בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק תשיעי הכותב לאשתו · דף פז.
בגמ' מנא ידעה דקא מותיב לה אפוטרופוס. הקשה בספר הפלאה כיון דבאמת ידע משבועת פוגמת רק שסובר דלא פטרה ממנו כיון דהיא גרמה אם כן י"ל שפטרה משבועת פו"ע דאין לך אשה שלא נעשתה אפוטרופסית ע"ז וע"י גלגול מודים דנשבעת על פו"ע ופטרה משבועת גלגול של פו"ע. ונראה לפענ"ד דלא קשה דמ"מ תיהדר הקושיא על הא דקתני יורשים דבדידהו לא שייך שבועת פו"ע דעל שבועת אפוטרופוס אין היורשין נשבעין שלא פקדנו כמ"ש המהרש"א ומקשה הש"ס שפיר אמ"ד שבועת אפוטרופוס דא"כ לא משכחת לה גבי יורשים. ולפ"ז ל"ק ג"כ קושית האו"ת על התוס' שהקשו בד"ה אלא למ"ד איהו כו' דלמא כשפטרה בשכבר היא אפוטרופסית וכו' ע"ש והקשה האו"ת דהא קיי"ל דאין אפוטרופוס נשבע עד דאיכא חשד בשתי כסף והודאה בפרוטה והיינו שגנבה פרוטה א"כ מאי מקשי התוס' דמ"מ תיקשי מנא ידעה שתודה בפרוטה גניבה ולפי הנ"ל לא קשה דמ"מ תיקשי דלמא פטרה מגילגול על שבועת פוגמת וזה משכחת גם ביורשים לפי פי' הירושלמי שהיורשים נעשו אפוטרופסים ובגילגול לא בעינן הודאה דידיה:
בגמרא אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים כו'. הוא תמוה מאוד. וכן הסוגיא דדף הא דר"ש אהאי קאי הוא ג"כ תמוה מאוד:
א' הא גם בפוגמת אמרו חכמים לא תפרע אלא בשבועה ואפ"ה מהני פטור דידה:
ב' קשה על הפוסקים שפסקו דדוקא באלמנה לא מהני פטור אבל בבע"ח מהני פטור קשה מ"ש אלמנה מבע"ח:
ג' כיון דבאלמנה מיירי למה ה"ל למימר שהרי אמרו הבא ליפרע וכו' ה"ל לומר מה אעשה דתנן אין אלמנה נפרעת וביותר קשה להפוסקים דרק באלמנה לא מהני פטור אבל בבע"ח מהני תמוה מאוד מה שמביא ממה שאמרו חכמים בבע"ח דסותר עצמו כיון דבבעל חוב דבי' אמרו חכמים לא משגיחינן ומהני פטור ובאלמנה אמרו מה אעשה מכח מה שאמרו בבע"ח:
ד' מה שתמהו כל הפוסקים על הרי"ף שפי' דאבא שאול דוקא בנק נדר אמר אבל פטור בפי' מיורשים מהני והקשו מדף פ"ח מאביי שתלה פלוגתא דר"ש ורבנן בא"ר ורבנן דר"ש כאבא שאול ולהרי"ף קשה דהא מתני' מיירי בפוטר בפי':
ה' קשה על הרי"ף הנ"ל ממ"נ אי הלשון נקי נדר משמע שפטרה ג"כ מיורשין א"כ מה חילוק יש בין נקי נדר לפטור בפי' ואי אין לשון דנקי נדר משמע פטור מיורשין למה לי' למימר אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים כיון דלא פטרה מיורשין כלל:
ו' תמוהין דברי רש"י בדף פ"ח בד"ה ואתא ר"ש למימר דאם תובעת יורשין משביעין אותה שלא עכבה משלהן כלום לאחר מיתת אביהן כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים והוא תמוה מאוד דהא אין כאן שבועת יתומים כלל דהא פטרה משבועת יתומים וגם שבועת אפוטרופוס שלאחר מיתה אין כאן דהא מינהו אבי יתומים לא ישבע:
ז' קושית מהרש"א על ר"פ דהל"ל בסיפ' דאינה תובעת כאביי דפליגי במינהו אבי יתומים אם ישבע:
ולתרץ כ"ז נראה ונקדים לתרץ דברי אבא שאול בן אימא מרים שאמר מה אעשה דהנה בסימן ע"א סעיף ב' מסיק הש"ך דסתם נאמנות אפי' שלא בשעת הלואה לא בעי קנין ונאמנות כבי תרי בעי קנין וכתב הטעם דסתם נאמנות לא גרע מאל תפרעני דחייב מטעם דאנן סהדי דלא פרע דודאי לא עבר על התראת מלוה והתראת דאל תפרעני מהני אפילו שלא בשעת הלואה משא"כ נאמנות כבי תרי דהתראת אל תפרעני מהני לזה דהא מביא עדים רק דאמרינן נהי דפרע שיעבד עצמו מחדש ושיעבוד חדש בעי קנין ע"ש והנה בהא דאבא שאול בא"מ דלא מהני פטור ביורשים כתבו הפוסקים דקנין מהני וכתב הב"י באה"ע סי' צ"ח דהפטור באשה אפילו היה בשעת קידושין דהוא קנין מדרב גידל מ"מ הא דר"ג לא גמר ואקני לזה ע"ש. ולפ"ז א"ש דמבואר בסי' צ"ו בבית שמואל מחלוקת הפוסקים במה שכתב המחבר סי' צ"ו באשה שנשבעת על כתובתה שצריכה לישבע שלא התפיס לה הבעל ושלא תפסה אי בשלא תפסה היא עיקר שבועה או גילגול שבועה ולפ"ז ל"ק די"ל דא"ש ס"ל דלא תפסה בעצמה הוא עיקר שבועה כמ"ש התוס' בב"ב דף ק"נ ע"ש וזהו שאמר א"ש בא"מ דנקי נדר אף שמשמע הלשון שפטרה אף מהיורשין ופטור מהיורשין בבע"ח מהני הפטור אפילו בלא קנין מטעם שכתב הש"ך דהוי כאומר אל תפרעני וכיון שהתרה בו אנן סהדי דלא פרע ולכך מהני הפטור משא"כ באשה שיש עליה עיקר שבועה שלא תפסה בעצמה ונגד שבועה זו לא מהני התראה דאל תפרעני כיון שיש לחוש שתפסה בעצמה ועכצ"ל דנהי שתפסה בעצמה מהני נאמנות דהוי כשיעבד עצמו מחדש ושיעבוד חדש בעי קנין וקנין באמת מהני וזהו שאמר א"ש בא"מ מדינא הי' לו להיות מועיל הפטור נגד היורשין באלמנה כמו בבע"ח אך מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע גבי בע"ח והוא תמוה דמה הוסיפו חכמים על המשנה דאין אלמנה נפרעת ואדרבה עדיף טפי דהא בגיטין מקשה הש"ס מאי אירי' אלמנה אפי' כ"ע נמי ומשני אלמנה אצטריכא ליה דס"ד משום חינא וא"כ בע"ח ק"ו הוא מאלמנה ומאי הוסיפו חכמים ועכצ"ל דשבועת אלמנה ושבועת בע"ח שני עניינים הן וא"כ נראה די"ל גם בהיפך דבשלמא אלמנה דעיקר שבועה הוא שלא תפסה בעצמה ונגד זה ליכא חזקת שט"ח לומר שטרך בידי מאי בעי דמעצמה תפסה ולכך צריכה שבועה משא"כ בבע"ח דהשבועה היא רק שלא פרע לו הלוה ונגד זה איכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי והיה ס"ד דלא ליבעי שבועה ולכך הוצרכו חכמים להוסיף על המשנה ולומר אפי' בע"ח הבא ליפרע ישבע והרי מוכח מדברי חכמים דשבועת אלמנה אינה כשבועת בע"ח דשבועת בע"ח היא שלא פרע לו הלוה ושבועת אלמנה היא שלא תפסה בעצמה וכיון דמוכח מדברי חכמים דשבועת אלמנה היא שלא תפסה בעצמה ממילא לא מהני פטור ביורשין ומיושב בזה קושיות א' ב' ג' ובזה מיושב דברי רש"י בד"ה ואתא ר"ש מה שהקשיתי לעיל בקושיא ו'. ולפי הנ"ל מיושב דכיון דשבועת יתומים באלמנה תיקנו חכמים שתשבע שלא עכבה משלהן כלום דס"ל כשיטת התוס' בב"ב דשלא תפסה עיקר שבועה הוא וממילא נפטרה משבועה לא מטעם הפטור כיון דנגד מה שיש לחוש שתפסה מהיתומים אחר מיתה והיינו מכח שיש בידה אפוטרופסית ואפי' רבנן מודי בזה דלא מהני הפטור נגד היתומי' שלא אמרו דמהני הפטור נגד היורשין רק בהלכ' מקבר בעל' לבית אביה שלא היה בידה משל בעלה כלום אבל בנעשי' אפוטרופסית כ"ע מודי דלא מהני הפטור מהבעל כמו שנשבעת על העתיד והוא מטעם דאין יכול לפוטרה מממון דיתמי שיש בידה כמ"ש רש"י ומינהו אבי יתומים לא מהני רק לפוטרו משבועת אפוטרופוס דלא תיקנו חכמים שבועת הפוטרופוס לאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שהיא תקנה הכוללת לכל האנשים אבל ודאי דאשה שמינה אבי יתומים לא נפטרה משבועת כתוב' דלא תיקנו פטור השבעת כתובה באשה שמינה אבי יתומים ואי תקשה כיון דלפרש"י אליבא דר"ש דלא תפסה עיקר שבועה הוא מ"ט מהני פטור נגד יורשין לרבנן דפליגי עם א"ש בא"מ דנקי נדר וס"ל דמהני אפי' בנקי נדר בלא קנין הוא נגד חשש דתפסה מעצמה לא שייך טעמא דהתרא' דאל תפרעני כמש"ל י"ל דהש"ך בסי' ע"א כתב שני טעמים בנאמנות סתם א' טעמא דהרי"ף דחשיב כנאמן עלי אבא דהימנא כחד דלא בעי קנין משא"כ בנאמנות כבי תרי דהוי כקיבל פסול כשנים דבעי קנין משום דהוי כתרתי לריעותא ע"ש וע"ז הקשה התומי' דהא אפי' בקיבל פסול כחד קיי"ל דלפני גמר דין יכול לחזור בו א"כ ה"נ יכול לחזור ולומר אני מבטל נאמנותך ע"ש והנה התומים יפה הקשה לדידן דקיי"ל דיכול לחזור בו משא"כ למ"ד בסנהדרין לפני גמר דין מחלוקת דר"מ ס"ל דיכול לחזור ורבנן ס"ל דא"י לחזור א"כ י"ל דא"ש בא"מ דס"ל דלא מהני הפטור ס"ל כר"מ וממילא א"א לומר כטעמא דהרי"ף דחשיב כקיבל פסול כחד דהא יכול לחזור ועכצ"ל כטעם ב' של הש"ך דהוי כאל תפרעני וזה לא מהני רק בבע"ח משא"כ בכתובה דשבועה שלה היא שלא תפסה ולכך ס"ל דלא מהני פטור נגד יורשין דנגד תפסה בעצמה לא שייך סברא דהתראה דאל תפרעני ורבנן ס"ל גבי נקי נדר כרבנן בסנהדרין שם דא"י לחזור בו והוי הטעם משום דהימנ' והוי כע"א לפוטרו משבועה שלא תפסה דזה מהני אפילו בלא קנין ומוקי רב ששת לפלוגתא דר"ש ורבנן בפלוגתא דאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ואף ר"ש ס"ל דא"י לחזור בו כרבנן דר"מ בסנהדרין שם ואפי' לפני גמר דין כר"ל שם ומהני פטורא ביורשין ולענין האפוטרופוס שלאחר מיתה פליגי אי במינהו אבי יתומים צריך לישבע ובתובעת כשנעשית אפוטרופוס בין רבנן דמתניתין ובין ר"ש ס"ל דחייב לישבע כיון שממון יתומים בידה ועיקר שבועה שלה הוא שלא תפסה ומתפיסה של יתומים, לא מהני פטורא דידי' וחייבת לישבע משום שהיא השבעת כתובה וכמש"ל דאליבא דר"ש השבועה היא שלא תפסה ואביי ס"ל כדפסקינן הלכתא בסנהדרין שם דלפני גמר דין לכ"ע יכול לחזור ומוקי פלוגתא דא"ש בא"מ ורבנן אי לא תפסה עיקר שבועה הוא או רק גילגול שבועה דא"ש ס"ל דלא תפסה עיקר שבועה ולכך לא מהני פטור ביורשין ולקמן אבאר דמחלוקת התנאים היא אי עיקר שבועה היא. ולפ"ז יש ליישב דברי הרי"ף בקושיא ד' דהרי"ף ס"ל דתפסה בעצמה גילגול הוא. ומפרש דברי א"ש באופן אחד דהרי"ף ס"ל כשיטת רש"י דשבועת יתומים היא מטעם דהוי מצי אביהן למיטען השבע לי. והנה בתוס' בשבועות דף מ"א ד"ה וכי מה בין זה הקשו על זה מכאן דאמר נקי נדר דהיתומים משביעין אף דלא היה יכול אביו להשביע שפטרה ע"ש ולפענ"ד נראה דל"ק דהנה בחשש הצררי דעת הרשב"א בתשובה סימן אלף צ"ג דהוא חשש פירעון ואף שהוא תוך הזמן מ"מ החשש הוא משום סמוך למיתה פורע כדי שלא תתבזה אשתו בב"ד ובגיטין כתבו התוס' טעם אחר דמשום שהוא תנאי ב"ד גרע וחיישינן יותר אפי' תוך זמן והנה התוס' בשבועות לא הקשו רק לשיטתם דמשום שהוא תנאי ב"ד וכתב הב"ש בסימן צ"ו ס"ק ח' דאפילו גרושה נשבעת כשטוען השבע לי ולפ"ז שבועת היתומים משום דאביו הוי מצי למיטען השבע לי דאפי' בגרושה יכול להשביע ולכך טוענין ליתמי ומקשי שפיר מנקי נדר דאין הבעל יכול להשביע אפילו בטוען השבע לי מה"ת היתומין יהיו יכולין להשביעה משא"כ לטעם הרשב"א דלא נתקנה שבועה רק ליתומים משום דדרך להתפיס צררי משום יתמי וע"כ לא חיישינן להתפיס צררי משום תנאי ב"ד רק נגד יתומים מתפיס צררי שלא תתבזה בב"ד דהא בגרושה א"צ לישבע אפי' כשטוען השבע לי משום שהוא תוך הזמן וא"כ ע"כ כשתיקנו באלמנה שבועה לא מצד טענת אביהן רק נגד יתומים נתקנה שבועה זו ל"ק כלל מנקי נדר דשאני כתובה דחששו טפי לצררי ותיקנו שבועה נגד היתומים ושבועה זו שלא מצד טענת אביהן באה לה ורש"י לא כתב טעם זה רק בבע"ח דליכא סברא לחשש פירעון וטענת יתומים טענת שמא היא ולכך כתב רש"י דאנן טענינן טענת אביהן דהוי כטענת ברי. ולפ"ז א"ש דברי הרי"ף שכוונת א"ש בזה שאמר בנקי נדר (ויתיישב בזה קושיא הה' שהקשתי) מדינא אין היורשין משביעין אותה אף דלשון נקי נדר לא משמע רק נגדו תהיה פטורה ולא נגד היורשים מ"מ היא ראויה להיות פטורה נגד יורשין וכקושית התוס' כיון דפטור לאביהן ואילו היה אביהם קיים וטוען ברי השבע לי היה פטור מה"ת יהיו היתומים יכולין להשביע בטענת שמא ואין היתומים יכולין להשביע בשמ' רק משום דטענינן להו ברי בשביל אביהן וכשפטר אביהן מדינא אין היורשין משביעין רק מה שעשה שהרי החכמים הוציאו הבע"ח מכלל אלמנה דתנן במתניתין וע"כ הא טעמא לחוד והא טעמא לחוד וכמש"ל והיינו דבאלמנה הטעם משום דתיקנוהו רק בשביל יתומים דדרך להתפיס צררי נגדם ואינו מחמת שהיה אביהם יכול לטעון רק בשבילם תיקנו לא מהני הפטור של אביהן לנגדם דהא לשון נקי נדר לא משמע לשון פטור נגד שבועת היורשין שתיקנו רק ליורשין. ולפ"ז פסק הרי"ף שפיר דרק בנקי נדר שלשון הפטור אינו נגד היורשין אבל בפירוש שפטרה נגד היורשין מהני. ולפ"ז ל"ק ג"כ מה שהקשו הפוסקים על הרי"ף מאביי כמבואר בקושיא ה' דהנה הא דחיישינן לתפיסה בעצמה ודאי דלא חיישינן רק בדבר שהוא תחת ידי' כגון בחנונית או שמשביעין על פו"ע לר"ש בתובעת ועשו אותה להשבעת כתוב'. ולפ"ז א"ש דאביי יש לו הוכחה דלר"ש לא תפסה עיקר שבועה הוא וכמ"ש בסמוך וממילא מפורש בדברי א"ש דלא מהני אפילו פטור בפי' משא"כ להרי"ף לפי מאי דפסק כרבנן דר"א דמשביע בכל עת שירצה ע"כ מוכח דלא תפסה לאו עיקר שבועה הוא מוכרח לפרש דברי א"ש דלא קאי רק על נקי נדר ומחלוקתן אי דלא תפסה עיקר שבועה הוא נראה דתלי' בהא כיון דאביי ס"ל דר"ש פליג אר"א ומחלוקתו וס"ל דא"י להשביע על אפוטרופסו' רק כשתובעת כתובתה וכתב הר"ן הטעם דהוא משום שתשבע בסוף. ולפ"ז ע"כ לא תפסה עיקר שבועה הוא דאי לאו עיקר שבועה רק שבועת צררי מאי שייך שבועת אפוטרפוס לתשבע לבסוף דהוא רק על התפסת צררי אע"כ ס"ל לר"ש דהשבעת כתובה אצל יתומים היא שלא תפסה ושבועה כזו שייך שפיר על אפוטרופוס תשבע בסוף שהיא צריכה לישבע שלא עיכבה מיתומים. ורי"ף ס"ל דפסק כת"ק דהמושיב אשתו חנונית דצריכה לישבע בכל זמן שירצה ולא סמכינן על תשבע לבסוף כמו במזונות וע"כ הוא מטעם דהשבע' כתובה הוא רק משום דשמא התפיס לה צררי ולא משום שמא תפסה וממילא לא שייך לענין זה תשבע בסוף וכיון דלא תפסה לאו עיקר שבועה היא רק שלא התפיסה בעל צררי לכך פסק שפיר דמהני פטור בפי' נגד יורשים. ולפ"ז מיושב קושית מהרש"א כיון דסבר דאפי' באינה חנונית לא מועיל הפטור והיינו משום שצריכה לישבע שלא תפסה ובודאי לא שייך חשש דתפסה בעצמה רק בדבר שהוא תח"י והיינו פו"ע וא"כ ע"כ דלא ס"ל סברא דדייקת והרמב"ן פי' כי דדייקת דניתן למחילה וכיון שמחל א"א להשביע ע"ז וגם צ"ל בהא דהוא א"י להשביע' על פו"ע והיתומים משביעין עכצ"ל דנגד הבעל בחייו שייך אין אדם דר משא"כ נגד יתומים אחר מיתתו לא שייך א"א דר ולפ"ז פו"ע שוה לשאר אפוטרופוס וא"כ א"א לומר באינה תובעת אתא לפלוגתא דא"ש ורבנן במינהו אבי יתומים דר"ש פוטר דז"א כיון דהיא ניזונת מיתומים וצריכה לישבע על פו"ע ובזה לא שייך מינהו אבי יתומים דפו"ע כמינהו ב"ד דמי תו לא שייך מימנע ולא עבדי וא"כ לר"ש הי' להיורשים להשביע אותה על פו"ע כ"ז שירצו ואמאי אמר אינה תובעת א"צ לישבע ומש"ה צ"ל לאפוקי מר"א ומחלוקתו דס"ל דאף אפוטרופוס אינה צריכה לישבע אלא בתובעת. ולפעד"נ להביא ראי' דעיקר שבועה דלא תפסה הוא מטעם חשד פו"ע דאם נאמר דתפיסה בעצמה הוא חשד באשה אפי' בלא הי' תח"י פו"ע קשה א"כ בגרושה בשעת הגט נמי תהא צריכה לישבע בשטוען השבע לי מחשש דשמא תפסה דכנגד חשש תפיסה לא שייך חזקה דתוך הזמן ובסי' צ"ו כתב הב"ש להדיא דלדעת הרשב"א גרושה א"צ לישבע אע"כ חשש דשמא תפסה הוא רק משום פו"ע ולכך בגרושה א"צ לישבע על פו"ע מטעם דא"א דר משא"כ ביתומים דצריכה לישבע על צררי נשבעת בעיקר שבועה ג"כ על פו"ע דמטעם דמאי נפקא לה מינה לא שייך אין אדם דר כדאמר בש"ס:
מעתה נבוא ליישב דברי הר"ן בסוגיא זו שהן לכאורה תמוהין להמעיין ונראה לפרש דבריו דמ"ש דבירושלמי איכא דמוקי לה דקאי ארישא בפטרה רק נגדו ואפ"ה כתב בהלכה מקבר בעלה אין היורשין יכולין להשביע' והטעם לזה דמיירי שהיורשין לא מצאו מקום לחשדו בב' כסף רק שרוצין להשביעו מטעם דטענינן להו אילו הי' אביהן קיים הי' טוען כן לחייבו שבועה וכיון שאביהן פטרו שא"י להשביעו גם הן אין יכולין להשביעו כעין שהקשו התוס' בשבועות דף מ"א בד"ה וכי מה בין זה לפוגם שטרו ע"ש:
עוד כתב בשם בעל העיטור שהביא תשובת הרי"ף שאיתשל קמי' אם מת בעלה ולא השביע אם היתומים משביעין והשיב וכו' וכוונת דבריו שהשיב דבמחלוקת ר"ש ורבנן נראה לפסוק כרבנן שמשביע בכל עת שירצה ואם מת ולא השביע נתגלה דעתו שכבר מחל (ומ"ש שאם מת ט"ס וצ"ל ואם מת) וע"ז כתב העיטור דל"נ ומסתבר דפלוגתא דתנן ובני כ"ג הוא וצ"ל כוונתו דיש לפקפק לפסוק כר"ש דאינו משביעה רק שתובעת כתובתה והוא משום דקיי"ל כחנן דתשבע בסוף וטעמא דר"ש הוא ג"כ מטעם זה כמ"ש הר"ן טעם זה במשנה ע"ש. עוד כתב דפסקן של דברים וכו' פי' שרצה לפסוק הדין לפי מה שפי' כל אחד דאם נפרש דקאי ארישא שפטרו רק נגדו ולא נגד יורשים לא מיבעיא הוא א"י להשביעה שהרי פטרה אלא אף יורשין אין משביעין אותה אלא א"כ בתובעת כתובתה דקיי"ל כר"ש ובתובעת נראה דמשביעין על אפוטרופסו' שבחיי בעלה ולא אמרינן מדלא ציוה להשביע מחל דכיון דלא הי' יכול להשביע רק בשתובעת כתובתה לא הי' צריך לצוות להשביעה שהי' יודע שתצטרך לישבע כשתתבע כתובתה. וכתב עוד א"נ משביעין אותה היינו אם עשתה אפוטרופוס וכו' כוונתו באם נמשך אפוטרופוס לאחר מיתה דזה חשיב כאפוטרופוס שלא מינה אותה אביהן דאז יכולין להשביע כל עת שירצה לכ"ע דעל זה שנעשתה לאחר מיתה בנכסי יתומים בזה שמעינן דהיתומים משביעין אותה כ"ז שירצו ולכ"ע יכולין לגלגל עלי' שבועה מה שנעשית במ"ש אביהן דע"י גילגול לא הוי פטור כמ"ש הר"ן וכוונת דבריו במ"ש או אם באת לגבות וכו' כלומר כשמשביעין אותה הן מחמת שנעשית אפוטרופוס של חיי אביהן הן מחמת גביית כתובה אז ודאי דיכולין להשביע על אפוטרופוס של חיי אביהן דלגילגול לא מהני פטור. ומ"ש דתרווייהו איתנייהו קאי על כשמשביעין אותה בבאה לגבות דחייבת לישבע מכח תרי טעמי א' מכח תובעת דכשתובעת אפי' בלא גילגול יכולין להשביעה כיון שלא פטרה נגד יורשים ב' מצד גילגול וכתב עוד דאי קאי אמציעתא שפטרה גם מיורשים דאפי' נעשית אפוטרופסית לאחר מיתה פטורה וכו' דס"ל כשפטרה מיורשים דמהני פטור אפילו על מה שנעשית אחר מיתה ולזה סיים דינא דירושלמי לא שייך רק בנמשך האפוטרופי' אבל ביתומים שממנין מעצמן אותה לאפוטרפוס בנכסיהן לא מהני פטור דאביהן:
בתוס' ד"ה לכרגא וקשה דמשמע הא לשאר צרכי יתומים. ובספר מיגא"ש הובא בספר פ"י ת' דלשאר צרכי יתומים אין צריך שומא רק הכרזה ושם תנן שום היתומים משמע דבעי ג"כ שומא ובעזה"י קיימתי מסברא דנפשאי. אבל אחר העיון נראה ודאי דליתא דודאי כשהב"ד מוכרין אין מוכרין בלא שומא דבלא שומא למחר יבוא הלוקח ויאמר שנתאנה ויבטל המכר אבל אחר השומא ומודיעין ללוקח השומא וכשנותן יותר אזי לית ביה דין אונאה וכן משמע מדברי התוס' בד"ה ולקבורה שכתבו שלא יניחו אביהן מוטל בבזיון עד שישומו ויכריזו ולבסוף כתבו גבי לוו לצורך קבורה דמזבנינן בלא הכרזה משמע דשומא צריך וגם הסברא נותנת כך דהאיך שייך שהב"ד ימכרו בלא ידיעת השומא כלל:
בתוס' ד"ה אפי' בין מיתה וקבורה דמ"מ תשבע שלא עיכבה וכו' ולפעד"נ דשבועה שלא עיכבה כיון שנעשית אפוטרופסי' אחר מיתה וממילא תשבע שלא עיכבה אחר מיתת בעלה כלום ממילא נכלל גם מה שבין מיתה לקבורה דמה"ת נאמר כך שתפרש בשבועה שלא עיכבה אחר קבורה כלום ואין זה בכלל גילגול רק אמרינן לה שתשבע בסתם שלא עיכבה מנכסי יתומים כלום משא"כ שלא זלזלה שבועה אחרת היא: