בית יצחק אבן העזר חלק ב· רבי יצחק יהודה שמלקיש
דרושים נוספים
דרוש לשבת שובה
בסוף הספר אעתיק דרוש לש"ש שיש בו נ"מ לכמה דינים המבוארים בספר הזה:
בעזה"י דרוש לשבת שובה תרנ"ו פה לבוב בסוגיא דר"ה כ"ב משנה דאב ובנו שראו את החדש ומשנה דאלו הן הפסולין. (א) לישב מה שפירש"י אלו הן הפסולין דכל הני פסולין דחשיב לפי שנחשדו כל אלו לעבור על דת מחמת ממון חשודין להיות מעידין שקר ע"י ממון ושוחד, דזה דוקא אליבא דרבא דס"ל בסנהדרין כ"ז מומר אוכל נבילות להכעיס כשר לעדות דל"ה רשע דחמס אבל לפ"מ דקיי"ל כאביי דאפי' אינו רשע דחמס ולא חשוד לשקר בשביל הנאת ממון פסול וה"ה פסולי עדות דרבנן לא פסולין משום משקרין בשביל הנאת ממון, עד כאן. ונ"ל דהנה הטורי אבן הקשה עוד אמה דקתני במשנה זה הכלל כל עדות שאין אשה כשרה לה אף אלו אין כשרין והרי משכחת עדות שאין האשה כשרה ופס"ע דרבנן כשרין. כגון שבאו שני עדים כשרין והעידו שפלוני הרג הנפש ובאו ב' עדים פסולין דרבנן להכחישם דמדאור' נאמנים ולא קטלינן וחכמים אין עוקרין דברי תורה בקום ועשה להרוג נפש. אבל נשים אין יכולין להכחיש נמצא דפ"ע דרבנן כשירין אף לעדות שאין האשה כשרה. ונראה לפמ"ש תוס' נזיר מ"ג דהיכא דיש טעם וסברא חכמים עוקרין דברי תורה אף בקום ועשה א"כ בפ"ע דרבנן דיש טעם שחשודין להעיד בשקר חכמים עוקרין אף בקום ועשה ואינם נאמנים אף להכחיש עדים. שהעידו להמית נפש:
ב ובעיקר הדין נראה לכאורה שהדין עם הטורי אבן שפס"ע דרבנן נאמנים להכחיש שהרי הרשב"א כ' בשבועות דפס"ע דרבנן יש תועלת בעדותן שאם תפס המלוה בעדותן לא מפקינין מיני' ועיין שב שמעתתא ש' ז' פ"ג ומ"ש בספרי לא"ח סי' צ"ו אות ז' ה"ה וכש"כ דמהני עדותן להכחיש שהרי הנידון הוא מוחזק בעצמו. ואף דבדיני נפשות הולכין אחה"ר ולא בממון להוציא. א"כ אין ללמוד מדמהני תפיסה דאין הורגין מ"מ כבר כתבתי בספרי לא"ח סי' נ"ג אות ד' דהיכא דטוען ברי וקים לי בנפשאי אין הולכין אחה"ר אם לא ברוב שכבר הוחזק עיי"ש. ובזה יש לישב קו' תוס' סנהדרין ג' ע"ב איך יליף ק"ו ממון מנפשות, והרי ממונא חמיר מנפשות דא"ה בממון אחר הרוב, ועיין בספרי ליו"ד ח"ר סי' ח' אות ד' שהארכתי בענין זה. ולפמ"ש דאף בדיני נפשות אין הולכין אחה"ר בטענת ברי. ברובא דליתא קמן ל"ק קו' תוס' לפמ"ש תוס' כתובות ע"ו ד"ה על בעל החמור דאף בממון בעי טענת ברי עם הרוב ועיין בספרי לא"ח סי' ק"ח אות ח' ויבואר עוד לפנינו:
ג אמנם מכל מקום נראה דפס"ע דרבנן אין נאמנים להכחיש הנה לכאורה יש קצת ראי' דנאמנים להכחיש דבב"ק ע"ד ע"ב אמרינן עדים שהוכחשו בנפש לוקין (פירש"י משום לא תענה אע"ג דלאו שאין בו מעשה הא מייתי בהדי' במס' מכות מלקות בעדים זוממין וקצ"ע דהרי בהכחשה ל"ה עדים זוממין ושמא ר"א יליף הכחשה מהזמה) ומקשה מה חזית דסמכת אהני. והקשה חתני הרב הגאון נ"י אבד"ק ראהטין. דהרי התוס' הקשו בב"ק ובב"ב דנהימני בתראי במיגו דאי הוה בעי הוה פסלו בגזלנותא ותירצו דבב' עדים ל"א מיגו והקשה בים התלמוד לשיטת הב"י דאפי' עד אחד המכחיש שנים בחקירות העדות בטל א"כ ליהייני לבתראי במיגו דהי' אומרים שאמת הדבר אך הי' מכחישין בחקירות דל"ש לומר דהוה מיגו בשנים דאפי' אם אחד מכחיש בחקירות העדות בטל. ותירץ דבדיני ממונות ל"ב דרישה וחקירה ול"ה מיגו דשמא הב"ד לא יחקרו. א"כ בהך דב"ק נאמנו בתראי במיגו דהי' מכחישים בחקירות דבד"נ ודאי בעי חקירה. ומה מקשה מה חזית ולכאורה י"ל דמיירי בפס"ע דרבנן דנאמנים להכחיש כמ"ש בטורי אבן ואין להם מגו שהי' אומרים כמו העדים הראשונים והי' מכחישים בחקירות דהרי להרוג נפש אין מקבלין עדותן דפס"מ נינהו ועל כן מקשה מה חזית. דמשמע לי' בכל עדות שהכחישו לוקין אף בפס"ע דרבנן. אך זה ליתא דבפס"ע דרבנן ודאי אין לוקין העדים הראשונים דדוקא לפטור מקבלין דבריהם ולא ללקות לראשונים. וע"כ לא מיירי בפס"ע דרבנן וזה אין להקשות על תוס' ב"ק ע"ב שהקשו נאמין לבתראי במיגו דפסלו בגזלנותא דהרי לטורי אבן דנאמנים להכחיש משום דחכמים לא עקרו בקום ועשה ולכאורה ה"ה בהכחשה דממון נאמנים דלא לוה. דמדאוריי' נאמנים ואם נוציא ממון עפ"י עדים הראשונים הוה קום ועשה. וחכמים לא עקרו בקום ועשה. ומה הקשה תוס' ודלמא מיירי בפס"ע דרבנן ואין להם מיגו דהרי לפסול לגזלנותא אין מקבלין עדותן כלל. דשפיר מקשה תוס' דשם ע"כ לא מיירי בפס"ע דרבנן דא"כ אמאי אמר ר"ה זו באה בפ"ע ומעידה וכו' והרי הם פס"ע דרבנן וע"כ לא מיירי בפס"ע. אמנם העיקר דאפי' בטורי אבן לא כ' כן רק להכחיש בדיני נפשות נאמנים משום דכתיב והצילו העדה אבל בדיני ממונות דהפקר ב"ד הפקר ומסקינין ביבמות צ' דחכמים עקרו מן התורה על כן בדיני ממונות מוציאין ממון, וכ"כ בט"א להדי' ולא משגחינין בהכחשת פס"ע דרבנן. רק בדיני נפשות אך לשי' הרשב"א דמהני תפיסה ע"כ דלא עקרו בקום ועשה אף בממון י"ל דה"ה דמהני הכחשתן אף בממון:
ד ובזה אולי יש לישב קו' ישי"ע בסי' מ"ב באה"ע ס"ק ט' אהא דמקשה בקדושין ס"ה ע"ב בשנים שבאו ממדינת הים ואשה עמהם וחבילה עמהם זה אומר זו אשתי וזה עבדי וזה חבילתי וזה אומר זו אשתי וכו' ואשה אומרת אלו שני עבדי וחבילה שלי צריכה ב' גיטין וגובה כתובתה מן החבילה, ומקשה אי דאית לי' סהדי לההוא ואית לי' סהדי להאי מי מצי אמרה אלו עבדי ופירש"י דתהוי מותר הכתובה שלה ושלהן מספק. ומה מקשה דילמא קידש כל אחד בפני עדים פסולין דרבנן דצריכה גט דמדאורייתא הוה קדושין ולענין ממון אין נאמנים ומ"ה מותר על הכתובה בספק והוא קו' גדולה. ונ"ל דמשמע לגמ' דהחבילה מוטל בספק במותר הכתובה עד שיבא אליהו כפירש"י ול"מ תפיסה ואס"ד דמקדש בעדים פסולים דרבנן נהי דלענין ממון לא מהימנא מ"מ תפיסה מהני כדברי הרשב"א. על כן שפיר מקשה, ועוד י"ל דהכי מקשה מי מצי אמרה אלו עבדי והרי הם תפוסין בעצמן ומהני עדות פסולין דרבנן. שיהני תפיסתן בעצמן:
ה אמנם לדינא נלע"ד כיון דהרשב"א לא כ' כן רק לישב הקו' למ"ד משחק בקוביא חייב קרבן שבועה דקשי' לי והרי אין תועלת בעדותו ותירץ דמהני תפיסה אבל זה דוקא לר"פ דאמר לאפוקי מלך ומשחק בקוביא חייב ק"ש אבל לראב"י דאמר לאפוקי משחק בקוביא הטעם באמת שאין תועלת בעדותן משום דל"מ תפיסה. והכי מוכח ביומא ע"ד דמקשה אהא דאית לי' היתר מן התורה חייב קרבן שבועה והרי משחק בקוביא פטור, מקרבן ומשני שאני התם דאמר קרא אם לא יגיד והאי לאו בר הגדה כלל. וקשי' הרי הוא בר הגדה שיועיל תפיסה עכ"פ. וע"כ מוכח דלראב"י לא מהני תפיסה כלל ודוק. ולראב"י ניחא דתני במשנה כל עדות שהאשה כשרה אף הן כשרין ומשמע דבכל שאין נשים כשירין אף אלו אין כשרין והרי בנשים ל"מ תפיסה ובפ"ע דרבנן מהני ולהנ"ל ניחא המשנה לראב"י אך לר"פ עדיין קשי'. אך י"ל דלכתחלה הב"ד אין מקבלין עדים פסולין דרבנן אך אם העידו והב"ד לא ידעו בפסולן מהני עדותן אם תפס לא מיקרי זאת עדות שהם כשרין אך לפ"ז הק"ל אמאי לר"פ חייב קרבן שבועה כיון דלכתחלה אין מקבלין עדותו לא מיקרי זאת היזק כמ"ש תו' חולין ד' ע"ב דמה"ט חמץ בפסח לאו בר דמים כיון דלכתחלה אסור להחליף וע' באבני מילואים סי' צ' ס"ק י"ח ובספרי לא"ח סי' צ"ו ס"ק ז' בסופו וצ"ל דר"פ לא ס"ל כן והרי להנתיבות סי' כ"ח בלא"ה אסור לתפוס לכתחלה ואמאי חייב ק"ש לר"פ אך לפ"ז יהי' תרתי דיעבד דלכתחלה אין מקבלין עדותו ואף אם יעיד אסור לתפוס לכתחלה ובכה"ג ודאי אין חייב ק"ש אך כבר כתבתי שם דדוקא בקלב"מ אוסר הנתיבות לתפוס משא"כ בשאר דוכתא ול"ה תרתי דיעבד באופן דסברא זאת קיימת דלכתחלה הב"ד אין מקבלין עדותו דאל תשת ידך עם רשע על הב"ד קאי וזה מקרי רשע מדרבנן:
ו ואשיב לענין אם מהני הכחשת עדים פסולין דרבנן שלא להרוג נפש. ואבאר הנה מוח"ז הגאון רע"א כ' בתשו' סי' קע"ו דעדי הכחשה א"צ עדות שאתה יכול להזימה דאף אם יזמו עדי הכחשה לא ידונו במלקות דלא רצו לחייב לשום אדם. ואין לוקין מלא תענה דלא הרשיעו את הצדיק. וכן כ' בנובי"ק סי' מ"ו וע"ב וע"ד דעדים שרצו להתיר אשה ואמרו שמת בעלה והוזמו או שרצו לפסול לעדות והוזמו אין לוקין מלא תענה ולא מוהי' אם בן הכות הרשע. ואני כתבתי בספרי ליו"ד, ח"ר סי' א' אות י"ב דלא כדבריהם. אך שם קצרתי ואתקן דברי. הנה מה שכתבתי שם דבגמ' מפרש שהעדים הראשונים הצדיקו את הרשע והרשיעו את הצדיק והכונה דא"צ שיעשו ב' פעולות רק או שהרשיעו את הצדיק או שהצדיקו את הרשע כתבתי שלא בדקדוק. דבגמ' ריש מכות פירשו כל הקרא אעדים המזימים, דעדים שהרשיעו את הצדיק ובאו מזימין והצדיקו את הצדיק ושוינהו להנך רשעים, והי' אם בן הכות הרשע, א"כ ליכא לפרש או או, אך באמת הברור דאף דקרא מיירי בעדים שהרשיעו את הצדיק שרצו לחייב לאחר מיתה ה"ה בהרשיעו את הצדיק שרצו להחטיא לאחד ולשוי' רשע כגון שרצו להתיר אשת איש שתנשא באיסור כיון שרש"י פי' פ' תצא דהמחטיא את חבירו יותר מהרגו וע' ח"ר סי' ע"ב אות י"ג הבאתי לשון הרמב"ם שמשנה מלשון הגמרא ושם פירשתי דברי הרמב"ם שהכונה או שהרשיעו את הצדיק או שהצדיקו את הרשע עיי"ש, וכן אם הכחישו על אחד שאינו חייב מיתה ונמצאו זוממין כיון שהחיוב על הב"ד להרגו שיהי' לו כפרה והם הרשיעו אותו שלא יהי' לו כפרה ושהב"ד לא יקיימו המצוה. וכש"כ אם העידו לפסול אחד לעדות ואמרו שהוא רשע. לוקין מוהי' אם בן הכות הרשע. ועיין בספר היקר אמרי בינה ה' עדות סי' ה' שהביא בשם הרמ"ה בסנהדרין דעד שהעיד לחייב שבועה והוזם דמיפסל למפרע:
והנה בדין אם עובר על לא תענה בהעיד להתיר אשה לבעלה ודאי דעובר וכ"כ במנחת חינוך מצוה ל"ז. ושם מייתי דברי הרמב"ן פ' ואתחנן במקרא דלא תענה ברעך עד שוא אפילו העיד על חבירו דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו כלום כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנו ממנו כי שוא ודבר בטל. ותמה על זה דבודאי אינו עובר על לא תענה רק היכא שיש תועלת בעדותו ולי קשה יותר בהרמב"ן במלחמות סנהדרין ס"פ הנחנקין כ' גבי עדי מכירה בנפש שהוזמו כ' דאין לוקין מלא תענה אף היכא שיש תועלת וגמר הדין על פיהם הגם שי"ל דאיסור יש גם באין תועלת בעדותו ורק שאין לוקין אמנם מנ"ל לרמב"ן. אמנם נראה דהרמב"ן דייק מלישנא דקרא דכתיב לשוא והיינו על דבר שאין תועלת כמו לא תשא לשוא שפירש"י בחומש על עץ שהיא עץ והיא מהמכילתא דבשבועות כ"ט מבואר על הך שהיא אבן שהוא לשנות את הידיע' לאדם. וה"ה בלא תענ' פי' כן אבל למ"ד בשבועות כ' ע"ב אכלתי ולא אכלתי שוא אוכל ולא אוכל שקר. נמצא לשוא היינו שקר דלשעבר. י"ל ה"ה לא תענה עד שוא שקר הוא ודוקא ביש תועלת בעדותו. ועיין בתוס' שבועות כ"א ד"ה קמ"ל דלענין עדות נאמרה בדיבור אחד ולפ"ז י"ל דבעי דבר שיש תועלת בעדותו ודוק:
ז ומעתה אין מוכרח לדברי תשו' הגאון ר"ע דבעדי הכחש' ל"ב עשאי"ל רק דבהכחש' בעי עשאי"ל והיינו דאם יזומו העדים המכחישים שאומרים לא הרג ילקו מוהי' אם בן הכות הרשע כפירש"י במכות ב' ע"ב דכל היכא דאין לקיים כאשר זמם לוקה כמו הד' דברים דחשוב:
והנה אם עדות פסולים מדרבנן, הכחישו עדים שאומרים הרג. והוזמו י"ל שאין לוקין דהרי רבנן אמרו שאין מקבלין עדותן ובשוא"ת היינו שלא ללקות העדים חכמים עקרו מן התור'. וכיון דעדים פסולים אין לוקין מכאשר זמם שוב הו"ל עשאאי"ל על כן אין מקבלין עדותן אף לפטור הנדון. אך י"ל להיפך כיון דמקבלין עדותן לפטור הנדון וגומרין הדין עפ"י העדים לפטור שוב לוקין מכאשר זמם ואולי י"ל כיון דהדין מבואר דאף היכא דאשה ועבד נאמנין בעדותן כגון להעיד על אשה שמת בעל' מ"מ אם הוזמו אין לוקין אף דעד כשר אם הוזם לוק' כמ"ש לעיל מ"מ אשה ועבד לאו עדים נינהו וכ"כ במנ"ח מ' ל"ז אות ג' דא"ח קרבן שבוע' ואני הבאתי ראי' מש"ס דמכות דאינו לוק' מלא תענ' דאמרינן שם דף ח' ע"ב עבד וכותי גולין ולוקין ע"י ישראל ומקש' שם דכותי גבי עבד שהעיד בו והוזם עבד וכותי בר עדות הוא ומה קו' דילמא מיירי בעבד שהעיד לאשה שמת בעל' להתיר' להנשא והוזם עבד נאמן ואם הוזם לוק' כמ"ש לעיל דלא כנוב"י ועל כרחך בעבד ל"ש הזמה אף היכא דנאמן ולפ"ז בעדים פסולין דרבנן אף היכ' שנאמנים מ"מ ל"ש הזמ' גבייהו דלאו עדות נינהו מ"מ יש לחלק ואינם דומין לעבד. על כן עדיין צ"ע:
ח וראיתי בתשו' להגאון רע"א סי' קע"ו הנ"ל שכ' דאף למ"ד גבי ממון אם באו לפטור וב"ד גמרו הדין אם הוזמו אין משלמין מכאשר זמם לעשות ולא כאשר עשה. מ"מ לוקין מלא תענ' (ט"ס מלא תענ' דהוה לאו שאב"מ רק מוהצדיקו וכו' והי' אם בן הכות הרשע) דהדרוש ולא כאשר עשה לא קאי על מלקות רק מכאשר זמם. ולפענ"ד מגמרא דכתובות ל"ג לא משמע כן דאמרינן שם אס"ד עדים זוממין משלמין ולא לוקין א"כ בטלת והי' אם בן הכות הרשע ומשני אפשר לקיומי' בבן גרוש' והלא בכל עדות אפשר לקיומי' בשכבר נתן המעות ועשה. וכן אמרינן שם ר"א היינו טעמא דעדים זוממין ממונא משלם מילקי לא לקי משום דלאו בני התרא' ולטעם זה אף אם נתן המעות אין לוקין. אך אולי אם נתן המעות ועשה הוה כבן גרוש' דגלי קרא:
ט והנה מוח"ז הגאון רע"א בתשו' הנ"ל כ' דאף בממון לשי' הנ"י דאמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה העדים חייבין מלקות וכ"כ במנ"ח מ' תקכ"ד ובזה מישב מה דקשה בעדי חזק' דתיכף כשהעידו עדים והיא יושב בשד' נגמר הדין שהשד' שלו ואין העדים מחויבי' לשלם מהזמה דהוה כאשר עשה כמ"ש הנ"י והריטב"א, א"כ הו"ל עדות שא"א יכול להזימו ול"מ העדות ולהנ"ל דמהני הזמה להלקותן וכן מה"ט בשור הנסקל דקשי' הלא הוה כאשר זמם ולא כאשר עשה דתיכף הפקיר השור כדאמרינן בכריתות כ"ד והוה עשאאי"ל להנ"ל מיושב דהעדים ילקו ע"כ:
הנה לדברי' קשה מש"ס דב"ק ד' ע"ה דאמרינן שם באמר גנבתי בפני פלוני ופלוני ואתו הנך סהדי ואסהידו ואזמינהו דפטורין מכאשר זמם הואיל והודה ס"ל לרבנן דהו"ל עשאאי"ל וסומכס ס"ל דמהני העדות עיי"ש. וקשי' הנה במה דפטורין העדים י"ל מטעם מחיל' שהרי הגנב אמר שבפניהם גנב ומחל להם דמי הזמ'. וכ"כ בתשו' הרי"ם חח"מ סי' א' א"כ אם נאמר דבכאשר זמם ולא כאשר עשה חייבי' מלקות ה"ה במחל להם דמי הזמ' חייבים מלקות דל"ש לומר דהוה כשלמו כדמוכח מכתובות ל"ב דמוקה לה במפותה דחייב מלקות, וע' קצה"ח סי' תכ"ז ומלקות אינו יכול למחול. ואמאי ס"ל לרבנן דהו"ל עשאאי"ל:
והנה לכאור' י"ל דהוה מטעם הודאה שהגנב הודה שהעדים אומרים אמת ולא המזימין. ועיינתי בתשו' הרי"מ שכ' כן ובזה יש להבין מה דפליגי סומכס ורבנן בב"ק. דהנה רבינו האי במשפטי שבועות שער ה' כ' דלא תושלם ההזמ' אלא בפני הני עדים שיוזמו או שיושתקו ואם אינו בפניהם או שלא שתקו ל"ה אלא הכחש' ובטל' העדות. והובא בח"ס חח"מ סי' קמ"א. וס"ל דאין חייבין מכאשר זמם עד שיודו או ישתקו מטעם הודאה. והנה לפ"ז קשי' אמאי בהודה הגנב שבפניהם גנב אין משלמין מכאשר זמם והרי הם הודו שחייבין והוה הודא' נגד הודא'. אך כבר כ' הרשב"א בגיטין מ' ע"ב בהודא' נגד הודא'. אין מוציאין ממון והיכא דקיימי זוזי קיימא א"כ מה"ט אין חייבין מכאשר זמם אמנם לסומכס דס"ל ממון המוטל בספק חולקין וכ' תוס' ר"פ הפרה דלפי הסוגיא דהמניח אפי' המעות ביד אחד מוציאין מספק א"כ בהודא' נגד הודא' דהוה ממון המוטל בספק משלם מחצה א"כ מה"ט ל"ה עשאי"ל דיקוים הזמ' במחצ'. וזה פי' הגמ' לסומכס והא קיי"ל עשאאי"ל ל"ה עדות ה"מ היכא דלא ידעי באיז' יום ובאיזו שעה דליכא לעדות כלל (הכונ' דליכא להזמ' כלל) אבל הכא סיוע הוא דקמסייע בהדייהו. הכונ' כיון דהוא מוד' לדבריהם א"כ הוה הודא' נגד הודאה וחייב לשלם מחצה ואפשר לקיים כאשר זמם במקצת. (ועמ"ש בספרי לא"ח סי' ק"ד אות ז' בדברי סמכוס) והרבה יש לפלפל בזה – ובעיקר דברי רב האי שהם תמוהים נרא' דבודאי לענין מיתה ומלקות בודאי העדים ימותו או ילקו אף שמכחישים ל"מ הכחשתן לענין להמית או ללקות אך לשלם מכאשר זמם ס"ל דמהני הכחשתן דלהוציא ממון קשה מד"נ דאין הולכין בממון אחה"ר ועוד איתא במס' סנהדרין ע"ז דמצמצם חייב מיתה ובנזקין פטור לרב אחא בר רב. ועיין בספרי ליו"ד, ח"ר סי' ב' אות ד' שהארכתי בפרט זה על כן ס"ל לרב האי דאין משלם ממון רק בשתק או בהודה והא דאמרינן דהזמה חידוש הוא היינו דהעדים נפסלים וגם חייבין מיתה ומלקות. אף בהוכחשו ולא הודו – אמנם זה דוקא למ"ד אין הולכין אחר הרוב אבל למ"ד הולכין בממון אחה"ר דיני נפשות לא קיל מדיני ממונות ומודה רב האי – כן י"ל קצת דברי רב האי – והנה הרמב"ם לא העתיק הדין באם אמר גנבתי בפני עדים פלוני ופלוני דהו"ל עדות שאאי"ל כדס"ל לחכמים דסומכס ב"ק ע"ד ותמה בזה בתשו' הרי"ם חח"מ סי' א' הנ"ל לפמ"ש דקשי' הרי לענין מלקות ל"מ הכחשת הבע"ד לפטרו ודוקא לענין דמי הזמה מהני הכחשתו א"כ הרי אפשר לקיים כאשר זמם במלקות דהיכ' דליכא ממון ודאי חייבין מלקות – וצ"ל דס"ל לחכמים דמלקות ליכא בעדים זוממין רק בד' דברים דחשיב ריש מכות אבל באמר הנידון גנבתי בפני פלוני וכו' אין בו מלקות כלל – א"כ הוא עשאאי"ל והרמב"ם ידחה סוגיא זו מסוגיא דריש מכות דנראה מהגמרא דמכות דעדים חייבין מלקות ישוב ל"ה עשאאי"ל על כן לא העתיק כל הדין:
י והנה נלפענ"ד לישב מה שהקשה בתשובת הרי"ם אהא דאמרינן בשבועות ל"ג דלראב"ש דס"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב ודאי משביע עדי קנס חייבין דא"א ליפטר והרי עדיין בידו לפטור כשיודה בפני הבית דין שגנב בפני פלוני ופלוני. דהוה מודה בקנס והעדים ל"מ עדותן דהוה עשאאי"ל דהנה כתבנו הטעם דאין העדים חייבין מכאשר זמם משום דהבעל הדין הודה שהעדים אמרו אמת והמזימין שקרנים ואף דלרב האי העדים הודו להיפך מ"מ הוה הודאה נגד הודאה ופטורין מממון ולכאור' מהני תפיסה א"כ הוה עשאי"ל דאם יתפוס מהעדים מועיל תפיסתו. אך זה לא יועיל כיון דלע"ע לא תפוס לא מיקרי זה יכול להזימם זה שיועיל תפיסתו ע"כ שפיר אמרו בגמ' דהו"ל עשאי"ל אך זה למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי אבל למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי מה שיועיל תפיסה ל"ג מדבר הגורם לממון כמ"ש בספרי לא"ח סי' צ"ו אות ז' ע"ש בישוב דברי הר"מ דס"ל תקפו כהן אין מוציאין מידו ופוסק דספיקות נכנסין לדיר להתעשר עיי"ש מ"ש. ומעתה כיון דראב"ש ס"ל בשבועות ל"ב משביע עד אחד חייב דהג"ל כמ"ד – א"כ מה שמהני תפיסה בהעדים שפיר מיקרי עשאי"ל על כן ס"ל משביע עדי קנס חייב ול"ה ספק שמא יודה שגנב בפני פלוני ופלוני דגם בכה"ג הוה עשאי"ל ומהני העדים לחייבו ועיין תוס' ב"ק דף מ' ד"ה אי תם שהוקשו למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב ל"ש אי מודה מיפטר. וכן הק' תו' ר"פ המפקיד וכתבתי לישב דיכול להודות שגנב בפנ"ע אלו דהוי לי' עשאי"ל. וזה נכון. אך בר"פ המפקיד תוס' ד"ה דילמא דקאי לר"מ דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי ל"ש לתרץ כנ"ל כמ"ש בפנים. שוב ראיתי לפמ"ש בשמ"ק כתובות דף ע"ב ומדברי הקצה"ח סי' רמ"ו והובא במנחת חינוך מצוה מ"ט גבי משל דמפותה וכו' לאומר קרע שיראין שלי שכתב דלאו מטעם מחילה היא רק שהתורה לא חייבה כלל ברצון הניזק א"כ י"ל דהיכא דאמר שגנב בפני פלוני ופלוני שיבואו ויעידו לאו מטעם מחילה ולאו מטעם הודאה היא רק שהתורה לא חייבה כלל ברצון הניזק – ולפי"ז לא מהני תפיסה ול"מ מחילה בדשלב"ל דאין כאן חיוב כלל. וקצ"ע מה שפוסק הר"מ פכ"א מעדות בהעידו על שינו והדר עינו דמשלמין מכאשר זמם אף דהבעל פטור מלשלם הואיל דמהני תפיסת העבד דזה ניחא למ"ד גלכמ"ד. אבל למ"ד לכמ"ד הרי לע"ע לא תפס ועוד לפמ"ש הריטב"א ריש מכות דמה"ט דבהעידו שהוא בן גרושה א"צ לשלם שהפסידו תרומה משום דכאשר זמם לעשות כתיב ולא כאשר זמם לגרום א"כ אף למד גלכמ"ד עדי זוממין פטורין וע' בספרי לא"ח סי' צ"ו סוף אות ו' ובספרי ליו"ד ח"ב ס"ס ו' בענין זה:
יא והנה עפ"י מה שכתבתי לעיל בשם הגאון רע"א וספר מנ"ח דאף דגם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה מ"מ ל"ה עשאי"ל דהעדים חייבין מלקות אם העידו להחזיק כגון במחזיק בקרקע נלע"ד לישב דברי הד"מ בח"מ סי' ל"ג שכ' דל"ב עדות שאתה יכול להזימו בדיני ממונות ולכך טרפה כשר כשר להעיד בד"מ ותמה הש"ך ס"ק ט"ז הכי טרפה אין יכול להזימו שישלם ממון אתמהה ולהנ"ל כוונתו דבדיני ממונות להחזיק מעיד וקשי' הרי הוה כאשר זמם ולא כאשר עשה ועל כרחך משום שאם יוזם יתחייב מלקות וזה ל"ש בטרפה דאם יוזם לא נתחייב מלקות שאינו בזוממי זוממין לפמ"ש בספר מנחת חינוך מצוה מ"ט דכמו דדרשינן במי שהולך למות שגמר דינו לקטלא דאם חבל בו פטור משום דכתיב בעמך במקוים שבעמך ומקשינן הכאה וקללה ה"ה דהכה טרפה הכאה שאין בו ש"פ פטור ממלקות א"כ הזוממי זוממין לא ילקו שרצו ללקות טרפ' על כן לענין מלקות הו"ל עשאי"ל ולענין ממון הוה כאשר זמם ולא כאשר עשה על כן ה"ה עדות טרפה להחזיק עשאאי"ל על כן שפיר כ' הד"מ דל"ב עשאי"ל בממון ולכן טרפה כשר להעיד:
וזה ישוב נכון ונחמד אך לדעת המנ"ח. אבל לפמ"ש בספרי לא"ח סי' ח"י אות ט"ז דחבל טרפה חייב ואינו דומה למי שנגמר דינו למיתה דרש"י בעירוכין ז' כ' הטעם משום שעומד להכאה וטרפה אינו עומד להכאה כ' וגם לטעם דל"ה מקוים שבעמך דוקא בנגמר דינו למיתה דאין משהין את דינו משא"כ טרפה שעומד להתקיים פחות מי"ב חודש על כן לדברי במלקו' הוה עשאי"ל. אך הרי זקן ממרא דמשמרין אותו עד הרגל וממיתין ברגל כדאיתא בסנהדרין פ"ט יתחייב על הכאתו ושמא אין ה"נ וראי' מדקתני בסנהדרין פ"ה מי שיוצא להרוג ובא אחר וחבל בו וזקן ממרא אינו יוצא להרוג עד הרגל – אך צ"ע בדין זה, ומ"מ לדעתי בטרפה חייב בהכאה ודוק:
יב והנה כתבתי במק"א במ"ש הפלאה כתובות ל"ב לישב קו' תוס' שם דהרי רבנן לא ילפי' ממש"ר שילקו וישלם שכן קנס א"כ בקנס נימא שילקה וישלם ומה מקשה בכתובות ל"ב בהבא על אחותו דאינו לוקה ומשלם, ותירץ הוא דלענין ממון הו"ל עשאאי"ל דעדים זוממין ממונא ולא יצטרכו לשלם ע"כ הו"ל עשאאי"ל וכתבתי דמשכחת הזמה שיחייבו ממון כגון שיזימו בעדות מיוחדת וכיון דמשכחת הזמה באיזו אופן הו"ל עדות שאי"ל כמ"ש תוס' סנהדרין פ"א ולענין מלקות משכחת הזמה שלא בעדות מיוחדת ע"כ ליכא לתירוצי אך בגוף הדבר בהזמה בעדות מיוחדת אם חייבין העדים מכאשר זמם עדיין יש לעיין ובלא"ה י"ל כיון דילפינן מתנא דבי חזקי' מה מכה בהמה בכל ענין חייב ה"ה מכה אזם בכל ענין פטור וכיון דעדות מיוחדת מחייב במכה בהמה ה"ה מכה אדם פטור בעדות. ע"כ אף אם יזימו בעדות מיוחדת פטורין העדים כיון דבעדות גמירא חייבין מלקות. אמנם בלא"ה בדברי הפלאה יש לעיין דכיון דאם יתפוס אצל העדים מהני תפיסה לשיטת הפוסקים דקלב"מ מהני תפיסה א"כ הו"ל עשאי"ל דיועיל תפיסה אך כבר כתבתי לעיל דמה דיכול לתפוס ל"מ עשאי"ל למ"ד דהגל"מ לכ"ד כדמוכח מב"ק ע"ה ע"ב שהבאתי לעיל ועיין מ"ש בחיו"ד ח"ר סי' א' בדין הזמה בעדות מיוחדת:
ובדרוש לסוגיא דגנב וטבח ביו"כ כתבתי לישב קו' תו' סנהד' ט' ד"ה עדי האב נהרגין הרי יכולין לומר לא לחייב עדי הבעל קאתינא אלא לחייב הבעל מאה סלע קאתינא דעדי זוממין א"צ התראה וכתבתי דאס"ד שבאו לפטור הנדון או לחייב מאה סלע הי' להם להזים בעדות מיוחדת דנפטר הנדון לפמ"ש בספרי יו"ד ח"א סימן א' אות י"ח וכן חייב הבעל במאה סלע כעת ראיתי דקשה גם בעדי נערה המאורסה בסנהדרין מ"א אס"ד דלאסרה על בעלה באו הי' להם להעיד בעדות מיוחדת ומזה מוכח קצת דל"מ לאסור אשה על בעלה בעדות מיוחדת כשיטת הפוסקים דס"ל הכי וע' נובי"ת אה"ע סי' כ':
עוד לדרוש הנ"ל
א לישב קו' ספר היקר מנחת חינוך מצוה ד' סוף אות ג' לפמ"ש בקצה"ח סי' ל"ו ס"ק ב' דהיכ' דעדות מיוחדת מועיל כגון בדיני ממונות ה"ה דאם נמצא קרוב או פסול בעדות מיוחדת מבטל העדות אף דלא ראו ולא העידו בבת אחת עיי"ש שמישב דברי הרמ"ה והב"ח. והנה דעת הש"ך ס"ק ג' דהא דקרובים או פסולים אין מבטלין העדות אם לא כונו להעיד דוקא אם הכשרים כוונו להעיד אבל אם גם הכשרים לא כוונו להעיד שוב הפסול מבטל העדות – א"כ בהך דטובי' הרופא הב"ד של כהנים שקבלו או"ב ופסלו את עבדו איך קיבלו או"ב הרי העבד פוסל העדות ועל כרחך שאלו להעבד ואמר למיחזי אתי. א"כ כשבא לב"ד וקבלו אותו ואת עבדו הרי בנו פסלו ואף שבנו בא רק למיחזי מ"מ כיון שע"כ גם עבדו בא למחזי א"כ שוב פוסל כמ"ש הש"ך. והנה לדעתי נראה דעבד המשוחרר דמיירי במשנה אינו פוסל שאר העדות אף דבקידוש החודש בעי עדים מיוחסים כמ"ש התוס' מ"מ לא מיקרי פסיל שיבטל העדות מחמתו:
והנה נכדי הרב החריף כ' אהרן לעווין נ"י הערני דל"ק קושיתו דהרי ר' יוסי סיפר במשנה העובדא ור' יוסי ס"ל במכות ה' דבדיני ממונות נתקיים העדות בשאר ועדות החודש ודאי לדינא ממונות דמיא דהא עיקר הטעם דבד"נ העדות בטלה בנמצא קרוב או פסול משום דכתיב ושפטו והצילו העדה כפירש"י במכות וזה ל"ש בעדות החודש. אך אפי' לפירוש התוס' לפי' דה"ט דבממון תתקיים העדות בשאר דל"ש ההיקש ג' לב' משום דגם בשנים אין העדות בטלה לגמרי דקם הוא לשבועה. וזה ל"ש בעדות החודש דל"מ לשבועה ויהי' עדות החודש כדיני נפשות וכן נראה מטורי אבן דף כ"ד ושפיר הקשה מ"מ כיון שעל כרחך מהני עדות מיוחדת בקידוש החודש כדמוכח מש"ס דשבועות מ"ח דמשני דמצטרפין לעדות אחרת של ר"ח דהו"ל תרי נגד חד אע"ג דלא העידו שניהם כאחד ועיין מנחת חינוך באותו העמוד שכ' דהדבר תליא במחלוקת בב"י ח"מ סי' ל' אם איסורין כגון גיטין וקדושין דומה לדיני ממונות או לדיני נפשות ובאמת כיון דמבואר בש"ס דלא בעי בעדות החודש שיעידו בבת אחת א"א שיהי' מחלוקת ועכ"פ כיון דמהני עדות מיוחדת הוה כדיני ממונות – והמחלוקת שבב"י סי' ל' הוא בב' מעשים כגון שנתיחדה שחרית ובין הערבים אבל לא בלא העידו בבת אחת. ועכ"פ כיון דר' יוסי סובר כן ל"ק קו' המנ"ח אך י"ל נהי דר' יוסי סובר כן מ"מ רחוק לומר דהב"ד של כהנים ס"ל כר' יוסי כיון דהלכה כרבי דאף בדיני ממונות בטל העדות. ושפיר הקשה במנ"ח:
ב והנה מה שהקשה בקצה"ח ס"ק הנ"ל אהא דסנהדרין כ"ג דס"ל לר"מ דצריך לברר ואם אמר יש לו ב' כתי עדים והבע"ד ועוד אחד יכול לפסול אחד מהכת ראשונ' דל"ה נוגע בעדות כיון שהכת שני' לפני' וקשה הרי אם אחד מהב' כתות פסול בטל כל העדות וע"כ צ"ל דהכת ראשונה אמרו למיחזי אתינא דלא נפסל כל העדות וא"כ מה מיבעי שם נמצאו כת שני' קרובים או פסולים אם הוה נוגעים למפרע. ותיפוק לי' דהעדות בטל גם אם הוא לא יפסול אותו דכיון דהראשונים אתיא למחזי והשניים פסולים אף אם השנים אתיא למחזי בטל כל העדות לשיטת הש"ך משום ממנ"פ:
ולפענ"ד לק"מ דהרי אמרינן בדף ט' בסנהדרין לאוקימתא דרבינא דר"מ דאמר מוציא שם רע בשלשה דמיירי שנמצא קרוב או פסול ולא הותרה בו ר"מ ס"ל כרבי יוסי דבדיני נפשות בטל העדות אף בלא הותרה בו ובדיני ממונות לא בטל העדות בנמצא קרוב או פסול ומ"ה דנין מוציא שם רע בג' להפסידה כתובתה לרש"י או לשלם מאה סלע לתוס' דף ח' – ורבנן ס"ל כרבי דבלא הותרה בו לא בטל העדות ויש בזה דיני נפשות – ועכ"פ כיון דר"מ ס"ל כרבי יוסי דבדיני ממונות לא בטל העדות ל"ק קו' הקצה"ח – והנה דבנוב"י תנינא סי' ע"ו באה"ע כ' די"ל דחכמים ור"מ לא פליגי רק בלא אתרו בה לד"נ אבל בממון אם בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר לא פליגי אמנם הדבר מוכרח מדס"ל לר"מ במש"ר בג' ומיירי בנמצא קרוב או פסול ע"כ בדיני ממונות לא בטל לר"מ ועיין בספרי לא"ח סי' ס"ג אות ו' הבאתי דברי הריטב"א בש"ה וישבתי בזה קו' הדבה עיי"ש פלפול עצום ונחמד ולפמ"ש ל"ק קו' הקצה"ח הנ"ל. (וע' בח"ר סי' קל"ו קל"ז שהארכתי בענינים אלו בדין עדות מיוחדת:
ג והנה התוס' ב"ב מ"א ע"ב וסנהדרין ל"א הקשו לב"ש דס"ל בכת אחת זה אומר מנה וזה אומר מאתים נחלקו עדותן א"כ בב' כתות אמאי חייב לשלם כיון דכת אחת משקרת ובטל העדות מטעם שנמצא קרוב או פסול ואמאי לא תירצו בב"ב שלא העידו בבת אחת כמו שתירצו בסנהדרין באמת דלא בטל העדות כמבואר במשנה במכות ואין לו' דס"ל לתוס' בטל העדות מטעם שראו בבת אחת כמ"ש תוס' במכות ו' ד"ה אמר רבא דהיכא דנצטרפו בראי' ל"ב הגדה תכ"ב דהרי בשעת ראי' כשרים הי' דבשעת הגדה העידו שקר ונפסלו. וע"כ ס"ל לתוס' ב"ב כרמ"ה כמ"ש קצה"ח בסברתו דכיון דבדיני ממונות מהני צורף לחיוב אף שלא העידו בב"א ה"ה לפסול מהני דלא כמ"ש תוס' סנהד' ולפמ"ש לעיל דמ"ד דון מינה ומינה לא פסול העדות בעדות מיוחדת בפשיטות ל"ק קו' תוס' כמ"ש תוס' בסנהדרין דהרי קושיתם לראב"ש דאמר דנחלקו ב"ש וב"ה בבת אחת וראב"ש ס"ל דון מינה ומינה כמו שהוכיח מלא הרועים באות דון מינה אות ו' ע"ש. ולאחר העיון יש לדחות הראי' בדרך פלפול דקצה"ח כ' סברת הרמ"ה דכיון דמועיל עדות מיוחדת בגוף העדות ה"ה דמועיל לפסול העדות וזה דין מיגו ותליא קצת בהאיבעי' דשבת צ"א בזרק כזית תרומה לבית טמא אי אמרינן מיגו דמצטרף לענין טומאה מחייב נמי לענין שבת ובסוכה ו' לעני' מיגו דהוה דנפק וברשב"א חולין ק"א דמה"ט חייב בגיד הנשה של עולה משום מגו. וי"ל דהוא פלוגתא. דהנה במנחות צ"ה ע"ב ס"ל לר"י דלהה"פ דוחה שבת דס"ל תנור מקדש ואם יאפו מע"ש יפסול בלינה ור"ש ס"ל אין תנור מקדש. וכתבי בספרי ליו"ד ח"ר ס"ס פ"ה דבפסחים ילפינן דף ע"ז דקרבנות דוחין שבת וכ' תוס' לחם הפנים ילפינן מדכתיב תמיד דדוחה שבת וכ' מהרש"א כונת תוס' דדוחה שבת היינו הקטרת בזיכין וכ' הא דלא ילפינן מלחם הפנים היינו משום דבזיכין באין להתיר. וזה למ"ד אפיה אינה דוחה שבת אבל למ"ד אפיה דוחה שבת והוא אינו בא להתיר קשי' למ"ל קרא בפסח ולא ילפינן משתי הלחם כקו' מהרש"א על כרחך צ"ל דר' יהודה כשיטתי' דשני כתובין מלמדין דאורחא דקרא לכתוב ב' מקראות. ור"ש ס"ל אין מלמדין דלאו אורחא דקרא ולמ"ל קרא בפסח ע"כ לחה"פ אין אפיה דוחה שבת. וזה המחלוקת שבין דואג לדוד שהורה לאחימלך דאפיה דוחה שבת ודוד ס"ל דאינו דוחה שבת כמבואר במדרש שמואל. דדוד כשיטתי' דלא נענש על אורי דש"כ הבאין כאחד אין על מלמדין כמבואר בקדושין מ"ג. והנה בספרי לא"ח סי' פ"ח אות ב' הקשיתי אמאי דוחה שבת שלא יפסול בלינה הלא בע"ש יכול לאפות עד שיקרום פנים המדובקין בתנור. ותוס' שבת כ' דלענין לחה"פ לא נקרא לחם שיקדש התנור עד שיקרום כל פנים. א"כ יאפו בע"ש עד שיקרום פנים המדובקין ולא קידשו התנור לע"ע ויקח מהתנור ובשבת בבקר יניחה בתנור שיתקדש בקרומת כל הפנים. ול"ה חילול שבת כיון שנאפה מע"ש:
והנה שם תירצתי דאף דבקרום פנים לא יתחמץ שוב מ"מ בפנים המדובקין בתנור יוכל להחמיץ ואין להוציא מהתנור שיחמץ ולחה"פ בעי מצה ואם ישאר בתנור יאפה ויפסול בלינה בעלות השחר. עיי"ש שכתבתי זאת בשם ראש יוסף שכת"כ. אמנם כעת נ"ל דכיון דלענין שבת קרוי לחם והוה אפוי בודאי לא בא לידי חימוץ אף שלענין תודה לא קרוי לחם. ושוב קשי' כנ"ל אמנם שם אות ה' תירצתי דאף דבכל לחם מותר לאפות לאחר שיקרום פנים המדובקין בתנור מ"מ בלחה"פ אסור מיגו דנעשה לחם לענין קידוש בתנור נעשה לחם לענין אפי' ואסור בשבת. ומ"ה דוחה שבת. וע"כ מוכח דר"י אית לי' מיגו. והנה שמאי הזקן ס"ל בקידושין מ"ג שני כתובין הבאין כאחד מלמדין ותוס' כ' ביבמות קי"ז דמסתמא ב"ש כרבנן ס"ל, ואם שני כתובים הבאים מלמדין ס"ל לחה"פ דוחה שבת. וע"כ מוכח דס"ל מיגו על כן שפיר הקשו תוס' סנהדרין וב"ב לב"ש וליכא לתרץ דל"מ לענין פסול עדות מיוחדת דהרי ס"ל אמרינן מיגו. והוא פלפול נאה אך באמת יש לחלק בין מיגו דמצטרף למיגו דמנחות הנ"ל וגם משבת צ"א יש לחלק וע' מ"ש בסי לא"ח סי' פ"ח אות י"א. ולא כתבתי כל זה רק לפלפול'. ובאמת אם העידו הכשרים ג"כ בעדות מיוחדת ואח"כ העיד הפסול בעדות מיוחדת הוה מגו טוב דאם תחשוב הכשרים לעדות אמת גם הפסול יצטרף לפסול אבל אם העידו הכשרים בב"א ל"ה מיגו רק הואיל דמהני בעלמא עדות מיוחדת אינו דומה להך מיגו דשבת צ"א ודוק:
ד ומ"מ הרוחנו מפלפול זה להוכיח דר"י אית לי' מיגו וע' לב ארי' חולין ק' אהא דאמרינן בגמ' וכי תימא סבר ר"י אין בגידין בנ"ט ובטמאה איסור גיד איכא איסור טומאה ליכא שהקשה על הרשב"א שכ' אף דאין בגידין בנ"ט מיגו דחייב משום גיד חייב משום נבלה א"כ אמאי איסור טומאה ליכא ורציתי לומר דדחו לא ס"ל מיגו ועפי"ז צ"ל דהגמרא רצה לומר בה"א כן אבל למסקנא ר"י ס"ל יש בגידין בנ"ט – אבל באמת ס"ל לר"י מיגו והרבה יש לדבר בפרט זה:
סוף הספר