אור ברסלב

בית יעקב על התורה· רבי יעקב ליינר מאיזביצה

וירא

לך לך

סימן א

וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום. מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון (תהילים צ״ב:א׳-ב׳). זה היום הוא כדאיתא בזוה"ק (בשלח מז:) אם תשיב משבת רגלך וכו' האי מאן דמזמין אושפיזא ביה בעי לאשתדלא ולא באחרא. והוא, כי כל הטובות שבעולם הזה בהתפשטות כל הששה ימים הם רק לבושין לפנימיות רצון השי"ת שגנוז בהם, כדאיתא בש"ס (קידושין מא.) לאדם טוב מטעימין אותו מפרי מעשיו בעוה"ז. ובשבת, אז צריך האדם להשתדל ולהשתעשע רק בפנימיות רצון השי"ת, רק ביה ולא באחרא, ויצמצם את עצמו מכל הפעולות בלי שום אתערותא מעובדין דחול, וזה הוא עיקר השלימות שהאדם יצמצם את עצמו לגמרי. וזהו וירא אליו ה', אחר שאאע"ה מל את עצמו שזה מורה על צמצום, אז היה בו עיקר השלימות, וכמו שדרשו בש"ס (מגילה טז:) ששון זה מילה וכן הוא אומר שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב. והוא כי אות ש הראשונה מתיבת שש הוא ברזא דאתפשטותא דתלת אבהן, שבאות ש נמצא תלת קוין וכדאיתא בזוה"ק (ויקהל רד.), ושי"ן השניה מורה על השפעת ה' מצדו יתב', והוא שכפי שהאדם מתיצב לנכח השי"ת ומצמצם את עצמו, כן השי"ת מאיר פניו לעומתו להשפיע לו טובהא, וכדאיתא בש"ס (יומא נג:) מי סברת לימין דידך לשמאל דידך קא אמינא דהוה ימינו של הקב"ה. והוא כי שמאל דקב"ה מורה על חיים וימין מורה על חיי חיים, כענין דאיתא בזוה"ק (נשא קל:) שמחד רוחא נשיב חיין ומחד רוחא חיי חיין. אם יתיצב אדם לנכח השי"ת ויתפשט ימין דידיה שמורה על תקיפות אזי יתן לו השי"ת בשמאל. ואם יעמוד לנכח השי"ת להכיר שפלות ערך עצמו, אזי יהיה לימין דקב"ה שהשי"ת ישפיע לו חיי חיים ברזא דימין. לכן יראה כל אנוש להטיב מעשהו ויהיה זריז במצות השי"ת לעשות רצון קונו, שאז יהיה מבחינת המרכבה, כמו חיות הקודש שבמרכבה שיש בהם זריזות לעשות רצון השי"ת השוכן עליהם, ואין שוהין אף בכדי החזרת פנים רק למקום שרצון השי"ת שילכו שמה הולכין ביושר, כדכתיב (יחזקאל א׳:י״ב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתן. וכן מצינו באאע"ה שהיה זריז וחם תמיד בחפצי שמים, כדכתיב (תהילים ק״י:ג׳) לך טל ילדותך, שנדרש (שוחר טוב תהילים ק״י:ג׳) על אברהם אבינו שהיה חם וזריז תמיד ברצון השי"ת כמו בילדותו, ולזה הוא מרכבה לשכינהב. שכן מצינו בלחם הפנים, מפני שהיה מונח תמיד לפני ה', לזה לא היה בו שום התיישנות כדכתיב (שמואל א כ״א:ז׳) לחם חם ביום הלקחו, שהיה חם תמידג. וכן כל הפירות ותבואות, כל זמן שהם דבוקים עוד בהשורש תחת יד השי"ת ואין בהם עוד תפיסת ידי אדם עד שנלקטים מהשורש, אזי הם לחים ורטובים ואין בהם קלקול ועפוש עוד, אכן כשנלקטים ומוסרים מהשורש אזי מתחיל לשלוט בהם עפוש ורקבון (וכמש"נ באריכות בפ' לך). ואאמו"ר הגה"ק זללה"ה אמר, שמזריזותא דאברהם נוכל לשער כמה גדלה שמחתו בשעה שקיים זו המצוה שהיתה ראשונה אצלו, כי כל השמחות מסתעפין משמחה זו, שזו המצוה מרמז על שמחה שכן אמרו בש"ס (שבת קל) שקבלו ישראל עליהם זו המצוה בשמחהד:

סימן ב

וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום. מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון וגו' (תהילים ל״ו:ח׳). חסדך, היינו כדאיתא בזוה"ק (תצא רפא.) איזהו חסיד המתחסד עם קונו, שהאדם מצדו פונה את עצמו מכל עסקיו בלתי לה' לבדו. יקר היינו מה שאין ביד אדם להגיע לזה מצד מעשיו, ולא יתכן בזה לומר שביגיע כפיו בא לו זאת, והוא רק מצד ישועת ה'ה. מה כתיב לעיל מניה, נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו וגו', והוא שהרשע מתפשט בזדון לבו בלי שום מעצור אשר תעצרהו מעשות מזמת לבו ואין פחד אלהים לנגד עיניו. צדקתך כהררי אל, היינו כשיתרומם השי"ת מיניה לעילא, אזי הוא משפטיך תהום רבה, שנשאר הרשע בגודל עצבות, כי אין לו על מה להשען ולבטוח ולצעוק לה' הושיעה. אבל לא כאלה חלק יעקב, שאין לך בישראל שיתפשט עצמו לגמרי, לזה אף אם השי"ת יתרומם ממנו ח"ו, מכל מקום יחסה ויתלונן עוד בצל שדי, בהכירו שיש אלהים בשמים שבידו היכולת להושיעו ולחלצו ממצוקותיו, וזה הוא דכתיב ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. והחסד אלהים הוא אצלם שורש הראש וההתחלה, שירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם. ואומר עוד שם, נאם פשע לרשע בקרב לבי, היינו שדוד המלך ע"ה אמר, שמהיכן הבין זאת התקיפות שיש לישראל רק ע"י הפשע לרשע שנמצא בקרב הלב, מזה ניכר עומק היקרות שבלב ישראלו, וכדאיתא בש"ס (סוכה נב.) לב טהור ברא לי אלהים, לב טהור מכלל דאיכא טמא. כי זה לעומת זה עשה אלהים, ועל יד לב טמא ניכר מה יקר הלב טהור שכל פנותיו הם רק לחפצי שמים:

וכמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה, שאחר שמל את עצמו היה שמח וטוב לב על שקיים מצות השי"ת, וכדאיתא ע"ז בש"ס (שבת קל.) כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושים אותה בשמחה. ואאע"ה היה הכלל מכל אותה השמחה של מצות מילה, שבערה בו אהבת השי"ת אהבה שאינה תלויה בדבר, לזה היה לו אח"ז התגלות הש"י בבהירות עוד יותר מכפי שהיה לו מקודם, וכדאיתא בזוה"ק (לך צא.) עד לא אתגזר אברהם הוה ליה האי דרגא כדאמרן כיון דאתגזר מיד וירא ה' אל אברהם וכו'. ואף דכתיב (וארא ו) אל אברהם וגו' ושמי ה' לא נודעתי להם, ומצינו כמה פעמים שהיה לו התגלות השי"ת בשם הוי"ה. אכן הענין בזה, שההתגלות בשם הוי"ה היה לו ברזא דשם שד"י, וכדאיתא בזוה"ק (וארא כג.) באל שדי מלי עמיה קוב"ה ולא יתיר ושמי ה' לא נודעתי להם למללא עמהון בדרגא דא דרגא עלאה וכו'ז. וזה ההתגלות היה באלוני ממרא מאוהבי אברהם אבינו ע"ה, שהיו לו שלשה אוהבים, שהם היו שלשה לבושים לשלשת הכחות שהיו בו (וכמש"נ בענין טו). וממרא מרמז על שאברהם אבינו סירב והמרא בכל אהבות וחמדות עוה"ז, וכל ישעו וחפצו היה רק כבוד שמיםח, כענין דכתיב (תהילים ע״ג:כ״ח) ואני קרבת אלהים לי טוב שתי בה' אלהים מחסי. וביום שלישי למילתו היה זה, שזה מרמז על שנקבע בלבו לעד, שביום הראשון שאז נאמר לו מאמר השי"ת ואתה את בריתי תשמור אזי הקיפו המאמר עד שלא היה לו שום בחירה נגד הצווי. וביום שני אזי נסתר ממנו מאמר השי"ת, שנתרומם השי"ת ממנו, וזה נחשב כמו זריעה שמתבטל בארץ. וביום השלישי נקבע בו מאמר השי"ת בל ימוט ובל יסע, על ידי זה שהתחזק מצדו לבחור בטוב לעשות רק רצון השי"ת מזריעת יום שני, נצמח יום שלישי, שזה מרמז על קביעות לעולמי עד, כענין דכתיב (ישעיהו נ״ט:כ״א) ואני זאת בריתי אותם אמר ה' וגו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם, עד כאן רחמי האב על הבן, כי האב הוא המתחיל ושורש הראשון, ואם הוא מושך כל הרחמנות שלו לד"ת יתקיימו ויגיעו עד דור השלישי. וכיון שהוא עושה כפי כחו יתן לו השי"ת כפי כחו שיתקיים מעתה ועד עולם, וכדאיתא בש"ס (ב"מ פה.) רב יוסף יתיב ארבעין תעניתא ואקריוה לא ימושו מפיך יתיב ארבעין תעניתא אחרינא ואקריוה לא ימושו מפיך ומפי זרעך, יתיב ארבעין תעניתא אחרינא אתא ואקריוה לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר מכאן ואילך לא צריכנא תורה מחזרת על אכסניא שלה:

סימן ג

וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו'. כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי וגו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי (ישעיהו ס״ו:ב׳). הענין בזה, דהנה כל הכחות אף הגדולים ביותר הם כלם כאין נגדו ית', כי אף השמים שמרמזים על בהירות וגודל יראה, וכדאיתא בזוה"ק (ויגש רז.)ט, וזה מורה באדם בעת שהוא בבהירות השכל, שכמו שמהשמים הם כל האורות ויראות, כן משכל האדם יזרחו בו כל היראות וכל האורות, ואף זה הכח נקרא כסאי כדכתיב השמים כסאי, היינו שלא יתכן להקרות עליהם שם ה' ופעולתו, כי כסא מורה על שעה שהמלך יושב במסבו על כסאו במנוחה ושובת מכל פעולותיו. ואף שאומר אח"ז והארץ הדום רגלי, שזה מורה שהשי"ת חפץ להתחבר עם הבריאה להקרא בשם מלך אף בתחתונים. אמנם כל זאת הוא רק כשאדם ממליך עליו את השי"ת, אבל אם הוא דבוק באיזה חמדה מעניני עוה"ז, אזי רחוק הוא מהש"י ויסתיר פנים ממנו, ואין אז באדם שום דעת כלל, וכדכתיב אי זה בית אשר תבנו לי, היינו שתקיפו אותי בדעת ותפיסת השכל שלכם, כי בית מורה על בחינת מקבל כדאיתא בזוה"ק (שמות ד.) איש וביתו באו וכו' מאן דמקבל וכו' איהו ביתא מההוא דיהיב וכו'. ואך אל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. עני ונכה רוח, היינו מי שיש בו חכמה ודעת להכיר רוממותו ית', ולצמצם את עצמו, להכניע ראשו, לכפוף קומתו, להכיר שפלות ערכו, שאין לו מצדו שום כח כלל, ואז ישכון בו השי"ת, כדאיתא בזוה"ק (אמור צ:) דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא גאותא עלאה ודא הוא שליםי. וחרד על דברי, היינו שאינו עושה שום דבר עד שיאיר לו השי"ת בפרט, אליו יביט השי"ת. וכן מצינו באאע"ה שהיה מצמצם את עצמו למשרי עליה גאותא דקוב"ה, אכן אחר כל צמצומיו, עוד לא נתיישר גופו שיעמוד במצב חזק מוצק, עד שלא יעלה על לבו לרצות ולכסוף לשום דבר רק למה שחפץ בה ה', ואזי הבין מזה שעוד לא הגיעו כח עבודתו לשורש חסרונו, עד שהאיר לו השי"ת בצוותו להמול ערלת בשרו, אז ראה שכל מה שפעל ועשה עד עתה הוא ברצונו ית', וע"ז אומר הכתוב (איוב י״ט:כ״ו) ומבשרי אחזה אלוה, וכדאיתא במדרש (וירא רבה מח) אלולי שעשיתי כן מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי. אמנם אחר שמל את עצמו לא היה צריך עוד לשום הכנה, והקב"ה נגלה אליו מיד, והאיר לו השי"ת שכל העולם כלו עומד עליו, כדכתיב, וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, ומלאך אחד הוא שליש עולם, כדאיתא בש"ס (חולין צא:) וגויתו כתרשיש וגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי הוויא:

סימן ד

וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל וגו'. בזוה"ק (וירא צז.) רבי חייא פתח הנצנים נראו בארץ, כד ברא קוב"ה עלמא יהב בארעא כל חילא דאתחזי לה וכלא הוה בארעא ולא אפיקת איבין בעלמא עד דאתברי אדם וכו' כגוונא דא שמים לא יהבו חיליהון לארעא עד דאתא אדם, הדה"ד וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכו'. הענין בזה הוא, דהנה ראשית בריאת העולם היה בהשם אלהים, שמזה השם יתחייב גבולים והגדרות והדרגות בעולם, ולכן לא התכללו הברואים זה בזה מגודל יראתם, כי כל פרט מהבריאה היא מדוגלת ומצויינת לענין מיוחד, שעל ידה יתראה כבוד שמים בענין מיוחד. וכל זמן שלא נתגלה השם יקו"ק לכללם יחד בעיקר ושורש אחד, לא רצו להתערב זה בזה, כי לא היה בהם עוד כח התכללות, כי כל אחד מסתפק בקב שלו ובחלקו. וגם היראה גבר אז לבלתי יצא שום פרט בריאה מגבולה, וזה הוא דאיתא בש"ס (חולין ס:) מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, מפני שיראו להשפיע אחד לחבירו, פן יסתר אורו בצאתו חוץ לגבולו ויפסיד כחו. כי כל דבר כשהוא דבוק בשרשו יש לו בטוחות יותר. עד שנתגלה בעוה"ז השם יקו"ק בבריאת הצורת אדם, שזה השם רומז לאחד כל הבריאה להתכלל לענין אחד, שיתראה תכלית הבריאה לכל בריה שנבראת לכבוד השי"ת, ובזה יחפצו להתכלל חדא בחברתה, מחמת שרואה היא שגם השניה נבראת להגדיל על ידה כבוד שמים, וממילא אין כ"כ יראה שלא תרצה בהתכללות, וגם הגדול ירצה להתערב עם הקטן, מאחר שע"י צירופם יתגדל ויתקדש שמיה רבא. כי בבריאת אדם נתגלה שם הוי"ה, כדכתיב (בראשית ב׳:ד׳) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וגו'יב. ומתחיל בענין בריאת האדם, שזה הוא גמר שיתוף מדת הרחמים, כי נשמת אדם מחצבה היא ממקור החיים גבוה מעל גבוה, ואיך היא מתרצה להתערב עם גוש עפר מן האדמה, גוף החומרי גדל הסתר ושכחה, ומשנים אלו שיתף הקב"ה וצירף אותם בבריאת אדם בבנין אחד יעמדו יחדו. וזה רומז שהשי"ת האיר באור הרחמים לעוה"ז, ופתח אור הנעלם בנפחו נשמת רוח חיים באדם, וכדאיתא (ספר הקנה בראשית) מאן דנפח מתוכו נפח, כי באמת הנשמה נחצבת ממקום שגם חשך לא יחשיך שם ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה, ושם אין שום חילוק בין הדומם ובין האור, כי שם גם הדומם מלא חיים, ומזה רואה הנשמה שלא תפסיד כלום כשתרד להתערב עם בשר ודםיג:

וגמר הסכמת האור לירד לעולם ההסתר התחיל באאע"ה בשעה שנמול, וכדמסיים בזוה"ק (שם), עת הזמיר הגיע בשעתא דאמר ליה קוב"ה דיתגזר וכו' כיון דאתגזר מיד הנצנים נראו בארץ אתתקנו ואתגלו כל חילין בארעא. היינו שבעת ההיא נתגלה מפורש שלא תתיירא הבריאה מלהתחבר ולהתערב אחד בחבירו, כי בטוחה היא שהחלק שחלק לה השי"ת זה ודאי לא תפסיד, וכמו שהבטיח הקב"ה לאאע"ה אני הנה בריתי אתך, כי בזה הבטיחו הקב"ה שהוא קשור ודבוק עמו אף בשעה שאינו עוסק בעבודה, וכדאיתא בש"ס (מנחות מג:) שדוד המלך ע"ה אמר למנצח על השמינית בשעה שראה עצמו ערום ודאג שהוא ערום בלא מצוה, וכשנזכר במצות מילה שמח ואמר שירה, כי מצוה זו היא בתמידות עם האדם. אכן אח"ז נאמר לאאע"ה ואתה את בריתי תשמור, שאם תרצה להרחיב קדושתך בעולם ולא תפסיד הקדושה בהתפשט כח קדושתך לקיים, כדכתיב (תהילים ע״א:י״ד) ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך, אזי מוכרח אתה לעבוד את השי"ת מצדך, לידע שהשי"ת הוא הנותן בך כח קדושה לדעת כי אני ה' מקדשכם, כי ע"י שהאדם עושה מכח קדושתו קומה שלמה שתכלול כל מה שתוכל לכלול בתוכה, שהצורת אדם עושה התכללות מכל הברואים שיקבלו זה מזה ויעשו כולם אגודה אחת, כדכתיב (ישעיה ו) וקרא זה אל זה, ומתרגמינן ומקבלין דין מן דין, והוא שהדומם נותן כחו בהצומח והצומח בחי, כי בהם נמצא כחות גדולים ועצומים כדכתיב (איוב ל״ה:י״א) מלפנו מבהמות ארץ, ואמרו ע"ז בש"ס (עירובין ק:) אלמלי לא נתנה תורה היינו למדין דרך ארץ מתרנגול וכו' וכל אלו הכחות יתכללו באדם, והאדם יעבוד בכח כולם את השי"ת:

ושלימות ענין זה נעשה באברהם אבינו, בשעה שקיים מצות מילה, שקבע בגופו אות ברית קדש קיים לעד וכדאיתא בזוה"ק (וירא צח.) שכאן נזכר השם הוי"ה, שמתחלה לא נראה לו באתגלייא כדכתיב (לך טו) היה דבר ה' אל אברם במחזה, ונפל על פניו, כי לא היה בו כח להביט באור בהיר, וכאשר קיים מצות מילה היו נקראים כל הטובות שקיבל עד עתה שביגיע כפיו באו לו, ובזה היה ניכר שלה' הארץ ומלואה ומלא כל הארץ כבודויד. ואף שגם בדורות הראשונים היו ביניהם צדיקי עולם נח ושם ועבר, שגם הם היו מצמצמים את עצמם בעולם. אכן לעשות השתנות בגוף הבריאה, זה הכח לא היה בהם, רק אאע"ה היה הראשון שקיים זאת, ובזה יצא חוץ להגבול והדרך שדרכו בו הדורות הראשונים, לכן היה המדה שהתגלות השי"ת אליו יהיה ג"כ בגודל בהירות בהתגלות חוץ לגבול. כי באמת חפץ השי"ת להגדיל ולהאדיר הצורת אדם בעולםטו, ומה הוא עיקר הכח מהצורת אדם, כח הדבור שנמצא באדם, שהציב השי"ת בעולם שהאדם יחוה אף דעתו בהנהגת השי"ת, ותגזר אמר ויקם לך וכדאיתא במדרש (ויקרא ב) כי מדי דברי בו, די דבורי שנתתי בו, וכדאיתא בזוה"ק (תזריע מו:) ויהי האדם לנפש חיה, והות באדם לרוח ממללא דיכלא למללא קמי מלכא מה דלית כן בשאר בריין. וענין כח הדיבור בעוה"ז הוא, שע"י הדיבור יכול האחד להתחבר עם חבירו ולהטות דעתו לדעתו. ושורש כח הדיבור למעלה, הוא הכח תפלה, וכדאיתא בגמרא סוכה (יד.) למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר מה עתר מהפכת התבואה בגורן ממקום למקום אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות, לזה ניתן כח באדם שיוכל לעשות גוף הבריאה, ובזה יכוון לרצון השי"ת להרבות הון בקדושה שיתקיים בו לעד בקביעותטז. וזה הוא דכתיב, וירא אליו ה' והוא יושב פתח האהל, ודרשו ע"ז (וירא רבה מח) שביקש לעמוד אמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד, שזה מרמז על שיש לו קנין קבוע בקדושה, שזה נקרא יושב, לפי שקדושה מוטבעת בגופו ואינו צריך לגודל עבודה בכל פעולותיויז. וכדאיתא בש"ס (מגילה כא.) גבי משה רבינו ע"ה שהיה עומד ולומד יושב ושונה, שמתחלה עד שיקבעו בו ד"ת צריך האדם לעבוד, ועבודה הוא מעומד, כדכתיב (שופטים יח) לעמוד לשרת, שאז אינו מביט כלל לשום מקום פרטי בנפשו, רק לנותן התורה, כל זמן שלא קנה אותה. אבל אחר שקנה ד"ת, שאז תורה דיליה היא, אזי הוא יושב בנייחא לראות ולעיין בחושבניה איזה הוא הקנין שקנה, וירחיב ויתפשט אותו על כל פרט ופרט. והשכינה היתה עומדת, זה מרמז על שהשי"ת היה מצפה שיגיע העת שיוכל להשפיע לו עוד יותר ויותר קנין בד"ת, היינו שבעת שיגמור לברר ולחזק כח הכלי קיבול שלו שיוכל לקבל יותר, אזי יתן לו השי"ת עוד יותר כפי שיוכל הכלי קיבול שלו שאת, זה נקרא אצל השי"ת בחינת עמידה, כי לעתיד שיהיה השם שלם והכסא שלם, היינו שיגמור השי"ת ליתן כל הטובות לישראל (וכמש"נ בענין שמיני עצרת)יח. כי לעת עתה הם כל הטובות בבחינת מטי ולא מטי, כדאיתא בזוה"ק (בראשית טז:), אבל אז יהיה השי"ת עם עמו ישראל בבחינת ישיבה, וכדאיתא בש"ס (ברכות יז.) צדיקים יושבים ונהנין מזיו השכינה. וכאן נאמר, שהשכינה היתה עומדת ואברהם היה יושב, כי אאע"ה אחר מצות מילה נתברר בכל הבירורין בשלימות, לכן כתיב בו ישיבה. והשכינה היתה עומדת, לרמז בזה שכביכול לא יצא ידי חובתו נגד אאע"ה, שאחר שכבר בירר את עצמו בכל אשר פעל ועשה, א"כ מדוע לא נתן לו השי"ת כל הטובות בשלימות. אבל לעתיד, שאז יתן השי"ת לישראל כל הטובות בשלימות, יהיה גם השי"ת בבחינת ישיבה:

סימן ה

וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום. בזוה"ק (וירא צח.) תא חזי דעד לא אתגזר אברהם לא הוה עליה אלא האי דרגא, כיון דאתגזר מה כתיב וירא אליו ה' למאן דהא לא כתיב וירא ה' אל אברם, דאי לאברם מאי שבחא הכא יתיר מבקדמיתא עד לא אתגזר וכו' אלא רזא סתימא איהו, וירא אליו ה' לההוא דרגא דמליל עמיה מה דלא הוה מקדמת דנא עד לא אתגזר, דהשתא אתגלי קול ואתחבר בדיבור כד מליל עמיה. הענין בזה, דהנה להאבות הקדושים נגלה הקב"ה בשם שד"י, כדכתיב (וארא ו) וארא אל אברהם וגו' באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. השם יקו"ק מרמז על אורו של השי"ת שנמשל לאור אבוקה דבעית ומאויים כדאיתא בש"ס (פסחים ח.), ואין בכח הברואים לקבל זה האור הבהיר אך ע"י נרתק מהשם שד"י, שמרמז על צמצומים, שיאמין האדם שנמצא מושל ושליט בעולם שברא את כל הנמצא בעולם ומנהיג העולם כלו כרצונו, ועי"ז יש כח באדם להסתלק מכל הנאות עוה"ז, וע"י זה השם שד"י יוכל האדם לקבל האור משם הוי"ה, ויקרא על שם האדם שביגיע כפיו זכה להמראה הגדול הזה. והוא כדוגמת אור השמש שאין בכח הברואים לקבלו אך ע"י מגן. ולעומת זה הם שמות הקדושים יקו"ק אלהים, שהשם אלהים הוא מגן להשם הוי"ה שעי"ז יוכלו הברואים לקבלויט, וכדאיתא בזוה"ק (פקודי רכד:) כי שמש ומגן ה' אלהים, שמש דא הוא רזא דשמא קדישא יקו"ק ומגן דא הוא רזא דשמא קדישא אלהים. ולזה היה התגלות השי"ת להאבות בשם שד"י שמרמז על צמצום, ואף שגם באברהם כתיב וירא אליו יקו"ק, אכן שלא השיגו את השם הוי"ה כי אם ע"י כח עבודה שהיה להם מקודם. והוא כגוונא דשבת, שבעוה"ז הוא הצמצום היותר גדול בכל הפעולות, והוא רומז על טובה שיהיה לעתיד שאז לא יצרך אדם לפעולותיו ומעשה ידיו, כדאיתא בש"ס (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת וכו', כי הטובות מעוה"ז נגד הטובות שיהיו לעתיד הם כחלום נגד הפתרון, וכדכתיב (תהילים קכ״ו:א׳) בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, וכדאיתא בש"ס (ברכות נו.) ראיתי בחלום שתי ידי שנקצצו ופתר לו שזה סימן שלא תצטרך למעשה ידך. וכן הוא יום השבת בעוה"ז, שנראה לצמצום היותר גדול בכל המלאכות מאכילה ואפיה ובישול ולבישה, כמו שנחשבו כל הל"ט מלאכות בש"ס (שבת עג.), ובעומק רומז זאת, שע"י הצמצומים והעבודות מעוה"ז יוכל האדם להרגיש הטובה והנייחא שבונה השי"ת על לעתידכ. וכמו שתקנו אנשי כנה"ג (בנוסח התפלה) קדשנו במצותיך, קדושה מרמז על שמחה של מצוה, שבעוה"ז נראה שאדם סובל ממעשה המצות, וכדאיתא בש"ס (ברכות יז.) חד אמר אלופינו בתורה ומסובלים במצות, אבל לעתיד אז יהיה לאדם שמחה בכל המצות ולא יהיו דומות עליו כמשא אשר יכבד עליוכא:

וכן היה העסק של הקב"ה עם אבותינו הקדושים, שלא נגלה עליהם הקב"ה רק באספקלריא דלא נהרא, וע"י הצמצומים השיגו את השם הוי"ה, ולמשה רבינו ע"ה נגלה השי"ת באספקלריא דנהרא, כדאיתא בזוה"ק (וארא כג:), וע"ז מרמז השם הוי"ה שהשי"ת הראה לו מתחלה את השורש מכל הטובות, ומזה היה מבין הלבושים מהטובות ומה הם העבודות הצריכים לזה, ולכן נאמר (וארא ו) ושמי ה' לא נודעתי להם, לא הראיתי להם לא נאמר אלא לא נודעתי, כדאיתא בזוה"ק (וארא שם) שבשם הוי"ה הוא רק ידיעה, כי אספקלריא דנהרא הוא רק בסתימו דעיינין, כדאיתא (שם) עינא סתים וגליא סתים חמי אספקלריא דנהרא, כי לראות ולהשיג זאת מבורר אין בכח שום בריה, כי לא יראני האדם וחי, רק הוא בבחינת וסגנון ידיעה שמרמז על חיבור כדאיתא (בתיקוני זוהר תיקון סט דף צט.) לית זווג אלא בדעת והאדם ידע וגו' ובזה יוכל האדם להיות לו השגה. ובהשם שד"י שהוא באספקלריא דלא נהרא נאמר בו לשון ראיה, שהוא בחזוי דעיינין, וכדאיתא בזוה"ק (וארא כג:) סתים עיניך ואסחר גלגלך ויתגליין אינון גוונין דנהרין וכו' ורזא דא דעינא סתים וגליא סתים חמי אספקלריא דנהרא אתגלייא חמי אספקלריא דלא נהרא, ועל דא וארא באספקלריא דלא נהרא וכו' כתיב ביה ראיה, וכדאיתא (שם בזוה"ק) באל שדי באינון גוונין דאתחזיין, לכן נאמר בו לשון ראיה. וזה הוא דאיתא בזוה"ק (וירא צח.) מאי שבחא הכא יתיר מבקדמיתא, עד לא אתגזר אלא רזא איהו וירא אליו ה' לההוא דרגא דמליל עמיה מה דלא הוה מקדמת דנא. והוא כי אחר מצות מילה השיג אאע"ה אהבת השי"ת עד אין סוף, לעבדו בכל לבבו נפשו ומאודו, עד שהיה בו כח להעלות אף את בנו יחידו לעולה מאהבת השי"ת הבוער בקרבו:

ואף גם זאת אנו רואין, שעד היום הזה בוער בישראל אהבת השי"ת לקיים זו המצוה בשמחה, וכדאיתא בש"ס (שבת קל.) כל מצוה שקבלו ישראל עליהם בשמחה עדיין עושים אותה בשמחה. ואאע"ה שהיה המקור הראשון מזו המצוה, היה כלול בו השמחה והאהבה מכל בני ישראל ממשך כל הששת אלפים שנהכב. לזה נתגלה אליו עתה השם הוי"ה, אחר שהיה לו מתחלה עבודות גדולות וצמצומים רבים מלבושין של רצון השי"ת, וע"י הלבוש בא לפנימיות רצון השי"ת, וזהו לההוא דרגא דמליל עמיה מה דלא הוה מקדמת דנא. וע"ז מרמז ג"כ מה דכתיב וירא אלי"ו, היינו להשם שד"י, שהוא הדרגא דמליל עמיה מקדמת דנא, שהיה עובד בכל העבודות וצמצומים, עי"ז נתגלה עתה אליו השם הוי"ה. והעומק מזה הענין הוא, שמזה שהשי"ת צוה לאאע"ה למול בשר ערלתו הבין עד היכן עולה הדרגא דיליה, שמזה המאמר שאמר השי"ת אליו ואתה את בריתי תשמור, הבין שבאמת הוא אני הנה בריתי אתך, והוא ע"י שמסר נפשו להשי"ת וקרא שמו בפי כל, לכן האיר לו השי"ת בעוה"ז על ההוא דרגא דמליל עמיה גודל התגלות אור שלא בהדרגה, ועתה מסר לו את האור הזה בתפיסתוכג. ומשה רבינו ע"ה חמי באספקלריא דנהרא, שמהגבולין של מעלה הבין הגבולין של מטה, משה הוה סליק מעילא לתתא, והאבות הקדושים מתתא לעילא, וכדאיתא בזוה"קכד. וכן הוא בכל פרט נפש, שכמו שחלק לו השי"ת כח קדושה כן לעומת זה יש לו מניעת היצר, ובכח קדושה שבו יוכל להתגבר על יצרו, ומזה הם כל המדרגות לכל חד וחד כפום עבודתו, כפי דרגא דיליהכה:

סימן ו

וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל וגו'. בזוה"ק (וירא צח.) וירא אליו ה' לההוא דרגא דמליל עמיה מה דלא הוה מקדמת דנא. והענין בזה הוא, כדכתיב (ישעיהו ס׳:א׳) קומי אורי כי בא אורך, והוא כי הדברי תורה ומצות נראים בעוה"ז לאדם כגזירות וחוקים, ודומות עליו לעול ולמשא אשר יכבד עליו, אכן כאשר יגלה השי"ת את האור הגנוז בהם לעיני אדם, אז ימלא שחוק פיו ויקיים את כל הד"ת בשמחה ורצון הלב, כמו שישמח האדם עתה בעוה"ז אם יהיו לו תענוגי עוה"ז בהרחבה, כן ישמח האדם לעתיד כאשר יקיים רצון השי"ת. וזה הוא כוונת הכתוב קומי אורי, שיהיה קיום והתחזקות להאור הגנוז גם עתה בד"ת ומצוות, כי בא אורך, כאשר יתגלה האור העליון מד"תכו. וזה הוא כוונת הזוה"ק, וירא אליו ה' לההוא דרגא דמליל עמיה מה דלא הוה מקדמת דנא, היינו אותן הדרגין עצמן שהיו לו עד עתה רק שהיה סובל מהם, ועתה הופיע בהם אור השי"ת בהגלותו אליו, כי לא נאמר לו כאן שום מאמר ודבר חדש. והבשורה שנתבשר מלידת יצחק היה ע"י המלאכים. אכן שעתה נתגלה לו האור הטמון וגנוז בכל הפעולות ועבודות שפעל עד עתה, שבשעת עשייה היו דומות עליו לסבל, מפני שלא ראה האור הגנוז בהם, ובזה ההתגלות ראה את האור הכלול בהם, והרגיש בזה עצמו שמחה ורצון הלב מה שלא היה לו עד עתה, כי ד"ת היו כליותיו נובעין לו אף קודם זה ההתגלות כדאיתא במדרש רבה (חיי סא), ועתה היה ההשפעה מד"ת באור ושמחת הלב עד אין שיעור:

וכן נראה אף בימינו חילוקים בין אנשים גדולים יקרי הערך, שלפעמים עובדים את השי"ת בשמחה וזריזות וחריצות, ולפעמים אין בוער בם כ"כ החשק והזריזות לקיים רצון השי"ת, עד שצריכים להכריח את עצמם לעבודת השי"ת. וכן הוא הענין ג"כ באאע"ה, שאף שגם מתחלה קודם שמל את עצמו קיים את כל התורה כולה, אכן שהיה צריך להכריח את עצמו בכח מפני שגופו לא היה מזוכך עוד כ"כ שימשך אחר רצון השי"ת, לזה היה דומה עליו כמשא, כדאיתא בש"ס (ברכות ז.) לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, היינו שהיה נראה לו מה שקיים רצון השי"ת כמשא, שיש לו אדון הגוזר עליו, והוא העבד המוכרח לעשות כפי אשר יצווה, וכענין דאיתא ג"כ בש"ס (ברכות יז.) אלופינו מסובלים, אלופינו בתורה ומסובלים במצות, כי אדון ואלוף הם ענין אחד. וכ"ז היה קודם שמל את עצמו, אבל אחר שמל את עצמו נתגלה לו אור חדש בזה עצמו, וקיים כל הד"ת בשמחה ורצון הלב, מפני שעתה גם גופו היה נמשך אחר רצון השי"תכז, ולא היה צריך להכריח את עצמו כמקודם, אך גם בלא דעת היה נמשך אחר רצון השי"ת, ולא היו המצות דומות עליו כמשא, כי ראה שהמצות נושאות אותו כמו שהארון היה נושא את נושאיו, והיה בו בקביעות, מפני שזו המצוה היא בתמידות עם האדם בלי הפסק, ואף במקום שאין בו דעת כגון בשינה ובבית המרחץכח. וזה הוא דאיתא במדרש רבה (ויקהל מח) בעוה"ז רוחי נותנת בכם חכמה אבל לעתיד רוחי נותנת בכם חיים, וכן הכתוב אומר ונתתי רוחי בכם וחייתם. הענין בזה, כי חיים מרמז על דביקות וחיבור להשי"ת, להמשך אחר רצון השי"ת זה הוא חיים האמיתיים, ובעוה"ז הד"ת משפיעים באדם חכמה, שהאדם מבין בחכמה מה הוא רצון השי"ת, אכן שצריך להכריח את עצמו להמשך אחר רצון השי"ת. אבל לעתיד, רוחי נותנת בכם חיים, היינו כאשר יגלה השי"ת את האור הגנוז בד"ת, אזי ירדוף האדם לדעת את השי"ת בשמחת הלב וברצונו הטוב. וזה הוא כוונת הזוה"ק, לההוא דרגא דמליל עמיה מה דלא הוה ליה מקדמת דנא. ונוכל לשער עד היכן גדלה השמחה והחשק באאע"ה לקיים מצות השי"ת אחר שמל את עצמו, כי עוד קודם שנמול היה מקיים כל התורה כולה, ובודאי היה שמח וטוב לב מזה שקיים מצות השי"ת, ואחר שמל את עצמו נתוספה לו עוד יותר ויותר אהבה וחשק ושמחה עד אין שיעור לקיים מצות השי"תכט:

סימן ז

וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום. אליו מורה, שהשי"ת נתגלה אליו במדתו מדת החסד, וכדאיתא גם בזוה"ק (וירא צח.) לההוא דרגא דיליה. והוא, כי בעת שהאדם עומד לנוכח השי"ת אזי איננו חסר לנפשו כלום, אכן כאשר יסתר מעט מנגד פניו אזי נראה לו לאדם שחסר לנפשו. ולזה, כאשר נמול אאע"ה וחלה, אזי היה נדמה לו שהוא מרוחק מהשי"ת, יען כי חסר לו בריאות גופו, ונראה אלי"ו השי"ת, שבאמת הוא עומד לנגדו במדת טובו וחסדו, ע"ז מרמז תיבת אליו, כי הוא לבוש למדת החסדל:

סימן ח

וירא אליו ה' והוא יושב פתח האהל כחם היום. לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים (משלי ל״א:כ״א). שלג מורה על דבר שנתייאשו ממנו שכבר היה פעם אחת ונאבד, והאדם מתייאש ממנו שלא יהיה לו עוד כזה הדבר, והשי"ת מצדו ברא עוד הפעם מחדש זה הדבר בעצמו כמו שהיה מקודם, וכדכתיב (איוב ל״ז:ו׳) כי לשלג יאמר הֶוֵא ארץ. היינו, שמעלמין דאתחרבו נבנה עולם התיקון, שמעלמין דאתחרבו נולד יראה וצמצום שלא יתפשטו עוד בעולם בלי מעצור, ומזה הכח נבנה ונתקן עולם התיקוןלא. וזה הוא לא תירא לביתה משלג, למה לא תירא, כי כל ביתה לבוש שנים. וכענין שדרשו בתנחומא על זה (ראה) אל תקרי שָנִים אלא שְנַיִם, מילה ופריעה, עשר תעשר, פתוח תפתח, נתון תתן. והענין בזה הוא, דהנה כל מה שברא השי"ת בעולם הוא בשיתוף, חוץ ממנו ית', כדאיתא במדרש הנעלם (תולדות קלו:). והוא, כי השי"ת הציב בכל העולמות רזא דדכר ונוקבא, משפיע ומקבל, כמו שמשא וסיהרא, שאחד מקבל מחבירו. ובהנוקבא הוא בקביעות והתקיימות כדאיתא בזוה"ק (נשא קלה:) ובספר הליקוטים מהאר"י הק' (וישלח) שבהשבעה מלכים שמלכו בארץ אדום כתיב בכולהו וימת וימת עד דאתער ואתפשט האי בתראה מכולהו דכתיב וימלך תחתיו הדר וכו' ושם אשתו וכו' בכאן אתבסמו דא בדא ואתקרי אשתו מה דלא כתיב בכולהו. כי השבעה מלכים שנאמר בהם וימת מרמזים על עלמין דאתחרבו, והמלך השמיני שלא נאמר בו מיתה מרמז על התחלת עולם התיקוןלב. וכן הוא בכל העולמות רזא דדכר ונוקבא, וכמו שדרשו, אחת דבר אלהים שתים זו שמענו (תהילים ס״ב:י״ב) זכור ושמור. זכור הוא ברזא דדכורא, בעת שהשפעת השי"ת הוא בהתגלות לעין כל. ושמור הוא ברזא דנוקבאלג, בעת שהשפעת השי"ת נעלמה מעין אדם אז הוא שמור מקבל מרזא דזכור. וכן מרמז באדם, מה שצוה השי"ת על מילה ופריעה, כי בזה המקום נמצא שכחה והסתרה ביותר, לכן הוא המצוה להסיר שתי ערלות, ערלה הראשונה חותכין ומשליכין אותה לגמרי מפני שהיא כולה רע, והעור השני הדבוק בראשונה אין צריכין להסירה לגמרי רק לפרוע לנתקה ממקומה מעט, מפני שהיתה דבוקה בהעור הראשון הרע בכולו והיתה מקבלת ממנו, ואם יניחו את העור השני על מקומו אזי יתעורר בו כח הקליפה שנמצא בעור הראשון, ואף שנמצא בעור השני גם קדושה, אכן מפני דביקותה להעור הראשון שהוא רק קליפה לכן מסיעין אותו ממקומו מעט, שזה מרמז על קדש עצמך במותר לך, ופורעין את העור השני שעי"ז לא יזכר עוד מקומו הראשון, כמד"א (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבר בו, וכענין דאיתא בש"ס (יבמות כא.) שניות לעריות מנין שנאמר (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבר בו. שזה הוא גדר וסייג בל יבא אדם לידי ערוה ממשלד. וכן הוא המצוה משני מעשרות מעשר ראשון ושני. מעשר ראשון צריך ליתן לרשות הלוי והלוי יעשה בו כרצונו. ובמעשר שני המצוה להובילו לירושלים, אבל הוא עצמו יכול לאכלו, רק צריך לשנות המקום שלא יאכל אותו כי אם במקום אשר בחר בו ה'לה:

ושלימות מצות מילה נגמרה ביום שלישי למילתו, כי שלישי מורה על התחזקות וקביעות, כי אז יוצא מרשות לרשות ומצורה לצורה. כי ביום הראשון הוא דבוק עוד וקשור במדתו הראשונה, וביום השני אינו דבוק כ"כ אבל יש לו נגיעה וזוכר עוד בהמדה הראשונה עד יום השלישי, וביום שלישי למילתו אזי נראה אליו ה' כדאיתא בש"ס (ב"מ פו:) והוא, כי אז נקבע בו הקדושה בקביעות והתחזקות, ואתגלייא ביה רשימו די' דבשמא קדישא. כי כן הציב השי"ת את עוה"ז שיהיו הסתרות והעלמות וצמצומים, כי אם לא זאת למה ברא השי"ת את העוה"ז, התגלות אור ובהירות היה גם מקודם זה שנברא העולם, משמע שכל בריאת עוה"ז היה שיהיו הסתרות והעלמות, והאדם יצמצם את עצמו בהם בעולם התיקוןלו. אכן אחר שנמול אברהם אבינו ע"ה, שכל זו המצוה היא רק צמצום שלא יתפשט האדם בהנאות עוה"ז, וביום השלישי שנתחזקה ונקבעה בו זו הקדושה בקביעות, ונשתכח ממנו כל ההיפך, אז נתגלה בו רשימו די' דבשמא קדישא כדאיתא בזוה"ק (לך צה). ויעקב אבינו דכתיב ביה איש תם שקיים אף מצות פריעה אתגלייא ביה מיד רשימו דאות י' דבשמא קדישא כדמשמע מזוה"ק (שלח קסג.). אמנם באאע"ה שלא היה בו מצות פריעה, לכן לא נתגלה בו רשימו דאות י' עד יום שלישי למילתו, שאז הוא הקביעות שנקבעה המצוה בולז:

וכן מצינו בכל מקום ששלישי מורה על קביעותלח, כדכתיב (דברים ד׳:מ״ב) והוא לא שונא לו מתמול שלשום, כי מתמול לבד אין עוד ראיה גמורה שהוא לא שונא לו, אכן אם נראה עד יום השלישי שהוא לא שונא לו, משמע מזה שקבוע בעומק לבו אהבה לזה האדם, ואין לו שום שנאה עליו, ממילא אינו חייב מיתה על שאירע לו זאת. וכן משמע מזוה"ק ששלישי הוא קביעות, דאיתא שם (וירא קכ.) ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק וכו' דא הוא יעקב דנפיק מניה והאי הוא ביום השלישי. והוא, כי ביעקב היה הקדושה בקביעות בשלימות ולא היה במטתו שום פסולת, לכן מורה תיבת שלישי עליו. אכן באאע"ה שלא היה בו מצות פריעה לא נראה בו התגלות י' דבשמא קדישא עד יום שלישי. כי אות י' הוא ראשית ההתגלות משם יקו"ק, ואות י' אין לה הויה מצד עצמה מפני שכלולה היא בעצמותו ית', לזה עד יום שלישי שאז נקבע בקביעות הקדושה מזו המצוה, לא נגלה בו רשימו מאות י'. ואף כי בטח קיים גם יצחק אע"ה מצות פריעה, ולמה אמרו רק ביעקב דאתגלייא בו מיד רשימו דאות י' קדישא. אכן מפני שהיה דור שני לאאע"ה, שהוא היה הראשית מזו הקדושה, ויצחק שני לו, לזה לא נתבססה בו עוד הקדושה בקביעות כ"כ כמו ביעקב אבינו ע"ה, שהיה דור שלישי שנשתכחה אצלו הקליפה לגמרי. ומאז והלאה נקבע בישראל, שאחר מילה ופריעה שיקיים איש ישראלי, יתגלה בו רשימו די' דבשמא קדישא. ובעכו"ם הוא להיפך, כמו שנאמר באנשי שכם (וישלח לד) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, ואין הכוונה בזה שאז היה כואב להם ביותר, כי אנו רואין שביום ראשון ושני כואב יותר מביום שלישי. אכן הכוונה בזה שביום ראשון ושני שנמולו סר מהם כח הקליפה מעט מעט, כי ביום ראשון היו עוד דבוקים וקשורים בקליפת הערלה, וביום השני לא היו דבוקים עוד כ"כ אבל נגיעה היה להם עוד, ובהגיע יום השלישי שנתפרשו לגמרי מכח הקליפה, ולקדושה עדיין לא באו, כי מהיכן היה נכנס בהם קדושה, אזי נתרוקנו לגמרי ולא היה להם שום קיום הגוף, לכן היה קשה להם אז הכאב מאד (וכענין דאיתא במי השלוח חלק ראשון פ' בא ד"ה משכו על הכתוב דרך עצל כמשוכת חדק ואורח ישרים סלולה)לט. שאם אך יצאה מאתו טפה של ליצנות תכנס בו מיד טפה של תורה (מדרש שיר השירים רבה א). וכן מצינו באאע"ה ביום שלישי למילתו נאמר וירא אליו ה', שנקבע בו אז רשימו די' דבשמא קדישא. וזה הוא שהנוסח (מברכת ברית מילה) הוא, אשר קדש ידיד מבטן, חוץ מהברכה שהאב מברך, ולמה נשתנה זו הברכה מכל הברכות שהנוסח הוא אשר קדשנו במצותיו וצונו. אכן מפני שאות י' אין לה שום צורה מצד עצמה, כי היא כלולה בעצמותו ית' למעלה מתפיסת שכל האדם, ומצות מילה היא ג"כ קדושה מבטן למעלה מתפיסת שכל האדם, לכן מברכין אשר קדש ידיד מבטן, שבמצות מילה מתגלה שישראל קדושים הם מבטן ומלידה למעלה מכח עבודה, במקום שלא ישיג כח עבודת אדם, מה שאין כן בכל המצות, שהקדושה היא מצד האדם שמקדש את עצמו מצדו בכח עבודתו, לכן מברכינן אשר קדשנו במצותיו וצונו:

סימן ט

וירא אליו ה' וגו'. בתנחומא (ראה) לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שָנִים, אל תקרי שָנִים אלא שְנַיִם מילה ופריעה. עשר תעשר. הענין בזה, דהנה השי"ת הציב בעולם שכל ההנהגה הוא ברזא דדכר ונוקבא, שמתחלה כשיתחיל האדם לעסוק בתורה ומצות אזי דומות עליו כמשא אשר יכבד עליו, וזה הוא מבחינת שם הק' אדנ"י שהוא רזא דנוקבא. אמנם רע רע יאמר הקונה רק בראשיתו, שאז יצרך לצמצומים רבים, לכן דומות עליו כמשא, וזה הוא מילה ופריעה שהוא רק צמצום, אבל אחר שנעשה האדם רגיל בעבודה במעמקי לבו אזי שורה עליו שם העצם, שכל הטובות באות מזה השם הק' יקו"ק, וזה הוא עשר תעשר, ודרשו בש"ס (תענית ט.) עשר בשביל שתתעשר, שאז יש לו לאדם כל השמחות, ואין דומות עליו כמשא, רק ירגיש ויראה איך שהוא בן חורין. וכן אנו רואין בזו הפרשה, שאחר שנמול אאע"ה, שזה מורה על שצמצם את עצמו בעבודת השי"ת והורגל בעבודה, בבררו את עצמו שאין לו שום חלק כלל לעשיית ההיפך מרצון השי"ת, אז הרגיש רב שמחה בעבודת השי"ת וראה שהוא בן חורין, וזה הוא שנתגלה אליו השי"ת ברזא דשם הק' יקו"קמ:

סימן י

וירא אליו ה' וגו'. איתא ע"ז בש"ס (ב"מ פו:) אמר רבי חמא ברבי חנינא אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם אבינו היה ובא הקב"ה לשאול באברהם. הענין בזה, אף שביום הראשון ושני גדול הכאב יותר מביום שלישי, אכן מפני שאז הוא עיקר השלימות ויוכל האדם ליזוק, לכן צריך לו שמירה בדברי תורה. כי השי"ת הציב בעולם שכל הדברים שנמצאים בעולם, כאשר יהיה בהם השלימות, מאז הם עלולים לקלקול והפסד. וכמו שאנו רואים שכל הפירות יש להם קליפה סביב והוא שומר לפרי, ולולא הקליפה היתה נפסדת, וכאשר תגמר הפרי בשלימות שאז הקליפה נופלת ממנה אזי עלולים הם לכל הפסד להתקלקל ולהתעפש. וכדאיתא בש"ס (חגיגה ה.) הן בקדושיו לא יאמין, אלא במאן יאמין יומא חד הוה קא אזיל באורחא חזייה לההוא גברא דהוי מנקיט תאני שביק הנך דמטו ושקיל הנך דלא מטו, אמר ליה לאו הני מעלן טפי, א"ל הני לאורחא בעינן להו הני נטרן והני לא נטרן, אמר היינו דכתיב (איוב ט״ו:ט״ו) הן בקדושיו לא יאמין. וזה הוא ג"כ הענין שמדת יעקב אבינו ע"ה שהיה איש תם בחיר האבות שלם בכל השלימות נקרא והנורא, וכדאיתא בזוה"ק (יתרו עט.) והנורא דא יעקב, וכתיב ויעקב איש תם כתרגומו גבר שלים שלים בכלא וכו' מאי דכתיב ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה מאי קרא חמא דקאמר דאיהו נורא אמר לי חמא שלימו דמהימנותא קדישא דהוה שכיח בההוא אתר כגוונא דלעילא ובכל אתר דהוי שלימותא שכיח אקרי נורא. אמינא ליה מאי הכי אמאי תרגומו דחילו ולא שלים. אמר לי לית דחילו אלא באתר דהוי שלימותא שכיח, ובכל אתר דהוי שלימותא שכיח אתקרי נורא דכתיב יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו, ממשמע דקאמר כי אין מחסור באתר דלית מחסור שלימותא שכיח. ואז כשהיה יעקב אבינו ע"ה בעיקר שלימותו זאת היה צריך לשמירהמא, וכדאיתא בתנחומא (מקץ) על יעקב אבינו ע"ה. למשל, אין המלך עומד על השדה לא בשעה שנעדרה ולא בשעה שנזרעה אלא בשעה שעומדת כרי, משמע מזה שהוא היה השלם, וכתיב ביה (ויצא כח) והנה ה' נצב עליו ופירש"י ז"ל לשמרומב. וכדאיתא גם בזוה"ק (פנחס רכ:) גוי אחד שאל לר"א תלת בעיין וכו' אתון לא אכלי נבלה וטריפה בגין דתהוון בריאין וגופא דלכון להוי בבריאותא. אנן אכלין וכו' ואתון דלא אכלין חלשין כולכון וכו' ואנן בבריאותא וכו' ואמר רבי אליעזר שהוא שאל אלו השאלות לאליהו הנביא, והשיב לו שישראל הם הלב מכל העולם כולו, לכן צריכים לשמור את עצמם ביותר שלא יזוקו, כי הלב הוא השלימות מכל הגוף ובאתר דשלימו אשתכח תמן דחילו אשתכח:

וכן פתח הזוה"ק (וירא צז.) בזו הפרשה רבי חייא פתח הנצנים נראו בארץ כד ברא קב"ה עלמא יהב בארעא כל חילא דאתחזי לה וכו' ולא אפיקת איבין עד דאתברי אדם וכו' וקול התור נשמע בארצנו דא מלה דקב"ה דלא אשתכח בעלמא עד דאתברי אדם וכו'. והוא, כי אדם הוא המחבר שמים וארץ, שהשי"ת הציב בעולם השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, שהשמים הם בגודל בהירות עד שאין יכולין לקבל אף כגרעין חרדל מעוה"ז, כדאיתא בזוה"ק (ויגש רז.), ובארץ נמצא גודל הסתר ושכחה ואין בכחה לקבל גודל הבהירות, וצורת אדם הוא המחבר אלו השנים, מפני שגם בריאת הצורת אדם משותף מאלה השנים, שנשמת אדם הוא חלק אלוה ממעל, והגוף הוא גוש עפר מן האדמה, וכמו שאומרים בכל יום (בסדר התפלה) אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא. ובדורות הראשונים דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה לא היה עוד צורת אדם בשלימות, כי השחיתו דרכם על פני הארץ גזל חמס ושוד נשמע בה תמיד, עד שבא אברהם אבינו ע"ה לעולם והוא היה הגמר מצורת אדםמג, ושיתף שמים וארץ, ונצטוה על מילה ופריעה, מילה היינו סור מרע שמסירין העור הראשון ומשליכין אותו לגמרי. ופריעה מרמז על עשה טוב, שאחר שיסור האדם מעשות רע ידע שלאו בן חורין הוא להבטל רק יעשה טוב. ועד שלשה ימים אחר המילה זוכר האדם עוד מהקליפה, אכן ביום שלישי אז שוכח לגמרי מהקליפה ואז נשלם האדם בשלימות הגמורמד, לכן יצרך אז לגודל שמירה באתר דשלימו אשתכח תמן דחילו אשתכח, לכן הלך הקב"ה ביום שלישי למילתו לבקר את החולה, משל אין המלך עומד על השדה לא בשעה שנזרעה ולא בשעה שנעדרה אלא בשעה שעומד כרי. ועיקר השלימות היה ביעקב אבינו ע"ה שהוא השלישי מהאבות, כי שני אבות הראשונים היה להם זכרון עוד מהקליפה שהיה בהדורות הראשוניםמה, וכדאיתא בש"ס (שבת קמו.) עד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו, וכענין שפסק הלכה לענין חזקה שעד שלש שנים לא הוי חזקהמו:

סימן יא

וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום. וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה (מלאכי ג׳:כ׳). ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה (מי השלוח ח"א וירא ד"ה וירא [א]) שבאמת הוא רק עוז וחדוה במקומו, וכל היראות הם מבחינת שמ"י, שהשי"ת הציב שער בעוה"ז שע"י זה השער יהיה להברואים תפיסה והכרה באור השי"ת, והשער הוא יראת ה'מז. וזה הוא כוונת הכתוב יראי שמי, כי כל התורה הוא שמותיו של הקב"ה. שמש צדקה. היינו כדאיתא בזוה"ק (וירא צז.) ר"ח פתח הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע כד ברא קב"ה עלמא וכו' כיון דאתחזי אדם מיד הנצנים נראו בארץ וכו'. ובתנחומא (לך) עד שלא מל כל זמן שהיתה השכינה מדברת עמו היה נופל, ומשמל היה מסיח עמו וכו' והוא יושב והקב"ה עומד. והענין בזה, שמתחלה קודם שנמול לא היה בו כח לעמוד. וזה מרמז על כלום יש לבריה אצל בוראה, ולזה כאשר אמר השי"ת לאברהם אבינו ע"ה התהלך לפני והיה תמים נפל על פניו, כי איך יהיה הבריה תמים, כלום יש לבריה אצל בוראה. ויפל אברהם על פניו שע"ז מרמז נפילת אפים, כדאיתא בזוה"ק (קרח קעו:) ויפלו על פניהם וכו' ת"ח משה ואהרן מסרו גרמייהו למיתה במה בגין דכתיב ויפלו על פניהם וכו' ובג"כ אילנא דמותא הוא ובכל אתר נפילת אנפין לההוא אתר הוי. משא"כ אחר שנמול, וכדאיתא בזוה"ק (וירא צח.) וירא אליו ה' לההוא דרגא דמליל עמיה וכו' דהשתא אתגלי קול ואתחבר בדיבור כד מליל עמיה. מליל הוא מלשון מי מלל לאברהם שהוא מלשון דבור, ודבור הוא פנים אל פנים כדכתיב (ואתחנן ה) פנים בפנים דבר ה' עמכם. ואף שזו המצוה לא היתה ראויה להנתן עד אחר אלף דור, כמו שנאמר (דברי הימים א ט״ז:ט״ו-ט״ז) דבר צוה לאלף דור אשר כרת את אברהם, וכמו שדרשו (בראשית רבה כח) שזה מדבר במצות מילה. אכן אם היו אלו הד"ת רק בדברי תורה בלא שום מעשה המצוה, אזי היו צריכים להתנהג בהד"ת אלף דור ואז היו זוכין לזו המצוה הנולדים אחר אלף דור, שתהיה בהם קדושת זו המצוה בקביעות כקביעות הקדושה בשעה שנמול אדם. אכן ע"י שהשי"ת נתן לאברהם אלו הד"ת דרך פעולות ומעשה המצות, לזה זכו לזו הקדושה בקביעות אחר עשרים דור, כי ע"י פעולה יכולים למהר הרצון (וכמש"נ במקומו)מח:

וזה הכח שנמצא באדם כח הדיבור הוא העיקר מכל הבריאה, שעי"ז יתחברו כל הברואים ויתעלה מהם כבוד שמים, כי כל הברואים וצבא מעלה עומדים תמיד בפנים להמאציל ואינם רוצים להשפיע למטה מהם, דאיידי דטרידי למבלע לא פלטי, ואינם רוצים לכנוס אחד לגבול חבירו. אכן צורת אדם שנמצא בעולם ע"י תפלתו בכח הדיבור שבו מקשר כל השתלשלות הבריאה, מפני שכולם כלולים בו, ואז ירצו גם הם להשפיע למטה מהם ויוצאים חוץ לגבולן ונכנסים לגבול השני, וכדכתיב (ישעיה ו) וקרא זה אל זה, ותרגומו ומקבלין דין מן דיןמט. וכמו שאנו רואים שאאע"ה פעל בתפלתו ועבודתו שמלאכי מעלה באו למטה ואכלו מאכלי עוה"ז, והוא מפני שגם צבאי מעלה כלולים בהצורת אדם, וכדאיתא בזוה"ק (וירא קב.) דמסטרא דאברהם הוו אכלי לעילא, כי ע"י הצורת אדם נכלל דומם בצומח, צומח בחי, חי במדבר, שהאדם מקבץ מהם כח ומתייצב לנוכח השי"ת ואומר שמע ישראל ה' אחד וכדאיתא בזוה"ק (שלח קסג:) תמים תמ־ים סופא דדרגין. וזה הוא שהשי"ת אמר לאברהם התהלך לפני והיה תמ־ים שיחבר מסופא דדרגין מדת מלכות עד מדתו מדת חסדנ. ומרפא בכנפיה. כנפים מרמזים על צמצום והצמצומים הם מבטח עוז לאדם, כמו שהכנפים הם מבטח עוז לבעלי הכנף לעלות לרום ולירד לעומק על ידם, כן ע"י צמצומי האדם יהיה לו הויה וקיום לעלות על ידםנא, וכדאיתא שבת (מט.) מה יונה כנפיה מגינות עליה אף ישראל מצות מגינות עליהם:

סימן יב

וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל וגו'. אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך (תהילים ב׳:ז׳). תרגומו דהאי קרא אשתעי קיימא דה'. הענין בזה, דהנה כל מה שנמצא בעוה"ז מתיישן כדכתיב (תהילים ל״ז:כ״ה) נער הייתי וגם זקנתי ודרשו בש"ס (יבמות טז:) פסוק זה שר העולם אמרו. שר העולם היינו הנהגת העולם, והוא, כי כל הבריאה נברא בראשיתה בכחות עצומים, מפני שהכירו את בוראם, שהיו קרובים לראשית הבריאה. אכן כאשר נדמה להבריאה שבכחה ועוצם ידה עשתה לה חיל, אזי השי"ת מוציא את כחו מהטובה שבידם, אף שכבר חלק להם טובה, מ"מ מוציא השי"ת את אורו מהם ואז מתיישן הטובה שבידם ומתעפשת ומתקלקלת ואין לה שום הויה בעולםנב. אמנם דוד המלך ע"ה אמר שכל עסקו בעולם הוא לספר ולאשתעי תמיד בחוקי הד"ת, ממילא לא ישיגהו שום הפסד וקלקול, כמו שאין לד"ת שום התיישנות, ועליו אמר הכתוב (שמואל טו) וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. והנה זו הפרשה היא הרביעית לסדר בראשית, והיא נגד ספירה רביעית נצח, ומדברת מעניני ניצוח שהיה בין אברהם לאומות העולם, שאאע"ה היה מצמצם את עצמו והסיר מאתו את כל הבלי עוה"ז, מפני שהבין שהם רק לפי שעה ומטרידים דעת האדם מעבוד את השי"תנג. ולעומת זה הוציא השי"ת את אורו וטובו מכל העולם כלו ולא היה לו שום עסק עמהם רק עם אאע"הנד. וכן עומדים עלינו העכו"ם בכל דור ודור לנתק ולהסיר מאתנו אהבת השי"ת, וכאשר יענו אותנו כן ירבה אהבתו לטוב לנו כל הימים. וזה הוא דאיתא בזוה"ק (וירא צח.) וירא אליו ה' לההוא דרגא דמליל עמיה וכו', כי מדת אברהם הוא מדת החסד להכיר שכל הויית העולם הוא רק בחסדי הש"י, ולזו ההכרה לא יבא האדם רק ע"י צמצומים שיצמצם את עצמו בהנאת עוה"ז, להכיר שאין לו מצדו שום כח, כי אם ידמה לו שיש לו כח בפני עצמו אזי לא יוכל לקבל עליו עול מלכות שמים, דאיידי דטריד למפלט לא בלע. לזה ע"י שאברהם צמצם את עצמו להכיר שכל הארץ מלאה חסדי השי"ת, הוציא השי"ת אורו וכחו מהטובות שחלק לאומות העולם ונטע אותם בישראל וכדאיתא במי השלוח (ח"א וירא ד"ה כי עצר על הכתוב וה' פקד את שרה). וכענין דאיתא בש"ס (שבת לא.) יראת ה' היא אוצרו, משל לאדם שאמר לשליח העלה לי כור חטים לעליה הלך והעלה לו, אמר ליה עירבת לי בהן קב חומטין וכו' היינו אדמה מלחה ועל ידה מתקיימת התבואה. והוא דהנה יראה הוא כמו פעולת המלח בעוה"ז, דאיתא בהאר"י הק', שזה שאדם מתאוה לאכול הוא מפני שנמצא בעולם מאכלים החפצים להתדבק בצורת אדם והם מעוררים חשק באדם שיתאוה להםנה. וארץ מלחה אשר לא תזרע ולא תצמיח מחייבת צמצום באדם, וע"י האדמה מלחה מתקיימת גם התבואהנו. וכן ע"י הצמצומים שהאדם מצמצם את עצמו מתקיים הויית צורת אדם, ועיקר הצמצום הוא בהמולו את בשר ערלתו. לזה כאשר קיים אאע"ה מצות מילה, זיכה לכל ישראל אחריו שיוכלו לקבל כל הכחות מטובה שנמצא בעוה"ז, וכל הכחות מקדושה שלא היו טרודים ומובלעים תחת יד עכו"ם רק להוציא בלעם מפיהם, ואלו הכחות עצמן שהיו ביניהם בטרדא נמסרו לאאע"ה שיהיו אצלו בלי שום טרדא בגודל ישוב הדעת, וכדכתיב והוא יושב, ודרשו בתנחומא (לך) עד שלא מל כל זמן שהיתה השכינה מדברת עמו היה נופל משמל היה מסיח עמו וכו' והוא יושב. וזה הוא דאיתא בזוה"ק, לההוא דרגא דמליל עמיה, היינו זהו המדרגה עצמה שהיתה לו עוד קודם לכן, ועתה היה לו התגלות זו המדרגה בגודל ישוב הדעתנז:

סימן יג

והוא יושב פתח האהל. הענין בזה, כי השי"ת ברא באדם אותו האבר, ואם האדם לא יצמצם עצמו בזה אזי יוכל להעביר עצמו מן העולם, יותר מע"י הקנאה והכבוד שמעבירין ג"כ מן העולםנח. ואברהם היה יושב פתח האהל, היינו שהוא היה מצמצם עצמו בזה המקום שנקרא פתח הגוף, וכדאיתא בזוה"ק סתרי תורה (פ' וירא דף צח:) פתח האהל רזא דתרעא דצדק פתחא דמהימנותא דכדין עאל ביה אברהם בההוא רשימא קדישא. ואיתא במדרש רבה (וירא פ' מח) שאברהם יושב בפתחה של גיהנם ואינו מניח ליכנס שמה מי שהוא נמול, היינו שלא ישלוט בו אש של גיהנם במי שצמצם עצמו בזה המקום, כי הוא מדה במדה, לפי שהאדם צמצם אש תאותו השולט בזה המקום לבל יעבור רצון השי"ת, כן הוא המדה אשר גם השי"ת יצמצם אורו לבל ישלוט בהאדם. וענין השם ערלה הוא שהגוף אטום ומכוסה בזה שלא יוכל אורו של השי"ת להאיר בשלימות, וכענין דאיתא במסכת חולין (דף ס.) עמדו דשאים על פתח קרקע ולא צמחו. וכן היה הענין באברהם אבינו קודם שמל עצמו, אשר אמנם היה לו ההכרה בהשי"ת, אבל עוד לא בא להשלימות הגמור, יען כי את זה לעומת זה עשה ה', וכל זמן שהאדם אינו מזוכך לגמרי יש לעומתו הקטרוג למעלה שלא יהיה לו התגלות השם בשלימות, וכאשר האדם משבר כח הגוף שלו ומטהר נפשו לגמרי מתאות והנאת עוה"ז, אז פונה אליו השי"ת ובוקע ומשבר כל המסכים והמקטרגים, ומשפיע לו אורו בשפע רבנט. ולכן אחר שמל עצמו היה לו התגלות השם באור גדול מאד והיתה השמחה אצלו בשלימות, ולכן כתיב והוא יושב, היינו שהיה בנייחא מאד שבא על שלימותו, והשמחה הזו נשרשת בלב כל ישראל מן היום ההוא והלאה, אשר כל אדם מישראל בעת הוא מכניס את בנו לבריתו של אאע"ה תגדל שמחתו עד מאד וכדאיתא במסכת שבת (דף קל.)ס:

סימן יד

איתא בתנחומא (ריש פרשת תצוה) ילמדנו רבינו קטן לכמה נמול, כך שנו רבותינו קטן נמול לשמונה, בא וראה שאין חביב לפני האדם יותר מבנו והוא מל אותו כו' כדי לעשות רצון בוראו כו' ולא עוד אלא אדם הולך ולוה וממשכן עצמו ומשמח אותו היום כו'. הענין בזה הוא, כי השי"ת ברא באדם אבר, שאם האדם לא יצמצם עצמו בו יוכל לעבור עי"ז מן העולם, וכדאיתא (מסכת אבות פ"ד) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. ואבינו אברהם ידע מזה שנמצא בהאדם מותרות כזה, והתחיל לצמצם את עצמו, וזאת נקרא שלוח הקן (כמבואר בפ' תצא). וכן בכל הפעולות נמצא ג"כ מותרות, וצריך האדם לצמצם עצמו בהם, כדי שלא יסתלק מאתו רחמנות השי"ת, כי השי"ת הוא מרחם על בריותיו, ומצדו אין האדם צריך לצמצם עצמו, אכן אם האדם מצדו יתפשט עצמו, אז יסתלקו מאתו רחמי השי"ת, לכן צריך האדם לצמצם עצמו ולהתנהג בפלס ובמשפט לבל יתפשט עצמו, בכדי שיחולו עליו רחמי השי"ת. וכן מצינו ג"כ ברבי עקיבא, שהיה מצמצם עצמו ולא רצה לאכול קודם שנטל ידיו, ומסר נפשו על זו המצוה, וכדאיתא (ערובין כא:). ואף שמצד הדין לא היה צריך למסור נפשו על זה, כי לא נצטוינו למסור את הנפש רק על שלשה דברים בלבד כדאיתא (סנהדרין עד.), אכן מפני שידע ברור כי מצוה זו היא לשרשו ולחלקו לכן מסר נפשו עליה, בכדי שלא יכלו רחמנות השי"ת מעליו (וכמו שנתבאר הענין בפ' תצא)סא. וכן כשאדם מוסר נפשו ומקבל עליו עול מלכות שמים, ואף שצריך לו לחיות עוד בזה היום, והוא אינו מביט על זה ומוסר נפשו בשלימות להשי"ת, אזי לא יאבד כלל ח"ו, כי ישאר השארתו בשלימות בלי שום חסרון, וזהו שלח תשלח את האם (וכמש"נ שם באריכות):

והענין בזה, למה לא צוהו השי"ת לאברהם אבינו על מצות מילה עד שנעשה בן צ"ט שנה, הלא לא יסופר לה' לדור עד שיכנס בברית מילה, כדכתיב (תהילים כ״ב:ל״א) זרע יעבדנו יסופר לה' לדור, ונדרש (סנהדרין קי:) שזה הוא אחר המילה. אכן הענין בזה הוא כדאיתא (תנחומא לך יט, וברבה וירא מט) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, איזהו סוד ה' זו מילה, שלא גילה הקב"ה מסטורין של מילה אלא לאברהם, ולא גילה אותה מאדם ועד עשרים דור עד שעמד אברהם ונתנה לו כו'. והענין למה נקראת מצות מילה סוד ומסטורין, כי זה מורה על שהקב"ה הסתיר מאברהם אבינו זו המצוה, לפי שחס הקב"ה עליו ורצה שיאריך ימים על עבודתו ועל בירוריו כל הימים אשר עוד כחו בו לעבוד ולפעול עבודת ה'. כי אם היה הקב"ה מצוהו מקודם על מצות מילה, אז היו מסתלקים ונופלים מאתו כמה וכמה עבודות ובירורים, כי אז לא היה לו צורך להם אחר שנמול, לכן לא צוהו הקב"ה על המילה מקודם, כי הקב"ה הוא חפץ בטובת בריותיו אשר ייטיב להם וחס עליהם ברחמנותו, וזאת עצמו הוא טובת הבריות שיעבוד ויפעול ויברר עצמו בכל כחו ובהם נמצא חיים וחסד מהשי"ת. ולכן כל עוד שהיה בכחו השלם לעבוד עבודת ה' לא נצטווה על המילה, בכדי שיעבוד ויברר עצמו וירגיש בהם חיים וחסדי השי"ת, אכן כאשר נעשה בן צ"ט שנה קודם שנכנס לשנת המאה, אז צוהו הקב"ה שימול את עצמו ויכנס בברית. ולא המתין לו עד שיכנס לשנת המאה, כי אחר שנעשה האדם בן מאה שנה אז כל פעולותיו אשר יפעול לא יחשבו לו עבודה, וכדאיתא במסכת אבות (פ"ה) בן מאה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם, כי אז הולך האדם אחר ההרגל שלו אם טוב טוב וכן בהיפוך, לזה בא לו הצווי מהשי"ת קודם שנעשה בן מאה ולא בא לו הצווי מהשי"ת מקודם לכן ג"כ כמבוארסב. וזו המצוה היתה שייכת לו לאברהם אבינו בשורש מדתו מדת החסד, והיה יודע שצריך להטביע ולקבוע בגופו פעולה ממעשה המצות שתפעול בו צמצום, אכן לא ידע את הפעולה אשר יעשה ואיה מקומה, עד שנגלה עליו הקב"ה, אז נתגלה לו מה הוא רצון השי"ת וקבע בגופו אות ברית קדש שהאדם יצמצם עצמו בזהסג:

סימן טו

באלוני ממרא. בתנחומא (וירא ג) ולמה באלוני ממרא. יתברך שמו של הקב"ה שאינו מקפח שכר כל בריה שלשה אוהבים היו לו לאברהם ענר אשכול וממרא כו'. שלשה אוהבים אלו רומזים על שלש דעות שיש באדם. ענר, משמע דבר שהוא מנוער ונפרד ממנו, והוא שישמור עצמו מדברים שהם חוץ לגופו, והיינו להיות מנוער וריק שלא לקבל טובה שהיא לפי שעה העוברת, רק מה שהוא טוב בכולל לכל הגוף. ואשכול, מורה על טובות והנאות הגוף. וממרא, היינו שיבין האדם כי הן אמת שהשי"ת חפץ בטובת האדם שייטב לו, אכן אם הטובה היא כנגד רצון השי"ת להמרות בה עיני כבודו, בזה לא יחפוץ האדם ולא יעלה לו על הדעת. כי צריך האדם לזכור שאין זה העיקר ולא ישגיח כלל על טובת הגוף, ויעזוב אדם מחשבותיו בהנאת עוה"ז כיון שממרים בהם את ה'. וזה הוא באלוני ממרא, אלוני הוא לשון התחזקות כמו ואת אילי הארץ הוליך (מלכים ב כ״ד:ט״ו) והיינו, שאברהם אבינו הניח כל טובות עוה"ז ועזבם, והתחזק עצמו בכל לבו ונפשו לכבוד שמים בלבדסד:

סימן טז

וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו. הענין שבאו המלאכים אצל אברהם אבינו ע"ה אחר שמל עצמו, כי מתחלה, בראשית בריאת העולם קטרגו המלאכים על בריאת האדם ואמרו מה אנוש כי תזכרנו כדאיתא (בראשית רבה ח). כי באמת אין דמיון וערך להכרת כבוד שמים שהמלאכים מכירין לההכרה שבני אדם יושבי חושך מכירין. וכדאיתא (חולין צא:) שמזכירין את השם אחר שלש תיבות, וכדאיתא ג"כ (ברכות ד:) מיכאל באחת וגבריאל בשתים ואליהו בארבע, היינו שאין צריכים רק לשאת עיניהם איזה פעמים ולהעלות על מחשבתם להסתכל ולהכיר כבוד שמו ית', ואז יש להם הכרה בהשי"ת עד אין שיעור ואין ערך. אבל האדם אין בכחו להכיר כבוד ה' כי אם אחר יגיעה רבה, ואחר כל היגיעות אשר יגע מה נחשב הכרתו כי קטן הוא, ולזה התרעמו על בריאת האדם שבמה נחשב הוא, כי אם יעבוד ויפעול וייגע עצמו ביגיע כפיו הלא זעיר הוא, כי האור שבא לו לאדם ע"י יגיעו זה נקרא זעיר אפין. אכן אחר שמל אברהם אבינו את עצמו, אז באו ליהנות מסעודתו של אברהם דזעיר אפין, כדאיתא בזוה"ק (וירא קב.) בגין דמסטרא דאברהם אכלי לעילא. כי המלאכים, אף שבא להם בנקל ההכרה להכיר כי כל הארץ מלאה כבודו, אבל אין בכחם להפוך ולעשות מחשך אור, ולהמשיך נהורא עילאה לתוך ההעלם וההסתר זאת אין בהם, רק יודעים הם שזה הוא אור וזה חשך. אבל אברהם אבינו, כאשר הסיר מאתו הערלה אז עשה מהחושך אורסה. כי כל עוד שהערלה דבוקה באדם אז הם סגורים וכלואים כל האורות מהאדם, אבל כאשר האדם מסיר מאתו הערלה אז מתגלים אליו כל האורות מיד, ואברהם עשה מארץ שמים, שגילה אורו ית' על כנפות הארץ, כמו שאור שכינת עוזו בגבהי מרומים כן המשיך האור לעולם הזה. וכדאיתא בתיקונים (תיקון כב דף סה) "מי "יעלה "לנו "השמימה ראשי תיבות מילה וסופי תיבות הוי"ה. שע"י המילה נתגלה האור ונעשה מארץ חושך כמו שמים הזכים ובהירים. וכדאיתא ג"כ בזוה"ק (לך צה:) דאתגליא ביה י' רשימו קדישא. מה שאין כן בהמלאכים, שאין יודעין רק מה שנמסר להם למנדע כדאיתא בזוה"ק (וירא קא:), וכאשר יפתח להם השי"ת מעט אור אז הוא בכחם להגדיל ולהרחיב זה האור עד אין שיעור, וכדאיתא (בראשית רבה י) אין לך כל עשב שאין לו מזל ברקיע שמכה בו ואומר לו גדלסו. וכל זה הוא רק אחר שמתחיל להצמיח מעט אז המזל מגדלו, אבל זאת אין בכח המזל לעשות מדומם צומח שהוא יצמיח העשב, אבל הצורת אדם ע"י אכילתו שמכניס במעיו ועובד בזה הכח את השי"ת, אז הוא מהפך הדומם ועושה מהדומם ומהצומח ומהחי בחינת מדבר, כדאיתא (ויקרא רבה ב) כי מדי דברי בו די דבורי שנתתי בו, היינו כח התפלה שניתן באדם, וזה הוא עיקר כוונת האכילה. וכאשר ראו המלאכים גודל הכח שנמצא באברהם אבינו ע"ה, בקשו גם הם ליהנות מסעודה כזו שהוא מבחינת זעיר אפיןסז:

סימן יז

וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו. הענין בזה, כי כשהצדיק עושה מצוה אז נעשה רושם בכל העולם, ע"כ רצה אברהם אבינו לראות מה הוא הרושם אשר נעשה בעולם ע"י קיימו מצות ה'. וראה שלשה אנשים, כי מלאך הוא שליש העולם, והראה לו הקב"ה שכל העולם עומד בזכותו וכדאיתא במי השלוח פרשה זו (ח"א ד"ה וירא)סח:

סימן יח

ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך יקח נא מעט מים וגו' וסעדו לבכם וגו' כאשר דברת. ענין אכילת המלאכים אצל אברהם אבינו הוא, כי אף שמצינו כמה וכמה ד"ת שיצאו מפי האומות כמו ע"י בלעם, היה אצלם רק דרך העברה ולא נבלעו בגופם. אבל אצל אברהם אבינו היו הד"ת נבלעים בגופו ונכנסו בכל אבריו ונבללו בכל גופו ואחר כך יצאו לפועל, וכמו אכילה שנבלע בגוף האדם. ומלאך נקרא ג"כ ד"ת, כי שלוחים הם מהשי"ת, לזה אמר להם כי על כן עברתם על עבדכם, היינו ע"י שהוא צמצם עצמו מקודם במצות מילה, לזה נהג השי"ת עמו ג"כ מדה במדה, וצמצם את אורו והד"ת שלו, שיעצור אברהם אבינו כח בעצמו לבלוע ולהכניס בגופו מאמרי ה' ואח"כ יצאו לפועל:

סימן יט

ויאמר שוב אשוב אליך וגו'. בזוה"ק (וירא קב:) שוב אשוב שוב ישוב מבעי ליה דהא מפתחא דא למפקד עקרות בידא דקוב"ה איהו ולא בידא דשליחא אחרא וכו' אלא ודאי קוב"ה דהוה קאים עלייהו אמר מלה דא כו' ותא חזי בכל אתר דכתיב ויאמר סתם או ויקרא סתם הוא מלאכא דברית כו'. מלאך הברית היינו התקשרות, שמקשר עלמא תתאה בעלמא עלאה. כי השמים שהם מעלמא עלאה הם בהירים וזכים עד שאין יכולים לקבל אף כגרעין חרדל מעוה"ז כדאיתא בזוה"ק (ויגש רז.), ולזה מוכרח להיות העדר והפסד בעת שהאדם מתחלף מעוה"ז לעוה"ב, אבל השי"ת מצדו יוכל לקשר עלמא תתאה בעלמא עילאה בלי שום העדר והפסד, וזה נקרא מלאך הבריתסט. וכן אליהו הנביא נקרא עבור זה מלאך הברית, מפני שהלך בסערה השמימה בלי העדר והפסד מעוה"ז, וזכה לזה מפני שקנא על ברית כדאיתא בזוה"ק:

סימן כ

איתא במסכת בבא מציעא (פו:) למה לי תלתא פרים בחד סגי, אמר רבי חנן בר רבא כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל. הענין בזה, כי הלשון הוא מן המתנות כהונה, כי הלחיים שנתנו לכהן היה עם הלשון, ואברהם אבינו היה כהן כדכתיב (תהלים קי) אתה כהן, וכאן נתן המתנות כהונה להמלאכים והוא הלחיים עם הלשון, כי בזה הראה להם שהם הכהנים, כי הלחיים הם כנגד תפלה כדאיתא (חולין קלד:) שהלחיים הם כנגד ויעמוד פנחס ויפלל, וכל כח התפלה קיבל אברהם מבשורת המלאכים, כי עד שלא באו לא היה לו אף קווי לתפלה על לידת יצחקע. לכן נתן להם הלחיים עם הלשון, כי הם הכניסו חשק בלבו שיתפלל. והזרוע עם הקיבה לא נתן להם, כי עיקר השורש והכח מזה הוא אצלו, וכדאיתא (שם) שהזרוע הוא נגד היד והקיבה היא כלי קיבול, וזה נשאר רק אצלו. ומה שנתן להם בחרדל הוא כמו שנאמר למשחה, ודרשינן בגמרא, לגדולה כדרך המלכים אוכלין, כמו בשר קדשים שאסור לאכול עם שום דבר חוץ מן החרדל שמותר לאכול עמו כדאיתא (חולין קלב: ועיין תוס' שם ועיין זבחים כח.):

סימן כא

ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן. ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי. להבין החילוק למה הקפיד השי"ת על שרה באמרה ואני זקנתי, הלא גם באאע"ה נאמר (לך יז) ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד, ולא הקפיד עליו השי"ת. גם יפלא היתכן ששרה אמנו לא היתה מאמנת שבכח השי"ת לעשות זאת, הלא מה דלא הוה הוה מה דהוה לא כל שכן. והענין בזה הוא, שבאמת האמינו אברהם ושרה שלא יפלא מה' דבר, ומה שאמרו על עצמם שזקנו לא היתה כוונתן שזה תעצרם מלהוליד עוד, כי זאת ידעו שבכח השי"ת להושיע לאדם בימי הזקנה כמו בימי ילדותו בלי שום חילוק מצדו ית', וכדאיתא מה דלא הוה הוה דהוה לא כל שכן, והלא הקב"ה יכול לברא יש מאין ג"כ. אכן החילוק הוא מצד האדם, שאם יזקין אז אף אם השי"ת ישלח ישועתו אבל לא יהיה לו שום חלק בהישועה שיקרא על שמו שביגיע כפיו ובתפילתו פעל כל זאת, מאחר שמצדו לא היה לו אף קווי לישועה שיהיה לו רצון להתפלל על זה, כמו שלא יעלה רצון בלב האדם להתפלל על המת שיחיה, מאחר שבתפיסת האדם אין שום מקום לזה, ואף שישראל מאמינים שיחיו המתים, אבל רק מצד השי"ת לא יבצר מלהחיות המת, אבל בשכל האדם אין שום תפיסה בזה והוא ההיפך מטבע העולם. כי מבריאת העולם ואילך הציב השי"ת שהברכה לא תחול רק במה ששכל אדם תופס יש מיש. כמו שמצינו אצל אלישע הנביא בשעה שבאה השונמית לפניו אמר לה הגידי לי מה יש לך בבית וגו' (מלכים ב ד׳:ג׳) וכאשר השיבה לו שיש לה אסוך שמן אז אמר כלים רקים אל תמעיטי וגו', אבל אם לא היה כלום, אזי לא היה מקום שתחול הברכה. שרק בריאת עולם היה יש מאין חסד הראשון, שהיה בלי שום אתערותא דלתתא, ומאז ואילך הציב השי"ת שבאתערותא דלתתא יתער לעילא יש מיש. לכן כאשר אפסה התקוה מאברהם ושרה מלהוליד עוד עד שלא עלה בליבם אף קווי לישועה, אזי אמרו בפיהם שזקנו מלהוליד והתיאשו מזה הישועה, כי מה שנקרא אבי הילד בשם אב והבן בן הוא רק מפני שאביו זה ילדו, לזה הוא נקרא אבי הילד שהוא הביא את זה הילד לעולם ויש לו גם חלק בההולדה. שאני בעשותו ית' נוראות שאדם לא קוה וצפה לזו הישועה, אזי נחשב זאת כבריה חדשה שהוא רק מצד השי"ת, כמו בראשית הבריאה שאז היה הכל חדשות ומצד האדם נקרא זאת יוצא דופן שאינו דרך לידה (וכמש"נ בענין מילה) עיי"ש כל העניןעא:

והנה באמת היא זו הישועה יקרה עוד יותר מישועה שיש בה תפיסת אדם. התפלות שאדם נענה בהם הם ברזא דאור ישר, והנה נמצא גם תפלות שאין אדם נענה בהם ומתייאש מהם, כענין שמצינו בש"ס (תענית כד.) בכמה אמוראי שהתפללו על מטר ולא נענו וחלשה דעתן עד שנתייאשו לגמרי ואז נענו, וזה הוא ברזא דאור חוזר, וטובה היא במעלה מתפלה שהיא באור ישר, מאחר שהיא רק מצד השי"ת ואין בה תפיסת אדם. וכן היה לידת יצחק נחשב בעיני אברהם ושרה, שזאת היו מאמינים שלא יבצר מהשי"ת מלהושיע זאת, אכן כל טענתן היה שזו הישועה היא רק מצד השי"ת ולהם לא יחשב שום חלק בה שבתפלתן פעלו זאת, ולזה לא הקפיד השי"ת על אברהם מאחר שהאמין בה' שלא יפלא דבר מצדו יתברך. אכן כל ההקפדה היה על שרה, ואף שגם היא היתה מאמנת בהשי"ת שממנו לא יבצר דבר, אך מה שאמרה ואדוני זקן ותלתה חסרון באאע"ה שגם ממנו אפסה הצפוי והקווי כמו ממנה, ע"ז הקפיד השי"ת מנא ידעת מה שתלוי בדעת אחרת, אין אדם יודע מה נמצא במטמונותיו של חבירו, ובזה פגמה באתר דלא אתיידע, שזה נראה שתלתה החסרון בהשי"ת ח"ו, שנתנה קצב וגבול בישועת השי"ת, שכל ההנהגה היא רק כפי תפיסתה כפי שיש לה הבנה כן הוא הבנת ודעת בעלה ג"כ, מנא ידעת דעת זולתה, וזה נראה שלא היתה אמונתה חזקה כאמונת אאע"ה, לכן הקפיד השי"ת על אמרה זאת. וכמו דאיתא בתנחומא (שלח) שהשי"ת אמר למרגלים מה שאמרתם ונהי בעינינו כחגבים ותרתי עליה, אבל על שאמרתם וכן היינו בעיניהם מקפיד אני, מהיכן ידעתם אם לא הייתם בעיניהם כמלאכים, שזה נראה כנותן קצבה בישועת השי"ת, שכל שפעת השי"ת הוא רק כפי גבול תפיסת דעתם, וכן אמרו אח"כ כי חזק הוא ממנו, כביכול אין הקב"ה יכול להוציא כליו משם וכדאיתא בש"ס (מנחות נג). וזה הוא הענין שאחר זה כשסיפר השי"ת לאאע"ה את מאמר שרה, שינה מפני דרכי שלום, שאף שהיא אמרה ואדוני זקן והשי"ת אמר לאברהם שאמרה ואני זקנתי. ולהבין זאת, וכי יעלה על דעת אדם שהשי"ת שינה בדבר לספר מה שלא נאמר לעולם, אכן השי"ת ביאר פירוש בדבריה שמה שאמרה ואדוני זקן היתה כוונתה אחת כמו אמרה ואני זקנתי, והוא שלא החליטה הדבר שח"ו יפלא דבר מהשי"ת, אכן שאמרה שמבריאת עולם ואילך הציב השי"ת טבע העולם שיברא יש מיש ורק בריאת עולם לבד היה יש מאין, אבל מאז והלאה אי אפשר להיות בטבע העולם שיברא יש מאין אך יש מיש. וכמו שמצינו באשת עובדיה שבאה לפני אלישע הנביא (מלכים ב ד׳:א׳) וצעקה אל אלישע לאמר עבדך אישי מת וגו' והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים. ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך הגידי לי מה יש לך בבית ותאמר וגו' אסוך שמן. ויאמר לכי שאלי לך כלים רקים וגו' ויצקת על כל הכלים וגו'. משמע מזה שאם לא היה לה כלל אזי לא היתה הברכה חלה:

וכן היתה כוונת שרה שמאחר שכלה מאתה הצפוי והקווי מלקוות לזו הישועה, מפני שאין בטבע העולם זאת, ושיערה גם דעת אאע"ה שבטח גם מאתו כלתה הצפוי והקווי מלצפות לזו הישועה, וא"כ אף שביד השי"ת להושיע אף זאת, אבל בתפיסת אדם לא נמצא זאתעב. וזה הוא שאמרה שרה אחר לידת יצחק, אחרי בלותי היתה לי עדנה, היינו שאחר שנתייאשתי לא עלה על לבי אף קווי ישועה, עכ"ז היתה לי עדנה, שזה הוא יש מאין, אבל באמת האמינה שלא יפלא מה' דבר. ובזה מבואר ענין הש"ס (מגילה ט) מה ששינו לתלמי המלך וכתבו לו ותצחק שרה בקרוביה, כי החילוק שבארנו בין כוונת אברהם לכוונת שרה לא היה מספיק זאת לפני תלמי המלך, מאחר שכל החילוק הוא רק בכוונת הלב ועל מוצא השפתים אין שום הכרה מה הוא החילוק שביניהם, לזה לא תספיק זאת לפני עכו"ם מה שהאדם מכוון בעומק הלב, מאחר שאין בחירת המחשבה ביד האדם להטות כוונת הלב אל אשר יחפוץ, שרק השי"ת בלבד נקרא צור הלבבות של כל החיים, ולמי שהשי"ת משפיע יותר דעת יש לו גם אמונה יותר. לכן אין להאשים את האדם בדבר התלוי בלב, מאחר שאין בידו. לכן שינו לתלמי המלך וכתבו לו ותצחק שרה בקרוביה, שזה מורה על החילוק שהיה ביניהם במוצא השפתים, ובזה גם העכו"ם מודים שיש לאדם בחירה לבחור לשון ערומים, שפיו של אדם ברשותו אם ירצה ידבר דבריו ואם ירצה ימנע את עצמו מלדבר. והענין שהיה צריך להיות הסתרה גדולה כזה קודם לידת יצחק אבינו ע"ה שהתייאשו אברהם ושרה לגמרי עד שלא היה להם קווי לישועה. כי מדת יצחק הוא זריעה, ויזרע יצחק, שמסר הכל בחזרה להשי"ת, ולא היה חפץ לאחוז בשום דבר אף כרגע, וכענין דאיתא במי השלוח חלק א' בזו הפרשה (ד"ה ותכחש) שהשי"ת הציב בעולם תפיסה באדם שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:) אבל זה הוא רק לפי תפיסת גבול האדם ושכלו ודעתו, שבגבול תפיסתו יש לו בחירה, אבל מה שהוא חוץ לגבול תפיסתו אין לו שום בחירה, ומה שהוא חוץ לגבול השגתו שם אף יראת שמים בידי שמים, ורק בעוה"ז הסתיר השי"ת דרכו. ומדת יצחק הוא להכיר זאת בעולם שאף יראת שמים אינה בידי אדם רק ביד השי"ת. וכענין דכתיב במתן תורה שניתנה ברזא דיצחק שהוא מדת גבורה, ותורה ניתנה מפי הגבורה (ואתחנן ה) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו' כל הימים. ודרשו ע"ז בש"ס (ע"ז ה.) היה להם לומר תן אתה. היינו כי בשורש הוא אף לב ליראה ביד השי"ת. אך העולם לא היה ראוי שיולד בה נפש יצחק, לזה היה צריך להיות נקי אגב אמו, עד שגם אברהם ושרה הכירו מפורש שלידת יצחק הוא רק מצד השי"ת, אבל מצד הטבע לא היה אפשר שיולד נפש יצחק אבינו ע"ה. וזה הוא רזא דיצחק להכיר מפורש שהכל בידי שמים אף יראת שמים, שאם יסכים השי"ת ויאמר שזה הוא בכלל יראת שמים זה יתהלל, אבל אם לא יסכים השי"ת על זה שהיא בכלל יראת שמים אזי אין בזה שום חשיבות כלל:

וזה הוא הענין שקבעו תחית המתים בברכת אתה גבור שהוא ברכתו של יצחק. כי גם תחית המתים מתייחס לזה הענין. והוא כי מת מורה על העדר, שאין שום הרגשה להמת מצדו שיש לו עוד תקוה לחיות עוד בימי העתיד, כי אם היה לו הרגשה בההבלא דגרמי שנשאר בו באמת בלי הפסק, אזי לא היה נקרא מת רק חי כמו כל החיים. אמנם מפני שאין לו שום הרגשה מצדו שיקוה לתחיה ומתייאש בעצמו לזה הוא נקרא מצדו מת, שהוא מלשון השפלה כדאיתא בתנחומא (ויחי) אין מת אלא לשון השפלה, היינו שיורד ונשפל, וכדאיתא בזוה"ק (נשא קלה:) כל מאן דנחית מדרגא קדמאי דהוה ביה קרי ביה מיתה, והיינו שדעתו שפלה ואינו רואה מצדו בתפיסת דעתו שום תקוה לתחיה. אבל באמת נשאר בתמידות באדם הבלא דגרמי בלי הפסק, שעי"ז יתעורר לתחיה לעתיד, וכדאיתא בזוה"ק (שלח קסט.), ואז כשיחיו המתים יברר השי"ת לעין כל שבאמת לא התייאש האדם אף כרגע מלקוות להשי"ת שיחיה עוד, וכל הימים שהיה נראה שמת והלך לו היה כמו אם ישכב אדם לישון על איזה שעות, שאם יתעורר משנתו אזי זכור יזכור שהוא עצמו הוא אשר שכב ועתה הוסיף לקום, ויזכור מה היה לו מקודם השינה ויכיר את עצמו. וכן לעתיד כשיחיו המתים יכיר כל אדם את עצמו ויזכור כל הרפתקאות דעדו עליה בחייו והימים אשר שכב, ועתה יראה שהוא עצמו הוסיף עוד לקום ולחיות, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין צא:) אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא מה מחיצה ורפואה באחד אף מיתה וחיים באחד. היינו כמו שהאיש אשר יחלה ויבריא אזי יכיר את עצמו ויזכור כל אשר עבר עליו, כן המתים אשר יעמדו לעתיד יכירו את עצמם. וזה הוא סוד ועמקות גדול להבין זאת איך יהיה כזאת, שהאדם מצדו התייאש לגמרי עד שלא היה לו אף קווי לישועה, אך השי"ת יאמר לעתיד שבאמת לא נפסק הקווי והצפוי מהאדם ונשאר בו תמיד הבלא דגרמי שמזה נתעוררה התחיהעג, וכדכתיב (יחזקאל ל״ז:ג׳-ד׳) בן אדם התחיינה העצמות האלה ואומר ה' אלהים אתה ידעת וגו' ויאמר אלי וגו' הנה אומרים יבשו עצמותינו אבדה תקותנו נגזרנו לנו וגו'. היינו שיחזקאל השיב להשי"ת אתה ידעת, שאם יהיה רצונך לומר שלא אבדה תקותן ולא יבשו עצמותיהן אז תחיינה העצמות האלה, אבל העצמות מצדם הם מתייאשין מתקוה. וכל זה הוא רק לטובת האדם, שהאדם מצדו בוחר בזה שיכיר את עצמו אבל מצד השי"ת אין שום חילוק בין להחיות המת לבין החיים שמשפיע בתמידות לכל חי, שאין שום אגב וטפל אצל השי"ת, אך הכל בהשגחה אחת. וכדאיתא בספרי (פנחס) אשר בידו נפש כל חי אלו החיים ורוח כל בשר איש אלו הנשמות שנתונות באוצר. והוא שרק מצד האדם הוא שמה שתפוס בידו שמירתו מעולה מהדבר שנתון באוצר, שאני בהשי"ת אין שום נפקותא בין מה שנתון בידו לבין מה שנתון באוצר, ואין שום דבר רחוק מהשגחת השי"ת, ממילא אין שום רבותא אצלו מה שיחיה את המתים, מאחר שאין נפש המת מרוחק מהשי"ת יותר מנפש החי רק בהשתוותעד. אכן מצד האדם נראה שנפש המת נעדרה ומרוחקת מאד עד שלא נמצא כלל אף רצון להתפלל על המת שיחיה, ואף המאמין בהשי"ת שעתיד הקב"ה להחיות המתים עכ"ז מתייאש בתפיסת השכל שניתן לו בעוה"ז מלהתפלל על המת שיחיה, מפני שהוא שינוי טבע ועל שינוי טבע לא יעלה באדם רצון להתפלל, כענין שמצינו בש"ס (תענית כד:) אטרוחי קמי שמיא. ובאמת כתיב בתחיית המתים (יחזקאל ל״ו:כ״ב) לא למענכם אני עושה נאם ה' אלהים וגו'. היינו שבאמת אין מקום בתפיסת אדם לזו הישועה, אכן אחר התחיה יאיר השי"ת את הישועה אף בתפיסת אדם, שאז יראה האדם שמעולם לא פסק ממנו כח החיים לגמרי, רק שנשאר בו בתמידות בלי הפסק הבלא דגרמי וקוסטא דחיותא, ולא מת נפש ישראל מעולם, ולא אבד מהם סברם ותקותם מלקוות ולצפות אל השי"ת, רק התפללו תמיד וצעקו אל השי"ת שישלח להם זו הישועה, והיה להם כל הד"ת כמו שהיה להם בחיים, ויזכרו כל הרפתקאות דעדו עלייהו. לא כסדר הגלגולים שנמצא אף בימינו אלה, שנפש אדם מתגלגלת בגלגולא בגוף אחר, אכן שאינו זוכר כלל מצדו אם היה כבר פעם אחת בעולם אם לא, ונחשב הוא כבריה חדשה. ובתחיית המתים יכיר כל אדם את עצמו שכבר חי בעולם עוד קודם זה, ושלא פסק ממנו כח החיים אף כרגעעה:

תוכן העניינים

בית יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה