בית יעקב על התורה· רבי יעקב ליינר מאיזביצה
חיי שרה
סימן א
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון (תהילים צ״ב:א׳-ב׳). מזמור מורה על צמצום מלשון (בהר כה) לא תזמור, כדאיתא בזוה"ק (וילך דף רפד.), והוא ברזא דשמור. ושיר מורה על התפשטות, והוא ברזא דזכור, וכדאיתא בזוה"ק (אמור צב:) זכור לדכורא שמור לנוקבאא. ושבת הוא הכולל מאלו השנים מזמו"ר ושי"ר. והענין בזה, כי מצד הדכר אין שום צמצום באורו ועומד מוכן להשפיע בתמידות, ומה שנראה לפעמים איזה צמצום שאינו חפץ להשפיע להמקבל, זה הצמצום הוא מצד המקבל, וכגוונא דשמשא וסיהרא, שהשמש מזרחת אורה בשלמות תמיד, ואף שמתרחקת מהסיהרא לפעמים ואין נראה שלמות האור, זה הוא רק מצד הסיהרא, כי השמש זורחת תמיד בלי שום השתנות בכל מקום שהיא, וכדכתיב (קהלת א׳:ה׳) וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם. וכן הנשמה בתוך הגוף מוכנת תמיד להשפיע חיים באדם בלי שום צמצום מצדה, כי הנשמה היא ברזא דדכורא, והגוף הוא ברזא דנוקבא, כדאיתא בזוה"ק (חיי קכד.) וכן הוא ערך הנשמה נגד אור הבהיר מהשי"ת כערך הנוקבא נגד הדכורא, שאור השרשי נקרא נשמתא לנשמתא. וכן הוא כל השתלשלות העולמות ברזא דדכר ונוקבא, שזה הוא בנין שלם:
וזה הוא הענין בפרשתנו המדברת במיתת שרה אחר עקידת יצחק אבינו ע"ה, שבזה הנסיון נשלם אאע"ה ונתברר בתכלית הבירורין בשלמות, שעזב והניח כל נגיעותיו ואהבתו שהיה לו לבנו יחידו באהבתו להשי"ת, ובירר את עצמו בזו האהבה בשלמות, שלא אהב את יצחק בנו כדרך כל אהבת אב לבנו, שהוא בדרך הטבע, רק כל אהבת אברהם אבינו ליצחק שאהבו אחר העקדה היה כאהבת השי"ת לישראל, ולא מצד אהבת טבע עוה"ז. ולזה אמר אליו השי"ת, אל תשלח ידך אל הנער, והוא שמאחר שנתברר כרצון השי"ת, שכל עיקר אהבתו ליצחק הוא בלי שום נגיעה לאהבת עוה"ז, ובזה חפץ השי"ת, לזה אמר לו, אל תשלח ידך אל הנער, שבחיים כזה בוחר השי"תב. ואז נשלם אברהם אבינו בתכלית השלמות. וכאשר שמעה שרה את זה אפס ממנה כח החיים מחיי עוה"ז, ואף ששמעה שלא נשחט מ"מ פרחה נשמתה ממנה. כי הנוקבא נתנה לאדם לסיוע ולעזר שיוכל לבא אל השלמות, והיא בבחינת תמכין דאורייתא. אכן כ"ז הוא קודם שיבא האדם אל השלמות, אזי יצרכו לו הסייעתות, אבל אחר השלמתו אזי סייעתו עולה לעילא ואין לו צורך עוד לשום סייעתא, לזה עלתה נשמתה לעילא ונשאר רושם מכל אלו הסייעתות לעילא, וכדאיתא בזוה"ק (חיי קכב:) אינון חיין כולהו לעילא. כי אחר השלמת האדם אזי הוא גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה (ברכות ז:). וכן כשיושלמו כל הבירורין בשלמות אז נאמר (ירמיהו ל״א:כ״ב) כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר. ומה שאאע"ה נשאר עוד בחיים שמונה וארבעים שנהג, הם כנגד השמונה וארבעים טיפין שנוטפין בכל יום מעדן לגן כדאיתא בזוה"ק (חיי קכה.). והוא שאף שהסייעתא שלו עלתה השמימה ולא היה לו צורך לה עוד, אמנם היה צריך מעתה לעבודה חדשה שהיה צריך להכין מקום קבורה, שזה הוא עבודה שצריך האדם להתפלל להשי"ת שיגמור בעדו לטוב, וכדאיתא בש"ס (ברכות ח.) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא חד אמר זו אשה וחד אמר זו קבורה וכו' וזו הסייעתא נקרא רבקה, כדאיתא במדרש הנעלם (חיי קכט.), שזה הכח שמתחלה נקרא שרה ואחר כך נקרא רבקה:
סימן ב
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהילים ל״ב:ו׳). איתא ע"ז בש"ס (ברכות ח.) לעת מצוא חד אמר זו אשה וכו' וחד אמר זו תורה וחד אמר זו מיתה וחד אמר זו קבורהד. הענין בזה הוא, לעת מצוא, מרמז על העתים שהאדם נכנס להסתרה ואין בכחו לברר את עצמו שם בכח עבודתו, מפני ששם אפסו רעיונותיו ושכלו מלברר את עצמו. כי זאת אי אפשר שהאדם יגיע לכל מקום בבירוריו, כי במה המה חשובים נגד הפעולות העוברים על האדם, שהשכחה מצויה בו עד שאין לו ידיעה בהפעולה לא בתחלה ולא בסוף, ועל זה (ברכות כח:) אמר רבי יוחנן בן זכאי בשעה שנטה למות, ולא עוד אלא שאיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי, וזה הוא ברור שרבי יוחנן בן זכאי בירר את עצמו בכל כחו עד היכן שידו היתה מגעת, דאם לא כן אזי לא היה מסופק אם יענש, שעל זה ניתן בינה ודעת באדם שיברר כפי כחו את קניניו. משמע מזה, שבמקום שהיה בכח שכלו לברר את עצמו, לא חיסר מהמטרה אף כחוט השערה, אכן שהיה מסופק על הפעולות שאנה אלהים לידו בלי דעת, שלא נראה בהם מפורש הכבוד שמים, שאף בנפשות היקרים ביותר מוכרח להמצא פעולות שהם בלא דעת ולא נראה בהם מפורש הכבוד שמים, כגון אכילה ושתיה ושינה, שעל הגוון אין שום חילוק בין האדם אשר לא ירים את ידו לפעול רק מה שהשי"ת חפץ ובין האדם שעושה ההיפך מרצון השי"ת, ואין בכח עבודת אדם להאיר מצדו פעולות הגוף כאלה, שהאוכל שמכניס בגופו הוא רק ד"ת, כי רק השי"ת יוכל להאיר זאת. ולזה יש לו לאדם מיחושים בזה, מי יודע האם ירצה השי"ת להאיר אותן הפעולות, שבאמת זה תלוי בשרשו של אדם, אם הוא טוב בשורש יאיר השי"ת פעולותיו שעשה הטוב בעיני השי"תה. וע"ז אמר רבי יוחנן בן זכאי, ולא עוד אלא שאיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי, היינו אם ירצה השי"ת לבררם לטוב אם לאו. ובמקום שאדם נכנס לספיקות כאלה שאין לו דעת ובחירה בהן, שהם רק בהכרח וזה נקרא לעת מצוא, כענין דאיתא בש"ס (סנהדרין לז) מציאה באה בהיסח הדעת, צריך האדם לתפלה, על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, שהספיקות לא ישטפו את הבהירות שלו. ובאמת הם רוב עתותיו של אדם, ועיקר הכח תלוי בצרכי הגוף שהם פעולות נסתרים, וזה הוא שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ב׳:כ״ה) כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני, מי יאכל חוץ ממני, היינו שהיה לו תקיפות שביד השי"ת להחיות כל פעולות הגוף, אבל מי יחוש חוץ ממני, היינו שהמיחושים שלי גדולים בערך ממיחושים של אדם אחר, כי גודל התקיפות שנמצא באדם נותן כח וחשק לפעולות הגוף שהם נסתרים, ומי יודע אם השי"ת יחיה אותם. ואף שבכל הדברים שבעולם נמצא ד"ת בשרשם, כדאיתא בזוה"ק (שמיני לה:) באורייתא ברא קב"ה עלמא, אך מצד האדם נסתרים הד"ת שנמצאים בשורש האוכל, ויוכל להחזיק בזה הכח כמו החיה והבהמה, שכל אכילתם הוא למלא תאותן ורעבונם להנאתן קא מכווני. ולזה השי"ת החפץ למען צדקן של ישראל, הורה להם שלא יכניסו בעצמם שום דבר מצדם רק בד"ת, ולזה תקנו חכז"ל נטילת ידים קודם אכילה, שזה מרמז שהאדם מסלק הנגיעה מצדו, והוא שאף שאינו יודע פנימיות הד"ת מזה, אבל הוא מכין את עצמו מצדו וחפץ לידע הד"ת שנמצאים בזה בהסתרו. ואחר האכילה אומרים ברית ותורה בברכת המזון, זה מרמז על גודל תקיפות שיש לו, שכל מה שמכניס בגופו הוא מלא ד"ת, ומי יאכל חוץ ממני. אכן זה הוא אחר הבירור, אבל קודם הבירור אז הוא מי יחוש, שמי יודע אם השי"ת ירצה להאיר אותן הפעולותז:
לעת מצוא זו קבורה. היינו שזה נסתר לגמרי מדעת אדם, כי מה נכנס לתוך הקבר הגרוע שנמצא בגוף האדם, מה שלא השיגה ידו לברר ולהאיר באור, כי הנפש ניתנה באדם להאיר את הגוף, ומה שמאירה זה נקרא נשמה, וע"ז אמרו בש"ס (ע"ז ה.) עד שיכלו כל הנשמות שבגוף [וזה דאיתא בזוה"ק (חיי דף קכד:) במתניתין ואברהם זקן דאתעביד נשמתא וכו' וכמ"ש בענינו]. ומה שנשאר עוד גוף שלא היה בכח האדם לעשות ממנה נשמה, זה נכנס לקבר להטמן בעפר, כענין כל דבר הנזרע בארץ, שיקרבו הימים שהשי"ת יברר גם זאת ויצמחו מהארץ. וזה הבירור הוא רק ביד השי"ת ולא ביד שום אדם אף בחסיד שבחסידים. שמי שהשי"ת יחתום עליו שראוי להצמיח ולהחיותו בפעולת הגוף שלו, זה יקום ויחיה. לכן צריך להתפלל כל חסיד על זה, מפני שאין לו בטוחות מצדו אם יהיה לו מקום קבורה ואיזה מקום שוה לו לקבורה, ושהעפר לא יבטלנו, כי כל עניני הגוף מבטלים הבהירות, ואין לזה שום עצה מצדו רק תפלה להתפלל להשי"ת על זהח. וממילא הוא משפט השי"ת, שמאחר שהסתיר זאת משכל האדם וסבל מזה מאד, לכן יחיה לו אף אלו הפעולות, כענין פסק תורתנו הקדושה, שאם יגזול אדם דבר מחבירו צריך להחזיר לו רק קרן כפי שגזל, ואם יגנוב דבר מחבירו שזה העלים מבעליו אף הדעת, צריך לשלם לבעליו כפל (וכמש"נ בענין שדה המכפלה באריכות לקמן אות טו):
לעת מצוא זו אשה. היינו, גם בזה לא יספיקו בירורי האדם, כי מי יודע אם הכלי שמשפיע בה טובה לפניו ולא תכבה הבהירות שלו. כי כח האיש נמסר לאשתו, כדאיתא במדרש רבה נשא (פרשה ט) שהפקיד גופו אצלה לשמרו, וכאשר תיטיב מעשיה ישמר גופו, וכאשר לא תיטיב תוכל בכחה לכבות הבהירות שלו. וע"ז יתפלל כל חסיד רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, שלא תשטף הבהירות שלו, כי הגוף והכלים חזקים יותר מדעת אדם ושכלו, כמו שהדין הוא בש"ס (יבמות כג.) נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, וישראל הבא על הנכרית הולד כמותה, מפני שהכל תלוי לפי הכלי. וכן כל דבר שאדם מקבל להנאת הגוף או משפיע לאחר יוכל להתגבר עליו ההסתר, שמכונה למים רבים ותשטפהו, לזאת צריך האדם לתפלה לקבורה, שהשי"ת יאיר לו פעולות הגוף, ולאשה שהשי"ת יזמין לו כלי טובה להשפעתו, שיצמח מזריעתו פירות טובים. ולזה הוכרח אאע"ה לכל אלו ההשתחויות עד שקנה השדה לקבורה מבני נח. וכן אליעזר בשעה שהלך להביא אשה ליצחק אבינו ע"ה:
סימן ג
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהילים ל״ב:ו׳). בש"ס (ברכות ח.) דרשינן ע"ז אמר רבי חנינא לעת מצוא זו אשה שנאמר מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', במערבא כי נסיב אינש אתתא אמרי ליה הכי מצא או מוצא וכו'. רבי נתן אומר לעת מצוא זו תורה וכו' רב נחמן בר יצחק אמר לעת מצוא זו קבורה וכו'. עת מצוא, מורה על דבר תכליתי, שתכלית כל עניני עוה"ז שהוא עולם הספק ומלא הסתר הוא, שיברר האדם את עצמו כפי כחו, ואחר כל זה יצרך להתפלה, להתפלל להשי"ת שיגמור בעדו לטוב. כי כל בירורי האדם שמברר את עצמו כפי כחו והשגת שכלו, כולם כאין נחשבו, מאחר שכל עיקר הבריאה בראשיתה נבראת יש מאין, לזה צריך לתפלה להתפלל להשי"ת אחר כל הבירורין, וימסור נפשו ומאודו להשי"ת, להכיר שהשי"ת הוא הנותן בו כח לעשות חיל אף בעבודות השי"ת ובירוריוט. והענין בזה הוא, שכל פעולה ומעשה שאדם עושה מצד עצמו הוא מלא ספק ואין בהם דבר מבורר, עד שאף רבי יוחנן בן זכאי שאמרו עליו בש"ס (ב"ב קלד.) שלא הניח מקרא משנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלין וחמורין וגזירות שוות תקופות וגמטריאות ומשלות כובסים ומשלות שועלים שיחת שדים ושיחת דקלים ושיחת מלאכי השרת ומעשה מרכבה, עכ"ז אמר גם הוא על עצמו, ולא עוד אלא שאיני יודע באיזה דרך מוליכין אותיי, כדאיתא בש"ס (ברכות כח:). וזה הוא ברור שכפי כחו והשגת שכלו בירר כל עסקיו מצדו, כי אם לא היה מברר את עצמו מצדו אזי לא היה מסופק שלא טובה זאת בעיני השי"ת. משמע מזה שעד היכן שהיה מגיע בכח עבודותיו ללבן ולברר היה מברר עסקיו, אבל לא היה ניחא דעתיה עוד אחר כל זה, מאחר שבירורי אדם לא יספיקו נגד פעולותיו הנעשים בעוה"ז שמלא ספק, וישועת האדם בהם תלוי רק ביד השי"ת לבדו, ואין זה תלוי ביד אדם שיברר את עצמו בפעלו הטוב, ואין לו בזה רק תפלה, שיתפלל למי שבידו להושיע שיגמור בעדו לטוב. ולהבין זאת, מאחר שבאמת הוא אף כח התפלה מהשי"ת, למה יצרך לאדם להתפלל כלל, הלא לפני הש"י הכל גלוי וידוע, ויודע כל צרכי בני אדם מה הם צריכים, ויוכל להשפיע לכל אדם די מחסורו בלי שום תפלה. אכן גם זה הוא רק לטובת האדם, האיש אשר ימצא חן בעיני השי"ת וחפץ בו ה' להשפיע לו טובה בטובת עין פנים בפנים, שיקרא על יגיע כפיו, משפיע תחלה בלב האדם זה חשק וכח תפלה להתפלל על זו הטובה, ובזה יחשב לו שביגיע כפיו זכה להטובה ע"י התפלה שהתפלל עליה להשי"ת, וכדכתיב (תהילים י׳:י״ז) תכין לבם תקשיב אזנך. כי אם ישיג האדם טובה בלי תפלה, אין זה טובה שלמה, רק כמקבל מבתר כתפוי, וכדאיתא בזוה"ק (חוקת קפד.) אלא אלין דלא ידעי עיקרא דעובדא כולי האי אלא סידורא בעלמא ולא יתיר משכין עלייהו משיכו דבתר כתפוי דקב"ה וכו'. ומי שירחש לבו תפלה להשי"ת ואח"ז יושפע לו טובה, ידע שרצון השי"ת הוא לתת לו טובה בטובת עיןיא:
ולזה יתפלל כל אדם שלא יאונה לו ענין שלא יוכל למשול בשכלו עליו, וכדאיתא בש"ס (ברכות כט:) אמר ליה אליהו לאחוה דרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטי לא תרוי ולא תחטי וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא. לא תרתח ולא תרוי, הם כלל כל השמירות שהאדם צריך מצדו להתברר בהם, שהם נגד כעס ותאוה. אבל כשאתה יוצא לדרך, היינו אם יכנס לטרדא, וכדאיתא בש"ס (עירובין סד:) דרך טורדתו, ששם אין דעתו ושכלו מגיע לברר את עצמו מצדו שם, ע"ז הוא העצה המלך בקונך וצא, להקדים בתפלה עד שלא יצא ויכנס בהטרדא שיעזור לו השי"ת, שלא יארע לפניו דבר שלא יוכל למשול בשכלו על מדותיויב, וזו העצה הוא רק בעזרת השי"ת לבד, כי באדם השכחה מצויה, וכמו שמצינו אף ביעאע"ה כשעבר לפני מקום המקדש שכח מלהתפלל, כדאיתא בש"ס (חולין צא:), ובזוה"ק (ויצא קנ.) ואנכי לא ידעתי כד"א ופני ה' לא חליתי. אכן השי"ת מצדו אם ירצה ליתן לאדם ישועה פנים בפנים, יכין לבו שיתפלל קודם הטרדא שלא יתבהל ויסתר מפני האור. וזה הוא כונת הכתוב, על זאת יתפלל כל חסיד, שמתחסד עם קונו, ומברר את עצמו בעבודות השי"ת כפי יכלתו בפעולות ומעשים טובים, אל ידמה בנפשו מאחר שעל הפעולה אין עליו שום קטרוג א"כ למה לו להתפלל. לא כן, כי צריך לו עוד לתקן שורשו, וכענין דאיתא בזוה"ק (פנחס ריג.) לב"נ דבני בנין שפירן וכו' מסטרא דההוא בנינא דיליה אשתכח טב ושפיר. מסטרא דיסודא ביש ועקים וכו'. ואף שכל הבירורין שבירר את עצמו מצדו לא יהיו למגן, מאחר שעשה כפי כחו, אבל יצטרך לבא בגלגולא עוד הפעם לעוה"ז, וכדאיתא בזוה"ק (פנחס רטז:) איוב בן יבמה הוה והוא ברזא דגלגולא. ובזה הן הנפש והן פעולה שאינה מבוררת בשרשה לא יועילו לזה כמה בירורים, שאף בצירוף אחר צירוף יוכל לראות אחר זה שטעה מתחלה, לכן אין שום עצה לזה רק תפלה להתפלל להשי"ת שיברר אותו בשורש, וזה נקרא לעת מצוא, במקום שאין דעת האדם מושלת שם, וכענין דאיתא בש"ס (סנהדרין צז.) מציאה באה בהיסח הדעת:
ועיקר בירורי האדם ונסיונותיו הם במקום שאין מגיע שם בתפיסת שכלו, וכדאיתא בספר מי השלוח בזו הפרשה (ח"א ד"ה ויהיו [א]) ולא יועיל לאדם שם רק תפלה, שגדולה כח התפלה שמגעת עד עתיקא קדישא, וכדאיתא בזוה"ק בשלח (דף פג:) כל בר נש דבעי בעותיה קמי מלכא וכו' בגין דינגיד ברכאן ממבועא דכלא וכו'. ואף שמהנהגת עתיקא קדישא אין שום מקום לדבר שיהיה במקרה, רק הכל הוא מעצם רצון השי"ת, ותפלה נראה היפך מזה, שנראה כמקרה, מאחר שנמסרה לרצון האדם ובחירתו, אכן השי"ת נתן מקום לתפלת ישראל שמעוררת בירור בשורש. וזה הוא שאמרו שיתפלל אדם לעת מצוא זו אשה, שבזה הענין נכנס אדם לספק, כי אשה ניתנה לעזר ולסייעתא לאדם, ויתפלל להשי"ת שיהיה לו עזר וסייעתא לטוב כפי תפיסת שכלו ודעתו, שלא יתן לו השי"ת סייעתא למעלה משכלו, כי לפעמים יש לו לאדם סייעתא טובה, אכן שהוא גבוה מדעת האדם ואינה מבוררתיג. ולזה כי נסיב אינש אתתא במערבא אמרי ליה הכי מצא או מוצא, מצא שנאמר, מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', מוצא דכתיב, ומוצא אני מר ממות את האשה, ואשה היא כל הסייעתות, שגם הגוף נקרא אשה לגבי הנשמה, כדאיתא בזוה"ק מדרש הנעלם חיי (דף קכד:) ובתקוני הזוהר תיקון ע' (דף קלד.) דסוס איהו נוקבא לרוכב דאיהו אדם אם זכה אתמר ביה אעשה לו עזר כנגדו ועיי"ש תיקון ס"ט (צג:) ולזה צריך תפלה להש"י:
רבי נתן אומר לעת מצוא זו תורה, שנאמר (משלי ח׳:ל״ה) כי מוצאי מצא חיים. תורה מרמז על מצוה פרטית המיוחדת לאדם בשרשו, שלכל אדם יש לו מצוה מיוחדת השייכת לו בשורש, וצריך לדקדק בה בכל החומרות וגדרים יותר מאדם אחר, ובזה יתוקן שרשו, וכענין שמצינו בש"ס (שבת קיח:) אבוך במאי זהיר טפי במצות ציציתיד. והענין בזה, שאם ידקדק אדם במצוה שאינה שייכת לשרשו ויחמיר בה יותר מדאי בבטחונו שעל ידה יתוקן שרשו, ע"ז נאמר (משלי כ״ג:ד׳) אל תיגע להעשיר וגו' כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. והוא, שבעוה"ז הסתיר השי"ת עומק הכונה שגנוז במעשה המצות, שאם לא היה בהמצוה רק הכונה בלבד, א"כ למה צוה השי"ת לעשות המצוה בפועל, משמע מזה שאין לאדם ידיעה בד"ת הצפון והגנוז במעשה המצות בעוה"ז, וכדאיתא בש"ס (סוטה כא.) אמר רב יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא. והוא שבעידנא דלא עסיק בה אזי לא נשאר בגוף מקדושת המצוה, לפי שאין הגוף מבין שרשהטו. אבל מצוה ששייכת לאדם, בפרט אם ירבה בדקדוקיה ובהבנתה, יאיר לו השי"ת שיבין את המצוה באור תורה, שכל עיקר המצוה תהיה דברי תורהטז, ויהיה לו הבנה בכוונתה, ויראה שהלבוש והפעולה מהמצוה הוא רק בעוה"ז. וזה הוא שאנו מתפללין (בקדושא דסדרא) הוא יפתח לבנו בתורתו, בוא"ו, וזה מרמז על הד"ת ומצות ששייכים לכל אדם מיוחד בפרט לעיקר השורש שלויז:
רבי יוחנן אמר לעת מצוא זו קבורה. קבורה מורה על השלמת כל הבירורין, שעתה יראה תיקון על כל מה דעדו עליה, ולא יצטרך לברר את עצמו עוד, וכדאיתא בזוה"ק (חיי קכח.) כד עאל אברהם במערתא בקדמיתא חמא תמן נהורא ואתרמי עפרא קמיה ואתגלי ליה תרין קברין אדהכי אסתלק אדם בדיוקניה וחמא לי לאברהם וחייך, וביה ידע אברהם דתמן הוא זמין לאתקברא וכו'. היינו בזה שראה לאדה"ר הבין האיך הוא שורש חייו, כענין שדרשו במדרש רבה (תשא מ) איפה היית ביסדי ארץ איפה שלך האיך היתה באדם הראשון. והוא, שכל זמן שהאדם הוא עוד בהסתר אזי הוא מתנסה בכל הנסיונות, ורואה לפניו את כל הבירורים שבעולם, שהם נצרכים לנפשו ובחירתו, עד שמברר את עצמו בשלימות, ומוסר את כל הכוחות שלו להשי"ת, להמליך את השי"ת עליהם, עד שיכיר שאף כח הבחירה הוא מהשי"ת, וכל מה שניתן כח בחירה לאדם הוא רק בגבול תפיסתו והיקף השגתו עד שיגיע לשרשו, וכמ"ש במקומו. וכשמכיר שרשו על ידי עבודה ומסירת נפש כנ"ל, מאיר לו השי"ת, ומדה במדה מאיר השי"ת לאדם זה, שאף בהתגלות עתיקא קדישא שאין שם מקום לפעולות אדם, כלל יתן לו השי"ת מקום גם אז, מאחר שבהסתר היה ממליך עליו את השי"תיח:
וכענין שמצינו באאע"ה בנסיון העקידה, שבאמת בעומק היה רצון השי"ת שלא ישחטנו, לזה לא היה לו מאמר מפורש שישחטנו, אכן השי"ת הניח מקום הסתר לאברהם אבינו שיתגדר על ידה, וזה הוא גודל הנסיון שנשתבח בו כ"כ, מפני ששפע הנבואה הזו באה לו באספקלריא דלא נהרא, כדאיתא בזוה"ק (וירא קכ.), לזה אם היה לו לאאע"ה איזה צד נגיעה כאהבת כל אב לבנו בטבע עוה"ז, היה ביכלתו ללמוד פירוש במאמר השי"ת, שלא כוון השי"ת שישחט את יצחק בנו, רק להעלותו בלבד. אכן מפני שהיה מבורר מכל עניני עוה"ז, לזה היה מסלק כל הנגיעות שהיו לו ליצחק מטבע עוה"ז שכל אב אוהב לבנו, ובאהבתו להשי"ת לא מנע את בנו אהובו ויחידו מלהעלותו עולה כליל לגבוה. ובאמת הם דברי השי"ת חיים וקיימים להתפרש דבר בעתו, שעד אשר לא נאמר לו אל תשלח ידך אל הנער היה הפירוש מוהעלהו לעולה שישחטנו כדין עולה, אכן אחר שנאמר לו אל תשלח ידך אל הנער, אזי הבין שעומק כוונת השי"ת לא היה לשחטו רק להעלותו, לפי שהמאמר ניתן להתפרש לפי הזמן, אין זה דרך אספקלריא דנהרא, והשי"ת אמר כן במכוון שיהיה נחשב גודל נסיון אצל אאע"ה, ויתעלה על ידו, ובזה היה לו השלמה, שמעתה לא יצרך עוד לנסיונות ובירוריןיט. לזה מתה שרה אחר זה הנסיון, מפני שאחר השלמת בירורי האדם אז אין חיים לנוקבא, שהיא ניתנה רק לסייעתא לאדם קודם שיתברר בשלימותכ. והחיים שחי אברהם אבינו אחר השלמתו הוא מעלמא דדכורא, רזא דעתיקא קדישא, שאין שם מקום לבחירת אדם כלל, אכן אחר שבירר את עצמו בעוה"ז כפי כחו, ופעל ובחר בטוב והיה מואס ברע כרצונו ובבחירתו, לזה היה לו מקום אף ברזא דעתיקא קדישא. וזה הוא דכתיב (חיי) ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה על פני ממרא. ממרא רומז לעבודות האדם, שמצמצם את עצמו וממרא ומסרב בהנאות עוה"זכא. ועל פני מורה שבזה היה מנגד לעבודה, כי שם אין שום מקום לעבודה ובחירת אדם, והחיים שחי אח"ז היו רק מרצון הפשוט למעלה מעבודה. וכדאיתא ג"כ בזוה"ק (לך צו.) אברהם סליק לעילא ונטיל רזא מה' עילאה, דאיהו עלמא דדכורא. וכדאיתא ג"כ בזוה"ק (בשלח מה.) שמי שבא מסטרא דנוקבא צריך להעלותו לדרגין עילאין יתיר, כענין חבקוק שהחיה אלישע הנביא:
ולזה השלימות בא אאע"ה אחר זה הנסיון מעקידת יצאע"ה, שהאמין בהשי"ת, אף שהמאמר בא לו באספקלריא דלא נהרא, כדאיתא בזוה"ק וירא (דף קכ.) מרחוק חמי ליה גו אספקלריא דלא נהרא, עכ"ז סילק כל נגיעותיו מצדו. והוא כענין דאיתא בזוה"ק (במדבר קכ.) רבי אלעזר שאיל לרבי שמעון אבוי אמר ליה סימנא דזווגא דיחודא מנין וכו' סימנא דא נקוט בידך והכי הוא כעין סחרא דמדבחא דתנן ובא לו לקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית וכו' אמר ליה והא לא יכיל עד דמקבל עליה בר נש עול מלכותא קדישא בקדמיתא ויהיב עליה עול דא, ואת אמרת דייתי לדרום בקדמיתא. אמר ליה כלא הא אמינא לך, דהא ובא לו לקרן אמינא בקדמיתא, והא ידעת רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא. הענין בזה הוא, דהנה קבלת עול מלכות שמים הוא רק דרך השם אדנ"י, שהוא לבוש לאדנות השי"ת בעוה"ז, ויסודו הוא במקום הסתרת האור, כדאיתא בש"ס (ב"ב כה.) שכינה במערב וגם היא ברוח צפונית, כי רוח דרומית הוא יסוד הרחמים ממדת החסד (ועיין בפירוש האר"י ז"ל על זה המאמר מזוה"ק). וזה הוא ששאל רבי אלעזר לרבי שמעון והא לא יכיל עד דמקבל עליה ב"נ עול מלכותא קדישא בקדמיתא ואת אמרת דייתי לדרום בקדמיתא ודרום הוא ממדת החסד. והשיב לו רבי שמעון ובא לו לקרן אמינא בקדמיתא, והא ידעת רזא דקרן, ודא הוא עול מלכותא קדישא. והוא שעיקר קבלת עול מלכות שמים ועבודת האדם הוא בשעה שהוא בהסתר וספק, ואינו יודע איך לפנות, ועל זה מרמז קרן שהוא סוף הצטרפות שתי מדות, וזה גורם הסתרה וספק בעולם. כי השתי מדות נראים כהפכיים זה מזה, ואז צריך האדם לעבוד את השי"ת בהתבוננות מי ברא אלה שמזה שנראים המדות הפכיים, משמע מזה שיש גבוה עליהם ששם המדות מתאחדים בלי שום התנגדות ביניהם, וע"ז מרמזים הקרנות, כי הקרן אינו תופס מקום בפני עצמו רק מהצטרפות שני דפנות בסופם נעשה תמונת קרן, אבל אם יתפרדו הדפנות אזי אין שום מקום להכיר שנמצא איזה קרן, וממילא תמונת הקרן מחייב שיש אחד שגבוה מכל המדות והוא מאחד אותם ומלך עליהם, שבעומק מרמז הקרן למלכות שמים דלית לה מגרמה כלום, רק מהתכללות המדות וסדר עמידתן נבנה מהם מדת מלכות שמים, אבל למעלה מזה אין שם לא עורף ולא עיפוי (חגיגה טו.) ואין שום מקום לבחירת אדם כלל. וכמו שמצינו כתוב בצבא מעלה (יחזקאל א׳:י״ב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. אכן בעלמא הדין עולם הספקי, אם יבא אדם לקרן שיסתפק אם לפנות לכאן לרוח זה או לרוח אחרת, שם ניתן רשות וכח בחירה לאדם, ואם יבחר בטוב וימאס ברע אזי יקרא על שם יגיע כפיו של האדם, שאוכל מיגיעוכב. ואחר שיעבוד האדם כל צרכו כפי כחו ויבא על שלימותו, אז לא יצרך לעבודה עוד, רק כל התפשטותו יהיה מלא טובהכג. לזה אחר שבא אאע"ה על שלימותו ולא היה צריך עוד לעבודה, אז מתה שרה, שרומז על הסייעתות שהשי"ת נתן לאדם בעוה"ז, כי אחר ההשלמה אין צורך לסייעתא מאחר שמבורר כולו לטובכד:
סימן ד
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהלים צב). הענין בזה, כדאיתא בש"ס (ברכות ח.) לעת מצוא זו אשה וכו' לעת מצוא זו תורה וכו' לעת מצוא זו מילה וכו' לעת מצוא זו קבורה וכו'כה. לעת מצוא מורה על הענינים הבאים לפני האדם והם למעלה מתפיסתו ושכלו, שאין בכח דעתו להגיע שמה לברר את עצמו בבחירתו, על זה צריך האדם רק תפלה, שיתפלל להשי"ת, רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, שלא ישטפו ויכבו את בהירות האור שלו. ולזה צריך אף החסיד שבחסידים שמפלס תמיד מעגלותיו וכל פעולותיו הם לכבוד שמים. אכן בעת שנכנס לספיקות שאין כח דעתו ושכלו מגיע שמה לברר את עצמו, שם צריך לתפלה שהשי"ת יברר אותו שם. ובענינים האלה יש לכל אדם מיחושים האם יחפוץ השי"ת לברר אותו, מאחר שלא נמסר ביד שום בריה זה הכח רק ביד השי"ת, וזה הבירור תלוי ביסודי האדם ושרשו, אם טובים הם יברר אותו השי"ת שכל פעולותיו מבוררים לטוב. אבל מי שהיסודות שלו לא טובים, זה לא יתבררכו. והוא כענין דאיתא בזוה"ק (פנחס ריג.) לב"נ דבני בנין שפירין וכו' מסטרא דההוא בנינא דיליה אשתכח טב ושפיר. מסטרא דיסודא ביש ועקים וכו'. וע"ז בכה רבי יוחנן בן זכאי ואמר, ולא עוד אלא שאיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי, כדאיתא בש"ס (ברכות כח.)כז. ואף שידע שעד היכן שהיה בכח שכלו ודעתו ובחירתו לברר היה מברר ועסק בתורה ועבודה, עכ"ז דאג ובכה מפני שלא ידע מה הם היסודות והשורש שלו, והם הלב והכליות, אם טובים המהכח. שיש לפעמים שאדם כועס על איזה דבר, ונראה לו שמותר לו לכעוס, מ"מ צריך לחוש אולי בהיסודות שלו ומעמקי הלב לא כוון לשמים. וזה הוא הענין שנצטוו הסנהדרין להיות מתונים בדין ולהלין את הדין, שבזה הזמן יבררו ויסתכלו ביסודות שלהם, אם הם מלאים אהבה ונדיבות לנפש הנידון להצילו בכל מאודם אם יוכלון ואין להם נגיעה מצדם כלל. כי באמת יברר השי"ת לעתיד כל נפשות ישראל, ואף מי שהיה עובד עבודה זרה לבלתי ידח ממנו שום נדח מישראל, וכדכתיב (ישעיהו כ״ז:י״ג) ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו'כט. אכן עתה בעוה"ז שאילנא דספיקא שולט בה, צריך האדם לברר את עצמו בכל כחו, ולא יכניס את עצמו מצדו בספיקות על בטחונו שהשי"ת יברר אותו לעתיד. ועל זה היסוד דנין הסנהדרין בעוה"ז ארבע מיתות לעובר עבירה, שיקבל ענשו בעוה"ז ולהביאו לחיי עוה"ב, שמבררין נפש הנידון, שרק בלבוש עוה"ז חטא, אבל בצאתו מלבוש עוה"ז הוא נקי מחטא, שכן הרוגי ב"ד יש להם חלק לעוה"ב, כדאיתא בש"ס (סנהדרין מז:). ובזה שהמיתוהו עשו לו טובה גדולה שלא יצרך להבירורים הגדולים, שלא יתבררו רק לעתיד ביום הדין הגדול, כי להגיע לתכלית הבירור שיהיה אז צריך להתברר בירורים גדולים ועצומים מאד עד אז. אכן מאחר שסוף כל סוף הוא שהשם יתברך יברר לעתיד את כל פרט נפש ישראל שיסודו היה טוב ולא חטא מעולם, לכן צריכין הסנהדרין להביט ולהסתכל ביסודות שלהם ולבררן שהם טובים, וכוונתם רצויה ואמיתית באהבה ונדבה לאדם הנידון להביאו לחיי עוה"ב. ובמה מתבררין היסודות בעוה"ז, ע"י פעולות טובות, שזה הוא כל הקדושה שאדם קונה בעוה"ז על ידן:
לעת מצוא זו תורה. היינו כדאיתא בזוה"ק (מצורע נג:) מאי תורה דאורי וגלי מה דהוי סתים בקדמיתא. וע"ז יתפלל האדם שלא יאיר לו השי"ת תקיפות גדול בד"ת יותר מדאי מכפי שיוכל שאת בכלי הקיבול שלו, שעי"ז יסיר מדת היראה ממול פניול. כמו שמצינו אצל קרח שפקח היה, והראה לו השי"ת שלשלת גדולה העתידה לצאת ממנו, ולא עצר כח לקבל הטובה ולהיות בישוב הדעת, ורצה לצאת חוץ לגדרו שעי"ז נאבד מן העולםלא. וכן בלוחות הראשונות שהשי"ת הראה לישראל חיבה יתירה (כאשר בארנו ההפרש שבין לוחות הראשונות לאחרונות במקומם) וכענין דאיתא בזוה"ק (ואתחנן רסא.) שבשניות נתוספו ואוי"ן, שזה מורה שלא היה בהתגלות כ"כ, ועי"ז נתנשא לבן של ישראל אחר לוחות הראשונות לצאת חוץ לגדר ועשו את העגל (וכמו שנתבאר בפ' תשא)לב. וזהו דאיתא בלקוטי תורה להאר"י הק' (פרשת תשא ד"ה הלוחות) שהלוחות הראשונות הם מיסוד אמא, שזה מורה על אהבה יתירה שנקרא תורת אמך, לכן נשברו. והלוחות השניות היו מאור אבא, היינו מרזא דיראה בהדרגה ונייחא ודרך ארץ, שנקרא מוסר אביך, שמגודל האהבה הפנימית יש סביבה לבוש יראה לכן נתקיימו:
לעת מצוא זו אשה. היינו מי שהשי"ת מזמין לו אשה בת זוגו לפי מדרגתו אזי הם בנייחא זה מזה. אבל מי שאינו זוכה שיזדמן לו בת זוגו, אזי אין בו כח לקבל הטובה ואין להם נייחא זה מזה, וכדאיתא בזוה"ק (וילך רפג:). וזה הוא שאמר אאע"ה (וירא כ) וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה. והוא כענין דאיתא בזוה"ק (אמור ק:) רבי אבא שלח ליה לרבי שמעון אמר אימתי זווגא דכנ"י במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה. היינו בדברי תורה שהם ברזא דאור אבא בהדרגה לפי כחו, כפי שיוכל לקבל בדעת וחשבון. וזה שאנו מתפללין להשי"ת (קדושא דסדרא) וישם בלבנו אהבתו ויראתו באות ו', שזה מורה על השפעת טובה בהדרגה כפי כח כלי קיבול האדם בדעת ושכל:
לעת מצוא זו מיתה, לעת מצוא זו קבורה. היינו שגם ע"ז יתפלל כל חסיד להשי"ת, והוא בעת שיוצא מעוה"ז לעוה"ב שיהיה בלא קטרוג, היינו שיושלם תחלה כל כך בעוה"ז עד שיוכל לקבל אור העוה"ב, שלא יהיה אצלו כהולך מהיפך אל היפך, וכדאיתא בירושלמי (יבמות פ' טו הלכה ב) על פסוק (תהלים קח) סכותה לראשי ביום נשק, ביום ששני עולמות נושקין זה לזה העולם הזה יוצא ועולם הבא נכנס, שאז צריך לתפלה שיהיו נושקין העולמות זה עם זה, עוה"ז בעוה"ב בהדי הדדי, ואז הוא עיקר יקרות עוה"ב, כשמתנהג בהדרגה. וע"ז כוונו חכז"ל באמרם (אבות פ"ד) יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב יותר מכל חיי עוה"ז. וזה הוא דאיתא בש"ס (ב"ב טז:) לא נאמרה גויעה אלא בצדיקים, והוא שגויעה מורה על הגוף, מלשון הכתוב (דניאל י) וגויתו כתרשיש, שהגוף של הצדיק קונה אז קדושה מעבודות השי"ת ומעשים טובים שעבד ופעל בכל חיי עוה"ז בהיותו בגוף בשר. כי בעוה"ז אין לאדם קנין עוד בפועל טוב שפעל ועשה, כי ע"י חטא אחד יאבד מה שסיגל הון ורכוש, לכן אין להחשב לו בחייו בעוה"ז קנין בקדושה ע"י מעשיו. רק לעתיד שיבטל הרע, אז יתפאר כל אחד במעשיו הטובים שעשה בעוה"ז. וכן הצדיקים ההולכים לחיי עולם אחר גויעתן, גופן מתעלה ומתמלא קדושה יותר מהקדושה שהיה בו בעוה"ז, והוא כענין שאמרו בש"ס (מנחות צט.) בתחלה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח. ואף שגם בדור המבול נאמרה גויעה וכדמקשינן שם בש"ס, וכן בעדת קרח נאמרה גויעה. אכן לזה נאמר גם בהם, מפני שבגויעתן של דור המבול נקבע קדושת השם בעולם ונפלה אימתה ופחד על הנשארים בחיים, וקנו קנין יראה לנפשם לבלי עשות עוד כזאת להתפשט בשטף זדון כדור המבוללג. וכן בגויעה בעדת קרח כתיב (קרח יז) ויהיו לאות לבני מרי ולא יהיה כקרח וכעדתו, ונעשה מזה גופו של מזבח שנקבע יראה בעולם. אבל מצד האבודים לא היה להם שום חלק בזה, ואבדו מעשיהם הטובים שפעלו עד אז, ולא היה להם שום חיבור מצדם לראות נשיקות עלמא תתאה בעלמא עלאה, התחברות עוה"ז בעוה"ב. אבל גויעה שנאמרה בצדיקים, מורה על שמצדם יש להם התחברות עוה"ז בעוה"ב, ורואין איך שנושקין זה את זה. וזה הוא דאיתא בזוה"ק (חיי קכט) מאן מכפלה ה' דבשמא קדישא דאיהו מכפלה, היינו ספירת בינה ומלכות, נשיקת האור של פעולת אדם שהוא ברזא דמלכות, עם האור של העוה"ב שהוא ברזא דבינה. וזה מרמז ג"כ מה שנאמר באאע"ה ויגוע וגו' זקן ושבע ימים, היינו שהאריך ימים בכח מעשיו הטובים שעשה בימי חייו, עד שהלך בפילון מפולש לחיי עוה"ב, וראה נשיקת עוה"ז בעוה"ב. וכן בכל מקום שנאמר בתורה למען יאריכון ימיך מורה ע"ז, שיאריך ימים עד שיראה נשיקת עוה"ז בעוה"ב, שאז יהיה לו קנין בהפעולות הטובות שעשהלד:
וזה הוא דאיתא בזוה"ק (נשא קלד:) לית יום בלא לילה. יום מורה על הפעולות ועבודות שהאדם פועל כל היום כולו ומאיר לעצמו, וזה האור הבא מצד האדם הוא ברזא דזעיר אפין לעומת האור הבא מצד השי"ת, והוא לדעת כי אני ה' מקדשכם (תשא לא), שהאדם מצדו מכיר בדעת שכל כח האור שיש לו בידו הוא רק מהשי"ת, ומהפך את החשך לאור, שמכניס כל חשקות עוה"ז בקדושה, בהכירו שכל השפעת טובה הוא מהשי"ת, ומהלל ומשבח להשי"ת על שנתן לו טובה, ואומר על כל דבר ברוך אתה ה' שנתת לי זאת, וממליך את השי"ת על כל הנשפע לו. ובזה גדול כחן של נשמת ישראל מאור של מלאכי מעלה, וכדאיתא בזוה"ק (חיי קכו:). והוא כי מלאך לא יוכל להאיר בחשך, רק להגדיל האור ולשבח בתמידות את השי"ת. שאני ישראל שבריאתן הוא מאור עצמותו ית' ולא ממעטה לבושו, שאין בכח שום בריה ומלאך ושרף ולבוש מהשי"ת לעשות זאת, לערב גוש עפר מן האדמה ולנפח בה נשמת חיים ויעמדו יחד, משמע מזה שרק עצמותו ית' הוא אשר בנה והציב צורת אדם בעולם, גוש עפר עם נשמת חיים קומה אחת, ושניהם יחד עושים רצון השי"ת בעולם, לזה יש לו מעלה יתירה לאדם שבכחו להאיר בתוך החושך. אכן בזה אין עוד שלימות, מאחר שיוכל גם להפסיד כל מה שהרויח וסיגל אם יעשה ההיפך מרצון השי"ת ח"ו, כי הרשות נתונה ביד האדם ויוכל לבחור במה שיחפוץ אם טוב ואם רע. ולילה מורה, שאז הוא רק שליטת אור השי"ת בלב באין שום הכרה לאור הבא מצד האדם כלל, וגם אין בכחו לקלקל ולהפסיד, כי כל כלי פעולות האדם ישלים אז, אמנם אז השי"ת קובע כל הפעולות ומעשים טובים שפעל כל היום כולו שיהיו לו בקנין קבוע ועומדלה. ולזה הוא הטעם ג"כ מה שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, מפני שהנוקבא נשפע מבחינת לילה, שהשי"ת מנהג אז בבחינת עליון למעלה מדעת אדם ושכלו, ולא מבחינת יום שאז מאיר האדם לעצמולו. וכן לעולם מוכרח להיות יום ולילה, פעולת אדם שמאיר לעצמו עם אור הבא מצד השי"ת. וזה הוא שאמרו במדרש רבה (חיי נח) ויהיו חיי שרה וכו' כהדא עגלתא תמימתא וכו' היינו כמו כל דבר עגול שנעוץ סופו בתחלתו, שהראש והסוף נוגעין ונושקין זה את זה, כן היו ימי חייה נעוצים סופן בתחלתן, שכח עבודת השי"ת מעוה"ז הבא מצד האדם היה נושק ונוגע בעולם החדש עוה"ב שנכנסה עתה בו, וכל כחות הגוף נכללו בחיי עוה"ב:
מר זוטרא אמר לעת מצוא זו בית הכסא, במערבא אמרי הא דמר זוטרא עדיפא מכולהו שע"ז יתפלל כל חסיד. בית הכסא מורה על בושה, והוא שיתפלל האדם שלא יתבייש. מפני שבשורש נמצא חסרון בכל אדם מהתולדה, ולזה ברא השי"ת באדם נקבים וחלולים, שלא יתגאה כי ידמה לו ששלם הוא בכל השלימות, וכדאיתא בש"ס (ב"ב עה.) שאמר הקב"ה לחירם מלך צור בך נסתכלתי ובראתי נקבים באדם, וזה נאמר לו על שעשה עצמו אלוה, ע"ז מרמזים הנקבים שבאדם על שאין בו שלימות ואי אפשר שיהיה אדם בלי חסרון, וכדכתיב (קהלת ז׳:כ׳) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, שזה מורה שבשורש חיותו נמצא בכל אדם חסרוןלז. ולזה נמצא בכל אדם מותרות שנדחה ויוצא ממנו לגמרי, מותרי מאכליו ומשתיו שאין נבלע ברמ"ח אבריו, רק הולך לאיבוד ונפסל, וזה מורה על חסרון שנמצא בכל אדם מהתולדה, כי אם לא היה באדם רק טוב א"כ מהיכן ימצא בו פסולת ומותרות. וע"ז יתפלל כל חסיד, שהחסרון המושרש בו מהתולדה יהיה דק בדקות מאד. וכמו שמצינו באאע"ה שהיה מפלס כל מעגלותיו, והיה מכלכל כל דבריו במשפט, ונשמר אף באמרי פיו שלא היה מדבר דברי מותרות מצדו, והיה מקיים בעצמו הכתוב (תהילים י״ז:ד׳) אני שמרתי ארחות פריץ. לזה אף שאמר אברהם לפני השי"ת דבר הנראה לבושה, באמרו לו ישמעאל יחיה לפניך, שהוא עתיד להעיק לישראל, שזה נראה לחסרוןלח. אכן מפני שנשמר תמיד מלדבר דברי מותרות מצדו, מזה היה המשפט שהשי"ת יסכים גם ע"ז הדבור שאין בו חסרון כלללט. וע"ז נאמר (קהלת י׳:א׳) יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט, שמי שמצדו מפלס כל דרכיו ומכלכל דבריו במשפט, לזה האדם אף אם יארע לו סכלות מעט, שיצא מפיו בלא דעת רק מה שנשלח לו מן השמים לכוון שלא מדעתו לשורש חייו, כענין שמצינו בש"ס (ב"מ צז.) איכסיף רבא לסוף אגלאי מלתא דלמיסר טעינה הוא וכו' והוא שכוון אל האמת בלא דעת, שזה נראה מתחלה כסכלות, יקר הוא מחכמה ומכבוד, מפני שיצאו הדברים כבושים רק מצדו ית' בלי תפיסת יד אדם באמצעמ. וע"ז נאמר (תהלים צב) טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. טוב להודות לה', היינו בשעה שהאדם הוא בישוב הדעת מצדו זה נקרא טוב. ולזמר לשמך עליון, היינו בשעה שהשי"ת צריך להושיע לאדם בפעולותיו למעלה מהשגת דעתו ושכלו, שם הוא רק לזמר, שהוא מלשון זמורה, היינו שיראה האדם שמצדו יהיו פעולותיו דקים מאד, וכאשר יברר לו השי"ת אף גם זאת, זה יהיה יקר מחכמה וכבוד, ולזה אמרי במערבא הא דמר זוטרא עדיפא מכולהו:
סימן ה
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהילים ל״ב:ו׳)מא. לעת מצוא מורה שימסור האדם את עצמו להשי"ת, ועיקרה הוא במחשבה שהיא באמת טהורה, שכל זמן שלא יצאה מכח אל הפועל אז היא סדורה וערוכה כולה לה', אך כאשר תצא אל הפועל, אז צריכה להתברר, אם יחפוץ לעסוק בתורה צריך מתחלה לברך עליה, כי אין אדם יודע האור הגנוז בתורה, לכן צריך מתחלה להמליך את השי"ת על זהמב. וכן בעשותו אחת ממצות ה' אשר תעשינה, צריך לברך תחלה, מפני שאין בכח האדם להבין הכוונה וד"ת שגנוז בפעולת המצוהמג. וכן בענין אכילה, אם ירצה לאכול צריך להמליך מתחלה את השי"ת, וליטול ידיו לסלק כל נגיעותיו, כי הדבר מאכל הוא באמת בקטנות הדרגין, שהוא רק צומח או חי ולא נודע מה יהיה כאשר תבאנה אל קרבו, כי אם ילך האדם בכח האכילה לדבר מצוה, אז יעלה את המאכל למעלה למעלה, מאחר שע"י זה המאכל כנס כח ואון לעשות ולקיים חפץ ה', אבל אם ח"ו יעשה בזה הכח ההיפך מרצון השי"ת, אז תשפילנו האכילהמד. לכן יכיר כל איש מה יעשה, וימליך מתחלה את השי"ת על החפץ, ויתפלל כל חסיד לעת מצוא להשי"ת שיצליחהו באשר יהלוך, ושטף מים הרבים הרומז להנאות ותאות גופניות אליו לא יגיעומה. וכן אם ישא אשה, שבאמת יש לאשה כח גדול מלאיש, ולפעמים יוכל להתגבר כחה מכח האיש, ותשטף הנקודה הקדושה שנמצא באיש. ולזה היו שואלין במערבא לנושא אשה הכי, מצא או מוצא, כדאיתא בקידושין (דף סו:) שבאיסורי ביאה במקום שאין קידושין הולד כמותה, וברבה (נשא פ' ט) שהבעל מפקיד גופו לאשתו לשמרו. וזה הוא שדרשו בש"ס (שם) ע"ז הכתוב לעת מצוא זו אשהמו:
לעת מצוא זו קבורה. שגם קבורה מתייחס לענין זה, שלפעמים יזדמן שאדם מקיים מצות צדקה ונותן לעני מתת ידו, ואם יעשה העני בזה הכח רצון השי"ת, אזי תתברר המצוה והיה מעשה הצדקה שלום, אבל אם ח"ו יתן לעני שאינו הגון, ויעשה בזה הכח ההיפך מרצון השי"ת, יסייע בזה לעוברי רצונו, וזה מכונה בשם קבורה שטמון וגנוז הדבר בהעלם ולא נודע תכליתה. ולזה יתפלל כל חסיד אל השי"ת שיעזור לו בעשיית המצוה, שיזדמן לו עני הגון שיוכל לקיים מצותיו בשלימות, כי האדם מצד תפיסתו לא יוכל לברר את עצמו בזה, כי העוה"ז מלא ספקמז. ומכל זה יוכל האדם להבין שאף אם ח"ו יאונה תחת ידו פועל ספק שלא תתברר אח"ז לטוב, עכ"ז לא יתייאש ח"ו, ויתפלל להשי"ת שבכחו לעזור לו עדי עד לגמור בעדו לטוב, כי אין שום גמר והשלמה בעוה"ז הן בפועל טוב והן בהיפך, וזה הוא דכתיב (ישעיה כו) בטחו בה' עדי עד כי בי"ה ה' צור עולמים, שהעוה"ז נברא באחד משני אותיות הראשונים מהשם הוי"ה (מנחות כט:) שזה מרמז על שאין שלימות בעוה"זמח:
סימן ו
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. גמלתהו טוב ולא רע וגו' דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה. היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה. ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. זממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם וגו' (משלי ל״א:ט״ו-ט״ז). בתנחומא (חיי) דרשו כל הפרשה הזה שמדבר בשרה, שאברהם אבינו היה מקונן עליה אשת חיל מי ימצא, בטח בה לב בעלה, אימתי בשעה שאמר לה אמרי נא אחותי את. גמלתהו טוב ולא רע דרשה צמר ופשתים בין יצחק לישמעאל, שאמרה גרש האמה הזאת ואת בנה וכו'. הענין בזה, כי אשה מרמז על הכלי שמושך את הנפש לעוה"ז, והוא הגוף, וכדאיתא בזוה"ק (חיי קכד:) ובתקוני הזהר (תיקון ע' קלד.) שהגוף נקרא אשה. והוא מפני שהוא מקבל, וכענין דאיתא בזוה"ק (שמות ב.) איש וביתו באו מאן דמקבל מאחרא איהו ביתא דיליה. חיל, מורה על דבר שהוא בהתחזקות וכח גדול, וזה הכח נמצא בישראל, כי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה (קידושין לא.), הגם שאף מי שאינו מצווה ועושה מקבל שכר גמולו מהשי"ת, כמו שנאמר (שמואל א ב׳:ל׳) כי מכבדי אכבד, אכן מי שמצווה ועושה הוא בגודל התחזקות יותר:
מי ימצא. היינו כדאיתא בזוה"ק (תזריע מב:) מי ימצא כד"א אשר ימצא אתכם באחרית הימים. והוא, כי בעוה"ז שולט אילנא דספיקא, והויית ישראל וקיומם בדורות הללו הוא מאתר עלאה, ממה שהשי"ת בחר אותם לחלקו וגורלו אף בלי דעת, כי אבותינו הקדושים אף שהיו להם נסיונות ובירורים גדולים כמו מצות מילה ונסיון העקידה, אמנם הם היו בבחינת לפני כדכתיב בהו (ויחי מח) האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו, שהיה להם בהירות הדעתמט. ובדורות הללו נתמעטה הדעת, ופעולות אדם הם בלא דעת, כדוגמת פעולת אדם בשעה שהוא ישן שאין בו אז שום דעת להבין מצדו מה פעל עשה. וכענין שקרה לאאע"ה שיצא הגה מפיו ואמר (לך טו) במה אדע כי אירשנה, שזה נראה כמו שרצה שיהיה לו בטוחות בידו וברשותו, וזה אינו מבורר, כי עיקר השלימות הוא במה שיש לאדם הכרה מפורשת דלית ליה מגרמיה כלום, רק השי"ת הוא הנותן בו כח לעשות חיל, אבל מה שנראה לאדם שיש לו בידו זאת, ע"ז נאמר (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות, שהכסא שנראה לה שיש לה הויה בפני עצמה לא תחובר להשי"תנ. רק עיקר השלימות הוא במה שיש לאדם הכרה שאין לו מצד עצמו כלל, וכדאיתא בש"ס (ברכות ד.) למה נקוד על לולא, אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו, שראה דהמע"ה מפורש שאין לו כלום בידו רק כפי שיחפוץ השי"ת כן יקוםנא. וזה הוא, אשר ימצא אתכם באחרית הימים (ויחי מח), שהשי"ת בוחן את ישראל במעמקי הלב עד הטיפה האחרונה, ויברר אותם לעתיד, שכל פעולותיהם שפעלו היו מצווים ועושים, לכן בחר בהם השי"ת לגורלו וחלקונב. ואף שגם באומות נמצא איזה מצות שהם מצווים ועושים, אכן לא כבני ישראל המה, כי ישראל עשו כל פעולותיהם כמצות השי"ת עליהם, והיה להם הכרה מפורשת שאין להם שום כח בפני עצמם:
ורחוק מפנינים מכרה. איתא בזוה"ק (תזריע מב:) מכרה מקחה מבעי ליה, אלא לכל אינון דלא אתדבקן בה בשלימו ולא שלמין בהדה היא מכרה לון ואסגרא לון בידא דעממין אחרנין וכו' וכדין כלהו רחיקין מאלין. פנינים עלאין קדישין דלא יהא לו חולקא בהו הה"ד ורחוק מפנינים מכרה. והענין בזה, שאם יחסיר האדם ח"ו אחת ממצות השי"ת, אל יאמר שישלים החסרון בעשותו שאר מצות, לא כן, כי כל ימי חייו לא יגיע עוד להשלים זאת רק יהיה חסר ממנה לעולם:
בטח בה לב בעלה. אימתי בשעה שאמר אמרי נא אחותי את. הענין בזה, דהנה עסק אברהם אבינו ע"ה היה לברר את עצמו תמיד מצדו, שזה הוא בבחינת אשה יראת ה', כמו שקנין קורבה מאשה לאיש באה ע"י קנין האדם, ואם ירצה יוכל להפרד מזו הקורבה, וכן הוא הקדושה הבאה לאדם מקניניו יוכל גם להפסידה ח"ו, וכאשר ירד אברהם מצרימה ששם ההסתר מתגבר מאד, עד שלא יספיק לאדם זו הקדושה שבירר את עצמו בדעת וחשבון, מפני ששם נטרד דעת האדם, לזה אמר לשרה, אמרי נא אחותי את, ואמרו על זה בזוה"ק (לך פא:) כמד"א אמור לחכמה אחותי את, והוא תפלה שהתפלל להשי"ת שיהיה לו סייעתא מקדושת התולדה מאהבת השי"ת לישראל בשורש, שזו הקדושה הוא בבחינת קרובת אחות שאי אפשר לאדם להפרד מזו הקורבה. ובמקום שאין בכח דעת אדם לברר את עצמו מצדו אזי מאיר לו השי"ת הקדושה שיש בו מהתולדה, וכענין דכתיב (האזינו לב) אביך קנך, אביך מורה על הקדושה שהשי"ת נותן באדם מתולדה. קנך מורה על הקדושה שאדם קונה מפעולותיונג:
ושלל לא יחסר. שלל מורה על דבר שנקבץ מזולתו, היינו כל הספיקות והטרדות שאדם נכנס בהם בהכרח, ומדבר באאע"ה שירד למצרים, יסוד הטרדות והספיקות, שזה היה שלא לרצון לו, מפני שמצדו היה חפץ לעבוד את השי"ת בבהירות הדעת, ולא כן במצרים ששם לא יספיק זו העבודה. ע"ז נאמר ושלל לא יחסר, שבדברי תורה יש לאדם מבטח עוז וגודל תקיפות עד אין שיעור, שאף אם לא הספיק לו קדושת קניניו, אכן ביקש מהשי"ת שיסייע לו בהקדושה שיש לו מהשורש. וכן מדבר הכתוב הזה באבימלך בשעה שלקח את שרה, אז נתרבה שללו של אאע"ה, כי כן הוא דרך הסטרא דקדושה, שאם תלקח למקום אחר מלקטת משם כל הטובותנד, וסימן לדבר ארון הקודש בשעה שנשבה בין הפלשתים, וכדאיתא בזוה"ק (משפטים צה:) וסימנא לדא ארונא קדישא דאתעשק גו פלשתים ושליטו ביה לרע לון:
גמלתהו טוב ולא רע. גמלתהו טוב היינו מדות טובות שמוטבעים באדם מהתולדה, היה מרחיב ומגדיל אותם, וע"ז מורה אות ג' שהוא פסיעה לבר כדאיתא בזוה"ק. אבל לא רע, כי הרע שנמצא באדם היה מעמיק ומדחה ולא נתן מקום להתפשט:
דרשה צמר ופשתים. שהיתה מבדלת בין צמר לפשתים, בין יצחק לישמעאל, במה שאמרה גרש האמה הזאת ואת בנה. צמר מרמז על ישראל שמצמצמים את עצמם בעוה"ז שלא לקבל טובה בשלימות, רק הפירות ולא עיקר הקרן, וכמו שהזהיר שלמה המלך ע"ה (משלי כ״ז:כ״ו-כ״ז) כבשים ללבושך ומחיר שדה עתודים ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותיך. היינו שלא להחזיק בטובה, רק מה שמוכרח להחזיק על ידה כח החיים בעוה"ז. כי צמר הוא רק לבוש, גם חלב אינו עיקר הקרן, כי עיקר הקרן מניחים ישראל לעצמם לעתיד. ופשתים מורה על גוף הקרן שמכחיש בגוף הקרקע, כדאיתא בש"ס (ב"מ קט.) המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות לא יזרענה פשתים מפני שפשתן מכחיש גוף הקרקע לשבע שנים. וזה הוא דאיתא בזוה"ק (קדושים פז.) ובלקוטי תורה מהאר"י הק' (ספר הלקוטים פרשת בראשית עניין קין והבל) ובתנחומא (בראשית ט) שהקרבן שהקריב קין היה זרע פשתן, מפני שהיה רוצה לקבל כל הטובות בעוה"ז, כענין שנאמר (ואתחנן ז) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. והבל הקריב צמר ולא פשתים, שקיבל רק הפירות והקרן הניח לעתיד, כענין שנאמר בישראל (שם) שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו וגו' לאלף דור:
ותעש בחפץ כפיה. היינו שעשתה כל הענינים בחשק ובזריזות לא בעצבות:
היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה. ממרחק היינו מאתר דלא אתיידע:
ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. היינו שאף ממקום הנראה כחשך ולילה, אף משם קנתה ליתן טרף לביתה וחק לנערותיה, כענין שנאמר (תהילים קי״ח:כ״ב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה:
זממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם. שדה מורה על התפשטות, והוא שישראל מצמצמים את עצמם לכבוד שמים, ועיקר מחשבתם וזממם הוא שיהיה בהם אח"ז כח קדושה להתפשט הטובהנה, וכענין דכתיב באאע"ה (וירא יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו' למען הביא ה' על אברהם וגו' כי זה הוא באמת רצון השי"ת להיטיב לבריותיו, ואף במצות השי"ת הוא וחי בהם ולא שימות בהם, וזה הוא ברזא דשבת שמא דקב"הנו, שהוא שבת ומנוחה, להחיות ולהיטיב לבריותיו. ולזה מתה שרה אחר העקידה, והוא כענין דאיתא בש"ס (נדה לא.) שלשה שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו. אמו רוצה שלא יהיה לבן כל כך צמצומים, אך שאף בעוה"ז יטעימו אותו מפרי מעשיו. ואביו הוא בהסכם שאף אם לא יטעימו אותו בימי עלומיו רק בסוף ימיו. והשי"ת משגיח לעיקר הטובה שישאר לו לעולם שכולו ארוך. אכן אם הטובה מעוה"ז לא תתנגד לטובת העתיד, אזי חפץ גם השי"ת להשפיע לאדם טובה אף גם בעוה"ז, וכדאיתא בזוה"ק (יתרו פב:) בגין דמאריה בעא לאוטבא ליה בעלמא דין ובעלמא דאתי ויתיר בעלמא דאתי וכו'. ואור אימא נקרא אור פנימי, ואור אבא נקרא אור מקיף, נגד אור אימאנז. ואור השי"ת הוא אור מקיף, עד שאף אור אבא הוא לעומת זה האור רק אור פנימי, ועיקר חיות האדם בעוה"ז הוא מאור פנימי מהטובה שאדם מרגיש בה. אמנם לפעמים יוכל אדם להתקיים אף מאור מקיף שסוכך עליו כצל על ראשו, כמו שמצינו ביצחק אבינו ע"ה בשעה שהעלה אותו אאע"ה על העקדה שאז נסתלק ממנו כל האור פנימי שלו ושל אברהם אביו, רק כל החיים שהיה להם אח"ז היה, ממאמר השי"ת, אל תשלח ידך אל הנערנח, שזה הוא ברזא דאור מקיף, שהשי"ת חפץ שיהיה עוד בחיים, אבל שרה מתה ופרחה נשמתה מפני שנסתלק ממנה אף אור מקיף שלה:
ובתנחומא דרשו זה הכתוב על שקנה אאע"ה מערת המכפלה מיד עפרון, ולא דיבר מקנינה עד אחר מיתת שרה, בכדי שלא ירגישו גודל היקרות שנמצא בה, וכדאיתא בזוה"ק (חיי קכא.) בגין דלא ישגחון עליה. ואל יעלה על לב אדם שאאע"ה הונה לעפרון בקניית שדה המכפלה, כי באמת לא היה לעפרון קנין בגודל היקרות שבה, מפני שאין קנין לאדם בדבר אך כפי שיש לו בה תפיסה ונותן דעתו ושמירתו עליה, וכדאיתא במס' אבות (פ"ב מ"ח) מרבה נכסים מרבה דאגה, שזה מורה שכפי דאגת אדם ויגיעתו על דבר כן ירבה אחוזת קנינו. וכמו שמובא פסק דין בהגהת אשר"י בש"ס בבא מציעא (פרק שני) במעשה שאירע באחד שקנה בדיל מנגר עכו"ם בחזקת בדיל לכסות גגו, ושוב נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל, ואח"כ נמצא שהוא כולו כסף מבפנים, אך בחוץ היה מחופה בבדיל, ופטרו ה"ר אליעזר ממיץ, כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן העכו"ם, כיון שלא ידע ולא נתכוון לקנות הכסף, והודה לו ר"ת. הרי לך שאין קנין לאדם בדבר רק כפי תפיסת דעתו בה וכפי השמירה שנותן עליהנט. אכן, מי שיש לו הכרה שלה' הארץ ומלואה, ומברך על כל דבר להשי"ת, בהכרתו שמאת השי"ת נשפע לו הטובה, לזה יש לו קנין בהדבר אף למעלה מתפיסת שכלו במקום שאין דעתו מגיע שם. וכדאיתא בתנחומא (נשא יח) יברכך ה' וישמרך, עם הברכה שמירה, מלך בשר ודם יש לו אוהב בסוריא והוא יושב ברומי, שלח המלך אחריו עלה ובא אצלו, נתן לו מאה לטרין של זהב טענו יצא לדרך, נפלו עליו לסטים ונטלו כל מה שנתן לו המלך וכל מה שהיה אצלו, שמא יכול המלך לשמרו מן הלסטים, לפיכך כתיב, יברכך ה' וישמרך. היינו שאדם שיש לו הכרה שכל השפעת טובה הם רק להשי"ת בלבד, ומצדו אין לו כלל, עי"ז יזכה לברכת השי"ת, שבהשפעתה נמצא גם שמירה למעלה מדעת אדםס. אבל לעפרון, שלא היה לו זו ההכרה, לא היה לו קנין בהטובה וגודל היקרות שנמצא בשדה המכפלה, מאחר שלא היה לו שום תפיסה בזה, ובעיניו היה נראה כשדה אחרת בלי שום חילוק ביניהם. אכן בעד זה הקנין מועט שהיה לו כפי תפיסת דעתו, שילם לו אאע"ה אגר שלים, ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר. וכן כשקנה דהמע"ה את הגורן מארונה היבוסי לבנות שם מקדש ה', היה צריך גם הוא לתת לו כסף מלא, כמו שנאמר (דה"י א כא) כי קנה אקנה בכסף מלאסא. וזה הוא הטעם שמתחלה כתיב עפרון בוא"ו ואח"ז כשמכר את שדה המכפלה כתיב עפרן חסר וא"ו. כי אות וא"ו מורה על חיבור, ומתחלה שהיה שקול בדעתו אם למכור או לאו, והיה לו עוד מעט מזו ההכרה שלה' הארץ, אז לא היה כח באברהם אבינו להוציא אותה מתחת ידו. אבל אחר זה שעזב את שדה המכפלה, וחמד לממון הרב שנתן לו אאע"ה, אז נחסר ממנו הוא"ו, מפני שלא היה לו עוד שום חיבור להשי"ת, ויקם השדה למקנה לאברהם, בלי שום ערעור:
סימן ז
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה בטח בה לב בעלה וגו' (משלי ל״א:י׳-י״א). אשה מורה על כח התשוקה והחשק, שנמצא בלב האדם להשתדל ולהשתוקק להוספת ד"ת, כי הכח שהשי"ת השפיע והטביע באדם מהתולדה נקרא דכר, וכח התשוקה שנמצא באדם שזה עולה למעלה מכפי כחו, נקרא בשם אשה. ע"ז אמר שלמה המלך ע"ה, אשת חיל מי ימצא, היינו מי ימצא כח תשוקה והשתדלות שיהיה בו חיל לפעול בזו התשוקה. ורחוק מפנינים מכרה. פנינים הוא מלשון פנימיות, מה שהד"ת מראין הארת פנים לישראל. מכרה, היינו בזה הוא ההבדל שבין ישראל לאומות, כדכתיב (קדושים כ) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שע"י הדברי תורה נפרשו ונבדלו ישראל מן האומות, שהם רחוקים מיראה עלאה, אף שעושים מעשים הנראים יפים על הגון, וכדאיתא בזוה"ק (תזריע מב:) מכרה מקחה מבעיא ליה אלא לכל אינון דלא אתדבקן בה בשלימו לא שלמין בהדה היא מכרה לון ואסגרא לון בידא דעממין אחרנין וכו' וכדין כולהו רחיקין מאלין פנינין עלאין קדישין וכו'. והענין בזה הוא, שמי שהד"ת מתנכרין לו ואינן רוצים להתגלות אליו, רחוק הוא מיראה עלאה, פנינין עלאין קדישין, כי פנינים הוא נוטריקון פ"ן פ"ן, וזה מרמז על יראה עלאה, וזה הוא מצד האומות מפני שאין פונים עצמן לד"ת, לזה הם מתנכרין להם, אבל הד"ת מצדם מוסרין עצמן להתגלות לכל מי שפונה את עצמו אליהםסב. וזה הוא הענין שדרשו בתנחומא (חיי) כל הפרשה הזו על אברהם ושרה, שהיא היתה אשת חיל. והוא, כי אאע"ה היה הראשון שנבדל מן העמים, ורוח אחרת היתה עמו, ושרה ניתנה לו לעזר ולסייעתא עד שיבא אל השלימות, עד היכן, עד שהשי"ת אמר אליו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה:
בטח בה לב בעלה. היינו שבטח בה בשעה שאמר אמרי נא אחותי את, ואף שבכל התורה כולה מצינו אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אמנם עיקר הד"ת מדברים רק מפנימיות האדם ולא רק על הלבוש בלבד. והוא שאברהם אבינו בטח עצמו על כח עבודה שלו שביגיע כפיו בא לו, שזה מכונה בשם אשה (כמש"נ באורך בענין ג), ונתחזק בבטחונו שלא יפסיד מזו הקדושה, ואף אם ירד לספיקות ומקומות נעלמים היה סמוך לבו בטוח שבטח יצליח, כי אם לא היה יודע בטח שיצליח בזה, אזי לא היה רשאי לירד בספק, מאחר שהשי"ת חתם עליו, אכן מפני שהיה בטוח שיגמור לטוב, לזה ירד מצרימהסג. מה כתיב אח"ז ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. והוא כענין דאיתא בש"ס (סוכה נב.) האי הספידא מאי עבידתיה וכו' חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג וחד אמר על יצר הרע שנהרג וכו' והם ענין אחד, הא בהא תליא, ששניהם מרמזים על כח עבודה שיאפס אז, כדאיתא בש"ס (נדה סא:) מצות בטלות לעתיד לבא, ולזה יתבטל יצר הרע מן העולם, שלא יהיה לאדם חשק לדבר איסור, וממילא יתבטלו כל העבודות, שע"ז מורה מה שאמרו משיח בן יוסף יהרג, כי שרש שבט יוסף מורה על עבודה, ואז לא יוכל אדם לקנות ד"ת חדשים, רק הד"ת שכבר קנה יקבעו בלבו בל יסורו עוד ממנו, אבל חדשות לא יתוסף:
וזה הוא הענין בפרשתנו שמדברת ממיתת שרה, שאחר שנאמר בפרשה הקודמת עקידת יצאע"ה, נסיון האחרון, שבזה נשלם בכל השלימות, והשי"ת חתם עליו שירא אלהים הוא, מאז והלאה לא היה צריך לעבודה עוד, ונתבטל ממנו כל כח עבודה והסייעתות שלו שהיו לו עד אז, שבא אל השלימות על ידם. ואז מתה עליו שרה הנקראת אשת חיל, והוא כח התשוקה שנמצא באדם העולה למעלה מכפי כחו, בכדי שלא יכנס עוד בשום ספקסד, כי קודם שיסגל אדם הון ממצות ופעולות טובות, אזי יוכל לכנוס בספק פן ירויח, אכן אחר השלמתו אזי לא יתכן שיכנס בספק להכניס רכוש רב באחריות אולי ירויח ואולי יפסיד. כמו אם יהיה לאדם דבר יקר, אזי אינו רוצה לעשות בה שום מסחר, וע"ז בכה אאע"ה על שאפס מאתו כח עבודה ולא יוכל מעתה להרויח, הן אמת שלא יפסיד אבל לא ירויח, מאחר שנשלם כבר במעשה העקידהסה, שעיקר השלמתו היה לו אז, שהעיר בזה החסד הראשון מבריאת העולם, שהיה בלי שום אתערותא דלתתא, רק השי"ת צוה ונבראו, כן סילק אברהם אבינו כל הנגיעות שהיו לו ליצחק מאהבת אב לבנו, ולא היה שום מניעה מצדו, עד שאף חשק להתפלל להשי"ת על זה לא בא בלבו, ומצדו כבר היה נשחט. רק השי"ת מצדו בחסדו אמר אליו, אל תשלח ידך אל הנער, בלי שום אתערותא דלתתא, ובזה הוא עיקר היקרות, כי דבר הבא לאדם מכח תפלתו, יוכל להיות שהישועה הוא מכח חוצפא כלפי שמיא דמהני, אבל הישועה הבאה לאדם בלי אתערותא דיליה, רק מחסדי השי"ת, זו היא ישועה ברורה ויקרהסו. לכן לא רצה השי"ת שיכניס אף זה בספק, לזה מתה שרה. וזה הוא הענין שפתיחת המדרש הוא (רבה חיי נח) זשה"כ יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה, כי עד שבא אברהם אבינו לעולם היו כל השפעות טובה כאדם שנוטל בחוצפא, אכן כאשר בא אברהם אבינו לעולם, הוא היה הראשון שהיה מפלס מעגלותיו וכלכל במשפט דבריו, ימיו היו תמימים, שהשי"ת השגיח על פעולותיו הטובים איך יתכללו בנחלה שלעולם תהיה:
סימן ח
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. בזוה"ק (חיי קכג.) רבי יוסי פתח מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו. האי קרא אוקמוהו חבריא דפרות אמרוהו, כמה דכתיב, וישרנה הפרות בדרך, מאי וישרנה דהוו אמרי שירתא חדתא, ומאי שירה אמרו מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה וכו' ואי תימא דאינהו מגרמייהו אמרי שירתא דא, הכי הוא ודאי דרזא עילאה איהו, אבל הני ארונא הוה על גבייהו וכיון דארונא אשתקיל עלייהו ושויוה לעילא אינון שרירו שירתא, דהא כיון דאתנטיל מנייהו ארונא הוו געאן כארח שאר פרות דעלמא ולא אמרו שירתא וכו' מזמור הא אוקימנא ואתמר ובכלא כתיב מזמור לדוד או לדוד מזמור והכא לא אמרו דוד כלל, אלא מזמור דרוח קודשא זמין לזמרא ליה לזמנא דיוקים קוב"ה לישראל מעפרא, וכדין שירו לה' שיר חדש כדין איהו חדש וכו'. א"ר חייא כתיב אין כל חדש תחת השמש, והכא שירתא דא איהי חדש ואיהי תחת השמש דהא תחות שמשא להוי. ומאי איהו דא סיהרא וכדין הוה חדש תחת השמש. מאי טעמא בגין כי נפלאות עשה ומאן אינון נפלאות האי דכתיב הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו. הושיעה לו למאן להאי דרגא דאמר שירתא דא בגין דבהו אסתמיך בימינא ובשמאלא. הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו. הושיעה לו ימינו ודאי לההוא דרגא דהיא מזמור אימתי בזמנא דיקומון מתי עלמא ויתערון מעפרא כדין יהא חדש מה דלא אתעביד בהאי עלמא. הענין בזה, כי חדשות אינו מכח המקבל רק מכח המשפיע, כמו הלבנה בעת שהיא בחסרונה ומקבלת אור מהשמש המשפיע בה אזי נקראת חדשה, ומתחדשת עוד יותר עד שעומדת על מלאותה, ואזי אין בהם עוד חדשות, מאחר שאינה מקבלת שפע משמשא המשפעת בה, ומאז תחסר משלימותה מעט מעט עד שלא נראית כללסז. וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קלח.) מזמור שירו לה' שיר חדש וכו' אלא ודאי חדש איהו וחדש לא אקרי אלא באתחדתותא דסיהרא, כד אתנהירת מן שמשא כדין איהו חדש ודא איהו שירו לה' שיר חדש. וכן הוא בכל פרט נפש ישראל, שאם יתחזק בעבודת השי"ת להתקרב אליו, אזי נשפע בו בכל פעם חשק והתחדשות מפני שקרוב הוא להמאציל שמצדו הוא רק חדשות, וכדכתיב (תהילים ל״ו:י׳) כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, אכן אחר השלמת האדם ורגילתו בד"ת אזי אין בו חדשות ומתיישן:
וזה הוא ענין תחיית המתים, שנשאר באדם הבלא דגרמי, כדאיתא בזוה"ק (שלח קסט), והוא מזה שנקבע בגוף האדם ד"ת אמיתיים כל חד כפום יסודא דיליה שקנה לעצמו ביגיע כפיו בעבודות וסבלנות, ובזה הכח יעורר אותו השי"ת לתחיה. כי כל פעולה ורצון ומחשבה טובה צפון וגנוז אצל השי"ת ולא יאבד שמץ מהם, וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קנ.) ולית רעותא טבא דיתאביד מקמי מלכא קדישא. ובזוה"ק (משפטים ק:) אפילו הבל דפומא אתר ודוכתא אית ליה וכו'. כי אם לא היה נשאר באדם כלל רשימה מיגיע כפיו, אזי לא היה נחשב לאדם שום חלק כלל בהתחיה רק כבריה חדשה, ועיקר היקרות מתחיית המתים הוא רק מה שהאדם יכיר את עצמו לעתיד שכבר היה בעולם קודם ששכב, ועתה הוסיף לקום ואינו בריה חדשהסח. אכן כ"ז הוא רק מצד המקבל, אבל מצד השי"ת המשפיע אין שום התיישנות כלל, וכדאיתא בש"ס (יבמות טז:) מי איכא זקנה קמיה רק מצד המקבל נמצא התיישנות. וזה נקרא תחת השמש, והוא הסיהרא שהוא רק מקבל משמשאסט. וזה הוא קושיית הזוה"ק, הא אין כל חדש תחת השמש והכא שירתא דא איהי חדש ואיהי תחת השמש, דהא תחות שמשא להוי ומאי איהו דא סיהרא וכדין הוה תחת השמש מאי טעמא. ומתרץ, בגין כי נפלאות עשה, שאז יעשה השי"ת נפלאות מה שלא נעשה בעוה"ז, ומאן אינון נפלאות האי דכתיב הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו וכו' דבהו אסתמיך ימינא ושמאלא. הושיעה לו ימינו, היינו שהשי"ת ישבר ויכלה אז כל המקטרגים, וזרוע קדשו היינו שמאלא, הרומז לפעולות אדם, ושניהם יצטרפו ויתחברו יחד, פעולות אדם עם פעולות השי"ת, מה שאין להבין זאת בהבנת עוה"ז. כי בעוה"ז הציב השי"ת שכל ימי חייו יסייע ויעזור למלאכת השי"ת ע"י עבודתו, וכענין דאיתא בש"ס (שבת פט) היה לך לעזרנו, ואחר שימות אזי אפס מאתו זה הכח מלסייע ולעזור למלאכת השי"ת כמו בחיים, ואף שבאמת אף זה הכח הוא רק מהשי"ת, אמנם השי"ת הציב לבוש כזה מנדיבת טובו וחסדו להניח מקום לאדם להתגדר בו. נמצא שכל כח התחדשות הוא מכח המשפיע ולא מכח המקבל, ולעתיד יתחברו ויצטרפו יחד פעולות אדם עם פעולות השי"ת, שאף בההרגל שישראל יהיו רגילין בד"ת, מכל מקום יהיו גם חדשות מה שאין להבין בעוה"ז. כי בעוה"ז הוא שדבר חדש אינו בהרגל, ומה שהוא בהרגל אינו חדש, יש מעלה בזה מה שאין בזה ובזה מה שאין בזה, חדש הוא חביב על האדם ואינו רגיל בה, והרגל הוא במעלה שאין אדם נכשל בו:
וכן הוא גם בד"ת בעוה"ז, שבעת שאדם משתדל לקנות ד"ת אזי יוכל להפסיד ולהרויח, ואחר שבא על שלימות ד"ת, אזי לא יוכל להפסיד ולא להרויח, ולעתיד יהיו אלו השנים יחד, וכדאיתא במדרש רבה (צו ט) לעתיד יביא הקב"ה רוח ארגוסטון שינשב רוח דרומית עם רוח צפונית יחד, משא"כ בזה העולם, שבזה העולם הוא בשעה שרוח דרומית מנשבת אין רוח צפונית מנשבת. והוא, כי דרום מורה לימינא שהוא מצד השי"ת, וצפון מורה על שמאלא פעולת אדם, ובעוה"ז נראים כהפכיים ומתנגדים זה לזה, בעת שפועל זה הכח לא יפעול זה הכח, ולעתיד יהיו שניהם יחד, וכדאיתא במדרש הנעלם (תולדות קלד:) הה"ד הדודאים נתנו ריח א"ר יצחק אל תקרי הדודאים אלא הדודים, זהו הגוף והנשמה בהם דודים ורעים זה עם זהע. ושם (בדף קלט.) ועתיד הקב"ה להתעורר רוח אחד לקיים הגוף שיהיה כלול מד' רוחות (ועיין זוהר ויחי דף רלה. וזהר נשא קל:) ואף שכל ההתחדשות הוא רק מהשי"ת, אכן מפני שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, לכן קורא השירה על שם האדם, שהם משוררים השיר חדש. כמו בהפרות פלשתים שטענו את הארון כתיב בהו וישרנה הפרות בדרך, ובאמת לא הם היו המשוררים רק מכח הארון הקודש אשר על העגלה, שמכיון שניטל הארון מעל העגלה אזי היו געאן כשאר פרות, מ"מ נקרא על שמם שהפרות אמרוהו, ונלמד מזה בקל וחומר שאין הקב"ה מקפח שכר נפש מישראל, לזה יקרא התחיה על שם האדם. וכמו שלעתיד ישבר השי"ת ויכלה כל המקטרגים ורק ימינו תושיע לו, כן היה כאן, כשנשבה הארון לארץ פלשתים ונתגברה הסט"א, אם היה חזרתו ע"י נצוח מלחמה היה נחשבת הישועה שמפעולת אדם נעשית, אכן עתה שנמסר בידם ונתנוהו תחת דגון אלהיהם, ושם הראה השי"ת נפלאותיו והושיעה לו ימינו ושבר כל המקטרגים ועבודה זרה שלהם, והארון חזר למקומו בין ישראל, והראה בזה שאמתת דברי תורה הם רק בישראל, בזה נראה שזה הכח הוא רק מהשי"ת המשפיע, וזה הוא המזמור שיר חדש. ועל זה אומר שם בזוה"ק שלא נאמר מזמור לדוד ולא לדוד מזמור, כי המזמר יהיה השי"ת, אכן מפני שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, לכן קורא השירה על שם האדם שהם ישוררו, כמו בפרות הפלשתים שטענו את הארון כתיב בהו וישרנה הפרות בדרך, ואף שהם לא היו המשוררים, כי כשלקחו מהם ארון הקודש היו צועקים כשאר פרות, ורק מכח קדושת הארון אשר על העגלה היו משוררים, מ"מ נקרא על שמם שהפרות אמרוהו, ונלמד מזה בקל וחומר שאין הקב"ה מקפח שכר נפש מישראל ויהיה נקרא התחיה על שמם. וזו הפתיחה הוא על ויהיו חיי שרה, שאז נשלמה בכל השלימות, ונקבעו בה הד"ת בקביעות. וזה הוא ויהיו שהיה לה הויה וקיום, ומזה הכח יהיה התחיה. וזה הוא כונת הזוה"ק (חיי קכג.) ויהיו חיי שרה דהוו ממש דאתבריאו ואתקיימו לעילא. ומיתת שרה היה אחר עקידת יצחק, שאז בא אברהם אבינו על שלימותו ולא נוסף לו עוד שום חדשות, לכן מתה שרה, כי עיקר התחדשות הוא בנוקבא, ועתה שנשלם נקח מאתו הנוקבא, והחיים שחי אאע"ה אחר זה היה מרזא דעתיקא קדישא מעין העתיד אחר שיברר השי"ת את כל ישראלעא:
סימן ט
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. הענין בזה, שכאשר רק נשלמה בכל השלימות הראוי עד שלא היה לה עוד שום עסק בעוה"ז, אפס ממנה כח החיים ולא רצתה לכנוס עוד בספיקות. וזה הוא שאומר כבוד אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה, חכמות נשים בנתה ביתה (משלי י״ד:א׳) שזו היא החכמה שנמצא בנשים, לשבת ביתה ולא לכנוס לספיקות בהרכוש שקבצה כבר ויש לה בידה, אף שתוכל גם להרויח, אך שנוח לה להיותה בטוחה בהקרן בלי הרוחה מהלכניס הקרן בספק שתוכל להפסיד אף הקרן. והדכר הוא בהיפך מזה שחפץ לכנוס בעסק, אף שיוכל להפסיד מה שיש לו בידו אבל יוכל להיות שירויח הון רב עד אין שיעור וגדולה, וזו המעלה ממעלת החכמה שנמצא בין הנשים, וכדאיתא במס' נדה (דף מה:) שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מן האיש, והזכר דרכו לכנוס ולאסוף, וכדאיתא יבמות (דף סה:) איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבושעב. וזה הוא דאיתא בש"ס (מנחות לב.) תפלין שבלו מהו שיעשה מהן מזוזה, ומסקינן שם דאסור מפני שקדושת תפלין גדולה מקדושת מזוזה. והוא כענין דאיתא בזוה"ק (משפטים קיט:) ובהאר"י הק' (שער הכוונות תפילין, דרוש א) שהארבע פרשיות תפלין הם כנגד ארבעה אותיות מהשם הוי"ה, והשני פרשיות הכתובים גם במזוזה הם כנגד שני אותיות אחרונים ו"ק, שהם הנוקבא משני אותיות הראשונים י"ק כידועעג. י"ק מורה על כל הנשמה תהלל י"ה, שמאלו השני אותיות נתוסף ונתרבה הלול ושבח להשי"ת, והם ברזא דתפלין. והשני אותיות ו"ק מרמזים על מעשה ופעולת אדם נשלמים, שהשי"ת מסכים וחותם עליהם, ואלו הפעולות הם שלמים וקבועים בקביעות בלי הוספה. ולזה הוא קביעת מזוזה דרך ביאת אדם לבית, מפני שמרמזת על פעולות נגמרים ונשלמים, כמו כל התבואות שמתחייבים במעשר בגמר השלמתן כשרואים פני הבית. ועל זה מרמז גם החילוק מה שמזוזה צריכה שרטוט ותפלין אין צריכים שרטוט כדאיתא בש"ס (מנחות לב:). כי שרטוט מורה על סדר ושורה נאה, והוא כמו אדם העוסק בעסק ומשא ומתן באמצע, אזי אינו משגיח על סדר להניח המעות בסדר ושורה ולמנות ולספור כמה עולה הונו ורכושו להתרבות ולהתוסף, אכן אחר כלותו מסחרו, אזי מניח הונו בסדר ושורה למנות כמה עולה הונו כמה הרויח. וכן הוא החילוק שבין תפילין למזוזה. תפלין מרמזין על הוספה, לכן אין צריכין שרטוט, מאחר שלא נודע לו כמה הרויח. אבל מזוזה מורה על דבר נשלם, שכבר נודע לו מספרה, לכן צריכה שרטוט. וזה הוא ג"כ הענין שמצות תפלין הוא ביום, כי יום מורה על עת שאדם פועל ועוסק במסחרו לעשות מעשהו בדעת וחשבון, להרבות הון בקדושה כל שעה יותר, וכל החילוקים שבין תפלין למזוזה הם בנויים על זה היסוד והשורש:
סימן י
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. הענין שבמאה ועשרים כתיב שנה לשון פרטי ובשבע כתיב שנים לשון רבים. הוא כענין דאיתא בזוה"ק (חיי קכג.) מאה שנה כללא דכלא קב"ה דאתכליל מאתר עלאה סתימה דכל סתימין במאה ברזא דמאה ברכאן דכל יומא וכן עשרים שנה ובגין כך כתיב שנה רזא דיחודא. והוא, כי מנינא דאדם הוא רק עד עשרה ומעשרה ולעילא הוא רשות בפני עצמו, דכל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין לט.) וזה הוא שאומרים שלש קדושות קדוש קדוש קדוש, שהם שלשה מנינים עשרה ומאה ואלף, ולעומת זה היו בישראל שרי עשרות שרי מאות שרי אלפים. שרי עשרות היינו הנפש שמברר את עצמו בכל דבר ואינו משוקע בהטובה כאיש אחר, ומדוגל הוא במעשה מאיש אחר, והוא כנגד קדוש הראשון. ואח"ז הם שרי מאות, שזה מברר עצמו עוד יותר משרי עשרה והוא מקודש בשתי קדושותעד. ושרי חמשים נתבאר בענין ברכת המזון, ששרשם הוא בשרי מאות. ואח"ז הם שרי אלפים, שזה מברר את עצמו עוד יותר, ויש בו שלש קדושות. אכן כ"ז הוא רק מצד השי"ת, שברכה דקב"ה אלף, כדאיתא בזוה"ק (ויצא קסא.) ברכתא דלעילא לא פחות מאלף וכו', אבל פעולת אדם מצדו לא יגיעו רק עד עשרה, וכענין דאיתא בש"ס (ב"מ לח.) רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו, והוא שעד תשעה ניכר עוד שהוא מיגיע כפיו של אדם, ולמעלה מזה לא יגיעו פעולותיו. ולזה במאה ועשרים כתיב שנה, לשון פרטי, שהם מצד השי"ת והם ענין אחד. עשרים היינו שתי קומות, כמש"נ בענין סוכה. והוא כי בי עשרה שכינתא שריא, שניכר קדושת השי"ת בעולם. ועשרים הוא קדושה מופלגת שנדע שלא נדע והוא שתי קומותעה. ובשבע כתיב שנים לשון רבים, שזה הוא מצד האדם, והם ברזא דסיהרא, שלפעמים היא נקודה חדא ופעמים מתרבה ומתגדלה, כן הם השבע מדות, פעמים הם נקודה חדא ופעמים הם מתרבים, כי אין צדיק בארץ שיעמוד תמיד בדרגא חדא בלי שינוי, רק פעמים יש לו ירידת הדרגין ופעמים מתעלה, לאו כל העתים שוות, לכן נאמר לשון רבים מפני שמתחלקים ומשתנים לפעמיםעו:
סימן יא
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. בזוה"ק (חיי קכב.) אינון חיין כלהו לעילא וכו' במאה ברזא דמאה ברכאן וכו'. והנה אאע"ה חי מאה ושבעים וחמש שנה. מאה היינו בירור האדם בשלימות וקב"ה אתכליל בהו, כי השי"ת הוא המשפיע לכל המקבלים, ובהמאה ברכאן דכל יומא נותנים עוז בהמשפיע להשפיע להמקבלים, וכענין דכתיב (תהילים ס״ח:ל״ה) תנו עוז לאלהים, שבירורי האדם מוסיפים אומץ בגבורה של מעלה. לזה אחר שנעשה אאע"ה בן מאה שנה ובירר את עצמו כל צרכו בעשר ספיראן, וכל ספירה כלולה מעשרה, אז ניתן לו מצות מילה, שבזה הראה לו השי"ת שכל הפעולות שעשה והאיר אותם יחיו לעולמי עד. ואח"ז התחיל השי"ת לברר לו כל הפעולות שעשה קודם דבור הראשון, טרם שנעשה בן שבעים וחמש שנה, כי מהדבור הראשון והלאה לא פעל שום דבר אם לא ראה בה מפורש רצון השי"ת. אכן קודם זה המאמר, בע"ה שנה הראשונות, שהיו ימים של מי יחוש, בירר אותם השי"ת אחר שנעשה בן מאה שנה, והע"ה שנה האחרונות הם חלוקים לשנים, בשלשים ושבע שנה הראשונות האיר לו השי"ת כל הע"ה שנה הראשונות, שאף בפעולת הגוף לא יצא חוץ מרצון השי"ת, ואז היה לו כל ההשלמה בעקידת יצחק, שאז נאמר לו לך אכול בשמחה לחמך וגו' כי כבר רצה האלהים את מעשיך כדאיתא במדרש (קהלת רבה ט). ובהשלשים ושבע שנה האחרונות שאחר העקידה, האיר לו השי"ת כל הדורות שיצאו ממנו עד אחר עבור ששת אלפים שנה, שכל יוצאי חלציו לא יצאו מרצון השי"ת. וכל זה האיר לו השי"ת בהל"ז שנה האחרונות, בכל יום האיר לו השי"ת דור עוד יותר. לזה בהשלשים ושבע שנה הראשונות שאחר המאה שנה, שהם היו חסרים לשלימותו, היה צריך לסיוע משרה אשתו שתהיה בחיים עוד עד שיבא אל השלימות, כי האשה נתנה לאדם לעזר, כדאיתא (בראשית ב׳:י״ח) אעשה לו עזר. ובשלשים ושבע שנים האחרונות, שמצדו כבר נשלם בכל שלימותו, רק שהשי"ת האיר לו אז באותן השנים הדורות הבאים אחריו, אזי לא היה צריך עוד לסיוע, לזה מתה שרה אחר העקידה, שעברו הל"ז שנים הראשונותעז: