אור ברסלב

בית יצחק אבן העזר חלק ב· רבי יצחק יהודה שמלקיש

סימן ג

סימן ב

ב"ה פרעמישלא תר"ן לפ"ק:

להרב הגדול החריף ובקי המפורסם לשם ולתהלה בנש"ק כש"ת מ'

ארי'

ליבש ה"ש נ"י האבד"ק

דוקלא יע"א. ולהרב המאוה"ג החריף ובקי מ'

טעביל

זעהמאן נ"י מו"ץ דק"ק הנ"ל:

ע"ד השאלה באשה שבאה להתגרש מבעלה דלא מיתדר לי' עמה והאשה מעולם דעתה קלושה ולא תעשה מעשה שטות ולבישתה והליכתה ככל אדם ולא תעשה מעשה שגעון רק כשמדברים ממה מכירים שדעתה קלושה ויש לה אם ואח וזה לערך ג' שנים שנשא אותה ואמה בדקה אותה בפסיקת טהרה לבעלה ולא דר עמה רק איזה ירחים כי א"א לדור עמה ע"כ פירש ממנה וכעת נתפשר עם אמה לתת לאשתו ג"פ שתקבל ברצון וכפי ששאלוה הבד"צ האשה אינה יודעת ומבינה אם סך חמשה ועשרים ר"כ יותר מט"ו ר"כ ודבר אין לה עם אדם אך שנזהרת מנבלה וטריפה ויושבת בכפר גלמודה וכפי הנראה לבד"צ דירתה בהכפר גורמת דעת קלישותה שאלמלי יושבת בעיר ודעתה מעורבת עם הבריות היתה כאחד האדם ע"כ מסתפקים הבד"צ אם יכולה להתגרש אם לא הוה אינה יודעת לשמור עצמה או שהבעל ישא אחרת בהיתר מאה רבנים ובזה חששו לדברי הנובי"ת חיו"ד סי' קמ"ו שאם אינה משוגעת גמורה וראוי' לתשמיש ע"י בדיקת פקחות אין להתיר לישא ב' נשים גם המגרש עני ואין לו על הוצאות:

א תשובה כת"ה האריך בהלכה ופלפול ואבוא על סדר דבריו. הנה הביא דברי הח"ס אה"ע ח"ב ס"ג שבכה"ג כעין שאלה דידי' אוסר לגרש דיש חשש גרירה ואף דמקודם שנשאה לא היתה רק בדעת קלישתא מ"מ אז לא היתה להוטה אחר זנות אך אחר נישואין דאלפא גופא נוכראה יש חשש שלא ינהגו בה מנהג הפקר ע"כ עדיף לי' להתיר לישא אחרת בהיתר מאה רבנים. וכת"ה שפך סוללה על הח"ס דאיהו סובר דכמו היכא שאינה יכולה לשמור גיטה אינה מגורשת מדאורייתא ה"ה דאינה מקודשת מדאורייתא והיכי שיכולה לשמור גיטה ולא עצמה מגורשת מדאורייתא ה"ה דמקודשת ומ"ה חשש שמא האשה יכולה לשמור קדושי' והיא מקודשת מדאורייתא והוה א"א ומדרבנן אסור לגרשה מחשש גרירה וע"ז חולק כת"ה וכ' דאם אינה יכולה לשמור עצמה אף שיכולה לשמור קדושי' אינה מקודשת מדאורייתא ודוקא הגירושין מהני מדאורייתא ביכולה לשמור גיטה דלא בעינין דעתה ומתגרשת בע"כ ע"כ ביכולה לשמור גיטה דיש לה יד מתגרשת מדאורייתא אבל הקדושין ל"מ מדאורייתא באינה יכולה לשמור עצמה ע"כ. ובאמת צדקו דברי הח"ס דבודאי הא דאמרינן ד"ת שוטה מתגרשת מידי דהוה אפקחת בע"כ היינו שהיא שוטה בהדברים המבוארים בחגיגה ד"ג או שהוא שוטה בשאר דברים לשטת הפוסקים דלא בעי דוקא כהך דחגיגה. ובודאי קדושי' לאו קדושין מדאורייתא וס"ד דגם הגט ל"מ קמ"ל דדבר תורה שוטה מתגרשת דל"ב דעתה ומ"מ מדרבנן אינה מתגרשת אף שיודעת לשמור גיטה ורק שהיא שוטה בשאר דברים מ"מ באינה יודעת לשמור עצמה חיישינין שלא ינהגו בה מנהג הפקר. אמנם אם האשה אינה שוטה בשאר דברים ואין לה סימני שטות רק שאינה יודעת לשמור עצמה בזה קידושי' קידושין דאין זה שוטה ומ"מ מדרבנן אסור לגרשה ומה שהביא ראי' מחרש או חרשת דל"ה קדושין דאורייתא אף דיכולה לשמור קידושין וגם עצמה אין ראי' דהכי קים ליה לחז"ל שאינה שומעת ואינה מדברת לאו בת דעת היא. וזה בכלל שיעורין מהלכה למשה מסיני כמו בכל השיעורין כמ"ש תשו' הרא"ש כלל ל"ט דבן י"ג בר עונשין הוא בכלל שיעורין.. ומה ראי' מזה לשומע ומדבר ויודעת ומבינה ואין בה סימני שוטה רק שהיא פתיות ומתפתת לזנות דזו מקודשת מדאורייתא. ואין לומר דכיון דמתפתת לזנות ואינה יכולה לשמור עצמה זו גופא סימני שוטה דזה אינו בכלל סימני שוטה המבוארים בחגיגה וגם ל"ה שוטה בשאר דברים רק כיון שהוא פתיות יצרה תוקפה ע"כ מקודשת מדאורייתא ומדרבנן לא תתגרש שלא ינהגו בה מנהג הפקר ומ"ש כ"ת כיון דקידושין הוא דאסרה אכ"ע כהקדש ואם אינה יודעת לשמור עצמה מהפקר איך תתקדש זה ליתא דא"כ אשה זונה דלא אסרה עצמה ובדעתה שתזנה אח"כ לא תתקדש וע"כ כיון שהיא מבטלת דעתה ורצונה להתקדש לזה ויש לה דעת לשמור כסף קדושי' ולדור עמו מקודשת. ועוד דתוס' כ' בקדושין ז' ד"ה ונפשטו דדוקא בלשון קדושין שוי' כהקדש אבל לא בלשון מאורסת עיי"ש וע' ב"ש סי' ל"א הגם דלדינא ודאי הקידושין שוי' לאסור לכ"ע מ"מ מלשון הרי את מאורסת לא משמע לשון הקדש ע"כ מהני הקדושין בלשון אירוסין אף באינה יודעת לשמור עצמה ואפי' באומר מיועדת לי מיוחדת לי הוה קדושין וכ' רמ"א סי' כ"ז מי שאומר לאשה שנותן לה בשביל אהבה וחבה הוי כאלו אמר מיועדת והוה ספק קדושין עיי"ש ומה שמבואר בטוש"ע דבאינה יודעת לשמור גיטה אינה מגורשת מדאורייתא שהביא כ"ת שם קאי אשוטה גמורה בשאר דברים רק כשיכולה לשמור את גיטה מתגרשת מדאורייתא מידי דהוי אפקחת בע"כ ומ"מ אינה מקודשת משא"כ באינה שוטה רק שאינה יודעת לשמור עצמה שפיר היא מקודשת וכן מדברי מהרש"ל בתשו' אין ראי':

ב גם מדברי הגהות הב"ח על הרי"ף שהקשה איודעת לשמור את גיטה ואינה יודעת לשמור א"ע שמתגרשת מדאורי' הרי אינה ראוי' להתקדש ובעינן ויצאה והיתה כדאמרינן במס' גיטין פ"ה וקו' זו הקשה ג"כ הנוב"י מהד"ת סי' נ"ד אין ראי' דהב"ח הקשה על שוטה שיש בה סימני שוטה דמזה איירי בש"ס ובזה יפה הקשה דזו לאו בת קדושין היא דהרי שוטה שיש לה סימני שטות אף שמדברת כשאר בני האדם ויכולה לשמור את גיטה וקדושי' אינה מתקדשת ומ"מ מתגרשת מדאורייתא מידי דהוה אפקחת בע"כ. ומ"ש כ"ת בפירוש דברי התוס' יבמות קי"ב ד"ה דאין אדם דר שכתבו מיהו היכי שנישאת לו כבר תקינו רבנן שאינה מתגרשת כיון שאינה יודעת לשמור א"ע ונתקשה בדבריהם הגאון בעל הח"ס שם בתשו' דהרי התוס' קאי על שוטה דרבנן דיכולה לשמור את גיטה ואיך כתבו זאת על הגמ' דשוטה לא תקינו רבנן נשואין דהרי בשוטה דרבנן הנשואין מדאורייתא בזה יפה העיר דנהי דיכולה לשמור גיטה ל"מ נשואין מדאורייתא דל"ה קדושין דהגמ' קאי בשוטה שיש לה סימני שוטה ואף דיכולה לשמור גיטה אינה מקודשת. וכת"ה מפלפל בקו' הב"ח בהגהות הרי"ף ונוב"י חאה"ע סי' נ"ד ובית מאיר סי' קל"ז בחרשת דמתגרשת והלא לא קרינין ויצאה והיתה. ועמ"ש בספרי חיו"ד ח"א ס"ה בסוף התשו' אות י"ב בישוב הקושי'. ולפמש"ל דחרש וחרשת הוא מהלכה כמו כל שעורין קצת יש לישב דדוקא בקטן דילפינין מואיש כי ינאף פרט לאשת קטן דלאו בר קדושין הוא וה"ה לקטנה כמ"ש הנוב"י סי' נ"ד הכא ע"כ מקשינין ויצאה והיתה ובעי אתא לכלל הוי' משא"כ חרש וחרשת דהוי מהלכה לא קאי ההיקש למ"ד במכות י"א להלכותי' לא איתקש ועמ"ש בספרי לאו"ח סי' ז' אות ח' וביו"ד סי' קי"ח אות א' אך מי יודע אם זה מהלכה. ולפמ"ש בשטמ"ק כתובת ע"ד דדוקא קדושי כסף ושטר ל"מ בקטן אבל קדושי ביאה מהני ובספרי חיו"ד סי' ס' תמהתי עליו מכמה מקומות וכעת ראיתי שדבריו תמוהין מש"ס גיטין פ"ה דקדושי קטן לא מיקרי שיור ואס"ד דקדושי ביאה מהני ודאי דהוי שיור וע"כ צ"ל כיון דילפינין מאיש כי ינאף פרט לאשת קטן ע"כ אין חילוק וגם קדושי ביאה לא מהני אך בשוטה דלא ילפינן מקרא רק משום שאין בו דעת והרי האשה דעת אחרת מקנה כקו' נוב"י סי' נ"ד ואף לדעת הר"ן נדרים כ"ט דהאשה מפקרת עצמה לבעלה מ"מ דעת נמ"י ב"מ י"א דהפקר מדעת חשוב דעת אחרת מקנה וצ"ל דאינו יכול להקנות כסף קדושין אבל קדושי ביאה מהני וזה טעם הירושלמי ר"פ חרש הובא בא"מ סי' מ"ד ובב"ש ססי' ע"ב ומ"מ עדיין לא הועלנו כלום דחרשת ושוטה אין בידה להקנות עצמה גם להפקיר אין יכולים אך עיקר הקו' י"ל דקרא אצטריך לעתים חלומה ועתים שוטה דאין מתגרשת בעת שטותה אף דאתי' לכלל הוי' כמו קטנה דאמרינן בגיטין פ"ה ומ"מ בעת שטותה לא תתגרש:

ג וע' בנוב"י תנינא סי' נ"ד סוף אות י"ג כ' דחרשת ושוטה מיקרי בת הוי' הואיל ואין החסרון רק מצד שאין בה דעת. ולדעתי זה מוכרח דבודאי שוטה שבא על א"א הולד ממזר. אף דל"ה בר קדושין כמו נכרי וע"כ מיקרי בר הוי' ובפמ"ג בפתיחה כוללת בא"ח ח"ב אות ז' נסתפק אם הולד ממזר ואין כאן ספק דהרי לר"ע נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וכ' תוס' יבמות ט"ז ע"ב ד"ה קסבר אע"ג דביאת היתר היא מדאורייתא מ"מ הולד ממזר הואיל ול"ה בר תפיסת קדושין ואס"ד דשוטה לאו בר תפיסת קדושין א"כ הולד ממזר לר"ע ומשנה מפורשת שנוי' ביבמות ס"ט האונס והמפתה והשוטה לא פוסלין ולא מאכילין ואס"ד הולד ממזר הוא פוסל בביאתו ומשנה זו ר"ע הוא כדאי' שם הלכה הבת ונשאת לעבד או לכותי הולד ממזר וע"כ מוכח דשוטה מיקרי בר הוי' כדברי הנב"י וצ"ע על הפמ"ג ועוד נ"ל דשוטה מיקרי בר הוי' דהרי אם נפלה יבמה לפני' קונה בביאה להיות אשתו כדאי' בתוספתא פי"א דיבמות וע' נוב"י קמא סי' נ"ד ופ"ד שהאריך בזה א"כ מקרי בר הוי' כיון דקונה אשה ביבום וכת"ה הביא דברי הפמ"ג א"ח פתיחה כוללת ח"ב אות ד' דפקחת ונתחרשת אף לדידן הוי ספק בר דעת וקדושי' קדושין מספק כמו דס"ל לר"א בחרש מעיקרא. ובאמת אם כי מהסברא י"ל כן אבל מסתימת דברי הש"ס לא משמע כן ועוד דאס"ד דהוא ספק א"כ בגיטין דאר"כ א"ר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו דס"ל דפקח ונתחרש ויכול לדבר מתוך הכתב הוא כפקח ומקשה עליו בגמ' ומשני תנאי הוא דתניא ארשב"ג בד"א בחרש מעיקרא אבל פקח ונתחרש הוא כותב והן חותמין דילמא כונת רשב"ג שהוא כותב ועושה שליח לגרש והם חותמין ומ"מ לא יתנו עד שיתפקח והיינו דכיון דיכול עתה לגרש מספק ע"כ יכול לעשות שליח שיהי' מהני כשיתפקח אבל רב דאמר כותבי' ונותנים גט לאשתו ומשמע דנותנין תיכף בזה לא ס"ל כוותי' וכמ"ש כת"ה סברא זו לענין דמיקרי בר הוי' מה"ט וע"כ ס"ל לגמ' דפקח ונתחרש ויכול לדבר או דהוה פקח גמור או דהוא חרש גמור ולאו בר שליחות הוא ושפיר מייתי הגמ' מיהו י"ל דדוקא לאחר שנשתפה יכול השליח לעשות השליחות מה שנעשה קודם שנשתפה הואיל ויכול לגרש עתה מספק כמ"ש המ"ל אבל שיעשה השליח השתא השליחות ודאי לא ובגמ' משמע שהשתא כותב הגט בעודו חרש. עוד י"ל דמשמע בגמ' דכותב והם חותמים היינו הגט כותב ואס"ד דהוי ספק איך כתבו דשמא לאו בר דעת הוא. אך אם הפירוש בדברי רשב"ג שהוא כותב הגט קשיא דילמא רשב"ג ס"ל כמו דאמרינן בירושלמי בתרומת פ"א תמן זה כותב וזה מגרש ר' יעקב בר אחי אמר אילו כותב הוא וגירש היא גט הוא. ע"כ ס"ל לרשב"ג דכותב בעצמו גט ואחרים חותמים אבל לעולם לא פקח הוא שיכתוב אחר הגט ויגרש. ומה מייתי ראי' לרב מרשב"ג ועמ"ש בספרי ליו"ד סי' ס' אות ח' ט' בדברי הירושלמי ע"כ המובחר דפירוש דברי רשב"ג שכותב לסופר שיכתוב הגט וע"כ דלא כפמ"ג מ"מ אין מזה הוכחה ברורה על הפמ"ג ואקצר:

ד וכת"ה מפלפל בדברי רש"י ר"פ חרש ד"ה כשם דכ' שם לענין פקח שנשא חרשת כשם שכנס ברמיזה שהקשה בשבות יעקב דהרי אפי' בפקחת ונתחרשה מוציא בגט ונובי"ק סי' פ"ד כ' דרש"י כ' כן אליבא דריב"נ דס"ל אשה ג"כ אין מוציאה בגט אלא לרצונה ופקחת ונתחרשה אין מגרשה הנה צריך לי עיון על ריב"נ דס"ל אשה אין מוציאה אלא לרצונה איך מפרש קרא לא יוכל לשלחה כל ימיו והרי כל אשה אין מתגרשת בע"כ לדידי' ומדעתה בודאי יכול לגרשה דלו תהי' לאשה מדעתה וה"ה לא יכול לשלחה רק מדעתה ומדעתה ודאי יכול לגרשה כמו בתחלת נשואין דתליא בדעתה ע"כ פרש"י אינו יכול לגרש בע"כ ועמ"ש בספרי ליו"ד סוף סי' ה' מדין זה עוד קשה דלא יתכן דריב"נ ל"ל כתובה בגרושה דטעמא מאי תקינו רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואם אין מגרשה אלא לרצונה לא קלה בעיניו להוציאה מיהו לזה י"ל דס"ל כתובה דאורייתא אך לא יתכן דל"ל כתובת אלמנה דהוא מדרבנן ועוד אף כתובת אלמנה שמת בעלה ל"ל דתוס' כ' בכתובת ל"ט ד"ה טעמא מאי דאף באלמנה תקנו משום חינא הואיל והוצרך לתקן גרושה שלא תהא קלה בעיניו תקנו ג"כ באלמנה ולריב"נ דלא תקנו בגרושה ל"ל כתובה ג"כ באלמנה. מיהו לזה י"ל דס"ל כר"י בר' יהודה דס"ל דאף אונס נותן כתובה משום דמצער לה עד דאמרה לא בעינא לך כדאמרינן בכתובת ל"ט. גם ק"ק מהא דאמר ריב"נ בקונם שאני עושה לפיך יפר שמא יגרשה ותהא אסורה לחזור לו ובשלמא אם מגרשה בע"כ מ"ה יפר לה שמא יגרשה בע"כ אבל אם אין מגרשה בע"כ למה צריך להפר מיהו י"ל שמא יגרשנה מדעתה דהרי אנן פסקינין כריב"נ בססי' רל"ה ולדידן אין מגרשין בע"כ מפני החרם, וע"כ צ"ל כנ"ל אך הקו' ראשונה מקרא דלא יוכל לשלחה קשה ע"כ נראה לפ"מ דאמרינן בירושלמי בפ' חרש הלכה ב' נראין הדברים בפקחית שיש בה דעת שהיא יוצאת בין ברצונה בין שלא ברצונה חרשת שאין בה דעת לא תצא אלא לדעת וכ"כ בק"ע הסברא דס"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ע"כ ס"ל לריב"נ ג"כ דוקא בחרשת אין יוצאה אלא לדעת ע"כ הקשה מה בין חרש לחרשת ומצאתי בשירי קרבן שכ' כן ולא קשה לדידי' מקרא וקצת י"ל בדברי רש"י הנ"ל שפי' בפקח ונשא חרשת כשם שכנס ברמיזה דנ"מ בחרשת אנוסה דמדרבנן לא מגרשה בע"כ דנהי דמדאורייתא לא קרינן ולו תהי' לאשה אולי רבנן דתקנו נשואין גם באונס תקנו שלא יגרשה בע"כ ומ"מ מגרשה רק ברצון משום כשם שכנס ואין אונס שותה בעציצו וע' כתובות ל"ו דחרשת אין להם ט"ב לפי' תוס' דבחזקת מוכת עץ היא ע"כ אין אונס שותה בעציצו למ"ד מ"ע כתובתה מנה אך גם למ"ד מ"ע כתובתה מאתים לדעתי לא תקינו רבנן בחרשת כיון דמדאורייתא לא קרינין ולו תהי' לאשה וע' במ"ל פי"א מאישות באריכות בענין אם חרשת יש לה קנס מביא הרבה שיטות ועיי"ש שרצה לצדד הואיל ואינה ראוי' לנשואין גרועה מאשה שאין לה הוי' שיש לה קנס. ולפ"ז י"ל קטנה חרשת שיש לה אב שהיא ראוי' להוי' ע"י קדושי אבי' קרינין בה ולו תהי' לאשה למ"ד קטנה יש לה קנס ואף בחרשת יש לה קנס ול"מ לגרשה בע"כ ועדיין צ"ע ואין להאריך:

ה והנה ראיתי במכתבו שהקשה על סברת התוס' דחייש לשמא לא תשמור עצמה מהפקר אף דלא קלקלה יותר מקודם שנשאה משום דעתה אלפוה גופא נוכראה דא"כ לריב"נ דס"ל פקחת ונתחרשה אינה מתגרשת אלא בחרשת מעיקרא מתגרשת ולא חייש לשלא תשמור עצמה מהפקר ולק"מ דחרשת תוכל לשמור עצמה מהפקר כדמוכח ממשנה דחרשת שהשיאה אבי' יוצאת בגט לרבנן ואף דדעתה שנשתה מ"מ יודעת לשמור גיטה ולשמור עצמה ומ"ש תוס' יבמות קי"ב ד"ה העיד דלריב"נ בשעת נתינת הגט משלחה וחוזרת ואינה מבינה עד שמוציאין אותה בע"כ דלאחר שמוציאין אותה בע"כ אינה חוזרת ויודעת לשמור מהפקר רק דהוה גט בע"כ ולריב"נ לא מתגרשת בע"כ וגם לרבנן חרשת אין לה דעת ורצוי שלה ל"ה רצוי לא בקדושין ולא בגירושין רק דמהני הגט מידי דהוה אפקחית בע"כ ומ"מ לאחר שנתגרשה בע"כ תשמור עצמה מהפקר וגם אינה חוזרת. ומ"מ במקצת יפה כ' על הח"ס דע"כ צ"ל לדבריו אף שאין בהאשה סימני שטות מ"מ כיון שהיא פתיות ואין דעתה צלולה חייש להפקר אף שמגמ' אין ראי' דלפמש"ל בגמ' מיירי שיש בה סימני שוטה. ואין קדושי' קדושין אך הח"ס כ' כן מסברא ע"כ אף חרשת לא עדיפא וכיון דבחרשת לא גזרו רבנן אף באשה שאנו דנין עלי' שאין לה סימני שוטה ל"מ וא"צ להביא ראי' מריב"נ. אך גם מרבנן יש ראי' כנ"ל והרי רבנן מתירין אף בפקחית ונתחרשה דהוי קדושין דאורייתא ול"ח לגרירה וע"כ ל"ח רק בשוטה גמורה שיש לה סימני שוטה:

ו וכת"ה הקשה על הפ"י שכתב לישב קו' תוס' גיטין ס"ד ע"ב לרש"י דקטנה שאינה יכולה לשמור את גיטה אף ע"י אבי' לא מתגרשא א"כ לא תתקדש ג"כ דאתקיש יציאה להוי' שכתב הפ"י לישב דההיקש לא קאי על קטנה וכ' בס' טיב גיטין הטעם דקרא כי מצא בה ערות דבר ויצאה והיתה לא קאי על קטנה דפתוי קטנה אונס הוא ולא נאסרה על בעלה וע"כ קאי אגדולה והקשה דהרי בגיטין פ"ה מקשה אהא דקטנה מתגרשת בקדושי אבי' והא בעינין ויצאה והיתה ואס"ד דקרא לא קאי על קטנה מאי מקשה והרי בקטנה ל"ב ויצאה והיתה. נ"ל לישב דזה ברור בסברא דבעי יציאה שיש אח"כ הוי' דהרי הגט צריך להתירה בנשואין כנוסח הגט שתהי' רשאה ושלטאה בנפשה להתנסבא וגם כותבין והרי את מותרת להתירה בזנות. וע"כ אם אין בה הוי' לא הותרה בנשואין וכיון דדרשינן מקרא והסברא ג"כ נוטה לזה ילפינן קטנה. וגדולה ומקשה שפיר משא"כ התוס' בגיטין רצו ללמוד מהיקשא דיצאה והיתה דאבי' לא יכול לקדש בתו דמסברא יש לחלק בין קדושין לגירושין שפיר כתב הפנ"י דאין ללמוד קטנה מגדולה בהיקשא. דלא קאי אקטנה וע' תוס' קדושין מ"ד ד"ה צוח ר"ל ויצאה והיתה ולדברי הפ"י מיושב קושית התוס' ואולי כוונו התוס' לזה עוד יש לחלק בין דברי הפנ"י לגמ' דבגיטין בעי למימר דלא מהני הגט וגט ילפינין רק מקרא זה וע"כ גם קטנה בעי יציאה שיוכל לבוא לידי הוי' דהרי לא ידעינן רק מקרא זה משא"כ תוס' רצה לומר דאבי' לא יוכל לקדש בתו אם אינה בת גירושין וקידושין ילפינן מקרא דאת בתי נתתי וא"צ ליליף מקרא דויצאה והיתה ע"כ י"ל ההיקש ל"ק אקטנה:

ז והנה מ"ש כת"ה להתיר לגרש עפ"י דברי הטו"ז בסי' קי"ט שכ' דדוקא בזמן התלמוד שהי' מותר לישא ב' נשים אסרו לגרש אשה בעתים שוטה מפני גרירה משא"כ בזה"ז שיש איסור ב' נשים ל"ח לגרירה ועדיף יותר לגרש וכ"ת כ' כיון דאסור לישא ב' נשים איסור דרבנן שאסרו לגרש נדחה מפני מצות פו"ר דהוה עשה חמורה וזה ליתא דל"ה בעידנא וכן אמרו בשופר של ר"ה דלא דחי אף איסור דרבנן משום דל"ה בעידנא כמ"ש המג"א סי' תמ"ו בשם ש"ל וע' בספרי לאו"ח סי' ל"ט אות ה' הבאתי דברי בשמים ראש סי' קנ"ח דבשביל מילה אין לעבור על חרם דאינו דוחה דל"ה בעידנא ונהי משם אין ראי' דבשמים ראש כ' דקבלת חרם דאורייתא אך מש"ל הנ"ל יש ראי' דכ' דהא דהוצרך בר"ה ל"ה לומר עשה דוחה ללו"ע אף דהוה שלא בעידנא משום דהוה עשה דרבים אבל בלא"ה שלא בעידנא לא ידחה אף איסור דרבנן ובשגם דהוה בשוא"ת ומה שהביא ראי' מדהקשו תוס' אהא דמצות כותי מותרת והלא גזרו על פתם ולא הקשו על הא דיוצא י"ח בפסח וע"כ משום דעשה דוחה לאיסור דרבנן אין ראי' דשם הוה בעידנא ועוד מוכח מסוכה ל"ה ומפסחים ל"ה דאפי' בטביל טבל דרבנן, אין יוצאין ידי חובת מצה ולולב והו"ל מה"ב והכי מוכח מדלא אכלו מצה בליל פסח בימי מרדכי ע"כ דעשה דמצה לא דחי התענית דדברי קבלה דלא כערוך לנר סוף יבמות שכ' דבאמת אכלו דלא משמע כן בגמ' דיבמות קכ"א דמייתי ראי' דלא מיית אינש בג' ימים שלא יאכל מקרא דצומו עלי וע"כ הי' הגזירה שלא יאכל מצה והטעם דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני כמ"ש תוס' קדושין ל"ח (וע"ל ח"ר סי' י"ג אות ט"ז מש"ש) אך הטעם השני שכ' כת"ה בסברת הטו"ז בשם מו"ח הרב ז"ל דדוקא בזמן הש"ס שהי' מותר לישא ב' נשים הועילו חז"ל בגזירתן שלא יגרשה משום גרירה וישמור אותה שלא תזנה שלא תאסר עליו כמ"ש כ"ת בשם מקום שמואל דאף לשטת הפוסקים דפתוי קטנה אונס מ"מ בשוטה נאסרת עליו ע"כ משמרה משא"כ בזה"ז אם ישא אחרת עפ"י היתר ק' רבנים אף אם תתפקח תאסר עליו ע"כ אין משמרה ומה הועילו חז"ל ע"כ עדיף יותר לגרשה אולי ישאנה אחר וישמרנה וזה סברא טובה אך שכת"ה מפקפק שמא בזה"ז ג"כ אם ישא אחרת לכשתתרפא אשתו ראשונה מותרת לו כדברי מוח"ז הגאון רע"א בתשו' הנדפס כעת סי' מ"ד אמנם אני כתבתי בתשו' שלא כדבריו דבאופן זה לא תתרצה אשה להנשא לו ע"כ מתירין לו אשה אחרת ואמרינן אומדנא דאדעתא דהכי נשאה שבאם תשתטה ולא יוכל לדור עמה ישא אחרת וכשתתפקח יגרשה ולא ידור עם ב' נשים ואין ראי' מיבמה שהקנו לו מן השמים על כן סברתו נכונה:

ח עוד כ' כת"ה להקל מטעם דבאינה יודעת לשמור עצמה ל"ה רק דרבנן ובפרט שמא יודעת לשמור עצמה הו"ל ספק דרבנן ואף דבאתחזק אסורא ל"מ ספק דרבנן מ"מ יש כאן ס"ס שמא ל"ה הקדושין קדושין דאין בה דעת ואת"ל שיש בה דעת והקדושין קדושין שמא יודעת לשמור עצמה והוה הגט גט אף מדרבנן ובדרבנן מהני ס"ס אף בחזקת איסור ועוד דספק אחד שמא ל"ה קדושין ל"ה גם חזקת איסור אך כאן שכבר החזקנו אותה בחזקת א"א י"ל זה גופה הוה חזקת איסור כעין שכ' הת"ש סי' י"ח והארכתי בספרי ליו"ד סי' ע' אות ו"ז ומ"מ יש לעיין דזה הוי ספק בחסרון ידיעה וכבר הרגיש כת"ה בכ"ז מ"ש כת"ה דקודם הגירושין ל"ש לאוקמי אחזקה דהוה כשמא ימות ע' בריש גיטין דמוקמינין אחזקת א"א. אף שהגט ביד השליח אומר בפני נכתב קודם נתינה וע"כ כיון שעיקר הספק אם תתגרש בגט זה הוי נגד החזקה וגם בזה הארכתי בכמה תשובות. והעיקר לדינא בהיתר הראשון שכ' החשש הח"ס אין לו ראי' מגמ' דהגמ' מיירי בשוטה ובנ"ד נראה שהיא פתיות ולא שוטה והתורת גיטין פוסק כמהרי"ט. ובפני הי' ב' עובדות אשה א' באתה להתגרש ולא הבינה כלום ולא ידעה להבחין ולמנות מעות ויראתי לגרשה ובאשה אחת שהבינה דברים שמדברים עמה ולא היתה רק פתיות התרנו לגרשה ע"כ גם בעובדא דידי' אם ניכר לב"ד שהיא אך פתיות יען שאינה דרה בין בני אדם וגם מקודם נשואין היתה כן יוכל לסמוך על ההיתרים שלו:

ט והנה אזכיר עוד דברים פרטים מפלפולו מה שהביא דברי מהרש"א בגיטין ע"ד ע"א בתוס' ד"ה אשם תלוי שכ' משום דמספקא להו בדר"מ אי בעי חתיכה מב' חתיכות דדבריו תמוהין מכריתות ח"י דמבואר שם דר"מ מחייב בשוחט אשם תלוי בחוץ ובגמ' הוכיח שם דל"ב חתיכה מב' חתיכות ומה מספקא לי' וכבר נשאלתי ע"ז מרב א' וכעת אמרו לי שהרגיש בהגהות רש"ק. ונ"ל לישב דהן אמת דר"מ לא ס"ל לבו נוקפו וגומר ומקדיש ול"ה רק ספק אבל בכריתות כ"ד ע"ב מתרץ רבה אשם תלוי כיון דלבו נוקפו גומר ומקדיש משא"כ באשם ודאי וכ' תוס' ד"ה אימא דאף לר"מ דוקא קודם שחיטה אינו גומר ומקדיש אבל לאחר שחיטה גומר ומקדיש וכוונתם נ"ל דלאו דוקא לאחר שחיטה רק בשעת שחיטה שעוסק בעבודה גומר ומקדיש ובשוחט אשם תלוי בחוץ בשוגג דסובר שמותר לשחוט קרבן בחוץ ג"כ גומר ומקדיש ומ"ה בשוחט אשם תלוי בחיץ ר"מ מחייב היינו חטאת כדאי' בתוספתא הובא בראב"ד פ"ח ממעה"ק ה"י דגומר ומקדיש וחכמי' פוטרין דעדיפי מר"מ וס"ל דגם בשחיטה אינו גומר ומקדיש. ולפ"ז אין ראי' מר"מ דל"ב חתיכה מב' חתיכות. אך זה לתי' רבה דף כ"ד ע"ב אבל לתי' ר"א שם תברא מי ששנה זו לא שנה זו אין חילוק וס"ל לר"מ. אף לאחר שחיטה אינו גומר ומקדיש. א"כ הסוגיא בדף י"ח קאי לתי' ר"א שפיר הוכיח מגמ' דר"מ ל"ב חתיכה מב' חתיכות ותוס' קאי לתי' רבה וזה תי' נכון הגם שיש לחלק קצת דדוקא בשוחט בעזרה גומר ומקדיש מ"מ מהרש"א לא יסבור כן וע' רמב"ם פח"י ממעה"ק ה"י ולח"מ שם ותשו' ח"צ סי' קס"ג שכ' לחלק בין זריקה לשחיטה ומהרש"א לא יסבור כן. וחתני הה"ג אבד"ק ראהטין תמה על הח"צ שחילק בין שחיטה לשאר עבודות מדברי הרמב"ם בסוף ה' הנ"ל דכל שאינו חייב בשחיטה א"ח בהעלאה והיא מהקישא כמ"ש בלח"מ ויפה תמה. וע' פמ"ג בפתיחה לתערובות פ"ב אות דשיל"מ כיצד שהקשה על הצ"צ שכ' באשם תלוי אם נודע לו אח"כ ל"ה חולין בעזרה וכ' עליו הפמ"ג ואם נודע קודם זריקת דמים אפשר אה"נ דלא יזרוק והבשר ישרוף דהוי חולין בעזרה והגאון מלבוב תמה עליו בהגהות שנעלם ממנו דמבואר כן במשנה דכריתות. לפמ"ש יש לישב דבריו דלתי' רבה ל"ה חולין בעזרה דגומר ומקדיש רק לתי' ר"א ע"כ כתב בלשון אפשר עוד י"ל דמסופק אולי הלכה כר' יוסי שם דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ע' ב"ש סי' קכ"ד ואקצר. וקצת צ"ע בש"ס דכריתות י"ח שם דמוקי הא דנמצא על עד שלה לאחר אות יום חייב באשם תלוי כר"מ. והרי יש ספק שמא דם צדדים הוא כמ"ש המרדכי רק דרוב דם בא מן המקור ע' בחו"ד סי' קפ"ז ס"ק ו' מה שתי' על המרדכי ור"מ חייש למיעוטא ואיך חייב חטאת באות יום. ואין לומר דבמקום דלא אפשר ל"ח למיעוטא דהרי בכאן אפשר לחייב חטאת בהרגשה מישנה ע"כ מיירי בלא ארגשה דאימר הרגשת שמש נמצא דהוה ספק ובחזקת טהרה ר"מ חייש למיעוטא מדאורייתא ואיך חייב חטאת וכן קשיא לר"ע דמיירי שם במשנה דנדה בסיפא והרי הוא חייש למיעוטא וצ"ל דלר"מ ור"ע לא מיירי המשנה שלא בשעת וסתה כדבעי לאוקמא בשבועות רק בשעת וסתה וכיון דאיכא חזקה ורובא דרוב דמים מן המקור גם לר"מ ור"ע חייב חטאת ודו"ק:

י דברי פלפולו על קושית הגאון מ' ליבוש נאטינזאהן הובא בהגהות יד שאול ביו"ד סי' א' ראיתי ובעיקר הקו' על הסוברים דנשים לא ישחטו לכתחלה שהקשה מקרא מפורש בבעלת אוב בשמואל א' ולאשה עגל מדבק בבית ותמהר ותזבחהו וגו' ויאכלו ויקימו. נ"ל להוכיח כדברי הגאון מלבוב שם דקרי בי' ותזבחהו כמו דאמרינן בע"ז כ"ו גבי צפורה קרי בי' ותכרת. דאל"כ קשיא לר"מ דס"ל מומר לדבר א' הוי מומר לכה"ת איך אכל משחיטת בעלת אוב. ואף דשאול המלך שאל בבעלת אוב מ"מ ידע שיש בזה איסור אך שסבר שלצורך שעה מותר לשאול אבל עכ"ז לא הי' אוכל משחיטת מומרת ועמ"ש בספרי ליו"ד ח"א סי' ל"ה בישוב קושית הפנים יפות איך חייב בטביחה כיון דהוי מומר בגניבה וכתבתי דע"כ ס"ל לר"מ בפעם אחת לא נעשה מומר ובכאן אין זה מעלה ארוכה כיון דנקראה בעלת אוב ודאי עברה כמה פעמים וע"כ קרי ותזבחהו ע"י אחרים ודו"ק:

מה שמפלפל כת"ה בענין אם אמ"ה אסור בהנאה וע' בספרי לאו"ח סי' כ"ט אות י"א שכתבתי דאם נאמר אמ"ה אסור בהנאה כסברת המקשן בש"ס דפסחים כ"ב ע"ב ע"כ בהמה בחיי' לאו לאיברים עומדת דמותר לחרוש וליהנות מבהמה בחיי' ולפ"ז גם אם נאמר דאסיר בהנאה עדיין בחזקת היתר עומדת ודוק כי קצרתי:

והנני ידידם

תוכן העניינים

בית יצחק אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה