בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק רביעי נערה שנתפתתה · הלכה ותוספות סוגיא דנערה שנתפתתה
מקודם נתרץ קושית התוספות בד"ה או דלמא וז"ל והא נמי דפריך לרבה מר"ש דפוטר טעמא דלא עמד בדין וכו' דליקשי איהו לנפשיה וכו'. ולפעד"נ לתרץ דלר"ש יש שני עניינים בקנס דפטור מקרא שבועה דבלא עמד בדין הטעם דהוי כפירת דברים שאין משלם ע"פ עצמו ואחר עמדו בדין פטור מקרא דוכיחש. ולפ"ז ודאי דל"ק לאביי דע"כ צריך ר"ש לומר הטעם משום שאינו משלם ע"פ עצמו בכדי שנדע שהמחלוקת הוא בלא עמד בדין דאם הי' אומר הטעם משום דכתיב וכיחש הי' הטעות להיפך דה"א כיון דנקט קרא דוכיחש דמיירי בעמד בדין דדוקא בעמד בדין פליג ר"ש ארבנן וס"ל דקנס קא תבע משום דקייץ וגם אי מודה מחייב כיון דעמד בדין ופטור משום קרא דוכיחש ורבנן פליגי וכמו דפליגי בברייתא שניה אבל בלא עמד בדין ה"א דסבר כרבנן דבו"פ קא תבע משום דלא שביק אינש מידי דכי מודה ומיפטר וכו' משא"כ לרבה לפי מה דמסיק דיליף מונתן ופריך ת"ל וכיחש ת"ל ונתן וכו' אלמא אע"ג דס"ל לרבה דאחר שעמד בדין הוי ממון לענין להתחייב בהודאה ומ"מ פוטרין אותו מק"ש אפילו לא הוי כתיב וכיחש מכח קרא דונתן ומשום שכיון דלא זכתה תורה לאב עד שעת נתינה א"כ בבו"פ ג"כ פטור מק"ש דהא לא זכתה תורה לאב בו"פ עד שעת נתינה דהא מהאי טעמא אינו יכול להוריש לבניו והרי הן לעצמה קתני כמ"ש התוס' בר"פ דהא לשיטת רש"י אפילו במסקנא דיליף מקרא דונתן אי מודה מחייב כמ"ש התוספות בדיבור זה לשיטת רש"י וז"ל דהא אפילו במסקנא וכו' וכיון דגם בקנס אי מודה מחייב ואפ"ה פטור מק"ש משום קרא דונתן אלמא בק"ש בהורשה לבניו תליא והטעם אבאר לקמן אי"ה א"כ ה"ה בבו"פ דא"י להוריש מקרא דונתן דג"כ פטור מק"ש וכ"כ הפנ"י בהדיא דמקרא דונתן אפי' בבו"פ פטור מק"ש ע"ש (ומ"ש הפנ"י דא"כ מאי פליגי ר"ש ורבנן אי בו"פ קא תבע או קנס קא תבע הא אפילו בו"פ קא תבע פטור ע"ש תמוהין דבריו דהא רבנן לא ס"ל הדרשה דונתן וס"ל דאחר שעמד בדין מוריש לבניו ור"ש לדבריהם דרבנן קאמר למסקנא) ולפ"ז מקשה אביי שפיר דל"ל לר"ש הטעם משום שאינו משלם קנס ע"פ עצמו דאיכא למיטעי דבעמד בדין חייב הו"ל למיתני הטעם משום קרא דונתן דהיה משמע דאף דעמד בדין ואפילו בו"פ דפטור מק"ש ומכ"ש בלא עמד בדין ומשני לדבריהם דרבנן קאמר דלרבנן יש להם לפוטרו בלא עמד בדין מטעם לא שביק אינש מידי דקייץ. ומה שהקשו עוד התוס' על רש"י דה"ל לומר דממון הוי להתחייב בהודאה. נלפענ"ד לתרץ וגם ליישב מה שהקשה המהרש"א על רש"י שכתב דרק בבו"פ תובע לרבנן ובשבועות אמרינן אף בו"פ תובע וגם ליישב הגירסא דממונא הוי ומתחייב עלי' ק"ש שדחקו עצמם התוס'. ומקודם ניישב קושית התוס' בד"ה שאינו משלם ע"פ עצמו ומה שהקשו דהא בעינן יחוד כלי. והנה בספר הפלאה תירץ דיחוד כלי לא בעינן רק למ"ד ש"ד והוי ש"ק דאינו חייב ק"ש ויחוד כלי הוי כמחילת שיעבוד ע"ש. והוא תמוה דל"ל דנקט ר"ח יחוד ולא אמר ר"ח סתם שמחל לו השיעבוד כמו במודה במקצת דחייב שבועה במחילת השיעבוד. ועוד דהא התוס' כתבו דמהני יחוד כלי למשכון ובמשכון לא הוי מחילת שיעבוד כלל דאטו בשט"ח ובמשכון נמחלה השיעבוד קרקע. לכן נראה לתרץ דהנה הרמב"ם לא פסק כלל דבעינן יחוד כלי ותמהו עליו ולתרץ דבריו נראה דס"ל דהא דבעינן יחוד כלי הוא דוקא אי נימא דשל"ד ומבואר לקמן ד' פ"ו דאמר ר"כ לר"פ לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה אמר לא ניחא לי דליעבד מצוה מאי א"ל מכין אותו עד שתצא נפשו וכיון דליכא שיעבוד נכסים כלל ודאי דל"ד לפקדון וגזילה דהא אינו תובע ממנו שום דבר רק עשות מצוה אבל אי ש"ד שהנכסים נקנין לו לשיעבוד ודאי דחייב אפי' בלא יחוד כלי דהא יחוד כלי למשכון הוא ומהני כמ"ש התוס' בד"ה מאי לאו ע"ש ומשכון בשעת הלואה אינו קונה רק לשיעבוד בעלמא ואפ"ה חייב ק"ש אלמא קנין שיעבוד חשיב להתחייב עליו ק"ש וכיון דש"ד בכל הנכסים מ"ל אם תובע ממנו חפץ א' מכלל הנכסים המשועבדים לו מדאורייתא או שיחד לו חפץ א' לשיעבוד דודאי אי אמר לו שור שבשורי מכור לך ואח"כ כפר ונשבע דחייב ק"ש אף שהשור אינו מיוחד ואף שלא נשתעבדו לו עד אחר שעמד בדין מ"מ כיון שהב"ד הגבו לו המטלטלין דמי לפקדון שתובע ג"כ חפצים משא"כ אם של"ד דאין הב"ד יכולין להגבות לו מטלטלין אף כשיתחייב אפילו בשעת תביעה אין להתובע חיוב כי אם מצוה ול"ד כלל לפקדון ואף דבב"מ הוא אליבא דר"י ור"ל דס"ל דש"ד נראה דהנה הא דקיי"ל ש"ד היינו דוקא בקרקעות אבל במטלטלין הרבה פוס' ס"ל דשל"ד וממילא לא שייך במטלטלין גביית ב"ד רק דמכין אותו לקיים מצוה כמ"ש התומים בסימן ע"ו ס"ק ז' ולענין ק"ש לא מחייב ק"ש על שיעבוד קרקעות רק על שיעבוד מטלטלין. והא דבמטלטלין של"ד יש בו מחלוקת הפוסקים דהרמב"ן ס"ל דאפילו במטלטלין ש"ד רק דרבנן עקרו לשיעבודא. ונראה דתליא בהא שכתבו התוס' בד"ה מאי לאו כשעמד בדין וז"ל דאפי' יחוד כלי למשכון מהני ע"ש ובב"מ דף מ"ח אמרינן דלר"ל דס"ל דמשיכה מפורשת מן התורה לא משכחת לה יחוד כלי רק בנטלו וחזר והפקידו אלמא דאפילו במשכון שהוא רק קנין שיעבוד סגי לר"י במעות ולר"ל בעינן משיכה דאלת"ה משכחת לה יחוד כלי במשכון בלא חזר והפקידו ועיין בנמ"י בסוגיא דהילך בב"מ דמשכון לא נקנה למשכון רק במעות ולא במשיכה וחולק על התוס' דהכא דס"ל דגם במשיכה מהני לשיעבוד של המשכון עכ"פ מוכח דבעינן קנין גם לשיעבוד נכסים ולכך גבי קרקעות דמהני בהו קנין כסף ומשתעבדי מדאורייתא בעינן משיכה לר"ל וממילא אף השיעבוד מטלטלין ע"י מעות אבל במטלטלין דבעינן משיכה לר"ל לא נשתעבדו רק ע"י משיכה. ולפ"ז א"ש בב"מ. דף מ"ח דמייתי סייעתא לר"ל מקרא דלא אהדר תשומת יד דבשלמא לר"ל א"ש משום דלא מהני יחוד כלי מדאורייתא רק בנוטלו דהא מדאוריי' בעינן משיכה לר"ל וממילא אף השיעבוד במטלטלין לא נקנה במעות משא"כ לר"י קשה מ"מ לא אהדר קרא לתשומת יד דהא אפילו יחוד כלי לא בעי לר"י שכל המטלטלין נקנין לו לשיעבוד על המעות וכיון דלא אסיק לר"י בתיובתא מקרא מוכח דלאו ראיה גמורה הוא מהא דלא אהדרי' קרא ומה"ט פסק הרמב"ם שפיר דלא בעינן יחוד כלי כיון דפסק כר"י דמעות קונות ממילא אף בלא יחוד נשתעבדו לו כל המטלטלין ואף דחז"ל עקרו קנין מעות היינו דוקא לענין משעבדי משום פסידא דלקוחות אבל לענין מיני' לא עקרו והוי דומיא דפקדון שתבעו חפץ משום דש"ד:
ועוד דלענין ק"ש אוקמוהו אדאורייתא כמו גבי מעילה בב"מ שם דמייתי קרבן מעילה ע"י קנין מעות אף שעקרו חז"ל קנין מעות ולפ"ז ל"ק קושית התוספות בכאן דהכא אליבא דר"ש קיימינן דס"ל מעות קונות וס"ל בקנס ש"ד דמלוה הכתובה בתורה היא וממילא כל המטלטלין משועבדים אפי' בלא יחוד כלי דבשעת ביאה נשתעבדו ובשעת ביאה כמתן מעות דמיא כמבואר בע"ז פ' השוכר את הפועל לכך פירש טעמא דאינו משלם ע"פ עצמו דאי היה משלם ע"פ עצמו הוי בשעת העמדה בדין ככופר בכפירת כלי דאילו היה מודה הוי משתעבדי לי' כל המטלטלין מש"ה כשתבעו עכשיו בב"ד הוי כתבעו כלי ולכך חייב ק"ש ואפי' לשיטת הרשב"א בקידושין שכתב הטעם בהא דשל"ד במטלטלין שירדה תורה לסוף דעת המלוים שאין להם סמיכת דעת על המטלטלין ע"ש נראה דבקנס שהוא מלוה הכתובה בתורה ושהתורה שיעבדה כל כסף ומיטב ודאי דכל המטלטלין משועבדים ויש ראיה לדברי הרמב"ם מב"ק דף ק"ד ע"ב מוקי לה באין גזילה קיימת ולא משלם הבן חומש משום דאין חיוב ק"ש על כפירת שיעבוד קרקע ע"ש דקשה ממ"נ אי ליכא יחוד כלי אפי' האב אינו משלם חומש ואי איכא יחוד כלי אפילו הבן משלם דהבן ג"כ מחויב להחזיר המשכון שהופקד אצל האב אלא ודאי דלא בעינן יחוד כלי כלל למאי דשיעבודא דאורייתא דמעות קונות מדאורייתא ועכצ"ל דמדאורייתא אשתעבדו נכסי ולמ"ד שיעבודא דאורייתא ורש"י לא גרס שם הא דרב ושמואל ואפי' לתוס' דגרסי צ"ל דאחר שעמד בדין ושיעבדו הב"ד הנכסים ש"ד. ולפ"ז מיושב קושית המהרש"א על מה שפרש"י דלרבנן רק בו"פ, קא תבע ובשבועות קאמר הש"ס דלרבנן אף בו"פ קא תבע ולפי דברינו ניחא דכאן בש"ס קאמר ר"פ ור"פ הוא דס"ל דשל"ד וא"כ צריך דוקא יחוד כלי וס"ל לרש"י כשיטת התוס' בב"ב ס"פ ג"פ דמאן דס"ל דשל"ד אפילו שיעבוד בפי' בשטר לא מהני ע"ש והיינו דאין קנין לשיעבוד מן התורה ולפ"ז לא משכחת לה יחוד כלי רק בקנין גמור שמוכר לו הכלי לגמרי בעד החיוב של האונס ופיתוי בק"ג במעות או במשיכה וא"כ צ"ל דרק בו"פ קא תבע דאא"ל דגם קנס קא תבע הא מבואר בח"מ סי' ר"ג ס"י דבמקנה דבר שאינו מועיל קנין עם דבר המועיל די"א דנתבטל בו הקנין וי"א דקונה והט"ז סי' רט"ז סעיף ה' כתב וז"ל דכל זה לגבי מתנה אבל לגבי מכירה לכ"ע בטיל דזה יוכל לומר כיון שכללתו אותם בסך אחד היתה המכירה א' וגם שוה בעיני הרבה ולא אקח אחד מהם כפי שומת האנשים וכו' ע"ש וא"כ אי גם קנס קא תבע א"כ היחוד כלי הוא ג"כ על הקנס ועל הקנס לא מהני קנין מטעם דשלב"ל וא"כ על הבו"פ ג"כ לא מהני הקנין כיון דבב"א הוא ויכול לומר הלוקח אני צריך לכל הכלי וע"כ הוצרך רש"י לומר דרק בו"פ תובע משא"כ בשבועות דאמר הש"ס דאף בו"פ תובע הוא ר"י ור"י ס"ל דמעות קונות וש"ד ולא צריך יחוד כלי כנ"ל וא"כ י"ל דגם קנס תובע. ולפ"ז מיושב נמי דא"צ למחוק הגירסא דממונא הוי וחייב עליה ק"ש מה שדחקו בזה התוס' בד"ה א"ל ממונא הוי ע"ש די"ל דאביי סובר דאמאי דא"ל רבה ממונא הוי לק"ש הוי בלא יחוד כלי וכנ"ל ולכך מותיב לי' מברייתא דוכיחש וע"ז משני דממונא הוי להורשה לבניו מה שאמרתי לך דמחייב ק"ש היינו ע"י יחוד כלי ומה שאמרתי דממונא הוי להורשה לבניו דאם לא הי' לו דין ממונא להורשה לבניו לא מהני יחוד כלי דאי קנס לאו ממונא הוי להורשה לבניו מכ"ש דלא הוי ממונא לקנותו לאחרים וכיון דזה לא קנה הקנס ממילא לא קנה זה הכלי דהא לא חשיבי מעות כלל לקנות בזה הכלי אבל כיון דהוי ממונא להורשה א"כ מהני יחוד כלי דקנה במעות הקנס וחייב ק"ש וס"ל לרש"י דאפילו אם נקנה לו הכלי מחמת קנין מעות לא מיקרי עוד קנס וקנה להרמב"ם דס"ל דמלוה קונה או בהנאת מחילת מלוה ולא כמ"ש התוס' בד"ה מאי לאו כשעמד בדין ע"ש ומש"ה חייב ק"ש ביחוד כלי וע"ז הוקשה לו ממתניתין דא"י להורישו ותירץ דהוא אמר דממונא הוי לשאר קנסות או באונס ופיתוי כשעמד בדין ובגרה וא"כ משכחת לה דחייב ק"ש ע"י יחוד כלי אבל בלא יחוד כלי אפי' עמד בדין ובגרה ומתה פטור מק"ש מטעם קרא וכיחש וא"כ ל"ק קושית התוס' על רש"י אמאי ל"ק רבה דממונא הו"מ אפילו באונס ופיתוי לענין הודאה ולפי הנ"ל ניחא דרבה הוצרך לומר לענין הורישו לבניו דמועיל לענין ק"ש משא"כ חיוב הודאה דאינו מועיל לענין ק"ש לפרש"י ובזה נ"ל לפרש קושית התוס' בד"ה ונשבע והודה לר"ש מהו שהקשו וז"ל דה"ל למיבעי אליבא דרבנן אם פי' דקנס תובע וכו' ע"ש וצ"ל ע"כ דקושיתם היא רק לפרש"י דהא לשיטתם הוי האיבעיא רק לר"ש דמתניתין מטעם דלא הוי ממונא להוריש כמ"ש התוספות בד"ה או דילמא ע"ש ולפי הנ"ל גם לשיטת רש"י ל"ק דעיקר האיבעיא לר"ש דס"ל בב"מ דמעות קונות ולא צריך יחוד כלי מיבעיא לי' שפיר אי מחויב ק"ש או לא אבל לרבנן אליבא דר"ל דס"ל דמשיכה קונה ולא מהני מעות הלואה לקנות שיעבוד מטלטלי כמש"ל צריך דוקא יחוד כלי לקנין גמור וממילא מחויב ק"ש כיון דכופר לו הכלי ולכך הוי ניחא ליה טפי למיבעיא אליבא דר"ש ואף דלרבנן דמדרבנן ומעלה מעל היה יוכל ג"כ למיבעיא בעיא כגון במשך לו כלי למשכון וכמ"ש התוס' ואפשר דעדיין לא פשיטא לדין זה כיון דלא ידע מן הברייתא דומעלה מעל דמיניה מוכח לר"ל דין זה דמייחד לו הכלי דמהני:
ועתה נבוא לתרץ בתוס' ד"ה מאי לאו כשעמד בדין אלא לר"ע דלא מחייב ק"ש אלא כשנוטלו ממנו וחזר והפקידו אמאי פוטר ר"ש הכא הואיל ועמד בדין ונוטלו ממון גמור הוא וכו' ע"ש. ועיין מהרש"א שהקשה דהא לר"ש כ"ע מודי דמעות קונות. ותירץ דמכל מקום הקושיא לרבנן דל"ל לרבוייא מקרא דומעלה מעל הא משיכה קונה ע"ש. והנה בב"מ דף מ"ח הקשו התוס' ג"כ קושיא זו ותי' כקושית מהרש"א כאן ע"ש. ולכאורה קשה על דבריהם מה שתי' מהרש"א כאן וגם קשה דלמה שינו בדבריהם דכאן תירצו תירוץ אחר. ולפעד"נ לתרץ דהנה לכאורה יש לתמוה על קושיתם דהא לפי שיטת התוס' אפי' אחר שעמד בדין אי מודה מיפטר א"כ משכחת לה שיחד כלי אחר שעמד בדין שכבר מתו העדים דאז הוי מודה ומיפטר ויחד לו כלי דכשיתחייב בדין פעם שנית ע"פ עדים שיהיה הכלי קנוי לו ואילו לא הי' גלי רחמנא וכיחש הוי ממון גמור אחר שעמד בדין וחייב ק"ש וכיון דגלי רחמנא וכיחש דאי מודה מיפטר כמ"ש התוס' בד"ה דאחין בעי למיהוי ע"ש וממילא לא מהני יחוד כלי דכיון שאינו מקנה לו הכלי מיד והוי דשלב"ל דדילמא מודה ומיפטר כמ"ש התוס' בד"ה ר"ש פוטר ע"ש ולכך פטור מק"ש ועכצ"ל דקושית התוס' היא אליבא דשיטת רש"י דס"ל דחייב בהודאה אחר שעמד בדין ומקשה התוס' שפיר דממון גמור הוא אחר המשיכה ולפ"ז א"ש דלא היו יכולין לתרץ דר"ש ס"ל דמעות קונות מכח תי' מהרש"א דא"כ תקשי לרבנן ל"ל קרא דומעלה מעל כיון דע"כ בנוטלו וחזר והפקידו משא"כ בב"מ דשם קושייתם היא אליבא דמסקנא דר"ש פוטר לרבה במודה אפילו אחר שעמד בדין מקרא דונתן ומק"ש מקרא דוכיחש פטור אפילו בעמד בדין ובגרה וע"כ מיירי שהיה היחוד בשעת העמדה בדין אחר שבגרה שאל"כ בלא קרא דוכיחש פטור דהא ליכא יחוד כלי כיון דהוי דשלב"ל כיון דמודה ומיפטר מקרא דונתן וע"כ מיירי שהיה יחוד כלי אחר שבגרה ומכל מקום פטור משום דמעיקרא קנס וע"ז מקשי התוס' שפיר הא בעמד בדין ובגרה אחר משיכה ממון גמור הוא ותירצו שפיר דלר"ש מעות קונות ול"ק שוב לרבנן ל"ל ריבוי דומעלה מעל דז"א דהא בעינן הריבוי היכי דעמד בדין גרידא דאי לאו הריבוי דומעלה מעל היינו ממעטין מוכיחש היכא דעמד בדין גרידא דפטור מק"ש והיינו אומרים כסברת ר"ש מדגלי קרא דוכיחש ממילא הוא מודה ומיפטר וליכא יחוד כלי דהוי כדבר שלא בא לעולם ומש"ה פטור מק"ש ולכך צריך ריבוי דומעלה מעל:
ועתה נבוא לתרץ קושית התוס' ד"ה לא בשלא עמד וא"ת אי בשלא עמד בדין פשיטא דלא מתחייב ק"ש דלא מידי וכו' ע"ש. ולפעד"נ דהנה לכאורה קשה עמד דברישא נקט וד' וה' ומש"ר ובסיפא נקט שאר ענייני קנס. ועוד דר"ש צריך מיעוטא לפטור ורבנן צריכי ריבוי לחייב. וכן הקשה בס' הפלאה ולתרץ כל זה נראה דהנה המהרש"א בב"ק דף מ"ו בתוספות ד"ה ואפילו ניזק כתב וז"ל דאע"ג דלא קיי"ל כמ"ד בגמל האוחר כו' ולא מיקרי מודה בקנס וכו' מוכח דאי הוי מודה לא מיפטר משום מודה בקנס כיון דאיכא סהדי דדרף אחריו ליכא למיתלי אלא בשור ע"ש וכן המ"ל פי"א מהל' אישות הלכה ח' בד"ה ודע דלרז"ה חרשת ושוטה כתב וז"ל ולא שייך הכי למימר מודה בקנס פטור דדוקא בעיקר הדבר אמרינן מודה בקנס פטור כגון באומר אנסתי את בתו של פלוני אבל כשהאונס לא מפיו אנו חיין אף שהוא בידו לפטור עצמו באיזה טענה ולא טען חייב וזה פשוט (אמת שדברי המ"ל תמוהין קצת דבב"ק דף מ"ג משמע דאם העדים אינם יודעים אם תם או מועד ואמר מרא דמועד חשיב מודה בקנס ואפשר דשא"ה דאפי' לא טעין כלל דפטור עד שמביא עדים דמועד הוא משא"כ גבי בתולה דצריך לטעון דוקא שהיתה בעולה וכשלא טען מחזיקין אותה בבתולה לכך לא הוי מודה בקנס) וע' בתומים סי' פ"ח ס"ק י"א שכתב בפשיטות דכ"ע מודי דהיכי דמחויב גוף הקנס ע"פ עדים רק שהספק בתשלומין דחייב בזה לא מקרי מודה בקנס רק מודה בתשלומי קנס ע"ש הרי מצינו לפעמים שההודאה יכול לחייב בצירוף עדים א"כ י"ל דהא דמשני בשלא עמד בדין היינו בשלא עמד בדין עדיין רק עכשיו עמד בדין ויש לו עדים שא"י לחייבו כ"א בצירוף הודאתו ולמהרש"א משכחת לה בפשיטות שראו הרדיפה אחר הנערה ובשעת ביאה לא הכירו אם הוא הרודף או אחר (כך). ולפ"ז מיושב קושית התוס' דהא דאמר לא בשלא עמד בדין היינו שאין תובע כבר העמדתיך בדין רק עכשיו מעמידין בדין בעדים בכה"ג שא"י להתחייב ע' העדים רק בצירוף הודאתו וכפר והודה אח"כ דאי לאו קרא דוכיחש היה חייב ק"ש כיון דכפר ממון דאי מודה היה מתחייב בצירוף העדים. אמנם מקרא דוכיחש ודאי דפטור ל"מ לשיטת רש"י דס"ל דבקנס אפילו אי מודה היה מחייב פטור מק"ש וה"ה הכא אלא אפילו דעת התוס' דס"ל דהא בהא תליא נראה דהיינו דוקא אחר שעמד בדין פ"א בזה כתבו התוספו' שפיר דאילו מודה היה מתחייב שכבר נעשה ממון ויצא מתורת קנס וחייב ק"ש משא"כ הכא שלא עמד בדין כלל וקנס גמור הוא דהא כתבו התוספות בב"ק דף ע"ב בד"ה סיפא דמיקרי קנס לענין להורישה לבניו עד דאמרי חייב אתה ליתן לו רק שההודאה כי האי אינו פוטרו כיון שאינו נקרא מודה בקנס רק בתשלומי קנס אבל ודאי דעדיין שם קנס על הממון שתובעו כיון שעדיין לא עמד בדין ופטור מקרא וכיחש דאינו דומה לתשומת יד דכופר בקנס הוא וכן בהפיל שן ומשכחת לפי' המהרש"א בפשיטות שראה הרדיפה ומיושב קושית התוס' דהיה צריך להביא קרא דוכיחש דלא היה יכול לפוטרו מקרא דאשר ירשיעון כיון דאילו מודה היה מחייב ע"פ צירוף העדים אבל מרישא מרבנן דמיירי בתובעו כפל מקשה שפיר אי דלא עמד בדין כפילא מי איכא ולא כפרש"י שם דהא משכחת לה בכה"ג. ועוד דה"ל להש"ס להקשות כלשון התוספות אשר ירשיעון אלקים מיבעיא ליה. ועוד דאמאי מקשה מכפל דוקא ולא מקשה מאונס ופיתוי וסתמא הל"ל קנס מ' איכא. לכן נראה דהקושיא היא מכפל ומקשה מכח דאם לא נתן לו את הקרן עדיין חייב ק"ש משום קרן ואי כבר נתן לו את הקרן ותובעו עכשיו רק הכפל ומביא עידי הגניבה בשביל הכפל אינו חייב כפל כלל דכפל לא מיחייב רק כשנמצא הקרן ביד הגנב בשעה שמביא העדים כמ"ש רש"י בב"ק דף ס"ח בד"ה הרי חזרה הקרן לבעליו ע"ש אם לא שעמד בדין כבר ע"ש. ובזה א"ש מאי דמקשה מכפל דמהאונס והמפתה לא היה יכול להקשות דהמ"ל דמיירי בעמד בדין עכשיו ומביא עדים דאינו חייב רק בצירוף הודאתו כנ"ל. ואף דממש"ר ג"כ הי' יכול להקשות מ"מ כיון שלא היה יכול להקשות מכולהו נקט הקושיא מכפל דנקט בראשונה. ובזה א"ש הא דנקט ר"ש בסיפא קנסות אחרים ורבנן ברישא קנסות אחרים דרבנן דנקטו כפל ומש"ר דמינייהו מוכרח דמיירי בעמד בדין דבלא עמד בדין קשה כפילא מי איכא ואונס ומפתה נקט משום רבותא דאף ע"ג דאיכא למידרש מקרא דונתן דפטור מ"מ חייב וסיפא דחשיב שאר דברים צ"ל דהנה יש להבין מאי פלוגתא בין ר"ש לרבנן דלר"ש צריך מיעוט ולרבנן צריך ריבוי. וכן הקשה בספר הפלאה. וצ"ל דתרווייהו ס"ל קרא דוכיחש וקרה דומעלה מעל רק דר"ש ס"ל דהוי כלל ופרט וכלל דוכיחש כלל ופקדון ותשומת יד פרט ומעלה מעל חזר וכלל וכן הוא בתורת כהנים בהדיא ע"ש לכן אי אתה דן אלא כעין הפרט דומיא להפרט ממש ורבנן דרשי לי' בריבוי ומיעוטא וריבוי ואין ממעט אלא מאי דלא דמי לכלל וכך היא המידה בתורה כמבואר בערובין דף ק"ז ובשאר מקומות ולכך רבנן לא ממעטי אלא מה שהוא עדיין קנס ור"ש ממעט אפילו מה שהוא עיקרו קנס. ולפ"ז א"ש מה דנקט ר"ש קנסות אחרים של עבד או הפלת שן משום דבהנך משכחת לה דבהודאתו יכול לחייבו בצירוף העדים וראה ר"ש דרבנן לא נקטו כללא וכיחש רק ריבוי דומעלה מעל דזהו הוי כמו פרט וכלל או במיעוט וריבוי דמידה הוא בתורה דריבה הכל אף מה דל"ד לכלל ולזה אמר ר"ש דאם לא נתפוס קרא דוכיחש דליהוי כלל ופרט וכלל א"כ אפילו בכה"ג באנסתי או פתיתי דמשכחת לה בצירוף עדים וכו' היה ראוי לחייבו אף שלא עמד בדין אע"כ קרא דוכיחש הוי כלל והוי כלל ופרט וכלל וצ"ל דומיא לפרט ממש וממעטינן אפי' עמד בדין ובגרה משום דעיקרו קנס. ולפ"ז א"ש לעיל דברי התוספות ד"ה ר"ש שהקשו מאי יחוד כלי שייך כאן דהוי דשלב"ל וקשה דהא דהוי דשלב"ל הוא רק מטעם מודה ומיפטר ולכך אמר ר"ש שאינו משלם קנס ע"פ עצמו וכן הקשה בספר הפלאה וכן קשה על תירוצם שתי' דחדא ועוד קאמר מאי חדא ועוד הוא דהא הכל חד טעמא הוא לפי שאין משלם קנס על פי עצמו ולפי הנ"ל מקשה שפיר דהא לפי טעמא דאין משלם ע"פ עצמו היה מחייב בכה"ג דאם היה הודאתו בצירוף עדים דאז משלם ע"פ עצמו והיה דינו דחייב ק"ש ולכך מקשי דמאי יחוד כלי שייך דהוי דבר שלב"ל דאף אי היה מודה בצירוף העדים היה חייב מ"מ הוי דבר שלב"ל קודם שעמד בדין דעיקר הטעם דקנס הוי דשלב"ל הוא מטעם דגברא לאו בר חיובא הוא כיון דלא אמרו לו הב"ד חייב אתה ליתן לו כמ"ש התוס' בב"ק דף ע"ב ד"ה סיפא וא"כ לא שייך יחוד כלי וממילא ליכא ק"ש אף בהודאה עם צירוף עדים דמשלם ע"פ עצמו ומתרצינן דחדא ועוד קאמר כיון דהכא מיירי בליכא עדים כלל דהא מה"ט קאמרי רבנן דבו"פ תובע ולכך קאמר דאין משלם ע"פ עצמו. ולפ"ז מיושב דברי התוספות ד"ה הפלת את שינו שהקשו מאי יחוד כלי שייך גבי עבד וכו' וא"ל כגון שהפיל שינו וסימא את עינו או שתבעו על מע"י וכו' דלר"ש דא"ל בהדיא דצריך גט שחרור ס"ל דיוצא בשינו ועינו וכו' ע"ש לכאורה דבריהם תמוהין דממ"נ אם הקושיא היא למסקנא דאיירי בעמד בדין משכחת לה דיחד לו כלי על מע"י דבעמד בדין ודאי הוא מ"י שלו דהא לא הוי אלא מעוכב גט שחרור ומעוכב גט שחרור הוי מ"י לעבד כמבואר בגיטין דף מ"ב ואי קושיתם על לא עמד בדין ל"ק כלל דהא כתבו התוס' דבלא עמד בדין הוי וכיחש רק אסמכתא בעלמא דבלא"ה הוי כפירת דברים ולפי הנ"ל אתיין דבריהם שפיר דדרשא דוכיחש הוי דרשה גמורה לענין דחייב עצמו עם צירוף עדים ומקשה שפיר דבלא עמד בדין בכה"ג לא הוי יחוד כלי אמנם לפי מש"ל דלר"ש ל"צ יחוד כלי ל"ק קושית התוס' הנ"ל:
ועתה נבוא לתרץ קושית התוס' בד"ה א"ה ת"ל וכיחש וכולה מילתא ילפינן מוכיחש, דאף דלא הוי ממון להורישו לבניו ילפינן מהתם וכו' ע"ש. ולכאורה תמוה הא בהדיא מבואר בב"ק דף ע' בגנב וטבח משל אביו ואח"כ מת אביו דאפילו ר"ש מחייב התם דר"ש לא פליג במתניתין רק בטריפה ובחולין בעזרה אבל בהא מודה ומוקי לה התם בדף ע"א בעמד בדין אלמא אחר שעמד בדין אפי' ר"ש מודה דיכול להורישו לבניו והכא מסקנת התוספות דלאביי בכל קנייות א"א מוריש מקרא דוכיחש. והפ"י העיר קצת מזה. ולפע"ד נראה לתרץ דהנה התוס' בב"ק ע"ב בד"ה סיפא כתבו דרבה ור"נ פליגי אסוגיא דהתם וס"ל בכל קנסא יכול להוריש אפילו קודם שעמד בדין רק קנס דאונס ומפתה א"י להוריש משום דאותו דבר שהקנס יוצא ממנו דהיינו הבת א"י להוריש וכו' ע"ש. ונראה דהא דא"י להוריש קנס לבניו הוא מטעם דבקנס הוי דשלב"ל כיון דכי מודה מיפטר והתוס' בב"ב דף קמ"ח בד"ה שכ"מ כתבו וז"ל דאין היורש יורש דשלב"ל והא דיורש פירות דקל היינו לפי שיורש גם גוף הדקל וכן הא דיורש הדירה משום דיורש גוף הבית ע"ש אמנם בח"מ סי' רי"ד בסמ"ע ס"ק כ"ו מוכח דהרשב"א ס"ל דיכול להוריש האויר אף דאין יורש הבית והאב א"י למוכרו מ"מ היורש יורשו. ונראה דתליא בזה דהא דאין היורש יורש דבר שלא בא לעולם הוא למאן דס"ל דאין העובר זוכה אפי' בירושה הבא מאליו אבל לאביי דס"ל בב"ב דף קמ"ב דירושה הבא מאליו שאני ואף דל"ל זכיה במכר ומתנה מכל מקום בירושה זוכה וידוע דלדשלב"ל גרע מדבר שלא בא לעולם ולכך לאביי היורש יכול להוריש אפילו הדשלב"ל ולזה לאביי יכול לירש שאר קנס אפילו קודם העמדה בדין דהיורש עומד במקום האב ממש ואפי' בדברים דלא שייך בהו זכי' רק בקנס דאונס ופיתוי א"י להוריש מטעם שכתבו התוס' כנ"ל ולר"ש אפי' כבר עמד בדין לא אמרינן כיון שכבר עמד בדין כבר נעשה ממון גמור של האב ויכול להוריש דז"א דהא גילה רחמנא וכיחש דאחר שעמד בדין הוא ממש כמו קודם שעמד בדין והדין שוה דבשאר קנסות יכול להוריש אפי' קודם שעמד בדין לאביי דס"ל ירושה הבא מאליו יכול להוריש אפי' בדבר שלא בא לעולם וקנס דאונס ופיתוי אפי' אחר שעמד בדין א"י להוריש כמ"ש התוס' בב"ק בקודם שעמד בדין דהוי זכות בתו ה"נ לאביי אליבא דר"ש אפי' אחר שעמד בדין מדגלי רחמנא וכיחש דפטור מק"ש אלמא דאחר שעמד בדין בקנס חשיב כקודם העמדה בדין ומקרי זכות בתו אף אחר שעמד בדין ומקשה לרבה דאמר בשאר קנסות קודם שעמד בדין א"י להוריש לאחר שעמד בדין יכול להוריש כיון דס"ל לרבה דקודם שעמד בדין א"י להוריש אלמא דלא ס"ל דירושה הבא מאליו שאני ומה שאינו זוכה במכר ומתנה אין היורש יורשו ואפ"ה אחר שעמד בדין יכול להוריש והוי ממון גמור לענין ירושה דלא ילפי מוכיחש לענין ק"ש ולענין שאר דברים חשיב קנס ממון גמור וא"כ גם באונס ופיתוי שוב לא מיקרי זכות בתו וא"כ דאחין בעי למיהוי ותירץ דהא גילה רחמנא ונתן דבקנס אינו מועיל העמדה בדין כלל וכלא עמד בדין כלל דמיא ומקשה שפיר ת"ל וכיחש ת"ל ונתן ומ"ש התוספות בשלמא לדידי כלומר אי הוי סבירא לך דכולא מילתא ילפינן מוכיחש ואפ"ה מצינן בב"ק לר"ש דיכול ועכצ"ל דירושה הבא מאלי' שאני וכו' הוי א"ש:
בגמרא כגון שעמדה בדין ובגרה. מכאן קשה לשיטת הראב"ד דס"ל דמפותה כשבגרה שהיא לעצמה דפטור משום דמחלה א"כ קשה הא חשיב בברייתא ג"כ פתית את בתי א"כ ת"ל וכיחש ת"ל ונתן מ"ל דגבי מפותה א"א לאוקמי כשעמדה בדין ובגרה מפני שמחלה וי"ל דמצי לאוקמי כשנתפתתה כשהיא קטנה דלאו בת מחילה ואתיא כרבנן דס"ל דיש קנס בקטנה ומשכחת לה שפיר בשעמדה בדין ובגרה א"נ כשפירשה שאינה מוחלת הקנס כמ"ש התוס' בסנהדרין דף ע"ג: