בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק רביעי נערה שנתפתתה · דף נא.
בתוס' ד"ה מני ר"מ הוא ופי' ריב"ן דבכ"מ דאית לה כו'. עיין מהרש"א שכתב דלריב"ן לר"מ ג"כ יכולה לגבות כתובה ולא הוי בעילת זנות ע"ש. וכולן תמהו דא"כ מה בין ר"מ לר"י. ולכן נראה בכוונתו שהמהרש"א מחלק בין מוחלת קודם הקידושין ובין מוחלת אחר הנישואין דבזה מיירי בפ' החובל דלאחר נשואין בודאי יכולה למחול הכתוב' שכבר נתחייב לה כמבואר בכמה דוכתי וכ"כ הש"מ וכ"כ הב"ש סימן ס"ו ס"ק ט' וכשמוחלת ממילא דלית לה מדינא ולא הוי ב"ז להריב"ן אבל כשמוחלת וכותבת קודם הקידושין דבזה מיירי ר"י דהא דאין אדם מוחל דשלב"ל כמבואר בח"מ סי' ר"ט והיינו שמוחל' מה שיתחייב לה ועכצ"ל דהוא מטעם סילוק דהיינו שמסלקת עצמה מהחיוב שיתחייב לה בשעת קידושין וזה דומה לתנאי דלא יתחייב לה ובזה מודה הריב"ן דלר"מ א"י למחול בכה"ג ופליג אר"י וכו' דהוי מתנה עמ"ש בתורה ואפי' התקבלתי לא מהני:
בא"ד וקשה לר"י דבפ' החובל משמע וכו'. וליישב דברי הריב"ן נראה דדעת ריב"ן דדוקא בתנאי או במוחלת מדעתה לא הוי ב"ז דודאי האשה י"ל לא ניחא לה בתקנת הכתובה שתיקנו לטובתה בכדי שישא אותה איש זה ואי משום איסור הביאה דכשתהי' קלה בעיניו להוציאה לפעמים יבעול אותה ויהי' בדעתו לגרשה למחר ויהי בני גרושת הלב ס"ל להרמב"ם דאין איסור בזה כמבואר באה"ע סי' ב' בהא דלא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה דאם עושה מדעתה שמודיע לה שמגרשה אחר ימים קבועים דמותר נראה להריב"ן דאף שאין קובע לה זמן קבוע וידוע רק שאומר לה שמסופק באיזה זמן שיגרשנה אם יגרש אותה אחר שנה או אחר שנתיים שמותר דמה לי אם הוא מדעתה על שנה ואח"כ חוזר ואומר לה עוד על שנה או שאומר כן מתחילה וראי' לזה דרב מכריז מאן הוי ליומא וודאי לא ידע כמה יתעכב אם יום או שבוע ואין איסור רק אם בדעתה מוחלט שלא יגרשנה ואינה מרוצה שיהי' באופן שתהי' קלה בעיניו להוציאה וכן אם יודעת שע"פ דין מחויב לה כתובה ואם הבעל יקיים הדין ודאי לא תהי' קלה להוציאה רק שלא סמכה דעתה אם יקיים הבעל כפי הדין וחושבת אולי הבעל לא ירצה לקיים הדין ותהי' קלה להוציאה שלא ע"פ דין ג"כ יש איסור ב"ז תדע דהא אפי' כשנאבד שטר כתובה צריך לכתוב אחרת משום דלא סמכה דעתה. ולפ"ז ל"ק על הריב"ן דבשלמא כשמתנה עמה וע"פ דין פטור מכתובה לא הוי ב"ז והטעם דהא כתבו התוס' בב"מ דף נ"א בד"ה הכא דכל שאין לה כתובה חשיבא כיודעת שבודאי יגרשנה ע"ש ולכך לא הוי ב"ז כיון שנתרצית להיבעל אף שתהיה קלה להוציאה משא"כ בפ' החובל שהב"ד לוקחין בע"כ דידה כתובה שלה ודאי דחשיב ב"ז דאין רצונה להתרצות לו שיהיה באופן שתהיה קלה בעיניו להוציאה ודוקא כשמתרצית בריצוי דידה להיבעל אף שיהי' בדעתו לגרשה מותר ולא הוי בעילת זנות להריב"ן:
בא"ד ובהחובל משמע שיכולה למכור ולמחול וכו'. לכאורה קשה לפי הטעם שכתב הח"מ והב"ש באה"ע סי' ס"ו ס"ק ט' הטעם דא"י למחול משום דהוי כמחיל ונקט שטרא א"כ ל"ק כלל קושית התוס' דפ' החובל דכשכבר מכרה השטר יכולה למחול כמ"ש הש"ך בח"מ סי' ס"ו ע"ש. ונראה דהשתא בהס"ד דהתוס' סברי דהטעם דא"י למחול היינו שחכז"ל הטילו עליו חיוב בע"כ דידה למען לא תהי' קלה בעיניו להוציא' וממילא אפי' כבר מכרה א"י למחול ולפי תי' אפשר באמת לומר הטעם שכתב הב"ש אחר שכבר מכרה יכולה למחול:
בא"ד וי"ל דהשתא אין נראה לו לחלק. ע' מהרש"א שתמה בדבריהם ותי' בדוחק ולפעד"נ לתרץ דהנה רש"י כתב בד"ה והיא כותבת וקס"ד אפי' מחלה ובתוס' ד"ה ה"מ ר"מ כתבו וז"ל היינו לפי שהתנה עמה עי"ש. ולפ"ז א"ש דמעיקרא הלכו בשיטת רש"י דקס"ד דמתניתין מיירי אפי' מחלה וע"ז הקשו מכתובות דף נ"ז דלר"י א"י למחול רק בכותבת לו התקבלתי והיינו מה שהביאו התוס' למעלה דבסוף ביאה ד"ה אינה מוחלת ופי' רש"י דרק בהתקבלתי יכול למחול. ולא הי' אפשר להתוס'. לתרץ כמ"ש המהרש"א דבס"ד דהכא הי' סובר דמתניתין דהכא מיירי אפילו בהתקבלתי וקתני דגובה דלא מהני מחילה אפילו בכותבת דזה אי אפשר לומר כלל כמו שהוכיחו התוס' מב"ק דיכולה למחול ותי' התוס' שפיר דהתם לפי המסקנא דהכא דקאמר ואב"ע ר"י התם בכתבה התקבלתי וא"כ עכצ"ל בתירוצם דלהס"ד דהכא לר"י אף בע"פ יכולה למחול ור' יהודא אמר בכותבת התקבלתי ואם נאמר לפי הס"ד דלר"י התקבלתי לאו דוקא ואפילו בע"פ א"כ במאי פליגי וכן דייק הש"ס בדף נ"ו ור"י דאמר כותבת לו התקבלתי אבל בע"פ לא ועכצ"ל שהס"ד דהכא הי' סובר כרב דימי דמחלוקת בתחילה וקודם הנשואין דלא נתחייב לה עדיין לא שייך מחילה דאין אדם מוחל דשלב"ל וע"כ רק מטעם סילוק ותנאי ולא מהני לר"מ מטעם דהוי כמתנה עמ"ש בתורה דסילוק ג"כ חשוב מתנה עמש"ב כדמוכח בדף נ"ו דאפי' בסילוק מפירות חשיב ליה מתנה עמש"ב ע"ש ולפ"ז מוכח דר"י ס"ל דאפילו בתחילה דהוי מתנה עמש"ב מהני כתיבת התקבלתי ובסוף סבירא ליה לס"ד דהכא דלכ"ע יכולה למחול אפילו בע"פ דלבסוף היינו שמוחלת אחר הנשואין מה שנתחייב לה כבר לא חשוב כמתנה עמש"ב כמבואר בשיטה מקובצת ע"ש וכן כתב הב"ש בסי' ס"ו סעיף ג' ואף דרב דימי שם אמר דלבסוף ד"ה אינו מוחלת והוא למסקנא דהכא וע"ז הקשו התוס' שפיר כיון דלפי הס"ד דהכא דבתחילה פליגי וע"כ הא דהקשה, מני מתניתין ר"מ היא דהיינו ולא ר"י כמ"ש בתוס' ד"ה מני ר"מ ולא כתב לה היינו לפי שהתנה עמה וע"כ דהמקשן ס"ל דמתניתין אפילו בהתקבלתי קאמר ולכך קאמר דר"מ היא ולא ר"י דבע"פ אפילו ר"י מודה דלא מהני דאלת"ה במאי פליג ע"ז ר"י ולזה מקשי התוס' שפיר דאי נימא לפי הס"ד דבתנאה פליגי ומתניתין אפילו בהתקבלתי מנ"ל דר"מ סובר דבהתקבלתי התנאי בטל דילמא ר"מ ג"כ מודה דהתנאי קיים דס"ל כתובה דרבנן רק שחולק עם רבי יודא דס"ל דהוי ב"ז וע"ז תירצו דאין לחלק בין התקבלתי דלר"מ דס"ל דהוי ב"ז. ועיין בלח"מ שכתב דמטעם זה כתובה לא חשוב דבר שבממון רק מילתא דאיסורא ע"ש ולא מסתבר לחלק ולומר דכתבה מהני דבשלמא בממון דר"י סובר דבממון תנאו קיים מטעם דידע ומחיל וס"ל דבכתובה עשו חיזוק ובעינן התקבלתי לפי הס"ד וכן לרב דימי דבתחילה פליגי משא"כ לר"מ דנהי דס"ל דכתובה דרבנן ותנאו קיים מ"מ כיון דס"ל דהוי בעילת זנות ומילתא דאיסורא הוא ודאי דלא מהני אפי' בהתקבלתי תנאי' ומסקנת הש"ס הכא כרבנן דפליגי בסוף ובתחילה אפי' ר' יהודה מודה דמהני מתנה עמש"ב רק בסוף פליגי ומתניתין מיירי בלא התקבלתי ולכך לא מהני ולא מיירי מתניתין בתנאי רק במחילה וקמ"ל מתניתין דאפילו מחלה לא מהני כנ"ל. ואפשר להעמיס זה קצת בדברי המהרש"א:
בתוס' ד"ה מני ר"מ היינו לפי שהתנה עמה וכו'. לכאורה קשה דהא בסיפא דקתני לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך וכו'. ובפרקונה ודאי דמועיל תנאי כמבואר באה"ע סימן ס"ט ע"ש. לכן נראה דממשנה יתירה קדייק דרישא יתורא הוא דהא כבר תני לעיל בפ"ק דכתובות בתולה מאתים ואלמנה מנה דודאי מיירי מכח תנאי ב"ד דבכתב לה אפי' באלמנה או בבתולה כמה שרוצה יכתוב לה וע"כ קמ"ל מתניתין דהכא דאפילו התנה עמה לא מהני משא"כ בסיפא קמ"ל דין דבישראלית תקנו לכתוב ואותבינך לאינתו ובכהנת אהדרינך למדינתך:
בתוס' ד"ה אתאן לר"י אסיפא בלא רישא כו'. לכאורה קשה כיון דלפי התוס' שפי' כתב לה שדה שוה מנה במאתים היינו שפי' לה שלא יהיה לה פרעון רק מזה א"כ האיך מצינן לומר אחריות ט"ס בזה הא הוי בפי' בלא אחריות נהי דמחילה דידה לענין גוף המנה לאו כלום היא מכל מקום לענין אחריות דמשעבדי דמצי למחול מהני דהא הוי כפי' ועוד לא גרע ממקצת אחריות דלא אמרינן ט"ס. ואפשר דהתוספת מפרשי לסיפא דהן שני דברים דכתב לה שדה שוה מנה הוא דין אחר והא דולא כתב לה כל נכסי וכו' הוא מילתא אחרא דכתב לה סתם מאתים ולא כתב אחריות וקמ"ל דאחריות ט"ס וכולה בבא צריכה דסיפא קמ"ל בכתב שוה מנה במאתים דלא מהני מחילה דידה דמרישא דרישא ליכא למישמע זה דהא כיון דאין אונאה לקרקעות י"ל אפשר דלדידה שוה לה מאתים דאפילו בפדיון הבן מהני כשמקבל הכהן בה' סלעים חפץ אף דלא שוה כמבואר ביו"ד גבי עגל זה לפדיון הבן ע"ש קמ"ל דלענין כתובה לא מהני אף בקבלה עלי' במאתים: