בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק שנים עשר הנושא את האשה
דף קב:
בתוס' ד"ה ניתנו ליכתב כו' וקשה דמאי קא פריך כו' דלמא כו'. ולפענד"נ לתרץ דהנה הא דתנן אין כותבין שטר אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם דהיינו אבי הבן ואבי הבת דהא הן המחייבין עצמן ואם נאמר דכשהן מצווין לכתוב כותבין ונותנין להן דמי ממש לכותבין שטר ללוה ואמאי תני גבי לוה כותבין וגבי שטר אירוסין אין כותבין ועוד קשה וכי תמיד שניהן מחייבין עצמן הא לפעמים אין לחייב עצמו רק א' מהן אבי הבן לבד או אבי הבת לבד ולא ה"ל לכתוב רק אין כותבין אלא מדעת המתחייב ובשלמא אי ניתנו ליכתב דחשיב כקנין א"ש דהנה בשטר שיש בו קנין כשבא לוה ואמר תנו לידי שמבואר בסי' ל"ט סעי' ג' דאם אמר קנו ממני וכתבו שטר ותנו בידי לא יתנו למלוה ולא יזכה בו המלוה עד שתצא מתחת ידי הלוה ועי' ש"ך ס"ק מ"ה דזכה בו המלוה משעת קנין ואם אמר סתם קנו ממני וכתבו לו מוסרין ליד המלוה וכן בסתם קנין מוסרין למלוה כמבואר בסי' ל"ט ונראה ודאי דבקנין על תנאי דודאי אין נותנין לשום אחד מהם עד שיתקיים התנאי דללוה ודאי דאין נותנין דשמא יתקיים התנאי וזכה המלוה משעת קנין ואם ימסרו שטר זה ליד הלוה שמא לא יהי' שטר למלוה דהעדים לא יהיו יכולים לכתוב שטר אחר למלוה דאין כותבין ב' שטרות על חוב אחד ולמלוה ג"כ אין נותנים שמא לא יתקיים התנאי ואפי' אם ירצה לכתוב התנאי בשטר וליתן להמלוה בסתם קנין אסורין דילמא מקפיד הלוה שיהי' שטר שלו ביד אחר במה שאפשר שלא יתחייב לו כלל. ולפ"ז הכא בפסיקתא אי נימא דהפסיקא הוא בקנין ומבואר באה"ע סי' נ"ג דכל הפסיקים הוא ע"מ לכנוס א"כ ודאי אסור ליתן השטר לא להחתן ולא להפוסק אחר אירוסין שלא בידיעת שניהם כיון שעדיין לא נשאה ויש לחוש שיתבטל הנשואין מפסיקא זו כגון שיגרשנה באירוסין דאז אף אם ישאנה אח"כ נתבטל כבר הפסיקא וכשיהא השטר בידו יאמר שנתקיים התנאי משא"כ כשלא יהי' שטר בידו יהי' נאמן לומר שנתבטל הפסיקא במיגו דלא פסק ובודאי שאין למסור ליד החתן השטר וגם ליד הפוסק אין מוסרין דילמא יתקיים התנאי שישאנה ולא יהא שטר בידו שלא יהי' אפשר להם לכתוב שטר אחר כנ"ל אם לא מדעת שניהן למי שמצווין שניהם למסור השטר לזה מוסרין וא"ש הא דאין כותבין ונותנין אלא מדעת שניהן. ולפ"ז מוכח שפיר דניתן לכתוב דחשיב כשטר הקנאה ומש"ה אין יכולין למסור להפוסק אלא מדעת שניהן היינו שהחתן מרוצה שיהי' השטר ביד הפוסק עד אחר קיום התנאי של הנשואין ואז כשימסור בידו יזכה משעת הפסיקא כמו בשטרי הקנאה והוי שפיר היפוכא דרישא דבשאר שטרות נותנין ליד המתחייב ובשטרי פסיקתא אין נותנין רק בידיעת שניהן מטעם הנ"ל אבל אי לא ניתן ליכתב דהפסיקא לא חשיב כקנין רק כשמצווה לכתוב הפוסק שטר וליתנו לידו ואמאי לא יתנו לידו ממ"נ אם יתקיים התנאי וירצה למסור ליד החתן יכול למסור כמו בכל כותבין שטר ללוה לר"א כדאית לי' ולאביי כדאית לי' בב"מ דף י"ג ע"ש ואם לא ירצה למסור כשיתקיים התנאי ודאי דהרשות בידו דהא דרב גידל לא ניתן ליכתב רק כשמצוה לכתוב וליתן וכיון שאמר כתבו ותנו בידי הרשות בידו לחזור בו ושלא ליתנו אח"כ וכיון שיכולין לכתוב וליתן ליד המחייב א"ע תהדר הקושיא לדוכתה אמאי גבי שטר ללוה כותבין וגבי פסיקתא אין כותבין אלא ודאי דניתן ליכתב וא"ש כמש"ל. ולפ"ז יש ליישב ג"כ קושית התוס' שהקשו ד"ה רבה ורבינא ע"ש וכמ"ש לקמן מזה:
בא"ד מדעת גמר הפסיקא כו'. כוונתם דשטר ללוה כשהלוה בא ומצוה לכתוב כותבין אף שלא ראו ההלואה משא"כ בשטרי פסיקתא כשפוסק בא לכתוב בעוד שלא ראו גמר הקנין של הפסיקא דהיינו סמוך להקידושין אסורין לכתוב להפוסק כיון שיש חוב להבת דהיינו להכלה בפסיקא זו דכשהאב לא יתן תשב עד שתלבין ראשה אם ידה משגת ליתן ולא תתן ושמא לא יוגמר הפסיקא באופן זה ומחייבין הבת בחנם ומה בכך שנעשה ברצון המתחייב הא לאו כל כמיני' לחייב הבת בע"כ ולכך אסורין לכתוב עד אחר גמר הפסיקא שיראו שנעשה החיוב כדת:
תוס' ד"ה הב"ע בשקנו מידו ור"ח ור"ת מפרשי' כו' ניתנו לגבות ע"י כתובה כו'. ולכאורה קשה למה לי דרב גידל כלל דהא בשטר גמור לכ"ע יכול להתחייב עצמו ולר"י אפילו בשטר גרוע ומה רבותא דשטרי פסיקתא. וי"ל דבשלמא בשאר התחייבות בעינן שיאמר כתבו ותנו אבל בפסיקתא חשוב כאילו אמר כתבו ורשאים לכתוב בעצמן כשראו הפסיקא ומבעי' לי' אי בעינן כתובה דוקא והיינו שיכול לחזור בו קודם כתובה כמו באמר כתבו שיכול לחזור קודם שנכתב או לא בעינן כתובה והקנין נגמר בשעת קידושין באמירה בלא כתובה. ובזה מיושב ג"כ מה שקשה לי בהא דמוקי לה גמרא לעיל ריש הנושא אליבא דר"ל מתניתין דהנושא בשטרי פסיקתא ואי בעינן כתובה דהיינו שטר גמור א"כ קשה מאי קמ"ל ולפ"ז א"ש דקמ"ל דכותבין בלא צווי המתחייב:
בתוס' ד"ה רבה ורבינא תי' לרבינא דאמר מקודשת כו' ולענד"נ לתרץ דודאי אף לרבינא נוכל לתרץ דמיירי בשטרי אירוסין ממש ומ"מ אסור לכתוב כיון שהבעל כלוקח דמי והאשה כמוכרת עצמה דהא היא נקנית לבעל וכשכותבין שטר קידושין כותבין בזה הלשון אני פב"פ מקדש אשה פ' וכך אמרתי לה הרי את כו' כעין הלשון שכותבין בגט ובשטר קידושין אין ראי' שנתקדשה רק אחר שהשטר ת"י האשה חשוב כע"מ כמו בגט ואם ימסרו השטר קידושין לבעל ודאי הוי ככותבין שטר ללוקח או למלוה ובח"מ סימן ל"ט מבואר דאסור אפי' להניח השטר ביד העדים משום דמחזי כשקרא. ועיין בתו' בב"מ דף י"ב ד"ה כותבין שטר ללוה כתבו שם דמחמת שכותב חובתו לא מחזי כשקרא וא"כ בשטר קידושין כשכותב בלא דעת האשה שהוא ג"כ חובתה אסור משום מחזי כשקרא כשכותב בלא דעתה ובלא ציווי' וא"כ לא תיקשי לרבינא דס"ל כמ"ד דלמחזי כשקרא חיישינן אך מ"מ פשוט שפיר אליבא דהלכתא דקיי"ל דלמחזי כשקרא לא חיישינן והטעם דאין כותבין שטר למלוה שיהי' ביד העדים משום דילמא מערים הוא ע"ש בש"ך וגבי שטר קידושין לא שייך כלל לומר דילמא מערים הוא כיון דשטר קידושין לעולם ואין ראי' רק כשהוא ת"י האשה וכו' וא"כ לפי ההלכתא דל"ח למחזי כשקרא א"א לאוקמי בשטרי אירוסין ממש וממילא נפשוט האבעיא דניתן ליכתב וע"ז משני הש"ס דלפי ההלכתא ג"כ אין לפשוט דהלכתא ג"כ כר"פ ור"ש דאינה מקודשת ואף דבא"ע מסופק אי הלכתא כר"פ ור"ש מ"מ אפשר לדחות פשיטותו דהכא ולומר דאפשר כר"פ ור"ש. עוד י"ל קו' התוס' באופן זה דהנה הא דבעינן דעת שניהם במסירת שטר פסיקתא נראה באמת ליתן עוד טעם והיינו דכשאבי הבת מתחייב עצמו לצורך הבת לנדוניא האב מיקרי הלוה והבת והחתן הן כמלוין וידוע דכל שטר שנכתב שלא מדעת המתחייב חשוב מפי כתבם עי' בח"מ סי' ל"ט ע"ש ובשטר פסיקתא יש לפעמים ג"כ חוב להבת כגון שהאב א"י ליתן שהדין הוא שהבת תשב עד שתלבין ראשה כשידה משגת ליתן מה שפסק אבי' כמבואר בא"ע סימן מ"ג ע"ש הרי יש חיוב עלי' ג"כ שאנו יודעין מתוך עדותן שבכתב שע"כ בשטר נכתב שגמר הקנין הי' ע"י קידושין ולכך צריך לכותבם מדעת שניהם והיינו מדעת הפוסק שהוא מתחייב עצמו ומדעת הבת שנתחייב לה שהיא חשובה כמו המלוה והפוסק הוא כלוה וא"כ י"ל דלרבינא א"ש דהא העיקר הוכחה דניתן ליכתב כתבתי לעיל ד"ה ניתנו ליכתב והוכחתי שם מהא דאין כותבין שטר אירוסין כו' דאי לא ניתנו ליכתב יכולים לכתוב באמת מדעת הפוסק לחוד א"ו דניתנו ליכתב ולפ"ז אם נפרש מדעת שניהם היינו האב הפוסק והבת כו' אזי לא מוכח מידי רק כיון דהלכתא כר"פ ור"ש עדיפא קא משני לי' בשטר אירוסין ממש ולק"מ:
בתוס' ד"ה ת"ש תימה אמאי לא מייתי הך מעיקרא כו'. ובספר הפלאה תירץ דהמקשן ידע די"ל דמיירי בקנו מידו רק שסמך עצמו על הקושיא דא"ה בנות נמי ורק דיכול לשנויי בנות משום שאין קצובים אלא מהפקחים שהיו כותבין כ"ז שאת עמי מוכח דהסוגיא אזלא למ"ד לפי שאין כותבין דכשכותב כ"ז שאת עמי ג"כ אין לו קצבה למטה ע"ש שהאריך קצת. ודבריו תמוהין לענ"ד דא"א כלל לומר דהסוגיא אזלא למ"ד לפי שאין כותבין דא"כ תיקשי דהי' לו להוכיח דניתן ליכתב מברייתא ד"ה גובין כו' דאי ניתן ליכתב אמאי גובה מבני חרי כיון שאין חילוק אצלו בין קצוב לאינו קצוב. ולעד"נ לתרץ בפשיטות דודאי סוגיא דהכא אזלא רק כמ"ד קצובין כמ"ש לעיל וס"ל דקצובין וכתובין בעינן ולכך בעי אי ניתן ליכתב ועיקר הסמיכה של המקשן הי' על קושיא דא"ה בנות נמי ולמ"ד שאין קצובין ול"ק כלל מבנות אפי' בגירשה ואהדרה דהא מ"מ אין להו קצבה למטה והמ"ל דכשאין קצבה למטה דחשוב ג"כ אין קצובין כמ"ש תוס' ד' נ' ד"ה ומאי עלויא ע"ש ולכך מייתי מקודם הך דפקחין ואח"כ דהיא נזונית מנכסי' משעובדים ומשמע אפי' בהך דפקחין גובה ג"כ מנכסים משועבדים וע"כ צ"ל דכשיש קצבה למעלה עד ה' שנים ג"כ גובה ממשעבדי ומקשה שפיר א"ה בנות נמי דהיינו בנות דגירשה ואהדרה ג"כ וגבו ממשעבדי דג"כ יש להן קצבה למעלה וא"ש:
בתוס' הב"ע בשקנו מידו בפ' הניזקין מוקי להך נמי בשקנו מידו כו'. ולכאורה הוא שפת יתר דלענין מה הביאו התוס' דגם בגיטין מוקי לה בשקנו מידו הא דבריהם שייכים בפשיטות ג"כ כאן. לכן נראה דהתוס' הקשו להם על המקשה דמוכיח מהכא דניתן ליכתב הא בגיטין בלא"ה הוצרך לאוקמי בקנו מידו וממילא ליכא הוכחה וע"ז כתבו שפיר דהתם לא אוקמי בקנו מידו רק למ"ד שאין כותבין דלדידי' צ"ל דע"כ שטרי פסיקתא לא ניתן ליכתב דאל"כ תקשי מתני' דקתני גובה ממשעבדי אברייתא דקתני גובה מהמחוררין דהא לדידי' אין חילוק בין קצוב לאינו קצוב. וע"כ צ"ל דס"ל לא ניתן ליכתב ומתני' איירי בקנו מידו וברייתא איירי בלא קנו מידו ואליבי' ליכא למבעי' כלל אי ניתן ליכתב או לא וע"כ לא אבעי' לי' הכא רק למ"ד לפי שאין קצובין וקצובין וכתובין בעי ואבעי' לי' אי ניתן ליכתב וחשוב כקצובין וכתובין א"ל ניתן ליכתב דלדידי' ליכא הוכחה דמיירי מתני' בקנו מידו מכח רומיא דמתני' אברייתא דברייתא דמיירי בקיבל לזון סתם דאין קצובין ולפ"ז כי משני בקנו מידו ומקשה א"ה בנות נמי מוכח דקנין אלים ומהני אפי' בדבר שאינו קצוב שלא כדברי הש"ך בסימן ס' ס"ק י"ב ע"ש:
בתוס' ד"ה אימר צררי תימה לרבי דבגיטין תנן כו' והיכא שהודה האב כו'. פי' דהודאת האב מהני לגבי לקוחות אפילו והטעם הוא דחשש צררי היינו למשכון כמ"ש רש"י בערכין ע"ש פ' שום היתומים ועדיין לא נתבטל השטר ויכול ליתן המשכון במתנה ואז תוכל לגבות החוב ממשעבדי. ולפעד"נ ליישב בפשיטות קושית התוס' באופן אחר דהנה מבואר בח"מ סי' ל"ט בעידי קנין דאסורין לכתוב שטר אחר זמ"פ דחיישינן שמא פרעו וע"ש בתומים שהביא בשם הרמב"ן והרשב"א ור"ן דה"ה דיכול לטעון פרעתי נגד עידי קנין רק תוך זמנו גובה ממשעבדי אפי' בלא שטר כיון שיכולים לכתוב לו שטר ולפ"ז א"ש די"ל דחשש צררי אף בבתו לא מהני רק נגד חזקה דתוך זמנו דצררי הוא רק למשכון ולמשכון ניתן אפי' ת"ז כמ"ש הרא"ש אבל נגד חזקה דשטרך בידי מאי בעי כמו שלא מהני טענת פרעון כמובן לא מהני טענת משכון דהיה לו ליקח שובר או לכתוב המשכון על שטר כעין שכתב הרמ"ה הביאו הטור בסימן קי"ב ועיין בח"מ שהביאו רק דהר"מ ס"ל דנגד עידי קנין ג"כ א"י לטעון פרעתי לכך ס"ל דקנין לחוד ג"כ מהני משא"כ אנן דס"ל דנגד עידי קנין טוענין פרעתי בעינן שטר חדש דוקא ולפ"ז א"ש דהא דמשני בקנו מידו מיירי שעדיין לא נכתב השטר ולכך גם בבתו דליכא חזקת שטר דכל שטר שאין גובין בו ממשעבדי מניחו בידו כמבואר בח"מ סי' ס"ט עי' ש"ך רק מחמת שהוא תוך זמן לא חיישינן לפרעון וכיון דבבתו חשש צררי איכא אפי' תוך הזמן מש"ה אפי' איכא נמי קנין כ"ז שלא נכתב שטר חדש על קנין זה דמי לשאר חוב בקנין לאחר זמ"פ דצררי בבתו תוך זמנו כשאר חוב לאחר זמן דמי משא"כ בבת אשתו דל"ח לצררי גובה בעידי קנין ממשעבדי כיון שהוא ת"ז אפילו בלא שטר. ולפ"ז ל"ק קושית התוס' דהוצרך לטעמא דכתובין וקצובין דאם היה לו לתנאי ב"ד דין שטר דתנאי ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידא דמי לא חיישינן לצררי דהיה לו ליקח שובר כמו דלא חיישינן לפרעון ולכך בעינן טעמא דכתובין וקצובין שלא יהיה לו דין שטר וממילא חיישינן לצררי רק לפרעון ל"ח משום שהוא תוך הזמן ולכך אפי' בקנו מידו כ"ז שלא נכתב שטר על הקנין חיישינן כמו בבתו לצררי לענין משעבדי דנגד צררי לא מהני תוך הזמן ואפילו להך דיעה דס"ל דלא מצי טעין פרעתי נגד עידי קנין דסתם קנין לכתיבה עומד י"ל דמיירי במוחה מלכתוב שטר כמבואר בסימן ל"ט דאין גובה ממשעבדי דהטעם דאין גובה ממשעבדי משום דחיישינן לפרעון כמ"ש בספרי נה"מ שם ע"ש בסימן רמ"ג וממילא בבתו חיישינן לצררי אפי' תוך הזמן ולא גבי ממשעבדי אבל בבת אשתו דלא חיישינן לפרעון אפילו בצררי גובה ממשעבדי ומיושב בזה ג"כ מה שהקשו התוס' דאמאי לא מוקי בכתב לה דבשטר גמור לא חיישינן לצררי כנ"ל ולא קשה ג"כ מה שהקשו דאמאי לא חיישינן בכתובה לצררי דבכתובה איכא שטר:
בא"ד ועוד תימה לרבי דהכא משמע דמתפיס לקטנה צררי וכו' ולענד"נ ליישב די"ל דבדף ק"ז דאמרינן גבי ממאנת דלא מתפיס צררי לקטנה ומיירי בקטנה שיכולה למאן ע"ש וכיון די"ל הואיל ויכולה למאן ודאי דלא מתפיס צררי דירא שמא תמאן וכן מהא דאמרינן שם א"כ קטנה וספקה י"ל ג"כ דמיירי בקטנה יתומה היכולה למאן ועוד דאפשר לומר דמה דאמר התם א"ב קטנה וספקה יש לפרש להיפך דלמ"ד משום צררי חיישינן גם בהקטנה שהיא אשתו גמורה כשקידשה אביה ולמ"ד משום שמא אמר לה צאי כו' קטנה לאו בת מחילה היא כקושית התוס' שם ד"ה קטנה וספקה ומיושב ג"כ קושית התוס' שם: