אור ברסלב
בית יעקב על כתובות פרק שני האשה שנתארמלה › דף כ.

בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא

פרק שני האשה שנתארמלה · דף כ.

דף יט:

בתוס' ד"ה אלא אמר ר"נ ואנוסים היינו מחמת נפשות ל"ש לאוקמי אחזקה וכו'. משמע דהי' קשה להם ג"כ מאנוסים היינו ולכאורה קשה לי דהא כיון דעידי השטר מעידין שהלוה ציוה להם לכתוב שטר והעדי' אחרים מכחישין אותן ואומרים בפי' שלא ציוה אותן הלוה לחתום רק הם מעצמם בלא צווי הבע"ד מחמת אונס נפשות דמי ממש לב' אומרים לוה וב' אומרים לא לוה שמכחישין עצמם בגוף הדבר מאי חזית דציית להני ציית להני. ואפשר שכוונתם כיון שהשטר מעיד שלוה ושאמר להם לחתום דמי לעידי אבהתא ואכילתא דאף דאיתכחיש באכילתא באבהתא לא איתכחיש רק מכח דהוי עדות א' כמבואר בב"ב וה"נ נהי דאיתכחיש בציווי לחתום מ"מ באמירת בפנינו לוה לא איתכחיש ועכ"פ יהיה מלוה ע"פ כיון דאוקי אחזקה שכשרים הן נגד עדות אחרת. ועם כ"ז קשה לי דהא ודאי כעדות אחת דמי דהא אם לא נכתב בצווי הלוה ממילא הוי מפ"כ ואפילו הם כשרים אינו עדות כלל. ואפשר שהתוס' הקשו זה להנך דס"ל דכל שנכתב בלשון שטר אפי' לא נכתב בצווי הלוה לא הוי מפ"כ כמ"ש התוס' בד"ה ור"י אמר. אך מ"מ ק"ל דאפשר כשנכתב רק מצד אונס לא הוי עדות כלל כיון שלא נכתב שהעיד מתוכו:

הר"ן בסוגיא זו כתב וז"ל ודוקא בתפס שלא בעדים כו' ואי תימא א"ה תיפוק לי' משום מיגו דאי בעי לא תפיסנא י"ל אי דקאמר ידענא בהני סהדי דמהימני אה"נ אבל הב"ע כגון שמצא שטר בין שטרותיו וא"י מה טיבו וברישא מפקינן מיניה אפילו תפס שלא בעדים (כן הוא הגירסא בב"י בטור ע"ש). ולכאורה הוא תמוה מאוד דא"כ אפילו בסיפא אמאי מהני בתפס שלא בעדים כיון שא"י מה טיבו מה מיגו שייך בטוען שמא וא"כ מה הפרש יש בין תפס בעדים או שלא בעדים. ונראה לפרש כוונתו דמיירי שא"י מ"ט היינו שא"י אם הוא פרוע או לא אבל זה טוען ברי שהעדים לא היו אנוסים ומיירי שהלוה ג"כ אינו טוען ברי על הפרעון ומודה בהלואה רק שטוען על השטר שלא ציוה לכתוב ואנוסים היו ומבואר בסימן נ"ט בח"מ דבהשטר שהמלוה והלוה טוענין שמא על הפרעון דהשטר בחזקתו ובמלוה ע"פ כה"ג פטור הלוה ולזה באין כת"י יוצא ממ"א דהדין הוא דקורעין השטר כמ"ש הש"מ דכל כמה שלא נתקיים הוי כלא נגמר עדותן שבשטר ונאמנין הב' שאומרים אנוסים מדין עדות וקורעין השטר ולכך אפילו תפס שלא בעדים מפקינן דלא מהימן המלוה במיגו דלא תפסתי לומר מהשטר טוב וממילא הוא בחזקתו כיון דעידי הב' נאמנין מדין עדות כמ"ש הש"מ ממילא הוי מיגו במ"ע משא"כ בסיפא בתרי ותרי מהני מיגו למלוה לומר שהשטר כשר דסובר כשיטת התוס' בדף י"ט בד"ה ואם כת"י יוצא ממ"א דהא דלא מהני מיגו לעדות השנייה משום דמיגו בתרי ל"א מש"ה כשיש להמלוה מיגו נאמן אף בב' וב' ולא הוי מיגו במ"ע כיון שיש לו ג"כ עדים המסייעין אותו כמ"ש התוס' בב"ק בסוגיא דלמפרע נפסל. ומ"ש הר"ן בריש דבריו אי דאמרי ידענא בהני סהדי דמהימני היינו שידענו שחייב לו עכשיו כמו שאמרו העדים מחמת חזקת השטר. ויותר נראה די"ל דמיירי דהמלוה אפילו מההלואה אינו זוכר רק שטוען ברי שלא אנס העדים לעולם ומ"מ יכול לתבעו מחמת חזקת השטר כיון שהמלוה בעצמו מודה שאינו שטר אמנה וכיון דידוע בברי שלא אנס העדים הוי כטוען ברי על ההלואה כיון שהשטר תח"י ותפיסתו מוכחת עליו ולזה באין כת"י יוצא ממ"א דהשנים שאומרים אנוסים נאמנים מטעם עדות אף שתפס שלא בעדים ויש לו מיגו הוי מיגו במ"ע משא"כ בכת"י יוצא ממ"א דחשיב תרי ותרי דמהני מיגו של המלוה דדוקא מיגו בעדים לא מהני משום מיגו בתרי לא אמרינן אבל המיגו של המלוה מהני כמש"ל:

בגמרא אבל מיד עצמו לא. אין להקשות לפי' רש"י שהחשש הוא שמא זייף מתוכו דא"כ יהיה הלוה יכול לטעון שזייף השטר משטר קטן שנתן לו ועשה שטר גדול דז"א דלא חיישינן שקלקל שטר אמת בכדי לתבעו בשטר מזויף דכיון שאמר בב"ד שאין לו שטר יותר שוב לא יהיה יכול לתבעו בשטר האמת ואם יאמר שיש לו עוד שטר בחתימת עדים ממילא לא יקיימו שטר זה ע"י דימוי רק ע"י טב"ע:

ברש"י ד"ה אע"פ שאין זוכר מעצמו אלא אחר שראה בשטר נתן בלבו ונזכר וכו'. נראה דלר"ה דס"ל שצריך שיזכור מקודם קצת אבל כשאינו זוכר כלל מקודם רק מתוך השטר הוא זוכר הוי מפ"כ וכיון דסבר ר"ה דכשזוכר. מקצת שוב לא הוי מפ"כ נראה דכשזוכר מקצת מקודם אפ' לא נזכר יותר רק שמעיד מתוך השטר המותר מעיד עלי' ולזה לא כתב רש"י בד"ה דאפילו זוכר מקצת מ"מ כשאינו זוכר מעצמו רק אחר שרואה בשטר לא הוי עדות כמ"ש במילתא דר"י. וראי' לזה מהא דאמר רבא ש"מ מדר"י הני תרי דידעי סהדותא וכו' ולא אמר כן לר"ה באם זוכר מקצת שיכול הב' להזכירו וה"ל כמחלוקת בזוכרי ע"י השטר כך מחלוקת בזה שמזכיר לו העד האחר לזה נראה דלר"ה בזכר מקצת מעצמו סגי דלא ליהוי שוב מפ"כ אף שאינו זוכר כלל מותר ובאופן זה שאמר ר"ה דהיינו שזוכר מקצת יכול להעיד מפ"כ א"א למנקט בעד האחר כלל דהיינו שזוכר במקצת והמותר מעיד מפי האחר דזה ודאי לא הוי על המותר רק ע"א כיון שהא' א"י מהמותר דבע"א חיישינן למשקר משא"כ מפ"כ דהדבר אמת רק מגזה"כ פסול מפ"כ וכשזוכר מקצת לא חשוב שוב מפי כתבם כיון שכל העדות אינו מפ"כ רק מקצת:

בתוס' ד"ה ר"י וא"ת ה"נ אמאי לא אסרינן לכתוב עדות על השטר שמא ישכח וכו'. והנה לפמ"ש התוס' לקמן דשטר לא חשיב מפ"כ רק בע"א וביבמות גבי שטר קידושין מהני שטר רק דחיישינן שמא לא יעידו שראה בהשטר רק בסתם, ע"ש. ואפשר לחלק ולומר דבע"א ידוע דלא מהני שטר דידי' ולא אתי למיטעי משא"כ בב' עדים דמהני שטר דידהו יש לחוש דשמא לא ידעי לחלק בין אומרים בסתם ובין אמרו מפי השטר:

בא"ד הא תנן בג"פ מי שנמחק שט"ח וכו'. והא דלא מקשי התוס' מכל השטרות דעלמא דמהני ולא הוי מפ"כ י"ל דודאי היו יודעין התוס' דכל שטר הוי כאילו נחקרה עדותן בב"ד רק שהי' ס"ד דהתוס' דרק משעה שהובא השטר לב"ד הי' תק"ח שיהי' אז כנחקרה עדותן בב"ד דהא לר"ת דס"ל דעדים יכולין לשלוח כתבם לב"ד מ"מ לא הוי עדות רק אחר שבא הכתב לב"ד כמ"ש הרמ"א בתשובה סי' י"ב ע"ש א"כ ה"נ בשטר שהכשירוהו חז"ל אף דהוי מפ"כ מ"מ בעינן שיבוא השטר לב"ד ולזה מקשי מג"פ ומשורף שטרותיו דהעדים מעידין מתוך מה שראו בשטר שלא בא עדיין לפני ב"ד אלמא משעה שחתמו הוי כנחקרה עדותן

וא"כ מה"ת לא יהיו יכולין להעיד מתוך כתבם ולכך הוכרחו לתרץ דבע"א לא אמרינן דהוי כנחקרה:

תוכן העניינים

בית יעקב על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה