בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק תשיעי הכותב לאשתו · דף פה:
בתוס' ד"ה ועוד הא קא יהיב סימנא דהנך ב' טעמים אין מועילים זה בלא זה כו'. ולא פי' טעם הדבר. ולכאורה אין נ"מ בין תי' זה לתי' רשב"א. ונראה בכוונתם שב' הטעמים צריכין להוכיח דלאו של היורשין הוא דהא לא אמוד הוא ראיה דלאו לוקח הוא ומ"מ יש לחוש דלמא מציאה מצא או מתנה ניתן ליה מאדם ומ"ש התוס' בד"ה חדא דלא חיישינן לזה משום דלא שכיח לא ס"ל להך תי' דהתוס' ולזה אמר הא קא יהיב סימנא ומנין לו לידע הסימן אם לא הי' שלו מקודם ולפי' ת' זה באומן שאין טוענין ליתמי דידי' לקוח אף דאמוד סגי בסי' ומוציאין מידן אבל לפי' רשב"א בסמוך משמע דאם בא להוציא מן היתומים אף במקום דלא טענינן לקוח כגון ביתמי אומן אין מוציאין מיורשין דטענינן להו שהן של אבותיו מעולם דאף דאמר סי' לא מהני דאימר מיחזא חזא או כסומא בארובה כמ"ש בר"ן בחמש שיטות בחידושיו לחולין ורק באבידה נוטל בסי' ואפילו באבידה סימנין רק מדרבנן כמבואר בב"מ וכן הכא לענין הספק שכתב הרשב"א דשמא של אחר הוא דמי לאבידה ומועיל סי' והא דמהני סימנין ביבמות דשם כיון שהיו עידי פקדון וטען החזרתי והני אחריני נינהו ואתרמוהי אתרמי בסימנין כאילו אפי' מדאורייתא לא חיישינן כמ"ש בזה בב"מ בסוגי' דסימנין ע"ש וכן בב"מ שכתבו התוס' דחיישינן לעידי פקדון וממילא יצטרך לטעון שהחזיר והני אחריני נינהו בסימנין כאילו ואתרמוהי אתרמי וזה לא חיישינן ולא טענינן להו:
בא"ד והא דאמרינן באשה שהלכה כו'. והא שהקשו קושיא זו בכאן אף שמבואר הוא בכמה דוכתי דנאמן לטעון לקוח במטלטלין אפי' כשיש עדים שהן שלו ומה"ת יהיה סימן עדיף מעדים נראה דהיה אפשר לומר כמ"ש התוס' בב"מ דף ע' דכשלא השתמש בהן אביהן בחייו דומה שהוא פקדון ולא טענינן ליתמי לקוח דלא שכיח הוא אבל הכא שכתבו התוס' דשני הטעמים צריכין משמע דאפי' בכה"ג טענינן ליתמי לקוח ומקשי שפיר מהאי דבב"מ והא דמייתי הכא דביבמות אף דביבמות לא שייך תי' זה גבי שומשמי אגב דמייתי הכא הא דב"מ מייתי ג"כ הכא הך דביבמות: