אור ברסלב
בית יעקב על כתובות פרק ראשון בתולה נשאת › דף ט:

בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא

פרק ראשון בתולה נשאת · דף ט:

דף ט.

בתוס' ד"ה כל היוצא. ולפי' קשה אמאי קרי לי' ספק א"א וכו'. ולפעד"נ דהתנאי אם לא יחזיר לזמן קבוע כגון אחר שנה ושהחזרה הי' ברשות המלך ובאם לא יתן לו המלך כתב פטור שיחזור מן המלחמה אחר שנה או יותר כפי הזמן שקבע אז יהי' גטו גט וכיון שדוד המלך הי' בידו להחזיקו במלחמה ושלא ליתן לו כתב פטור או ליתן פטור ולבטל הגט וכיון שקיום וביטול התנאי הי' ביד דוד מותר לישא אותה כמבואר באה"ע סי' קמ"ג ומ"מ הוי ספק א"א כיון שאפשר שיבוא אונס כגון שימות דוד ואחר ימלוך ויתן לו פטור דאז בטל הגט למפרע אף דלא חיישינן לכתחלה לאונסין מ"מ קרי לי' ס' א"א כיון שאפשר שיבטל הגט לא היה לו לדוד לעשות זה:

בגמרא אי למיתב לה כתובה. לכאורה קשה מה ס"ד לומר כן דחשש דאקרורי דעתא הוא משום כתובה. ונלע"ד דהנה כבר כתבתי בחידושי לאה"ע דאף דבדף ע"ה בתוס' ד"ה רישא כאן נמצא מבואר דלענין כתובה ומקח טעות יש חילוק בין שהה אחר נשואין שיכול להיות שנאנסה אחר החופה אז אמרינן כ"נ כ"ה אבל אם לא שהה אמרינן ודאי קודם אירוסין נעשה כיון שנעשה ברשות האב ע"ש היינו דוקא במקום שבא לבטל הרשות מכח מקח טעות אבל לענין איסור לא אמרינן כ"נ כ"ה דבחולין דף נ"א כתבו התוס' בד"ה המוציא מחבירו דדוקא לענין ביטול רשות אמרינן כ"נ כ"ה ע"ש והר"ן בסוגיא דקדשה ע"ת כתב דבמום אם אין מקפיד עליו אח"כ דהוי קידושין למפרע דלא חשיב מום א"כ ה"נ דוקא בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כשבא לבטל הקידושין אמרינן כ"נ כ"ה אבל אם בא ואמר שאיננו מקפיד ע"ז כלל לענין קיום המקח והקידושין ורוצה לקיימה שאין לו קפידא כלל בין בתולה לבעולה רק בא לשאול אם היא אסורה עליו מחמת ספק תחתיו לא שייך לומר סברא דכ"נ כ"ה כלל ע"ש בחידושי לאה"ע. ולפ"ז שפיר ס"ד דחיישינן לאקרורי דעתא אף לענין כתובה לר' אליעזר דס"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דהוי מקח טעות לגמרי וממילא אם הי' הבעל טוען להפסיד כתובה והיה בענין שא"א שיהיה לאחר נשואין היה הקידושין בטילין לר"א דדמי ממש למום. ואף שכבר בעל דודאי מקודשת היא מ"מ הא כתב הר"ן בדף ע"ג בקידשה ע"ת דכל שהיא מקודשת מחמת ביאה לא הוי אלא ארוסה וא"כ יש ספק ארוסה או נשואה ואי יש שהות תהי' ודאי נשואה ואין שהות הוי ודאי ארוסה ודבר זה נוגע הרבה לענין איסור כגון להטמא לה ולהפרת נדרים וגם נוגע לענין ממון אחרים כגון לענין ירושה וכיון שהדבר נוגע לענין איסור שפיר יש לחוש לאקרורי דעתא דאם לא היה מתקרר דעתו והיה בא לב"ד בטענות שמצאה בעולה אין לה רק דין ארוסה מ"מ צריך נשואין מחדש כמבואר בב"ש שם וממילא כשהיה בא לב"ד היינו אומרין לו שצריך נשואין מחדש והי' דנין עליו דין אירוסין קודם נשואין השניי' לכן חיישינן לאקרורי דעתא ולא יבוא לב"ד כלל ויחזיק אותה בתורת נשואין בלא נשואין חדשים ובזה לא שייך קושית התוס' הא איכא ס"ס דלענין דצריך לעשות נשואין חדשים לא שייך ס"ס שכתבו התוס' רק ספק אחד דאם קים לי' לא מיבעיא באשת כהן כיון דעיקר ההיתר הוא מחמת ספק דלאו תחתיו ודאי דצריך לנשואין חדשים אלא אפילו באשת ישראל מ"מ בליכא שהות שדנין עלי' דין מקח טעות משום דכ"נ ודאי דצריך לעשות נשואין וגם אין שייך לומר דנוקי בחזקת היתר דלא קים לי' דז"א דאדרבא לענין שיהיה צריך נשואין חדשים לא שייך כלל חזקת היתר דאדרבה איכא חזקת פנויה וע"ז קאמר הש"ס ניתב לה כלומר לא יבוא ריעותא אף דנתקרר דעתו דהר"ן בסוגיא דקידשה ע"ת כתב ובמומין ודאי לא הי' התנאי רק אם יקפיד ולזה קאמר הש"ס ניתב לה דאם יתקרר דעתו ולא יקפיד ממילא הקידושין קיימין וא"ל דלמא יתקרר דעתו אחר שכבר הקפיד שכבר נתבטלו הנשואין אף להר"ן י"ל דס"ל כשיטת הראב"ד הובא בח"מ באה"ע ס"ס ל"ח ס"ק מ"ו דכשמבטל ומוחל התנאי בעינן עדים דוקא ע"ש וכעין שכתבו התוס' בגיטין דף ל"ב בד"ה וכי סבר דלענין ביטול גט דאפילו בפניו בעינן ב' דאין דבר שבערוה פחות מב' א"כ ה"נ כשבא לבטל הקידושין מחמת המום צריך לבטל בפני ב"ד דאין דבר שבערוה פחות מב' וכן ע"מ שלא ימחה אהא בעינן מחאה בפני ב' ולהא ליכא למיחש:

בתוס' ד"ה אי למיתב וקשה אמאי מפסדת הכתובה הא איכא ס"ס. ולפעד"נ לתרץ דהנה עכצ"ל אפילו לדעת התוס' הא דלא קשיא לר"ג אמאי לא חשדינן ברצון ובר"ג לא שייך תירוצם דבמנה השני' ליכא ס"ס דאי לאו תחתיו אינו מגיע לה אלא מנה וכן הקשו המפרשים. ועכצ"ל דהתוס' ס"ל דארוסה ל"ל כתובה וכיון דמיירי בשהה אחר החופה כמ"ש התוס' בדף ע"ו וא"כ לר"ג דאיכא חזקת הגוף דהביאה היה אחר החופה וכבר נתחייב לה כתובה בשעת החופה א"כ חשש דרצון הוי כאילו אמר א"י אם פרעתיך וכמ"ש המהר"ש משא"כ לר"י דל"ל חזקת הגוף וממילא איכא חשש שמא קודם החופה נבעלה ברצון ולא נתחייב לה כלל והוי כא"י אם נתחייבתי לך דארוסה אין לה כתובה (אמת דהסברא דרצון הוי כא"י אם פרעתיך לא ברירא לפענ"ד דאי אם פרעתיך אינו חייב רק במקום שספק נופל בטענותיהם אבל במקום שספק לב"ד בלא טענותיהם כגון הכא שאין לה דמים וידוע דנבעלה ויש ספק לב"ד אפי' בלא טענותיהם אם קודם אירוסין או אח"כ והתוס' בב"מ דף ק' בד"ה וליחזי כתבו דבדררא דממונא מהני תפיסה וא"כ אפי' אם כבר פרע לו ותפס הי' מהני תפיסה מכ"ש כשהוא מוחזק בממון כבר מקודם דאינו חייב ליתן. אף דשם כתבו התוס' דבטוען שמא לא מהני תפיסה ומ"מ הא כתבו שם דבמוחזק מקודם מהני תפיסתו אפילו בשמא והכא הוי מוחזק במעותיו מקודם ובודאי אין לחלק בין אם שכנגדו טוען ברי או לא דנגד להוציא ממון לא אמרינן ברי עדיף. ואף שכתב התומים בכללי תפיסה דלא מהני תפיסה בדררא דממונא רק בגוף החמץ שיש חזקת מ"ק להתוס' מ"מ הא הכא בממון שהוא שלו מקודם יש לו ג"כ חזקת מ"ק. והא שכתבו התוס' בב"מ דף צ"ד בד"ה ולימא דהוי כא"י אם פרעתיך עתיך ושם הוי דררא דממונא דקתני זה אומר א"י וז"א א"י דיחלוקו ע"ש נראה דשם לא הוי דררא דממונא רק כששניהם אינם מכירים איזו הפרה היא השאולה ואיזו השכורה ממילא כשמתה אחת נולד הספק לב"ד בלא טענותיהם משא"כ כשאחד מכיר ואומר זוהי השאולה ואחד אומר שאינו מכיר וה"ל למידע ודאי דדנין אותו כשאר ברי ושמא כיון דהברי הוא טוב והשמא הוא גרוע) וכיון דכל עיקר הוכחת התוס' דמוציאין ממון הוא רק למאן דאית לי' דארוסה ל"ל כתובה א"כ יש לתמוה על תמיהתם דמה שכתבו וז"ל בקושיתם דאפילו אשת כהן באונס לא הפסידה כתובתה וכו' והוא תמוה דאף דבנדרים דצ"א אמרינן התם דאשת כהן לא הפסידה כתובתה זה דוקא בנאנסה אחר הנשואין שכבר נתחייב לה כתובה ודאי דיכולה לומר נסתחפה שדך אבל הכא שנאנסה באירוסין וכיון דארוסה ל"ל כתובה ומבואר בכתובות דף ק' באלמנה לכ"ג ושאר פסולות אם הכיר בה יש לה כתובה ואם לא הכיר בה אין לה כתובה וכן הוא באה"ע סימן קי"ו והטעם דלאשה אסורה לא תקנו חכמים כתובה רק בהכיר בה קנסוהו משום דמרגלא. ולפ"ז ליכא הכא רק ספק אחד דלא קים לי' דאי קים לי' בממ"נ אין לה כתובה דאי לאו תחתיו הרי כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעילה ואי תחתיו אפי' נאנסה הרי נאסרה עליו א"כ בשעת נשואין הוי אשה אסורה ולא הכיר בה שלא תקנו חכמים כתובה ומיירי בלא שהה אחר החופה ואפילו בשהה הא הרבה פוסקים ס"ל באה"ע סי' ס"א דאפי' נכנסה לחופה ופירסה נדה אח"כ פסקה לה חיבת ביאה ופטור מכתובה. ועוד נראה לתרץ קושיתם דהנה כבר תמהו הש"כ והתומים דהא ס"ס הוא מטעם רובא ואין הולכין בממון אחר הרוב. ולתרץ זה נראה דהנה רוב ודאי עדיף ממיגו דהא מיגו במקום רוב לא אמרינן כמבואר בתומים בכללי מיגו דאפילו נגד חזקה לא אמרינן מיגו ורובא עדיף מחזקה ומכ"ש דעדיף ממיגו ובמיגו קי"ל דמיגו להוציא לא אמרינן ובשטר אמרינן כיון דשטר עומד לגבות כגבוי דמי לא הוי להוציא רק במקום דהוי ספק בגוף השטר אי נעשה שטר כלל לא אמרינן מיגו להוציא עיין בתומים בכללי מיגו וא"כ ל"ק כלל מהא דמשארסתני נאנסתי די"ל דס"ל דארוסה אית לה כתובה ואפילו למאן דס"ל דארוסה ל"ל כתובה י"ל דמיירי בכתב לה כדמוקי לה לקמן בדף פ"ט הרבה משניות בדכתב לה א"כ ליכא ספק בגוף השטר רק חשש רצון דלאו ספק בגוף השטר ודאי מהני רובא להוציא דלא גרע ממיגו משא"כ הכא בספק דלא קים לי' ואת"ל קים ליה אימר דלאו תחתיו יש ספק בגוף השטר שלא חל כלל ולא מהני מיגו להוציא בכה"ג ג"כ לא מהני ס"ס:

בא"ד דקאמר התם חרשת ושוטה יש להם ט"ב והיינו משום דס"ל דחבטה לא שכיח. ולכאורה הוא תמוה מאוד דמאי ראיה מייתי לר"י הא לר"י אפילו אי טענה א"נ וכן תמה בספר הפלאה. ולפעד"נ דהא דא"נ כשטוענת אפילו לר"י י"ל דלעולם חבטה שכיח רק בפיקחת אין לתלות בזה מדלא הודיעה קודם הנשואין וגם מדלית קלא שהיא מ"ע כמ"ש הש"מ לקמן דף ל"ו דמה"ט קאמרינן ע"פ לא שכיח בפיקחת ע"ש משא"כ חרשת ושוטה דל"ש זה יש לנו לטעון דשכיח הוא וכמו דמחלק הש"ס דף ל"ו גבי סומא אליבא דר"מ ע"ש בתוס' ד"ה כולהו רואות ומזה הוכיחו שפיר דר"י ס"ל דמ"ע לא שכיח:

בתוס' ד"ה מאי לאו דקטעין פ"פ. י"ל דהיה ס"ד דהמקשן דמשום טענת דמים ואיכא תקנתא דשושבינין לא צריכא לתקן ביום ד' כדי שלא יתקרר דעתו דאף אם יתקרר דעתו השושבינין יבואו לב"ד ויבררו הדבר. וא"ל דעשו תקנתא דחיישינן שמא יתקרר דעתו ואף שהשושבינין יבואו לב"ד הוא יכול לטעון לא בעלתי דהמקשן היה ס"ד דמתניתין אתיא כר"י וביבמות דף קי"א דלא מוקים אינש נפשי' ובודאי בעלה כמבואר ברמב"ם פ"ב מה' יבום במ"מ דאפי' לקולא מהני חזקה זו לפטור צרתה אפילו שניהם מודים ועיין באה"ע סימן קס"ז ומשני לא דקטעין טענת דמים והשושבינין אינו בירור דיכול לטעון לא בעלתי ואח"כ בעלתי ומצאתי דם ומתניתין אתיא כר"א דמוקי אינש אנפשיה:

בגמרא אר"י אמר שמואל האומר פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה. ולכאורה קשה מא' קמ"ל שמואל דהא ברייתא מפורשת היא ביבמות דף קי"א דאמר ר"מ טענת בתולים שלשים יום ור"י נסתרה מיד וכו' וא"א דלאוסרה עליו מיירי דלאוסרה עליו נאמן לכ"ע כמבואר באה"ע וע"כ להפסידה כתובתה ושם א"א בט"ד דהא טענת דמים לא מהני רק כשמברר בשושבינין לפי' רש"י ומשמע מרש"י כשאינו מברר היא נאמנת בליכא חזקה דאין אדם טורח. א"כ קשה נהי דאית ליה לר"מ דמוקי אינש אנפשיה מ"מ מה"ת יהיה נאמן לומר לא בעלתי כשהיא מכחשת בברי ואומרת בעלת ומצאת דם דכיון דל"ל חזקה דאין אדם טורח היא נאמנת אע"כ דס"ל חזקה דאין אדם טורח דאל"ה היתה נאמנת כמו בבתולה אני. ועוד הקשה הפ"י הא ר"מ ס"ל כתובה דאורייתא א"כ לא מהני חזקה דאין אדם טורח (אך הא לא קשה די"ל דר"מ מיירי לענין שאר דברים כגון מזונות ופרקונה דהוא מדרבנן א"כ שפיר מהני חזקה דאין אדם טורח אך קושיא ראשונה קשה). ונ"ל באופן אחר מרווח דהאי ברייתא נוכל לומר דמיירי בשושבינין בלילה ראשונה ולא מצא דם וגם בליל שלשים ואם היה טוען לב"ד שבעל בלילה ראשונה ולא מצא דם והביא השושבינין לב"ד שלא מצא דם בלילה הא' ודאי דהיה נאמן דהא השושבינין עדים הן רק מחמת שמודים בעצמם שלא בעל בלילה הא' רק בלילה זו בעל בעילה א' ולא מצא דם לכך לר"מ דס"ל דעד תלתין יומין מוקי אינש נפשיה נאמן ג"כ לומר שהביאה זו היא הבעילה א' ולא מצא דם כיון דאי בעי הי' אומר שבלילה א' בעל ולא מצא דם והי' נאמן כיון דאיכא עדים שושבינין ונאמן עכשיו ג"כ לומר במיגו שלא בעלה כל השלשים יום עד עכשיו שבעל ולא מצא דם במיגו שהי' אומר שבעל בלילה הא' ולא מצא דם כמאמר השושבינין והיא בודאי לא היתה נאמנת לומר שלא בעל בלילה הא' כשא"א לבודקה בחבית של יין כיון דרובן כמעט כולן בועלין בעילת מצוה בלילה ראשונה. ור"י דס"ל דלא מוקי אינש נפשי' ואמרינן דודאי כשנסתרה עמו אחר לילה ראשונה בתוך דשלשים יום בעלה אז דלא מוקים אינש אנפשי' ואינו נאמן במיגו דהוי מיגו נגד חזקה דחזקה אלימתא היא כדאמרינן ביבמות שם. ולפ"ז א"ש ג"כ דברי הרא"ש שכתב דאינו נאמן לטעון רק כשמערער מיד אבל בלא"ה חיישינן שמא נהפך לבו לשנוא אותה שקשה דא"כ מאי מוכיח הש"ס ביבמות דר"י לא ס"ל דלא מוקי אינש אנפשיה דלמא ס"ל כר"מ דמוקי אינש אנפשיה רק משום דלא מהימן בטענתו במה שאמר דלא בעל עד עכשיו וחיישינן דלמא כבר בעל ומצא דם ונהפך לבו לשנוא אותה ומשקר. ולפי הנ"ל א"ש דמשמע דר"י בכל גווני אמר דנסתרה מיד אפי' באיכא מיגו כגון דאיכא שושבינין בלילה ראשונה ובודאי דאם היה טוען שבעל בלילה ראשונה ולא מצא דם דהיה נאמן כיון דאיכא שושבינין דהוי כעדים מוכיח שפיר דס"ל דלא מוקי אינש אנפשי' דאי מוקי אינש אנפשי' הי' נאמן בטענה זו אף אחר זמן מרובה לומר שבעל עכשיו במיגו ולא הוי אמרינן דמשום דנהפך לבו לשנוא אותה אמר כן כיון דיש לו מיגו דאי בעי היה אומר שבעל בלילה הראשונה ובלילה ראשונה יש לו עדים שושבינין. ועוד י"ל דהנה הר"ן הקשה וז"ל דל"ל חזקה דאין אדם טורח הא ברי וברי הוא ואפי' אי כתובה דאורייתא הי' לו להיות נאמן. ותי' וז"ל כיון דאית לה כתובה כדי שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה ואי אתה אומר נאמן ועלה דידה רמיא לברורי וא"א להביא ראי' הרי קלה בעיניו להוציאה וכדאמרינן א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן וכו' ואילו היה כתובה דאורייתא לא הוי סמכינן אהך טעמא דלא ברירא כולי האי כו' ע"כ והנה ס' זו שייך דוקא בטענת פ"פ דא"א לה לברורי כלל ולא מיבעיא להרמב"ם דס"ל דאף כשיש דם יכול לטעון פ"פ ודאי דליכא לברורי כלל וכן לר"ח בוגרת ומ"ע ולרש"י משפחת דורקטי אבל במערה וטענת דמים דאפשר לה לברורי כשתעמיד שושבינין נשאר על דינא דאורייתא דהיא מחויבת לברר שנתקיים התנאי ואף דמסיים הר"ן וז"ל דאפי' בטענת דמים א"נ בתוס' שהוא דאורייתא נראה דוקא במקומות שאין מייחדין שושבינין דאז א"א לה לברורי ודמי למקום שאין כותבין כתובה דנאמנת היא לעולם אבל במקום שמעמידין שושבינין והיא לא העמידה שושבינין דהוי כיכולה לברר ולא בררה דאז ודאי נשאר דינא דאורייתא דהבעל נאמן אפילו בלא חזקה דאין אדם טורח כיון דהוא ברי וברי ולא שייך טעמא מה הועילו (ואף דבתוס' לא שייך מה הועילו נראה כיון דתוס' כתובה מוספת לה על הכתובה כוונתו שיהיה לה כל דין כתובה) וכן מבואר בב"ש סי' ס"ח ס"ק י"ח דבט"ד יש חילוק בין מקום שיש שושבינין ובין מקום שאין שושבינין. ולפ"ז לא קשה כלל מר"מ ור"י די"ל דשם מיירי במקום שמעמידין שושבינין והיא לא העמידה שושבינין וא"כ הבעל מהימן אפילו בלא חזקה דאין אדם טורח מטעם ברי וברי כיון דלא שייך מה הועילו. ועדיין חל עלינו חובת ביאור במה שיש לתמוה לכאורה על ר"מ דס"ל דטענת בתולים יכול לטעון כל ל' יום מי גרע מיהודא דשהיו מייחדין אותם קודם החופה שעה אחת ואפ"ה אינו יכול לטעון טענת בתולים משום שמא בעל ושכח או הערה בה ולא ידע מכ"ש כשנתייחד אחר נשואין יש לחוש לכך לכן נראה דהנה לכאורה קשה בהא דאמר הש"ס אי לאוסרה עליו ביהודא אמאי לא משמע דאף דאינו נאמן להפסידה כתובה אף דלמסקנא דאמרינן חזקה דאין אדם טורח מכל מקום ביהודא א"נ להפסידה מטעם דאמרינן בעל ושכח או הערה בה ולא ידע כמ"ש רש"י מ"מ נאמן לאוסרה. ולעיל בתוס' ד"ה אי למיתב לה כתבו להיפך דאף דיכול להפסידה בס' קים ליה מ"מ א"י לאוסרה בס' קים ליה והוא מהיפך להיפך. ונ"ל דהכא מחזיקינן ליה שבעצמו מסופק אם בעל ושכח אם שיבר בתולים בשעת העראה רק שמשקר לטענת ברי לכך א"נ להפסידה הכתובה ביהודא דלא שייך בזה החזקה דאין אדם טורח די"ל מחמת שמסופק אינו רוצה בה אבל לאוסרה עליו נאמן נהי דמשקר לטענת ברי מ"מ שויה אנפשיה ח"ד. אבל לעיל לא מחזיקינן ליה למשקר לטענת ברי רק אנן הוא דמספקינן בהאי גברא אי בקי או אינו בקי ואמר בדדמי לגמרי שא"י כלל אם הוא יודע ובדדמי אמר טענת ברי ולכך ס"ד דנאמן להפסידה כיון שאנן הוא דמספקינן בהאי גברא אם הוא מהבקיאין ומחמת חזקת ממון אמרינן דהאי גברא מן הבקיאין אבל לענין איסור משום חזקת היתר מחזקינן ליה בחזקת שאינו בקי ולפ"ז א"ש דבשלמא ביהודא חשדינן אותו למשקר משא"כ גבי פלוגתא דר"מ ור"י מיירי דאית ליה מיגו כמש"ל דאי בעי היה אומר שבעל בלילה הראשונה ולא מצא דם ואז היה נאמן מטעם שכתבתי לעיל וכיון דיש לו מיגו לא מחזיקינן אותו למשקר לטענת ברי כיון שיש לו מיגו כמו גבי טרוד בפועליו גבי השכיר דכשיש לו מיגו דלא שכרתיך וה"נ דכוותי':

בתוס' ד"ה אבל קשה שהי' לו להקשות מרישא דקתני בתולה אלמנה מן אירוסין כו'. ונ"ל דהנה בדף י"ב אמר רבה זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה ור"א אומר דלעולם ל"ל כלל ושא"ה שהרי כנסה הראשון. וניחוש שמא תחתיו זינתה אמר רב שרביא בשקידש ובעל לאלתר הנה בתוס' דף י' בד"ה חזקה א"א טורח כו' דלא אמרינן חזקה דא"א טורח רק באשת כהן או פחותה מג' דנאסרה עליו או למ"ד דמקח טעות לגמרי משמע וא"כ א"א שוב להביא ראיה להא דשמואל דהא אפילו איתא לדשמואל דנאמן מטעם חזקה דא"א טורח מ"מ צ"ל כמ"ד דמקח טעות לגמרי דאי למ"ד דאית לה כתובה מנה א"כ לא שייך חזקה דא"א טורח רק באשת כהן או בפחותה מבת ג' ומתניתין דהכא א"א לאוקמי באשת כהן דהא תני גרושה ולא בפחותה מג' דא"כ אפי' בנשואה יש לה ט"ב כמו בגיורת ושבוי' ועכצ"ל דל"ל כלל כתירוצו דר"א דשא"ה שהרי כנסה ראשון. ולדבריו צ"ל דקידש ובעל לאלתר כמו שכתבו התוס' בד"ה וניחוש וע"ש. ולפ"ז שום ראי' ליכא משם דכבר כתבתי דעיקר ראייתי הוא ג"כ אי קים לי' בטענת פ"פ כמש"ל בגמרא ע"ש במ"ש התוס' ד"ה לאו דקטעין ולזה ליכא ראי' ממתניתין דאלמנה דקים לי' דאפילו שיש ספק אי קים לי' ואפ"ה יכול להפסידה כתובתה דליכא רק ספק אחד אי קים לי' דאי קים לי' ודאי לא תחתיו הי' דהא מיירי בקידש ובעל לאלתר. אבל בלא קידש ובעל לאלתר דאיכא ס"ס אימר לא קים לי' ואימר באונס אין יכול להפסידה קמ"ל ר"א דודאי קים לי' ויכול להפסידה. אבל ממתניתין דיהודא מוכיח שפיר דאיירי בלא קידש ובעל לאלתר דהא טענו שבא עלי' באירוסין ואפ"ה יכול לטעון בגליל מוכיח שפיר. ועוד נראה לתרץ דבהך מתניתין דבתולה אלמנה מן האירוסין יכולין לומר דלעולם בטוענת בתולה הייתי נאמנת ושם מיירי בטוענת משארסתני נאנסתי דא"נ כ"א בשיכול להיות שנאנסה אחר החופה כמ"ש התוס' לקמן דף ע"ו בד"ה רישא כאן נמצא כאן הי' וכיון דהכא מיירי באלמנה דאין חופה קונה בה ומוכיח במהרי"ט ריש כתובות מהא דמקשה מיבמה ולא מוקי לה מן האירוסין מוכח דאפילו אלמנה מן האירוסין ל"ל חופה וכיון דאין חופה קונה בה הוי כלא שהה ויש כאן חזקה דכ"נ דהי' קודם אירוסין מש"ה יכול לטעון טענת בתולים. ואפילו אם נאמר דאלמנה מן האירוסין יש לה חופה י"ל דמתניתין מיירי בלא שהה אבל מיהודא מוכיח שפיר דא"א כשטוענת משארסתני נאנסתי ובלא שהה א"כ אמאי היא נאמנת דהא ביהודא ג"כ אינה נאמנת לטעון בתולה הייתי אלא במיגו דאי בעי אמרה בא עלי' באירוסין דהוי כפה שאסר כמו שאבאר לקמן. אבל בשאר מיגו כגון מיגו דמשארסתני נאנסתי א"נ ומכ"ש באירוסין דהוי מיגו במקום חזקה חזקת כ"נ דחזקה אלימתא היא ואלים מחזקת הגוף ועכצ"ל דנאמנת כשטוענת בתולה הייתי כדשמואל מטעם חזקה דאין אדם טורח:

בגמרא לא דקטעין טענת דמים. ע' מהרש"א שהקשה דמאי הי' ס"ד דשם גבי אוכל אצל חמיו דלא מוקי בטענת דמים. ונראה דהנה רש"י ז"ל כתב ב' טעמים. א' שמא הערה בה ולא ידע. ב' שמא בעל בימי אירוסין ונשכח. והי' ס"ד דמקשה טעם א' של רש"י שמא הערה בה ולא ידע. והנה ביהודא לא היו מייחדין רק שעה אחת קודם החופה והי' ס"ד דלא חיישינן שמא הערה בה רק בשעת היחוד שבאותה שעה שקודם החופה ובזה גם ביהודא פעמים הי' יכול לטעון טענת דמים כגון שבעל על מפה זו שהי' מתייחד עמה. וע"ז משני הש"ס לא דקטעין טענת דמים כלומר ששום טענה לא יכול לטעון משום דהעיקר כטעם ראשון שכתב רש"י שמא בעל בימי אירוסין ושכח כיון דביהודא היו מברכין ברכת אירוסין בשעת נשואין והיתה מותרת לו אף בשעת אירוסין וחיישינן שמא בא עליה ונשכח. ועוד נראה דלהטעם השני שכתב רש"י מחשש דשמא הערה בה בשעת יחוד ודאי דיכול לטעון ט"ד דהיה לה לבדוק בשעת העראה אי ליכא דם דאי איכא דם צריכה להמתין שבעה ימים נקיים:

בתוס' ד"ה לא דקטעין טענת דמים דהוי טענה ברורה וכו' הא דלא פי' כשיטת רש"י דהיה להם שושבינין דהוי כמברר בעדים. משום דהתוס' סברו דה"ה דיכולה לטעון בתולה הייתי במיגו דבא עליה באירוסין ואילו הי' מברר הוי מיגו במקום עדים לכך פי' התוס' דליכא שושבינין רק טענה ברורה לדידיה והי' ס"ד דבפ"פ לא הוי ט"ב דלא קים ליה קמ"ל שמואל דקים ליה ונאמן:

בא"ד הוי מיגו במקום חזקה. ע' מהרש"א שהקשה דא"כ ביהודא אמאי נאמנת לומר בתולה במיגו דבאירוסין בא עליה. ונראה לתרץ דדוקא במיגו דמשארסתני נאנסתי לא מהני כיון דבמשארסתני נאנסתי בעינן טענה ברור' דוקא דהא כתבו התוס' בחרשת אנן לא טענינן משארסה נאנסה רק מ"ע טענינן משום דשכיח הוא בחרשת שאינה יכולה להגיד אבל פיקחת בעינן טענה ולכך לא מהני מיגו כזו במקום חזקה אבל ביהודא מיגו דבאירוסין בא עליה דודאי אפי' בחרשת אנן טענינן מכח חזקה דלא מוקים כמ"ש התוספות ממילא הוי כהפה שאסר שכתבו התוס' בב"ק דף ע"ב דאפילו במקום עדים לא אמרינן הפ"ש מכ"ש במקום חזקה:

הרא"ש כתב וז"ל הא דקיי"ל כר"ג וכו' היינו במקום דאיכא מיגו והכא ליכא מיגו או היכא דאיכא חזקה וא"ל כו'

דנוקי אותה בחזקת היתר וצדקות ונאנסה ולא היא דאיכא רוב ברצון נגדו. ותמה המהרי"ט בחידושיו לכתובות. א' הא הכא ג"כ מיגו איכא. ב' מה שכתב לענין איסור דלא תלינן באונס משום דרצון הוי רובא מ"ש לענין ממון דמוציאין משום ספק אונס ולא אמרינן דרצון הוי רובא. ולפעד"נ לתרץ דהנה כל הראשונים ואחרונים תמהו עצמם לקמן בדף י"ב בהא דאמר ע"כ דלא קאמר ר"ג אלא דאיכא מיגו כו' וע"כ לא קאמר ר"ג אלא הכא דאיכא חזקה דלא מצינו מיגו כזה בכל הש"ס דהא אם תטעון מ"ע אני תחתיך לא תהיה נאמנת כיון דליכא מיגו כמבואר בב"ש באה"ע סימן ס"ח ע"ש וכשתאמר משארסתני נאנסתי תהיה נאמנת א"כ איערומי קא מערמא. לכן דעת הרא"ש דתרווייהו טעמי צריכי דהא האשה א"י לזכות בכתובה רק כשמאמינין לה על שני דברים דהיינו על תחתיו ועל אונס. והנה לספק דתחתיו מהני חזקת הגוף אבל ס' דרצון מה"ת נהימננה הא אדרבה רצון הוי רובא כמ"ש הרא"ש לכך הוצרך לטענת אונס טעמא דמיגו דאי בעי אמרה מ"ע אני תחתיך דאז ודאי דהוי נאמנת דהא תחתיו ודאי דנעשה השרת בתולים מטעם חזקת הגוף רק דמספקינן לביאת רצון ונגד זה הוי ס"ס ס' מ"ע וס' ד"א ואת"ל ד"א אימר באונס דלא שייך שוב הני ב' תי' שכתבו תוס' דהתי' שתי' בד"ה ואבע"א דאם איתא דמ"ע הוי טענת כו' דהא היא טוענת באמת מ"ע אני ולא תי' ב' שכתבו בד"ה אי למיתב דהא ס' שמא באונס לא חשוב ס' דאימר קודם שנתארסה נאנסה דתי' זה לא כתבו רק לר"י דל"ל חזקת הגוף כמו שאבאר אבל לר"ג דאית ליה חזקת הגוף ובודאי תחתיו נעשה ס"ס גמור הוא. ולפ"ז א"ש לשון הרא"ש לא מיבעיא לשיטת ר"ח דס"ל דמ"ע פתחה סתום א"ש בפשיטות דשא"ה דאיכא מיגו והיינו כנגד טענת רצון דהתם מיירי בטענת דמים כמ"ש לעיל אבל הכא ליכא מיגו דמ"ע דהא מ"ע פתחה סתום. ומ"ש א"נ היכא דאיכא חזקה כוונתו דנגד ס' דלמא תחתיו איכא חזקה ונגד ס' רצון איכא מיגו אבל היכא דהחשש הוא משום רצון וליכא לא מיגו ולא חזקה לבטל חששא דרצון ומש"ה יש לאוסרה דנגד חזקת היתר יש רוב דרצון כנגדו וא"ש ג"כ מ"ש הרא"ש וז"ל מיהו נ"ל לקיים דבריו מהא דהיתה מעוברת דמכשיר העובר כו' אע"ג דליכא חזקת כשרות. ותמה מהרי"ט חדא שהי' לו להביא ראי' ממעוברת עצמה ברוב פסולים. ועוד הא העובר אית ליה ג"כ חזקת כשרות דחזקת האם מהני לבת. וגם במה שמסיים וכן משארסתני נאנסתי הוא תמוה דסותר דבריו שלמעלה. וגם תמה המהרי"ט כיון שמקיים דבריהם הי' לו למחוק מ"ש למעלה שטעו התלמידים שלא אמר ר"י זאת מעולם. ולפמ"ש א"ש דלא היה יכול להביא ראיה מהמעוברת עצמה דכל עיקר קושיתו הוא על התלמידים שכתבו בשם ר"י הטעם משום ברי ושמא דדמי למשארסתני נאנסתי. וע"ז תמה דהא אי נדמהו להתם בעינן מיגו וחזקה. א"ו דברי ושמא לא מהני רק בממון דבממון שייך ברי ושמא כיון דהמוחזק א"י אם הממון הוא שלו ותובע יודע בברי שייך לומר ברי ושמא ברי עדיף כיון שזה אינו יכול להחזיק בממון אחרים מספק וזה מחזיקו בברי. אבל באיסורין במקום דע"א נאמן אינו מטעם ברי ושמא כלל אלא מטעם נאמנות ע"א. תדע דאם הי' מהני ברי ושמא באיסורין הי' מהני לר"ה ור"י ע"א אפילו באיתחזק איסורא דהא הם ס"ל דמהני ברי ושמא אפי' לגבי חזקת ממון מכ"ש נגד חזקת איסור. א"ו דלא שייך כלל לגבי איסורין ברי ושמא וברור. ולזה מוכיח הרא"ש דינו מראוה מעוברת דשם לאו מטעם ברי ושמא הוא רק מטעם ע"א כדקתני זו עדות שאשה כשירה לה ולא יכול להביא ראיה מהא דנאמנת על עצמה דגבי דידה איכא ב' חזקות חזקת כשרות וחזקת בודקת ומזנה כמ"ש בתוס' דף י"ג בד"ה השבתני ע"ש לכן עדיף מרובא דרוב פסולין משא"כ מעובר מוכח שפיר דהא עובר ל"ל חזקת כשרות. ואף שכתבו התוס' דחזקת כשרות של אם מהני לבת וכוונתם ג"כ על החזקה דבודקת. זה אינו דקתני ראוה מעוברת סתם ומשמע אפילו אם לפעמים חזקת כשרות לכהונה להאם כגון שהיא גרושה. וגם לרש"י ניחא שפי' דס"ל דחזקת כשרות לא מהני לבת א"כ ליכא גבי עובר רק חדא חזקה חזקת בודקת ואפ"ה מהימנא ברוב פסולין אע"ג דרובא עדיף מחזקה אלא דאשה נאמנת ג"כ בכה"ג אף שיש רוב גמור נגד חזקה ומטעם נאמנות ע"א כדקתני זו עדות שאשה כשירה לה וכ"כ הרשב"א ביבמות בר"פ הא"ר דע"א נאמן נגד הרוב. וזה שמסיים הרא"ש וכן משארסתני נאנסתי אין כוונתו על המשנה דמשארסתני נאנסתי דשם לענין ממון הוא ומטעם ברי ושמא ומיגו וחזקה הוא רק כוונתו על הדין דמשארסתני נאנסתי דנקט רבינו יונה גבי פ"פ דמיירי לענין איסור. ומה שמסיים אע"ג דחזקת ממון מסייע כלומר אף שהדבר נוגע ג"כ לענין ממון ואין נאמנות מועיל לענין ממון משום דחזקת ממון כנגדו וליכא מיגו מ"מ מה שנוגע לענין איסור אלימה ברי דידה ומהימנא. וכל הנ"ל א"ש לשיטת הר"ח דס"ל דמ"ע פתחה סתום וליכא מיגו. אבל אי ס"ל כשיטת רש"י דמ"ע פתחה פתוח א"א לפרש בכה"ג דהא ג"כ יש לה מיגו דמ"ע ועכצ"ל כסברת התומים דהרא"ש מחלק גבי רוב דרצון דלא מהני לענין ממון ולענין איסור החמירו והחשיבו אותו לרוב אבל בממון לא מהני הרוב להפסיד ממון וא"כ אתיין כל דבריו שפיר בפשיטות דלענין ממון דלא חיישינן לרובא דרצון משא"כ לענין איסור חיישינן לרוב דרצון מדרבנן. ובזה י"ל ג"כ ריש דבריו במה שכתב דהכא ליכא מיגו דהנה אם נאמר דלא חיישינן לרצון בממון א"כ הדרא קושיא לדוכתה בהא דמבואר בדף י"ב דאמר טעמא דמיגו דמ"ע אני תחתיך דבמ"ע גופה קשה מה"ת יהי' נאמן שהיתה תחתיו וכנ"ל ולזה שפיר י"ל דהנה התוס' בדף ע"ה ד"ה רישא כאן נמצא כתבו דלא מהני לר"ג חזקת הגוף גבי משארסתני נאנסתי רק בשהה בענין שיכול להיות שנאנסה אחר החופה ע"ש ולפ"ז ג"כ י"ל דתרווייהו טעמי צריכי דטעמא דחזקה לא מהני רק בשהה כמ"ש התוס' לכך הוצרך לטעמא דמיגו היכי דלא שהה דאף דלא שייך חזקה כיון דאיכא למימר כאן נמצא כאן הי' ובודאי נאנסה קודם אירוסין מ"מ מהני מכח טעמא דמיגו דאי בעי אמרה מ"ע אני תחתיך וכשאומרת מ"ע אני תחתיך מהני חזקה דדוקא גבי בעלה דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דהוי מקח טעות ומבטלין הקידושין כמ"ש הב"ש בסימן ס"ח דצריך נשואין מחדש א"כ הדין שאנו דנין הוא על ביטול רשות שייך לומר כאן נמצא כאן היה ונעשית קודם אירוסין אבל גבי מ"ע דלא הוי מקח טעות ואין הספק בענין ביטול רשות כלל רק לענין ממון אם יש לה מנה או מאתים לא שייך לומר כאן נמצא כאן היה ונעשית קודם אירוסין מ"ע כיון דאין ספק על ביטול רשות כמ"ש התוס' בחולין דף נ"א בד"ה המוציא מחבירו עליו הראיה וממילא גבי מ"ע אזלינן בתר חזקת הגוף אף בלא שהה ואמרינן דתחתיו נעשה ועל גוף הטענה דמ"ע נאמנת ולא חיישינן דילמא דרוסת איש היא הוא ג"כ מטעם דחזקת הגוף דלא נבעלה כלל אף דרוב אינן מ"ע מ"מ הא הרוב אינו אלא מדרבנן כמו הרוב דרצון וכמ"ש המפרשים בתוס' בד"ה ואבע"א דמה"ט הקשו התוס' משום ס"ס דמ"ע ולא משום חזקת היתר ע"ש משא"כ הכא גבי פ"פ דמיירי לענין איסור שפיר כתב הרא"ש דליכא מיגו דאף אם תטעון מ"ע לא תהיה נאמנת כיון דאיכא רובא דרצון ורובא דאינן מ"ע וגבי איסור חיישינן לרוב כזה וא"ל דנהימנא משום ס"ס כיון דלא שייך תירוץ התוס' מדלא טענה דהא באמת טענה מ"ע דז"א דהא הש"מ בדף מ"ד הביא בשם רא"ש לתרץ מה שהקשו התוס' דמה מהני ס"ס הא רוב דרצון כנגדה וז"ל דלא אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף וכו' אלא כי האי דתינוקות דאי אפשר לטהר העיסה משום חזקה אם לא שנבטל הרוב דתינוקות מטפחין אבל הכא אפשר להתיר מטעם חזקה בלא ביטול הרוב רצון כגון שזינתה קודם שנתארסה משא"כ הכא בין ספק דהוא מ"ע ובין ספק דהוא אונס הוא נגד הרוב דהא הרוב אינן לא מ"ע ולא אונס ומש"ה לא מהני ס"ס משא"כ גבי ממון לא חיישינן כלל להנך רובי שהן רק מדרבנן. ולפ"ז כתב הרא"ש שפיר דהכא ליכא מיגו דהא אפילו תטעון מ"ע ג"כ תהיה אסורה. אך הא לכאורה קשה על הרא"ש שמביא ראיה מהא דמעוברת דלכאורה יש לדחות ראיה זו דהנה בתוס' ד"ה ל"צ באשת כהן הקשו דלוקמי אחזקתה שהיא כשירה לכהונה ונאמר דלאו תחתיו זינתה. ותמהו כל המפרשים דהא אפילו ודאי דלאו תחתיו זינתה מ"מ אסורה לכהונה כמו ראוה מדברת דאפי' לר"ג כיון דאינה טוענת ברי דלכשר נבעלה רק שטוענת ברי שבתולה היא והוי כמאן דליתא דהא פ"פ כהכחשת עדים דמיא ופסולה לכהונה. ולפעד"נ דהנה הח"מ והב"ש באה"ע סי' ז' ס"ק י"א כתבו בשם הד"מ ורד"ך גבי שבויה דאפילו ניסת בצינע' (ובעלה ידע שהי' שבוי') שלא ע"פ ב"ד ואח"כ באו עדים דלא תצא דכיון שניסת הוי כאילו אמרה נשביתי וטהורה אני ואף דבנשבית תחת הבעל אי באו עדים אח"כ תצא משום דהיא נוגעת משא"כ בנשבית קודם שנישאת מהני כיון שאז היה בידה להינשא לכל העולם לא שבק התירא ואכל איסורא וכיון שניסת דמי לאומרת נשביתי וטהורה אני ע"ש. ומעוברת ומדברת ודאי דלא גרע משבי' וממילא אם לא באו עדים עד אחר שנשאת לא תצא כמו בשבי' כיון שבשעת נשואין הי' בידה להינשא לכל העולם ומש"ה כשנשאת לכהן הוי כאילו אמרה אז בשעת נשואין לכשר נבעלתי ואז ודאי כשיבאו עדים אח"כ שראוה מדברת ודאי דלא תצא כמו בשבי' ופ"פ לא עדיף מעדים ומותרת היא בדליכא רק חשש דלפסול נבעלה מטעם הנ"ל ואפילו לפמ"ש הב"ש דרמ"א כיון דלא העתיקו בש"ע ש"מ דלא ס"ל כרד"ך מ"מ נראה דהיינו דוקא בשבי' שכתב לעיל בס"ק ה' דאפילו עד מפי עד מהני דבעינן הגדה בב"ד דוקא וממילא מש"ה לא מהני מה שניסת חוץ לב"ד דנהי דהוי כאילו אמרה ברי מ"מ הא לא הוי הגדה בפני ב"ד משא"כ בראוה מדברת דמהני ברי דידה לומר לכשר נבעלתי אפילו שלא בב"ד ושפיר הקשו התוס' דנוקי בחזקת כשרות כיון דנגד חשש פסול הוי כאילו אמרה בשעת נשואין לכשר נבעלתי ואף שעכשיו מכחישתו או ששותקת מ"מ כיון שכבר הוכשרה בשעת נשואין ושוב אין לה כח לאסור עצמה על בעלה אחר הנשואין כמו באומרת טמאה אני לך ונגד החשש שתחתיו זינתה דהוי לן לאוסרה לכהונה דהא נעשית פסולה בביאה זו לכהונה ומעלה עשו ביוחסין דלא מהני חזקה בלא אמירה. ולענין זה דלא הוי כאמרה כבר מ"מ מהני חזקת כשרות אף באינה טוענת ברי דהא אף לר"י מהני כל שנולד הריעותא אחר הנשואין אין מוציאין אותה מבעלה כמ"ש הש"מ לקמן בדף י"ג גבי אין אוסרין על היחוד ע"ש דדוקא בבאו עדים אחר הנשואין שראו אותה מדברת או מעוברת קודם הנשואין תצא אבל משום ריעותא שנולד אחר הנשואין לא תצא מבעלה ע"ש. ולפ"ז ל"ק ג"כ קושית הפ"י הא הוי ס"ס לאיסורא דאת"ל לא תחתיו אימר נבעלה לפסול לה דז"א דנגד חשש נבעלה לפסול לה כבר הוכשרה בשעת נשואין. ולפ"ז א"ש מה שהקשו התוס' ד"ה ואבע"א בסוף הדיבור דהא איכא ס"ס ס' מ"ע וס' אינו תחתיו. והקשו המפרשים הא הוי ג"כ ס"ס לאיסורא ולפמ"ש ל"ק כנ"ל. ולפ"ז ל"ק קושית מהרי"ט על הרא"ש מה שלא מביא ראיה ממדברת דאפשר דשאני מדברת דאומרת כן קודם הנשואין דאיכא חזקה דלא שבק התירא ואכל איסורא. משא"כ גבי פ"פ שאומרת כן אחר הנשואין והיא נוגעת בדבר ולא מהני ברי דידה ומש"ה שפיר מביא הרא"ש ראי' רק ממעוברת דמכשירינן בתו אף בלא נשואין דידה ועולה יפה פי' הרא"ש:

עיין בהר"ן שהקשה דלמה לי חזקה דא"א טורח. ונ"ל דהנה לכאורה יש לתמוה על תמיהת הר"ן דהא התוס' כתבו בד"ה חזקה דהאי חזקה דאא"ט לא שייך אלא באשת כהן או בפחותה מבת ג' דנאסרה עליו ומפסיד סעודתו משא"כ בשאר נשים דלא נאסרה עליו לא שייך חזקה דאין א"ט וכו'. ולפ"ז קושית הר"ן לק"מ דהא איצטריך אא"ט בא"י פחותה מבת ג' דבשלמא באשת כהן דהספק הוא דשמא נבעלה קודם אירוסין ולא נתחייב לה כתובה כלל דהא כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה שפיר דמיא לשטרא דאית בי' תנאה דמהימנת לומר לא קיימת תנאך דכיון שכבר היתה בעולה קודם אירוסין ולא נתקיים התנאי דהא לא כתב לה כתובה של מאתי' רק ע"ת שתהי' בתולה משא"כ בא"י שקיבל בה אבי' קידושין פחותה מבת ג' דבשעת קידושין ודאי היתה בתולה ובודאי נתחייב לה כתובה של מאתים בשעת קידושין וע"כ לא בא להפסידה אלא בשביל ס' רצון שמא תחתיו זינתה ברצון דאילו תחתיו באונס אית לה כתובה דנסתחפה שדהו וע"כ אינו בא להפסידה רק משום שמא ברצון זינתה תחתיו ומבואר בש"ע אה"ע סימן קט"ו סעי' ז' דאם טוען לאשתו ראיתי שזינתה ברצון לדעת הרמב"ם היא נאמנת ליטול בשבוע' שלא זינתה וכתב הב"ש הטעם דדין זה דומה לאומר פרעתי. ולשאר פוסקים אפי' שבועה א"צ ונוטלת בלא שבועה. ולפ"ז ל"ק קושית הר"ן דבא"י שקיבל בה אבי' קידושין פחות מג' לא דמי לשטרא דאית בי' תנאה וטוען לא קיימת תנאך דבשטרא דאית בי' תנאה כשטוען לא קיימת תנאך הוי כטוען שלא נתחייב לו כלל מעולם אבל הכא שלא בא להפסידה רק בטענת רצון וטענת רצון הוי כטענת פרעון לגבי שטר כמ"ש הב"ש שהמלוה נאמן בשבועה להרמב"ם ולשאר פוסקים אפי' שבועה אינה צריכה דהוי כטענת אמנה לגבי שטר ולכך צריך הטעם דאא"ט וכו' דהוי כעדים שזינתה דהבעל נאמן ועכצ"ל דהר"ן הקשה זה למ"ד דס"ל דארוסה ל"ל כתובה ואין חיוב כתובה חל עד שעת נשואין ואז זינתה קודם הנשואין הוי כאילו לא קיימה תנאה דהא לא נתחייב לה כלל בשעת נשואין דהרי היא בעולה קודם הנשואין דהא דכתב הב"ש דטענת רצון הוי כטענת פרעון הוא דוקא בטוען שזינתה אחר הנשואין דכבר נתחייב לה או אפילו בטוען אחר אירוסין למאן דס"ל דארוסה אית לה כתובה דכבר נתחייב לה רק שבטענת זנות ורצון מפסידה כתובה והוי כטענת פרעון לגבי השטר משא"כ למאן דס"ל ארוסה לית לה כתובה וטוען שזינתה ברצון קודם הנשואין ולא נתחייב לה כלל דדמי ממש לשטרא דאית בי' תנאה וטוען לא קיימת תנאך ושפיר הקשה הר"ן. אבל עדיין קשה על הר"ן מה הקשה הא בכתובות דף פ"ט מקשה הש"ס למ"ד ארוסה ל"ל כתובה מכמה משניות דס"ל דאית לה כתובה ומשני בדכתב לה כתובה מן האירוסין וא"כ עדיין מה הקשה הר"ן הא איצטריך לטעמא דחזקה דאא"ט בסעודה באשת ישראל פחותה מבת ג' ובדכתב לה דאז ודאי נתחייב לה והוי בטענת רצון כטענת פרעון לגבי השטר. אך לכאורה ז"א דהב"ש בסי' ס"ח ס"ק ס"ב כתב דאם אומרת משארסתני נאנסתי דאף דאית לה כתובה מאתים מ"מ תוספת אין לה כיון דהיתה בעולה קודם החופה והוא ודאי לא כתב לה אלא ע"מ שתהי' בתולה בשעת ביאה אלמא היכא דהחיוב לא בא אלא מחמת שכתב לה אמרינן דודאי לא כתב לה אלא ע"מ שתהי' בתולה בשעת ביאה. ולפ"ז שפיר הקשה הר"ן דכיון דאסורה ל"ל כתובה אלא מחמת שכתב לה וכיון דלא כתב לה אלא ע"מ שתהי' בתולה בשעת ביאה שוב הוי כשטוען שזינתה ברצון כטוען לא קיימת תנאך ולא דמי לטענת פרעון ושפיר מקשה הר"ן. אך עם כל זה לא קשה קושית הר"ן דאף שכתב הב"ש דבתוס' כתובה אפילו נאנסה אחר אירוסין מ"מ מפסדת כתובתה נראה דיש חילוק בין תוס' כתובה לכתובה מן אירוסין שהוא כתב לה מעצמו למ"ד ארוסה ל"ל כתובה. דבשלמא בתוס' כתובה דכיון דאם נתארמלה או נתגרשה מן האירוסין אינה גובה כתובה כמבואר ר"פ אע"פ ואינו מתחיל החיוב עד שעת נשואין ולכך אפילו נאנסה פטור דאונס רחמנא פטריה משא"כ בעיקר כתובה אף דארוסה אית לה כתובה מ"מ כשכתב לה הדין מבואר ר"פ אע"פ דכשנתארמל' או נתגרשה מן האירוסין יש לה כתובה דהא בש"ס מוקי לה להא דראב"ע בכתב לה וע"כ הטעם דכשכתב לה הוי כאילו קיבל על עצמו שיהי' לה כל דין כתובה שתיקנו חז"ל וכיון שנתחייב תיכף הכתובה דהא אם נתארמלה או נתגרשה חייב מש"ה אם נאנסה אח"כ לא נפטר מחיובו ממילא לא הוי טענת פ"פ שהיא רק משום חשש דרצון בא"י אם קיבל בה אבי' קידושין פחותה מבת ג' דמפסדת כתובתה מטעם קנס והוי כטענת פרעון לגבי שטר דא"נ כמו בטוען ראיתי אשתי שזינתה ברצון דאינו נאמן כמבואר באה"ע סי' קט"ו:

הרמב"ם פ"ז מנערה בתולה הלכה ד' פסק במוציא ש"ר וגרשה אם אשת כהן היא לוקה ואינו מחזיר ואם אשת ישראל היא מחזיר ואינו לוקה וקשה הא מוציא ש"ר היינו שאומר לא מצאתי לבתך בתולים וקיי"ל האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו ומוקי שם הגמרא באשת כהן דוקא אבל לא באשת ישראל וא"כ אמאי פסק הרמב"ם באשת כהן דלוקה הא שווי' אנפשי' ח"ד ומחויב לגרשה אף דבאו עדים והכחישו אותו מחויב לגרשה ואמאי לוקה. ונראה לתרץ דהנה גבי אנוסה איתא בכתובות דף ל"ט דאם היא אשה שאינה ראוי' לבוא בקהל אינו רשאי לקיימה שנאמר תהי' לאשה אשה הראויה לו. ומקשה שם הגמרא אמאי ליתי עשה דלו תהי' לאשה ולידחי הלא תעשה ומשני אי אמרה דלא בעינא מי איתא לעשה כלל. ופי' שם התוס' ישנים דהא גבי דידה ליכא עשה דהא אי בעי אמרה לא בעינא לי' הלכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידה דהיא מוזהרת כמותו. ולפ"ז א"ש במש"ר דליתי עשה וידחה הלא תעשה אף דשווי' אנפשיה ח"ד מאי אמרת בדידה ליכא עשה הלא בדידה גם לאו ליכא דהא היא לא אסרה נפשה עליו וא"כ מותר' דהעשה דוחה הלא תעשה ומותרת לו ושפיר פסק הרמב"ם דאם גירשה לוקה. עוד יש לתרץ דבנדרים דף צ' גבי האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדברי'. הקשה הר"ן כיון דמדינא דאמרה טמאה אני לך מיתסרא אבעלה במשנה ראשונה ומשום שלא תהא נותנת עיני' באחר הותרה וכו' איסור שבה היכן הלך. ותירץ דמדינא אין אשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו וכו' ולכאורה קשה דאם כן האיך הבעל נאמן לומר פ"פ מצאתי לאסור אשתו עליו הא בכתובות ר"פ המדיר את אשתו מתשמיש המטה פריך הש"ס וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה וא"כ ה"נ גבי האומר פ"פ מצאתי ג"כ קשה כיון דמשועבד לה האיך מהימן וכמו דאיהי לא מהימנא לאסור עצמה אבעלה כמ"ש הר"ן ה"נ לא מהימן הבעל. אמנם החילוק מבואר דבשלמא האשה כיון דאינה יכולה לגרש עצמה בע"כ דבעל ולכך אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה משא"כ הבעל כיון דיכול להפקיע אותה בגירושין לכך נאמן ג"כ לומר פ"פ מצא לאסור עצמו לקיימה רק לגרשה משא"כ בהמדיר דאינו רוצה לגרשה ורוצה בקיומה שאוסר עצמו בתשמיש וכ"ז שהוא רוצה לקיימה משועבד לה לתשמיש מקרא דועונתה לא יגרע פריך שפיר בר"פ המדיר כיון דמשועבד לה. ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם ג"כ כיון דבמוציא ש"ר כתיב לא יוכל לשלחה ומשועבד לה מדאורייתא לקיימה שוב אינו נאמן לאוסרה מלקיימה כיון דמשועבד לה לקיימה ודמי ממש לאשה האומרת טמאה אני לך דאינה נאמנת כמ"ש הר"ן וכיון דאינו מחויב לגרשה שפיר פסק הרמב"ם דאם גירשה אינו לוקה:

תוכן העניינים

בית יעקב על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה