנן א"כ כשאחד זוכה בשבילה א"צ שיהי' שלוחו של החרש דאיהי יש לה קנין בעצמה יותר:

יז) ולפי דעתי זה שאמרו במומר שיזכה לה גט זה ג"כ לתקן ענין שליחות במומר מה שכבר פקפקו הרבה ראשונים בזה ובזוכה הוי שליח דידה. ומ"ש לעיל דאולי לא נאסרה על בעלה ול"ה זכות לגבה לטעם שכתבו הרבה ראשונים דמשום מזונות הוי חוב לגבה באשת חרש דאין לה כתובה וכבר כתבנו לעיל דמשמע דאין לה מזונות ממנו מצד הדין ל"ש החוב הזה ועדיין צ"ע בכ"ז. ולפי שנסתפקנו לעיל אי יכולין אנו לרמוז לו ולהבינו ענין שליח לקבלה או ענין זכי' הי' נראה לנו העצה היותר הוגנת שתעשה האשה שליח להבאה. ולפי המבואר בדברי הר"ן שהקשה על הרמב"ם בזה דממנ"פ אם הוי שליחו למ"ל שתעשה היא ואם אינו רוצה הבעל שיהי' שליח א"כ מאי מהני הרי אין הגט בא לידה מהבעל ולא מהשליחו. וכתב דכיון דשליחה כמותה הוי כניתן לה אלא שהותנו שלא תתגרש עד שתבא לידה עיי"ש בר"ן והרשב"א הובא בב"י ס' ק"מ כתב וז"ל ואף בענין שליח הובאה סברה הוא להכשירו לפי שזה השליח הולך אצל הבעל ואם אין הבעל חפץ להוליכו לה אין כאן שליחות ואם הבעל רצה ונתן גט להוליכו לה הרי נעשה שליחו אע"פ שמסרו לו סתם ולא א"ל שיהי' שליחו ע"כ. ונמצא דדברי הר"ן והרשב"א המה מהיפך אל היפך. דלהר"ן הוי שליח דידה. ולהרשב"א הוי שליח דידי' ומ"מ הרוחנו הרבה בשליחות הובאה דלהר"ן יצאנו מידי החשש שחששנו בשליח לקבלה אולי החרש לא יבין שתתגרש בקבלה. ואיך נרמז לי' זאת. בזה יצאנו מידי חשש דבכל שליח הובאה הבעל והאשה מכונים שלא תתגרש עד שיגיע גט לידה. ולר"ן מתגרשת מטעם שליחה. ומהני וה"ה הכא לא איכפת לן אם מכונין שהשליח יוליך לה הגט. וגם להרשב"א יש תועלת גדול בזה לפי היוצא מדבריו דאף בנותן לו סתם מהני ובודאי בכל שליח צריך שיאמר שעושהו שליח ובשליח להבאה מהני שנותן סתם. וה"ה בחרש מהני שיתן סתם להשליח באופן דזה העצה היותר טוב. ולפי שהר"ח חולק אעיקר שליחות הובאה יעשהו הבעל ג"כ שליח להלכה ויתנה השליח דאינו מבטל ע"י כן שום שליחות וכיון דלדעת הר"ן הוי שליח דידה ובודאי מהני ולחוש לדעת הר"ח יש לסמוך אסברת שכתבנו לעיל להקל בגט חרש ע"י שליח. כן נ"ל זולת אם יש סברא לרמוז לו שיגרש ע"י שליח לקבלה בזה ודאי יותר טוב ודוק:

יח ואחרי כל הארוכות הזה הנני אומר לפי הנוסח מגט חרש של ר"י המבואר בתשו' צמח צדק ושם כתוב אנחנו בי' דינא דחתימא לתתא וכו' ומדרמז לנו כתבנו לה גיטא דנא למהוי מגורשת גמורה וכו' ודן די יהוי לה גט פטורין והרי היא מותרת לכל אדם. עיי"ש ולפי הנוסח הזה הב"ד הם הכותבין והמגרשין עפ"י מה שרמז המגרש. א"כ בגט זה ודאי מהני שליח להולכה ושליח לקבלה דהב"ד הם הכותבין. ולפמ"ש בתשו' שבות יעקב סי' קפ"ג חלק א' לחלוק על הצ"ץ וכתב דסגי בגט אחד בנוסח שכתב העיטור והר"י., א"כ הדבר ברור אין כאן פקפק דמהני שליח להולכה ושליח לקבלה אלא אפילו לשיטת הצ"ץ וכפי שאנו נוהגין לכתוב שני גיטין מ"מ הדבר ברור דיש לסמוך בזה על השבות יעקב ולגרשה ע"י שליח לקבלה ולמסור להשליח לקבלה הב' גיטין. ובאמת מקו' הב"ש שהקשה לסוברים דבעינין שליחות בכתיבה איך כותבין גט חרש מוכח כדברי הצ"צ דבעי גט כשאר גיטין דאם כדברי שבות יעקב ל"ה מקשי מידי כנ"ל. דגט זה הב"ד כותבין. ומ"מ לדינא נלע"ד כדכתיבנא ואין כאן שום פקפוק ת"ל:

ובדברי מה שהשליח לקבלה נתמנה עפ"י כתב מה שנשלח ע"י הב"ד כבר האריכו בזה גדולי האחרונים להקל במקום

עיגון כפי המבואר דרא"ש גיטין פ' האומר דאשה יכולה למנות שליח אפילו שלא בפני' דל"ב שמיעת קולה וכן כתב הרשב"א והר"ן וכל הפוסקים לבד ראה זה מצאתי חידוש גדול בתוס' רי"ד קדושין ד"ח וזה לשונו כשאומרת תנו לפלוני ואתגרש מגורשת ולא מטעם שליח לקבלה דהא לא שמע שליח מפיה. אלא כיון שנתינת הבעל לאותו פלוני הוא בצוי האשה וברצונה כאלו נתנה בידה. אבל שליח לקבלה אינה יודעת היא כשהבעל נתנו לו. וגם לא אמרה היא תני לפלוני אלא יד שליחה הוי כידה. ומ"ה בעינין שתמנהו שליח פה אל פה וכו'. עיי"ש. והנה במ"ש בתוס' רי"ד דבגט מהני ג"כ בנותן לפלוני כמו בקדושין הוא חידוש גדול וכבר הרגיש בזה באבני מלואים סי' ל"ז ס"ק ג' ובעיני הדבר תמוה מאוד דדוקא בנתינת כסף קדושין מהני אבל לא בגט. וקצת ראיי' מהך דפ' הזורק דאמרו תזל איהי ותחוד ותפתח שתקנה מתורת חצר וה"ל לצוות שיתנהו על גבי סלע ותתגרש מטעם אמירתה ליתן על גבי סלע. וזה יש לדחות לפי מ"ש הראשונים דל"ב לטלטל הגט. ועוד משני טעמים יש לדחות זאת. אבל גוף הדבר תמוה דהרי בעינין ונתן בידה. וילפינן דה"ה רשותה. ואיך מהני ליתן לאחר שאינו שליחה. וצ"ע. אמנם מה שכתב התוס' רי"ד דבשליח לקבלה בעי פא"פ גם על זה חלקו רוב הקדמונים ולא מצאני מי שחולק ע"ז בפירש כמו התוס' רי"ד. ומ"מ כיון דתוס' רי"ד הוא יחיד בדבר זה. ורבים חולקין עליו הכי נקטינין:

יט

ובדרך אגב הנני אומר בגוף ההיתר של הבי דואר שיוצא מדברי הב"י שהביא דברי הר"ן ז"ל פ"ב דגיטין ודברי בה"ג מאי למינסבי בחד גיטא ולאכרוכי בחד מנא ולאמר לגוי אמטי חד מנא לישראל פלוני וכו' ורבנן דהשתא קאמרי אע"ג דאתי' גוי היכא דיהבי לישראל ומסרי נהילו לכתחילה לא מנסבינין לה ואי אינסבי לא מפקינן לה משום דר' שמעון דאמר אף אלו כשרין ואמרו ירד ר"ש לשיטתו של ר"א ע"כ. וכתב הר"ן לא ידעתי מאי שיטתי' דר"א הכי. והנלע"ד בכונות בה"ג הנה לפי המבואר בגיטין פ"ו ע"ב לתי' ר' ירמיהו בעי נתינה לשמה ואביי מתרץ דאף לר' אלעזר ל"ב נתינה לשמה. והנה אם נאמר דבעי נתינה לשמה א"כ בעי שיהי' כל הנתינה מידו לידה לשמה ואם הי' באמצע הנתינה ביד נכרי ומיד נכרי נמסר ליד ישראל ל"ה כל הנתינה לשמה. דומי' דדם קדשים דבעי הלכה בכשרות. ואם הי' באמצע ביד פסול הי' הלכה פסולה. משא"כ אם נאמר דל"ב הנתינה לשמה. ורק דבעי עדי מסירה שיעידו על המסירה כשנמסר לידה בעדי מסירה ע"י ישראל מהני אף כשהי' יד גוי באמצע. ושם בדף פ"ו אמרו לימא מתניתין דלא כר' אלעזר. והקשה הרמב"ן דהרי ר"א ס"ל דמהני ג"כ עדי חתימה ודילמא מתניתין דשנים ששלחו שני גיטין מיירי כשהי' עדי חתימה. ותי' הרמב"ן דקס"ד דלר"א בעי שיהי' הנתינה והכתיבה והתתימה הכל לשמה. עיי"ש הובא בריטב"א ומעתה זה כונת הבה"ג דכיון דאמר ר"ש אף אלו כשרים מטעם דעדי מסורה כרתי. אף שחתמו עכו"ם שלא לשמה לא איכפת לן כיון דהכתיבה הי' לשמה לא איכפת לן בהחתימה ה"ה דנתינה ל"ב לשמה דלה לשמה לא קאי רק אכתיבה. וכיון דנתינה ל"ב לשמה מהני יד גוי באמצע. ועיין ג"כ רשב"א ריש גיטין דבעי למימר דלר"א היכא דחתמו עדים בעי לשמה מדאורייתא ידחי ג"כ מהך דר"ש והא דלא מייתי בה"ג מגיטין פ"ו דשם יש פלוגתא בין ר"י ואביי. ובה"ג מייתי להוכיח מר"ש דהלכה דל"ב לשמה. ולפי זה נתגלה לנו טעם הבה"ג דאוסר לכתחילה דרבים תמהו ע"ז. ולהנ"ל י"ל דחשש שמא בעי לשמה בהנתינה ול"מ גם מקצת נתינה ע"י נכרי. ומעתה כ"ז בשלח המגרש ע"י נכרי לישראל ולא נתמנה השליח מפי כתב משא"כ בנתמנה השליח מפי כתב דהוי שליח ממש וכשבא ליד ישראל והוא שליחו הוי כידו ממש. וכשבא מידו לידה לשמה מהני לכ"ע ובלא"ה כתבו הרבה פוסקים לחלק בין בי דואר לשליח נכרי וכ"ז בשליח להולכה אבל בשליח לקבלה דל"ש כלל הטעם שכתבתי דבעי לשמה לכ"ע כשר ע"י בי דואר. וא"צ לפנים. וכבר הדבר יצא להיתר בהסכמת גדולי הדור:

כ ואמנם על דבר אשר פה א"א להתקיים ההרשאה משליחות קבלה והקיום כי אם בחתימה אחד מהרב אבד"ק יאס. ולא משאר הדיינים. ובשליחות קבלה כתב הטו"ז דבעי שיתקיימו כל הג' חתימות. ואך כבר כתב בתשו' בית אפרים דהיכא דאין נותנין להאשה ההיתר רק כותבין להב"ד שבשם האשה שהמה יתנו ההיתר אין כאן בית מיחוש והאריך בזה עיי"ש. וכבר הובא לעיל דאפי' אינו ידוע להבעל בעדים שהוא שליח לקבלה מהני רק דלכתחילה בעי שידע הבעל בעדים ומעתה כשיש הרשאה ביד השליח אף שאינה מקוימת אין כאן בית מיחוש. אך כל זה להתלמד במקום אחר אבל בגט חרש דהוא רק מדרבנן מהני שליחות קבלה גם בלי קיום דקיום שטרות דרבנן ויש מקום אחר דדוקא בדאורייתא בעי קיום אבל לא בדרבנן וכיוצא בזה כתבו ראשונים דבמים שאל"ס דל"ה רק דרבנן מהני סימנים דרבנן וכיוצא בזה כתבו תוס' בנדה דף נ"ו ד"ה מבין הנכרים דאע"ג דדם נכרים מטמא מדרבנן בכתמים דרבנן לא גזרו. וה"ה שיש לומר לענין קיום דבגט דרבנן לא החמירו דלבעי קיום. והרבה יש לפלפל בענין זה ועיין בהרא"ש ה' כלאים מענין אי בא באיסור דרבנן מהני סימנים דרבנן וכ"ש לענין קיום דמוכח מסוגיא דגיטין ל"ח לזיוף רק שהטעם שמא הבעל מוציא לעז ובקדושין דרבנן ל"ח ללעז. סוף דבר נ"ל להתיר לכתחילה לשלוח על הב"ד הרשאה משליחות קבלה ולקבל פה ב' גיטין א' כגוסס כל גיטין וא' כנוסח הר"י ועיטור וליתר שאת לחוש לסברא שחששתי דשמא אין לחרש דעת להבין שתתגרש פה בקבלתו יש לשלוח לידה ב' גיטין ע"י שליח להולכה ובזה אין כאן שום חשש ופקפוק:

תוכן העניינים

בית יצחק אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה