אור ברסלב
בית יעקב על כתובות פרק שלשה עשר שני דייני

בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא

פרק שלשה עשר שני דייני

פרק שנים עשר הנושא את האשה

דף קז.

בתוס' בד"ה ששמעו בו שמת כו' דהא בסמוך פריך כו'. וליישב שיטת רש"י נלפענ"ד דודאי אף רש"י ס"ל כמ"ש התוס' דל"ח לצררי דמזונות רק בהלך למדה"י משום דאיכא הוכחה משא"כ בשמעו בו שמת דתדע דהא כשהבעל בביתו ודאי דא"נ לומר פרעתי מזונות דלהבא דא"כ מה הועילו חז"ל בתקנתן ובהלך למדה"י תנן בהדיא דאם בא ואמר פסקתי מזונות נאמן ולרש"י נאמן אפילו להוציא מידה אלמא דהסברא גדולה דאיכא למיחש בהלך למדה"י לצררי דמזונות ובשמעו בו שמת ודאי דנסתלק ההוכחה כמ"ש התוספות. ומ"ש רש"י דלצררי ליכא למיחש דהא סופה לישבע כו'. משום דהי' קשה לרש"י נהי דבשמעו בו שמת ליכא חשש צררי דמזונות כיון דליכא הוכחה מ"מ תקשי הא במיתה ודאי איכא הוכחה לחששא דצררי דכתובה וכמ"ש התוספות בב"ב דף קנ"ח ד"ה ובה"א נכסים בחזקתן דכשהולך למדה"י אז מתפיס לה צררי ע"ש וכיון שנתפסה מכתובתה תו לית לה מזונות ואף דרש"י בערכין פרק שום היתומים כתב דחיישינן לחשש דצררי היינו למשכון י"ל דרש"י לא כתב כן רק משום בע"ח אבל לכתובה י"ל דס"ל לרש"י כהתוס' בב"ב דסמוך למיתה או להליכה למדה"י מתפיס לה ג"כ צררי לפרעון דבאשתו לא ניחא ליה שתתבזה בב"ד כמ"ש הרשב"א בתשובה הובא בב"ש סי' צ"ו ודאפי' בצררי דמשכון ג"כ תקשי לאנשי יהודא דהיורשים יכולין לסלק הכתובה אימת שירצו א"כ יכולים היורשים לטעון קבלת הצררי בכתובתך ולית לך מזוני ואף דשמואל סובר כאנשי גליל מ"מ הא התוס' כתבו לעיל דף נ"ד דאפי' שמואל מודה במקום שנהגו כאנשי יהודא ובמתניתין סתמא קתני דמשמע אפי' לאנשי יהודא יהבינן לה מזוני בלא שבועה ועוד דאפי' לאנשי גליל משכחת לה שהיורשים יכולים לכוף כגון שקיבלה דבר מועט על הכתובה וע"ז כתב רש"י שפיר דלענין חשש צררי דכתובה הרי סופה לישבע על כתובתה כלומר דנגד חשש צררי דכתובה כבר האמינו חז"ל בשבועה ולא חששו כ"כ לצררי דכתובה כמו למזונות והרי סופה לישבע:

ועוד אפשר לתרץ דרש"י ס"ל כשיטת הר"ן דבאלמנה ליכא למיחש לצררי שלא להגבותה כלל מטעם דנכסי בחזקת אלמנה קיימי ומוחזקת היא וכוונת רש"י היא רק לומר שפוסקין משמע אפי' בלא שבועה וע"ז כתב רש"י הטעם דלצררי ליכא למיחש להשביעה דלענין שבועה ס"ל לרש"י דצריכה לישבע דנהי דאלמנה חשיבה מוחזקת מ"מ לא עדיף ממשכון כמבואר בב"ש באה"ע וע"ז כתב רש"י דא"צ לישבע משום דתשבע בסוף ודקיי"ל כחנן רק דהיה קשה לרש"י בהא דאמר חנן תשבע בסוף למאן דאמר חששא דשמא אמר לה צאי מ"י דהכא לא שייך לומר דתשבע בסוף דהיינו שסומכין על השבועה שתשבע בשעת גביית הכתובה ולענין חשש זה דצאי אין סופה לישבע על זה כשתבוא לגבות כתובתה והי' לה לישבע מיד ולזה כתב רש"י לפרש דבריו דחנן וגם מה דאמר בש"ס לישנא דפוסקין ומשמע בלא שבועה דקיי"ל כחנן ולזה כתב רש"י דכן הוא דלכ"ע אין צריכה שבועה כלל בעת שתובעת מזונות דלחששא דצררי אמר חנן תשבע בסוף כלומר הרי סופה לישבע כשתבוא ליטול הכתובה ולענין חששא דצאי ליכא למיחש כלל דכשמת נתבטל אמירת צאי והא דלא כתב רש"י לענין חששא דצאי ג"כ הטעם דנכסי בחזקת אלמנה קיימי ומוחזקת היא דז"א דבשלמא נגד החשש דצררי אף דאית לה צררי למשכון מ"מ הצררי וכל הנכסים אפי' הן מאה מנה בחזקתה קיימי דלעולם אית לה מזונות כמ"ש התוס' ס"פ אלמנה אבל נגד החשש דאמיר' צאי אי הוי אמרינן דאמירת צאי מועיל גם נגד יתומים ונפטרו היתומים ממזונות לאו מוחזקת היא כלל. ולכך הוצרך רש"י לומר דלא מהני אמירת צאי נגד יתומים כלל כנ"ל ברור:

בא"ד דפסקי' מברא כו'. לכאורה קשה דבשלמא כי מוקמינן לה בשמעו בו שמת ובא אחר שמיעה שנתברר שהשבועה שקר וחזרה ההוכחה מדלא חזר למקומה קתני שפיר שנאמן משא"כ בדפסקי' מברא ליכא הוכחה מה"ת יהיה נאמן באומר פסקתי לה מזונות כיון דליכא הוכחה וכי בעל שאומר פרעתי מזונות להבא יהא נאמן הא טוען אחר מעב"ד הוא ולא"כ וכמ"ש התוס' דף צ"ו ד"ה יתומים אומרים נתננו ע"ש ואפילו שבועה ודאי דלא צריכה וליישב דבריהם נראה לי בכוונתם דלא נצטרך לאוקמי כשנתברר דהשמועה שקר רק כשאירע אונס ופסקו לה ב"ד מזונות כל משך האונס ואח"כ נסתלק האונס ואפ"ה לא חזר למקומו ועדיין הוא במד"ה דחזרה ההוכחה למקומה דהב"ד א"י להוציא מידה מה שפסקו לה במשך האונס מחמת החששא וההוכחה אבל אם בא וטוען בברי נאמן אף להוציא לרש"י ולהתוס' להשביעה כיון שטוען ברי ויש לו נמי הוכחה:

בתוס' ד"ה שמעו בו שמת כ"ע לא פליגי ובקול נמי ליכא למימר כו'. לכאורה קשה דבפשיטות ה"ל להוכיח דא"כ למה ליה להש"ס למימר בעד אחד ה"ל למימר סתם ששמעו בו שמת דהיינו בקול דנגד מזונות האשה מהני קול ובניה ובנותיה דהיינו למיחת לנחלה ודאי דהקול לא מהני. ואפשר דהתוס' הוכרחו להוכחה זו לשיטת ר"ש שהביאו בד"ה מאי פסקא דלבניה ולבנותיה דאין נותנין כשהוא חי הוא מטעם חשש צררי ולא כשיטת רש"י דף מ"ח ע"ש וא"כ לא הוי מצי למימר בשמעו בקול דהוי מצי למימר דכשיש קול מסלק חשש צררי תיקשי בניו נמי ולכך הוצרך לומר בעד אחד דבזה לא מסלק חשש צררי דמצינו לפעמים דעד אחד גרע מקול כמ"ש התוס' לעיל דף ק"א ד"ה והא אמרר"י ד"ה אין ערעור:

בתוס' ד"ה קטנה וספקה והא אין מחילת קטן כלום. ולכאורה קשה נימא דמיירי כשעכשיו היא גדולה ומבואר בח"מ סימן רל"ה דאם הגדיל ולא מיחה דהמקח קיים וי"ל דהתוס' ס"ל כשיטת הר"ן דמכח ההוכחה אמרינן ששולח לה מזונות ולפ"ז אי מיירי שעכשיו היא גדולה א"כ חוזרת ההוכחה למקומה לומר ששולח לה צררי דכיון שהיא גדולה מתפיס לה צררי. אמנם מדברי התוס' לעיל דהחשש הוא שמקודם ההליכה מתפיס צררי מדלא חזר וא"כ הדרא קושיא לדוכתה וצ"ע:

בתוס' ד"ה תרגמה שמואל תימה א"כ מאי טעמא כו' דמה לי דמת בביתו מ"ל כו'. ולעד"נ לתרץ דהנה לכאורה קשה דהא התוס' לעיל דף ק"ג ד"ה אימר צררי כתבו דבחי יש לחוש לצררי יותר מבאלמנה דבחי ניחא ליה בהרוחה יותר מבאלמנה וא"כ מאי טעמא דבכה"ג דבאלמנה נשבעת בשעת גביית מזונות ובתו נזונית בלא שבועה כמבואר באה"ע סימן קי"ב סעיף ו' אף דבבנות לא שייך הא דתשבע ואף דהב"ש שם כתב דגדולה נשבעת כבר השיג עליו בס' הפלאה ע"ש וגם בתוס' גיטין דף נ"א ד"ה אימר צררי תמהו דלענין לטרוף ממשעבדי למזונות בנותיו חיישינן יותר לצררי מלכתובה ולענין ב"ח לשבועה חיישינן יותר לכתובה מלמזונות בנותיו ע"ש ולכן נראה לפענ"ד דרש"י בערכין ר"פ שום היתומים כתב דצררי היינו למשכון ולא לפרעון נמצא סמוך למיתה אינו נותן צררי רק למשכון כדי שלא יעשה מטלטלין אצל בניו ולא לפרעון ובהלך למדה"י לענין מזונות ע"כ אינו נותן למשכון דהא צריכה למזונות רק ע"כ נותן הצררי לפרעון שתיזון מהם ולפ"ז א"ש דבמת בביתו חששת צררי הוא למשכון דבסמוך למיתה אינו מתפיס רק למשכון וע"כ דאינו נותן בודאי רק משום שלא יעשה מטלטלין אצל בניו ולא לפרעון דלפרעון לא חיישינן דהא אינו יודע אם יתחייבו היורשים כלל דלמא מנסבא ולכך במת בביתו א"צ לישבע דאף שתודה שקיבלה המשכון על מזונות הלא הצררי בכלל נכסיו וכל נכסיו משועבדים למזונותיה כמ"ש התוס' דף צ"ו ד"ה נכסי בחזקת אלמנה כו' דמטעם זה כל נכסיו בחזקתה הן אפילו מאה מנה שאין גבול למזונותיה ומה"ט א"צ להחזיר המשכון משום דילמא יחסר פ"א משיעור מזונותיה ותקח מהמשכון א"כ לעולם אין עליה שבועה כשבאה ליטול מזונותיה דאף אם תודה יכולה למימר שיתן לה למשכון שמא יחסר לה לבסוף ומ"מ צריכים אתם ליתן לי מזונות עכשיו והמשכון יהא בידי כשיכלה אקח מהמשכון ומודים בני כה"ג שאינה נשבעת רק לבסוף כשתבוא לגבות כתובתה שאז כלין חיוב המזונות ואז נשבעת על הצררי אבל בהלך למדה"י דהחשש הוא שיש בידה מעות לפרעון מזונות ושמא נשאר בידה כשמת לכך ס"ל לבכה"ג דתשבע, אף בתחילה וכן נגד משעבדי דכל זמן שיש בידה משכון שתוכל לגבות ממנו יכולים לומר הנחתי אף לאנשי גליל כמבואר באה"ע סימן ק"ב לכך אינו גובה ממשעבדי. ולפ"ז לא קשה קושית התוס' שהקשו דמ"ל מת בביתו ומ"ל מת במדה"י. דבמדה"י ס"ל בכה"ג דתשבע בתחילה דחשש צררי הוא חשש פרעון ולכך שפיר מחוייבת לישבע משא"כ במת בביתו דהוא רק חשש משכון א"צ לישבע ולא קשה ג"כ קושית התוס' בגיטין דבתו ג"כ א"צ לישבע כשגובה מבע"ח מה"ט כיון דמזונות בתו ג"כ אינו קצוב משום רפואה וא"צ להחזיר המשכון לעולם עד אחר שכלו מזונותיה ואחר שכלו שאינה נוטלת א"צ לישבע שבועת המשנה דשבועת המשנה היא רק ליטול ולא להיפטר וממילא ל"ק ג"כ קושית התוס' בגיטין הנ"ל דיש לומר דודאי לענין מזונות דניחא ליה בהרוחה חיישינן שפיר לצררי מבכתובה ולכך כתובה גובה ממשעבדי ולא מזונות דנגד משעבדי אף כשיש בידה צררי למשכון אינה גובה אבל לענין שבועה אינה נשבעת כיון דל"ח רק לצררי למשכון ומשום משכון א"צ לישבע למזונות מטעם הנ"ל משא"כ לכתובה כשבאה ליטול צריכה לישבע על כתובתה אם אין משכון ת"י כן נ"ל ברור ונכון:

בתוס' ד"ה ואם בא ואמר פסקתי דאל"ה לא תמצא מי שילוה לה כו'. וליישב שיטת רש"י נראה דודאי כשמכרו הב"ד או משכנו ודאי דאין הבעל נאמן להוציא מיד הלוקח או מהלוה ומחוייב לשלם דאם הב"ד שיעבדו הנכסים חשוב כמכרו דשיעבוד כמכר דהא אם הב"ד מכרו הנכסי' להגבות להמלוה ואח"כ נתברר שהשטר פרוע צריכין להחזיר להלוקח המעות כמבואר בא"ע סי' ק"ג סי' י"ב בהג"ה דאם מכרו ב"ד בטעות דאין היתומים יכולים לטרוף וע"ש בתשובת הרא"ש דאפי' לא עשו היורשי' ערמה צריכין להחזיר המעות וע"ש בח"מ שכתב כן וכ' בתשובת הרא"ש שם הטעם דב"ד דזבין אחריות איתמי וכמו שאם בא אחר לטרוף הקרקע מחוייבים היורשים באחריות כן נמי אם הן בעצמן צריכין לטרוף וכמו כן אם הב"ד שיעבדו לאחרים קרקעות ודאי דג"כ אחריות איתמי ולפ"ז בודאי ילוו לה וכוונת רש"י הוא רק כשהב"ד הגבו לאשה עצמה הקרקע במזונותי' ואח"כ בא וטען פסקתי לה לא מבעיא לשמואל שפסקו מחמת ששמעו בו שמת ואח"כ בא בעל' נתברר שבטעות פסקו והגוביינא שהגבו לה הב"ד בטעות הוה ודאי דמחוייבת להחזיר אלא אפילו לרב שם אפ"ה כ"ש דכשטוען נאמן מטעם שיש הוכחה רק דס"ל דאנן לא טענינן וכיון דנאמן ולא שייך גבי דידהו לומר אחריותא איתמי ולכך נאמן אף להוציא מידה אך הא קשה כיון דס"ל לרב דכשטוען נאמן אף נגד מעב"ד וע"כ מודה שהוכחה גמורה היא מדלא חזר אחר שנסתלק ממנה כמו שמואל רק דפליג אשמואל וסובר דשלא בפניו לא טענינן לי' ולכאורה קשה הא כל מידי דמצי למיטען והוא שכיח טענינן ג"כ שלא בפניו לכן נראה דכוונת רש"י היא רק כשעדיין מה שהגבו לה הב"ד הוא בעין ת"י וטוענת שלותה ממונה למזונותי' והבעל טוען שהמעות של מזונותי' הוא מהצררי שהתפיסה דאז נאמן הוא אף להוציא מידה דמבואר בח"מ סימן ס"ב ובא"ע סי' פ"ה באשה שטוענת על המעות שת"י שלי הן והבעל טוען שממונו הם דאם היא אשה הנו"נ ושהבעל רגיל להפקיד אצלה אינה נאמנת וא"כ בהלך למדה"י שכיח הוא שהמעות שת"י הוא מצררי דבעל כיון דשכיח יותר שיהא מעות של בעל ת"י מלומר שיש בידה מעות שאינן של בעל דחזקה שכל ת"י אשה משל בעלה הוא ולית לה מגרמה כלום ולכך יותר יש לומר דמשל בעלה בא לה הממון ודמי ממש לאשה הנו"נ בזה ומכ"ש הכא שטוענין על דבר ידוע של בעל שיש לבעל ג"כ חזקת מ"ק אבל שלא בפניו אין הב"ד טוענין עבורו שאין אנו יודעין אם יש לו מעות:

בתוס' ד"ה ואם בא ואמר כו'. לכאורה נראה דה"ה אם כבר מכרה בלא פיסוק ב"ד דיכול לטעון כן ללוקח ואף שמן הדין היא מוכרת שלא בב"ד אך מ"מ צריך קודם מכירתה שיהא לה פיסוק ב"ד למזונותי' דאז דוקא א"י לומר שהיתה מצמצמת דמה לי מכרה ומה לי לותה ושעבדה הא שיעבוד בכל מקום חשיב כמכר ועי' בחידושי לא"ע מ"ש בזה בסי' ע':

בגמרא כששמעה בו שמת בע"א כו'. ולפ"ז צריך לומר דס"ל כמאן דאמר מאי דבר אחר צדקה דהא תכשיט לא יהבינן כשמת:

דף קז:

בתוס' ד"ה עמד בדין וברח ומיהו קשה לפירש"י דעל כרחך הכא מיירי שברח שלא מחמת מרדין כו'. וליישב שיטת רש"י נראה דהנה גם לפי' התו' דחלה הוי כמו ברח ומוקי לה הכא בברח מחמת מרדין מ"מ קשה מאי מקשה הא כתבו התוס' לעיל ד"ה כששמעה בו שמת דאם נאמר כגון שפסקו מברא וכיוצא דאף שמואל מודה שפוסקין דליכא הוכחה מדלא חזר ע"ש וע"כ צ"ל דברח מחמת מרדין ואח"כ פסק האונס מטעם שכתבו התוס' שם דלא שכיח אונס יותר מיום או יומים ע"ש ולפ"ז לרש"י ג"כ לק"מ דכיון שפסק האונס ואפ"ה לא בא שוב לא דמי לחלה וחייב במזונות כנ"ל:

בגמרא מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה. והנה לכאורה קשה דהא כתובה ואין עמה גט אינה גובה כמבואר דף פ"ט לרב דאמר גט גובה עיקר וא"ל דכתובה דתנן היינו תוס' דהא ברישא דאמרה מת גובה כתובתה היינו עיקר דהא ליכא מדרש כתובה גבי תוס' ואינה גובה תוס'. ולפי מ"ש בסמוך א"ש הכל דמבואר הוא דכשהעדים אומרים מת והיא אומרת חי ולא התפיס לה צררי דנזונית מנכסי יתומים דכיון דהעדים נאמנים בדבריהם והיורשים יורדים לנחלה ע"פ ולפי דברי' שאומרת חי הוא ולא התפיס לה צררי ג"כ חייבין לה מזונות וזה לא אמרינן דהוי דברי' כהודאה שמודית שפטורין דבאמת אדרבא היא אינה מודית שפטורין הן רק שאומרת חי הוא ואילו לא היו עדים שמת היינו אנחנו פוטרין אותן מכח חשש צררי ומכח ההוכחה מדלא חזר כו' משא"כ עכשיו יודעים אנו מכח העדים שלא התפיס לה צררי מה"ת נעשה הוכחה בשקר וכיון דלפי דברי שניהם חייבים הן ואנן ג"כ יודעים שחייבים מה"ת נפסוק שלא ישלמו ולפ"ז א"ש ה"נ בכתובה כיון דהעדים אומרים מת ממילא לא חיישינן שמא פרע לה והיא אומרת שגירשה ולא פרע לה נמצא לפי דברי' ולפי דברי העדים מגיע ליתן לה הכתובה ואנן ג"כ יודעים שלא פרע לה מה"ת נעשה חשש במה שאנו יודעים שהחשש הוא שקר וההודאה שלה לא הוי הודאה כדי לפטור דהא אומרת האמת שלא פרע לה ומכ"ש אם נאמר שהעדים שאומרים מת באו קודם שאמרה היא גרשני בעלי דנאמנת מטעם הפה שאסר וכמש"ל בסמוך:

ברש"י ד"ה איהי היא דאפסדה אנפשה תגבה כתובתה ביחד. ולפעד"נ דהנה לכאורה קשה דאמאי נזונית עד כדי כתובתה בממ"נ מאי ממ"נ איכא הכא כיון דעידי מיתה היא מכחשת ואומרת לא מת ועל שאומרת שגירשה לא מהימנא ואמאי מתפרנסת וכעין זה מבואר בח"מ סי' פ"ח בטענו חיטין והודה לו בשעורין דאפי' איכא עדים על השעורים פטור קשה אמאי נימא ג"כ ממ"נ כזה או העדים שאמרו שעורים אמת או הוא אומר אמת שחיטין הי' חייב ולשיטת הרא"ש שם מטעם הודאה הוא ולא מטעם מחילה או עכצ"ל כיון דהוא מכחיש העדים כמאן דליתנהו דמי וטענת חיטין אמרינן שהוא משקר לתבוע וה"נ דכוותי' וכן בח"מ סי' ע"ט באומר לא לויתי ועדים אומרים לוה ופרע שחייב לשלם מטעם דעל ההלואה העדים מכחישים אותו ועל הפרעון הוא מכחיש להעדים ולא אמרינן בממ"נ או הוא אומר אמת או העדים אומרים אמת אלא ודאי ע"כ צ"ל דהא דאזלינן בתר הודאתו להכחיש את העדים הוא דוקא כשהודאתו מחייבו כגון בשעורים שהעדים מחייבים והמלוה מודה שהלוה אינו חייב שעורים אמרינן דנהי שהעדים בודאי אומרים אמת מ"מ כיון שהוא בעצמו מודה שהלוה אין חייב לו נאמן על עצמו משא"כ הכא שאף שמכחישה להעדים האומרים מת ואומרת חי הוא ואפילו לא אמרה גרשני מ"מ הא בחי ג"כ יש לה מזונות רק דיש לחוש לצררי ועכשיו אנן ידעינן שבודאי לא התפיס לה צררי דהא העדים ודאי אומרים אמת שמת ובמת לא התפיס צררי ולא שייך למיזל בתר הודאתה כיון שאף לפ"ד לא נפטרו הנכסים מחיוב מזונות שלה דהא היא אומרת שלא התפיס לה צררי ואנן ג"כ יודעים באמת ע"פ העדים שכן הוא דמת ולא התפיס לה צררי ולזה ל"ש ליזול בתר הודאתה וראי' לזה דהא התוס' ד"ה ששמעו בו שמת רצו לומר ששמעו היינו בקול ולא הי' קשה להס"ד א"כ אמאי נזונית עד כדי כתובתה הא ליכא ממ"נ דהא ע"י קול אין מחויבי' בהכתובה ועכצ"ל כיון דאיכא קלא אין הוכחה כל כך ולכך ל"ח לצררי ונאמנת שלא התפיס לה צררי וא"כ מכ"ש כששמעו בו שמת ע"פ עדים ולפ"ז ל"ק ג"כ קו' רש"י דניתן לה כתובה בב"א דלפי מש"ל א"א ליתן לה כיון שהיא מכחשת העדים על המיתה והיא אינה נאמנת על הגירושין וליישב דברי רש"י נראה דהי' לרש"י הוכחה דמיירי ע"כ שעידי מיתה באו מתחילה קודם שאמרה היא גרשני דאי כשבאו אח"כ קשה אמאי נזונית עד כדי כתובתה ממ"נ הא אפי' באמת מת או נתגרשה מ"מ אין לה כתובה דממדרש כתובה נלמד לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתב ליכי והכא ודאי אסורה לינשא לאחר כשהיא מכחשת העדים ואומרת שחי הוא וגירשה וממילא אין כאן חיוב כתובה כלל אעכצ"ל דעדי מיתה באו תחילה והרי היא יודעת שמותרת להנשא ע"פ העדים וכשהיא אומרת חי הוא וגרשני דמי לאומרת אשת איש הייתי וגרושה אני דנאמנת מכח הפה שאסר ולפ"ז מקשה רש"י שפיר דניתן כל הכתובה יחד מכח הפה שאסר וע"ז תי' רש"י שפיר בהא דקאמר מתפרנסת וכו' אם אינה רוצה כו' דלכאורה עוד קשה דהי' לו להברייתא למנקט רבותא יותר שיכולים ליתן לה כל הכתובה ביחד וממילא נדע שאם תרצה מחמת טובתה לקבל במעט מעט וכמ"ש רש"י שודאי נותנין כיון שאפי' בב"א נותנין מכ"ש לאחדים אלא נראה דקמ"ל דסד"א שלא ניתן לה כלל בתורת מזונות רק בתורת כתובה דכבר מחלה מזונות באמירת גרשני וקמ"ל דלא נחשב אמירתה כמחילה מטעם שכתבו התוס' דפ"ט ד"ה יכולה לומר גרשני ויכולין ליתן לה ג"כ בתורת מזונות והנה לפמ"ש לעיל דנחשב כהפה שאסר טובא קמ"ל דאם היו נותנים לה רק בתורת כתובה היתה צריכה לישבע אבל עכשיו שנותנין לה ג"כ בתורת מזונות מכח הפה שאסר דאילו היתה מודה לדברי העדים היתה מתפרנסת והולכת בלא שבועה ולכך גם עתה דמתפרנסת עד כדי כתובתה מתפרנסת בלא שבועה:

בתוס' ד"ה חנן וא"ת הא אמרינן בהשוכר ש"ח שהי' לו לקדם וכו' וכן הא דתנן הי' כו'. קשה לי הא מבואר בח"מ סימן רס"ד ורס"ה דדוקא שלא בפניו אבל בפניו או שיש שם ב"ד מחויב להתנות וכשלא התנה א"צ לשלם וע"ש בסמ"ע דכתב הטעם מדלא התנה מחל ולפ"ז ל"ק בשלמא גבי הצלת אבידה שלא בפניו שאין שם לא הבעלים ולא הב"ד וא"א להמתין על ההצלה לכך חייב אע"פ שלא התנה משא"כ במזונות לא מבעיא אם הבעל כאן יכול להתנות בפניו ואפילו אינו כאן הרי יש שם ב"ד ויכול להתנות בפני ב"ד וצ"ע:

בא"ד נראה לרבי דהיינו טעמא דאינו משלם דמי חמורו שלא תיקנו כו'. פי' לדבריהם שחזרו מדבריהם הראשונים וס"ל דאפ' בפניו ג"כ הי' תקנה והא דהקשו בראשונה משטף נהר חמורו ע"ז מתרצים דלא תיקנו חכמים לשלם אלא מה שמהנה אותו ואינו מהנה אלא כדי שכרו וא"א לפרש דבריהם שלא בפניו דהא כתבו שגם הוא הי' מוציא שוכרים וכו' ושלא בפניו לא שייך זה:

דף קח:

בתוס' ד"ה אדמון אומר וכי בשביל דאע"ג דאמר לקמן כ"מ שאמר ר"ג וכו'. וליישב קו' התוס' וגם דברי רש"י תמוהין מאד שכתב בפירושא דשמעתתא דמרובין יב"ח דהוא שלא כהלכתא דהלכתא עד שיבגרו. ונראה דבב"ב דף קל"ט אמר ר"ג בעצמו דמרובין היינו שנים עשר חודש ע"ש וכיון דר"ג איירי בהא מתני' ולכך פירש"י המשנה כן ולפ"ז יתיישב ג"כ קושית התוס' דהנה לכאורה קשה בהא דאמר אדמון וכי בשביל שאני זכר הפסדתי הא הנקיבות באין מצד שטר חוב שמתחייב להן אביהן מזונות בין שיהיו מרובין ובין מועטין וכמו שהאלמנה הבאה מכח שטר חוב של הכתובה היא מדחה היורשים כמו כן הבנות אך לרבן גמליאל לשיטתיה מקשה שפיר דס"ל דמרובין היינו שנים עשר חודש ועל כרחך לאו מלישנא שכתב בנין נוקבין דבכתובה נכתב עד שיבגרו וע"כ לא תיקנו רבנן התקנה דבנין נוקבין במקום שיתבטל ירושה דאורייתא ולכך אינה נוטלת עד שיבגרו וע"כ הא דנוטלת מזונות עד שנים עשר חודש ע"כ תקנה אחרת היא ומתמה שפיר וכי בשביל שאני זכר כיון שהתקנה לא היתה רק על יב"ח שיודחו הזכרים מתמה עצמו וכי בשביל שאני זכר וממילא מיושב קושית התוס' דהכלל שאמרו כל מקום שאמר ר"ג רואה אני כו' לא כייל הא כיון דר"ג לא מתמה עצמו רק לפי שיטתו אבל לפי מה דקיי"ל דמרובין היינו עד שיבגרו והוא מכח מ"ש בכתובה בנין נוקבין דהוי כשט"ח אף ר"ג מודה דיפה אמרו חכמים:

בתוס' ד"ה הפוסק כשפסק במעמדה וכו'. לכאורה קשה דמאי מועיל במעמדה בנערה כיון שיכול לקדשה בע"כ א"כ מה היתה יכולה לעשות כשקידשה ופסק עליה ולכן נראה דהנה הא דיכול לכוף שתשב עד שתלבין ראשה אף שלא קנה המעות לפי מ"ש התוס' ד"ה תשב ע"כ צריך לומר הטעם דהנה אף דכותבין לבתולה יב"ח מ"מ אם התנה בשעת קדושין עמה שתמתין ב' או ג' שנים ודאי דמחויבת להמתין עד זמן שקבעו בשעת קידושין ולכך הכא שקבעו זמן הנשואין אחר נתינת המעות שוב א"י לכופו על הנשואין עד אחר נתינת המעות כמו בקביעת זמן אחר אף שתלה הזמן בדבר שביד אחר ולפ"ז שייך שפיר זה במעמדה אף בנערה דעל זה ודאי הנערה יכולה למחות על קביעת זמן הנשואין דאף שיכולה לקדשה בע"כ מ"מ אין לקדשה על אופן שיהא יכול לעגנה אחר ימי בגרותה:

דף קט.

בתוס' ד"ה תשב אם קידשה אחר זמן לאו דברים הניקנין באמירה הן כו'. משמע דאפי' מבעל לאשתו וא"ל הא אין האשה רוצה להנשא רק באופן זה אף בלא רב גידל יתחייב דהא אפי' בביאה של איסור אם פסק לה נתחייב על מה שפסק ולמה יגרע ביאת היתר. אך ז"א דשא"ה שעושה קנין ונשואין ובכל קניינים כשמתנה איזה דבר כגון שתתן מאתיים זוז ולא כפל או שחסר ד"א מדיני תנאי המעשה קיים ופטור מליתן דאמרינן פטומי מילי בעלמא הן מדלא התנה בדיני תנאי ולא דמי לחליצה דאמרינן ביבמות ק"ו דהוי כשכירות מטעם שכתבתי בס' תורת גיטין סי' קמ"ג ע"ש כיון שיכול להתנות בדיני תנאי ולא התנה וא"כ אם המקדש והמתקדשת פוסקין וכן כשאביה בעצמו מקדשה כגון בנערה ולא התנה בדיני תנאי פטור מקיום התנאי כנ"ל:

דף קי.

הלכה ותוספות בסוגיא דהפוכי מטרתא

מתניתין המוציא שט"ח על חבירו והלה הוציא שמכר לו את שדיהו כו' ע"ש כל הסוגיא עד המשנה ג' ארצות. והתמיהות הנופלות בסוגיא זו רבות:

א' בתוספות ד"ה ורבנן חברך חברא שכתבו דלפי' רש"י א"ש והקשה המהרש"א דהא כאן הפחד הוא שלא יהא ממה לגבות חובו כמו שאמרו חכמים מפני שהוא יכול למשכנו והוכרח המהרש"א להגיה ומפרש פי' דחוק:

ב' קושית הפלאה בהא שפי' רש"י מזויף דמה"ת נאמר שהשטר הא' מזויף הוא והב' כשר דילמא הב' מזויף ומה שתי' דמיירי שמוחזק בשדה כו' ע"ש וע"כ צ"ל לדבריו דמיירי שמוחזק ג' שנים בקרקע דאל"כ הקרקע בחזקת מרא קמא קיימא והוא דחוק לפרש כן סתם מתניתין דאמר חזקת ג' שנים מיירי:

ג' קושית הפלאה דהא למ"ד בשל עולם הן שמין ג"כ משכחת לזה גובה וזה גובה כשיש לא' בחצי החוב עידית ובחצי בינונית והב' בעד הכל זיבורית דאז ממ"נ מרויח בעל הזיבורית:

ד' קושית התומים בסימן ק"א דאמאי זה גובה וזה גובה אפילו בלזה בינונית ועידית ולזה זיבורית הא הרשב"א הקשה דלגבייהו השטר שלו בזוזי ות' הש"ך דהשט"ח של הזיבורית אינו שוה כ"כ ולזה מקשה התומים מ"מ יאמר הב' איני רוצה שתגבה לי קרקע הגבה לי שטרי דהא השטר אינו שוה יותר מהחוב שלי וכ"ז שיש לך מטלטלין אין לך רשות להגבות לי בקרקע:

ה' קושית הראשונים במאי דמקשה הש"ס ה"ד וכו'. הא גם לר"נ קשה ממתניתין במאי מוקי לה וגם מה שאמר תרגמה אליבא דרב ששת הא ע"כ לר"נ צריך לאוקמי בשזמן פרעון של הב' אחר זמ"פ של הא' דהא ע"כ מיירי ביומא דמשלם זמ"פ של הא' דהא זה לה' וזה לעשר לאו דווקא רק הכוונה היא כשהזמ"פ של הב' הוא אחר זמ"פ של הא':

ו' קושית הש"ך על הרמב"ן דמ"ש דלר"נ מיירי מתניתין בכתבי והדר יהבי ופליגי בפלוגתא דלעיל וקמ"ל דבשלו הן שמין וע"ז תמה הש"ך דאין ענין זה כלל לכאן:

ז' קושית המהרש"א על רש"י שפי' דנוח היה לו שהלוהו דהא בראשון לה' וב' לעשר נמי פרכינן לאדמון אי לא מטי זימנא מ"ט דאדמון הא איכא הוכחה מלוה דהא היה לו לפרוע וע"ז ל"ש ונוח היה לו לפרוע וע"כ דעיקר הוכחה מהמלוה:

ח' קושית הש"ך על הרמ"ה דלא מחלק בין כתבי והדר יהבי דיכול לומר כיצד אתה חייב לי הא הלכה כחכמים דאמרי זה גובה וזה גובה ולא אוקמינן ביומא דמשלם זימנא אלא לר"ש אבל לר"ג דקיי"ל כוותיה אפילו מטי זימנא גובה:

ט' קושית התומים על הש"ך שכתב דלדעת התוס' דכל היכא דיכול להבריח לא שייך דר"נ מש"ה אם הלוה האחרון הגבה השדה שקנה אחר שלוה לכ"ע לית ליה דר"נ א"כ קשה מה מקשה הש"ס ליגבינהו ארעא ליתמי דילמא איירי באין לו קרקע וע"כ צ"ל דהקושיא הוא דיקנה קרקע וליגבינהו וא"כ הוי דאקני ול"ש דר"נ וא"כ הוי כמטלטלין וא"י לחזור ולגבות מהיתומים:

י' קושית הפלאה והקצה"ח סי' פ' על הש"ך שכתב מחמת שעבודא דר"ן יכול לגבות בינונית מהלוה הב' אף שיש ללוה הראשון ג"כ זיבורית דא"כ יגבה ראובן בינונית שלו מדר"נ:

י"א קושית הרמב"ן על הבעה"ת שפי' דלר"נ מיירי במטי זימנא והטעם לחכמים שיכול לומר שלוה כדי לגבות בינונית דה"ל לגבות הבינונית מיד ולהגבות זיבורית אין דרך לעשות כן ועוד דא"כ בזה מכר לו את השדה נימא כן במכר זיבורית דדעתו למכור הזיבורית ולגבות הבינונית וגם אף אליבא דר"ש יש לנו לומר כן שדעתו לגבות העידית מיד ולהגבות הזיבורית אחרי יו"ד שנים. ונלפענ"ד לתרץ כל הקושיות ומקודם נתרץ מה שהקשה מהרש"ל והמהרש"א בדברי התוס' ד"ה ורבנן חברך חברא. דהנה לכאורה קשה בהא דאמר בש"ס גבי כתבי והדר יהבי זוזי אבעי' ליה למימסר מודעה דבשלמא אי הי' מסירת מודעה מועיל לבטל המכירה ולעכב המעות בשביל חובו וממילא כשהיה מוסר מודעה אף דכתבי והדר יהבי הוי כיהבי והדר כתבי כיון שביטל השטר מכירה אבל באמת מבואר בח"מ סימן ר"ה דבמכירה לא מהני אונס רק באונסין דאתי ליה מאחרינא דהיינו שהלוקח כופה להמוכר למכור אבל באונס דאתי ליה מנפשיה א"י לבטל המכר ואפילו במעשה דפרדיסא שרצה לכפור לו שדיהו ולא מהני מודעה לבטל המכר רק כשמברר שכבר פרע לו בעדים אבל בלא"ה לא מבטל המודעה למכור ולכן אפילו במפחידו ואמר אלך ואמסור לא הוי אונס ואצ"ל אונס כזה שהיה מפחדו מעצמו שלא יהיה יכול למשכנו אינו מבטל המכר אפי' במודעה וע"כ המודעה אינה רק נגד ההודאה מה שאנו מקבלין הענין כמודה לחבירו שאינו חייב לו מחמת שיכול לומר אלו חייב הייתי לך ובזה ודאי מהני המודעה לבטל הודאתו וכן לעיל בעשאו סי' לעצמו מהני מודעה דהודאה אינה רק כמתנה או כמחילה דמודעה בגילוי דעת סגי לה. ולפ"ז בכתבי והדר יהבי דאין בו שום הוכחה לומר שמודה לו שאינו חייב לו דהא אי"ל אילו חייב הייתי כו' דא"י לומר אלו חייב הייתי לך דמה הוי ליה למעבד כיון שהוא כתבי והדר יהבי ליכא הודאה ולמה ליה למימסר מודעה ועוד קשה הלשון שאמר אדמון דהיה לך לפרוע דהא לא היה יכול להתפרע ולא ה"ל לומר רק היה לך למימסר מודעה ועוד קשה דא"כ אם מכר מטלטלין דלא שייך בזה לומר שמכר כדי למשכנו א"כ אם נברר שמכר לו איזו מטלטלין אפילו עשה משיכה והדר יהבי ליה תבטל השט"ח לכן נראה דאפילו בכתבי והדר יהבי שייך לומר דה"ל לעכובי זוזי ולבטל המכר דמבואר בסי' פ"ב דאם יש לא' חוב בשטר וחוב בע"פ או חוב שיש לו עליו ערב והלה שותק כשקיבלו שיכול לומר המלוה על חוב אחר קבלתי במחשבה והא ששתקתי כדי שיתן לי המעות ולפ"ז נראה דהכא במכר קרקע וקרקע אינו נקנה בשטר בלא כסף רק במוכר שדיהו מפני רעתה וא"כ אפילו בכתבי והדר יהבי הרי יכול הלוה לומר אחר שקיבל המעות כיון שיש להמלוה עליו ב' חובות חוב של השט"ח וחוב של דמי מכירת השדה א"כ יכול לומר אחר שקיבל המעות על דמי השט"ח קבלתי המעות אף שהוא נתן לו המעות בפי' על דמי השדה ושתק מ"מ יכול לומר הא ששתקתי כדי שתתן לי המעות כמו בסי' פ"ג הנ"ל וממילא יתבטל המכירה. ולפ"ז הוי כתבי והדר יהבי כמו ביהבי והדר כתבי שהרי יכול לעכובי זוזי. אמנם בח"מ סי' ק"ץ מבואר דאם קנה קרקע ונתן לו הכסף ואמר שקיבלם על דמי חובו שמ"מ המקח קיים א"כ מ"מ נראה דאם בתוך כדי דיבור של קבלת המעות אמר שחוזר מהמקח ומקבל המעות על חובו שנתבטל המקח דהא קיי"ל בסי' ק"ץ דבקנין כסף ושאר קנין יכול לחזור בו תכ"ד. ולפ"ז אפי' בכתבי והדר יהבי היה יכול לעכובי זוזי בתכ"ד של קבלת המעות ולומר שחוזר ממקחו ומעכב המעות על חובו ומתכ"ד ג"כ מביאין ראיות בהרבה מקומות בש"ס תדע דהא התוס' בב"ק ס"פ המניח כתבו דלר"ג דס"ל דטענו חיטין והודה לו בשעורים חייב שבועה דמ"מ פטור משעורים דהוי הודאה ומחילה על השעורים ולכאורה קשה דא"כ לא גרע מהילך דהא בשעת הודאה כבר נפטר מהשעורין כיון שטענו חיטין ולא שעורין ומחל לו ועכצ"ל כיון דתכ"ד יכול לומר גם שעורין אתה חייב לי ואין אני תובעך עתה וההודאה נגמר רק אחר כ"ד של הודאה כשלא אמר לו תכ"ד גם שעורין ובשעת הודאה עדיין הי' חייב גם שעורין ולא הוי הילך וחייב שבועה עליו אלמא דמחזיקין הוכחה להודאה מדלא אמר תכ"ד של הודאתו שעורים ה"נ תפסינן להודאה שאינו חייב לו מדלא אמר תכ"ד של קבלת המעות שתופס על חובו ואז היה המכר נתבטל ונתפרע מחובו שפיר קאמר אדמון וע"ז השיבו חכמים שפיר דזה פיקח היה שמכר לו הקרקע מפני שיכול למשכנו פי' דפיקח היה שלקח המעות על דמי המכירה ולא על חובו דאם היה תופסם על חובו היה. נתבטל המקח כנ"ל ואלו היה הלוקח שוב קונה הקרקע והוא היה צריך למוכרו דהא בשביל מורא שלא היה קונה אם לא היה שותק לא חשיב כהודאה וגבי עשאה סימן לעצמו לפי' ר"ח שפי' ד"ה עשאה סימן לאחר שהמערער מכר למוחזק ע"ש ובשלמא ביהבי והדר כתבי עוקר הוכחה שהיה לו לעכובי שטרו עד שיתן לו חובו והמקח קיים בקנין כסף כמ"ש הסמ"ע סימן ק"ץ ס"ק ז' לענין מטלטלין דהמטלטלין נקנין במנה שקיבל רק שמחזיקו במשכון עד שיפרע לו המנה שחייב לו ה"ה הכא היה לו לעכובי שטרא אלא ודאי מודה שאין חייב לו משא"כ בכתבי והדר יהבי דמתבטל המקח היה ירא לחזור בו תכ"ד כדי שלא יתבטל המקח והא דאמרו חכמים מפני שיכול למשכנו רצו ליישב בזה שלא תקשי אטו משום מורא זה שיתבטל המקח יכניס חובו בספק ולא יעכב המעות בחובו וע"ז אמרו שחובו בטוח הוא שהרי יכול למשכנו וכיון דהא דלא רצה לעכובי זוזי הוא רק בשביל שירא שהמקח נתבטל שפיר קאמר אדמון דהיה לו למסור מודעה והשתא א"ש דברי התוס' דבשלמא לעיל גבי עשאה סימן לאחר שהמורא הוא שלא ימכור לו ומוכרים אינם מצויים משא"כ הכא שעיקר היראה היא שלא יקח ממנו השדה ולוקחים מצויים ושפיר קאמר אדמון דהיה לו למימסר מודעה ול"ק שוב קושית המהרש"ל דירא שלא יוכל למשכנו דהיה יכול לעכב המעות ולחזור בו תכ"ד כמש"ל ומש"ה במטלטלין במשכי והדר יהבי דל"ל דהי' יכול לעכובי זוזי ולבטל המקח דהא כבר משכיה וגם, כבר החפץ מונח ברשותו של לוקח לא נתבטל שט"ח עי"ז:

וליישב קושית הפלאה על רש"י בהא שפי' שטוען מזויף שהבאתי בקו' הב' כו' נראה לפענ"ד לתרץ דודאי אא"ל אלו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממני רק כשיש להוכיח מהמלוה שאלו חייב לא הי' מרוצה כן אבל מהלוה ליכא הוכחה דהא ודאי כשב' אומרים לוה וב' אומרים לא לוה מחזיקין כת אחת לפסולים וכיון דלא ידעינן איזה מהן נידון בס' ומהני תפיסה בתרי ותרי אבל ודאי אם ב' אומרים לוה בפנינו בזמן זה וב' אומרים בפנינו הודה המלוה שלא לוה בזמן זה שאומרים העדים ודאי דלא נידון כתרי ותרי ואין מחזיקין העדים לפסולים דהודאת בע"ד אינו פוסל עדים ומטעם מחילה נגעו בו ומקיימין דברי שניהם דכתבו התוס' בד"ה ורבנן חברך חברא דמטעם הודאה הוא וא"כ העדים הב' אין מכחישין הא' בראיות המעשה רק כמעידין שבפניהם הודה המלוה הא' ששטר מזויף (ואני לא הודיתי) ולפ"ז א"א לעשות הוכחה רק מהמלוה הא' כדי שיהי' נחשב כהודאה ולא מהמלוה הב'. ולתרץ קושיות הראשונים מהא דמקשה הש"ס לר"ש ה"ד הא גם לר"נ קשה כמו שהבאתי בקושיא ה'. וגם ניישב בזה קו' ו' ז' ח'. ולפענד"נ דלר"נ לא קשה דמצינו לאוקמי בלא מטי זימנא ומיירי כשהזמ"פ של הב' שטרות בשוה וכלין בזמן א' ולא קשה שוב מ"ט דאדמון דהנה בירושלמי מבואר דלר"ש נידונין השטרות תיכף כפרוע אפי' אם א' ימחול לחבירו חובו מ"מ אין הב' יכול לתבוע חובו. ובתומים סימן פ"ה ס"ק ד' הקשה ע"ז דהא בש"ס דילן אמר ביתמי דמגבי גבי אגבויי לא מגבי ואי נידון כפרוע גם היתומים לא היו גובין ע"ש. ולק"מ דהא למאן דס"ל בשלו הן שמין ויש בשטר אחד כח יותר מחבירו בשעת הלואה לא נחשב כפרוע ולפי תירוצא ביתמי ג"כ צ"ל דפליגי אדמון וחכמים ביומא דמשלם זימנא רק דאצ"ל דזה לעשר וזה לה' ואינן באין לגבות בב"א די"ל דמיירי אפילו בבאו לגבות בב"א אחר שכלו ב' הזמנים של ב' השטרות ומיירי ביתמי ורק הזמנים של הפרעון אינם שוין בשעת הלואה ורק כשבאים לגבות בב"א אחר שכלין ב' הזמנים של ב' השטרות וא"כ לא נחשבו כפרועין בשעת הלואה וא"ש. ולפ"ז א"ש המשנה לר"נ דמיירי ביהבי והדר כתבי. והנה יש לעיין אם המלוה הב' נתן לראשון קודם שהגיע זמ"פ של ראשון המעות בתורת הלואה עד הזמ"פ של הראשון ותובע הב' לא' שיתן לו שט"ח על ההלואה והא' רוצה לסלקו בשט"ח שיש לו על המלוה הב' תליא בפלוגתא דר"נ ור"ש דמבואר בח"מ סי' ע"ד דהלוה יכול לסלק בע"כ של המלוה בתוך הזמ"פ כיון שהזמן נעשה לטובתו. אמנם הסילוק שא"י לסלקו בכלות הזמ"פ ודאי שא"י לכופו בתוך הזמ"פ ולפ"ז לר"נ שזה גובה וזה גובה א"כ ודאי דבכלות הזמן א"י המלוה הב' לכופו להמלוה הא' שיקח שט"ח שלו תמורת שט"ח דהא ס"ל דזה גובה וזה גובה א"כ ג"כ בתוך הזמן ודאי דא"י לסלקו בהשט"ח וחייב ליתן לו שט"ח על עצמו דוקא כשהמלוה הב' רוצה שיאמר אפשר ששט"ח שלי יהי' יותר טוב ששעבודו יהי' על בינונית וכאן לא שייך קושית הרמב"ן שהקשה שיגבה הבינונית תיכף דהא בכאן אדרבה המלוה הב' כופה להא' ליתן לו שט"ח או שיחזיר לו מעותיו משא"כ לר"ש דס"ל דכל א' עומד בשלו וככלות הזמן בשט"ח שיש לו עליו ג"כ נידון תיכף כפורע לפי' הירושלמי. ולפ"ז גם בתוך הזמן יכול לכופו ולסלק לו בשט"ח שלו תמורת שט"ח של הב' וא"כ שפיר קאמר אדמון כיצד אתה לוה ממני פי' למה כתבת שט"ח על עצמך הי' לך ליקח מעות ההלואה שלוית ממני בפרעון חובך ולהחזיר לי שטרי דאדמון כר"ש ס"ל אבל חכמים כר"נ ס"ל דזה גובה כו' וממילא הוכרח ליתן לו שט"ח על עצמו שהב' כופה אותו ולכך ס"ל דזה גובה כו' דל"ש שוב טענה דאדמון וזה א"ש לר"נ אבל לר"ש מקשה שפיר דהא לר"ש קשה הא דנקט זה גובה וזה גובה וע"כ מיירי כשאין זמ"פ של שניהם שוה ולזה הקשה הש"ס שפיר דאי הא' לעשר והב' לה' בהא לימא אדמון הא לא מטי זימנא ופירש"י שפיר דנוח הי' לו לזה שהלוה פי' דלכך הוצרך המלוה הב' ליתן שט"ח על עצמו ולא החזיר לו שט"ח שלו דנוח הי' ללוה שהלוהו וכו' ומסיק הש"ס שפיר ג"כ אלא א' לה' והב' לעשר ה"ד אי דמטי זימנא מ"ט דרבנן ופי' רש"י ד"ה לתובעו פי' דלר"ש אא"ל דמש"ה לא הי' לו לתובעו דנוח הי' לו ללוות דיהא ההלואה מעוכב בידו עשר שנים והוא יתבע שלו אחר ה' שנים דמ"מ חשוב הודאה דה"ל לתובעו קודם שבקשו להלוות לו דהא מבואר בח"מ סי' נ"ח דחזקה דאין אדם נותן במתנה עד שפורע חובו תחילה ומדלא תבעו קודם שביקש ממנו להלוות לו דהא ההלואה על י' שנים חשוב כמתנה לזמן וא"כ ה"ל לתובעו קודם דממ"נ אם רצונו לפרוע לו ודאי דלא ילוה לו על י' שנים עד שיפרע חובו מקודם ואם לא ירצה לפרוע לו פשיטא דלא ילוה לו דאטו בשופטני עסקינן כי יודע הוא שאם ילוה לו ודאי דיחזיק אותו בפרעון חובו וה"ל לתבוע תחילה ולבקש ממנו אח"כ שילוה לו ומדלא תבעו קודם הוה כהודאה שאינו חייב לו ואי דלא מטי זימנא הא לא מטי זימנא ומ"ט דאדמון דאין כאן שום הוכחה מהלוה דבלתי אפשר הי' לתובעו והוכחה מהלוה לא מהני כמ"ש לעיל טעם הדבר ולזה הוכרח לשנויי דמיירי ביומא דמשלם זימנא. ובזה א"ש גם דברי הרמ"ה שתמה עליו הש"ך דהיאך יפרש דברי חכמים שאמרו זה גובה וכו'. ולפמ"ש א"ש דחכמים מיירי בלא מטי זימנא ומטעמא דאדמון דה"ל להחזיר וס"ל כר"ש וחכמים כר"נ וכמש"ל אבל במטי זימנא ס"ל דכ"ע ס"ל כאדמון וכפירש"י דה"ל לתבעו ובזה אין חילוק בין כתבי והדר יהבי או יהבי והדר כתבי וא"ש:

ובישוב קושית הש"ך על הרמב"ן שהבאתי בקושיא ו' ע"ש שהקשה דמה ענין להשמיענו כאן דבשלו הן שמין ובזה יתורץ ג"כ קו' המהרש"א על רש"י שהקשה בד"ה ואי בלא מטי זימנא מ"ט דאדמון ע"ש. ונראה דמקודם נתרץ קושית הש"ך על הרמב"ן הנ"ל דחכמים דאמרו הא דזה גובה כו' לתרץ קו' דאלו חייב הייתי לך דאמר אדמון ודהרמב"ן כרש"י ס"ל דיש לעשות ג"כ הוכחה מהלוה ומטעם שכתבתי לעיל דודאי הלוה לא יעשה כן להלוות קודם שפורע דחזקה דאין אדם נותן במתנה עד שפורע חובו תחילה. וכשאדמון אומר יכול לומר אלו חייב הייתי לך כו' ההוכחה היא מהמלוה וגם מהלוה והוכחה מהמלוה היינו דה"ל למימסר מודעה לא חשו חכמים לתרץ דכבר השמיענו זה במשנה הא' דחברך חברא אית לי' ובכאן באו החכמים לתרץ ההוכחה שיש מהלוה דהיאך עשה הלוה כן דלא ה"ל ללוות קודם הפרעון וע"ז תי' חכמים דזה גובה וזה גובה וא"כ י"ל שהלוה עשה זה כדי לגבות בינונית ולהגבות זבורית דבשלמא על הבעה"מ שכתב דהמלוה עשה בשביל כן שפיר הקשה הרמב"ן דה"ל לגבות הבינונית מיד אבל על הלוה ל"ק זה וא"כ שפיר אמרו חכמים לתרץ קו' דאדמון מהלוה כיון דזה גובה וזה גובה ואדמון שאומר אלו הייתי חייב לך הוכחתו מהמלוה והלוה ואף במקום שכלה הוכחתו מהמלוה כגון שמסר מודעה עדיין נשאר ההוכחה מהלוה משא"כ לר"ש אא"ל שהלוה עשה כן להרויח דהא ס"ל הפוכי מטרתא והדרא קו' לדוכתא מ"ט דחכמים הא איכא הוכחה מהלוה אף דאיכא להמלוה הראשון עדיות ובינונית וללוה זיבורית אין לומר משום זה לוה לו הלוה כדי לגבות לזה תחילה זבורית בהגיע הזמ"פ ואח"כ יגבה הוא בינונית דז"א דהא יכול להמתין עד הגעת זמ"פ של הב' ואז יהא הפוכי מטרתא וממילא דכל שאינו נותן לו כדינו א"י לכופו לפרוע חובו מיד כמבואר בח"מ סימן ע"ד סעיף ו' וממילא יוכל לסלקו מיד עם השט"ח לר"ש אפי' ת"ז כמש"ל:

וא"ש ג"כ דברי רש"י מקו' המהרש"א הנ"ל דל"ק מהלוה דאמאי הי' לו ללוות ה"ל לפרוע שחזקה דאין אדם נותן במתנה עד שפורע חובו תחילה דז"א דהלוה עושה כן שיוכל להיות שיהי' ריוח בהלואה זו דאם המלוה יבוא בהגעת הזמן לגבות חובו אזי יתן לו זיבורית והוא גובה אח"כ בינוני' ואם ימתין המלוה אז לא יהא לו היזק ללוה שיוכל לסלקו בשט"ח שלו אבל לעיל בראשון ליו"ד כתב רש"י בפשיטות ההרוחה בהמתנת מעות ואתי שפיר:

ועתה נבוא לתרץ קו' ההפלאה שהקשה הא גם לר"ש משכחת זה גובה בכשיש לא' מחצית החוב עדיות ומחצה בינוני' כנ"ל בקו' הג'. ולק"מ דהא מבואר בח"מ סי' ע"ד דלהמלוה יש לו תמיד הברירה לומר אין אני רוצה להתפרע בזיבורית אלא אני רוצה להמתין עד שיהא ללוה בינונית או מעות וה"ה נמי שיוכל המלוה לומר איני רוצה לגבות עתה החצי ולהמתין עם החצי הנשאר עד שיהא לו מעות או בינונית וא"כ מצי לומר בעל העדיות והבינונית גבה אתה תחילה ומה אתה רוצה לגבות ממני כל החוב או חצי החוב אם רוצה בעל העדיות לגבות הכל י"ל לו אגבה אותך החצי בינונית והחצי בשטר שלך דהא הרשב"א הקשה דיסלק שט"ח שלו ותי' הש"ך בח"מ סימן ק"א שהשטר של הזיבורית שלו אינו שוה כשטר של הבינונית ע"ש וא"כ י"ל בעל העדיות נהי שהשטר שלך הוא זיבורית הא אם ה"ל בעד החצי החוב הב' זיבורית ובעד החצי עדיות ג"כ הייתי מגבה לך הזיבורית וא"צ ליתן לו העדיות וא"כ כיון שהשטר שלך לא גרע מזיבורית אסלק אותך החצי מבינונית שיש לי והחצי משטר שלך שהוא לא גרע מזיבורית ואח"כ מגביהו בעד החצי הב' בינונית שלו ואם יאמר בעל הזיבורית שאין רוצה לגבות רק החצי ונתן לו החצי בינונית ויחזור ויגבה ממנו ג"כ החצי בינונית שלו שהרי י"ל גם אני א"ר לגבות רק החצי ממנו ואם אח"כ יחזור, ויגבה ממנו החצי האחר גם הוא יחזור ויגבה ממנו ולק"מ:

וליישב שיטת בעה"מ מקושיא הרמב"ן נראה דהנה הא שהקשה יגבה הבינונית מיד תי' התומים שם דירא הוא שיסלק לו במעות ולכך קיבל הוא ממנו המעות בהלואה מקודם. גם מה שהקשה מר"ש ג"כ תי' התומים דאי נוקי בכה"ג מ"ט דאדמון. אך מה שהקשה הרמב"ן מהא דזה מכר לו השדה דג"כ יאמר הך שרצה למכור הזיבורית ולגבות הבינונית. נראה לתרץ דודאי אין מדרך האדם למכור קרקעותיו דרוצה אדם בקב שלו מיו"ד קבים של חבירו רק דהכא שהלוהו זא"ז יכול לומר שדעתו הי' רק לגבות הבינונית ולמוכרם בדמים יקרים כמ"ש הרמב"ן וא"כ מחזיר לו המעות ויקח הזיבורית שהגבהו דהא שומא הדרא משא"כ ברישא שמוכר שדיהו דלא הדרא שומא ודאי דאין מדרך האדם למכור ולא להחליף קרקעותיו בשדה אחר כיון שהוא נחלת אבותיו ויודע כמה היא צריכה וכמ"ש רש"י בכמה דוכתי בש"ס:

ועתה נבוא לתרץ קושית ההפלאה והקצה"ח שהקשו על הש"ך שפסק דשעבודא דר"נ גובה בינונית אפי' יש ללוה ב"ח זיבורית דהנה הש"ך סי' פ"ו הביא ראיות דשיעבודא דר"נ חל אפי' באית לי' נכסי דכמו בשיעבוד נכסי מדאורייתא טורף מלקוחות אפי' אית לי' נכסי ללוה רק משום תיקון העולם אינו גובה ובשעבודא דר"נ לא שייך תיקון העולם וממילא שייך שיעבודא דר"נ אפי' באית לי' נכסי וגם מוכיח מיתמי שגבו קרקע בחובות אביהן שבע"ח חוזר וגובה מהם מטעם דאמרי כי היכי דמשתעבדנא לדידך כו' וה"ל מטלטלין וכן משמיטה דכשיש לבע"ח שלו קרקע שכותבין פרוזבול אף דאית לי' נכסי וכן משמע מכל הפוסקים שכתבו הטעם דאינן משועבדים באית לי' נכסי מטעם שאין מוציאין מנכסים משועבדי' במקום שיש ב"ח אלמא דמדאורייתא משועבד אפי' באית לי' נכסי ולזה מסיק דרק במקום פסידא לא גבי באית לי' נכסי כגון באומר אמנה או פרוע ומטעם דא"ל פסידא אבל היכא דל"ל פסידא חייב לשלם להמלוה הא' ומזה מסיק הש"ך דאם יש ללוה הא' זיבורית ולהלוה הב' בינונית דגובה בינונית משום שיעבודא דר"נ כיון דאין להמלוה הב' פסידא ומחמת זה תמה בספר הפלאה על הש"ך מסוגיא דהכא כנ"ל ולכן נ' לפענ"ד לתרץ כל הקושיות דודאי שיעבודא דר"נ הוא ממש כמו שיעבוד נכסי ושיעבוד נכסי קיי"ל דהנכסי' אינן רק ערבים וצריך לתבוע להלוה תחילה והב"י בטור ח"מ כתב דשיעבוד דר"נ צריך ג"כ לתבוע מהלוה תחילה וא"כ ע"כ א"ל דהלוה הב' נעשה לוה של המלוה הא' ממש דא"כ לא הי' צריך לתבוע להלוה תחילה וכן אם הי' מת המלוה הא' והב' חי ונשאר מטלטלין לא ליהוי מטלטלי דיתמי דהא הלוה הב' חי ומ"ש בתוס' פסחים כיון דיכול להבריח כו' ע"ש ומה בכך כיון דהלוה הב' לוה שלו בשיעבוד הגוף אלא ע"כ דהשיעבוד שיש להלוה הא' על הלוה הב' נשתעבד להמלוה הא' כמו שיעבוד שאר נכסים שיש להמלוה הא' והלוה הב' בין שיעבוד הגוף ובין שיעבוד נכסי נשתעבדו ונעשו ערבים בעד הלוה הא' ואין על הלוה הב' רק דין ערב וקמ"ל קרא דר"נ דאי לאו קרא דר"נ הוה אמינא מלוה ראוי הוא ולא נשתעבדו לבע"ח כמו שאר ראוי ולזה אצטריך קרא דהלוה הב' הוא בכלל נכסי ומ"מ אין לו רק דין ערב ואינו חייב לשלם רק כשאינו משלם הלוה הא'. והא דכתבו הפוסקים הטעם משום דהוי כנכסים משועבדים ולא כתבו הטעם משום דאין לו רק דין ערב הטעם דהנה יש חילוק בין נכסים משועבדים ובין ערב דערב מחויב לשלם אפי' כשיש נכסים לשלם רק שהוא אלם ואינו רוצה לשלם אבל בנכסים משועבדים אף כשהלוה אלם אינו גובה כשיש נכסים בני חורין כיון שיכול לומר הנחתי לך דיכול לומר לו אם לא לקחתי ג"כ לא יכולת לגבות ממנו והנחתי לך ב"ח כמו אותן שלקחת וכמו שהוכחתי זה בחידושי ע"ש. ואפי' בגזלן אנס ס"ל להרבה פוסקי' דאינו גובה ממשעבדי בסי' קי"א מש"ה הוצרכו לטעם דאין גובה מנכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח היכי דאין רוצה לפרעו דמ"מ פטור כשיש לו פסידא מטעם דהן נכסים משועבדים וזהו רצון הש"ך בבינונית וזיבורית דאם אין הלוה הא' רוצה לפרוע ואית לי' זיבורית וגובה מלוה הב' שאין הלוה הב' יכול לטעון הא גם מהא' היית גובה זיבורית ומ"מ מחויב ליתן בינונית כיון דלית לי' פסידא אבל כשיש נכסים ללוה הא' ורוצה לפרוע אינו משועבד הלוה הב' כיון דלית לי' רק דין ערב וראי' לזה מסימן פ"ו סעיף ה' דמי שיש לו מעות בפקדון דאי"ל טול קרקע דמשמע במעות הלואה יכול לומר הלוה הא' טול קרקע אף שהלוה הב' רוצה לסלק מעות וע"כ הטעם כיון שהלוה הא' רוצה לסלק אין הב' משועבד כמו בערב וא"ש נמי הכא כיון דהלוה הא' רוצה לשלם לו תו ליכא על הב' משום שדר"נ:

ולא קשה נמי שוב קושית התומים שהבאתי בקו' הד' דיאמר הגבה לי שטר שלי די"ל דשטר אין לו דין מטלטלין כלל ויש לו דין ראוי ואין עליו שיעבוד כלל רק דרחמנא גילה שיהא לו דין ערב בדלית לי' נכסים או כשלא ירצה לשלם דאזי נקנה לו שיעבוד הגוף של לוה הב' וממילא נקנה לו גם שיעבוד נכסי ונקנה לו גם השטר דשטרא אפסרא דארעא הוא כמבואר בב"ב אבל כשיש נכסים ורוצה לשלם אינו משועבד כלל כשאר ראוי כיון דלא נקנה לו שיעבוד הגוף של לוה הב' גם שיעבוד נכסי של השטר לא קנה. והא שכתב הש"ך שהמלוה יכול לכפותן שיגבה לו שטרות בשומא היינו באין לו שאר נכסים או שאינו רוצה לשלם דאזי נשתעבדו השטרות כשאר נכסים ו ויכול לכפותו ויגבה בשומא כמו שמגבין שאר נכסים בשומא אבל כשיש נכסים שרוצה לשלם אין שוב שיעבוד על השטרות וא"ש. ובזה הושוו כל הפוסקים וגם כל הסוגיא מתורצת דהפוסקים שכתבו דלא חל שיעבודא בא"ל נכסי מיירי כשרוצה לשלם וכל הסוגיות דמוכחי שחל אפי' באית לי' נכסי היינו כשאינו רוצה לשלם ומטעם ערב. וא"ש גם הגמ' דב"ק שהביא הש"ך בשם הרשב"א מהא דלא אמרי' גבי א"ל נכסי הטעם מכח שדר"נ דשא"ה דודאי אינו פטור מטעם שדר"נ כיון שאין לו רק דין ערב בא"ל נכסי וערב אין לו לשלם להמלוה כשהלוה יש לו נכסים רק כשאומר לו ערבני ושלם משא"כ אחר שנתברר דל"ל נכסי נתרוקן שיעבוד הגוף מהלוה הב' ונשתעבד להמלוה הא' וא"ש:

ועתה נתרץ קו' התומים על הש"ך דפסק דבדאקני לא שייך שיעבודא דא"כ מאי מקשה הש"ס דליגבינהו ארעא ליתמי דילמא איירי דל"ל מה שקנו אחר מיתת אביהן, ובדאקני לא שייך שדר"נ. ונראה ליישב דהנה דאף דקיי"ל בהי' לו מלוה ביד אחרים כר"ע דכבר זכו בהן יורשין מטעם דכולן צריכין שבועה ואין היורשי' צריכים שבועה ובמקום שא"צ שבועה מודה ר"ע דשפיר משועבד לבע"ח וכמ"ש התוס' דצ"ב ד"ה ראובן שמכר כו' ע"ש ולפ"ז נראה דאם בשעת מיתת אביהן לא הי' ללוה שום נכסים ואח"כ נפל לבע"ח ירושה מטלטלין אחר שכבר נשבע המלוה דנותנין לבע"ח דלא שייך לומר שכבר זכו בהן היורשין קודם שבועת המלוה דהא קודם שבועת המלוה לא היו בעולם וה"ה בקרקע דאקני לאחר מיתת אביהן אחר שכבר נשבע המלוה לא שייך לומר שכבר זכו בהן היורשין בקרקע זו שלא היתה בעולם קודם שבועת המלוה. והש"ך ומיירי בקרקע של דאקני שנקנה בחיי אביהן דשייך לומר בי' שכבר זכו בהן היורשין כיון שהי' בשעת מיתה משא"כ בקרקע שלא הי' בעולם עד אחר שבועת המלוה. ואין לומר דאף שלא הי' בעולם מ"מ זכו היורשים בשיעבוד הגוף מיד כשמת דז"א דהא דכתבו התוס' בפסחים דל"א דבמטלטלין לא שייך שדר"נ כיון דיכול להבריחן נראה דוקא שיעבוד נכסים לא שייך במטלטלין אבל שיעבוד הגוף מה"ת לא יהי' אצל המלוה הא' וכדמוכח בפ' הכותב גבי מי שמת והי' לו מלוה ביד אחרים כו' ע"ש. וזהו ג"כ כוונת הש"ס דליגבינהו ארעא ליתמי אחר שכבר נשבע וזכה בשיעבוד הגוף והדר ליגבי מינייהו כיון דהוי כנכסים שבאו ליד הלוה הב' אחר שכבר זכה המלוה הא' דשיעבוד הגוף של לוה הב' שייך להא' כנ"ל ואף שהקרקע ההוא נצמח מהמטלטלין שהיו ביד הלוה בחיי אביהם מ"מ כיון שכבר נמכרו המטלטלין וקרקע זו שקנה בעדם לא הי' בעולם בשעת מיתה לא נשתעבד אז להיתומים ודומה לזה מ"ש הטור בח"מ סימן ק"ז גבי מכרו היתומים קרקע שאין הב"ח גובה מהדמים דלאו הני זוזי שבק אביהן ה"נ לאו האי קרקע שבק אביהן ובגוף קו' התוס' ד"ה חברך חברא כו' נ"ל שאינו תמוה כ"כ דבשלמא גבי עשאה ס' לאחר שכבר כפר בהשדה ומחזיק בו בחזקת שלו וכותב על השדה בפני המערער שהוא שלו ומש"ה ירא המערער דמשום חברך חברא א"ל יתוודע הדבר להמחזיק שרוצה לתובעו בדין שוב לא יהי' עסק עמו משא"כ הכא שלא הוחזק עדיין הלוה לכפור מה"ת יחוש להלוה שלא יהא לו עסק עמו כשיתבענו מעותיו והי' לו לחוש לעצמו למסור מודעה שלא לעשות כהודאה שאינו חייב לו כי המורא אינו כ"כ גדול:

ועוד אפשר לומר דבב"ב גבי מחאה דכשאומר לא תיפוק לכו שותא דל"ש חברך חברא א"ל וא"כ ה"ל למימסר מודעה ולומר לא תיפוק לכו שותא וע"כ צ"ל שעדיין יש לחוש שמא יעברו העדים על דבריו ובזה פליגי אדמון וחכמים אם ראוי לחוש לזה כי שארית ישראל לא יעשו עולה משא"כ לעיל יכול להיות שהלה יטעון לא נזהרתי משטר מכר שלי מחמת שיש לי שטר הודאה שהוא שלי דהא הרמב"ן פ' ח"ה כ' דמיד הוי חזקה בקרקע כמו במטלטלין רק דצריך ג' שנים דאל"כ הו' ריעותא דשטרי אבל הכא ליכא ריעותא דשטרא משום דיש לו שטר אחר בידו דהודה שהוא שלו ובעינן מסירת מודעה דומיא דמחאה למען יהא נזהר בשטרו ולא יועיל כשיאמר לא תיפוק לכו שותא רק למסור מודעה סתם ושייך שפיר חברך חברא ולכולי עלמא ועתה נבוא לתרץ קו' האו"ת דהקשה אהא שפסק המחבר סימן ק"ח דאם קנה הוא הבינונית לאחר מיתת אביהן דהוי תפיסה דלאחר מיתה והיורשין גובין ומגבין זיבורית ומקשה הוא דא"כ לוקמי מתני' דזה גובה בכה"ג ולפעד"נ דל"ק דהא לכאורה הדין הנזכר לעיל בלא"ה תמוה דהא וודאי דאם יש לבע"ח מעות א"צ להגבות להיתומים המעות ולגבות מהן הזיבורית דאלת"ה קשה בכתובות דלוקי הש"ס האי זה גובה כו' בכה"ג דיש להבע"ח מעות ולהיתומי' זיבורית א"ו צ"ל דגם במעות שייך שינויא דש"ס דמשני גבי בינונית דהאי דתפס תפס ועיין בש"מ שם דחשבינן כאלו הבע"ח כבר גבה הבינונית שת"י בחיי אביהן וה"נ כן חשבינן כאלו כבר גבה המעות בחיי אביהן וא"כ היאך יעלה על הדעת דאתמול דהיו המעות ת"י הבע"ח לא הי' צריך ליתן המעות להיתומים אף דהמעות הוי דינא דאורייתא והיום כשקנה בעדם הבינונית דאינו רק תקנתא דרבנן יהא חייב ליתנם להיתומים דהא באמת כבר נחשבו המעות אתמול כאילו הגבם לאביהם וחזר וגבאם וא"כ אמאי יצטרך ליתן הקרקע שקנה עבור המעות. וליישב זה נראה דהא באמת קשה דאמאי א"צ ליתן המעות אף דהוא דינא דאורייתא דבשלמא בהא דכתבו התוס' ד' צ"ב בכתובו' ד"ה אי פיקח דא"צ ליתן הזוזי ע"ש דהוא מטעם דמפסיד כל מעותיו כשלא יגבה אותן הקרקע אבל הכא שיש להיתומים קרקע זיבורית ששווייה כפי מעותיו וליכא פסידא מה"ת לא נגבה אותן המעות וכן הקשה בספר הפלאה בסוגיא זו ע"ש. ולתרץ נראה דאף שגובה קרקע ששוה כמו המעות שנתן להם מ"מ חשיב פסידא דחיישינן שימצא הקרקע שגובה מהן שדה שאינו שלהן כדחיישינן כיוצא בזה בכתובות דף צ"ב ד"ה נמצאת כו' ואם יטרפו הקרקע שגובה מהן שוב לו מעתה אחריות על נכסי דידהו דכבר גבה הקרקע שהיה להן מאביהן ומנכסי דידהו אין חייבים לשלם וגם מהמעות שגבו ממנו אין חייבים לשלם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי נמצא דהקרקע שגובה מהיתומים אין לו שום אחריות על היתמי וכשיטרפו הקרקע ממנו שדי מעותיו בכדי ואין לך פסידא גדולה מזה ולכך מגבם הקרקע וחוזר וגובה מהם דאין לו פחד מאחריות וכיון דהוי במקום פסידא חשבינן המעות שת"י כאלו כבר הגבה לאביהן בחייו וחזר וגבאו ממנו שא"צ ליתן להיתומים ולפ"ז ודאי דאי קנה מהמעות אח"כ בינונית שג"כ א"צ ליתן להיתומים וזה פשוט:

והא דכתב המחבר סימן ק"ח דאי קנה בינונית לאחר מיתת אביהן דחייב ליתן להיתומים מיירי אחר תקנת הגאונים שגובין ממטלטלי דיתמי ולהרא"ש הוי מדינא בזמן הזה דמטלטלין דין קרקע יש לו וממילא כשיש מעות להבע"ח ולהיתומים זיבורית ודאי דצריך להגבות להיתומים המעות ולגבות מהן הזיבורית כדינא דאורייתא ולא יוכל לומר אני רוצה ליקח המעות בעד חובי כיון דהם רוצים ליתן לו הקרקע צריך ליקח הקרקע כמבואר בח"מ סי' ק"ז ס"א ע"ש ולא שייך כאן פסידא כיון דאם יטרפו ממנו הקרקע יצטרכו היתומים להחזיר לו המעות שלו שהגבו ואי לאו שלא יחזירו האחריות על נכסי יתמי דהמעות שהגבם הוי כאלו הלואה בידם דכיון דאביהם לא הניח להם קרקע אחרת המעות שגבו ממנו בכדי היה וכיון דאין לו פסידא רק העילוי שיש בין המעות להזיבורית ודאי דחייב ליתן להם המעות ולגבות הזיבורית כדינא דאורייתא ולא שייך כאן תפיסה דהא בבינונית וזיבורית כבר כתבו הרא"ש והראב"ד הטעם אהא דאמרו בש"ס הואיל ותפס תפס כיון דבינונית הוא רק תקנתא דרבנן בעלמא ולפ"ז המעות דדינא דאורייתא הוא וגם יש להן דין קרקע בזמן הזה וכמגבי להו ארעא דמי בודאי דחייב ליתן להם המעות כדינא דאורייתא ולפ"ז א"ש הא דכתב המחבר דאף דקנה הבע"ח אחר מיתת אביהן בעד המעות בינונית אף שעכשיו אין עליה רק תקנתא דרבנן בעלמא להגבותם הבינונית מ"מ חייב ליתן להם הבינונית כיון שאתמול בעוד המעות בידו היה חייב ליתן מדאו' שוב הוי הבינונית שקנה בעדם כתפיסה דלאחר מיתה דלא מהני כנ"ל ברור:

דף קי:

בגמ' ואיידי דתנא רישא כו'. לכאורה הלשון תמוה דכיון דאמר איידי והוא מטעם שפירש"י דאפי' מנוה הרעה לנוה היפה יכולין ללמוד ק"ו ממעלין א"כ למה קאמר לאתויי מנוה הרעה כיון דלא הי' צריך לזה והיה לו לומר סתם איידי דתנא רישא כו'. לכן נראה דהנה בסיפא דאין הכל מוציאין קשה תרתי חדא דהא כעין סתירה לרישא הוא כיון דתנא דאין מוציאין יש לדייק דרק אין מוציאין להאשה ולא נחשבת למורדת אבל מ"מ א"י לכוף להבעל להעלות עמה וברישא קתני דמעלין. ועוד קשה דקתני אין הכל מוציאין מירושלים משמע דבשאר ארצות הכל מוציאין אפילו אשה לבעלה ובאמת אשה א"י להוציא הבעל אפילו מעיר לעיר ואדרבה דהבעל יכול להוציא האשה. ועוד תיבת הכל מיותר הוא כעין מה שהקשה הש"ס ברישא והנה נגד סתירה דהלשון סותר להדיא לא שייך למימר איידי רק כשהוא מיותר אמרינן איידי ולזה הוצרך לשניהם דהנה הש"מ בד"ה הוא אומר להעלות הקשה קושית התוס' כיון דכופין לעלות כ"ש שלא לצאת ותי' דאין כופין לצאת פי' במקום סכנה אין כופין לעלות רק שלא לצאת ע"ש וע"כ אא"ל דמיירי ששניהם בא"י ויש להאשה סכנה ומוכרחת לצאת דבזה ודאי אי אפשר לומר שתצא בלא כתובה דנסתחפה שדיהו וע"כ צ"ל דמיירי שהיא בח"ל והוא בא"י והסכנה הוא כעין שכתבו התוס' ד"ה היא אומרת דהיינו בזמה"ז דאיכא סכנת דרכים והאחד בירושלים והשני חוץ לירושלים ויש סכנת דרכים מזה לזה ובזה רק אין מוציאין אין אחד מעלה את חבירו. אמנם מצינו מחלוקת בזה בזמה"ז די"א דכופין אותה ולא אותו עיין בב"ש ס"ס ע"ה. ולפ"ז י"ל דבמתניתין דקתני אין מוציאין מיירי בזמה"ז דזו רק אין מוציאין ולא מעלין ולא קשיא רישא לסיפא והכל לאתויי אפילו מנוה הרעה להיפה והיינו שיש להיושב חוץ לירושלים עוד מעלה שהוא נוה יפה ויש לו סכנה לעלות אפ"ה אין מוציאין. רק דמ"מ היה קשה לישנא דהכל אין מוציאין מירושלים דלישנא דהכל ע"כ דהיינו בין אנשים ובין נשים ובאשה לבעל אין שייכות לומר מירושלים דודאי אם אירס אשה מעיר אחרת ויש סכנת דרכים מזה לזה ודאי דאין האשה מוציאה את האיש ואם היה רוצה לרבות מנוה הרעה ליפה מלישנא יתירה ה"ל למינקט לשון יתיר אחר ולכך אמר איידי דרישא נקט לישנא דהכל לנשים ועבדים לריבוי וברישא שייך לישנא דהכל נקט בסיפא ג"כ לישנא דהכל:

בתוס' ד"ה היא אומרת דהכא אפילו מנוה הרעה לנוה היפה. ולכאורה תמוה דהא באשה אין מוציאה הבעל אפילו מנוה הרעה ליפה ואפילו בשאר ארצות. וכן הקשה בספר הפלאה. ואפשר ליישב דמיירי ששניהם בא"י באיזה עיר בנוה היפה ושניהם הסכימו לצאת מעיר זו או שהם מוכרחים עתה לצאת מעיר זו והוא אומר לישב בא"י במקום אחר בנוה רעה והיא אומרת לצאת מארץ ישראל לגמרי לחוץ לארץ לנוה היפה דבשאר ארצות כי האי גוונא יכולה היא לכופו לישב בנוה יפה דהא א"י לשנותה מיפה לרעה קמ"ל דמשום קדושת הארץ יכול לכופה שלא לצאת אפילו רוצה לישאר בנוה רעה ואתי שפיר:

תם ונשלם. שבח לאל בורא עולם:

סוף הספר

תוכן העניינים

בית יעקב על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה