בית יעקב על התורה· רבי יעקב ליינר מאיזביצה
תולדות
סימן א
ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. כתיב (תהילים צ״ב:א׳-ב׳) מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. מזמור שיר הוא נגד זכור ושמור, מזמור הוא צמצום מלשון לא תזמור (ויקרא כה) וכדאיתא בזוה"ק (וילך דף רפד.) וזמירות כד"א לא תזמור, וכתיב זמיר עריצים יענה אעקרותא מאתרייהו כל אינון תקיפין וכו'. ורומז על סור מרע, כי כשאדם רוצה לסור מרעתו אזי יקשה עליו מאד להפרד ממנו, כמו הפרי שלא תפרד מהקליפה רק אחר כמה סיבות. וכמו כן האדם לא יוכל להזדכך מהרע הנמצא בו עד שיסבול צמצומים רבים. ויתגבר בכל עוז נגד יצרו עד שיסור מהרע, וזהו נגד שמור. ושיר הוא התפשטות והוא נגד זכור. כי הוא נגד ועשה טוב, כדאיתא בש"ס (פסחים דף קיח.) שאומרים שירה על הנס. והיינו כדכתיב (תהילים קט״ו:ט״ז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. שאין להברואים שום התחברות עם השי"ת, רק על ידי האדם העובד השי"ת ועושה הטוב, הוא מקשר כל הברואים להשי"ת וזה נקרא נס, ועל זה נאמר שיר וכדאיתא בזוה"ק (אמור צב:) זכור לדכורא ושמור לנוקבא. ליום השבת, היינו כי האדם צריך להכיר תמיד שהשי"ת הוא הבעל הבית בזה העולם. וזהו ההכרה הוא ע"י שבת, כשהאדם מצמצם פעולותיו ואינו פועל כלום ומכיר שרק הש"י פועל הכל, מזה מכיר שכל הנהגת עוה"ז הוא ביד השי"ת. וזהו דאיתא במדרש רבה (בראשית יא) ותנחומא (תשא לג) למה עושה השי"ת מלאכה בשבת שמשיב רוחות ומוריד טללים. והשיב לו ר' עקיבא משל לשנים שהיו דרין בחצר אחד אם הם נותנים עירוב מותרים לטלטל. והיינו שמשבת מכיר האדם שהשי"ת הוא הבעל הבית בזה העולם, והשי"ת שהכל שלו לכן אין אצלו מלאכה, שמצדו אין ההשתנות פעולה כלל. טוב להודות לה', היינו שטוב לבטל ולהכניע את עצמו מפני השי"ת, כי הודאה הוא כפיפת הקומהא. להגיד בבקר חסדך נאמר על העתיד, שיַרְאֶה השי"ת מפורש את אורו. ואמונתך בלילות, הוא בזה העולם, כי באמת כל המצות ומעשים טובים שישראל מסגלים בזה העולם, הם רק ציונים שציין להם השי"ת זה הדרך לכו בו, וכפי יגיע כפיו של האדם שמיגע את עצמו במצות בזה העולם, ישפיע להם השי"ת טובה לעתיד בלי יגיעה, כדאיתא בש"ס (שבת ל:, כתובות קיא:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת. והיינו מחמת הצמצום שיש לישראל במצות שבת, כמו דאיתא בשבת (דף עג.) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ובתחלה נחשב צמצומים בהכשרי אכילה, ואח"כ נחשב בבגדים ובמלבושים. ולכן לעתיד ישפיע להם השי"ת אכילה ומלבושים בלי יגיעה, וזהו גלוסקאות וכלי מילת. וזה יהיה לעתיד ביום שכולו שבת, בשכר הצמצום שמצמצמים ישראל עצמם בזה העולם במלאכת שבתב. וכמו כן בשכר כל הצמצומים במעשה המצות, ישפיע השי"ת לעתיד זו הטובה עצמה בלי פעולהג. וכן נגד הצמצום שיש במצות לא תרצח, לעתיד יתן השי"ת לישראל לב טוב מנוקה מן הכעס לגמרי, וזהו ואמונתך בלילות, היינו שעתה בעוה"ז אין שום קנין בהמצוה ואינו מרגיש טעם בהטובה. וזהו ואמונתך, היינו שהוא רק אמונה שאינו רואה מפורש. אבל לעתיד שנקרא בקר כתיב, להגיד בבקר חסדך, נגד מה שסבלו בואמונתך בלילות, יבינו כל ישראל את הטובה שינחיל השי"ת תחת מעשה המצות והצמצומים. ואז יכירו כל ישראל בכל טובה שיקבלו מן איזה מצוה וצמצום שהשי"ת נתן להם, יבינו כל טובה מאיזה צמצום השיגו זאתד.
וזאת ההנהגה הראה השי"ת בזה העולם באברהם אבינו עם יצחק אבינו. כי כל מה שיתנהג השי"ת בכלל כן מראה השי"ת בזה העולם בפרט נפש אחתה. כי אברהם היה נגד זה העולם, כי היה תמיד מצפה ומקוה לחסד ה', כי מדתו מדת חסד ולא היה לו עדיין שום קנין בשום טובה, אבל יצחק אבינו הכיר קנין הטובה שקנה אאע"ה ע"י עבודתו, כי מדתו מדת גבורה, וגבורה רומז על הון ורכוש, כדאיתא בש"ס (מכות כד.) כך שמע משה מפי הגבורה, וכל הון ורכוש בעולם יוצא ממדת גבורה, ששורש ההשפעה שמלובשת בגשם נקרא גבורת גשמים (תענית דף ב) שיורדים ממדת הגבורה, ולכן הכיר יצאע"ה טובת השי"ת והיה לו קנין בהטובה כמו שיהיה לישראל לעתיד. וזה דאיתא בזוה"ק (תולדות קלה.) מי ימלל גבורות ה' למי שיכול להשמיע כל תהלתו. ואיתא בש"ס (ברכות לג:) משל למלך שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסים אותו בשל כסף. ובאמת מדוע יאסר להאדם לשבח את השי"ת כפי הבנתו, הלא השבח שהאדם משבח את השי"ת הוא רק כפי אשר האיר לו השי"ת את עומק טובו. ואם יאיר לו השי"ת יותר ישבחנו יותר, כפי המדרגה שיאיר לו השי"ת יכיר וישבח את השי"ת. אך הענין בזה, כי כסף נקרא התשוקה והחשק, ובזה העולם אין לאדם שום דבר רק התשוקה, ולכן בזו התשוקה אי אפשר להאדם לשבח את השי"ת ולומר שהשי"ת כבר הנחילו את הטובהו. מפני שבעולם הזה נקרא השי"ת נותן התורה ולא רק נתן, כי עדיין השי"ת הוא הנותן. ואם יאמר האדם שכבר הכיר רצון השי"ת, יראה לו השי"ת שעוד אין זה רצונו. וזה שהמשילו בש"ס שמקלסין אותו בשל כסף, היינו בהתשוקה של העוה"ז, ולומר שכבר יש לו קנין בהטובה זה אסור להאדם, אבל יצחק אבינו נקרא זהב, נקרא קנין הטובה. והיינו שליצחק אבינו ניתן קנין בהטובה, ובכל טובה שהנחילו השי"ת הכיר מאיזה עבודה ותשוקה הגיע אליו זה הטובה, כי כל הטובות שהשפיע השי"ת ליצחק היה הכל מעבודת אאע"הז. וזהו דאיתא בתנחומא (תולדות א) שאומות היו אומרים מאבימלך נתעברה שרה, לזה צר איקונין של יצחק כדמות אאע"ה והכל אומרים אברהם הוליד את יצחק. והיינו שהיה נראה שכל הטובות הנשפעים ליצחק היה בלי שום תפלה. ובזה העולם אין טובה שהאדם יוכל לקבלה בלי תפלהח. ואף שישראל נקראים בנים למקום ובן אין צריך עבודה. אכן בזה העולם מוכרח האדם להיות עבד, היינו שישראל צריך עבודה, מה עשה הקב"ה צר קלסתר פניו של יצחק כאברהם, היינו שהיתה הישועה של יצחק אבינו מבין מאיזה תשוקה של אברהם בא לו כמו שיהיה לעתיד, וזהו דאיתא בזוה"ק (תולדות קלה.) מי ימלל גבורות ה' דא יצחק וכו':
סימן ב
ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. ובזוה"ק (תולדות קלד.) פתח ר' חייא ואמר מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו (תהלים קו) מולל היינו שמחלק כל דבר לחלקים דקים כדי שיוכל האדם להשיגו, וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רמט.) מאי ימלל וכו' אוף הכא לאחזאה מלה קא אתיא, מי ימלל כדכתיב וקטפת מלילות, והפירוש שמחלק הדבר ומקטינו. והיינו דמייתי שם בזוה"ק (קלה.) דכתיב בשלמה (מלכים א ה׳:י״ב) וידבר שלשת אלפים משל, כי משל הוא להקטין הדבר ולהביאו בגדר תפיסת שכל האדם. וזה היה חכמת שלמה המלך ע"ה לדבר על כל דבר שלשת אלפים משל. היינו להכניס הדבר שגבוה מאד לגבול תפיסת האדם. וזה היה מדת יצחק אבינו ע"ה לצמצם את עצמו בחושך שלא יקבל אור השי"ת בפעם אחת שלא יתבטל, כדי שיוכל לעמוד מפני האורהט. וזהו דאיתא בזוה"ק (תולדות קלד:) ולית לך כל שייפא ושייפא דקיימא בבר נש דלא הוה לקבליה בריה בעלמא. כי השי"ת נתן כחות מדברי תורה אף בברואים, שבכל מדה שהבריאה נבראת ממנה יש לה כח גדול, כדכתיב (איוב ל״ה:י״א) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. ואיתא על זה בש"ס (עירובין ק:) אמר ר' יוחנן אילמלי לא נתנה תורה היינו למדין גזל מנמלה ודרך ארץ מתרנגול, אלא שהם קבועים במדות שלא בדעת והשכל, ולאדם ניתן דעה שיוכל לכלול הכל ולהכניסו בתוכו ולעבוד בכחם את השי"תי. ולכן נתחלקו לכמה פרטי מדות ונסתרו בהסתרה גדולה, כדי שיוכל האדם להוציא האור מתוך החשך, וכל ההתחלקות הוא ממדת יצחק אבינו שהוא נותן גבולים והסתרות. שכל התחלקות הם מסטרא דגבורה. שביום שני נאמר (בראשית א׳:ו׳) יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. ובזוה"ק (שלח קסא.) ילידי הענק מסטרא דגבורה וכו' תמן חמי פליגין סגיאין טמא וטהור אסור ומותר עונשין ואגרין. אלין אינון אורחא דאורייתא דקדוּקי אורייתא. ילידי הענק דאתילידו מסטרא דגבורה, וזהו דאיתא בזוה"ק (תולדות קלה:) (שיר ד) מעין גנים באר מים חיים וכו' מעין גנים דא אברהם באר מים חיים דא יצחק ונוזלים מן לבנון דא יעקב, באר מים חיים דא יצחק, היינו דכתיב (חיי כה) וישב יצחק עם באר לחי ראי. מעין גנים זה אברהם, שממנו התחיל המעין להשפיע לעולם אור חסד השי"ת ממקור לעבודת השי"ת, שמראה שבכל דבר ודבר יש כבוד שמים, כדכתיב (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'. באר מים חיים דא יצחק, כי באר היא כלי קיבול להחזיק המים שלא יתיישנו, כי יצחק היה אור חוזר שהכיר שאף בחשך יש אור. לכן היה זורע ומוסר הכל להשי"ת, וכל מה שסיגל היה מוסר להשי"ת. וזה נקרא זריעה כדי להוציא אור מתוך החשך. ולכן היה משיג בכל פעם צמיחת אור חדש, כי כלום אדם זורע סאה אלא להוציא כמה כורין, כדאיתא בש"ס (פסחים פז:). כי כל מה שהאדם מחזיר להשי"ת בזה מוסיף צמיחת השפעה חדשהיא. ונוזלים מן לבנון זה יעקב אבינו, שהוא היה החיים שמחבר שתי המדות יחד:
והנה מדתו של יצחק אע"ה, לפי שהיה תמיד עוסק להאיר לתוך החשך, וכל מקום שהיה יותר בהסתר נכנס לבררו ע"י עבודתו, כי כל מה שמכוסה במכסה חשך יותר גדול, בזה נמצא אור יותר כשיתברר. ולכן כתיב, ויאהב יצחק את עשו, כיון שהוא היה בחשך, לכן אמר יצחק, בודאי נמצא בו אור גדול. כמו זית שהוא מר וקשה לשכחה, ושמן שיוצא ממנו הוא מלא אור וחכמה ומשיב את הלמוד, כדאיתא בש"ס (הוריות יג:) אמר ר' יוחנן כשם שהזית משכח את הלמוד של ע' שנה כך שמן זית משיב את הלמוד של ע' שנה. וזהו דאיתא בזוה"ק (וארא כג:) סתימו דעיינין חמי אספקלריא דנהרא. ולכן כתיב ביצחק ותכהין עיניו מראות, שהיה דרכו לברר אף במקום החושך. וזהו דאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) יצחק אתחשך מסטרא דדרגא דיליה וכו' כדין אתאחיד ביה לילה ואתקיים ולחשך קרא לילה (בראשית א׳:ה׳) כי מדתו היה להפוך מחשך לאור. ולכן לא נאמר בו לשון תפלה רק ויעתר, וכדאיתא בש"ס (סוכה יד.) שמהפך מדת הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות. וזש"ה (ישעיהו מ״ב:י״ט) מי עור כי אם עבדי וגו' מי עור כמשלם ועור כעבד ה'. כי העובד את השי"ת נכנס בכל מיני הסתרות להוציא יקר מזולל ואינו מביט לטובת נפשו כלל. וזה שנאמר בביאת רבקה ליצחק (חיי כד) ויצחק בא מבוא באר לחי ראי. שאז קבל אור ממקום גבוה מאד, בעת שלקח את רבקה מארם והוציאה מחשך לאור. וזה היה כונת יצחק שרצה לברך את עשו, וכדאיתא בזוה"ק (שם קמג.) בשעתא דאמר יצחק לעשו וצא השדה וצודה לי ציד"ה בה"א כיון דאמר לפני ה' אזדעזע כרסי יקרא דקב"ה וכו' ואמר אדוני אבי מו"ר זללה"ה (מי השלוח ח"ב תולדות ד"ה ויהי כי) שכונה צידה בה"א הוא שמדת יצחק תהיה נצדת בברכה הזאת. שאף שמדת יצחק היה לברר כל דבר שיהיה מבורר בשעת מעשה, אכן כשרצה לברך את עשו היתה כונתו שיתאמץ עשו שישא חן בעיניו בעת הברכה, ועי"ז יסכים רצון השי"ת לברר את עשו בכלליב. ובאם יסכים השי"ת על מעשי עשו אז יהיו גדולים מאד, מאחר שמתוך ההסתר יוציא יקר, שגם שם נמצא רצון השי"ת וכבוד שמיםיג. וזה צידה בה"א, רומז על ה"א תתאה, שהוא מלכות שמים דלית לה עיינין בסוד עולמתא שפירתא דלית לה עיינין בזוה"ק (משפטים צה.). ויצחק היה רוצה לגלות לו את הקץ, היינו לראות שהכל הוא מהשי"ת, וממילא יוכל להגיע תיקון לכל דבר. שבאמת מצד השי"ת נברא הכל לתכלית הטוב, כדכתיב (משלי ט״ז:ד׳) כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה, ורק שהרשע בעצמו אין לו חלק בזה, שעושה מעשה אצטבע וקוף בעלמא, שהוא מצדו חפץ להרע. ולכן ילך לאבדון ולא ישאר לו שום חלק בהכבוד שמים שנתהווה ממנו כמו המן ופרעהיד. אבל מצד השי"ת הכל נברא לתכלית הטוב:
ולפי שיצחק אע"ה היה מנוקה מכל נגיעה לעניני עוה"ז, לכן היה בכחו להפוך מחשך לאור, לפי שהקריב נפשו להשי"ת, כדאיתא בש"ס (שבת פט.) הא קריבית נפשי קדמך. וזה דאיתא בזוה"ק (שם) דאזדעזע כרסי יקרא דקב"ה אמרה ומה דיפוק חויא מאינון לווטין וישתאר יעקב בהו. כי אם היה השי"ת מתקן את מעשי עשו, להעיד עליהם שמאתו הם, היו מעשי עשו גדולים יותר, שמאחר שהשי"ת חותם עצמו ששוכן בכל מעשי האדם אפילו כשיעשה בזדון ג"כ הם מהשי"ת, א"כ כל המצמצם עצמו בעבודה ויראה נראה כממעט בכבוד שמים, שמצדו נראה שאין השי"ת שורה רק על המצמצם עצמו, אשר באמת זה רצון השי"ת שנתן כח בחירה לדעת האדם, ואינו נמצא רק כפי מה שהאדם מכין עצמו בעבודתו. וכדאיתא בזוה"ק (וירא קג:) נודע בשערים בעלה (משלי ל״א:כ״ג) דא קב"ה דאיהו אתיידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה כל חד כמה דיכול לאתדבקא ברוחא דחכמתאטו. ומסיים שם מאי שערים שאו שערי ראשיכם (תהילים כ״ד:ז׳) והיינו יראת שמים ועבודה. כי כן ברא השי"ת שיהיה קליפה סביב הקדושה, ובעתו תתבטל הקליפה, ויזרקו לקליפה ויברכו לצדיקא דעלמא (זוה"ק משפטים קח:) והפרי הוא רק יעקב אע"ה שמתנהג במשפט וכולל שתי המדות. וכדאיתא בזוה"ק (שמיני מ:) מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כ״ט:ד׳) מאן מלך דא קב"ה במשפט דא יעקב דאיהו כללא דאבהן וכו' ואיש תרומות דא עשו וכו' ואיש תרומות דלאו איהו משפט דהא תרומה אסתלקותא דרחמי וכו' ואי תימא הא דוד מלכא איש תרומה הוי אלא ברחמי, ולא עוד אלא דכתיב (ישעיהו נ״ה:ג׳) חסדי דוד הנאמנים וכו' כל יומוי דדוד מלכא הוה משתדל בגין דהאי תרומה יתקשר במשפט ויזדווגון כחדא בגין דיתקיים בארעא. כי מדת דוד המע"ה נקראת מלכות שמים דלית לה עיינין, כי היה נראה על הגוון שנאחז במדת אכזריות, וכדאיתא במדרש רבה (תודות פ' סג) כיון שראה שמואל את דוד אדמוני נתיירא ואמר אף זה שופך דמים כעשו. אמר לו הקב"ה עם יפה עינים, עשו מדעת עצמו הוא הורג אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג. כי הסנהדרין אף כשהרגו את הנפש היו מלאים רחמנות שהתענו ביום המשפט כדאיתא בש"ס סנהדרין (סג), והיו מלאים רחמנות אף על הנהרג. ודוד המע"ה היה תמיד מברר את עצמו בעבודה שאף שלבו היה מלא חסד ורחמים היה עוסק תמיד שלא יהיה עליו שום קטרוג אף על לבושו החיצון, וזה שנאמר חסדי דוד הנאמנים. היינו שכל המסתכל בעניניו של דהמע"ה באמונה, היינו מי שירצה בטובת כנסת ישראל, יראה שאין שום קטרוג על דוד המע"ה, וגם על לבוש החיצון יתראה שהוא דבוק בהשי"תטז. וזה דאיתא בש"ס (ברכות נא.) בכוס של ברכה שצריך שיתן עיניו בו. ובזוה"ק (ויחי רנ.) כנסת ישראל כוס של ברכה אקרי ובכתבי האריז"ל (פרי עץ חיים שער השבת פ' טו) שכוס הוא רומז למדת מלכות שמים, וצריך להמשיך לה עיינין, כי כוס רומז להסתר, כמו שנזכר גבי יין יש שותהו וטוב לו ויש שותהו ורע לו (ברכות נז.) וכל דבר ספק והסתר צריך עבודה לברר שגם בזה נמצא כבוד שמים, ואף בתוך החשך יש אוריז. וזה שמסייים שם, תלמיד חכם לעולם טוב לו. אבל עשו ששורש לבו הוא נסוג מהשי"ת, והוא כמו הקליפה שסביב הפרי, לכן יהיה לאפס ושממה:
סימן ג
ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. בזוה"ק ר' חייא פתח (תהלים קו) מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו וכו'. מי ימלל, היינו מי יכול לפתוח מה שסגר השי"ת. כי מולל הוא כדאיתא בזוה"ק (ויחי רמט.) כמד"א וקטפת מלילות בידך, היינו שידקדק ויוציא הפנימיות מכל דבר מה שהסתיר וצמצם בו השי"ת. כי בעוה"ז הסתיר השי"ת הפנימיות, ומי יכול לבקוע ההסתר ולהראות בכל דבר שיש בו דברי תורה וכבוד שמים. ישמיע כל תהלתו, היינו מי שיכול לברר עצמו להשמיע כל הבירורים ולילך ברור ומזוכך מכל תאות עוה"ז, זה יכול להראות שאף בהסתר גדול שאינו נראה שם שום דברי תורה, אף שם יש כבוד שמים ודברי תורה. וזה דאיתא בזוה"ק (תולדות דף קלד:) דלית לך כל שייפא ושייפא בבר נש דלא הוי לקבליה בריה בעלמא, והיינו שהכל נברא בדברי תורה, ובכל שייפא ושייפא יש ד"ת, וכנגדם כל הברואים בעולם, כדאיתא בזוה"ק (שם) עלמא וכו' לא קיימין אלא על אוריתא. והשי"ת הסתיר זאת מלפני האדם, והיינו כדאיתא בזוה"ק (שם) כד בעא קוב"ה למברי אדם אמרה תורה קמיה אי ב"נ יתברי ולבתר יחטי וכו' אמר לה קב"ה הא אתקנת תשובה עד לא בראתי עלמא, היינו כי אפילו מה שנראה ההיפוך מרצון השי"ת גם כן נשתלשל מדברי תורה, רק שבעוה"ז נראה שהוא ההיפוך מרצונו ית' וזה נסתר שהוא ג"כ דברי תורה, אבל ע"י תשובה רואה שיש בזה ג"כ דברי תורהיח. כי תשובה מורה שיכול להחזיר ממדרגה למדרגה עד שמגיע למקום בינה קודם בריאת עוה"ז, כי מזה הכח של בעל תשובה, שבוקע כל ההסתרות ומראה הדברי תורה של כל שייפא גופא שלו, וכמו כן בוקע ההסתרות של כל העולם, ומראה הד"ת של כל הברואים שהכל נברא לכבודו. רק כמו שיש הסתר בפרט האדם, כן יש הסתר בכלל כל הברואים, וכשהבעל תשובה בוקע ההסתר שלו ורואה שמכל שייפא גופא יש כבוד שמים, כמו כן נבקע ההסתר של כל הברואים, ורואים מפורש שבכל בריאה יש כבוד שמים, כי מכל שייפא יש כנגדו בריאה. וזה שהקדים הזוה"ק כאן בפתיחה זו, כי בכאן כתיב ואלה תולדות, וא"ו מוסיף על ענין ראשון, ובאמת מה שייכות יש לאלו עם הראשונים, הלא הראשונים היו רשעים. אך הענין הוא, שיצחק אבינו היה יכול לבקוע כל ההסתרות ולהוציא הפנימיות של כל דבר וליקחו אצלו, ולברר שבכל דבר יש כבוד שמים, ומכל הדורות שלפניו היה יכול להראות שיש בהם דברי תורה וכבוד שמים, והיינו שהפנימיות שלהם קבל יצחק אבינו והקליפה שסביב הפרי נתבטל לגמרי:
וזהו דאיתא בזוה"ק (תולדות קמא: קמב.) ויקרא אלהים לאור יום (בראשית א׳:ה׳) דא אברהם דאיהו נהורא דיממא ונהורא דיליה אזיל ונהיר ואתתקף בתיקונא דיומא. ובגין כך מה כתיב (בראשית כ״ד:א׳) ואברהם זקן בא בימים באינון נהורין דנהרין ואיהו סיב כד"א (משלי ד׳:י״ח) הולך ואור עד נכון היום, ובגין כך ויקרא אלהים לאור יום. ולחשך קרא לילה דא יצחק, דאיהו חשך ואיהו אזיל לקבלא ליליא בגויה. הענין בזה, שהתחלת הבריאה היה בחשך, היינו יראה, שכל בריאה היתה יראה להשפיע לחברתה, כי כל בריאה היתה עומדת בפני עצמה ולא רצו להשפיע חוץ לגבולם, היינו שהדומם לא רצה ליתן כחו להצומח וכן כולם, כדאיתא בש"ס (חולין ס:) מלמד שעמדו דשאים על פתח קרקע, ומכל שכן שלא הסכימו הברואים למאמר נעשה אדם, מפני שבעצמם אינם יכולים להפסיד ולקלקל, ואף שבעצמם אינם יכולים להרויח ג"כ, אבל מכל מקום בטוחים שלא יקלקלו ג"כ, אבל בבריאת אדם נכנסו באחריות וסכנה. הן אמת שע"י שהאדם מכניס בקרבו כל הברואים ועובד בכחם את השי"ת על ידי זה מתקן אותם, אבל אם האדם חלילה עושה בכחם מה שהוא היפוך מרצון השי"ת, עי"ז מקלקל אותם ומפסידים בזה את הכח שלהם. לכן לא רצו ליכנס באחריות סכנה והיה להם יראה מזה וזהו נקרא חשך. ואח"כ האיר השי"ת את עיניהם, והראה להם שהשי"ת צופה תמיד לטובת העולם, ויכולת בידו להושיע להם מכל רע, ונכנס בהם תקיפות שאיך יעשה האדם בכחם היפוך מרצון השי"ת, והלא השי"ת הוא המנהיג על כל מה שיעבור עליהם, ובודאי תכלית הכל יגמור השי"ת לטוב, ואז רצו כל הברואים והתאחדו והסכימו בבריאת האדם. וזה התקופות נקרא בזוה"ק (משפטים קי.) בקר דאברהם, שזה הוא חלקו של אאע"ה, שהוא האיר לכל העולם שהשי"ת הוא המנהיג בעולם הזהיט. וזו הישועה של אברהם אע"ה היא ישועה בהדרגה, כמש"כ ואברהם זקן בא בימים (בראשית נד) וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רכד.) בא בימים משום דזכה כד אסתלק מהאי עלמא באינון יומין ממש דיליה עאל ואתלבש בהו. וכמו שנתבאר הענין בפ' ויחי (אות יז) על פסוק ויקרבו ימי ישראל, שלא נשלם בבת אחת רק מעט מעט יום אחר יום, שכל פעם האיר לו השי"ת יותר, וזהו הישועה בהדרגה כדכתיב (משלי ד׳:י״ח) הולך ואור עד נכון היום, שבכל פעם ראה יותר שמלא כל הארץ כבודו, ומצדו יכולים לכנוס בספיקות כי בודאי יעזור ויושיע השי"תכ. וזהו ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם, שמצדו יש תקיפות להברואים, אבל מדת יצחק אבינו ולחשך קרא לילה, כדאיתא בזוהר (תולדות קמב.) היינו שהבין שיש בחשך טובה יקרה יותר מהטובה שיש באור, שהחשך היה דבוק בהחשך שהיה קודם בריאת עולם שכתוב בו (תהילים י״ח:י״ב) ישת חשך סתרו, שהיה בו יקרות גדול יותר מהאור שנעשה אח"כ ע"י צמצום, כמו שנתבאר בפרשת בראשית (אות כג ד"ה והנה, ואות כח) ולזה הישועה שלו הוא שלא בהדרגה. כי מדת יצחק אבינו הוא הסתלקות מן הספק. כי אאע"ה היה מכניס את עצמו לספיקות, שהיה אומר אם זה שלא לרצון השי"ת היה צריך השי"ת להראות מפורש שזה אסור, וליצחק אבינו למד השי"ת הסתלק מן הספק, כל זמן שלא תראה מפורש שזה מותר הסתלק ממנה, שיצחק אבינו היה בחינת ערב, היינו יראה, כי מדתו של יצחק הוא זריעה, ובזריעה יש ישועה גדולה יותר מהצמיחה, כי בהצמיחה יש גבול כמה שיצמיח, אבל מהזריעה יוכל לצמוח עד אין שיעור ובלתי גבולכא. וכמו כן בבריאת עולם יש שיעור וגבול באור, אבל בחשך כיון שהוא למעלה מתפיסת אדם אין בו שיעור וגבול, ולכן השאיר השי"ת עדיין חשך בעולם גם אחר בריאת האור, כדי שעי"ז יטעמו מהחשך שהיה קודם שהיה אור כדכתיב (שם) ישת חשך סתרו. כי החשך הזה נוגע בהחשך שהוא למעלה מתפיסת אדם שלא היה יכול האדם לקבלו כמו שנתבאר בפ' בראשית:
וזה היה מדת יצחק שהחזיר את הכל לשרשו כמו זריעה, שע"י שזורעין את התבואה בארץ היינו בשרשה, עי"ז מצמיח הרבה, וכדאיתא בתנחומא מקץ (סימן ה) יצחק זרע וכו' וכמ"ש לקמן (ענין ח), כך יצחק אבינו שלא רצה לקבל שום דבר אשר לא היה רואה מפורש שהוא רצון השי"תכב, ולא רצה להבטיח עצמו שיתברר אחר כך, מזה נצמח שנבקע כשחר אור ישועה גדולה מאד שלא בהדרגה, והשי"ת הושיע בעצמו אפילו אותן מקומות שהיה נסתר בהם הכבוד שמים, שם היתה ישועה מאד עם שמחה גדולה. ולכן נקרא שמו יצחק, על שם השמחה שיש בישועתו. ויצחק מעורר ישועה ממקום גבוה מאד, וכדאיתא במדרש הנעלם (תולדות קלו.) ואלה תולדות יצחק שיצחקו הצדיקים לעתיד לבוא. וזה דאיתא בש"ס (פסחים פח.) אברהם קראו הר יצחק קראו שדה, אברהם קראו הר, היינו מי שגבוה ומנושא מכל חמדה ותאוה ועניני העוה"ז ואינו נוגע כלל מצד עצמו, זה רואה שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו, ואפילו בדבר הרשות גם שם יש כבוד שמים, ולכן יכול להכניס עצמו לכל דבר הסתר, כי מכל דבר יש כבוד שמים. ויצחק קראו שדה, היינו כי מי שאינו יודע בענין הזריעה, כשרואה אחד זורע שדהו נראה אצלו כמי שמאבד מה שיש לו, שמאבד את תבואתו בארץ. אבל מי שיודע ענין הזריעה יודע שהוא חכם, כי על ידי זה יצמח יותרכג. וזהו מדת יצחק אבינו שלקח כל דבר ונתנה חזרה לשרשו, ועי"ז נצמח הרבה כמו זריעה, והיינו שהיה לו יראה לקבל כל דבר עד שהשי"ת בעצמו נתן לו בבהירות מאדכד. ולכן הישועה מצד יצחק היא גדולה מאד שלא בהדרגה, עד שתחיית המתים הוא ג"כ ממדת יצחק, שברכת מחיה המתים הוא בברכת אתה גבור שהיא ברכת יצחק אבינו ע"ה, שיצחק היה פועל ישועות מן חשך העליון, כדאיתא בזוה"ק (בראשית טז.) שהוא אור גדול בשרשו רק שאין הברואים יכולים לקבלו, כדאיתא (שם) חשך תקיף בכל אשין וכו' חשך הוא אשא ולאו איהו אשא חשוכא בר כד אתקיף לתהו וכו' והוא פעל ישועות מזה החשך העליון על ידי הזריעות והצמצומים שלוכה. ולזה מצינו שיצחק אבינו חפר בארות שפלשתים סתמום וכדאיתא בזוהר חדש (פ' תולדות מה:) בעינן הבארות ובזהר הקדוש (תולדות קמא:), היינו שצמצם עצמו בצמצומים שאין האומות יכולים לסבול צמצומים כאלו, כי הצמצומים שהאומות מקבלים אינו צמצום כללכו. ולכן כתיב ויעתר יצחק, ואיתא בש"ס (סוכה יד.) כעתר הזה שהוא מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום כך תפלתן של צדיקים מהפכין מדת הקב"ה למדת רחמנות:
והענין שבאברהם לא כתיב כלל שהתפלל על בנים, וביצחק כתיב ויעתר, שהרבה והפציר בתפלה. אך הענין בזה, שאצל אאע"ה לא היה צריך לכתוב שהתפלל על בנים, כי בודאי היה מתפלל ומבקש להשי"ת שיתן לו בנים, כי מדת אברהם אבינו היינו להודיע שהשי"ת נמצא בכל מקום ולהרבות כבוד שמים, וכן בודאי היה מתפלל תמיד להשי"ת שיהיו לו בנים כדי שיתגדל ויתקדש שמיה רבא. אבל מדת יצחק אבינו היה מדת היראה, שהיה לו יראה בכל דבר כי מי יודע מה יולד בו, לכן היה מדתו לבלי להוליד, שמי יודע מה יהיה הבן שמא יהיה חלילה רע ויכניס בו ג"כ רע חס ושלום, כי הוא הולידו והביא אותו לעולם, לכן מוטב שיהיה כלול בו, שיהיה עכ"פ בכח ולא בפועלכז, לזה כתיב עליו בפירוש ויעתר, שהרבה והפציר בתפלה, היינו שזה שצמצם עצמו ולא התפלל, בזה הרבה בתפלה יותר מאם התפלל, כי על ידי הצמצום פעל ישועה יותר מעל ידי התפלה, כי לשון ויעתר היינו שהעמיק התפלה בתוך לבו והתפלל שיהיה לו זה בקביעות, שהוא אין לו שום כח רק השי"ת. וזהו ענין תפלת יצחק אבינו ע"ה, לכן פעל בזה ישועה יותר, שהשי"ת בעצמו נתן לו, והיינו מחמת הצמצום, שהיה מדתו רק להסתיר כל דבר ולהחזירו לשרשו, וכדאיתא בזוה"ק (וירא קכ.) על פסוק ויאמר אבי ויאמר הנני בני אלא בגין דהא אסתלק מרחמי דאבא על ברא, ובגין כך כתיב הנני בני הנני דאסתלק רחמי ואתהפך לדינא. ובליקוטי תורה להאריז"ל (ספר הליקוטים פ' וירא – פ' העקידה) ויאמר אבי, הרי אתה חסד היינו הלא מדתך שאתה מגדיל הויות העולם כדי שיהיה כבוד שמים יותר והאיך אתה רוצה לשחוט אותי, ויאמר הנני בני, היינו שעכשיו אני במדה שלך, שמדתך היא גבורה ולהסתיר כל דבר ולהביא לשרשו, ולכן אני רוצה להעלותך לעולהכח. ולכן מצד מדת יצחק יש לצמצם עצמו בהולדה, ולכן כתיב עליו ויעתר, היינו שעל ידי הצמצום פעל ישועה גדולה, שהשי"ת בעצמו נתן לו, היינו כי מה שאנו רואים שחלילה אין השי"ת מושיע הוא מפני המקטרגים, אבל יצחק אבינו היה כדאיתא (אבות פ"ב) בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, ויצחק אבינו ביטל רצונו שלא ירצה רק מה שהוא רצון השי"ת, ולכן ביטל הש"י את המקטרגים ונתן לו ישועה גדולה שלא בהדרגה, כי מצד יצחק הישועה היא בבת אחת שלא בהדרגה, כדאיתא בש"ס (פסחים קיט:) עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחקכט:
סימן ד
ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. בזוה"ק (תולדות קלד.) פתח ר' חייא ואמר מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו (תהלים קו) ת"ח כד בעא קוב"ה וכו' הוה מסתכל באורייתא וברא ליה וכו'. כד בעא קוב"ה למברי אדם אמרה תורה קמיה אי ב"נ יתברי ולבתר יחטי וכו' אמאי יהון עובדי ידך למגנא וכו' אמר לה קוב"ה הא אתקינת תשובה וכו' ולית לך כל שייפא ושייפא דקיימא ביה בבר נש דלא הוי לקבליה בריה בעלמא וכו' ת"ח כתיב בשלמה (מלכים א ה׳:י״ב) וידבר שלשת אלפי משל ויהי שירו חמשה ואלף וכו'. ומה שלמה דאיהו בשר ודם כך הוו במלוי מלין דאורייתא דקאמר קוב"ה על אחת כמה וכמה. הענין בזה, השי"ת ברא את האדם שיעסוק בד"ת, כי ד"ת הם כוללים הכל, והאדם הוא כולל מכל הנבראים, שאין בעולם שום בריה שאין באדם אבר כנגדן, וזהו מחמת שהאדם הוא קרוב אל המאציל לכן הוא כולל כל הנבראים. ומצינו במדרש (בראשית א) ישראל עלה במחשבה כדכתיב (הושע ט׳:י׳) כענבים במדבר מצאתי ישראל. מדבר, היינו קודם בריאת עולם, שאז היה השי"ת נקרא הואל. והיינו שאז היתה הבריאה במצב עליון, שהיתה עדיין דבוקה במאצילה, ואח"כ התפשטה להיות בריה בפני עצמה, ובשבת הנבראים חוזרים להתכלל בהשי"ת ואינם יכולים להתפשטלא. וזהו מדרגת יצחק, כי אות י' מורה על המקור שעלה במחשבה ובה נכללו האבות, כי איתא בזוה"ק (בלק רד.) יו"ד יש בה תלת נקודין ראש תוך סוף ובה נכלל השם הוי"ה ב"ה, כי יו"ד במלואה יו"ד וא"ו דלי"ת ואיתא בזוה"ק (משפטים קכג:) ה"א דל"ת הות וכשנתמלא הרצון נעשה ה"א. ונקודה קדמאה של היו"ד היא מדת יצחק, שאינו חפץ להשפיע רק דבוק בהמאציל. כדכתיב (בראשית כ״ה:י״א) וישב יצחק עם באר לחי ראי. ונקודה שניה היא מדת אאע"ה היינו אשר אהיה ואיתא בזוה"ק (אחרי דף סה:) אנא זמין לאולדא, שחפץ להשפיע ולפרסם אלהותו בעולם, שימצאו בעולם עוד ברואים שיכירו כבוד שמיםלב. ומדת יצחק הוא כדאיתא (אבות פ"ד מ"כ) הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, ולא להשפיע לזולתו רק להיות דבוק בהמאציל. ויעקב אבינו הוא נקודה האחרונה. היינו מלא השפעה, כי מטתו היתה שלמה, ולכן נקרא יעקב ישמיע כל תהלתו (זוהר תולדות קלה.). וזה דאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם. היינו שרצה לפרסם אורו של השי"ת. ולחשך קרא לילה זה יצחק, שאינו רוצה לפסוק מדביקתו רגע, ולכך אינו יכול להשפיע, כי בעת ההשפעה אז הוא נפרד מהמאציל וזהו באמת מדרגה גדולה. ולזה אף שיצחק היה הנקודה הקרובה להמאציל, וכן לעתיד איתא בזוה"ק (תולדות קלו.) ובכתבי האריז"ל (פרי עץ חיים שער ראש חדש פרק ג) ובש"ס (שבת פט:) שלעתיד יהיה יצחק אבינו ראש ההנהגה, ואעפ"כ בעולם הזה אברהם הוליד את יצחק, שמדת אברהם מנהיג ליצחק ומפתה אותו להטותו לדעתו, וכדאיתא בזוה"ק (בשלח נד.) איך יהיה תחית המתים לעתיד לבא שתחפוץ הנפש לשוב אל הגוף, והשיב שהוא כל שכן מהתחלת הבריאה ע"ש. שבודאי נוח היה לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ומ"מ איתא בש"ס (ר"ה יא.) שכל הברואים לדעתן נבראו לצביונם נבראו, שהשי"ת היה מפתה להברואים עד שנתרצו להבראותלג. וזהו מצד מדת אאע"ה. וכן היה הענין ביצחק אבינו שהשי"ת הטעה אותו מדעתו, ולפי דעתו היה חפץ לברך את עשו במשפט שהוא הבכור, ובירך את יעקב, ובאמת שאין השי"ת מטעה ח"ו לשום בריה, כי בודאי אף שמצד האדם נוח לו שלא נברא ולא יכנס לספיקות, אבל השי"ת יודע שיברר הכל לטובה, לכן מצדו ראוי להבראות. אבל באמת יצחק הוא הדעה הברורה מאד לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו (תהלים כז), אבל מצד מדת יצחק אבינו יש ביטול לכל הברואים, ורק מצד אאע"ה יש הויה להברואים, כי על ידי הברואים יתפרסם כבוד שמים. ולזה לא אמרו בש"ס (עירובין יג:) טוב לו לאדם שלא נברא יותר משנברא אלא נוח לו. היינו מצד האדם הוא נוח לו שלא יחפוץ ליכנס בספיקות ובאחריות סכנה. אבל השי"ת שהוא צופה לטובה, בודאי כשברא את האדם ידע שבודאי ירויח בבריאתו ולא יפסיד ח"ולד. ולכן כתיב אברהם הוליד את יצחק, היינו שאברהם מפייס ומבטיח לנשמתו של יצחק אבינו ע"ה לירד לעוה"ז, ולא יירא משום דבר שבודאי יגמור לטוב:
סימן ה
ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. בזוה"ק (תולדות קלד.) פתח ר"ח ואמר (תהלים קו) מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו. ת"ח כד בעא קוב"ה וכו' אמר לה קוב"ה הא אתקינת תשובה עד לא בראתי עלמא וכו'. הנה לא דבר בכאן הזוה"ק מחטא בפעולה, רק מכח שבריאת עולם הוא שהאדם נברא בריה בפני עצמה, והבחירה היא בידו, והטרדא והשכחה מצויה. ויכול להיות שידמה להאדם שכחו ועוצם ידו הוא, וישכח שיש בורא בעולם אשר מבלעדו לא יעשה שום דבר. וזה דאיתא שם בזוה"ק, ולבתר יחטי ואנת תידון ליה וכו', היינו שבעת שהשי"ת יראה להאדם שאני אני הוא, ואם ילך עם האדם כל כך במשפט, א"כ יהיה ח"ו עובדא ידך למגנא, כי לפני מדת הדין מי יעמוד, והיינו שהאדם יתבטל אז ממציאותו. ע"ז השיב השי"ת הא אתקינת תשובה עד לא בראתי עלמא. היינו, ע"י שהאדם מזכיר עצמו שיש בורא בעולם, ומקבל עליו עול מלכות שמים, ואומר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, מזה בא המשפט ושורת הדין, שאף לעתיד שיראו מפורש שה' אחד ושמו אחד לא יתבטלו ישראל ממציאות ויהיה להם השארה, כי השי"ת מנהיג מדה במדה. יען שבזה העולם שהיה הסתרה גדולה והבחירה חפשית, והיה יכול האדם לצאת חוץ מגדרו וגבולו, ומ"מ צמצם עצמו והזכיר עצמו לפעמים, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, מזה בא שורת הדין שבעת שהש"י יגלה את כבודו ואורו לא יתבטל ממציאות ויהיה להם השארה לעדלה. ומסיים הזוה"ק (שם) ולית לך כל שייפא ושייפא בבר נש דלא הוי לקבליה בריה בעלמא דהא כמה דבר נש איהו מתפליג שייפין וכו' ה"נ עלמא כל אינון בריין כלהו שייפין שייפין וכו' הא חד גופא ממש וכלא כגוונא דאורייתא דהא אורייתא כלא שייפין ופרקין וכו' וכדמתתקנן כלהו אתעבידו חד גופא וכו'. היינו כמו שהאברים הם נפרדים בהסתעפותם לכח פעולותיהם וכלהו הם חד גופא, כמו כן הוא התורה, אשר כולה מרמזת להכיר את השי"ת. ומסיים שם בזוה"ק, כיון דאסתכל דוד בעובדא דא פתח ואמר (תהילים ק״ד:כ״ד) מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך וכו' ובגין כך כתיב מי ימלל וכו', ת"ח אתא שלמה ובעא למיקם על מלוי דאורייתא ועל דקדוקי אורייתא ולא יכיל, אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז׳:כ״ג), דוד אמר גל עיני ואביטה וגו' (תהילים קי״ט:י״ח). ת"ח כתיב בשלמה וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף (מלכים א ה׳:י״ב) וכו' ומה שלמה דאיהו בשר ודם כך, במלין דאורייתא דאמר קוב"ה על אחת כמה וכמה וכו' ועל דא כתיב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו וכו'. והענין בזה, כי שלמה המלך ע"ה על ידי המשלים והטעמים נתפרש ונתגלה מהות חכמתו, וכל שכן הש"י על ידי התורה והברואים יוכלו להבין מציאת הבורא ית', ורצונו להלביש את רצונו בד"ת, ושורש מדותיו הם כמוסים בד"ת. כי התורה היא משל הקדמוני, כדאיתא (מכות י:), וכל בריאה נברא נגד דבר אחד מד"ת, ולכן נמצא גם ברואים שהם ממדרגות התחתונים מד"ת, ולזה הוא שפל מאד. וכשהשי"ת יגלה כל הדברי תורה שהשי"ת אין עוד מלבדו, אז לא יהיה מקום לשום פעולת אדם:
ויצחק אבינו אחז תמיד באותה המדרגה, אשר אין לו שום בחירה מצד עצמו רק הכל הוא מהש"י. ועשו נולד מסוספיתא דדהבא כדאיתא בזוה"ק (מצורע נו.), שהוא עושה הכל ואומר שאין שום בחירה. נמצא אשר מזה הד"ת מינה דינין מתערין, שיצחק היה בחינת גבורה שהוא גודל הכח וההכרה בד"ת, ומסוף מדרגה שלו נולד עשו, אשר אמר שאין צורך לבחירה והתפשט בכל אות נפשו. וע"ז כתיב, מי ימלל גבורות ה', שזה כתיב על יצחק שהיה בחינת גבורה, והיינו שהיה בו הכח והגבורה מד"ת, כי לאברהם אבינו לא היה לו רק הצמצום מכל דבר, כדאיתא בש"ס (שבת י:) שאיף ליה מאותו המין, וכמו שנתבאר שם, כי בעולם הזה אין לנו רק צמצומים וסבלנות כמו שבת אשר נרמז על לעתיד, דאיתא בש"ס (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שרומז שלעתיד לא יצטרך האדם לפעול כלום. ובעולם הזה בשמירת שבת יש סבלנות וצמצומים, כמו כן בכל הד"ת והמצות, שגוף הטובה היא צפונה לעתיד. ואין לנו רק הרגלים והסוף מהטובה, שהם מלובשים בעולם הזה בצמצומים גדוליםלו. כמו כן הראה השי"ת לאברהם אבינו ע"ה כל הטובה, שיראה את הטובה, כדכתיב (בראשית כד) וה' ברך את אברהם בכל, שראה את כל הטובה, אבל גוף הטובה לא היה לו, כי בהנסיון האחרון בעת שהשי"ת אמר לו אל תשלח ידך אל הנער היה לו סבלנות מאד, כי היה משתוקק ומצפה שיעלהו לעולה. נמצא שאברהם אבינו ע"ה בכל פעולותיו היו לו צמצומים בכל דבר. אבל יצחק אבינו טעם טעם בכל המצות כמו בדברי עולם הזה. ואצל אברהם היה נקרא רק על לבבך, אבל אצל יצחק היה בלבבך, וזהו אברהם הוליד את יצחק, היינו מחמת שבאברהם היו אורחות צדקותיו הולך ואור עד נכון היום (משלי ד׳:י״ח) מזה נולד יצחק אשר גם שלא מדעת היה נמשך אחרי השי"ת ביתר שאת. ולזה נאמר בו ואוכל מכל, היינו שהטובה היה לו אבל הראיה לא היתה בו, היינו שלא מדעת היה בו הקדושה אמיתית, כי אף אצל הברכות נאמר ותכהין עיניו מראות. והיינו באם היה בו הראיה לא היה כל כך עומק טובה בהברכותלז. וזה דאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) יצחק אחיד בחושך. היינו שעיקר עמקות שלו היה בלא הראיה, רק שלא מדעת היה בו העומק טובלח. וכדאיתא בזוה"ק (וארא כג:) סתימו דעיינין היא אספקלריא דנהרא יותר ובפתיחו דעייינין היא אספקלריא דלא נהרא. אבל ביעקב היה בו מדת שניהם, שיעקב אבינו הוא עמודא דאמצעיתא, ולכן כתיב בו וכי יש לי כל (בראשית לג). ולזה כתיב באברהם בכל, היינו שהיה לו הראיה על שטח הטובה. וביצחק כתיב מכל, היינו שהיה לו מעומק הטובה בלי הראיה. וביעקב כתיב כל, היינו שהיה לו הראיה והטובה, ורק מצד מדת יצחק כתיב בו ביעקב ג"כ ועיני ישראל כבדו מזוקן (בראשית מ״ח:י׳) כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמב) שלא כתיב בו ותכהין רק כבדו:
סימן ו
ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. בזוה"ק (תולדות קלד.) פתח ר"ח ואמר מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו וכו'. מי ימלל איתא בזוה"ק (ויחי רמט.) כד"א וקטפת מלילות בידך (דברים כ״ג:כ״ו) היינו שירגיש את אלהותו ית' בכל עניניו כאדם שמולל דבר בידו ומרגיש בחוש המישוש. ישמיע כל תהלתו, היינו שיראה הארות אור השי"ת כמו שהיא בלי מגרעת, כי תהלה היא לשון הארת אור, כדכתיב (איוב מ״א:י׳) עטישותיו תהל אור. והנה מי ימלל גבורות ה' היא נגד מדרגת יצחק, כי עד יצחק אבינו לא היה אלהותו ית' מורגשת רק באמונה כדכתיב באברהם (בראשית טו) והאמין בה'. אך מיצחק אבינו התחיל להתרגש בלב המיחלים לחסדולט, כי השלש מדות שנטבעו בלב ישראל הם רחמנים ביישנים גומלי חסדים והנם נגד הג' אבות. רחמנים הוא נגד אברהם אע"ה. ביישנים הוא נגד יצחק, היינו שנמצא בושה בלב ישראל, והבושה אי אפשר שיהיה בלי שירגיש שיש משגיח בעולם, שמדת ביישנים הוא בושה בלב לא נגד בני אדם, וזהו מי ימלל גבורות ה'. ישמיע כל תהלתו הוא נגד יעקב אבינו, שזה אינו בעולם הזה רק בעולם הבא, כדאיתא בש"ס (ברכות לג:) משל למלך שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף. והיינו שבעולם הזה אין להאדם קנין רק הכסף היינו התשוקה שכוסף לעבודתו ית', אבל עצמות אורו אינו בהרגש בעולם הזה. וזהב היינו עצמות אורו ואלהותו, זה אינו נרגש רק בעוה"ב. והנה אף שזאת ההשגה היה לאדם קודם שבא לעוה"ז, אך כיון שבא לעוה"ז נסתר זאת ממנו, בכדי שאחר עבודתו יהיה נקרא יגיע כפיומ. וזהו אברהם הוליד את יצחק, היינו שאחר העבודה והאמונה יהיה ניכר שעל ידי אמונתו ועבודתו באו לו כל הטובות, וכמו כן בעשרת הדברות שבעולם הזה, שכל מה שיצמצם האדם עצמו יותר ישיג לעתיד יותר, כי בעולם הזה כל הלאוין נקראים איסורין, היינו שהאדם אסור בהם ומצמצם עצמו. אבל לעתיד יהיו כל המצות בהארת ה', שהשי"ת יעיד שהאדם מזוכך כרצונו, כגון לא תרצח יהיה לעתיד שהשי"ת יעיד על האדם שאינו בכעס, אף שעושה מעשים הנראים לכעס, וכן כולםמא:
סימן ז
ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. בזוה"ק (תולדות קלד) פתח ר"ח ואמר מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו, ת"ח וכו' ולית לך כל שייפא ושייפא דלא הוי לקבליה בריה בעלמא וכו' וכל הענין עיין לעיל (ענין ה). הענין בזה שהשי"ת ברא את העולם בדברי תורה, שאין שום דבר שלא יהיה לבוש לד"ת, רק השי"ת הלביש הד"ת בכמה לבושים זה למעלה מזה. היינו שיש גוף ד"ת ויש לבוש לדברי תורה כדאיתא בזוה"ק (בהקדמת תקוני זוהר הקדמה שניה בפתח אליהו) וזה הלבוש הראשון הוא מזוכך מאד, כי זה הלבוש נלבש בלבוש נמוך ממנו, שנגד זה הלבוש השני נקרא הראשון ד"ת והוא החיים של הלבוש הנמוך ממנו, ויש עוד לבוש נמוך ממנו עד הלבוש האחרון הוא גשמי ודומם, עד שנסתר לפני האדם איך זה הוא לבוש לד"ת, כיון שהאדם אינו רואה הכבוד שמים שיש בזה הלבוש האחרוןמב, וזה דאיתא בזוה"ק (בראשית כד:) שכל העולמות הם כגלדי בצלים, והיינו שכל אחד הוא לבוש לד"ת, רק שהלבוש הראשון הוא לבוש לעיקר שורש החיים, והאחרונים הם לבושים למה שלמעלה מהם, והגבוה מחבירו הוא החיים שלו. כמו משלים, שגוף ההבנה עמוק, רק מי שרוצה להבין צריך להתחיל במשל הנמוך והולך ממשל למשל עד שמגיע לעיקר המכוון. כדאיתא בזוה"ק (תולדות קלה.) ומה חכמתו של שלמה צריך לכמה משלים כ"ש חכמתו של הקב"ה, לכן גם הברואים אשר נדמה להאדם שאין מהם שום כבוד שמים, אפילו שנדמה להאדם שהוא היפך מכבוד שמים גם שם יש ד"ת. רק מפני שהוא לבוש מרוחק מאד מן השורש, לכן נדמה כן לעיני האדם. וזה דאיתא שם בזוה"ק ולית לך כל שייפא ושייפא בבר נש דלא הוי לקבליה בריה בעלמא. היינו שהאדם הוא לבוש להד"ת עצמה, וכל אבר שבו הלביש השי"ת בריה כנגדו בעולם. והאבר הוא החיים של הבריה, והאדם הכולל מכל הנבראים שבו שורה השי"תמג. ולכן כל בריאה נדמה שאין בה שום ד"ת, ועל ידי האדם נכנסים ד"ת לכל הברואים. והיינו כשהאדם מכניס ד"ת לאברים שלו, בכל אבר שמכניס בו ד"ת מאיר הבריה שיש בעולם כנגד אותו אברמד. וזה דאיתא שם בזוה"ק וכד חמא דוד מלכא דא אמר (תהלים קו) מה רבו מעשיך ה', היינו כיון שראה שיש בכל בריה ד"ת אף בבריאה שנדמה שהיא מרוחק יש בה הארה קטנה מד"ת, ואשר יותר מקורב למקור יש בו יותר הארות ד"ת, עד האדם שהוא לבוש היותר קרוב מכל הנבראים, לכן האדם הוא מנושא עליהן ומושל עליהן, א"כ אין שום מקום פנוי וריק מד"ת, אמר, מה רבו מעשיך ה', וזהו מי ימלל גבורות ה' היינו שמכניס ד"ת לכל ההסתרות. ישמיע כל תהלתו, שמכניס בעצמו ד"ת לכל אבריו, כמו כן מכניס ד"ת לכל הברואים:
ולזה מתחיל הזוה"ק בזו הסדרה בזו הפתיחה, כי בכאן נאמר ואלה תולדות, וא"ו מוסיף על ענין ראשון, ומקודם כתיב בני ישמעאל, ומה שייכות לישמעאל עם יעקב. אך הענין בזה, כי כל הברואים המה מעלמא דפרודא, יען כי המה נפרדים זה מזה ואין האדם רואה איך המה לבושים לרצון השי"ת, אבל ממה שאנו רואין שהם נכללים בצורת אדם וכל המדות מתאחדים בו, ואפילו במדות שהם שני הפכיים כגון חסד וגבורה מתאחדים בצורת אדם, מזה אנו רואים שהשי"ת שוכן בכל הברואים. כי האדם על ידי עבודתו מראה שיש בכל דבר כבוד שמים וד"ת, כי כל הברואים המה משל ודמיון לצורת אדם שהוא העיקר המכווןמה. ולזה מביא בכאן הזוה"ק המשלים של שלמה המלך ע"ה, שהמה רק משלים לעיקר הכוונה שלו, ועל ידם יובן עיקר המכוון, וכמו כן בבריאת האדם, שהשי"ת רצה שיבינו הכל הצורת אדם, ולזה הוצרך מקודם לברוא הלבושים הנמוכים, היינו שאר הברואים, היינו להסתיר כוונתו העיקרית, ולברוא שאר ברואים שהמה רק דמיון ומשל לצורת אדם, והאדם יכניס ד"ת לכל הברואים ובזה יתעלו כל הברואים. ולזה כתיב כאן ואלה, היינו שעל ידי יעקב אבינו יכול להכניס ד"ת ג"כ אצל בני ישמעאל, וכשיבא אצל יעקב יהיה לו חיים אמיתיים, רק שצריך לילך דרך יעקב ובמדותיו של יעקב. כי השי"ת הציב זאת, כדכתיב (ישעיהו ס״ה:ט״ז) אשר המתברך בארץ יתברך באלהי אמן:
ולכן נאמר לאברהם אבינו ע"ה אחר העקידה (וירא כב) הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך, היינו שהראה לו שאין שום מקום שלא יהא שם כבוד שמים, שגם בההיפך יש י"ב בנים לנחור כמו שיש בקדושהמו, כדאיתא בתנחומא (ויחי טו) על פסוק כל אלה שבטי ישראל שנים עשר (בראשית מ״ט:כ״ח) שכנגדן יש י"ב מזלות י"ב חדשים י"ב שעות ביום וכן בלילה. היינו שגם במדרגות התחתונות נמצא הארה מכבוד שמים וד"ת, רק שאצלם הוא מאד בהסתר, ועל ידי יעקב יכולים כולם להתעלות. ולכן מתחלה כתיב בני נחור י"ב, ואח"כ בני ישמעאל י"ב, עד שבא יעקב שעליו נאמר ישמיע כל תהלתו, שהוא העמיד י"ב שבטים בקדושה, שהם העיקר המכוון של השי"ת. לכן כתיב אחר בני ישמעאל ואלה, כי בישמעאל נאמר על פני כל אחיו ישכון (בראשית ט״ז:י״ב), והיינו שהוא לבוש קרוב יותר לישראל משאר אומות, כדאיתא בזוה"ק (יתרו פז.), לכן כשהכח שלו יכנס אצל יעקב יהיה בו חיים אמתיים. כי משל שהוא קרוב יותר להשרש קרוב יותר להכניס בו ד"ת וכבוד שמים. כי באמת כבוד שמים יוצא מכל דבר אפילו מן הדומם, שאם שאין נראה לעין האדם הכבוד שמים מן הדומם, מ"מ יש בכל דבר כבוד שמיםמז. כי הכבוד שמים מן הד"ת בעצמו הוא ממה שהאדם מכיר שהם ניתנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, זה עצמו הוא הכבוד שמים שמקיים מצות הש"י, אף מעשה המצות שאין האדם מבין הפנימיות שיש בהם, מ"מ יש בזה כבוד שמים שמקיים גזירת המלך, ואפילו על ידי אכילת הרשות שהוא לבוש מרוחק יותר מהשרש, מכל מקום כיון שהאדם מרגיש בו טעם ויהפוך האוכל לצורת אדם ומברך ומשבח על זה להשי"ת, עי"ז מכיר שיש בזה כבוד שמיםמח. אבל מן דומם שמרוחק מאד מן האדם לגמרי ואין להאדם שום הכרה לכבוד שמים שבו, ולכן כשעומד האדם ומתמיה על זה שיש בריאה מהשי"ת שאינו יכול ליהנות ממנה, וזהו בחינת גבורות ה', כי גבורה מורה על הסתרה, היינו בריאה שהשי"ת הסתיר כבודו בתוכה, ואין נראה מפורש שהשי"ת שוכן בתוכה, כי אין האדם מבין למה בראה, כי הוא אין יכול לאכלה ולברך עליה, ובאמת השי"ת ברא הכל לכבודו כדכתיב (ישעיהו מ״ג:ז׳) ולכבודי בראתיו יצרתיו וגו', היינו שמכל דבר יוכל האדם להללו ולשבחו:
וזהו דאיתא בזוה"ק (ויחי רמט.) מי ימלל גבורות ה' כד"א וקטפת מלילות בידך (דברים כ״ג:כ״ו) גבורות ה' בגין דסגיאין אינון וכו' מאן יכיל לסלק ויעבר וכו'. היינו מי יכול לבקוע כל ההסתרות ולהראות הכבוד שמים שיש בכל דבר. ישמיע כל תהלתו, היינו על ידי שהאדם מתמה ורואה שהשי"ת ברא דבר שאינו יוצא ממנו כבוד שמים, מזה מוכח שהשי"ת גבוה למעלה מתפיסתו, ומתפלל על זה להשי"ת להודיעו דרכיו, בתפלתו להשי"ת גורם שתסתלק הסתרה זאת. והיינו שהשי"ת בוקע ופותח כח הדומם ומתחיל להתנענע ונעשה ממנו צומח, והדומם נותן מכחו להצומח עד שנעשה ממנו פרי, והאדם יש לו תפיסה מעט בזה הפרימט, כיון שגם בהפרי יש פסולת, שהאדם צריך להשליך הפסולת עד שיעשה פרי טובה לאכילה. כגון חטים, שכמו שהם אינם ראוין לאכילה, רק צריך להשליך הלבושים שעליהם עד שתהיה החטה ברורה ונקיה, ואז יש להאדם תפיסה בהפרי, ויכולה להתכלל בצורת אדם, והאדם משבח ומברך להשי"ת על הפרינ. וזהו מי ימלל, היינו להראות שיש בכל דבר כבוד שמים, שיהיו גבורות ה' מתגלין לעין כל הכבוד שמים הנמצא בהם, כדכתיב (תהלים קמה) וגבורתיך יגידו. היינו לבקוע ההסתרות כמו שממללין המלילות להוציא הגרעין, ומה שהסתיר השי"ת מי יכול להראות בהם מפורש הכבוד שמים. ישמיע כל תהלתו, היינו יעקב אבינו, כי ליעקב אבינו שובר הש"י כל ההסתרות ומראה לו הפנימיות והכבוד שמים שבהם, כדאיתא במד"ר (בחקתי לו) כה אמר ה' בוראך יעקב (ישעיה מג) אומר לעולם מי בראך יעקב בראך, כי יעקב אבינו יש לו תקוה לחיי עולם, לכן פותח לו השי"ת כל ההסתרות. וזה דאיתא בזוה"ק (תולדות קלה.) ס"ד דישמעאל תריסר נשיאין ויצחק אוליד תרין בנין דדא אסתלק ודא לא אסתלק וכו' אבל יצחק לעילא בקדושה עלאה וישמעאל ועשו לתתא. היינו שבזה מתרץ הזוה"ק הוא"ו של ואלה. היינו שכל הדורות שמראשית הבריאה ועד יעקב, כשיעקב מכניס בהם חיים, רואים שיש גם אצלם כבוד שמים. כי יעקב יש לו כח לפתוח כל המשלים ולהכליל אותם לפנימיות, כי באמת זה המשל דומה לנמשל, רק הוא בעומק מאד ולמעלה סביב נסתר לגמרי. ולכן כתיב זה הוא"ו אצל ישמעאל, כי ישמעאל הוא הקרוב לפנימיות יותר מכל האומות, כדאיתא בזוה"ק (יתרו פז.) שגרים מישמעאל חביבים יותר מגרי שאר האומות כי המה חכמים גדולים בישוב העולם, רק שנחסר להם תקנה לחיי עולם. כדאיתא במדרש (לך פ' לט) שהיה אברהם הולך בארם נהרים ובארם נחור ראה שהם אוכלים ושותים ופוחזים אמר הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת, וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותם עסוקים בניכוש בשעת הניכוש ובעידור בשעת העידור אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת. כמו כן היו הי"ב נשיאים של ישמעאל, שהיו רוצים בקיום העולם, והיה להם כח לצמצם עצמם מן הנאה שלפי שעה, כשרואים שיזיק להם הנאה זו להנאה קיימת לזמן מרובה יותר בזה העולם. ואף שכוונתם רק לקיום עוה"ז שהוא עולם לפי שעה שקיומו הוא רק שבעים שנה, מ"מ הם ראוים יותר לקבל מהם גרים, כי מאחר שהם עסוקים בישוב העולם קצת, לכן אם יתפלל הגר מהם להשי"ת וישמע תפלתו, ויפתח לו השי"ת שכל קיום העוה"ז אינו רק לפי שעה ויש חיי עולם יותר מזה, שהוא עיקר קיום העולם, היינו תורה ומצות שהם קיום לעולמי עד. ואם הגר יראה זאת בודאי יעזוב ויניח כל תאות עוה"ז ויקבל עליו עול השי"ת באהבה. כי מתחלה היה ג"כ בכחו לעזוב תאות עוה"ז בשביל דברים שלפי דעתו הקודמת הם קיום העולם. אבל אלו שהם אוכלים ושותים ופוחזים ואינם עוזבים שום תאות עוה"ז, אפילו אם היו יודעין מחיי עולם האמתי לא היו עוזבים תאות לבם הרענא:
וזה החילוק בין בהמה טהורה לטמאה, בהמה טהורה נמשכת אחר צד הטוב, וטמאה אף כשתראה טוב, היינו אף כשנכנסת לצורת אדם, לא תרצה לכפוף עצמה ולהטות לצד הטוב, שהיא מעוקשת במדתה, ואף שיש בהם מדות טובות, מ"מ כל דבר שהוא במדה אפילו הטובה ג"כ יש בה רע, כגון מדת הרחמנות שהיא טובה, אבל רחמנות על אכזרי הרי מקיים מזיק בעולם כשמרחם על אכזרינב. ובהמה הטהורה יש בה לבוש לכח בחירה, וכדאיתא בש"ס (שבת קכח:) בהמה טמאה לא מרחקא ולדא ואי מרחקא ולדא לא מקרבא. ובהמה טהורה אף שהרחיקה ולדה יכולין להטותה שתשוב לקרב. וזה הסדר של פתיחת הזוה"ק כאן, באורייתא ברא קוב"ה עלמא וכו' ולית לך כל שייפא וכו', היינו שבכל בריה אפילו בהדומם שאין נראה לעין האדם הכבוד שמים הנמצא בו, מ"מ נסתר בו ג"כ נקודה אחת של ד"ת, רק שצריך מקודם לנקות ולברר המוץ ואח"כ יוצא גרעין נקי וניכר עליו הכבוד שמים על ידי אכילת אדם. ומי הוא שיכול להראות שיש בכל בריאה כבוד שמים אפילו בהדומם. וזה הוא יעקב אבינו שהוא יכול להשמיע כל תהלתו, שהי"ב שבטים של יעקב היו יוצאין מתחלה מנחור ואח"כ מישמעאל, ולא היה רק לתתא, היינו בישוב הדעת של עוה"ז, כדאיתא במי השלוח (ח"א סוף פ' חיי ד"ה ואלה) שזה מורים השמות של בני ישמעאל. ועכשיו יוצאין אלו הנפשות בעצמן על ידי יעקב אבינו בי"ב שבטים, ואלו הם לעילא, שהם מלאים ד"ת שהם קיימים לעולמי עולמים, מוסיף שבח על הראשונים שהם לא היו רק משל ודמיון, שהיו צריכים לילך דרך יעקב, כי אפילו מישמעאל שהוא חביב מכל האומות, אם ירצה להדבק בהשי"ת מוכרח לילך דרך יעקב שיעורר בו חיים, כי השי"ת הבטיח לאברהם אבינו ע"ה (בראשית כא) וירש זרעך את שער אויביו, והשער הוא יעקב, שעל ידו יכולים ליכנס לקדושה, ובלא דרך יעקב אין להם שער כלל, וכמו שהם עומדים בפני עצמן, אף שירצו לעבוד את ה' לא יאיר להם השי"ת, רק כשיכנסו דרך יעקב, לכן כתיב ואלהנג:
סימן ח
ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. כתיב זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד (הושע י׳:י״ב) ואיתא ע"ז בש"ס (סוכה מט:) אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה. הענין בזה, כי בעת שהאדם עומד בתפלה שנקרא זריעה, צריך להתפלל בכל לבו ובכל נפשו להשי"ת ולא יהא בו כוונה לטובת עצמו כלל, רק צריך לסלק כל נגיעותיו, ולא יתפלל אפילו תיבה אחת בנגיעה שיחשוב שמחמת התפלה יוושע. רק ידע שהשי"ת אינו צריך לתפלתו ופעולותיו, כי אתה הוא עד שלא נברא העולם וגו'. ואף שבאמת שומע תפלת כל פה ומושיע, אבל בעת התפלה לא יחשוב כלל הנאת עצמו בלתי לשם שמים. וזהו דאיתא בש"ס (ברכות לב:) המעיין בתפלתו סוף בא לידי כאב לב. והיינו, מי שמחשב בעת התפלה שבעבורה יוושע, רק האדם צריך לבטל נגיעותיו, כדאיתא (אבות פ"ב, מ"ד) בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, והיינו שאף שעל ידי בטול רצונו יבוטל רצון אחרים, אבל מ"מ האדם מצד עצמו איתא שם (פ"א, מ"ג) שתהיו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס. והיינו שהאדם ישים נפשו בכפו וימסור עצמו להשי"ת ויעשה תפלתו תחנונים. וזהו זרעו לכם לצדקה, היינו שתפלתכם תהיה כצדקה. קצרו לפי חסד, היינו בעת הישועה יראה לו השי"ת שהישועה באה מחמת צמצומו ותפלתו, כי יגיע כפים חביב מאד על האדם כדכתיב (קהלת ג׳:ט׳) באשר הוא עמל. היינו, שיבין האדם עד היכן הגיעה תפלתו שנצמחה מזה ישועה כזו, וכמו שנתבאר בפרשת בחקותינד. וכמו כן בזריעת השדה שנמשל לתפלה, איתא בש"ס (שבת לא.) אמונת זה סדר זרעים, והיינו שהאדם מוסר מה שתחת ידו להשי"ת, ומאמין בהשי"ת וזורע, ובאם יחשוב האדם שמזריעתו בא לידי קצירתו, הלא באמת השי"ת משפיע אפילו בלי עבודת האדם, כדכתיב (תהילים ק״ד:י״ד) מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם. ובאמת רואה האדם שהגרעין שזורע בארץ נפסד ונרקב, כי פעולות אדם הם נפסדים לגמרי, אך מכל מקום צריך האדם לזרוע, האמנם שפעולתו נפסדת, אכן מועלת פעולתו לזה, שכאשר יגיע הזמן שהשי"ת מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם, מצמיח במקום הזה שהאדם זורע ולא במקום אחר, מפני שמ"מ נשאר רושם מעבודתו, וזהו זרעו לכם לצדקה, כי בעת הזריעה האדם מוסר עצמו לגמרי להשי"ת, היינו שיפסיד כל הזרע שזרע, ועל כל זה קצרו לפי חסדנה, היינו שנותן השי"ת ישועה להאדם ומראה לו שהצמיחה היא באותו מקום שזרע ומאותו המין שזרע, היינו אם זרע חטים יצמח חטים, א"כ רואה שע"י פעולתו באה לו הצמיחה. וזהו לפי חסד, שהשי"ת עושה חסד חנם עם האדם שנותן לו במתנה שיקרא יגיע כפים, והוא בשביל שהאדם מוסר עצמו לגמרי בעת הזריעה ומבטל פעולותיו לגמרי. ולכן נקראה התפלה ומה שהאדם מוסר עצמו לגמרי להשי"ת בשם זריעה, כי זריעה היא אמונה כיון שהוא ביד השי"ת. וכמו כן אנו רואים שאם האדם זורע שלא בעת הזריעה אינו מצמיח כלל, רק שתלוי בעת רצון והזמן הוא ביד השי"ת, רק זה היתרון הוא בהזריעה שיקרא יגיע כפיך שזה חביב מאד לפני האדם. וזהו אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבהנו:
והנה עיקר כח הזריעה הוא אצל יצחק, וכדאיתא בתנחומא (מקץ ה) יצחק זרע כדכתיב (בראשית ל) ויזרע יצחק. כי מדת יצחק אבינו היתה בשרשו שמברר הכל להשי"ת, אפילו טובת הנאה מעבודה ג"כ. כי כמו שיש חילוקים בקרבנות, יש שטובת הנאה לבעלים, כמו מעשר ושאר הקרבנות, ויש קרבנות שצריך להקדיש אף הטובת הנאה ג"כ, וכמו בכור שקדושתו מרחם ויכול להקדיש גם הטובת הנאה, כדאיתא בש"ס (ערכין כט.)נז. כמו כן יש עבודות שהאדם יש לו טובת הנאה, שיודע שהוא עובד השי"ת. אבל יצחק אבינו היה מוסר הכל להשי"ת, יען כי הוא אמר כל הנקרא בשמי הוא רק ולכבודי בראתיו, היינו שהכל בידי שמים אפילו יראת שמים. וזהו ויזרע יצחק, היינו שהיה זורע בכל נפשו ומאדו ולבבו. כמו שראינו במעשה העקדה דאיתא בש"ס (שבת פט.) הא קריבית נפשי קדמך, ועי"ז קצר ברנה בישועת הש"י, שהאיר לו שיראה מפורש שהשי"ת פונה אליו, וזה שנאמר וימצא יצחק בשנה ההיא מאה שערים. כי במאה יש יחידות עשיריות ומאות, כי כל צורת האדם כשהוא נכלל באור השי"ת הוא נכלל בחשבון מאהנח, כמו מאה פעיות שהאשה צועקת (תנחומא תזריע ד), וכן פדיון בכור בה' סלעים שהם מאה מעות. ועל ידי שיצחק מסר עצמו לגמרי להש"י, על ידי זה יציל את כל ישראל. והיינו שיצחק עובד שלא ע"מ לקבל פרס, ואיתא ע"ז באבות דר"נ (פ"ה) כדי שיהיה שכרכם כפול לעתיד לבא. והיינו שידע יצחק שאצל הש"י הפקדון משומר היטב, ולזה אפילו נפשו מסר יצחק אבינו, ואח"כ כשנולד יעקב כתיב (ישעיהו מ״ה:י״ט) לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני, שאין השי"ת חפץ בעבודה כזו שאין זה בכח אנושי, כדכתיב (ירמיה יט) אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי, ואיתא ע"ז בש"ס (תענית ד.) זה יצחק בן אברהם, היינו שעד יעקב היה עבודה כזו מותרת. וכמו כן מצד יצחק לא היה שייך תפלה, שאין האדם רשאי לחוות דעתו ועצתו כלפי השי"ת, רק צריך למסור הכל להשי"ת, ורק מיעקב התחיל צלותא, היינו שזה נצמח משם שד"י, כדכתיב (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כחנט. אבל מ"מ צריך למסור תפלתו ג"כ ביד הש"י, כי לשנות רצון השי"ת אין חכמה ואין עצה, רק שהאדם מצדו זורע, ואח"כ בעת שיעלה רצון השי"ת להשפיע אף בלי פעולות, אז מראה לו השי"ת שהקצירה היא לפי חסד שבה, כמו שנתבאר:
ולכן זה הוא מדתו של יצחק שמטמין הכל ביד השי"ת, וזהו אמונת זה סדר זרעים, והיינו שמאמין בהשי"ת שלא יאבד חס ושלום, ולכן מטמין על העתיד, ולזה כתיב ביצחק (בראשית כ״ד:ס״ג) ויצא יצחק לשוח בשדה ודרשינן בש"ס (ברכות כו:) אין שיחה אלא תפלה. ובאמת איתא בש"ס (ברכות לד:) חציף עלי מאן דמצלי בבקתא, אך דיצחק שאני, כדאיתא בזוה"ק (בא לט:, בשלח נט:, שם ס.) שאני יצחק דמלה אחרא הוה ביה מה דלא הוה בכל עלמא. כי ענין בית, היינו כדאיתא בזוה"ק (שם נט:) שצריך להתפלל בבית שיש בו חלונות דכתיב וכוין פתיחן ליה (דניאל ו) וכו' לאשתכחא בית לתתא כגוונא דלעילא וכו' ותו דההוא צלותא וכו' אצטריך לסלקא ולנפקא מגו עאקו כו' כגוונא דא קלא דשופר וכו' מגו אתר דחיק. והענין בזה, כי כמו שיש בכלל בריאת עולם מחריבי קרתא, כן יש בפרט האדם כחות שרוצים להחטיאו. והיינו כמו שבעת בריאת העולם אמרו המקטרגים מה אנוש כי תזכרנו, והיו חפצים בהשחתת העולם, כמו כן נמצא בפרט האדם כח היצר שרוצה להאבידו מן העולם, וכשהאדם מתגבר על היצר ומשבר כח ההשחתה זו, כמו כן מכניע הקטרוג שלמעלה, עד שהאדם עושה עצמו כמו בית המקדש, שהשי"ת שוכן בקרבו. וזהו דאיתא בזוה"ק (שם) ביהמ"ק דלתתא קאים כגוונא דביהמ"ק דלעילא, כי במה שהאדם עושה עצמו ביהמ"ק, היינו שמכניע כח הרע שבו, ועי"ז שוכן בו השי"ת, מזה נכנעו כל המקטרגים שלמעלה ויתבסם העולם. וזה דאיתא (אבות פ"ב, מ"ד) בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, היינו רצון המקטרגים מחריבי קרתא. ולכן צריך התפלה להיות בבית, היינו מאתר עקא, בלי להתפשט בטובת עוה"ז רק בצמצום לכבוד שמים, כגוונא דשופר מאתר עקא (זוהר בשלח ס), שהוא כלי לצמצם הקול בלי להתפשט לאין שיעור, כמו כן צריך להיות כל התפלות ורצונות האדם מאתר עקא בלי התפשטות. שאני יצחק אבינו, כיון שמדתו היא מדוגל בזריעה והיה מוסר עצמו להשי"ת לגמרי, וראה מפורש שהכל הוא מהשי"ת, וכל פעולותיו היו שיראה בהם הכבוד שמים מפורש, ולכן היה מתפלל בשדה, היינו שבכל התפשטות שלו ראה כבוד שמים. ולזה איתא בש"ס (תענית כב:) אין מתפללין על רוב טובה, והיינו שבארץ ישראל שהיה האדם רואה מפורש שכל הנעשה הוא מהשי"ת, לכן אין מתפללין, כיון שרואים שהשי"ת משפיע (ומה שמתפללין על עצירת גשמים אפילו בא"י יתבאר לקמן ענין מח) ולזה איתא בש"ס (שם) ובגולה מתריעין עליה, כיון שאין האדם רואה מפורש שהוא מהשי"ת, לכן צריך האדם לתפלה, כי יש לחוש אולי הוא מקטרג ולכן מתריעין עליהס. וזה דאיתא בכתבי האר"י ז"ל (פרי עץ חיים שער ראש חדש פרק ג) ובזוה"ק (תולדות קלו.) שלעתיד יהיה יצחק ראש ההנהגה, כי כל אחד מהאבות מדוגל במדתו, כי לכן נקרא אב, כדאיתא (ברכות טז:) אין קורין אבות אלא לשלשה, ולזה לעתיד שיהיה נגלה הכל אז יראו הכל שלא נאבד דבר, כדאיתא בזוה"ק (תרומה קנ:) ולית רעותא טבא דיתאביד מקמי מלכא קדישא ובגין כך זכאה איהו מאן דמהרהר הרהורין טבין לגבי מאריה וכו'. והיינו כיון שהיה טמון אצל השי"ת, לכן ישיגו כלם שכל הטובה יהיה להם מהזריעהסא. ולזה כתיב והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע (ויקרא כ) שסיום הברכות בהכתוב הוא הזריעה ולא הקצירה, כי לעתיד עיקר הטובה הזריעה, מה שמטמין מיד השי"ת באמונה שיש לו בהשי"ת, וזו היא הטובה האמיתיתסב:
סימן ט
ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. בתנחומא (תולדות ה) זשה"כ (ישעיה נד) כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי וגו'. אתה מוצא ישראל אומרים לפני הקב"ה ראה האיך ע"ג משתעבדין בנו אין להם מלאכה אחרת אלא יושבין ומתיעצין עלינו, שנאמר (איכה ג) שבתם וקימתם הביטה אני מנגינתם. אמר להן הקב"ה וכו' אני שוברן ומבטלן וכו'. ויצו פרעה וגו' כל הבן הילוד היאורה תשליכהו (שמות א) ורוח הקדש צווחת מי זה אמר ותהי ה' לא צוה (איכה ג). להבין שייכות זה המדרש לפתיחת הפרשה דאיתא במדרש רבה (לך מד) אברהם בירר לו מלכיות כדכתיב אם לא כי צורם מכרם (דברים לב) זה אברהם, ועכ"ז מצדו לא היה יכול להיות קושי השעבוד שיהיה חלילה נוגע להלב של ישראל, מפני שאברהם זכר הדעה שהיה לו קודם שבירר לו השעבוד מלכיות, שאז היה מלא רחמים, כי מדתו הוא מדת חסד, רק מפני שראה שאברהם אבינו בלי סבלנות, היה מוכרח לברור לו מלכיותסג. ויען כי בעת שבירר זכר האהבה ולא היה הבירור בדעה שלמה רק בהכרח, לכן לא היה יכול להיות מצדו קושי השעבוד, ולכן נאמר לאברהם (בראשית טו) כי גר יהיה זרעך וגו', כי מצדו התחיל הגלות, ולכן המנין מגלות מצרים התחיל מלידת יצחק. וזהו כונת המדרש ואלה תולדות יצחק בן אברהם, היינו כשהתחיל להתפשט הגלות והשעבוד מצד יצחק, כשישבו האומות והתיעצו איך להצר לישראל, וכאשר התגבר השעבוד, אז האיר השי"ת אברהם הוליד את יצחק. היינו שהשי"ת הראה שכל הסבלנות שבא מצד יצחק אברהם הולידו, כי הוא בירר שעבוד מלכיות, והוא לא בירר שיהיה כל כך בקושי רק לפי שעה, וכאשר השי"ת מאיר זאת יתבטל הגלות מכל וכל. וע"ז מסיים שם המדרש, מי זה אמר ותהי, פרעה צוה, המן צוה, ה' לא צוה. היינו שכשמגיעין סמוך לגמר עצתם מאיר השי"ת שהוא לא צוה ומפיר עצתם ונהפוך הוא (אסתר ט). וזה דאיתא בזוה"ק (אמור קד.) שמי שמקיים מצות סוכה ויתיב בצלא דמהימנותא ומזמין אושפיזין ויהיב למסכנא, אז יצחק קרי עליה מקרא זה כל כלי יוצר עליך לא יצלח. ורבי שמעון מסיים שם שיצחק אומר עליו גבור בארץ יהיה זרעו, ודוד מלכא אמר עליה מקרא זה, שבסוכות שהאדם מוקף במצוה וממשיך אור מקיף להאיר לו בכל פרטיו, אז כל כלי יוצר עליך לא יצלח:
סימן י
אברהם הוליד את יצחק. בתנחומא (תולדות א) היו אומות העולם אומרים מאבימלך נתעברה שרה והיה חשד בלבו של אברהם וכו' עשה כל איקונין שלו בדמות אביו כדי שיעידו הכל אברהם הוליד את יצחק. ויפלא מאד ענין החשד שחשד אברהם שמאבימלך נתעברה שרה. אמנם ענין החשד שהיה בלב אברהם שהראיה של אבימלך ורצונו פעל שנתעברה שרה. שהראיה יש לה כח כדאיתא בזוה"ק (משפטים צט:) על איש ואשה דשביק רוחיה בגווה, כן הראיה יש לה כח לפעול ויש ברואים שמולידים על ידי הראיה כדאיתא בכתבי האר"י ז"ל (עץ חיים שער ח פרק א)סד. ולכן אפשר להיות שיהיה נקרא ע"ש אבימלך, וכמו שמצינו ביבום שהזרע נקרא על שם המת מבחינת שם אקי"ק, דאיתא בזוה"ק (אחרי סה:) ששם זה מורה אנא זמין לאולדא. והיינו, שהמת שהיה לו רצון להוליד ממנה, לכן מה שמוליד השני נקרא על שמוסה. וזה היה החשד בלבו של אברהם אבינו ע"ה, והיינו, כי מאומות אי אפשר להכניס לקדושה כי אם הנוקבא, שזה הוא כמו כבוש ארצות שאפשר להכניס לתוך הקדושה, על ידי שהישראל עובד להשי"ת בכחות אלו ואומר שמע ישראל עי"ז נכללים בקדושה. אבל מן הזכר אי אפשר להכניס לקדושה, כי הזכר הוא אור הנוקבא, ובאומות האור מלא טעות וכמו שנתבאר בפרשת תשא, ולכן צר השי"ת קלסתר פניו דומה לאברהם, להראות שהכל מאברהם ולא מאבימלך, כי מה שלקח מאבימלך ונתן לאברהם היה במשפט, כדאיתא בתנחומא (וירא טו) הובשתי עץ לח זו אשתו של אבימלך הפרחתי עץ יבש זו שרה (יחזקאל י״ז:כ״ד), ולכן אפילו הרצון והתשוקה של אבימלך נקרא הכל על שם אברהם, ולא היה לאבימלך ח"ו שום חלק בזהסו. וכן בדוד המלך שכבש ג"כ ארצות האומות אך שהיה במשפט, כדכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כ״ט:ד׳) לכן היה הכל מבורר, כדאיתא בזוה"ק (שמיני מ:) כל יומוי דדוד מלכא הוה משתדל דהאי תרומה יתקשר במשפט ויזדווגון כחדא:
סימן יא
איתא בתנחומא (תולדות א) ילמדנו רבינו על מה היו השלמים באים כך שנה ר' חייא בר אבא בשם ר' יהודה כל המביא שלמים מביא שלום לעולם וכו' בא וראה כח השלום וכו' היו אומות העולם אומרים מאבימלך נתעברה שרה, צר הקב"ה קלסתר פניו דומה לאברהם כדי שיעידו הכל שהוא בנו של אברהם. היינו שממדת יצחק נצמח השלום, שכל הצמצומים והסבלנות שישראל סובלין בעולם הזה הוא הכל ממדת יצחק, שהיה זורע ומחזיר הכל להשי"ת, כדכתיב ויזרע יצחק. ולזה נקרא יצחק אבינו צפון ומצפין כל הטובות על לעתיד, אבל לעתיד כתיב (ישעיהו מ״ג:ו׳) אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי. וכדאיתא בזוה"ק (שלח קעג:) לזמנא דאתי קרי קוב"ה לצפון ויימא ליה בך יהבית כל אגר טב וכל טיבו לבני וכו' היינו כי אברהם היה מרגיש בזה העולם הטובות שלעתיד, לכן היה יכול לצמצם עצמו מכל דבר, כדכתיב, ויסע משם אברהם ארצה הנגב, וכן כתיב הלוך ונסוע הנגבהסז. ויצחק היה אוחז במדת הצמצום כל כך עד שלא היה נראה בו שום תקיפות ממה שהשי"ת מצפין על לעתיד כל הטובות, ולכן לעתיד יהיה עיקר השמחה מצדו, כדאיתא במדרש הנעלם (תולדות קלו.) ואלה תולדות יצחק שיצחקו הצדיקים לעתיד לבוא, כי השי"ת מנהיג מדה במדה. כמו שהישראל מצמצם עצמו בזה העולם, לערך הזה יהיה לו שמחה לעתיד, ומי שמצמצם עצמו יותר יהיה לו יותר שמחהסח. ולזה היו מורים השלמים שהיו לה' ולהכהנים ולבעלים, שכמו שהאדם מגביה עצמו להשי"ת, כמו כן כביכול השי"ת משפיל עצמו עד שמחובר עם ישראל ממש. ואף שהדבר קשה להבינו שהשי"ת נמשך כל כך אחר עבודת האדם, אך למען השלום שלא יתקנאו על מה שאחד גדול מחבירו, לכן מראה השי"ת שזה הוא מפני שזה צמצם עצמו יותר בזה העולם, ולכן מגיע לו במשפט שהשי"ת יפנה אליו. ולזה מורה שלמים, הגם שכל הקרבנות מורים זאת, אבל ביותר זה הקרבן מורה על השמחה שיהיה לעתיד מהצמצום שבעולם הזה. וכדאיתא במדרש הנעלם (תולדות קלו.) שכל השמחה והצחוק לעתיד יהיה על ידי יצחק אבינוסט. וזה שמסיים שם בתנחומא (תולדות ב) גיל יגיל אבי צדיק (משלי כג) היינו שבשעה שנולד יצחק היו הכל שמחים וכו' שנאמר (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, ואין בריתי אלא יצחק שנאמר (בראשית י״ז:כ״א) ואת בריתי אקים את יצחק. כי מדת יצחק הוא הצמצום והיראה שלא יתפשט האדם עצמו רק להיות מקושר בהשי"ת, וממילא כל הברואים מקושרים בהשי"ת, כדאיתא בזוה"ק (תולדות קלד:) דלית לך כל שייפא ושייפא בבר נש דלא הוה לקבליה בריה בעלמא, כי ע"י האדם נעשו כל הברואים מקושרים בהשם יתברך, וזהו ממדת יצחק, ולכן היו כלם שמחיםע:
סימן יב
אברהם הוליד את יצחק. בתנחומא (תולדות א) מפני שהיו אומות העולם אומרים מאבימלך נתעברה שרה והיה חשד בלבו של אברהם לכן צר הקב"ה קלסתר פניו דומה לאברהם. ומאד יפלא הלא היה לאברהם מאמר מפורש מאת ה' על לידת יצחק, ואיך יבוא ספק בלבו של אברהם אבינו. אך כונת המדרש, שהאומות היו טוענין שאין האדם צריך לשום צמצום והאדם אין צריך לסייע את השי"ת בפעולותיועא, וזהו והיה חשד בלבו של אברהם, היינו כי אברהם הרעים בעבודתו שיוכר ויוטעם לאיש העובד ה' מפרי מעלליו ויקרא שמו עליהם, כדכתיב (שמואל א כ״ה:כ״ו) והושע ידך לך, ולכן היה חשד בלב אברהם פן אינה הישועה מחמת צמצומו ותפלתו ורק הוא מהשי"ת מרוב טובו. ולכן צר קלסתר פניו דומה לאברהם, היינו שבאה הישועה מחמת צמצומו ותפלתו, שבעבור הצמצום שהאדם סובל בא אח"כ ההתפשטות, כדכתיב (קהלת ג׳:ט׳) באשר הוא עמל, וזהו שאחר זה איתא שם במדרש, מפני שהיו אומרים אסופי מן השוק הוא וכו' לכן נאמר היניקה בנים שרה (בראשית כ״א:ז׳), ולכן נאמר אברהם הוליד את יצחק (תנחומא תולדות ג), היינו שהיו אומרים שלא נולד על ידי תפלת אברהם אבינו ולא על ידי הציפוי והקווי שלו להשי"ת רק בדרך נס מצד השי"ת לבדועב. וזה ג"כ ענין הצדוקין שאמרו בפרה אדומה במעורבי שמש היתה נעשית, כמו שנתבאר בפרשת חקת, היינו שיאמרו שתחיית המתים לא יהיה מתפיסת אדם רק יהיה כבריה חדשה ולא יזכור הוייתו הקודמת, ובאופן זה לא נקרא תחיית המתים, כי זה נקרא שאחרים המית ואחרים החיה. וזה ענין אחד עם לידת יצחק, כי ברכת יצחק הוא מחיה המתים, ולכן גם עליו אמרו אסופי מן השוק הוא, אבל באמת התפלל אברהם אבינו ע"ה שמאותה התפיסה והעבודה שהאדם עובד בעולם הזה יהיה לו השארה לעתיד, ולכך התעורר היניקה בנים שרה. כי יניקה היינו שאינו נותן חיים חדשים רק שמקייים החיים שיש בהבן, והוא אף שלעתיד יראה השי"ת את אורו ואלהותו שהוא למעלה מהשגת האדם, מ"מ ישאר דרך ארץ וכבוד, שאינו דומה כבוד אחד לחבירו, שכל אחד יהיה נכוה מחופתו של חבירו, וזו היא השארה מעבודת עוה"ז שלא יתבטל לגמרי, רק כפי צמצומו ועבודתו כן יהיה הכבוד לעתיד. וכמו כן היניקה בנים שרה, היינו שבירר לעיני הכל שכלם הודו שנולד בתפיסתם ותפלתם. וכן יהיה לעתיד בתחית המתים שישארו רבים לזמן מה שיכירו שאותן עצמן החיה, ויודו הכל שאלו עצמם שמתו אלו עצמן החיה, כדכתיב (דניאל י״ב:ב׳) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות וגו' ואותן שהיו אומרים לישראל (דברים ל״ב:ל״ז) אי אלהימו צור חסיו בו וגו', ואז יראה השי"ת לעיני הכל, ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא, וכדאיתא בש"ס (פסחים סח.) מיתה וחיים באחדעג:
ומסיים שם בתנחומא (תולדות ו) שהיו ליצני הדור אומרים שאביגיל מעוברת מנבל, לכן צייר אותו בדמות דוד אביו וגו', מה תלמוד לומר כלאב שהיה כולו אב שכל רואהו אומר דוד אביו של זה. והיינו שאצל דוד אם היה רק קלסתר פניו "דומה" לא היה ראיה שהוא מן דוד לבד, כיון שלנבל היתה ג"כ בהיתר ודוד לא נשאה רק לאחר שהיתה מעוברת א"כ נוכל לומר ששניהם סייעו להולדה. בשלמא אצל אברהם, באם היה ח"ו שום חלק לאבימלך בההריון לא היה צריך להיות אפילו רק "דומה" הקלסתר פנים לאברהם כדי להראות שיש לאבימלך חלק בהעובר, כי לאבימלך היתה באיסור, אלא ודאי אם היה "דומה" בבירור היו יודעין כי אין לאבימלך ח"ו שום חלק בהעובר, אבל בדוד כיון שלנבל היתה בהיתר ואח"כ נשאת לדוד, א"כ אם היה רק דומה לדוד נוכל חס ושלום לומר ששניהם סייעו להולדה, לכן נאמר כלאב שהיה כולו אב שכל הרואה אותו אומר זה דוד. והענין בזה שתהיה עבודת האדם נקרא על שמו, וזה היה לידת יצחק שיהיה ניכר אלהותו מפורש בעולם הזה, כי באמת בעולם הזה אינו ניכר אלהותו, כדאיתא בש"ס (ברכות לג:) משל למלך שיש לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף, והיינו כי כסף, היינו תשוקה וחשק, ובעולם הזה אין שום קנין לאדם בדברי תורה רק החשק כדכתיב (משלי ג׳:י״ד) כי טוב סחרה מסחר כסף, היינו שהאדם יקרב עצמו ויסחור עם הד"ת, אבל לא שיוכר קנין ברור. אבל ביצחק התחיל ההכרה והקנין. ויעקב אבינו הכיר בכל פעולותיו שיש אלוה בעולם, כדכתיב (ישעיהו מ״ג:י׳) לפני לא נוצר אל, ואיתא בזוה"ק (קדושים פו.) דא יעקב, היינו שלא עשה שום מעשה שיצטרך אח"כ לבירורים, רק בכל דבר היה מתפלל להשי"ת שיאיר עיניו, כדכתיב (בראשית מ״ח:ט״ו) האלהים הרועה אותי מעודי וגו'עד. וזהו אברהם הוליד את יצחק, כי מדת אברהם אבינו ע"ה הוא התשוקה, ומדת יצחק הוא הישועה והתקיפות, וזהו הישועה הוא מחמת הצמצום והתשוקה, לכן זה מוליד הישועה, וכשהשי"ת יושיע ישלח תפלה מקודם בלב האדם כדכתיב (תהילים י׳:י״ז) תכין לבם תקשיב אזנך, וזה התפלה הוא תולדות יצחק ולא יבוא בלתי על ידי התשוקה, וזהו אברהם הוליד את יצחקעה, כמו שנתבאר בפ' בחקותי על פסוק ונתנה הארץ יבולהעו, ובפרשת חקת בענין פרה אדומה:
סימן יג
אברהם הוליד את יצחק. איתא בתנחומא (תולדות א) מפני שהיו אומרים מאבימלך נתעברה שרה לכן צר קלסתר פניו דומה לאברהם. הענין בזה, כי יצחק אבינו הוא הטובה של לעתיד כדכתיב (תהילים ב׳:ד׳) יושב בשמים ישחק. ואיתא בש"ס (ברכות לא.) אסור לאדם למלאות פיו שחוק בעולם הזה, אבל לעתיד כתיב (תהילים קכ״ו:ב׳) אז ימלא שחוק פינו, ולפעמים מאיר השי"ת הטובה שלעתיד אף בעולם הזה, כדאיתא בש"ס (ברכות ל:) חזייה דקא בדח טובא אמר אנא תפלין קא מנחנא. וכמו כן בכאן במדת יצחק, שהיה מדתו להסתיר כל דבר ולזרוע אותו ולהחזירו לשרשו, ולעתיד שלא יהא שום רע בעולם אז יתן יצחק כל הטובות, כדאיתא בזוה"ק (שלח קעג:) על פסוק אומר לצפון תני (ישעיה מג) בך יהבית כל גניזין וכל טיבו וכו'. כי אברהם הוא התפלה והעבודה, ויצחק אבינו הוא הישועה וההשפעה שהשי"ת נותן אחר התפלה. ואברהם היינו העבודה והצמצום כדכתיב (לך יב) הלוך ונסוע הנגבהעז, ולכן כתיב אברהם הוליד את יצחק, היינו שהשי"ת נותן ההשפעה כמו התפלה והצמצום של האדם. כי בכל המצות יש בהם חיים וטובה מלעתיד, כי בעולם הזה הסתיר השי"ת גוף החיים ולא העמיד רק לבוש לחיים וציונים, שכל מצוה הוא ציון לגוף החיים שהשי"ת שורה בו, בשעת עטיפת הטלית שורה החיים של השי"ת בזה הטלית, והטלית הוא רק לבוש וציון לגוף החיים. וכן בעשיית כל המצות שורה אז גוף החיים של השי"ת בעשיית המצוה הזאת, רק שהאדם אין לו תפיסה בחיים עצמו כיון שהוא למעלה מתפיסתו והוא נסתר, רק בעשיית המצוה וציונו יש לו תפיסהעח: