אור ברסלב

בית יעקב על התורה· רבי יעקב ליינר מאיזביצה

לך לך

נח

סימן א

ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך. נאם ה' לאדוני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך וגו' (תהילים קי). זה הכתוב נדרש במדרש (שוחר טוב תהילים קי) על אברהם אבינו ע"ה. והענין בזה, דהנה אאע"ה המליך את השי"ת על כל העולם כולו ועשאו אדון כל הארץ, והרגיל את שמו יתברך בפי כל, וכדאיתא בש"ס (ברכות ז) לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון. ולזה נקרא גם הוא בשם אדון והקנה לו השי"ת את כל העולם, וכדאיתא בתנחומא (בהר). והוא כענין דאיתא בזוה"ק (בהר קיא:) האי עבד אדון כל הארץ אקרי. כי יסוד המכוון מבריאת עולם היה שיקרא השי"ת בשם מלך אף בעוה"ז, כי השכל שבעוה"ז הוא שאין מלך בלא עם, ובזה שאדם עובד את השי"ת וממליכו על כל עניני עוה"ז בכלל ובפרט בהכרתו שהשי"ת הוא אדון כל המעשים, האיש הזה הוא עבדא דמארי שמיא, ואדון כל הארץ אקריא. מאחר שהוא המקיים את כל העולם, בעשותו רצון השי"ת שברא העוה"ז על זה המכוון. ולזה נקרא אאע"ה בשם אדון, כדכתיב ביה נאם ה' לאדוני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך. היינו בזה, שאאע"ה לא רצה לילך חושך רק באור פני מלך ה', וצמצם את עצמו בכל עניניו, וכדכתיב ביה (לך יב) הלוך ונסוע הנגבה, שלשון נגב מורה על שהיה מנוגב מכל חמדת עוה"זב. וכן מרמז רוח הדרומי ע"ז, שכן אורה יוצאה מרוח דרומי, ולכן זכה להתנשא למעלה להיות תמיד בימין ה' שכן אין שמאל למעלה. ואויביו היו להדום רגליו, שהוציא אור מתוך החושך אף מסטר שמאלא. כי באמת נמצא אור בגניזו אף בסטר שמאלא, וכדאיתא בזוה"ק (שלח קעג:) אומר לצפון תני, לזמנא דאתי יימא קב"ה לצפון בך יהבית כל טיבו וכו'. עמך נדבות ביום חילך. היינו שכל העולם יתרצו ויתנדבו להכנע תחת מדת אאע"ה ועבודותיו, מאחר שדבוק הוא בהשי"ת תמיד. בהדרי קודש. היינו שהוא תיקן כל הפעולות שהיו בדורות הקודמים בשטף זדון וזרם בליעל, והוא הכניסם לקדושה לעבוד בהם עבודת ה' (וכמ"ש לקמן בענין למד). לך טל ילדותך. היינו שהיה בו זריזות יתירה להתרגש מיד לעשות רצון השי"ת, שאף הגוף שלו הסכים לזה בלי שום התנגדות למנעו בטבע עצלות הגוף. מפני שהוא היה בתמידות חם וזריז כמו בילדותו ולא נס לחו, וכדכתיב ביה וישכם אברהם בבוקר וכדאיתא בש"ס (חולין טז.) זריזותא דאברהם קא משמע לןג. וזה הוא מפני שאין למעלה לא עורף ולא עיפוי כדאיתא בש"ס (חגיגה טו.) וכדכתיב בחיות הקודש (יחזקאל א) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתן. ולכן אף שאברהם אבינו היה בעוה"ז שיש בו עורף ועיפוי, שאני האדם הגדול בענקים שזכה להיות מרכבה לשכינת ה', והכניע את כל הגוף תחת שכלו וחכמתו, לזה הרגיש בזריזות כרגע את רצון השי"ת מה דבר ה', ואל אשר היה שמה הרוח ללכת הלך בלי שום מניעהד. וכמו שאנו רואים שכל אברי האדם נכנעים תחת שכלו להרגיש כרגע מחשבות האדם ורצונו, עד שאף אצבעות רגליו היו מרגישים הרצון שבמוח ללכת אל מקום הזה שעולה במחשבתו:

וזה הוא דאיתא במדרש (לך רבה לט) שאברהם אבינו ראה בירה דולקת ואמר תאמר שהבירה בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם. הענין בזה, אחר שראה אאע"ה עצת דור הפלגה בבנותם עיר ומגדל. עיר רומז לאחדות, כדכתיב (תהילים מ״ו:ה׳) נהר פלגיו ישמחו עיר. ומגדל הוא דבר גבוה הנראה למרחוק, והוא שהנקודה האמצעית תהיה כלולה בהם והיא תגן עליהם. וזאת עשו אחר שראו סופן של דור המבול, שמחה ה' את כל היקום מעל פני האדמה מאדם ועד בהמה, ולא נשאר מהם אך נח ובניו, ומהם נבנה העולם עוד הפעם, הבינו מזה, שמבריאת עוה"ז ואילך חפץ השי"ת בקיום העולם ולא בהשחתתה, ואף בשעה שהשי"ת כועס על עולמו, גם אז נמצא בהכלל איש שחפץ בו השי"ת והוא מקיים את העולם, לזה נתייעצו ועשו שלום ביניהם שפה אחת ודברים אחדים להיות אגודה אחת, וממילא יהיה השי"ת כביכול מוכרח לקיימם בעולם, מאחר שנמצא ביניהם איש זה הנבחר בעיני השי"ת שעל ידו יתקיים העולם, וכמו שנתבאר בפ' נח (ענין נב, נג) והפיצם השי"ת משם. ואח"ז נתפלא מאד אאע"ה ואמר מה זאת תאמר שהבירה בלא מנהיג, היינו מהיכן יצמח זאת שיוכלו בני אדם להתאחד אם לא יהיה בזה כוונה לשם שמים, דהנה מה הוא ענין האחדות בזה שיש לאדם הכרה באור השי"ת ומקבל עליו עול מלכות שמים להכיר שה' אחד, וכן לחבירו יש ג"כ זו ההכרה, בזה יתאחדו כולם אגודה אחת כנסיה להשי"ת, מאחר שנמצא בכל אחד כוונה לשם שמים לה' אחד, וכדכתיב (ישעיהו ו׳:ג׳) וקרא זה אל זה ואמר קדוש, ומתרגמינן ומקבלין דין מן דין, ובזה האחדות חפץ השי"ת וטובה היא אל האדם, והוא שאף שבפרטן אינם מבוררים, אכן ביסדם אגודה על הארץ יתחברו ויצטרפו כל הפרטים ונעשים כמו נפש אחת, וכל המדות טובות שנמצאים בכל פרט ופרט מצטרפים לכלל אחד להיותם ברורים ונקיים בכל. שכן כל אחד מברר את חבירו, זה האדם מבורר בזה הפרט וזה מבורר בזה הפרט, וכשיתחברו כנסיה אחת לה' אז אחד מזריח מקדושתו בחבירו וחבירו בו, וממילא אף אם נמצא איזה חסרון בהפרט מ"מ לא יוכל לחול עליהם שום קטרוג, מאחר שהשני משלים את זה החסרון כי הוא מבורר בה, וכמ"ש בפרשת נצביםה. וזה הוא שהציץ עליו בעל הבירה, היינו שהסכים השי"ת על זה, שבאחדות כזה חפץ השי"ת ונקראה בשם כנסיה לשם שמים. כי אם אין שורש כוונתם לשם שמים, אזי מה יועיל הם התחברותם ואגודתם, הלא זה הוא עיקר הפירודו:

והענין בזה, דהנה באמת העוה"ז הוא עלמא דפרודא, וכדאיתא בזוה"ק (בראשית כב) כד מטי לעלמא דפרודא (דאיהו עולם הנבדלים) אמר נעשה אדם. שהאדם הוא מחבר כל הנבראים שהם נפרדים, וכמו שנתבאר הענין בפרשת בראשית ד"ה נעשה אדם (לעיל פרשת בראשית אות לט, מ). שבנין האדם עצמו הוא מכמה כחות הפכיים ונבדלים, בשר ודם, עצמות וגידין, אש, רוח, מים ועפר. ואם לא מוצא פי ה' המאחדם ומחיה אותם, הלא אז יתפרדו כל יסוד ליסודו ובנין האדם היה מתבטל. וכן נמצא בכל פרט נפש אור וחושך, לפי שבריאתו הוא בעוה"ז עלמא דפרודא, ואם לא יקבל עליו עול מלכות השי"ת, שלפניו אין שום חושך כלל רק כחשיכה כאורה לילה כיום יאיר, א"כ איך יוכל להתחבר אור שלו עם החושך שנמצא בחבירו, ופרט האדם עצמו איך יקום מעורב אור בחושך. ולזה מצינו נאמר (חבקוק ב׳:ד׳) הנה עפלה לא ישרה נפשו בו, שנפש עצמו מתקוטטת עמו ואין לו שום נייחא בעוה"ז, ונדרש במדרש תנחומא (תרומה סי' ד) על נבוכדנצרז. אכן אם יקבל האדם עליו אחדותו יתברך, שלפניו כחשיכה כאורה, עי"ז יתאחדו גם בו האור והחושך, מאחר שיש לו הכרה שמקור ושורש הכל הוא ה' אחד. וכן אם יתחברו כנסיה כל אחד יכוון לה' אחד, אזי הם אגודה אחת בלי שום פירוד, וכמו שמצינו בש"ס (פסחים נג:) בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק שניהם לדבר אחד נתכוונו. וזה הוא ענין כריתת ברית שנהגו לפנים לכרות בהמה לשנים ולעבור בין בתריה, לרמז בזה, שבשורש הם אחד, רק נפש הבהמית מבדלת ומסתיר זאת מעיניהם, לזה נראה לפי ראות עין אדם שהם נפרדים, אבל בהסתלק מהם כח הגשמיי אז נראה איך שהם כמו נפש אחד ממש ממקור אחד המה נחצבים מה' אחד בלי שום פירוד. וזה לעומת זה עשה האלהים שאף בקדושה נמצא עיר ומגדל, שכן ירושלים נקרא עיר (תהילים מ״ו:ה׳) נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים, ונקרא מגדל (שיר השירים ד׳:ד׳) כמגדל דויד צוארך, ודור הפלגה רצו ג"כ לעשות דוגמת זה כקוף בפני אדם, וכדאיתא בזוה"ק (נח עד:), וכוונתם היתה שעי"ז ימשכו את השי"ת לרצונם ע"י האחדות שביניהם, וממילא יוכלו אח"כ להתפשט ולעשות כל מה שיחפצו על בטחונם, שכביכול יוכרח השי"ת להסכים על כל פעולתם, וכל כוונתם הטובה לא היתה רק על הלבוש והגוון, כי עומק כוונתם היה שעי"ז יוכלו להתפשט כאות לבם. וכגוונא דבלעם, שעל הגוון מסר רצונו להשי"ת, ואמרתו היתה מהודרת (בלק כב) את אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר, ועומק כוונתו היתה שעי"ז ישיג שפע נבואה מהשי"ת ושיסכים על רצונותיו לקלל עם בחירו, שכן בסוף השיא עצה להחטיאם כאשר רק מצא מקום לזה. וכן הוא מדות העכו"ם, בשעה שירצו לפעול להשיג טובה יתיצבו כמו לבוש על הגוון בתפלה שישפיע להם השי"ת איזה טובה, וכאשר רק השג ישיגוה ירום לבבם לאמר שכחם ועוצם ידם עשה להם חיל (וכמש"נ בפ' נח בפסוק הוא היה גבור ציד אות נא):

וזה הוא פתיחת התנחומא בפרשתנו (לך) ילמדנו רבינו מהו לקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך כו' אסור לקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך אלא יעמוד במקום אחד ויכוון לבו לשמים באימה וביראה ברתת ובזיע ביחוד השם ויקרא שמע ישראל וגו' ה' אחד, כל אחד ואחד בכוונת הלב וכו'. קבלת מלכות שמים כשהוא מהלך היינו, שרק על הגוון הוא ממליך עליו את השי"ת, עד אשר יעבור ויהלך את המעבר וישיג חפץ לבו ואז יתפשט לו בה, וע"ז אמרו שאסור לעשות כן, אכן הקבלת עול מלכות שמים תהיה מעומק הלב בקביעות, בזה יחפוץ השי"ת. ואם יתחברו כנסיה ויעשו אגודה אחת בזו הכוונה להמליך עליהם את ה' אחד, אזי יהיה בזו הכנסיה שלימות גמור בלי שום פירוד, ואף אם יאמר אחד דבר הלכה וחבירו יחלוק עליו ויפסק ההלכה היפך ממנו, עכ"ז מותאמים הם בשורש ושם אין בדבריהם שום התחלקות מאחר שכוונתם אחד. וכדאיתא בש"ס (פסחים נג:) בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק שניהם לדבר אחד נתכוונו ואלו ואלו דברי אלהים חיים. ועל התחברות כזה צופה השי"ת בתמידות להיטיב להם כל הימיםח. ולזה בארץ ישראל, דכתיב בה (מלכים א ט׳:ג׳) והיו עיני ולבי שם כל הימים בתמידות בלי שום פירוד, לזה היו פירות ארץ ישראל בישובה נשפעים בטובת עין מאד, וכמו שנקראת (דניאל יא) ארץ צבי, וכדאיתא ע"ז בש"ס (כתובות קיב). וע"ז מרמז ג"כ ענין הקרבנות, שהקריבו על המזבח כל עניני עוה"ז שיתעלו ויתכללו בשרשם, ונתעלו בהמות ארץ עד השור שבמרכבה, שרבץ על מזבח ה' ארי של אש מן השמים שנתכלל בו השור הגשמיי. והוא מאחר שהעלוהו לשרשו, ובהשורש אין שום חילוק בין שור הגשמיי לבין שור שבמרכבה, כי כל הנקרא בשמו ולכבודו בראה, וכן מתגדל ומתקדש כבודו יתב' מזה כמו מזה בלי שום הבדל (וכש"נ הענין בפ' ויקרא צו), ולזה כל מין שהיה קרב על גבי המזבח היה מברך את מינו בגודל התרבות וכדאיתא בתנחומא (תצוה)ט:

וזה הוא הענין שדור הפלגה נפוצו מעל פני האדמה, מפני שבשורש לא היה בהם שום טובה, וכל החן שלהם לא היה רק על הגוון, ולכן כאשר תם זה החן והלך לו, משם הפיצם ה' והוי חדי קב"ה במפלתן בגין דאתאבידו בזמנייהו ואשתלים חובייהו, ואז הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, וכדכתיב (משלי י״א:י׳) באבוד רשעים רנה, וכדאיתא ע"ז בזוה"ק (נח סא.). שאני אברהם אבינו ע"ה, שהיה דבוק בשורש בתמידות בהשי"ת, ועומק לבו היה מלא רצון השי"ת בלי שום נטיה מצדו, והיה זריז וחם לקיים רצונו יתברך, וכדכתיב ביה (וירא כה) וישכם אברהם בבוקר וכו' וילך כאשר דבר אליו ה', וקראו הקב"ה אברהם אוהבי, ועליו נאמר (תהילים ק״י:ג׳) לך טל ילדותך, שהיה זריז וחם תמיד בעבודת השי"ת כמו בילדותו ולא נס לחו. וזה נקח ממה שהיה דבוק בתמידות בחי עולמים, לזה היה תמיד חם וזריז. וכל דבר שדבוק בחי עולמים לא תתיישן ולא תתעפש לעולם. כי כל ההפסד והקלקול נקח מזה שנעתק הדבר מהנותן וכבריה בפני עצמה תחשב לה, עד שנראה לה שעוצם ידה עתקו גם גברו חיל, ומאז עלול הדבר להפסד וקלקול. אבל הדבר שקשורה ודבוקה תמיד בהשי"ת חמימה היא תמיד כבתחלתה. וכמו שמצינו בלחם הפנים שהיתה מונחת על שלחן ה' תמיד לא נתעפשה מעולם ולא היה בה שום הפסד וקלקול, והיה חם בסילוקו כמו בסידורו, וכדכתיב (שמואל א כ״א:ז׳) לחם חם ביום הלקחו, וכדאיתא בש"ס (חגיגה כו:) שבלחם הפנים הראו חבת ישראל לפני המקום ראו סילוקו כסידורוי. וכן מצינו בגפן של זהב שהיתה במקדש, אף שהיה רק דומם מ"מ הוציא פירותיו בעתו, מפני שהיה עומד לפני ה', וכדאיתא בש"ס (יומא כא) בשעה שבנה שלמה את בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירות בזמנןיא:

וזה הוא ג"כ הענין דאיתא בש"ס (חגיגה כו.) שלחם הפנים שעשו של בית גרמו לא היה מתעפש, מפני שהיו מסיקין מבפנים ואופין בפנים, והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ונתעפש הלחם שעשו, מפני שהיו מסיקין מבחוץ ואופין מבחוץ, לאפות היו יודעין כמו של בית גרמו ולא ידעו לרדות כמותן ונשתברה הלחם שעשו. הענין בזה, דהנה כמו שבפרט כל אדם נמצאים אברים מחולקים, כן אין מעלת אדם דומה לחבירו. באדם נמצא עצמות וגידין, שערות וצפרנים. עצמות וגידין הם קרובין ביותר לגוף האדם והם יסוד ושורש הגוף, לזה אם יעלה על דעת האדם לעשות דבר מה, אזי האבר המיוחד לעשות זו הפעולה ירגיש כרגע לסור למשמעתו, ואף אצבעות רגליו שרחוקים המה מהראש עכ"ז ירגישו כרגע לעשות פעולת השכל שבראש כי הם מיסוד הגוף. ונמצא בו ג"כ שערות וצפרנים שהם כמו מותרות הגוף, והחיים שנמצא בהם מצומצם מאד, עד שאם יתגדלו ביותר יצערוהו עדי יסיר אותם מעליו. וזה הוא הענין שהיו דבוקים בשורש, שכן מתרגמינן על עצמות "גרמין", והוא מלשון עצמיות, שהיו קרובים ביותר לעצמיות רצונו יתב'. וזה מרמז אמרם ז"ל שהיו אופין מבפנים, והוא שהיו ממליכין עליהן את השי"ת מעומק רצון לבם, ואף גם ידעו איך לרדות את הפת, היינו אף אחר שהיתה הטובה בידם היה להם הכרה שלה' הארץ ומלואה, ומצדם אין להם כח לעשות חיל רק ה' אלהים הוא הנותן להם כח לעשות חיל, לכן לחמם לא נתעפשה ולא נשתברה, חם היתה בסילוקה כבסידורה, מפני שקרובים היו אל ה' אחדיב. ואומנין שהובאו מאלכסנדריא של מצרים ידעו לאפות כמותן, היינו בשעה שהיו מקבלין שפעת השי"ת, קודם גמר הקבלה אז המליכו עליהם את המלך ה', שכן אפיה מרמז על התחלת השפע שהשי"ת מתחיל להשפיע. אכן שהיו מסיקין מבחוץ, והוא שכל זה לא היה רק על הגוון מבחוץ. וגם לרדות כמותן לא יכלו, היינו בגמר קבלתם שפעת השי"ת, אז אמרו שיש להם עצמם כח לעשות חיל והשפע מצדם בא להם. וארץ מולדתם היה ארץ מצרים שהיא ההיפך מארץ ישראל. בארץ ישראל כתיב (עקב יא) כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה וגו' למטר השמים תשתה מים. והוא שבארץ מצרים אינם צריכים לטפה של מטר, שנילוס עולה ומשקה, לזה נראה להם שבכחם ועוצם ידם עושים לעצמם חיליג. ולזה האומנין שהובאו משם לאפות לחם הפנים לא הצליח מעשה ידיהם ונשתברה ונתעפשה לחמם, כי עומק לבם רחקה מהשי"ת, והחזירו את של בית גרמו למקומם, שהמליכו לאל מעומק לבם מראשית הקבלה ועד אחריתה לא סר לבם לחשוב לעצמם איזה כח מצדם, לזה לא נתעפשה לחמם ולא נשתברה:

ולזאת ימשך כל אדם להמליך עליו את השי"ת בשלימות ממעמקי הלב מראשית ועד אחרית. וכמו שהתנהג אבינו אברהם שהשתדל בתמידות להיות מהיר וזריז בעבודת השי"ת, כן בילדותו וכן בזקנתו בלי שום חילוק, לא פסק ממנו החשק והרצון לעבוד את ה' הנכבד והנורא. וזה הוא שאמר אליו השי"ת ואעשך לגוי גדול, ודרשו ע"ז בתנחומא (לך) אני עושה אותך בריה חדשה. היינו שיחשב לו כאלו הוא ברא את עצמו. והענין בזה, דהנה דרגא דאאע"ה היה כענין שאמרו בש"ס (ברכות ו:) אגרא דכלא דוחקא, אגרא דפרקא רהטא. והוא שעיקר היקרות בעוה"ז הוא החשק והרצון לעבודת השי"ת ויקר הוא מהפעולה עצמה, ואף כי קטן הוא, וכמו שאמר המלך שלמה (קהלת א׳:א׳-ב׳) הבל הבלים אמר קהלת וגו' אבל זה ההבל מקיים ומעמיד את העולם, וכדאיתא בזוה"ק (ויצא קמו:) האי ספרא אוקים ליה על שבע הבלים ועלמא קאים עלייהו, ועיקר העסק שיש להשי"ת עם הברואים בעוה"ז הוא החשק והרצון וההשתדלות, ואף שיבוא היום שיפתח ה' את אורו הזך ויראה לעין כל שכל הפעולה נעשה מאתו יתברך, ולהבריאה לא היה מצדה שום כח פעולה מבלעדי הש"י. אכן כן דרכו יתברך מדה במדה, כמו שבעוה"ז שהשי"ת הציב גוון שהבחירה ביד האדם למאוס ברע ולפעול הטוב בעיני ה', והאדם ממליך עליו את השי"ת, ואף שנתון בחושך בהסתר העולם הזה, מ"מ מצמצם את עצמו עבור רצונו יתברך ובוחר בטוב ומואס ברע, לכן יתן לו השי"ת מקום אף לעתיד, שיסיר מחיצת ההסתר מעין אדם, ויראה מפורש אז שמעולם לא היה לו מצד עצמו שום כח פעולה. אבל אצל השי"ת אין שום דבר לפי שעה ולא אגב וטפל. לזה מאחר שבעוה"ז הרשות נתונה ביד האדם ויכולת בידו לפעול ההיפך, והוא צמצם את עצמו מעשות מזמת לבו ועשה הטוב בעיני ה' כפעם בפעם, לכן יקרא על שמו אף הפעולה עד עולם שבכחו עשה כל זאתיד. וזה הוא כוונת התנחומא ואשימך אין כתיב רק ואעשך, אני עושה אותך בריה חדשה שיהיה כאלו אתה בראת את עצמך. ולכל זה יבא האדם ע"י החשק והרצון שיהיה לו לעבודת השי"ת, וכדאיתא בירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) מה מקיים ר"א ואת בכורות בקרנו וצאננו מכיון שקבלו עליהם דברים שלא היו מחוייבין עליהן אפילו דברים שהיו מחוייבין עליהן העלה עליהן כאלו מאליהן קבלו עליהם:

וזה הוא דאיתא בש"ס (ע"ז ג.) שלעתיד יבחנו העכו"ם במצות סוכה שיאמר להם השי"ת מצוה קלה יש לי וסוכה שמה וכו'. ויוציא הקב"ה חמה מנרתקה וכו' יבעטו בסוכתם ויצאו. ומקשינן והא אנן נמי פטירי ותרצינן דבעוטי לא מבעטי ישראל. והענין הוא, כי באמת הוא הדין שאף ישראל פטורים מסוכה במקום שמצטערין, אכן ההבדל שבין ישראל לעמים הוא, שלישראל יש להם געגועין ומשתדלים בכל עוז וכל ישעם וחפצם הוא לקיים רצון בוראם, ומה מאד קשה לו יציאתו מן הסוכה מדוע לא יעשה מצות השי"ת אשר צוהו, אבל לבעט בהשי"ת ח"ו לא יעלה על לבם, לכן נחשב להם כאלו קיימו את המצוה בכל פרטותיה, מאחר שמצדו הוא מצטער למה לא יוכל להשלים מצות המלך. ואינהו בעוטי מבעטי בהשי"ת למה זה צויתנו לעשות זה ומדוע לא תתן לנו להשלימה, והוא מפני שמצדם לא ירצו זאת, אכן מצות המלך אין להשיב, כי מי יוכל לדון עם מי שתקיף ממנו, מוכרחים המה לקיים מאמריו, וכשיצטערו ויוכרחו לעזוב סוכתם ולצאת ממנה כל אחד יבעט בסוכתו ויצאטו:

וזה שאמרו (אבות פ"ו) אברהם קנין אחד, והוא שכל ישעו וכל חפצו היה רק להשלים רצון השי"ת ולהמליכו על כל העולם כלו, לכן הקנה לו השי"ת את כל העולם, שזה הוא עיקר המכוון מבריאת עולם ועליו נברא העולםטז, שכן מדתו הוא מדת החסד ועולם חסד יבנה, וכדאיתא בזוה"ק (בראשית ג:) וברבה (בראשית יב) אל תקרי בהבראם אלא באברהם. וכן מים הוא ברזא דחסד וכתיב (בראשית א׳:ב׳) ורוח אלהים מרחפת על פני המים. והוא שעיקר הבריאה היה להרצון והתשוקה שבאדם, לזה אף כי לעתיד יפתח השי"ת ויגלה לן אורו המאיר לעין כל, ויכירו כלם וידעו שמעולם לא היה בהם שום כח פעולה מבלעדו יתברך, עכ"ז לא יתבטל האור שהאירה הבריאה לעצמה בהתגברות ההסתרה שבעוה"ז ועל שמם יקרא שביגיע כפם באו לכל זה. וכדאיתא בזוה"ק (פנחס רמא.) שפנינא חדא וכו' חד שרגא דקיק דליק מניה אתמליא כל עלמא. והוא שמפני גודל הסבלנות שישראל סובלים בעלמא הדין בצמצומם בעניני עוה"ז בכל כחם, ומאירים לעצמם לסור מדרכי חשך וחלקלקות לילך דרך סלולה באור פני מלך ה', לזה אף לעתיד יחשב לישראל שביגיעם קנו כל זה. וזה הוא שאמר הנביא לעתיד (הושע י׳:י״ב) זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, וכמו שדרשו ע"ז בש"ס (סוכה מט:) קצרו לפי חסד שבה. והוא כפי שהיה לו תשוקה ורצון כן יקצור תבואתו ועל חשבונו יחשב לויז, ולזה פותחין באלהי אברהם וחותמין מגן אברהם:

סימן ב

ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך. כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה כן אצוק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך (ישעיהו מ״ד:ג׳). הכתוב הזה מדבר באבינו אברהם ע"ה, שצמאה נפשו תמיד וצפה וקוה ונפשו שוקקה לידע מי הוא אשר ברא כל זאת, והתפלא על הדורות הראשונים שנאבדו ונמחו מן העולם באפס תקוה, תמה על זה, הלא השי"ת ברא את העולם בחסדו וחפץ בהויית עולם, וא"כ מהיכן נקח זאת שימצאו בעולם דעות משובשות כאלה, עד שיגרם להם שיאבדו מן העולם, מי הוא בעל הבירה המנהיג כל זאת. ואז הציץ עליו בעל הבירה, וכדאיתא במדרש לך (רבה לט), התפלא ואמר מי הוא בעל הבירה הציץ עליו בעל הבירה וכו'. והענין שאמרו הציץ עליו ולא אליו. רמזו לנו בזה, שהשי"ת אמר לו שעיקר בריאת העולם היה בשבילו, ועליו יסמוכו שיולד נפש אברהם אבינו בעולם שעל ידו יתגלה כבוד מלכותו בעולם. וזה דייק המדרש עליו, היינו על תכונת יסודו של אברהם, שהוא יעורר הפליאה הזאת בעולם, ועל התעוררות הזה העולם קיים כדי שישאלו הברואים מי ברא אלהיח. וכדאיתא בזוה"ק הקדמה (א:) מי קיימא לשאלה מי ברא אלה (כמו שנתבאר בענינו). וקודם שבא אברהם אבינו ע"ה לעולם הוו עלמין דאתחרבו, וכדאיתא בזוה"ק (הקדמה ג:) תהו היה העולם קודם שנולדו האבות, וכדאיתא ג"כ בזוה"ק (תרומה קטו:) עד לא הוה מתקלא לא הוו משגיחין אפין באפין. והענין בזה כי מתקלא הוא ברזא דיוסף הצדיק מדת יסוד, כח השפע שנשפע מהמוח ברזא דברית, והוא היה מצמצם את עצמו לפלס מעלותיו ולכונן דרכו בדעת וחשבון להכין מימי השובע לימי הרעביט:

והנה הדורות שקדמו לאברהם לא הוי במתקלא, מפני שהיה בהם אור בהתרבות עד שהתפשטו את עצמם בלי מעצור, ונתבטלו בהתרבות האור ולא היה בהם חיים. וכדאיתא בזוה"ק (נשא קמב.) ובספר הלקוטים להאר"י הקדוש (וישלח) על הכתוב ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום וכו' הה"ד וימת וימת דלא אתקיימו ולא אתבסמו דינא בדינא וכו'. וזה היה להם מפני שהיו מקבלים חדרים הפנימיים בלי חדרים החיצונים, לזה לא היה להם דרך איך ליעול, וכדאיתא בש"ס (שבת לא:). ומעלמין דאתחרבו נבנה עולם התיקון. ובא אברהם אבינו בעולם ולא הלך בזה הדרך, וצמצם את עצמו לעבוד את ה' ביראה כל הימים ואזיל דרגא בתר דרגא, מתחלה היה עובד את השי"ת ברזא דחדרים החיצונים, וע"י השיג היקרות מחדרים הפנימיים ולא בטח את עצמו עליהם שהשי"ת יברר אותו, אך גם הוא מצדו בירר את קניניו עד מקום שידו הגיעכ. וזה הוא שאמר אליו הש"י (לך יז) אני הנה בריתי אתך וגו' ואתה את בריתי תשמור, והוא שהשי"ת אמר אליו אמת הוא שמצדי אתה מבורר, אכן עצתך הוא שתשמור גם אתה מצדך את בריתי ותצמצם את עצמך כפי יכלתך, שגם אתה תבין ההתקשרות שיש לך בהשי"ת ולא תבטח ע"ז שבריתי אתךכא. וזה הוא דאיתא בתנחומא (בהר) אל תונו, אמר הקב"ה אף אני מכרתי העולם כלו לאברהם אבינו ולא הוניתי אותו חזר והקנה אותו לי. והוא שהשי"ת מלמדנו בדרך טובים ומיעץ אותנו שלא להשען על התקיפות שמצד השי"ת בלבד, רק לצמצם את עצמו עד המקום שיגיע אדם בכחו לעשות יעשה וישמור מצדו את הברית וההתקשרות, שגם הוא ירגיש ההתקשרות, ובזה יקנה את כל העולם (וכמו שנתבאר בפ' בראשית נח ולקמן ענין ג). ועיין לקמן סוף הפרשה (ענין נז):

סימן ג

ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך. אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא (משלי ט׳:י״ב). איתא ע"ז בזוה"ק (ויצא קסג.) כד יתחכם בר נש באורייתא תועלתא דיליה הוא דהא באורייתא לא יכול לאוספא אפילו אות אחת. ולצת לבדך תשא, דהא אורייתא לא יגרע משבחאה כלום וכו'. והענין בזה הוא כדאיתא במי השלוח, אם חכמת חכמת לך, היינו אם באת על ד"ת חדשים חכמת לך, שכל ההתחדשות הוא רק מצדך, אבל בהד"ת לא הוספת שום חדשות כלל, כי באמת היה אף זה כלול בד"ת רק ממך היה זה גנוז ונעלם עד עתה. וכמו שמצינו שדייקו חכז"ל ודרשו על כל אות ונקודה יתירה שבד"ת, האם יעלה בלבך שהם חידשו זאת ומקודם זה לא היה כלול זאת בד"ת, ובאמת היה כלול זה בד"ת מראש ועד סוף, רק מצד האדם היו עד עתה סתומים וחתומים ממנו ההתחדשות הזה, ועתה בא גם הוא על זה, אבל לא יעלה על הדעת שהוסיפו כלום לד"ת. וכדאיתא (תענית ט, ורבה יתרו כח) שכל נבואה מרומז בתורת משה, להורות בזה שלא נתחדש כלל בד"ת. ולצת לבדך תשא, היינו אם תרצה להביא לך ראיה מד"ת לדבר שאין בו רצון הש"י, לבדך תשא זה הפירוש המעוקם והנלוז, אבל לא יעלה על הדעת שתכניס את זה הפירוש בהד"ת. וכדאיתא בתנחומא (תזריע) לא יגורך רע אין הרע גוררת אותך. כי הד"ת מתנשאים לראש ויעמדו בבהירותם מרחוק ולא יכנס בהם שום פירוש מעוקםכב:

וזה הוא דאיתא ברש"י ז"ל, לך לך להנאתך ולטובתך, היינו שרק לעצמך תוסיף טובה, אבל להשי"ת מצדו אין שום נפקותא בזה ולא יתוסף לו מזה. אל הארץ אשר אראך. היינו כי דור הפלגה ידעו זאת שאין השי"ת רוצה בהשחתת העולם, כי מבריאת עולם ואילך חפץ בהויות עולם, ואף אם אין העולם כדאי, כדאיתא במדרש (בראשית רבה כט) ונח מצא חן, אף נח לא היה כדאי אלא שמצא חן, לזה כאשר המטיר ה' מי המבול על הארץ השאיר את נח ובניו שמהם יבנה העולם כי איננו חפץ בהשחתת כל העולם. וכאשר באו על זה, אז נתיעצו שהם מצדם יעשו שלום ואחדות ביניהם, ובזה יהיה השי"ת מוכרח לשכון ביניהם, מאחר שנמצא ביניהם אף זה האיש שהעולם יבנה על ידו (וכמש"נ בפ' נח ענין נב נג). ויבקשו למצא בקעה המחזקת את כלם, ומצאו בקעה בארץ שנער ששם ננערו מתי מבול, וכדאיתא במדרש נח (רבה לח) התכנסו כל העכו"ם לראות איזה בקעה מחזקת להם ולבסוף מצאו. והענין בזה, דהנה כל העבודות זרות של האומות הם שבמקום שידעו שצריכים להתברר, אכן הם אינם רוצים לצמצם את עצמם להתברר בדעת וחשבון, לכן הם מעמידים לנכח פניהם דחלא ודמות של יראתם שהם יראים ממנה, בכדי שזו הדחלא תשפיע בהם יראה שלא מדעת, ואז יוכלו להתפשט באין מעצור על זה הסמך, ולא יצטרכו עוד לברר ולצמצם את עצמו להאיר כל דבר באור, כי אין רצונם בזה שילכו באור הדעת רק לעשות במחשך מעשיהם, כענין דכתיב (ישעיהו כ״ט:ט״ו) והיה במחשך מעשיהם, שרצונם הוא שהיראה תסבב אותם שלא מדעתכג. וזה מרמז מה שמצאו הבקעה בארץ שנער, שבזה המקום נקבע יראה שלא יחמסו זה את זה, ששם ננערו מתי מבול, כדאיתא במס' שבת (קיג:) ולכן נקבע במקום הזה יראה קבועה שיצמצמו עצמם ושאחד יתן מקום לחברו, וזה המקום יזריח בהם יראה שלא מדעת, והם יוכלו להתפשט בשטף הזדון על זה הסמך. ומשם הפיצם ה', היינו מה הוא חשוב השלום שעשיתם ביניכם, ואף שדבר גדול הוא ששמי נקרא שלום, כדאיתא בש"ס (שבת י:), אבל כל עקר המכוון שלכם הוא שעי"ז תשכחו את שמי, עתה אתרומם ואסלק מכם את שכינתי להמשיך בחזרה אצלי את הרצון השרשי, אז תתפרדו כל פועלי און ואין שלום אמר ה' לרשעים. ומאלו השני דורות הבין אבינו אברהם לדעת עיקר המכוון מרצון השי"ת, שאמת הוא שחפץ השי"ת באחדות ושלום, אך לא כמו שעשו דור הפלגה מעשיהם במחשך בהתפשטות כל אחד את חלקו בלי שום מעצור, וחלק חבירו לא יאיר לו רק שלא מדעת, לא כאלה חלק יעקב, כי הם מצמצמים את עצמם להאיר כל מעשיהם בדעת בכדי שיחול עליהם כבוד שמים, וכל כוונתם בהתחברותם באחדות, שכל אחד ירגיש בדעת שלו אף את חלק חבירו, וכמו שבא במצות ה' (תשא לא) לדעת כי אני ה' מקדשכם, שכ"א יצמצם חלקו אף בשביל חלק חבירו ולעבוד את ה' ביראה לדעת כל אנשי מעשהו באור הדעת שבוכד:

וזה אמר השי"ת לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך, שלא יעשה שום דבר במחשך, רק לראות תמיד בעין שכלו שירגיש אף מחלק חבירו ולצמצם את עצמו בשבילו, ובשלום ואחדות כזה חפץ השי"ת ולא שיביט האדם רק לעצמו. וכמו שנמצא קדושת שבת שקדוש אף בלי קדושת האדם, עם כל זה יש בו גדרים וסייגים שהאדם עצמו ירגיש הקדושה. וכן נמצא קדושת אבות, והאדם יכול לסמוך ולהשען עליהם, וישראל אינם רוצים בזה אך לדעת בעצמם כי ה' מקדשם, וזה הוא אל הארץ אשר אראך. וזה הוא הענין דאיתא במדרש לך (רבה לט) שאברהם התפלא ואמר מי הוא בעל הבירה הציץ עליו בעל הבירה ולא אמרו הציץ אליו, לרמז בזה, שהוא עצמו הוא עיקר המכוין בעולם מה שלא היה מקודם שנברא העולםכה. כי מה שדור המבול והפלגה רצו בהתפשטות זה היה עוד קודם שנברא העולם, בעת שהיה כמוס בעצמותו ית' ואין בזה שום התחדשות, ומאז שהוציא השי"ת את העולם מכח אל הפועל ומהעלם אל הגילוי היה בכדי שהבריאה מצדה תוסיף לחדש בארץ, ולדעת כי ה' מקדשם. ואברהם אבינו בירר זאת לחלקו, להאיר כל דבר בדעת וחשבון וכדכתיב (ישעיהו מ״א:ב׳) מי העיר ממזרח צדק, ומזרח הוא אור, והכתוב הזה נדרש על אברהם אבינו:

וזה הוא הענין דאיתא בזוה"ק (לך פו.) מי העיר ממזרח דא אברהם דלא נטיל אתערותא לגבי קוב"ה אלא ממזרח, בגין דחמא שמשא דנפיק בצפרא מסטרא דמזרח נטיל אתערותא לנפשיה, דאיהו קוב"ה אמר דא הוא מלכא דברא יתי פלח ליה כל ההוא יומא, לרמשא חמא שמשא דאתכניש וסיהרא נהרא אמר דא הוא ודאי דשליט על האי פולחנא דפלחית כל האי יומא דהא אתחשך קמיה ולא נהיר פלח ליה כל האי ליליא, לצפרא חמא דאזלא חשוכא ואתנהיר סטרא דמזרח אמר ודאי כל אלין מכלא אית עלייהו ושליט דאנהיג לון וכו'. הענין בזה, שכאשר ראה שהם מתבטלים זה מפני זה, הבין מזה שהשי"ת לא הסתיר עצמו לגמרי, לזה הציב שני הפכים, שע"י שניהם יכירו שיש גבוה עליהם ומושל בהם ולא יביטו רק אליו. ולזה ג"כ העמיד השי"ת בעולם בכל דבר דכר ונוקבא. וכדכתיב ג"כ (ישעיהו מ׳:כ״ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. אלה היינו כל הפרטים שהציב השי"ת בעולם, ומי הוא אתר דקיימא לשאלה, שיבקש האדם לדעת מי ברא אלהכו. ולזה המכוון ברא השם יתברך כל הפרטים הנקראים אלה, וכדאיתא בהקדמת זוה"ק (א:) (וכמש"נ בפ' בראשית) שהשי"ת חפץ שישאלו הברואים מי הוא הבורא, ולכן ברא הקב"ה דברים הפכיים בעולם. וכמש"נ במי השלוח (ח"א פרשת בראשית בפסוק אעשה לו עזר כנגדו), שהעזר הוא מדבר שכנגדוכז, ולא כמלך בשר ודם שמעמיד דמות דיוקנו שייראו מפני זה הדמות, אכן השי"ת אינו חפץ בזה שיביטו רק על הדמות והגוון, אך להביט אל השורש והפנימיות מהשי"ת. וע"ז מרמז מה שברא השי"ת את השמים שהם בהירים ביותר עד שאין יכולין לקבל אף כגרעין חרדל מעוה"ז, כדאיתא בזוהר הקדוש (ויגש רז.), וברא גם את הארץ הגשמית ונמצא בה הסתרה ביותר, עד שנמצא בה טובות שמשכחים ומטרידים דעת האדם לגמרי כמו יין ושכר וכדומה, ומאלו השנים ניכר שנמצא בורא שברא את כל אלה, ומושל בשמים ובארץ וגבוה הוא מעל אלה השנים. כי אם לא היה בעולם רק שמים בלבד, היה במשמע שעיקר המכוון מבריאת העולם הוא שיהיה רק בהירות לבד, לזה ברא השי"ת גם את הארץ הגשמיי, שנמצא בה טובות שמשכחים ומסתירים את האור מהאדם, ומהיכן יש להם הויה לאלו הטובות בעולם, לא זו אף זו שיוצא לנו מאלו הטובות קדושות גדולות ויקרותכח, כדאיתא בש"ס (ברכות לה.) אין אומרים שירה אלא על היין, וכן נמצא בארץ מקום מקדשנו שמשם כל הקדושות יוצאות, משמע מזה שנמצא ה' אחד שגבוה עליהם וברא את כל אלה, ובכל פרטי הבריאה נמצא שורש ופנימיות קדושה, והאדם יבין לאשורו, שכל ההסתכלות יהיה רק לשורש ופנימיות הדברים, לא רק על הגוון והלבושכט. וזה הוא כוונת המדרש לך (רבה לט) הציץ עליו בעל הבירה ולא אמרו הציץ אליו, לרמז שהשי"ת הציץ והראה על אברהם עצמו, שהוא הוא המכוון והפנימיות מבריאת העולם, שכל עיקר המכוון היה שהאדם יביט לפנימיות ושורש כל דבר להכיר שהעולם אין מתנהג בדרך טבע עולם כמנהגו, אך השי"ת הוא העושה כל. וזה הוא דכתיב (ישעיהו מ״ד:ו׳) כה אמר ה' אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים, היינו מי שהוא מבלעדי, ואומר לנפשו שבכחו ועוצם ידו עשה לעצמו חיל, לזה האדם שהוא מבלעדי, אין אלהים, היינו שאין לו באמת שום כח. שאני האדם שמכיר זאת מהשי"ת באה לו הברכה, ומצד עצמו אין לו שום כח, עליו אומר הכתוב (תהילים פ״ב:ו׳) אני אמרתי אלהים אתם, ומכלל הן אתה שומע לאו:

סימן ד

ויאמר ה' אל אברם לך לך וכו'. ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מ״ט:ג׳). הענין בזה, דהנה השי"ת מתפאר לנגד ישראל שאין בהם הבהירות של השי"ת ומתפאר עם ישראל לנגד העכו"ם שאין כמוהם בעולם, שאין לשום אומה הבהירות שנמצא בישראל. ולזה ברא את העכו"ם בעולם, בכדי שיהיה לישראל נגד מי להתפאר, כי הם מתפשטים בשטף זדון, וישראל אף שהם מוגלים בין האומות מ"מ אין למדין ממעשיהם, בזה מתפאר השי"ת עם עמו ישראל נגד האומות ואומר ראו תפארת בריה שבראתי בעולמי. והנה עי"ז שישראל גולים מארצם ומפוזרים בין האומות, מקום ארץ התגברות ההסתרות ארץ העמים, לכן יצרך להם יותר קדושה מהימים שהיו יושבין על אדמתן ארץ שה' דורש אותה תמיד. כי אם לא היו מוכרחים להתגברות קדושה, אזי לא היה הש"י משפיע להם קדושה עצומה ביותר, כי בחנם, במקום שאין צורך לאדם לקדושה אך כאגב וטפל, לא ישפיע לו השי"ת, וכדאיתא במס' ביצה (כה:) מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין, וכדכתיב (ישעיהו מ״ד:ג׳) כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה כן יצוק רוחי על זרעך וגו', שרק אם האדם צמא ותאב לישועת ה', וקדושת השי"ת חסר לו לגוף החיים, לזה האדם ישפיע השי"ת קדושתו כפי אשר יצרך לו. וזה הוא הענין באאע"ה כאשר ירד מצרימה, שהוא מקום חשך תורף הטומאה, עד שאין בכח קדושת מלאך ושרף לכנוס שמה, כדאיתא במדרש הנעלם (וירא קיז.)ל, ונתיירא מאד לכנוס שמה גם הוא בכח העבודה והקדושה שהיה בו בארץ ישראל, שאין בה די סיפוק להאיר ההסתר שנמצא בארץ מצרים, מאחר שבארץ ישראל אין התגברות ההסתר כ"כ, לזה אין התגברות הקדושה ג"כ כל כך, מאחר שאין האדם מוכרח לה, לכן בנה מזבח לה' ויקרא בשם ה', שיסייעו לעמוד בגודל ההסתר, מפני שלא הרגיש עוז בנפשו שיוכל להתגבר שם בהקדושה שקנה לעצמו בארץ ישראל. וכאשר בא מצרימה, הרגיש עוז בעצמו בעומק לבו שיהיה לו כח להתגבר שמה בכח הקדושה שכבר נמצא בו, והוא שהשי"ת התפשט והרחיב את זו הקדושה עצמה, שמקודם נראה לו שאין די בה לכנוס לארץ מצרים, ועתה נתרחבה ונתאזרה בו. והוא, כי קודם שהיתה הכרחי לו קדושה גדולה מזו, לא נשפע לו שפעת ברכה בזו הקדושה שתהיה אצלו כמותר כי למה הוא לו. אכן בירידתו מצרימה מגור מסביב מלכנוס בה, והיה צמא לישועת ה', אז העיר השי"ת הקדושה שבעומק לבו והתפשטה והרחיבה בעוז, אז ראה וגם חקרה שיוכל לעמוד בה אף שם. וכן דרכו ית' מעולם, שכפי שיצרך לאדם קדושה נגד הדבר רשות שמכניס את עצמו בה, כן ישפיע לו, ואם יצרך ליותר קדושה, אזי יעיר השי"ת את זו הקדושה עצמה שנמצא מכבר בעומק לבו, ותתפשט ותתרחב עד שהאדם עצמו יבין שזו היא הקדושה עצמה שהיתה בו מקודם, אכן בעת שלא היה מוכרח ליותר קדושה אזי ישנה בו, ובעת שיצרך לו יותר קדושה אזי תתעורר עד בלי דילא:

וזה הוא הענין שאנו מתפללין בכל יום (ברכות השחר), ואל תביאנו לא לידי נסיון ולא לידי בזיון, והוא שאף שכל עיקר התנשאות האדם בא לו על ידי נסיון, ולמה יתפלל שלא יבא לידי נסיון, אכן מפני שאינו מרגיש עוז בנפשו קודם הנסיון, שיספיק לו הקדושה שנמצא בו להתגבר בה בנסיון, לכן מתפלל לפני השי"ת שלא יביאנו לידי נסיון פן מה יעשה באחריתו. אכן השי"ת הוא יודע עד היכן מגיע כח הקדושה שנמצא בלב האדם, לכן מנסה אותו בנסיון ברצותו ית' לנשאות את האדם, ומעורר את הקדושה שבו ומרחיבה ומתפשטה, מפני שאז האדם צמא לישועת ה', שיתגבר כח הקדושה יותר בכדי שיוכל לעמוד בנסיון. לזה מתפללין ולא לידי בזיון, שהשי"ת יעזרו שלא יתבזה ויגמור בעדו לטוב שיוכל לעמוד בהנסיון, ואז מעורר השי"ת הקדושה שנמצא בו מכבר, אזי מבין האדם עצמו שיוכל לעמוד בנסיון בזו הקדושה עצמה. אכן קודם שהיה מוכרח ליותר קדושה היה נעלם ממנו גודל הקדושה, ועתה כאשר נצרך לו נתגלה לו זאת, שבזו הקדושה עצמה יוכל להתגבר ולעמוד בנסיוןלב. ולכן כשעלה ברצונו ית' לנשאות את אבינו אברהם, שיכירו וידעו כל אדם גודל יקרות הקדושה שנמצא בעומק לבו, אזי, ויאמר ה' אל אברם לך לך, טלטל עצמך ממקום למקום עד שירד מצרימה מקום תורף הטומאה, ונתיירא מלכנוס שמה, מפני שעוד לא הרגיש עוז בקדושת נפשו שיוכל לעמדו בנסיון, ויבן מזבח ויקרא אברם בשם ה', שיסייע לו לבל יחטיא מטרת רצון השי"ת, ואז הושיעו השי"ת כשנכנס למצרים, והתעורר הקדושה הצפונה והגנוזה בעומק לבו, אז ראה חסדי השי"ת, שבאמת עוד קודם שהכניסו השי"ת לנסיון היה בו כח קדושה לעמוד בנסיונו, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו שיעשו יותר מכפי כחן, כי זה לעומת זה עשה האלהים, כפי כח קדושה שנמצא באדם כן מכניסו בנסיון. אכן האדם מצדו קודם הנסיון אינו מרגיש גודל הקדושה שגנוזה בו ונעלמה היא ממנו. אמנם השי"ת היודע תעלומות סתרי כל חי וצופה לטובת האדם, מכניסו בנסיון שיתנשא על ידו, כי עי"ז מתעוררת הקדושה ויוצאה מכח אל הפועל, וזה הוא חלק האדם שיחשב על שמו שביגיעו קנה לו קדושתו הזאת:

סימן ה

ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו (ישעיהו מ״א:ב׳). איתא על זה בזוה"ק (לך פו.) מי העיר ממזרח דא אברהם וכו'. הענין בזה הוא דהנה החילוק שבין ישראל לעכו"ם הוא כדכתיב (תהילים קל״ה:ט״ז) פה להם ולא ידברו וגו' שזה מדבר בממונים שלהם שמשפיעים להם טובה השפעה מרובה בבת אחת שלא בהדרגה, למעלה מתפיסתם, שלא בטובת עין, מפני שאין בהם רצון שיהיה להם חלק בההשפעה, ולזה נדמה להאומה שתחת ידם שבכחם ועוצם ידם עשו להם חיל, ואין יכולים לראות מי הוא המשפיע להם, ובדעתם שהם לקחו לעצמם ההשפעה, לכן אין להם שום חלק בההשפעה. וזה שסידר האר"י ז"ל בכוונת התפלה (פרי עץ חיים שער הקריאת שמע פ"א – שער הכוונות ענין ברכת יוצר) יוצר משרתים ואשר משרתיו ר"ת מום. וביאור הענין, שאין ביכלתם להאיר למה שתחת הנהגתם שילכו באורלג. שאני לישראל, חלק ה' ועמו, משפיע להם השי"ת בהדרגה בטובת עין, ויש להם הכרה שהשי"ת הוא הנותן להם כח לעשות חיל, ואין להם שום כח מצדם בהשפעת ה', לכן יש להם ג"כ חלק בההשפעה. ומה הוא חלקם, התפלה שמתפללים להשי"ת שישפיע להם די מחסורם, ומכירים שהם בעלי חסרון ורק השי"ת הוא השלם בכל השלמות, ובכחו למלאות ולהשלים חסרונם, ולזה יש גם להם חלק בהשפעת ה'לד. וזה הוא הענין דאיתא בש"ס (ברכות נח.) הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, והרואה חכמי עכו"ם אומר ברוך שנתן מחכמתו. והוא שישראל שהם חלק ה' ונחלתו כדכתיב (האזינו לב) כי חלק ה' עמו, לכן הוא אומר בהם ברוך שחלק, שהם חלק מחלקו ית'. ובעכו"ם הוא אומר ברוך שנתן, והוא, שכפי שעלה ברצונו ית' שיתן להם נתן להם לגמרי עד שלא יצטרכו לבא לפניו עוד, ולזה כל שעה ושעה מתמעט הכח שבידם, מאחר שאין להם שום השפעה מחדש, עד שנכלה ונשאר שמם וריק. וכענין דאיתא בזוה"ק (וישלח קע.)לה. שאני לישראל משפיע הש"י על יד על יד כפי שיוכלו שאת, בכדי שיכירו וידעו מי הוא הנותן להם חיל וכח, ובכל שעה ורגע באים מחדש אל פני האדון ה' אלהי ישראל שישפיע להם השפעה חדשה, והיה טרם יקראו וה' יענה, וזו ההשפעה עומדת לעדי עד ואף להם יחשב חלק וקנין בזה, וכדכתיב בהו, כי חלק ה' עמו, מפני שהשי"ת משפיע להם בטובת עין מאד שיחשב להם שביגיע כפיהם, היינו בתפלתם קנו זאתלו. וזה הוא הענין דאיתא בש"ס (שבת קיט:) כל האומר ויכולו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, והוא כי עיקר בריאת העולם היה שיכירו הברואים מלכותו ואחדותו ית' ולהמליכו על כל, ולולא זאת לא יתקיימו שמים וארץ, נמצא שהאדם שיש לו זו ההכרה, הוא גומר ומשלים בריאת העולם, היינו כבוד שמים. ואאע"ה היה הראשון שהמציא בעוה"ז לקרוא כולם בשם ה', ואת פועל ה' יביטו ומעשה ידיו יראו, להכיר מלכותו בארץ ולהמליכהו על כל עניני העולם, וידעו שמאת השי"ת נשפעו להם, וצאצאי מעיו בעקבותיו ילכו וכל הציפוי והקווי שלהם הוא רק זאתלז:

צדק יקראהו לרגלו. הענין בזה, כדאיתא בש"ס (שבת קנו:) מאי דעתך דקאי צדק במערב מהדרנא ומוקמינא ליה במזרח. הענין בזה, כי התנהגות העוה"ז והשפעת השי"ת בעוה"ז הוא ברזא דצדק, היינו ע"י החוקים הטובים שמוטבעים באדם והרגלו בהם חק ולא יעבור שלא מדעת. כי מלדעת כי אני ה' מקדשכם, זאת יצפין השי"ת לישרים לעתיד, ואז יתגלה ויפתח השי"ת שכרו ופעולתו לשלם לאדם כפעלו שעבדו בלבב שלם לדעת. אבל בעוה"ז הם כל השפעות טובה רק מד"ת שאדם מורגל בהם ומוטבעים בו שלא מדעת ואינו מרגיש בהם, וכדאיתא בש"ס ביצה (טז.) מאי משמע דהאי חוק לישנא דמזונא הוא שנאמר ואכלו את חקם. וחוק הוא שהדבר נחקק ונטבע בלב האדם שלא מדעת, וזהו נקרא צדק, שהוא ברזא דמלכות שמים, כדאיתא בהקדמת תקונים (דף יז.) צדק מלכותא קדישא, ובזוה"ק (נשא קמח.) כתרא עשיראה הוא ואתקרי צדק, ומדה זו נקרא בזוה"ק (משפטים צה.) עולמתא שפירתא דלית לה עיניין (וכמש"נ הענין במקומו)לח. וכדאיתא בש"ס (ברכות נא.) עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה כו' ונותן עיניו בו. כוס מורה על מלכות שמים דלית ליה עיינין, וצריך האדם להמשיך לה עיינין בעבודתו אשר יעבודלט. כי כל עבודת האדם הוא להעלות כל הדברים אל הראיה והדעת לדעת את ה' המקדשם, והנהגת עוה"ז הוא רק במדת צדק דלית לה עיינין כן בהטובה וכן בההיפוך, שאין הקב"ה מעניש את האדם אלא אם הוא מורגל ומושרש בהרע ח"ו. וראה אאע"ה את מדת הצדק במערב, שכל השפעת טובה שנשפע מאת ה' בעוה"ז שהוא ברזא דצדק הוא במערב ולא במזרח, שהוא מדת אברהם אבינו ע"ה להזריח לעין כל ולדעת כי אני ה' מקדשכםמ, ומזו המדה אין שום הולדה בעוה"ז, כי זאת יצפין השי"ת לעתיד מה שאדם מכריח את עצמו בראשיתו לד"ת, אז יפתח השי"ת ויגלה לו שכר פעולת האדם מצדו. אבל בעוה"ז הוא כל השפעת טובה מהד"ת שאדם מורגל בהם וקבועים בו ועושה אותם בלי שום הכרח. לכן אאע"ה שחלקו בקדש היה לדעת כי אני ה' מקדשכם, וכדכתיב ביה אל הארץ אשר אראך, היה רואה באצטגנינות שלו שלא יוליד בעוה"ז, שממדתו לא יוכל להיות שום הולדה בעוה"ז רק הכל מתוקן לעתיד לבא. ואמר לו השי"ת מאי דעתך דקאי צדק במערב מהדרנא ומוקמינא ליה במזרח, שהוא ממדתך, אף שאין מזה שום הולדה בעוה"ז, אבל בכח השי"ת ליתן אף שם מדת הצדק שהוא חוקים ופעולות טובים שלא מדעת האדם, וממילא יוכל להיות הולדה אף בעוה"ז, שיכניס מדת מלכות שמים במזרח, היינו באור הדעת, ויתרבה כבוד שמים מתוך הכרת כבוד השי"ת בדעת, וזה הוא הולדת אברהם אבינו:

סימן ו

ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. בתנחומא איתא (לך) א"ר חנינא בא וראה חיבתו של אברהם אבינו לפני בוראו, שבן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי ע' שבעים ק' מאה ב' שנים הרי מאה ושבעים ושנים, וכל ימיו של אברהם קע"ה, הא למדת שבן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו. הענין בזה שאאע"ה בירר את עצמו שמעולם לא היה עובד לשמש וירח בתורת אלוהות, ואף שאמרו עליו במדרש ובזוה"ק (לך פו.) שמתחילה היה עובד לשמש וירח אבל לא בתורת אלוהות. והוא דהנה כח ממשלת השמש והירח הוא ע"י קילוסם ושבחם את השי"ת, בזה מזריחים תוקף אורם בעולם ומושלים בקרב הארץ, והולכים סביבות ההיקף. שכן מצינו, שבעת שדוממין מלומר שירה אזי אינם מהלכים בקרב הארץ, כדכתיב (יהושע י׳:י״ב) שמש בגבעון דום, ודרשו בתנחומא (אחרי) דום מלומר שירה. והוא כאשר רצה יהושע להעמיד החמה במקומה ולא תסבב היקף העולם אז הדמימה מלומר שירה ושבח לה', וממילא לא היה בה כח להלך ולסבבמא. וכן כל צבאי מעלה ממשלתם הוא רק בזה שמשבחים ומפארים ליוצרם על שם כבוד מלכותו. וזה הוא הענין דאיתא במדרש (בראשית פרשה י) ובזוה"ק (תרומה קעא:) אין לך כל עשב בארץ שאין לו מזל ברקיע שמכה בו ואומר לו גדל, והוא שע"י כח קדושת השיר שהמזל מפאר להשי"ת, נשפע בהעשב השפעת השי"ת, וצומח ומתגדל ומתרומם למעלה מהארץ ברצותו להתכלל בהשיר ושבחה שמזלו משבח להשי"ת, שגם העשב חפץ להלל להשי"ת ועי"ז הולך וגדל. ומי שמשיג עצם השיר שהשמש משבחת להשי"ת, האדם הזה לא יחשוב כלל אור השמש לעיקר, כי יודע הוא ששורש כל הוא השירה והשבח שהוא כח משפעת השי"ת. וכן מה שאאע"ה היה עובד להשמש בימי הקטנות, לא היה עובד לאור השמש, אכן להשירה שהשיג איך שהשמש משבחת להשי"ת שהוא כח מהשי"ת, לזה היה עובד. וזה הוא דאיתא בזוה"ק (בלק רא) מזמור שירו לה' שיר חדש וגו' הושיעה לו ימינו הושיעה לו למאן להאי מזמור וכו' ובזוה"ק (חיי קכג.) הכא אית לאסתכלא דכל מה דברא קב"ה בעלמא כלהו אמרי תשבחן וכו' וכי תימא דאינהו מגרמייהו אמרו שירתא דא הכא הוא ודאי דרזא עילאה הוא אבל הני ארונא הוה על גבייהו וכו' כיון דאתנטל ארונא הוו געאן כאורח שאר פרות דעלמאמב. וזהו הוא ג"כ הענין שתיקנו בנוסח כל הברכות לומר ברוך אתה, כי מצד האדם איך יתכן לומר למלך מלכי המלכים לשון נוכח, הלא השי"ת נסתר ונעלם מעין כל חי ולא נראה בו כל תמונה, אכן החלק אלוה ממעל שנמצא באדם זה הכח אומר ברוך אתה לנכח השי"ת. וחייו אשר חי היו קע"ה שנים. לע"ה שנים הראשונים היה לו מאמר הראשון מהשי"ת. ואחר שהגיע למאה שנים הוליד בן שזה הוא עיקר השלימות, כענין דאיתא בזוה"ק (בראשית לב:) מיא אעדיאו ואולידו חשוכא. ובע"ה שנים האחרונים בירר את עצמו על ע"ה שניו הראשונים שהם כולם לה'. ומה שאמרו שבן שלש שנים היה בשעה שהתחיל להכיר את בוראו כי בשתי שנים הראשונים שהם ימי יניקה אז האדם דבוק עוד בעולם שבא ממנו:

סימן ז

ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו וגו' (ישעיהו מ״א:ב׳). בזוה"ק (לך פו.) מי העיר ממזרח דא אברהם דלא נטיל אתערותא לגבי קב"ה אלא ממזרח בגין דחמא שמשא דנפיק בצפרא מסטרא דמזרח כו' פלח ליה כל ההוא יומא לרמשא חמא שמשא דאתכניש וסיהרא נהרא כו' פלח ליה כל ההוא ליליא. לצפרא חמא דאזלא חשוכא ואתנהיר סטרא דמזרח אמר ודאי כל אלין מלכא אית עלייהו ושליט דאנהיג לון כו'. והוא שכאשר ראה אאע"ה שזרח השמש ובא השמש וירח הגיה אורו, ובבוקר זרחה עוד השמש ושקע אור הלבנה, אז הבין שנמצא גבוה עליהם ומושל על כולם, כי אין הגדול נדחה מפני קטן ממנו, והם נדחין זה מפני זה. והענין שהיה עובד לשמש וירח, כי ירח מרמז על כל התשוקות שבעולם, ואם ילך האדם אחר חמדת לבבו וישען שמאחר שהשי"ת ברא אלו התשוקות באדם משמע מזה שחפץ השי"ת בזאת, זה הוא כסיל בחושך הולך ובקל יוכל לטעות. ושמש מורה על אור, שאדם מפלס מעגלותיו בחשבון ודעת בכל הספקות לדעת במה חפץ השי"ת, וכנראה שהאדם הזה הולך לבטח דרכו, אבל אין עוד בזה כל השלימות, שכן אנו רואין שדור המבול שהלכו אחר תאותם בלי מעצור על סמיכתם שזה הוא רצון השי"ת, נשטפו ונמחה זכרם מן העולם. ואחריהם היה דור הפלגה שהלכו בדעת ועשו שלום ביניהם, שבזו המדה חפץ השי"ת באמת, אבל גם בזה לא כוונו לרצון השי"ת, שבזה השלום שעשו ביניהם אגודה אחת לא היה כבוד שמים (וכמש"נ בפ' נח אות נב, נג. ובפרשתנו אות א). ואף שברא השי"ת אותן המאורות שיתנהג אדם על פיהם, וכדכתיב (בראשית א׳:י״ח) ולמשול ביום ובלילה, וכמו שאנו אומרים (בתפלת שבת) כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל. אכן השי"ת חפץ בעבודת האדם אשר יעבוד, לכן אין שלימות בזה העולם, והשאיר השי"ת בכל המדות שבעולם מקום שיוכלו לטעות, ובזה המקום צריך אדם להתפלל להשי"ת ולעבדו ויעורר אף את כחות הגוףמג. וזה הוא שאמר הכתוב (שיר השירים ז׳:ב׳) מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב ודרשו על זה בש"ס (חגיגה ג) בת בתו של אברהם שנקרא נדיב שנאמר (תהילים מ״ז:י׳) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם, והוא היה הראשון שהתעורר לגבי קב"ה ונטל אתערותא מסטר מזרחמד. וזה הוא דאיתא בש"ס (שבת קנו) אמר ליה מאי דעתך דקאי צדק במערב מהדרנא ליה ומוקמינא ליה במזרח, ואז תוכל להוליד. והענין בזה, דהנה אאע"ה ראה את הצדקות ומעשה הטוב והשפעת השי"ת ברוח מערבי, שמורה על חושך וצמצום, שכל אחד מתיירא להשפיע לזולתו. ואף דאיתא במדרש (בראשית רבה ח) שצדק אמר יברא, אבל אינו חפץ להוציא הדבר לגמרי מתחת ידו, שמתיירא פן יצמח מזה מה שהוא לא לרצון השי"ת. ואמר לו השי"ת מהדרנא ומוקמינא ליה במזרח, שמשם אורה יוצאה והוא בוקר דאברהם. כי לילה מורה על פירוד, שכן איתא במדרש (רבה ויקרא א) שבלילה הברואים נפרדים זה מזה ואין בהם אחדות, ובוקר דאברהם מורה שאז הוא וקרא זה אל זה ומקבלין דין מן דין, שהברואים מתיחדים ומשפיעים זה לזה, אורו ית' זורח על כנפות הארץ, ואז אין לאדם לפחוד פן יצמח מזה ההיפך מרצון השי"ת, רק יעשה בתמימות ויכוון לטוב כפי השגתו, ואז ישען בה' אלהיו שעושה הטוב בעיני ה', ולא יצמח מזה ההיפך מרצון השי"ת. ולזה נקרא בזוה"ק (יתרו פא.) בוקר דאברהם שהוא היה הראשון שהזריח לו האור הזה:

סימן ח

ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו וגו' (ישעיהו מ״א:ב׳). איתא ע"ז בזוה"ק (לך פו.) מי העיר ממזרח דא אברהם דלא נטיל אתערותא לגבי קב"ה אלא ממזרח בגין דחמא שמשא דנפיק בצפרא מסטרא דמזרח וכו' פלח ליה כל ההוא יומא. ורמשא חמא שמשא דאתכניש וסיהרא נהרא וכו' פלח ליה כל ההוא ליליא. לצפרא חמא דאזלא חשוכא ואתנהיר סטרא דמזרח אמר ודאי כל אלין מלכא אית עלייהו ושליט דאנהיג לון וכו'. והענין בזה, דהנה כח ממשלה שנמצא בשמש וירח הוא כמו שאנו אומרים (בתפלת שבת) כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל, ובפנימיות הם מרמזים על חכמה ובינה. ומתחלה היה נראה לו לאברהם אבינו ע"ה שטוב לו לאדם להתנהג כפי חכמתו שתאיר בפניו, ואח"ז ראה שלפעמים נסתרה החכמה מעין האדם, ואז הוא נמשך רק אחר רצון הלב מדת בינה, שאין הדעת מאיר בו בעידן עשותו מעשהו, רק אחר הפעולה רואה הוא שהשי"ת גמר עליו לטוב כל מה שפעל ועשה. כמו שאמר החכם מכל אדם (משלי ל׳:א׳-ב׳) כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי וגו' ודעת קדושים אדע. ולא בינת אדם לי, מורה על פעולה שהיא לגמרי למעלה מתפיסתו, כי בינת אדם מרמז שיש לו עוד שייכות לחכמה, שיש לו עוד כח בחירה, וכדאיתא בזוה"ק (פנחס רכט.) חכמה לא אשתמודע אלא מגו בינה, שכח הבחירה הוא רק בחכמה, ובינה מורה שאין בה שום כח בחירה. וכדאיתא באדרא זוטא (האזינו רצ.) חכמה ובינה בחד מתקלא אתקלא דכר ונוקבא. ועל בחי' נוקבא איתא בזוה"ק (אחרי סה) ובגין דקרינן לה אם נוקבא דינין מינה מתערין, שמדת בינה היא מאירה בלתי אחר ההסתר, כדאיתא (מגילה יב) מדאמר בינותי מכלל דטעה, ואומר לא בינת אדם לי, אף בפעולה כזו שאין לי שום תפיסה בשעת עשיה, אכן אחר זה, ודעת קדושים אדע, שנראה שהפעולה היתה טובה מראש ועד סוף, לכן היה נראה לו לאברהם שעיקר הוא הבינה. כי שמש מרמז על ספירת בינה, כדאיתא בזוה"ק (משפטים קטו:) שמקור קבלת השמש הוא מבינה והירח מקבלת מחכמהמה. וכשראה אאע"ה אח"כ ששוב האיר לו החכמה, הבין מזה שנמצא בורא בעולם שברא כל אלה ומושל בהם, ולזה ברא השי"ת הכל בשיתוף. חמה ולבנה. יום ולילה. זכר ונקבה. מים עליונים ומים תחתונים. ולוין זה מזה כדאיתא בתנחומא (משפטים) ובזוה"ק מדרש הנעלם (תולדות קלו). ונשמע מזה שה' הוא אלהים אין עוד מלבדו, שאם יעלה ח"ו על דעת האדם ששתי רשויות הם א"כ איך יכולים לכנוס אחד בגבול חבירו. וכמו שמצינו בש"ס (סנהדרין לט.) היכי שביק ליה לאעבורי מיא בארעיה, ומהיכן נקח שיכנס אחד בגבול חבירו, משמע מזה שהשי"ת הוא אשר ברא כל אלה ומנהיגם כרצונו. וכעין דאיתא במדרש (נח רבה צא) אם ראית זכר רץ אחר נקבה קבלהו. ואם תראה נקבה רצה אחר הזכר אל תקבלהו. היינו אם תראה שיש לזכר התגברות על הנוקבא קבלהו, שכן הציב השי"ת בעולם. ואם תראה נקבה רצה אחר הזכר אל תקבלהו, מפני שזה הוא ההיפך מחוק הדרך ארץ שהציב השי"ת בעולם שהזכר ימשול על הנקבה:

והנה רואין אנו לפעמים, שאף אם יתגבר כח הנוקבא על כח הדכר יצמח אף מזה הולדה יקרה, וכמו מלכות בית דוד, שנראה שכל ההשתלשלות שלהם היה באורח יבוםמו. וכן לפעמים נמשכים מים עליונים אחר מים התחתונים, כי גם מהם ניכר שבחו יתברך, וכדכתיב (תהילים צ״ג:ד׳) מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה', וכדאיתא במדרש (בראשית רבה ה) שהמים מקלסין להשי"ת ואומרים אדיר במרום ה'מז. ומכל זה ניכר מלכות השי"ת בעולם שהוא ברא כל ומושל על כל. וזה הוא רצון השי"ת שחפץ בבריאת העולם ויצר בו את האדם שירצה לידע מי ברא אלה. ומי שהוא נקי אגב אמו יש לו דעה זו. והנה באמת הוא מלכות בית דוד באורח מישור ורק לפי הראות נראה שהשתלשלותן הוא באורח יבום, כדאיתא בזוה"ק (משפטים ק"ג ק"ד) חד רב ועילאה דהוה בעלמא וגזעא ושרשא דקשוט ואיהו עובד אבי ישי אבי דוד וכו' האיך נפיק שרשא דקשוט מגו אתר דא וכו'. ושם (קד.) יהודה אתה יודוך יהודה אבא קדמאה ואבא תנינא ולא הוה ביה חליפין לעלמין, וכל הענין שםמח. וזה הוא דאיתא בזוה"ק (לך עח.) עוד אשגח ותקיל וצריף למיקם על ברירא דמלה ההוא אתר ולא הוה ידע וכו' כד מטא לההוא אתר חמא תקיפו דעמיקין ולא יכיל למיקם ביה כיון דחמא קב"ה אתערותא דיליה ותיאובתא דיליה מיד אתגלי עליה ואמר לך לך כו' וממולדתך מההוא חכמה דאת משגח ותקיל תולדתא דילך וכו' אל הארץ אשר אראך, אראך מה דלא יכילת למיקם עליה ולא יכילת למינדע חילא דההוא ארעא דאיהו עמיק וסתים:

הענין בזה, כאשר ראה אאע"ה ההשתלשלות ממלכי בית דוד שיצמחו בזה הארץ, שנראה שתולדתם הוא באורח יבום, ולא היה יכול להשיג העומק שלהם, עד עת מלחמת המלכים שהלך להציל את לוט, אז הבין שאבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, והאיר לו השי"ת שכוונת הליכתו להציל את לוט, היתה רק להציל השתי פרידות טובות נעמה העמונית ורות המואביה (וכמש"נ במי השלוח ח"א פרשה זו ד"ה לך)מט. ואמר לו השי"ת לך לך, והוא כי חכמת התורה מובדלת מחכמת עוה"ז, שכל החכמות יוכל האדם לעמוד עליהם אף אם לא ייגע את עצמו כ"כ לסבול מהם ויוכל לעמוד על עומקם. אבל חכמת התורה, אם ירצה אדם להבינם ולעמוד על אמתתן יוכרח להכניס את עצמו בתוכן ולסבול מהם, שכן אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהם כדאיתא בש"ס (גיטין מג.)נ. ואמר לו השי"ת לך לך, לך מחכמת עוה"ז ולך לחכמת התורה. ואף שנראה לך שמלכות בית דוד בא בגלגולין עקימין באורח יבום, אבל אם תעמיק ותכניס את עצמך בפנימיות שלהם תראה מפורש שהם באורח מישר, ועיקר בחינת א'ת'ה' שייך ביותר לשבטו של יהודה, וכדכתיב (ויחי מט) יהודה אתה, ואיתא ע"ז בזוה"ק (משפטים קד.) אתה אתר דא צריך לשמא דא ולא אחרא יהודה אבא קדמאה ואבא תנינא ולא הוה ביה חילופא לעלמין. ואתה מרמז שהוא פנים בפנים באורח מישר. ולהבין זאת למה הציב השי"ת זאת ההנהגה שנראה בזה העולם שנמצא פירוד בהבריאה, מאחר שהשי"ת הוא אחד, א"כ היה מהנכון שבעולם שברא ג"כ לא יהיה שום פירוד רק התכללות. אכן אין דבר נעלם מהשי"ת והיה גלוי לפניו שימצאו ברואים בעולם שירצו לשכח את שם ה' כמו דור הפלגה, שכל אחדותם היה לבנות המגדל, ועי"ז ישכחו את השי"ת, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין קט.) אויר מגדל משכח, לכן הפיצם ה' ונתפרדו ביותר, וכדאיתא במדרש (לך רבה לט) שדור הפלגה משולים לבירה דולקת, וכח האש הוא המפרד ביותר, וכדאיתא בש"ס (ר"ה כח., סוכה לא:) כיון דלשריפה קאי כתותי מכתת שיעוריה, וע"י הפירוד ניכר מי ברא אלה. וראשית זו ההכרה היתה ע"י אבותינו הקדושים, שעל ידם נתגלה כבוד מלכותו יתברך אף בעוה"ז, וכדאיתא בש"ס (פסחים פח.) אברהם קראו הר, יצחק קראו שדה, יעקב קראו ביתנא. אברהם קראו הר, היינו שנכנס למקומות כאלה שאי אפשר לאדם להתקיים שם, ובזה הראה לכל שמלא כל הארץ כבודו, והוא הנותן דעת באדם להתקיים אף שם, כי הר רומז לכח עצום, שאף שהוא נעלם מכל מקום ניכר בליטה מפורשת שיש במקום הזה כח גדול, וע"י עבודה נתגלה פנימיותו. יצחק קראו שדה, היינו שהחזיר כל דבר להשי"ת אשר נתנה לו, בבטחונו בהשי"ת שאם טוב הדבר בעיניו אז יצמיח לו עוד טובה גדולה מזו, כמו שכוונת הזורע כור בשדהו הוא להכניס ממנה כמה כוריןנב. יעקב קראו בית, היינו שהיה לו התכללות מאלו השנים, ולא היה חפץ בשום התפשטות בעולם, וכשרצה לעשות איזה פעולה התיישב מתחלה פן ואולי לא בחר ה' בזה, והיה מברר מתחלה כל עניניו שלא יוצרכו להתברר אח"כ. ובאלה השלשה כחות הוא כלל כל העולם כולו:

סימן ט

ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. בזוה"ק (לך עו:) רבי אבא פתח שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה, כמה תקיפין לבייהו דחייביא דחמאן שבילי ואורחי דאורייתא ולא מסתכלין בהו וכו' וכיון דאינון רחוקים מצדקה רחוקין אינון משלום דלית לון שלום. הענין בזה, דהנה שלום הוא שמא דקב"ה כדאיתא בש"ס (שבת י:), והוא מפני שהשי"ת הוא השלם בכל השלימות, וכל השלימות שנמצא בעולם הוא מהשי"ת, ובמדת השלום נכללו כל הטובות. וזה הוא הענין שפתח הזוה"ק בזו הפרשה בענין השלום, מה כתיב לעיל מיניה בנין דור הפלגה, שהתאחדו אגודה אחת אחר שראו הכליון שנעשה בדורות אשר קדמו להם דור אנוש ודור המבול, שכל מעשיהם היו להיותן עורקין קמי מארייהו בכדי שלא יתבטלו ברב האור, והיה ביניהם גזל וחמס ומחלוקת ועל זה נחתם גזר דינם, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין קח.) ובמדרש נח (פרשה לח). ולזה לא רצו דור הפלגה לפנות בזה הדרך, פן גם עליהם יעבור זה הכוס, ואמרו זה לזה בואו ונעשה תחבולה שמעתה יוכרח השי"ת להשכין שכינתו בנו, ועשו אגודה אחת באהבה ואחדות, בחשבם שעי"ז יוכרח השי"ת לשכון בהם ולהשפיע להם כל הטובות כל אשר יחפצו, מאחר שראו שמעת שברא השי"ת את העוה"ז חפץ הוא בהוית העולם ולא בהשחתתה. שכן אף בדור המבול שהשי"ת מחה את כל היקום מעל פני האדמה, עכ"ז השאיר שארית בארץ נח הצדיק ובניו, משמע שבכל דור ודור, אף בדור החייב כליה, מ"מ נמצא ביניהם איש אשר בו יבחר ה', ועליו עומד כל העולם, נמצא שאם יעשו כולם אגודה אחת, שאף זה האיש הנבחר יהיה ביניהם, שהשי"ת דורש טובתו וחפץ בקיומו, ממילא לא יוכל לשלוט בהם שום קץ וכליון, והשי"ת יהיה ח"ו מוכרח לשכון בהם ולהשפיע להם כל משאלותםנג. אמנם כן הוא באמת, שמה טוב הוא מדת השלום, שהשי"ת נקרא בשם שלום, ומזה שיש בין הברואים אהבה ואחוה ושלום בין איש ובין רעהו, משמע מזה שה' אחד הוא השוכן ביניהם ומאחד אותם, שאם לא כן אפוא מי הוא המאחד אלו הפרטים וההפכיים, שכן נמצא בכל פרט התערבות חושך ואור, ואיך יוכל להתאחד חושך של זה האיש עם האור שנמצא בחבירו, ויעשו כולם אגודה אחת. משמע מזה שכל זה הוא מפני שהשי"ת שהוא אחד ושלם בכל השלימות שוכן ביניהם, ועי"ז יוכלו להתאחד גם הםנד. אכן כ"ז הוא אם ייטיבו דרכם ומעלליהם אל השי"ת לבחור בטוב ולמאוס ברע, אזי יבחר גם בהם השי"ת וישכון בהם אהבה ואחוה ושלום וישפיע להם כל הטובותנה. שאני דור הפלגה שהיו אוחזים רק בהרגלים, היינו בלבוש האחרון מזו המדה, שעיקר הכוונה שלהם בעשותם אגודה אחת היה שעי"ז ישפיע להם השי"ת כל הטובות, וכאשר ינתן להם השפעת ה' אז יתפשטו בה כאות נפשם וכחפץ לבם:

וזה השלום הוא מעלמא דפרודא, עד היכן, עד שעבדו לכח האש, שכן נמרוד שהיה הראש מדור הפלגה אמר לאברהם אבינו אני איני משתחוה אלא לאור וכו' כדאיתא במדרש (נח רבה צח). ולמה היו עובדים לאש, מפני שהיו מתיראים פן יפיצם ה', לזה היו עובדים לאש, שכן הוא האופיא של כל האומות שמהדבר שמתיראים שלא יבוא עליהם עושים זאת לדחלא ועובדים לזהנו, וכענין דאיתא במי השלוח פ' בשלח ח"א (בפסוק נכחו תחנו). ומה הוא כח האש שמפרר כל דבר לפירורים, שאינו מכלה הדבר לגמרי אך מפרר לפירורים, כדמשמע בש"ס (סוכה לא:) שלולב של אשירה פסול, ובש"ס (חולין פט) אפר של עצי אשרה כשר לכיסוי הדם, משמע מזה דלא אמרינן דכמאן דליתא דמי דא"כ במה מכסה את הדם, שהתורה צותה לכסות את הדם, מוכח מזה דלא אמרינן דכמאן דליתא דמי, לזה כשר לכיסוי הדם. והטעם שלולב של עצי אשירה פסול הוא מטעם כתותי מכתת שיעוריה כדאיתא שם הטעם בגמרא, לזה הוא פסול, כי לולב צריך שיעור, ולולב של אשירה עומד לשריפה, לכן אמרינן כתותי מכתת שיעוריה, אף דלא אמרינן דכמאן דליתא דמי, אכן אין בו ההתחברות והוה כמו שנתפרד לפירודים ופירורים ואין בו השיעור. ולזה היו עובדים לכח האש ועשאוהו לדחלא, שלא יגיעם קץ זה, ומגורת רשע היא תבואנו, הם אמרו פן נפוץ, וה' הפיצם מעל פני האדמה. ואף שבאמת שורש כח המחלק ומפרד יש בו טובה גדולה במקומו ובעתו, שהשפע הנשפע מהש"י אין כח הכלי קיבול של האדם לקבלו כשהוא בשפע רב שהוא בגודל אור יותר מכפי שנמצא כח בהבריאה לקבל, לזה צריך לאדם כח המפרר שיוכל אדם לקבל שפעת השי"ת בהדרגה על יד על ידנז:

וזה הוא כוונת השמות היוצאים מהפסוק (תהילים קמ״ה:ט״ז) פותח את ידך ראשי תיבות הם פא"י, בגמטריא צ"א משולב הויה ואדני, שזה רומז על יסוד השפע הנשפע מהשי"ת, וסופי תיבות הם אותיות חת"ךנח, וזה מרמז על התחתכות השפע רב לחתיכות ולחלקים נפרדים, בכדי שעי"ז יהיה כח בהברואים לקבל שפעת השי"ת. ובזה ניכר ההבדל שבין ישראל לעמים, שישראל מקבלים עליהם עול מלכות שמים בכל הכח חיים שנמצא בהם, לזה לא ישלוט בהם אף כח האש, כמו שאנו רואים שכשהפילו את אברהם לכבשן האש באור כשדים לא נשרף, ואף שכח האש מכלה את כל. כי כן הנהגת השי"ת עם הבריאה מדה במדה, כמו שישראל עושים מצות השי"ת בשלימות הרצון, כן לעומתם מתנהג עמהם השי"ת למעלה מהטבע רק ברצון. והעכו"ם, שכל פעולותיהן הוא כמו מכונה מלאכתית מוצקת, שאם יסבבו הגלגל תעשה מלאכתה אף שהיא גולם בלי רוח חיים, וכן המה עושים הטוב בהשענם על הסמך שעי"ז יוכרח השי"ת למלא משאלות לבם. אבל לא בחר ה' בזה, כי עיקר הרצון והכוונה מהשי"ת הוא שאדם יתמשך אחר רצונו, שכל אשר יפנה ישכיל ברצון חי, ולא כמו מכונה הסובבת כפי כחה הקבוע בה בלא חיים. וזה הוא כוונת הזוה"ק על דור הפלגה, דחמאן שבילי מאורחוי דאורייתא אבל רחוקים אינון מצדקה שהוא חיים, שכן איתא בזוה"ק (וירא קח) שצדקה הוא ברזא דחיים:

סימן י

ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. א"ר יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום ראה בירה אחת דולקת. אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה. א"ל אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר, תאמר שהעולם הזה הוא בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם (לך רבה לט). הענין בזה דהנה האומות אומרים שאין צורך שהאדם יצמצם את עצמו בהנאת עולם הזה שעי"ז יהיה לו הכרה בהנהגת השי"ת שהציב בעוה"ז, כי זה נראה כאלו הוא מסייע להנהגת השי"ת, וכי צריך הוא לסיועת שום בריאה, הלא הוא לבדו עושה כל שבכחו הגדול והיכולת בידו להנהיג את כל העולם בלא שום סיוע, ואף העולה במחשבות האדם וכל רצונותיו הלא המה מהשי"ת, וא"כ למה יצמצם האדם את עצמו באלו הרצונות, ולזה כל אשר יעלה על רוח האדם וכל חפציו יעשה. אכן אברהם אבינו לא בחר בדרכיהם להלוך אחר מחשבות לבו, רק היה ביראת ה' תמיד לעשות מעשהו בחשבון ודעת, כי אמר אולי אין השי"ת מנהיג אותי בזה הרצון העולה על רוחי, מאחר שנתן באדם חכמה ודעת מה שאין כן בשום בריאה, משמע מזה שאין טוב לאדם לעשות מעשהו בלי דעת כבהמה, דא"כ למה לו בינה ודעת שנתנו לו מן השמים, וכל מה שפעל ועשה אף כי בדעת עשהו, עכ"ז היה מעמיק בה לבררה עוד יותר, כי פן מפני שהוא נוגע לעצמו לעשות זאת לזה אף השכל מטעהו ולהנאתו קא מכוון ואסור. וכן היה עסקו תמיד לברר ולנקות פעולותיו ומעשה ידיו בבירור אחר בירור. ולזה הרעיש והתפלא תאמר שהעולם בלא מנהיג, ואמר לו השי"ת אני הוא בעל העולם, והוא שבאמת מנהיג השי"ת את כל העולם, ולא יעשה שום דבר מבלעדו ית', ומה שיעשה האדם הוא רצון השי"ת, אכן ע"י מי יעשה השי"ת שליחותו לקיים רצונו, מאן דרדיף אבתריה למנדע ליה לקב"ה לעבדו ביראה ופחד לעשות מעשיו בדעת וחשבון. לזה מראה השי"ת שהוא בעל העולם ומנהיגה, ומבלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו. אבל בעכו"ם, מצדם אין השי"ת מנהיג אותם כלל, וכדאיתא בזוה"ק (ויקרא קג:) נודע בשערים בעלה כל חד וחד לפום מה דמשער בלביה ובנפשו הכי אתיידע בלביהנט:

ומה שהשי"ת מנהיג ע"י עוברי רצונו, שבאמת אין בכח שום בריה לעשות היפך מכפי רצון השי"ת, אבל אין להם שום חלק בפעולותיהם, ואין לחשוב אותם לשלוחים העושים רצון משלחם, כי עשייתם הוא כמעשה קוף בעלמא מעשה אצטבע בעלמא, מאחר שאין להם שום הכרה ותפיסה בהנהגת השי"ת, ומצדם מנהג הש"י למעלה משכלם, ולכן אין להם חלק ונחלה בהנהגת הש"י שמנהג בהם, וכמו שיצא כבוד שמים מפרעה שאמר מי כמכה באלים ה' כדאיתא במדרש (בשלח פרשה ח), אבל הוא בעצמו לא היה לו חלק בהכבוד שמים והשארתו הוא רק בתוך ישראל, שמצדם יצא אף מפרעה כבוד שמים, אבל פרעה עצמו אין לו שום חלק בזהס. וזה הוא שנאמר (יחזקאל צט) ושלחתי אש במגוג וביושבי האיים לבטח. היינו מפני שהם יושבים לבטח בלי שום דאגה ופחד ליראה את ה', רק כל אשר יעלה על מחשבותם יעשוהו בלי שום מעצור, והש"י מנהג על ידיהם למעלה מדעתם, כדאיתא במגילה (ו.) זממו אל תפק ירומו סלה, אחר שאמר בארץ נכוחות יעול. והענין בפירוש ירומו סלה היינו, שנוהג עמם באור מקיף שעומד מרחוק כדאיתא (בעץ חיים), והוא כדאיתא בפסחים (פז:) בהא נחתינן ובהא סלקינן. ובישראל כתיב (שם) ואת שם קדשי אודיע בתוך עמי ישראל, והוא שבזה יהיה ניכר ההבדל שבין ישראל לאומות, והוא כשיודיע השי"ת את שם קדשו אורו הרב אזי העכו"ם יתבטלו, מאחר שהם ההיפך מזה ואינם נותנים מקום בזה העולם שיודע שם קדשו, לזה הוא המדה שכאשר יודיע השי"ת את שם קדשו הגדול והנורא אזי לא יהיה להם מקום והויה בעולם:

אבל ישראל יוסיפו אומץ אז מזוהרא עלאה שיתפשט בעולם, מאחר שכל ישעם וחפצם ותשוקתם הוא למאיך גרמייהו למשרי עלייהו גאותא דקב"ה, ליתן מקום שיראה וימלא כבודו את כל הארץ, לכן הוא המדה שאף כאשר יבא היום הגדול והנורא יהיה להם מקום והויה אף אז. ואומר עוד (שם) ולא אחל את שם קדשי. הענין בזה, דהנה מצות מעשיות שישראל מקיימים בעוה"ז אינם מרגישים בהם שום טעם, ובעוה"ז הם המצות נראים ככלים חלולים ונבובים, שעוד לא נתמלאו התרי"ג מצות באור ה' שיהיה לאדם הרגשה בטעמם ושיהנה מהם, כי זה הוא רצון השי"ת שיעשם האדם, ולעתיד יתגלה מפורש האור הטמון בהם, ולעת עתה צוה השי"ת לעשותם אף אם לא ירגיש בהם שום טעם ימשך אחר רצון השי"תסא. כי באמת, אין בכח אדם להרגיש טעם והנאה בעשותו מצות ה', שכן אומר הכתוב (תהילים לו) מה יקר חסדך אלהים. חסד מרמז על תשוקה וחשק לד"ת ומצות ה', ומעיד הכתוב שהוא דבר יקר עד מאד, ואף צדיק גמור אין בכחו לעשות לעצמו חשק לד"ת ומצות, שאם לא כן לא היה נקרא יקרסב. ולזה אומר הכתוב שאז לא יהיו המצות שנקראים שם קדשי חלולים מטעמם, כי אז ימלא אותם השי"ת בטעם וחשק. וכ"ז יעשה השי"ת לישראל, מאחר שגם ישראל היו יכולים לישב בטח בעוה"ז לעשות כל חפץ לבם, והם לא כן עשו, אך צמצמו את עצמם בכל כחם להבין ולדעת לעשות רק הטוב בעיני ה', ונתנו מקום שיתגדל ויתקדש שמיה רבה, לכן הנה ימים באים שיפתח להם השי"ת כל המקורות של טובה וישראל יושעו בה' תשועת עולמים:

סימן יא

ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. א"ר יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה בלא מנהיג. הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הוא בלא מנהיג ואמר לו הקב"ה אני הוא בעל העולם (לך רבה לט). והענין בזה, כאשר ראה אאע"ה את דור המבול שהתפשטו את עצמם ביותר, ולא היה ביניהם שום אחדות רק גזל וחמס, וכדכתיב (בראשית ו׳:י״ג) כי מלאה הארץ חמס, היפך מכפי שהציב השי"ת, שברא את העולם בחסד כדכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה, והבין העולם עצמו שלא תתקיים על זאת, ונמח כל היקום בשטף מי המבול, ולא נשאר מהם אך נח ובניו. ואחריהם עמד דור הפלגה בשפה אחת ודברים אחדים ואף הם נפוצו. לזה עמד תמה ואמר, תאמר שהעולם בלא מנהיג, במה חפץ השי"ת לא במחלוקת ולא באחדות. הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה, היינו באמת חפץ אני במדת השלום, ולזה לא נמחו מן העולם רק נפוצו על פני האדמה, כי עוד לא בזה השלום בחר ה', שכוונתם היה שעי"ז יוכלו אחר כך להתפשט בעולם הזה שהוא רק לפי שעהסג. אכן הש"י יחפוץ בדבר שיתקיים לעדי עד, שהאדם יצמצם את עצמו בכל עניני עוה"ז שהם רק לפי שעה, בכדי שיקנו עי"ז בנין עד עד, להכין בעוה"ז על עולם שכלו שבת ומנוחה לחי עולמים, מי שיטרח בערב שבת יאכל בשבת, וכדאיתא בש"ס עבודה זרה (ג.). וזה הוא שאמרו הציץ עליו ולא אליו, והוא שאמר לו השי"ת שכן הוא רצוני, כמו שאתה מתנהג, להביט על כל מה שנמצא בעולם ולידע מי ברא אלה, ולהעמיק בכל פעם עוד יותר בלי גבול. שכן אאע"ה אף שבא על המכוון בהשגת שכלו, עכ"ז ידע שכל תפיסתו והשגת שכלו הוא רק לפי שעה, נגד מה שביכולת ה' להודיעו עוד עמוק עמוק מי ימצאנו, ולא היה מסתפק עצמו במה שהיה לו בידו. ואף בקדושת ה' שהאיר השי"ת בהשגת שכלו, ידע שהוא רק כסלקא דעתך כנגד הקמ"ל שיכול השי"ת להאיר לו עוד יותר עד אין סוף, וצפה וקוה תמיד להשי"ת שישיג בשכלו כל פעם עוד יותר המכוון של השי"ת, וכן התנהג מראשית כניסתו לדרכי ה' ועד אחריתו השגיא מאדסד. שמתחלה היה עובד לשמש שהיה סובר שהוא העיקר, ואח"ז הבין שנמצא גבוה וגבוהים עליהם, והעמיק לחפור בזה עד שבא למדרגה עלאה דיליה, ולא היה מסתפק עצמו במה שכבר השיג בשכלו:

וכמו שנמצא חילוקים בבני אדם, אחד יסתפק ויתענג אם יהיה בטוח על פרנסה משך שבעים שנה, ויש אשר לא יתענג עוד מזה, אך אם יהיה לו על משך יותר שישאר אחריו לזכרון. ויש אשר לא יתענג עד אם יהיה לו עושר רב אשר יספיק לו על משך ששת אלפים שנה כל הימים שיתקיים העוה"ז. ואבינו אברהם לא היה בנייחא אף מתענוג כזה ואף מעושר שיוכל להספיק על משך הרבה אלפים שנה, מפני שידע שכ"ז הוא רק חיי שעה בגבול ותחום, ולמה יתענג מזה, הלא בכחו הגדול יתברך להנחיל חיי עולם בלי שום גבול. ואף כשבא לו ישועת ה' בחיי עולם היה עובד את השי"ת אף בזה, מפני שהאמין בהשי"ת, שנמצא חיי עולם אצל השי"ת להנחיל לאוהביו מה שאין בכח האדם להשיג כלל בתפיסת שכלו כח השי"ת, וכל מה שנושע בה' היה נחשב אצלו כלפי שעה לעומת הישועה שנשארה עוד בכח השי"ת, והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, ושלח לו ישועותיו בכל פעם מחדש למלאות מבוקשו. ואאע"ה היה עובד את השי"ת באלה הישועות, עד שנושע תשועת עולמים, והדר הדרנא ליה לקוב"ה והיה עובדו אף גם בזאת, כי האמין בה', שאף בתשועת עולמים לא השיג בתפיסתו, והאמונה שהיה בכחו לקבל זה הבינו השי"תסה. אכן אף בחיי עולם נמצא חילוקים למרבה, מאי משמע, שאף את בנו אהובו יחידו שניתן לו למאה שנה, היה עובד השי"ת אף בישועת חיי עולם הזו, והקריבו עולה לה', וצפה וקוה לה' להגיע עד התכלית והשורש מכל דבר, וכמו שהעיד עליו השי"ת (תולדות כו) עקב אשר שמע אברהם בקולי, בקולי דייקא עד אין סוף, שמעולם לא נתמלאה תאותו וצפויו, כי מה שיקוה אדם לחבירו שיעשה לו איזה טובה, אזי אם יעשה לו טובה זו יתמלא מבוקשו, שאני אאע"ה שכל הציפוי והקווי שלו היתה אל השי"ת שהוא בלי שום גבול, לכן לא היה גבול להציפוי והקיווי שלו ג"כ:

וזה הוא דאיתא בתנחומא (לך) נסיון הראשון כנסיון האחרון וכו' היינו שמתחלה ועד סוף היה נסיונו בגוונא חדא, שלא הסתפק עצמו בלפי שעה, וכל מה שהשיג בתפיסת שכלו היה נחשב אצלו כלפי שעה נגד מה שביכולת השי"ת להשפיע לו. אכן שמתחלה היה הנסיון בחיי שעה ואח"ז נתנסה זה הנסיון עצמו בחיי עולם. ראשית עבודותיו היו בדברים קטנים שהם לגמרי לפי שעה, ולא היה בנייחא מזה החיים שהוא חיי שעה, והשליך כ"ז מנגד, ואף חיי כמה וכמה אלפים שנה, ולא בחר כי אם בחיי עולם. זה היה הנסיון הראשון בלך לך, היינו שהיה בבחינת הליכה ולא עמידה, שהיה הולך בכל רגע ורגע למקום שלא היה בו עד כה, ובאחרונה נתנסה זה עצמו בחיי עולם, והקריב את בנו יחידו לעולה לה', כי האמין בה' שהישועה שבידו היא לא נחשבה לעומת חיי עולם שנשאר עוד אצל השי"ת שהוא בלי גבול, עד שהחיי עולם שבידו כנגד החיי עולם שביד השי"ת הוא כמו החילוק שבין חיי שעה לבין חיי עולם. וזה הוא דאיתא בש"ס (יומא כח.) ובתנחומא (לך) שאף עירובי תבשילין קיים אברהם אבינו, והוא כי עירובי תבשילין הוא שבורר מנה יפה ליום טוב ומנה יפה לשבת, כדאיתא במס' ביצה (טו:), להורות לנו שאף שהשפיע השי"ת לאדם חיי עולם קדושת יום טוב, ידע האדם שעוד נמצא חיי עולם גבוהים מאלה והוא קדושת שבת שקביע וקיימא אף בלי קדושת האדם. וכמו שיש חילוק בין ימי חול ליו"ט, כן נמצא חילוק והבדל בין קדושת יום טוב לקדושת שבת, קדושת יו"ט הוא שישראל מקדשי ליה, וקדושת שבת הוא קביע וקיימא ועת רצון ורעוא דרעויןסו:

תוכן העניינים

בית יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה