בית יעקב על כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק חמישי אף על פי · דף נח:
סוגיא דהמקדיש
הקושיות שבסוגיא זו הן אלו:
א' קושית הר"ן אמאי נקיט מתניתין הדין במותר דוקא ליתני בגוף מעשה ידיה:
ב' קושית התוס' ד"ה אי במעלה לה מזונות:
ג' קושית המפרשים דלוקי פלוגתא דרב ושמואל ורב אדא בפלוגתא דר"ה ור"ל ומיירי שהוא רוצה ליתן שניהם והיא אינה רוצה דרב לטעמיה לכך לאח"מ קדוש ור"א כר"ל ומחיים קדוש:
ד' דברי רש"י בד"ה לעולם שתמהו המפרשים מה תי' רש"י דהא לפי קושייתם דס"ל לרב דמעה תחת מעשה ידי' ורישא במעלה לה מעה ולכך עושה ואוכלת דיכולה לומר איני ניזונת והיינו איני נוטלת מעה וסיפא נמי בהכי איירי דנותן לה מעה ואינו נותן לה מזונות וא"כ רישא וסיפא שוין:
ה' קושית התוספות בד"ה במעלה:
ו' דברי רש"י מי אמר שמואל הכי דהא שמואל ס"ל דלאח"מ קדוש וכו' ולכאורה קשה שדברי רש"י אין להם פי' דהא אי שמואל ס"ל כר"א דמחיים קדוש ועכצ"ל הטעם משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:
ז' קושית התוס' בד"ה לרבי עקיבא:
ח' קושית התוספות בד"ה שמא יגרשנה:
ט' קושית התוספות ד"ה הכא אין בידו:
י' הסוגיא תמוה שמעיקרא פי' רש"י בד"ה מי אמר שהקושיא היא משום דשלב"ל דגירושין ולא חשיב מ"י לדבר שלא בא לעולם א"כ מאי משני באומר יקדשו ידיך הא ממ"י לא הוי קשה כלל וגם גוף דברי רש"י תמוהין כמו שתמה מהרמ"ש:
י"א דברי הרמב"ם תמוהין שכתב וז"ל המקדיש מ"י אשתו והמותר חולין ואם אמר יקדשו ידיך הרי כל מ"י קודש. הא' מה שכתב והמותר חולין ה"ל למינקט סתם הכל חולין מטעם אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. והב' קושית הר"ן היכי יכול להקדיש הידים הא לא קאמר הגמרא אלא משום שיכול לכופה ולא ס"ל כר"ה דיכולה לומר א"נ והאיך יכול להקדיש הידים:
י"ב דברי הרמב"ם בקונם שכתב אם אמרה שלא יהנה ממ"י הרי הידים משועבדים לו ויכול להפר מפני שמא יגרשנה והקשה עליו הר"ן הא הוי דבר שלא בא לעולם והאיך יכולה היא לאסור עליו:
ומקודם ניישב קושית הר"ן דה"ל למינקט ברישא וסיפא בשוה או במותר או במ"י כשמעלה לה כנגדו הקדש וכשאין מעלה לה חולין. ומה שתירץ הר"ן וכל הקדמונים דסיפא רבותא קמ"ל דאף שהוא דבר שלא בא לעולם ולא עבידא דאתי הוא תמוה דא"כ לר"ל לפי הס"ד דלא ס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם רק דה"ל כאילו אמר יקדשו ידיך א"כ אין רבותא כלל במותר א"נ ה"ל למינקט ברישא במותר כמו בסיפא כיון שצ"ל כר"א ס"ל כמ"ש התוספות:
לכן נראה לפענ"ד לתרץ ומקודם נתרץ שיטת רבינו יונה שכתב דבמותר א"י לומר א"נ מעה וא"נ מותר ובמעשה ידיה יכולה לומר א"נ וא"ע שתמה הר"ן שאם במע"י דשכיח יכולה לומר א"נ כ"ש במותר דאינו שכיח. ועוד הקשה המהר"מ שיף דא"כ מאי קאמר הש"ס ופליגי דר"ל הא ר"ה מיירי במ"י ור"ל מיירי במותר:
וליישב כל הנ"ל נראה דהנה ע"כ יש חילוק בין כפי' דמותר ובין כפי' דמ"י דכפי' דמ"י הוא שכופה לעשות משקל ה' סלעים ואפי' בשוטים כמבואר באה"ע סימן פ' וכפי' דמותר הוא רק אם עשתה מותר כופה אותה שתתן לו אבל אין כופה לעשות מותר וכן משמע הלשון בטור בסי' זה שכתב במותר הרי הוא של הבעל ולא אמר שכופה לעשות כמו במ"י שכתב שכופה בשוטים וכן גבי מ"י שכתב שאמרה א"נ וא"ע שמשמע שמסלקת מעצמה החיוב של מ"י וגבי מותר כתב שאומרת שאיני נוטלת מעה ואיני נותנת מותר משמע שא"צ לסלק רק חיוב הנתינה ולא חיוב העשיי' שאין מחויבת כלל לעשות מותר ועוד דאי נימא דמחויבת ג"כ לעשות מותר אמאי לא אשמועינן שיעורא כמה זמן שצריכה לעשות אם כל היום ושיעור החלק מהלילה וכמה זמן שיש לה רשות לישב בטל ועוד קשה דאם נאמר דיכול לכופה בעשיית צמר כל היום והוא והיא אינן יכולין לסלק עצמן זה מזה לר"י שא"י לומר א"נ וא"ע או איני נוטלת מעה וכן הוא א"י לומר לה כן ועושה כל היום והוא נותן לה מזונות ומעה א"כ אמאי חילקו חכמים השיעור לומר חמש סלעים הול"ל סתם היא עושה כל היום והוא חייב ליתן לה מזונות ומעה וא"ל דנ"מ באם שאין לו ליתן רק מזונות ולא מעה שאינה מחויבת לעשות רק חמשה סלעים דז"א דממ"נ אם המותר יהיה שוה יותר הרי יתן לה המעה ממ"י כדי שיכוף אותה לעשות כדי שיהיה לו המותר ממעה ואם המעה יעלה יותר מהמותר תגבה המעה מגוף המ"י ולא תתן לו משקל חמשה סלעים אלא ודאי שבגוף המעשה ידי' יכול לכופה על העשיי' ובהמותר א"י לכופה רק על הנתינה וכ"כ הר"ן גבי יושבת בקתדרא וז"ל דכל מותר מרצונה וכ"כ בש"מ בשם הרשב"א והרמב"ן בהדיא דמותר א"י לכופה לעשות רק שמחויבת ליתן וע"כ הא דקאמר ר"ל מתוך שיכול לכופה היינו משום שיכול לכופה שתתן לו אם יהיה מותר יכול להקנות ידיה למותר כיון שמה שקנתה קנה בעלה וא"א להסתלק ולומר א"נ וא"ע יכול להקנות ולהקדיש גופה למ"י כמו שהמשיל הרמב"ם בה' עירובין וז"ל הא למה זה דומה לאומר אילן זה הקדש שכל פירותיו הקדש והדמיון הוא טוב דהא להאילן ג"כ א"י לכוף שיוציא פירות אפ"ה יכול להקנות ולהקדיש גוף וכן יכול להקנות מצודה לדגים ובור למים ה"נ יכול להקדיש ידי האשה למ"י וזהו שאמר ר"ל מתוך שיכול לכופה היינו שכופה שתתן לו. ולפ"ז טעמא של רבי יונה מסתבר מאוד דהרא"ש פרק מציאת האשה כתב דאף דאמרה א"נ וא"ע מציאתה לבעל היינו ע"כ משום איבה דקטטה כמבואר בתוס' לעיל בדף מ"ז בד"ה משום איבה דמ"י נתקן משום איבה דמזונות ומציאתה משום איבה דקטטה ובר"פ מה"א מקשה הש"ס השתא העדפה לאשה מציאתה לא כ"ש ומשום זה מפיק מתניתין דהתם ע"ש ואמרינן התם דהעדפה שע"י הדחק כמציאה דמיא וע"כ הא דהוצרכו גבי מעשה ידי' משום איבה דמזונות ולא אמר משום איבה דקטטה היינו התקנה דכפי' נתקן משום איבה דמזונות וממילא מוכח שם דבהעדפה יותר שייך איבה דקטטה ממציאה והעדפה שע"י הדחק ומציאה הן לבעל אף שאינה רוצה ליטול מעה וא"כ ק"ו בהעדפה שלא ע"י הדחק שנתקן משום קטטה דודאי שיותר שייך קטטה בהעדפה שלא ע"י הדחק מע"י הדחק וע"כ הוא להיפך שמעה נתקן תחת העדפה שלא ע"י הדחק ולא מותר תחת מעה וכיון שהוא רוצה ליתן המעה ודאי שא"י לומר א"נ וא"נ דהאיך יעלה על הדעת שכשאומרת א"נ וא"נ שמה שיהי' ע"י הדחק יהיה לבעל משום קטטה ושלא ע"י הדחק לאשה א"ו דדוקא בגוף המ"י כיון שכופה אותה בשוטים והבעל כיון שאין רצונו ליתן מזונות רק כשיהיה יכול לכופה ג"כ אין לו קטט ולכך יכולה לומר א"נ וא"ע משא"כ במותר שאינה מחויבת לעשות רק שנותנת כשיש לה דאז כשנותן המעה ולא תרצה ליתן הוי קטטה. והא שהקשו דא"כ מאי קאמר ופליגי דר"ל הא ר"ה בגוף מ"י מיירי יש לתרץ בפשיטות דמר"ל מוכח דאפי' א"נ וא"ע א"י לומר דהא לפי מה דאמר ר"ל דר"מ ס"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם תיקשי רישא דקתני ה"ז עושה ואוכלת דמשמע רק משום שצריכה למזונות אי משום שאינו נותן לה או משום שאומרת שאינה ניזונת ואי תימא דר"מ ס"ל א"א מקנה דבר שלא בא לעולם הא אפי' כשנותן לה מזונות הוא חולין מטעם שהוא דבר שלא בא לעולם ועוד דליתני המקדיש ידי עצמו כמ"ש התוספות בד"ה וא"צ וא"כ מוכח מרישא דר"מ ס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל ואי נימא דבגוף המ"י ס"ל לר"ל כר"ה דיכולה לומר א"נ א"כ לא שייך תי' דר"ל משום דמתוך שיכול לכופה וע"כ מוכח דר"מ ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא ודאי דגם בגוף המ"י ס"ל לר"ל דיכול לכופה ואמר שפיר דפליגי אר"ל. ולפ"ז א"ש קושית הר"ן שהקשה דליתני רישא וסיפא בדבר אחד במ"י או במותר דלרב אדא א"ש בפשיטות כמ"ש הרא"ה וקיימתי מסברא דרישא וסיפא איירי דבמה שהקדיש נותן מה שכנגדו וה"ק במ"י במתניתין ברישא דהמקדיש מ"י מיירי שנותן לה מעה מה שתקנו תחת מ"י ואפ"ה קתני עושה ואוכלת כיון שאין נותן לה מזונות א"י לכופה דהא דיכול לכופה היינו דוקא בנותן לה מזונות ואף לר"א דס"ל תקנו מעה תחת מעשה ידיה מ"מ אם אין נותן לה מזונות א"י לכופה מטעם דלא גרע מעבד שא"י לומר עשה עמי ואיני זנך ובסיפא דהקדיש את המותר מיירי ג"כ שנותן לה כנגד מה שהקדיש שנותן לה מזונות שתקנו לר"א תחת מותר וכיון שנותן לה מזונות ממילא יכול לכופה דהא על מותר א"י לומר א"נ וא"נ לכ"ע ולכך הקדש ולכך לא מצי למיתני במעשה ידיה היכא שנותן לה מה שכנגדו היינו מעה לר"א דהא בכה"ג אינו קדוש כדקתני ברישא עושה ואוכלת וגם לרב ושמואל א"ש דהנה בהא דרב ושמואל שאמר לאח"מ הוא קדוש הוא תמוה מאוד דלא מיבעיא להר"ן בנדרים דף פ"ה בהא דמקשה השתא מיהו לא מגרשה שכתב אפילו למ"ד אדם מקנה מכל מקום בעינן שתאמר בפי' לכי מגרשה ע"ש א"כ ה"נ תקשי הא לא אמר לאח"מ ואפי' להתוספות שכתבו בד"ה לכשאקחנו דאין נראה לחלק בין אמר לכשאגרש ללא אמר ע"ש דהתוספות לא כתבו זה רק לפי הס"ד דמדמה אותו לשדה שאני מוכר והיינו כמ"ש הר"ן בנדרים ד' פ"ו שהאשה מקנית המ"י בכל יום לבעל לכך א"צ לומר לכשאגרש כיון שמקדיש לעולם דמי למ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ח בד"ה אמר בר פדא דהוי כאלו אמר קרבן מעתה וקרבן לכשיפדה ע"ש ובמסקנא דאמר דלא דמי לשאני מוכר רק מטעם דקונם מפקיע ג"כ לא קשה הא לא אמר לכי מגרשה דהא להמסקנא לא אלמוהו כל כך שיהיה חשוב דבר שלא בא לעולם וחשוב כאילו מקדיש גם עכשיו ולכך א"צ לומר לכי מגרשה ובהס"ד דמיירי שמקדשת מ"י ג"כ לא קשה דשא"ה דאמירתה היה שיקדשו מ"י כשיעשו דהא ההקדש אינו חל עד שעשתה ואז גם כן נתבטל השיעבוד וחל תיכף ההקדש כשאמרה שיחול כשיעשה משא"כ במקדיש מ"י אשתו שאמר שיחול כשתעשה והיא עשתה מחיים ואז אין חל ההקדש ונתבטל מאמר פיה ושיקדשם לאח"מ לא אמר ואפילו היה המ"י בעין כשהקדיש אין קדוש לאח"מ כיון שאין נותן לה מזונות וא"י להקדיש מחיים רק לאח"מ הוא יורש דמי לבן שהקדיש נכסי אביו צריך לומר לכשאירש מאבא מכור לך ועוד דהא כשאין נותן לה אין לה רק דין נכסי מלוג ובהדיא מבואר באה"ע סימן צ' דאם הקדיש או מכר נכסי מלוג של אשתו סתם דאחר שמתה יורש כחה ומבטל בעצמו המכר ה"נ דכוותי' ואמאי הוי הקדש לאח"מ ועכצ"ל כשיטת הרא"ה דכיון שא"י לומר א"נ מעה וא"נ מותר וכן הבעל א"י לומר בהיפך רק שעכשיו אין לו מה ליתן לה גובה האשה המותר בתורת גוביינא בעד המעה ומחזקת תמיד כל ימי חייו למשכון על המותר וכשתעשה יכול ליקח ממנה המותר ולהחזיר לה המעה כסף וכיון שמותר הוא הקדש מיד רק שהאשה גובה מכח שיעבוד שפיר קדוש לאח"מ כיון שכלה השיעבוד וממילא א"ש דלא הוי מצי למינקט בסיפא בגוף המ"י כיון דס"ל דבגוף המ"י יכולה לומר א"נ וא"ע ואין זוכה אחר מיתה רק מכח ירושה לא קדוש אף לאח"מ משא"כ במותר דבאמת גם עכשיו הוא הקדש ומה שהאשה נוטלת המותר בחייו הוא רק מטעם טירפא ול"ק ג"כ קושית התוס' בד"ה אי במעלה שהקשו דגם למ"ד מחיים קדוש ה"מ למיפרך אמאי עושה ואוכלת ל"ק כלל דלמ"ד מחיים קדוש הו"מ לשנויי שהיא רוצה לזונה והיא אינה רוצה לכך ברישא עושה ואוכלת דיכולה לומר איני ניזונת ובסיפא במותר דא"י לומר א"נ מעה לכך מחיים קדוש משא"כ לרב ושמואל פריך שפיר מה"ת לא יקדש מחיים כיון שנותן לה מעה וגם ל"ק קושית המפרשים שהקשו דלוקי המחלוקת דרב ושמואל ור"א במעלה לה והיא אינה רוצה ליטול ופליגי בפלוגתא דר"ה ור"ל ולפי הנ"ל ל"ק כלל דבמותר כ"ע מודי דא"י לומר איני נותנת. ולפ"ז ג"כ ל"ק קושית התוס' שהקשו מאי דוחקי' דרב וכו' דרב מוכיח ממתניתין דמיירי לאח"מ דאי מחיים אמאי נקט סיפא מותר דוקא ה"ל למינקט בגוף המ"י ונותן לה מזונות שהוא כנגד מ"י לרב כקושית הר"ן ורוצה ליתן לה מזונות בלא כפי' על מ"י שאז א"י לומר א"נ וא"ע כמ"ש לקמן א"ו דאיירי לאח"מ ולא יוכל למיתני מ"י כמ"ש לעיל ועל המתניתין גופי' ל"ק למינקט מ"י ובמעלה לה מזונות דלענין דבר שלא בא לעולם זה נשמע מאחר שאתגייר ולא קתני במשנה מותר רק לאשמועינן דבמותר א"י לומר א"נ ולכך קדוש לאח"מ אפי' אינו אומר בפי' לאח"מ. וגם ל"ק קושית רש"י דלוקי באין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה ז"א דהא כשאינה ניזונת יכולה לומר לכ"ע א"נ מותר ואמאי קדוש לרב אדא מחיים ואי איירי שהיא נתרצית ליטול קשה לרב דס"ל דמעה תחת מ"י א"כ אמאי עושה ואוכלת דהא נתרצית ליטול המעה וליתן המ"י בשלמא השתא ס"ל לר"א דמזונות תחת מותר אינה יכולה לומר א"נ וא"ע כיון דהוי נותן לה מזונות אבל לפי קושית רש"י דמיירי באין מעלה לה מזונות גם על מותר א"י לכופה דהא אין נותן לה מזונות ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם שכתב וז"ל המקדיש מעשי ידי אשתו עושה ואוכלת והמותר חולין ואם אמר יקדשו ידיך לעשייתם כל מ"י קדוש לכאורה הלשון תמוה דה"ל למימר סתם הכל חולין דאין אדם מקדיש דשלב"ל. אך לזה י"ל דהרמב"ם בהלכות ערכין פסק דהמקדיש דשלב"ל דהוי הקדש מטעם נדר ולזה אם אינה עושה ואוכלת הוי הקדש כשיבוא לעולם מטעם נדר אבל כשעושה ואוכלת דהיינו שאומרת איני ניזונת וממילא אין הבעל נותן לה לכך המותר מאכילתה מ"י חולין גמורים וא"צ להקדיש לאח"מ כיון שלא אמר בפי' לאח"מ. שוב מצאתי בהפלאה שכתב באופן אחר ע"י הקדמה זו. ואח"כ כתב הרמב"ם דאם אמר יקדשו ידיך הרי כל מ"י קדוש שתמה הר"ן עליו ולפי הנ"ל יש לתרץ דמיירי שמעלה לה מזונות ומעה כמ"ש הב"ש ונראה דבודאי כשנותן לה מזונות ומעה ואינו רוצה לכופה לעשות רק שאם תעשה תהיה שלו בזה ודאי יכול לכופה דהא קודם תקנת חז"ל דמ"י משום איבה דמזונות היה הבעל מחויב במזונות לפי דעת הרמב"ם דמזונות דאורייתא ואפ"ה מציאה והעדפה ע"י הדחק היה לבעל משום איבה דקטטה ובודאי לא גרע גוף מעשה ידיה ממציאה והעדפה ע"י הדחק וא"כ בודאי לאחר שתקנו חכז"ל שיכול לכופה על גוף מ"י לעשות לו משקל חמשה סלעים תחת מזונות ודאי יכול הבעל לומר לא ניחא לי בתקנתם שהוא לטובתי שאהי' יכול לכופה ואין אני רוצה לכופה רק מה שתעשה מרצונה בלא כפי' יהיה הדין כמו מציאה והעדפה שע"י הדחק ובודאי שיכול הבעל לומר כך וממילא יש לו מ"י דהא כשירצה להעלות לה מזונות ולא ירצה לכופה לעשות רק שאם תעשה תהיה שלו בזה לא יכולה היא לומר א"נ וא"ע וכיון שיש לו ידים בכה"ג ממילא כל זמן שהוא נותן לה מזונות יכול להקדיש הידים ועוד אפילו תיכף כשהקדיש נתבטל הכפיה על מ"י דהא א"י למכור אשתו לאחר שיכוף אותה למלאכה דלא גרע מאמה העבריה דא"י למכור אותה וגם הוא א"י לכוף אותה למלאכת אחרים כיון שאין הידים שייכין לבעל שכבר הקדישן דחשיב כאילו מכר הידים להקדש והוי כאילו פי' שיזון אותה בלא כפיה רק שתתן להקדש אם תעשה ובזה יכול לכופה אפילו לדידן ומש"ה פסק הרמב"ם שפיר דאם אמר יקדשו ידיך כל מ"י הקדש, אך לפ"ז קשה מאי קאמר ופליגא דר"ל. ואחר העיון ל"ק כלל דע"כ מוכח דר"ל פליג אר"ה דהא ר"ל ע"כ ס"ל דמעה תחת מ"י כרב אדא כמ"ש התוס' בד"ה מתוך וא"כ ע"כ מוכח דפליג אר"ה וס"ל דאפילו נגד מ"י שרוצה לכופה אין יכולה לומר א"נ מעה וא"ע דאז א"ש רישא דמתניתין וסיפא וכמש"ל בפירושא דרב אדא דרישא וסיפא מיירי במעלה מה שכנגדו דהיינו ברישא מיירי שמעלה מעה ויכול לכופה משום שא"י לומר א"נ וא"ע ואפ"ה תנן עושה ואוכלת דכיון שאין נותן לה מזונות עושה ואוכלת דלא גרע מעבד כנעני אבל אי לא היתה צריכה לאכול כגון שהיה נותן לה מזונות אף שרוצה לכופה למ"י היה הקדש אבל אם נאמר דר"ל ס"ל כר"ה דיכולה לומר א"נ מעה וא"ע דלר"ל המעה תחת מ"י וברישא מיירי לר"ל שמעלה מעה כמש"ל והיא אינה רוצה ונותן מזונות א"כ לא שייך כלל עושה ואוכלת דקתני דהא משכחת לה אפי' כשאוכלת משל בעל כגון שא"ר ליתן לה מעה כסף רק באופן שיכופה למעשה ידיה ואז יכולה לומר א"נ מעה וא"ע ומ"י חולין ואי נוטלת המעה ברצונה ע"כ מ"י הקדש וכך הוה למתני דעושה ונוטלת מעה דלישמע מיניה דיכולה לומר א"נ מעה וא"ע אע"כ מוכח דפליגי אר"ל ואפילו אי נימא כמש"ל דהמקדיש ידים מבטל הכפיה א"כ א"י לומר א"נ מעה וא"נ מ"י אם לא שאינו מעלה לה מזונות ושפיר קתני עושה ואוכלת זה אינו דמ"מ מוכח מהמסקנא דבאמת ס"ל לר"מ אדם מקדיש דשלב"ל וכר"א ע"כ ס"ל דמוכח ממה שאמר מקודם שיכול לכופה דלא שייך רק אי ס"ל כרב אדא ומסברא זו לא חזר ולהמסקנא לא הוי כהקדיש ידים ומוכח ג"כ דס"ל כרב אדא דמעה תחת מ"י כמ"ש התוס' ד"ה מתוך וכיון דמיירי בהקדיש מ"י ולא הידים שפיר מוכח דפליג אר"ה וס"ל דא"י לומר א"נ מעה דבלא"ה לא שייך לומר עושה ואוכלת כמש"ל:
ועתה נבא לתרץ שיטת רש"י בד"ה לעולם במעלה שכתב דה"ה דהמ"ל במעלה מעה ואין מעלה מזונות אלא משום רב וכו' וע' מהרש"א מ"ש בזה אא"ז וקשה לפי' המהרש"א דא"נ וא"ע. דקאמר רב הוא על המותר א"כ לרב מיירי רישא באינה רוצה ליטול מעה וה"נ בסיפא וא"כ הוי שפיר סיפא דומיא דרישא וגם הלשון דחוק לומר א"נ וא"ע דאמר רב היינו מותר. לכן נראה ליישב דברי רש"י באופן אחר ויתיישב ג"כ קושית התוס' בד"ה אי במעלה דא"כ קשה רישא גם קשה דהל"ל במעלה ומעלה וא"ר ליטול ופליגי בפלוגתא דר"ה ור"ל. ולתרץ נראה דרש"י ס"ל כשיטת רב ולפ"ז ל"ק קושית התוס' ד"ה אי במעלה די"ל דהפי' במעלה ומעלה היינו שהיא א"ר ליטול ולזה לא היה יכול להקשות מרישא דברישא מיירי במ"י יכולה לומר א"נ משא"כ בסיפא במותר מקשה שפיר מ"ט דמ"ד לאח"מ קדוש כיון שא"י לומר ומשני דמיירי במעלה לה מזונות ואינו מעלה מעה שאין לו דרב ושמואל דסברי לאח"מ קדוש דס"ל דמותר תחת מעה וכיון שאין לו ליתן מעה הוא שלה ולכך לא קדוש רק לאח"מ ור"א ס"ל דמזונות תחת מותר וקדוש מחיים דבמותר א"י לומר ולזה מקשה רש"י דהל"ל במעלה לה מעה ואינו מעלה לה מזונות ופליגי כמו דפליגי בש"ס דרב ושמואל סברי דמעה תחת מותר ור"א ס"ל דמעה תחת מעשה ידיה ולכך סבר רב ושמואל דמותר לאח"מ קדוש כיון דמיירי במעלה מעה וא"ר ליטול דאף לר"י דס"ל דא"י לומר איני נותנת מותר היינו כשניזונת או אפילו כשאומרת א"נ דברשות קעבדא כמ"ש הרא"ש בפ' מציאת אשה מטעם כיון דברשות קעבדא אבל כשאין לו ליתן מזונות ודאי דיכולה לומר שאינה רוצה ליטול מעה ולהחזיק לעצמה אפילו מציאה דאימר לא יהיה לה בזמן אחר ולכך לאח"מ קדוש משא"כ לר"א דס"ל דמעה תחת מ"י וס"ל כר"ל דאי"ל א"נ וא"ע מ"י והרי היא שכורה לו בעד המעה ויכול לכופה למ"י כי במ"י הדין דכופה רק דכשא"ל כתב הרא"ה דא"י לכופה שתעשה מ"י משום דלא גרעה מע"כ שא"י לומר עשה עמי ואיני זנך וכיון דמיירי בספקה דהא איכא מותר וע' ש"מ שפי' מותר היינו המותר ממזונותיה ודאי כיון שנותן מעה ובמ"י יש שיעור מזונות שהבעל והב"ד יכול לומר לה עשה וזון לעצמך ממעשה ידיך דבספקה ס"ל להרבה פוס' שי"ל צאי מ"י במזונותיך והוי כמעלה ומעלה ודיו לבא מן הדין להיות כנדון דהא בעבד עברי ג"כ אף שא"י לומר עשה עמי ואיני זנך מ"מ ודאי כיון שנתן לו השכירות שלו שיכול לומר עשה עמי וזון אותך ממ"י והמותר יהיה שלי דעבדי אתה א"כ בודאי גם באשה יכול לומר כן כיון שנותן לה המעה והרי היא כעבדו וממילא המותר שלו והוי הקדש מחיים דכל יום הוא חיוב בפ"ע כמבואר בש"מ משא"כ לרב ושמואל דסברי מזונות תחת מ"י וכגון דאין מעלה מזונות וממילא א"י לכופה שתעשה ודאי דיכולה לומר אפי' במותר אינו נוטלת מעה כיון שאין נותן לה מזונות ליכא איבה דכל מ"י צריכה למזונות ואף דאיירי בספקה, ודאי דהכל שלה כשאינה ניזונת אלא אפילו למ"ד דיכול לומר בספקה מ"מ צ"ל לה צאי כל מ"י במזונותיך כיון שאם יופסד המ"י לא ישלים לה וממילא המותר שלה. ואי תקשי אי נוקי במעלה מעה ואין מעלה מזונות שא"י לכופה ואין קדוש לאח"מ רק מטעם ירושה א"כ אמאי קדוש לאח"מ הא לא אמרה לאח"מ י"ל דס"ל כמו שמבואר בשיטה דמותר פירושא לאח"מ והוי כאילו פי'. וע"ז תי' רש"י ז"ל מדרישא בניזונת דהא לפי קושית רש"י רב נמי ס"ל דמזונות תחת מ"י וע"כ צריך לאוקמי רישא בניזונת כדי להוכיח דינו דיכול לומר איני ניזונת לכך אוקמי סיפא נמי בניזונת:
ועתה נבוא לתרץ קושית התוס'. דהנה הא שהקשו בד"ה הכא אין בידה הא בידה לומר א"נ וא"ע. ולפמש"ל לק"מ כיון דביד הבעל לומר שאינו רוצה לכופה על מעשה ידיה רק מה שתעשה יהיה שלה א"כ ממילא אינו בידה להקדיש מעשה ידיה. ולפ"ז יש ליישב קושית התוס' בד"ה ר"ע אומר יפר שהקשו והא לא הוי דברים שבינה לבינו. ויש ליישב דשפיר הוי דברים שבינו לבינה דלר"ע דס"ל דהעדפה שע"י הדחק לאשה ולא ס"ל איבה דקטטה ממילא יכולה לומר א"נ מעה כסף וא"נ מותר לר"ה אמר רב וא"כ כשלא יפר יש לחוש שתאמר א"נ מעה וא"נ מותר ואף שכתבו התוס' דלא חיישינן שתאמר א"נ וא"ע דלא שכיח אפשר דדוקא להפקיע מחיוב המזונות לא שכיח אבל להפקיע ממעה ולא יתן המותר שכיח ואם לא יפר לא תוכל לחזור בה ולומר אח"כ אתן את המעות ואטול את המעה ולפעמים לא יהיה לה לקישוט ורחיצה והוי דברים שבינו לבינה ואפילו לר"ל דס"ל דאפי' א"נ אינה יכולה לומר מ"מ כיון דלר"ע דלא ס"ל איבה דקטטה ס"ל ג"כ דמקודם נתקן המעה והמותר תחת מעה ויכולה לומר דדוקא להנך דס"ל איבה דקטטה ע"כ שנתקן מותר קודם דהא אפילו מציאה נתקן לה אף שאינו נותן לה. מעה משא"כ לר"ע:
ובזה יתיישב הטיב ג"כ קושית התוס' דלמה לא חיישי' שתאמר איני ניזונת ואיני עושה. ותי' התוס' דחוק מאוד שתי' דלא שכיח דהא כיון שרוצה לאסור במעשה ידי' שלא תתן לו ודאי דפטור ממזונותי' ומה"ת לא ניחוש שתאמר. ועוד דאיכא ג"כ למיחש שיעני ולא יהיה לו במה לזונה. ולפמ"ש ניחא דהא התוס' בדף מ"ז כתבו דא"י לומר רק איני ניזונת היום ואני ניזונת למחר וממילא ביום שאמרה א"נ וא"ע מ"י שלה ולא הוי דברים שבינו לבינה וכ"ת כיון שלא תוכל לחזור בה בתוך הזמן ובודאי לא יתן לה הבעל מזונות וחשיב כנודרת שלא תיזון מהבעל והוי כנדרה עינוי נפש שיכול להפר כמש"ל גבי מותר זה אינו דבשלמא במעה שתחת מותר שהוא מסופק אם תעשה מותר דכל מותר ברצונה הוי דברים שבינו לבינה שאם תרצה לחזור אחר שעה לא תוכל וממילא לא יתן לה המגיע מהמעה כיון שלא תוכל ליתן לו המותר ולא תוכל לרחוץ ולקשט באותה שעה ודמי לנודרת שלא אטול מעה דיכול להפר משא"כ במזונות שכל יום הוא חוב בפני עצמו ואם אמרה היום א"נ וא"ע למחר תהי' ניזונת כמ"ש התוס' דף מ"ו ממילא בכל יום שתאמר איני ניזונת ואיני עושה לא הוי דברים שבינה לבינו דאם תרצה לחזור כיון שיש עלי' החוב קצוב משקל ה' סלעים ויכול לכופה הרי הבעל אפשר לראות אם מספיק לשיעור המזונות של אותו יום או לא ממ"נ אם מספיק לא איכפת לי' ואין זה מדברים שבינו לבינה ואי אין מספיק ממ"נ אם רוצה להשלים עד כפי מזונותי' ישלים דאין עושה איסור כשמשלים:
ולפ"ז יתיישב דברי רש"י ד"ה ומי אמר שמואל הכי וכו' וגם קושית הפלאה שכתבתי בקושיא ז'. דהנה לשיטת ר"י שכתבתי לעיל דהטעם משום דהעדפה ומציא' הוא משום איבה דקטטה ולפ"ז ממילא תליא בפלוגתא דרבנן ור' עקיבא דלעיל ס"ל דהעדפה ע"י הדחק לבעל משום איבה דקטטה מש"ה אינה יכולה לומר א"נ מעה ואיני נותנת מותר כמש"ל אבל ר"ח דס"ל דמציאה והעדפה לאשה ע"כ ל"ל איבה דקטטה רק המותר הוא שלו משום המעה שנותן לה מש"ה יכולה לומר א"נ וא"נ ואם כן אם הי' אומר דשמואל ס"ל כרב אדא הייתי יכול לומר דר"י הסנדלר נמי ס"ל דאדם מקדיש דשלב"ל ואפ"ה חולין דס"ל כר"ע דהעדפה ע"י הדחק שלה ונ"ל איבה דקטטה וא"כ יכולה לומר איני נוטל מעה ואיני נותן מותר ומש"ה הוי חולין כמו ברישא דקתני עושה ואוכלת ולכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש דשמואל ס"ל לאחר מיתה קדיש ואפ"ה ס"ל לר"י חולין וע"כ הטעם משום דאין אדם מקדיש דשלב"ל. ועוד נראה לתרץ דהנה הר"ן בנדרים דף ט"ז ד"ה אמר רבא כתב וז"ל ובתוספתא כתבו שאפילו אמר קונם ישיבת סוכה עלי מהני דלא מיקרי דבר שאין בו ממש רק כשאין מזכיר שם החפץ שאוסר עליו כגון שאיני ישן אבל כשמזכיר שם החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא. ולפ"ז בכתובות דף נ"ט ולקמן דף פ"ה גבי מקדיש מ"י באומר יקדשו ידי לעושיהן לאו דוקא באומר אלא נעשה כאומר כיון שהזכיר את הידים וכו' ע"ש והנה מ"ש הר"ן גבי מקדיש ע"כ כוונתו ברומיא דשמואל מהמקדיש מעשה ידי אשתו אמתניתין דקונם מה שאני כו' דמוקי שם מתניתין דקונם מה שאני עושה באומר יקדשו ידי כמבואר בנדרים דף פ"ה ובכתובות דף נ"ט ג"כ מוקי למתניתין דקונם בכך ובכתובות דף נ"ח מוקי למתניתין דהמקדיש משום דנעשה כאומר ולא הזכיר כלל באומר יקדשו ידי ומטעם אחר דאין מוציאין דבריו לבטלה. וע"כ הכוונה במ"ש הר"ן דמוקי באומר היינו במה דמוקי מתניתין בקונם שאני עושה באומר יקדשו ידי ומ"ש אלא נעשה כאומר כיון שהזכיר את הידים אף דבמתניתין לא קתני אלא קונם שאני עושה ולא הזכיר את הידים נראה דסובר דמתניתין לישנא קייטא נקיט דכיון שאני אוכל ואני עושה דבר שאין בו ממש הוא כמבואר בטור ובמחבר יו"ד סי' רי"ג ע"ש וא"כ קשה מאי דאמרו יפר וכן הקשה הש"ך ביו"ד סי' רל"ד ע"ש ומה שתירץ הש"ך דמדרבנן אסור אפי' אין בו ממש הוא תמוה לפענ"ד חדא דא"כ תיקשי לתי' א' בדף ט"ו בנדרים דאף מדרבנן ליכא איסורא א"כ תיקשי למתניתין דקונם שאני עושה ועוד דהא דאסור מדרבנן שכתב הש"ך בסי' הנ"ל אין איסור רק עליו שלא יעשה אבל המעשה ידים לא נאסרו כלל דאילו הי' בלשון נדר שאני עושה דהמשמעות על המעשה ידים שתעשה דבר שיש בו ממש הוא ובסוגיא מוכח דהפלוגתא הוא בדשלב"ל מוכח דהאיסור הוא על המעשה ידים ואשתמיטתי' להש"ך דברי הר"ן הנ"ל דמשמע מדבריו שהזכיר הידים רק דלפי הס"ד אסור מעשה ידיה והמתרץ משני שכיון שהזכיר הידים נעשה כאוסר גוף הידים וכאומר יקדשו ידים. ואין להקשות דא"כ גבי מקדיש מעשה ידי אשתו דאמרינן נעשה כאומר משום דאין אדם מוציא דבר לבטלה הא אפילו לרבנן דלא ס"ל אין אדם מוציא דבר לבטלה נעשה כאומר יקדשו ידי כיון שהזכיר הידים שהרי הקדיש מעשה ידי אשתו א"כ לימא נמי הכי דכשמזכיר הידים חל ההקדש על גוף הידים ואמאי אמר ר"י הסנדלר חולין זה אינו חדא דהר"ן כתב הטעם כיון שהזכיר הידים חל על גוף הידים דהוא מטעם דסתם נדרים להחמיר משא"כ בהקדש דמים הסתם להקל דהממע"ה כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רנ"ט ס"ק י"ד. ועוד יש לחלק בלשון דלשון מעשה ידים משמע שכבר עשתה, משא"כ כשמזכיר הידים בלשון קונם שאני עושה. ולפי זה יש לתרץ קושית הפלאה על רש"י הנ"ל דהנה התוספות כתבו לעיל ד"ה יקדשו ידי לעושיהן דהיינו להקב"ה ולא למלאכתן דא"כ הל"ל למעשיהן כדאמרינן בנדרים וקשה באמת על הגמרא למה לא אמר למעשיהן. ולתרץ נראה דהנה התוס' בב"מ ר"פ המפקיד דלרבנן דבדקל לפירות מודים רבנן דקני ה"מ היכא דעבידי דאתי אבל היכא דלא עבידי דאתי סברי רבנן דלא קני לכך לא יכול הש"ס לומר למעשיהן דא"כ מותר ע"י הדחק שכתב הש"מ דהוי לא עבידא דאתי וא"כ לא מהני למעשיהן ובמתניתין סתמא קתני המותר ר"מ אומר הקדש משמע דאפילו העדפה שע"י הדחק הקדש ולכך הוצרך הש"ס לומר דמקדיש הידים להקב"ה. ולפ"ז א"ש דברי רש"י דהוכרח רש"י לפרש דהקושיא היא משום דעדיין לא גירש ולא ממע"י דהוי דשלב"ל משום שעדיין לא נעשה דס"ל דהמקשן ידע ג"כ מסברת הר"ן דכיון שהזכיר הידים נעשה כאומר יקדשו ידי דאלת"ה בלא"ה דבר שאין בו ממש הוא רק שהי' סובר דכשמזכיר הידים לא נעשה רק כאומר יקדשו ידי למעשיהן כמו שאמרו בנדרים י"ג שהביאו התוספות לעיל ולזה לא הי' קשה מהא דמעשה ידי' הוי דשלב"ל משום שיכול לומר קונם שאני עושה הוי כאומר ידי למעשיהן כיון שהזכיר הידים כמ"ש הר"ן כנ"ל והוי כדקל לפירותיו ומעשה ידי' עבידא דאתי משא"כ במתניתין בהמקדיש מעשה ידי אשתו דלא שייך לומר זה כמש"ל דבהקדיש לא אמרינן זה לכך הוכרח רש"י לפרש דכאן הוי משום שעדיין לא גירשה וגירושין הוי לא עבידא דאתי ובזה לא שייך לומר דקל לפירותיו דבלא עבידא דאתי לא מהני ומש"ה מוכרח הש"ס להקשות משמואל אדשמואל דבלא"ה הי' [קשה] אפי' דס"ל הלכה כר"מ דס"ל דמותר אף לאח"מ קדוש אלמא דס"ל ג"כ דדקל לפירות קני אפי' בלא עביד דאתי ועיין בגיטין דף ל"ח גבי עבד לקנס ולכך מקשה משמואל אדשמואל וע"ז משני הש"ס להעדפה ופירש רש"י דהעדפה ע"י הדחק לאשה וע"ז מקשה רש"י שפיר דהעדפה ע"י הדחק הוי ג"כ לא עביד דאתי וא"כ אפי' ידים למלאכתן לא מהני וע"ז משני הש"ס שפיר באומרת יקדשו ידי לעושיהם דהוי גוף היד קדוש ולזה לא שייך לא עביד דאתי כמ"ש התוס' בב"מ שם דכשמקנה גוף הפרה קונה אפילו הכפל וע"ז מקשה הש"ס כיון דמשועבד לי' וא"כ הוי הגירושין דשלב"ל וס"ד דמעיקרא ס"ל כמו שמדמה הש"ס לשדה שמשכנתי' לך דלא הוי דשלב"ל ולא תיקשי דבגירושין הוי דשלב"ל רק דהוי לא עביד דאתי משום הגירושין ומעשה ידי' הוי דשלב"ל ובזה עולה דברי הרמב"ם שפיר לפי האמת דקונם מפקיע מידי שיעבוד רק דאלמוהו ולא אלמוהו כ"כ שיחשב גירושין דבר שלב"ל משום דנגד זה חשוב כאילו נאסר מיד כמ"ש התוספות ולפ"ז א"ש ולא צ"ל יקדשו ידיך לעושיהן דאפילו אי הוי רק כאילו אמר למעשיהן נמי הקדש דהא מ"י הוי עבידא דאתי. והא שהוצרך הש"ס לומר בקידושין דף ס"ג יקדשו ידי לעושיהן הוא לר"ע דאמר פרי משום העדפה ע"י הדחק דזה לא הוי עביד דאתי ובזה ל"מ למעשיהן רק כשאומר לעושיהן אבל הרמב"ם דאיירי בקונם רק הגוף המ"י דעביד דאתי וקונם הוי כאומר גופי למלאכתו כמ"ש שלא יהנה ממעשה ידי' שהזכיר הידים ומש"ה מהני ומשום הגירושין לא אלמוהו כ"כ ובזה א"ש דברי הכ"מ דתלי זה בזה אי קונם מפקיע חל נמי על דבר שלב"ל דאי קונם לא מפקיע הוי הגירושין לא עבידא דאתי ולא מהני קונם דהוי כאילו אמר למעשיהן דהא הוי לא עביד דאתי משא"כ אי קונם מפקיע רק משום דאלמוהו לא אלמוהו כ"כ שליהוי חשוב כדבר שלב"ל כדאמרי' בש"ס:
ברש"י ד"ה באינה ניזונת שאין לו במה לזונה. מוכח מדברי רש"י ז"ל דאם היא א"י לומר א"נ וא"ע לא מהני כשהקדיש לומר אחר שעשתה המ"י צאי מ"י במזונותיך ואפילו להנך דס"ל באה"ע דבדספקה יכול לומר צאי מ"י במזונותיך ולא תיקשי דיאמר לה צאי וממילא לא קנה המ"י דז"א דודאי קודם שעשתה יכול לחזור בו כמו במקנה דשלב"ל ואחר שעשתה כבר קנה ההקדש שחז"ל הקנו לו מ"י תיכף כשבא לעולם. אבל כשהיא אומרת א"נ וא"ע אפי' אחר שכבר עשתה המ"י יכולה להוציאה לחולין דלמאן דס"ל דיכולה לומר לא הקנו חכז"ל המ"י לבעל עד אחר שמקבלת המזונות. ומה שהקשה בספר הפלאה מהמדיר לא קשה לפ"ז דשם מיירי בהדירה קודם שעשתה המ"י דלא נקנה עדיין לבעל: