אור ברסלב

בית יעקב על התורה· רבי יעקב ליינר מאיזביצה

נח

בראשית

סימן א

אלה תולדות נח וגו'. כתיב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר. רגלך, היינו גמר ותכלית התעלמות והתלבשות כח האדם, שהדעת מתעלם ונסתר, שהרגלים הם היותר רחוקים מהראש, והם כח ההתפשטות שבנפש האדם, שע"י הרגלים יוכל להתפשט למרחוק. ולפי שהרגלים יכולים להוליכו הרחק מאד, עד שיצא חוץ לתחום וישכח את המקום שיצא משםא. לכן אומר הכתוב, אם תשיב משבת רגלך, היינו שיזכיר עצמו בהגיעו לתחום בקדושת אור השבת, וישיב רגליו מלהתפשט עוד יותר להלאה, ויחזור לההתחלה למקום שיצא משם, שזה רומז מצות שבת, מאחר שמתפשט האדם בכח פעולתו בעיני עוה"ז עד שיוכל לשכוח את מקום ההולדה שלו, שנדמה לו, כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה (דברים ח׳:י״ז-י״ח), ישיב ויזכיר עצמו לצמצם כח התפשטותו להכיר שיש בורא ומנהיג בעולם. ואף במקום שהדעת נעלם, יפעול בו כח הקדושה הקבועה בו ע"י עבודתו שהרגל מעצמו ישוב מלצאת חוץ לתחום. ומטעם זה נתן השי"ת את יום השבת אחר ששת ימי המעשה, לרמז שאחר שהרחיב האדם את כח התפשטותו בעיני הרשות של עוה"ז בימות החול, ונטרד דעתו ביותר, כשיגיע יום השביעי ישוב ויצמצם את כח הפעולה שלו להחזיר את הכח להשי"ת. ולא ישתדל בשום פעולת הרשות רק בהשי"ת, שהוא מקור ההולדה שלו והמקום שממנו יצאב, וכדאיתא בזוה"ק (בשלח דף מז:) בביאור הכתוב הנזכר מאן דמזמין אושפיזא ביה בעי לאשתדלא ולא באחרא. וענין ההשתדלות בהשי"ת הוא, שיסתכל על השורש והפנימיות שבכל פעולותיו שפעל ועשה בששת ימי המעשה על איזה צורה הם עומדים לפני השי"ת, ואיזה פנים יש למעשיו ולבושיו שבימות החול לעומת רצונו יתברך שהוא מקור כל המעשים. כי שורש כל דברי עניני עוה"ז הוא דברי תורה. ואת ששת ימי המעשה הציב השי"ת בכדי שיכניס האדם הדברי תורה בלבושים, וניתן רשות להאדם שירחיב גבולו להכניס ד"ת בלבושים רחוקים עוד יותר ויתפשט בזה כפי דעתו ורצונו, וכדכתיב (שמות כ׳:ט׳) ששת ימים תעבוד וגו'. ואת יום השביעי הציב השי"ת שישבות האדם מלהלביש עוד הדברי תורה בלבושים, רק יסתכל לפנימיות השורש שהוא דברי תורה מופשט מבלי לבוש, ויבחין את מעשיו איך הם לבושים לרצונו יתברך, ויתבונן עליהם כמו שהם נצבים לפני השי"ת, שהוא מביט עליהם מופשטים מבלי לבוש. כי לפניו יתברך אין הפרש בין לבוש לפנימיות, כי הכל אצלו ד"ת, ולכך אסור להרחיב גבולו ביום השביעי להכניס הד"ת בלבושים ועניני עוה"ז עוד יותר, כי יכניס האור עי"ז בלבוש רחוק ביותר עד שלא יוכר בזה הלבוש אם נמצא בו פנימיות מד"ת, וידמה לו בהחלט כחי ועוצם ידי, עד שלא יוכל לחזור אל מקור ההולדה שלו כלל. ולכן אמר אם תשיב משבת רגלך, שלא יתפשט עצמו יותר בהלבושים רק ישיב למקור השורש מופשט מכל לבוש, וכמו שאמרו בזוה"ק ביה בעי לאשתדלא ולא באחראג:

וקראת לשבת עונג. והענין בזה, שתכיר שהפנימיות והד"ת שיש בכל דבר הרשות שבעוה"ז יהיה אצלך עיקר וחביב מכל, עד שתקרא לשבת עונג, לפי שביום זה תצפה להכיר אהבת הנותן בכל הענינים שעבר עליהם בששת ימי המעשה שזה נקרא עונג, כדאיתא בזוה"ק (בראשית כו.) ונהר דא עמודא דאמצעיתא וכו' דבההוא זמנא אתמר וכו' אז תתענג על ה' וכדאיתא שם שנגע הוא הפך מעונג, ונגע איתא בזוה"ק (תזריע מט:) סגירו דנהורא עילאה סגירו דטיבו עילאהד:

וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. היינו שתפסיק ותשבות כח הפעולה שלך גם כשאתה עומד באמצע ענין ולא תסיים אף מה שהתחלת מבעוד יום. וע"ד שאמרו (תנחומא ר"פ מטות) גמר מלתקוע היתה קדירה על גבי כירה מניחין אותה בארץ ואם היה הנר ביד האשה מנחת אותה בארץ. וע"ז מורה שימוש אות המ"ם מעשות דרכיך ממצוא חפצך שיפסיק באמצע ענין. והטעם כי מה שפועל בימי החול אע"פ שמתפשט עצמו בהלבוש, בכל זאת יש בו זכירה בנקודה מועטת מהפנימיות. אבל אם היה גומר את הלבוש ביום השבת, היה שוכח לגמרי בהמקור והפנימיות המחיה את הלבוש, והיה נאחז בהלבוש מופרד, ולכן צריך שיפסיק באמצע ענין שעומד בו בכניסת יום השבת, שלא יניח את הלבוש להתפשט עוד יותר. רק יחזיר עצמו לשוב להשורש ומקור כל הלבושים, בכדי שימשיך אור גם בכל מה שפעל ועשה בחול, בכדי שלא יתקלקל אצלו מה שהתפשט והרחיב גבולו בימי המעשה:

והאכלתיך נחלת יעקב אביך. דרשו רבותינו (שבת דף קיח.) נחלה בלי מצרים ולא כאברהם שכתוב בו כו' אלא כיעקב שנאמר בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה. כי הנה כל הלבושים הם מוגבלים בגבולים של מקום וזמן. אבל מי שאינו נאחז בהלבוש רק צופה ומביט לפנימיות השורש המחיה את העולם, הוא נאחז בעומק המכוון שנמצא בפנימיות הלבוש שהוא בעל בלתי גבול, נחלה בלי מצרים. וזה שאמרו בש"ס (סנהדרין צז.) שית אלפי שני הוי עלמא. הכוונה על הלבושים שבעוה"ז שיתבטלו באלף השביעי לפי שיש להם גבול בזמן, כמו שיש להם שיעור במקום בששה מרחקים, ואז יתגלה הפנימיות ועומק לעולמי עד. ולכן מי שיש בו אור השבת, שמסתכל רק לפנימיות שבהלבושים, הוא נאחז בהאור שלמעלה מגבול. וזהו נחלת יעקב אביך, שהיינו נחלה בלי מצרים, מדה במדהה:

והנה דורות הראשונים, לפי שהיו קרובים להרצון שאמר והיה העולם, וראו את התחלת הבריאה כי היתה מרצונו הפשוט בלבד בלי שום אתערותא דלתתא מצד הבריאה, מפני זה היה להם תקיפות גדול למאד ודנו בלבם שאי אפשר להאדם להתרחק ולעבור על רצונו יתברך. ולכן התפשטו עצמם בהלבושים הרחוקים ביותר ובכל חמדת עוה"ז. כי לא היה בהם אור השבת ולחזור להמקור להתבונן על מעשיהם איך הם לבוש להרצון, כי הלכו חשכים והתפשטו עצמם בלבושים בהסתר הדעת, באמרם שאי אפשר להאדם לנטות מרצונו יתברך כלל גם בלי דעת. וזהו דאיתא בברייתא (סנהדרין קח.) דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה והיא גרמה שאמרו לאל, מה שדי כי נעבדנו (איוב כ״א:ט״ו) וכדאיתא בבראשית רבה (פרשה כו) שאיוב בא לגלות מעשה דור המבול, כי שם שד"י רומז על ענין הצמצום, כדאיתא בש"ס (חגיגה יב.) אר"ל מאי דכתיב אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולמי די. והם לא חפצו בשם שד"י, והרחיבו את כח פעולה שלהם בהתפשטות גדול בלא צמצום ומעצור כללו. וע"כ הלך עמהם השי"ת מדה כנגד מדה והשפיע עליהם מים, שהוא לבוש למדת חסדו הגדול, ג"כ בשטף רב באין מעצור, ונעשה מבול מים וכלה אותם. כי לנגד מי שרוצה לקבל טובה מהלבושים בהתפשטות בלא הדרגה, כמו כן השי"ת מראה לעומתו את הבהירות שכנגד הלבוש בבת אחת, עד שאין בכח האדם לקבל אור וחסד גדול כזה ומתבטל ממילאז. וע"כ צריך האדם להצטמצם בקבלת הטובה, כדאיתא בירושלמי (תענית פרק ב' ה"א) ואד יעלה מן הארץ, כיון שעלה שבר מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, שעל ידי שישים מעצור לרוחו שלא יאחוז בהלבושים בלא אור, רק יברר את עצמו בכל ענין בהסרת נגיעה ובהארת פני הנותן, ואז גם השי"ת מאיר לו את הבהירות מהלבוש בהדרגה כפי כח כליו שלא יתבטל:

ואחרי השחתת המבול את הדורות הראשונים שנכשלו ע"י התפשטותם, התישבו עצמם דור השני ועמדו על שורש הכשלון של הקודמים, ונעשו מלומדים ביראה, שנקבע בלבם יראה שלא יתפשטו עוד בטובת עוה"ז בזרם ובשטף. וזה היה באמת עומק המכוון שהיה להשי"ת עם דורות הקודמים שנאבדו בכליון עצום כזה, כי לא נבראו רק לחיות חיי שעה בלבד ולאח"ז יכלו באופן נורא כזה, למען תקבע יראה בלב באי עולם, הדורות הבאים אחריהם, שלא יתפשטו עודח. כי מצד עצמם לא היה בהם חיים כלל, מאחר שנבראו מרצונו הפשוט בלי אתערותא ותפלה וטענה מצד הבריאה, כי לא נמצא אז מי שיעורר רצון לברוא עולם קיים. וכשם שכל עיקר בריאתם היה בלי אתערותא דלתתא, כן בכל פעולותיהם ומעבדיהם בעוה"ז לא היה אפשר להיות יגיע כפים ועבודה מצדם. ולכן לא היה להבריאה הויה בקנין עדיין, כי היה הכל חסד חנם מהשי"ת בלי יגיעה וסבלנות מצד הבריאה עצמה, שבאמת עיקר מכוון בריאת עולם היה להיטיב לבריותיו בשכר מעשיהם, שיהיה להם יגיעה וסבלנות שזהו נוח לו להאדם ביותר ממתנת חנם, וכדאיתא במדרש קהלת (פ' ד) רעותא דבר נש דיתקרי לעי ונגיס. ובספרי (האזינו פסקא ש"ט) משל לאחד שהורישו אביו עשר שדות ועמד וקנה שדה אחת משלו אותה שדה היה אוהב יותר מכל השדות שהורישו אביו. והיינו לפי שבא לו בהשתדלות וביגיעה, הוא מרגיש בזה קנין ביותר ממה שבא לו בחנם. ורק אחר שסבלה הבריאה את חורבן המבול נתחזק הקנין ביתר שאת, שעיקר התיקון הוא שהברואים יוכלו לקבל האור, והתיקון הוא הוספת לבושים, שלזה רומזים התיקונים הנזכרים באידרא (זהר נשא קלה:) למעבד יקרא ליקריה, ובזהר (בלק רד:) נהורא קדמאה דברא קב"ה הוה נהיר עד דלא הוו יכלין עלמין למסבליה מה עביד קוב"ה עביד נהורא לנהוריה לאתלבשא דא בדא. והיינו שעי"ז שנתלבש האור יכולים הברואים לקבלט, לפי שכבר היה להבריאה צער וסבלנות הרבה, והיה לה טענה וצעקה לפניו יתברך להתרעם, כי נשאתני ותשליכני (תהילים ק״ב:י״א), שאחר שהיה כבר עולם קיים מדוע חזר ונחרב, ועי"ז עוררה הבריאה מצדה רצון שיחדש השי"ת את עולמו שנית בדין ובטענה. וזה ענין השבועה שנשבע השי"ת אחר המבול, לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. שמעתה נתחזק הוויית העולם ביתר שאת שלא יחזור השי"ת מדיבורו שאמר והיה העולם, לפי שכבר היה להבריאה חלק וסבלנות בחידושהי:

ועל זה רומז הכתוב (קהלת ד׳:ט״ו) ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני אשר יעמוד תחתיו, שנדרש במדרש הובא בפרש"י שם על נח ובניו שהם דור השני, כי עשרה דורות שמאדם ועד נח ענינם אחד כדאיתא באבות (פרק ה), ונקראו דור ראשון. וכן העשרה דורות שמנח ועד אברהם הם דור שני, כי מנח עד אברהם התחיל ענין אחר. שדור הראשון לא היה להם הויה מצדם כלל רק מחסדו יתברך בלבד, והוא יסוד שיש לו הפסק, כדאיתא בש"ס (פסחים ח.) שאורו של הקב"ה דומה לאור אבוקה ואורו של בשר ודם נדמה לנר. ומחלק שם בינייהו, האי משיך נהוריה והאי מקטף אקטופי, פירש"י אור הנר נמשך ומאריך במקומו ואור האבוקה נפסק וקופץ תמיד. ולכן ברגע זו שהאיר להם השי"ת את חסדו, התפשטו עצמם בכל כחם. ואזי גם השי"ת הפסיק את אורו והגביה מדותיו למעלה מכח קבלת כליהם ברגע שלאחריה ונתבטלו. ועיקר קיום כל החיים התחיל מדור השני אשר עמדו תחתיהם, שאז נתיסדה הבריאה ע"י התעוררות אורו של בשר ודם דמשיך נהוריה, לפי שנקבע יראה בלב נח ובניו שיאחזו בצמצום, וישימו מעצור לרוחם לבל יתפשטו בטובת עוה"ז רק בהדרגה בישוב הדעת ובדרך ארץ, אחר שעמדו על שורש הכשלון של דור הראשון וסבלו כל כך צער וסבלנות מחורבן המבול. וזהו טעם הדין שתולין קללת מי שאינו עומד בדיבורו בדור המבול, כדאיתא (ב"מ מד.) נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות יכול לחזור בו, אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. ומחלק התם בגמרא (שם מח.) דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל, דברים וליכא בהדייהו מעות לא קאי באבל. וטעם הדבר כי תכלית המבול והשחתת העולם היה לחזק את קנין הויות העולם, מאחר שעדיין לא היה בקיום העולם שום טענה וקנין, כי בדבר ה' שמים נעשו, ודיבור בעלמא אינו קונה, והיה ביכולת שהשי"ת יחזור עוד מדיבורו ויחזיר העולם לתהו כמו שהיתה, ואחר שסבל הבריאה כל כך חורבן והשחתה בהמבול, זהו נחשב כמו מתן מעות מצד הבריאה. כי מעות נקרא מלשון המו מעי לו (ירמיהו ל״א:כ׳) כלומר שבא עם יגיעה וסבלנות. ולכן מי שחוזר גם בדברים ואיכא בהדייהו מעות לייטינן ליה מי שפרע מדור המבול, לפי שמראה שאין מתן מעות כדאי אצלו לקיים דיבורו. וצריך לעבור עליו מחדש כל מה שעבר על דור המבול. מפני שעדיין אין לזה הויה וקנין בחיות נפשו ובקיום גופו מה שקנתה הבריאה ע"י השחתת המבול, שזהו היה במקום נתינת המעותיא. כי ודאי השי"ת אינו משחית רק בונה, וכמ"ש במדרש תהילים (פרשה עה) למנצח אל תשחת וכו' ואמר ה' אלהים אל תשחת, אמר לו הקב"ה אינו משחית רק בונה. וכמו שנתקן (בסדר התפלה) ברוך שאמר והיה העולם:

אמנם מאברהם אבינו ע"ה ואילך התחיל ענין אחר, שנתחזקה הויית העולם בתורת קנין משיכה, שהוא המעולה שבקנינים שאין אחריו חזרה כלליב. וז"ש עליו הכתוב (בראשית י״ד:י״ט) ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. והיינו לפי שאאע"ה היה מוסר בחזרה כל מיני טובות וקבלת השפעה שהיה לו ליד השי"ת, כי הוא נתן כל אשר לו ליצחק בנו, ואת יצחק עצמו העלה עולה כליל להשי"ת, ובזה החזיר את כל הטובה שבעוה"ז ליד השי"ת ממש. וכדאיתא בזוה"ק (בא דף לד) האי דאיוב לאו איהו נסותא דקוב"ה כנסותא דשאר צדיקייא דהא לא כתיב והאלהים נסה את איוב כמה דכתיב (בראשית כג) והאלהים נסה את אברהם דהא איהו בידיה אקריב לבריה. ולכן כמו כן השי"ת הלך עמו מדה במדה, וחזר והקנה את כל העולם לאברהם אבינו בקנין משיכה שלא יוכל להתפרד ממנו לעולם. וכדאיתא במדרש (תנחומא בהר) אני הוא שהקניתי את העולם לאברהם וחזר והקנה אותו לי. שזה עיקר הקנין של האדם מה שחוזר ומוסר ביד השי"ת, שזהו משומר שלא יתקלקל בשום פנים, וכמו שיתבאר לקמןיג. ומזה קנה אברהם אבינו ע"ה בתוכו להיות מלומד בד"ת בקביעות, מה שלא היה אצל נח. כי נח לא השיג כל כך, רק שמהכשלון של דור המבול נעשה מלומד בדרך ארץ שלא יתפשט בשום טובה בשטף ובזרם, כי נקבע בו ישוב הדעת, שיאחוז כל טובה בצמצום ובהדרגה מצד מדת דרך ארץ, שנקבע בו הבנה ודרך ארץ שאין כדאי לו להאדם כל עניני טובות עוה"ז כלל, וע"כ גם השי"ת הבטיח לו לא אוסיף להביא חורבן כללי בבת אחת, וכרת עמו ברית של דרך ארץ אשר לא יהיה עוד פריקת עול כזה כמו שהיה לפני דור המבול. ובדור הפלגה שהיו ג"כ שיירי דור המבול כמו שיתבאר לקמן (אות נב), לא התרומם עצמו השי"ת מהם לגמרי שיתבטלו מכל וכל, רק המשיך את האור מהם במעט ונעשה מזה פירוד ומחלוקת ביניהם. ואחר כשלון של דור הפלגה נעשה אאע"ה מלומד בדברי תורה, שנקבע בו הארה וקדושה בקביעות שחתם השי"ת עליו וכרת לו ברית של דברי תורה, שכל מה שעושה יהיה רצון השי"ת עמו ולא נצרך כלל לענין דרך ארץ שקדמה לתורה, וכמו שנתבאר בדברי אאמו"ר ז"ל בס' מי השלוח (ח"א סדר זה ד"ה ויהיו ימי תרח) בביאור המדרש רבה (בראשית פרשה לט) אמר לו הקב"ה לאברהם אבינו לך אני פוטר מכבוד אב ואם ואין אני פוטר לאחר מכבוד אב ואם ע"שיד:

סימן ב

אלה תולדות נח וגו'. כתיב (תהילים צ״ב:א׳-ב׳) מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. הודאה הוא שהאדם כופף קומתו ומבטל עצמו נגד השי"ת מכל וכל. והיינו במקום שהרצון עומד לנגד עיני האדם גלוי ומפורש. אבל במקום שאין הרצון מפורש לעיני האדם, והיינו בשעה שהשי"ת מגלה מדותיו, ואז נקרא השי"ת עליון שמנושא מתפיסת אדם בעוה"זטו, שם הוא העצה רק לצמצם את עצמו ולא להתבטל לגמרי. וזהו ולזמר לשמך עליון, מלשון לא תזמור, שמתפרש גם מענין קציצה שקוצץ ומצמצם את התפשטות הענפים אבל אינו מכלה את העיקר מכל וכל. וכדאיתא בזוה"ק (וילך רפד.) וזמירות כד"א לא תזמור וכמו שנאמר (ישעיהו מ״ה:י״ט) לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני. כי אחר שבחר ה' ביעקב וכרת בריתו עמו, הוא חפץ בקיום זרע ישראל ולא שיתבטל האדם מכל וכלטז. ואף מצות קידוש השם שהאדם צריך למסור כל כחו וחיותו עבור קדושת שמו יתברך אינו אלא בפרהסיא בתוך עשרה מישראל, שאז נשאר ממנו השארה במה שנתקדש על ידו שם שמים ברבים, ונקבע ע"י מסירות נפשו קדושה בלבות הרואים מקדושת שמו יתברך, אבל בצנעה אין מחויב למסור נפשו מטעם זה, כדילפינן בש"ס (סנהדרין דף עד) מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ״ב:ל״ב). והיינו לפי שהשי"ת הוא רק דורש טוב וחפץ בקיום העולם ולא באבדתהיז. ומסיים הכתוב ואומר (תהילים שם) בפרוח רשעים כמו עשב וגו' להשמדם עדי עד. והטעם כי הנה אויבך ה' כי הנה אויבך יאבדו, זה נאמר נגד דור המבול שעמדו בהיפוך מזה השם יקו"ק, שמורה על מה שחפץ השי"ת בהויית הבריאה, ולכך נאבדו לגמרי. וכדאיתא בבראשית רבה (פל"ח) דור המבול ע"י שהיו שטופים בגזל שנאמר (איוב כ״ד:ב׳) גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו, לפיכך לא נשתייר מהם פליטה. אבל דור הפלגה ע"י שהיו אוהבים זה את זה לפיכך נשתייר מהם פליטה. וזהו שמסיים הכתוב (שם) יתפרדו כל פועלי און. נאמר על דור הפלגה לפי שחפצו בקיום ובישוב העולם לא נכלו ונאבדו רק נתפרדו, ועליהם נאמר, בפרוח רשעים כמו עשב, לפי שדורות הללו פרחו בדמות הראוי להבנות רק שלא נגמר קומתם ובנינם, וזהו כמו עשב שהוא מאכל אדם, רק שלא נגמר כל בישולו שיהא ראוי לקצור, וכמ"ש, מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם (תהילים ק״ד:י״ד):

וגמר הבנין והקצירה התחיל מאברהם אבינו ע"ה. והענין בזה, כי הנה איתא במדרש רבה (בראשית פ"ט) רבי תנחומא פתח את הכל עשה יפה בעתו (קהלת ג׳:י״א) בעונתו נברא העולם לא היה העולם ראוי להבראות קודם לכן. אמר ר' אבהו מכאן שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן בונה עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו ואמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי. ונתבאר בכתבי האריז"ל (בעץ חיים שער שבירת הכלים) כי בעשרה עולמות היה חורבן וביטול ופגם עד שברא את עולם התיקוןיח. והנה מעלמין דאתחרבו לא נשאר מהם השארה קיימת בפועל, רק שבסיבת חורבנם השאירו צעקה לפניו יתברך, כי נשאתני ותשליכני, שזה היה סיבה לעורר רצון לברוא עולם קיים ומתוקן. ומעשר עולמות שנחרבו נתעוררו עשרה מאמרות במעשה בראשית, שהם רומזים לעשר מדות שהם מקבלים כסדרן התחתון מהעליון שעי"ז נבנה העולם בתיקונו. וע"ז רומז הכתוב (בראשית ב׳:ו׳) ואד יעלה מן הארץ וכדאיתא בזוה"ק (בראשית כו.) ובתיקונים (ריש תיקון כא מד:) א"ד מן שם אדנ"י שרומז על הצעקה שעלה מעלמין דאתחרבו. וכדאיתא בירושלמי תענית (פ"ב ה"א) ואד יעלה מן הארץ כיון שעלה שבר מן הארץ וכו' שזהו גרם התעוררות לברוא עולם התיקון בעשרה מאמרות, כמו שנתבאר לעיל (בסדר בראשית) על פסוק הנ"ליט. ושאלו בזה חכמי המשנה (באבות פ"ה) והלא במאמר אחד יכול להבראות, כלומר שהיה די להיות החורבן והביטול בעולם אחד, להיות הצעקה מעורר רצונו יתברך למאמר אחד בבריאת עולם התיקון. ולמה הוצרך להיות בריאת עולם התיקון בעשרה מאמרות שנתעוררו אחר צעקת עשרה עולמות שנחרבו. והשיבו, אלא כדי ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות ולהפרע מן הרשעים שמחריבין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. היינו שאילו נבראה במאמר אחד היתה הבריאה עדיין קרובה ביותר למאצילה. כי אף שהיה במאמר, היינו ע"י מסך מבדיל והסתרה, בכל זאת שיערה חכמתו יתברך, כי אם לא יהיו כל כך מסכים עוד, לא היה האדם מרגיש שהוא נפרד ויש לו כח בחירה, ולכן אם היה חוטא היה לו פתחון פה לומר, הלא כל כחי הוא מהשי"ת ולמה נתן לי הכח לעשות היפך מרצונו. והיה נמשך עי"ז תקיפות עצום להאדם להתפשט בשרירות לבו הרע, וממילא היה מתבטל כלי קיבולו והיה ביטול העולם בכלל, כי עיקר מה שנעשה הבריאה כלי לקבל הוא ע"י מדת היראה. וכמו הענין בפרשת בראשית (ענין מו):

ורק אחר חורבן העשרה עולמות, שנחרבו בשביל שהיו בגודל אהבה ותקיפות, שמעט היה ההסתרה שבהם, מפני שהיו קרובים למאצילם וראו שורש בריאתם מהרצון הפשוט. אזי אח"כ התבוננה הבריאה, אשר מהתקיפות יבוא כח לקלקל ולהפסיד את עיקר קיומה והויתה. לזאת הסכימה להיות במדת היראה, שלא יאיר בה האור בבהירות כל כך להביט בשורש בריאתהכ. כי כשנעשו הרבה מסכים, לזה רומזים התקונים הנזכרים באדרא זהר נשא (קלה:) למעבד יקרא ליקריה וזהר בלק (רד:) נהורא קדמאה דברא קוב"ה הוה נהיר עד דלא הוו יכלין עלמין למסבליה מה עביד קוב"ה עביד נהורא לנהוריה לאתלבשא דא בדאכא. והיינו שעי"ז האדם יודע בעצמו שניתן לו כח בחירה, ויכול מדעתו למאוס ברע ולבחור בטוב. וזהו שהשיבו, כדי להפרע מן הרשעים וכו' שמתחלה, קודם שסבלה הבריאה כל כך חורבן וסבלנות מצדה, כל מי שגרם לאבד העולם לא היה החטא נוגע רק בין אדם למקום, כי כל הויות העולם היה רק מחסדו הגדול בלבד, ולנגד הכל יכול לא נחשב החטא מאומה, כי בדבר ה' שמים נעשו, והמאבד עולם מלא כאלו לא איבד כלום. וכן כפי הערכה הראשונה מעלמין דאתחרבו, לא היה אפשר ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם, אחר שיודע בעצמו שאין לו חלק ויגיע כפים בזה השכר, כי הכל הוא חסד חנם, כיון שאין להאדם כח בחירה לנטות כלל מהרצון המפורש שאמר והיה העולם, ואין מקום לשכר ועונש. אבל אחר שסבלה הבריאה הרבה בחורבן עשר עולמות ובהסתר האור בכמה מסכים, שהם עשרה מאמרות במעשה בראשית, שעי"ז יש לה להבריאה בכלל ולכל נפש בפרט עמל ויגיעה בקיום הויות העולם. ולזאת מי שמאבד את העולם, מעתה החטא נוגע גם בין אדם לחבירו, ואינו נמחל עד שירצה את חבירו, כדאיתא בש"ס (יומא פה), כי גרם קלקול והפסד לבנין גדול שבא אחר חורבן עשר עולמות וצעקתם והתעוררות הבריאה. ואחר סבלנות כמה ברואים שמקיימין את העולם בעמל כפם, להתגבר על יצרם ולמשול ברוחם נגד כח הבחירה. והעובד את השי"ת ינעם לו חלקו, שמקבל שכר טוב שטועם בו טעם יגיע כפיו, מאחר שנעשו עשרה הסתרות שגרמו כח בחירה בעולם, והוא בבחירתו בחר בטוב וקיים את העולםכב. וזהו ליתן שכר טוב לצדיקים, שרואה שאוכל מיגיע כפיו שזהו נוח לו לאדם ביותר, וכדאיתא במדרש (קהלת פ' ד) רעותא דבר נש דיתקרי לעי ונגיס:

והנה כל עשרה דורות שמאדם עד דור המבול ג"כ קבלו כחם מעלמין דאתחרבו, והיו בתקיפות גדול שלא אחזו בצמצום, לפי שהיו קרובים מאד לבריאת עולם ולכן נחרבו ג"כ, אלא שמהם נשאר השארה קיימת בעולם נח ובניו, שהם ראו עולם בישובו וחורבנו ואח"כ בישובו, שעי"ז נתנטע בהנשארים אחריהם יראה ביותר, אחר שראו הכליון העצום שהיה בהמבול, והתבוננו כמה יכול להפסיד ממה שאין אוחז בצמצום. כי מצד מה שהשי"ת ברא את העולם לא יתעורר יראה בלב האדם, כי בדבר ה' שמים נעשו, והיו דברים לחוד בלי מתן מעות מצד הבריאה. ואצל השי"ת לא שייך לומר שמפסיד לו, כמאמר (איוב ל״ה:ו׳-ז׳) אם צדקת מה תתן לו ואם חטאת מה תפעל בו. וגם מעלמין דאתחרבו לא נתנטע עוד יראה קבועה בלבם, כיון שלא היו עדיין בריאה שלמה ולא נשאר מהם נפש מפורש בעולם רק צעקה, וצעקתם היא השארתם. אבל בחורבן המבול שהיו נח ובניו שנשארו וראו את החורבן הנורא שהיה בכליון עצום. מזה נשאר בלבבם יראה קבועה לבל יפסיד כל צעקת הנדחים והאבודים, כי מצד שכבר קדמו לו כל כך סבלנות וצעקה מהבריאה עצמה, יש מקום שיוכל להפסיד להבריאה. כי מצד הבריאה נראה שהפסידה הכל במה שנחרבה. ומזה נתנטע ונקבע יראה בלבות הנשארים לקיים דיבורם, היינו שיביטו לתכלית שנבראו עליו כדי לקיים כח הווייתו, כיון שראו מה שכבר נכשלו ונתקלקל:

וזהו עומק כוונת האריז"ל שכתב (בליקוטי תורה פ' בראשית ד"ה קץ) על פסוק וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ כי לא המטיר ה' אלהים וגו', שי"ח ר"ת ש"ם ח"ם יפ"ת, כי לא המטיר שעדיין לא היה מבול בעולם עכ"ל. שיח היינו דיבור, שעד המבול לא היה עדיין להעולם דיבור גמור, כי היה כדברים בלא מתן מעות, כי כל הבריאה היתה רק בחסד ולא מהתעוררות הבריאה וכדכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנהכג. ואף שנחרבו כבר כמה עולמות, בכל זאת לא נשאר מהם נפש בפועל כמו שנשאר מחורבן המבול נח ובניו, וזה מרומז בר"ת שי"ח. כי לא המטיר וגו' שעדיין לא היה מבול בעולם, שע"י המבול נתחזקה קנין הבריאה בתורת דברים ואיכא בהדייהו מעות, שלא יחזור השם יתברך עוד מקיום העולם. ואדם אין וגו' שמעלמין דאתחרבו לא היה עוד נפש מפורש שתתחזק עי"ז הבריאה בכח יראה ופחד מהגערה שגער השם בהדורות הקודמים, שזה אחד מעשרה דברים שבהם נברא העולם, כדאיתא בחגיגה (דף יב.) מדכתיב (איוב כ״ו:י״א) עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו. וזה נתחדש אחר המבול שע"י הגערה נתחזקו יסודי הבריאה בכח יראה ופחד שלא תתפשט עוד כמלפנים. ועי"ז קנתה חלק וקנין בקיומה להיות לה קנין גמור, בתורת דברים ואיכא בהדייהו מתן מעות, והיינו בדמין סגיאין שהפסידה העולם. ולכן תולין קללת מי שאינו עומד בדיבורו, בדברים ואיכא בהדייהו מעות, בדור המבול (בבא מציעא דף מד.) מי שפרע מאנשי דור המבול הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. לפי שמעורר השחתת קיום העולם, שגם דברים בהדי מתן מעות לא יהיה קנין, וצריך להפרע ממנו מחדש ככל מה שעבר על דור המבול כדי לחזק הקנין ביתר שאת. סוף דבר, כי כל מה שנראה השחתה בעולם הוא רק מצד הבריאה, אבל בשורש הוא רק התחלה לבנות עי"ז בנין יותר שלם, שהשי"ת אינו משחית רק בונה תמיד. וכדאיתא במדרש (תהלים עה) זש"ה כי אל רחום ה' אלהיך ולא ירפך ולא ישחיתך. ואתפלל אל ה' ואומר אל תשחת עמך ונחלתך. א"ל הקב"ה אינני משחית רק בונה כו'. ועד"ז נמשך חורבן עולמות הקודמים והשחתת המבול ופירוד דור הפלגה, שבכל פעם נתחזק הבנין של קיום העולם בחיזוק יותר, עד שנגמר אצל אברהם אבינו בתכלית השלימות. שע"י המבול נתחזקה הבריאה, כי גערה הוא אחד מעשרה דברים שברא בהם הקב"ה את העולם, כדאיתא במס' חגיגה (דף יב.) והגערה מכלל העולם היה המבול, שאחר שהביא הקב"ה את המבול נקבע יראה קבועה בהעולם והתחיל בנין העולם ונגמר אצל אברהם אבינו ע"הכד:

סימן ג

אלה תולדות נח וגו'. כתיב (תהילים צ״ב:א׳) מזמור שיר ליום השבת. מזמור מורה צמצום מלשון לא תזמור (ויקרא כה) שע"י הצמצום יש לו להאדם יתרון שלא יתבטל לעתיד בהתגלות אורו של הקב"ה שדומה לאבוקה, כדאיתא (פסחים דף ח.). ופירשו שם שבהיות הרבה אורות יחד אין האדם יכול לקבל אור גדול כזה, אך בשביל שהאדם מצמצם עצמו כפי כחו בשעת הסתר האור, בשעה שיוכל לדמות בנפשו כחי ועוצם ידי, עי"ז קונה לעצמו יתרון שלא יתבטל בפני האור שיתגלה לעתיד מפורש. וכמו שאמרו (שם) למה צדיקים דומים בפני השכינה כנר בפני אבוקה. וביאר כבוד אאמו"ר זצללה"ה שלא אמרו כנר בפני השמש משום דשרגא בטיהרא מאי מהניא. שמתבטל ומתכלל במקור האור שהוא השמש. אבל נר בפני אבוקה אינו מתבטל שהוא חלק ממנו וניכר בו אור בפני עצמוכה. וזה היתרון נקרא שיר ליום השבת. כי הנה השי"ת ברא את העולם מרוב חסדו בלי שום התעוררות מצד האדם ואתערותא דלתתא. וכן הציב השי"ת קץ וגבול לכל מעשה בראשית שישובו ויתכללו בשרשם ג"כ בלי דעת והתעוררות מהאדם, כמו שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא (ישעיה ב) שלא ישאר הויה מיוחדת לשום בריה, כי ישובו כולם להתכלל באור הגדול והבהיר שיתגלה לעתיד, כי אין מי שיוכל לעמוד אז באורו שלא יתבטל ממציאות לחזור ולשוב להתכלל במקור השורש הממציא כל הנמצאים. וזהו מצד האדם נראה העדר והפסד, שיהיה הכל מצד רצונו וחסדו יתב' בלי פעולת ועבודת האדם. וזהו מעין קדושת שבת כדאמרינן בש"ס (ביצה דף יז.) שקדושת שבת קביעא וקיימא אף אם אין ישראל מקדשי לה:

אמנם כאשר רצה השי"ת לזכות עמו ישראל שיהיה להם הויה מיוחדת ואור ניכר בפני עצמם, גם בעת שיתגלה אורו הגדול והבהיר שתקרא ההארה על שמם. צוה שיצטמצמו ביום שבת של עוה"ז מאד מכל מלאכה ודברי הרשות. שבשכר זאת גם כשהשי"ת ינהיג את עולמו באורו הגדול בשבת שלעתיד לבוא, יהיה קיום לעם ישראלכו. וכדאיתא בש"ס (סנהדרין דף צב) אותן שנים שעתיד הקב"ה לחדש בהן את עולמו צדיקים מה הן עושין הקב"ה עושה להן כנפים ושטין על פני המים כו'. כנפים רומז על הגנה שהאדם מקבל ממצות, וכדאיתא בש"ס (שבת דף מט.) מה יונה זו כנפיה מגינות עליה אף ישראל מצות מגינות עליהם. ועיקר ההגנה הוא ממצות לא תעשה, שמצמצם את כח פעולותיו מעין שמירת שבת ששובת מכל מלאכהכז. והוא ע"י מה שהשם אדנ"י נרתק להשם הוי"ה בעוה"זכח, ויש לו בזה להאדם יגיעה וסבלנות בעוה"ז. אף שענין הצמצום מצד האדם הוא במדרגה נמוכה ובהיקף קטן למאד, וכדכתיב (ואתחנן ו) היום על לבבך שנתבאר בדברי כבוד אאמו"ר זלה"ה בס' מי השלוח (ח"א ואתחנן ד"ה והיו) בדרשות אנשי יריחו (פסחים דף נו.) שדרשו היום על לבבך ולמחר בלבבך שלעתיד יקבעו המצות בלב. אבל בעוה"ז המצות הם על לבבך ולא בלבבך. ועד כמה יוכל להגיע כח הצמצום שבנפש האדם. בכל זאת שורת הדין נותן לפי שהאדם מצמצם עצמו כפי כחו בעוה"ז, גם השי"ת יתן לו כפי כחו, שהוא כל יכול וגדול דעה שאינו מקפח שכר שום בריה. כי מאחר שכל הבריאה הוא רק ברצון אצלו יתברך ולא בהכרח חלילה. וכיון שהוא רק בחסד ממילא אין אצלו יתברך שום חילוק בין מדרגה גבוהה לנמוכה ושפלה. כיון שגם דבר גדול אינו אצלו הכרחיי. ולזאת הוא משלם שכר לישראל על צמצום כל שהוא שסבלו בעוה"ז וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קנו:) ולית רעותא טבא דיתאביד מקמי מלכא קדישא. ואינו מקפח שכרם וישאיר להם מעבודתם הארה קיימת שתקרא על שמם, שלא תתבטל גם בעת שיפתח השי"ת את אורו. וזה מזמור שיר ליום השבת, שע"י הצמצומים שהאדם סובל בעוה"ז קונה שיר ליום השבת, שישיר באור פני מלך חיים באורח ישר ולא יתבטל, וכדכתיב (האזינו לב) ראו עתה כי אני אני הוא, שלעתיד יתגלה אורו של הקב"ה מחדרי חדרים ממקום שמלאך אין יכול להביט, כי אין המלאך יכול לעלות ממדרגתו לעולם. אבל ישראל אחר שנכנסו בעוה"ז בהסתרה וספיקות, עד שהיה לו מקום כשלון לטעות ולומר "אני הוא", ושם צמצם עצמו נגד השי"ת לקבל עליו עול מלכות שמים. בעבור זה יתנהג עמו השי"ת מדה במדה ויתגלה לעומתו האור מפנימיות. ואומר, ראו עתה כי אני אני הוא, ונותן לו מקום בעצמות אורוכט:

וזה שאמר הכתוב (שם) הלוא הוא אביך קנך. שרומז על שתי בחינות הללו שנמצא בעם ישראל. שאף שיש להם בשורש קדושה קביעא וקיימא למעלה מעבודה, שנקראו בנים למקום, בכל זאת הם אוחזים בצמצום לקנות עי"ז שם עבד, שבזה יש נעימות וקנין ביותר. וזהו אביך קנך. וכמו שהמשילו משל ע"ז בספרי (האזינו פסקא שט) משל לאחד שהורישו אביו עשר שדות ועמד וקנה שדה אחת משלו, אותה שדה היה אוהב ביותר מכל השדות שהורישו אביו. ואחר הבירור שיאיר להם השי"ת איך הם בנים למקום בשורש בלי שום עבודה. בכל זאת ישאר להם קנין בעבודתם שתקרא על שמם שהוא יגיע כפיהםל. אמנם דור המבול לא רצו לאחוז בצמצום, וכדאיתא במדרש רבה (נח פ' לח) דור המבול אמרו מה שדי כי נעבדנו, ששם זה מורה על ענין הצמצום שאמר לעולמו די, כדאיתא בש"ס (חגיגה דף יב.) ומשם זה אדם מקבל הגנה מכל רע, שע"י שאדם אוחז בצמצום שלא יתפשט עצמו בשום מדה עד קצהו, בזה נעשה התמזגות והתכללות כל המדות יחד ואין אחת דוחה חברתה. וזהו יסוד וקיום כל המציאות, כי אף שבשורש מצד השי"ת אין צורך לצמצום, ויוכל להיות כל מדה בתכלית התפשטותה ואין ביניהם התנגדות כלל. אבל מצד האדם אי אפשר שיהיה להם קיום ושלום אם לא יהיו אצלו ממוזגים במשקל, שלא יתפשט עצמו משום מדה עד תכליתה, בכדי שישאר מקום גם למדה ההפכיית לה. ולזאת הביא השי"ת עליהם מבול שבלל את הכל מדה במדה, לפי שלא היה בהם התמזגות המדות להיות כלולה אחת בחברתה, שזה הוא יסוד התחלת עולם התיקוןלא, כמו שיתבאר לקמן (אות לז) משם האריז"ל:

סימן ד

אלה תולדות נח וגו'. כתיב (איוב כ״ו:י״א) עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו. הכתוב הזה מוסב על ענין השחתת המבול, שעל ידי הגערה שגער השי"ת בדור המבול נתחזקה הבריאה. כי גערה היא אחד מעשרה דברים שברא בהם הקב"ה את העולם, כדאיתא בחגיגה (יב.) והגערה מכלל העולם היה בהמבול, שאחר שהביא הקב"ה את המבול נתחזקו יסודי הבריאה, שמתחלה היו עדיין רופפים, כי בריאת העולם היתה מרצונו וחסדו הגדול בלבד בלי אתערותא דלתתא. וכדכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנהלב. אבל באמת עיקר תכלית הבריאה היה שתהיה לה יגיע כפים לקבל כל טובה במשפט ולא בחסד, שזה עיקר ההון שהאדם מסגל בעוה"ז מה שיגע ומצאלג. והיינו התפלה שיתפלל אדם אודות הטובה שתבוא, שבעבור התפלה נקראת על שמו שאוכל מיגיע כפיו, בשביל שהמתפלל הוא מכיר שהוא חסר אליו יתברך. וזהו כלל כל המצות כולם וכדכתיב (דברי הימים א כ״ח:ט׳) אם תדרשנו ימצא לך. וכשענין התפלה נקבע בלב האדם בקביעות, להכיר עצמו שמצדו הוא בעל חסרון ואין מצדו כח להשלים חסרונו כי אם השי"ת יכול להשלים חסרונו, וכשזאת נקבע תמיד בלב האדם אזי נקרא זאת דברי תורה. היינו שהשי"ת חותם עצמו על איש זה שכבר נקבע כח תפלה בלבו אף בשעה שאינו מתפלל בפועל, וע"ד הכתוב (מלכים א ח׳:נ״ט) ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה' קרובים אל ה' וגו', והיינו שיקבע התפלה בלבו שתהא מתפללת מעצמה כל שעה וכמ"ש (תהילים עב) ויתפלל בעדו תמידלד. ואז נקרא זה אור תורה וכדאיתא בש"ס (שבת ו.) שתפלה היא חיי שעה ותורה היא חיי עולם. ועל מי שחתם עצמו השי"ת שהוא מזוכך בפנימיות לבו, אצל זה תפלתו ג"כ חיי עולמי עד. אבל מי שעדיין לא נתברר הוא צריך כל פעם להכיר עצמו חסר שלמות, ומוכרח לבקש מהשי"ת כל שעה שישלים לו חסרונולה:

ומטעם זה שכור אסור להתפלל, בשביל שאינו מרגיש בשום חסרון, כדאיתא (יומא עה.) שכל העולם דומה עליו כמישור, ולכך אם הוא מתפלל הוא דובר שקרים לנגד השי"ת, ואין מקום לתפלה אלא כשמכיר עצמו חסר. והנה מי שיש לו הכרה זו ונמצא בו כח תפלה, הוא שומר נפשו שלא יתפשט עצמו בשום טובה יותר מדאי עד שישתכר ויטריד דעתו ביותר, כי אזי יהיה אסור לו להתפלל שוב על שלמות, מאחר שנשתקע דעתו ביותר באיזה חמדה נדמה לו שאינו חסר כלום, ולכך נזהר שיקבל כל טובה בישוב הדעת ובהארת פני הנותן, שיכיר שהשי"ת הוא הנותן לולו:

אמנם דור המבול, שכל עיקר מציאותם היה בלי שום אתערותא דלתתא, כן נשפע עליהם כל הטובות בלא תפלה והתעוררות האדם להכיר חסרונו, וע"כ התפשטו והשתכרו עצמם מאד בכל חמדת עוה"ז, עד שנשתקעה דעתם ושכחו בעצמם לגמרי, שהסתפקו עצמם לחיות חיי שעה עם התפשטות בחמדת עוה"ז, ולא חששו להשלים חסרונם לתקן הוייתם בכח תפלה לאחוז בצמצום לקנות להם חיים וקיום לעולמי עד. וכדאיתא בש"ס (סנהדרין קיח.) ובנח רבה (פ' לח) שדור המבול אמרו מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו (איוב כ״א:ט״ו). לפי ששם שד"י מורה על ענין הצמצום כמו שנתבאר (לעיל אות ג), והם לא רצו להתנהג בשם שדי לפי שלא נמצא בהם כח תפלה, ואמרו מה נועיל כי נפגע בו, ולכן היו עדיין יסודי הבריאה מתמוטטים לחזור לאפס ותהו כמו שהיו לפני הבריאה. והוא ענין השחתת המבול, שהגביה הש"י את מדותיו למעלה מדעת האדם, והראה כחו בבת אחת שלא בהדרגה, שהשפיע עליהן מים בהתפשטות גדול שישובו לאפס מדה במדה. יען אשר לא חשו לחזק הוייתם ומלאו תאות לבם הרע לפי שעה בהתפשטות גדול שלא בהדרגה, כן עשה אתם השי"ת מדה כנגד מדה, והמשפט היה שיעבור הכליון על כל הבריאה שתשוב לאפסלז:

ומה שנשאר נח וכל אשר עמו בתבה, איתא בזוה"ק (נח סד:) ואי תימא נח ודעמיה אשתזיבו סתים מעינא הוי דלא אתחזי, ולהבין ענין ההסתרה מלפני השי"ת והלא כתיב (ירמיהו כ״ג:כ״ד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו וגו'. אך לפי שבתיבה נצטמצמו מאד, שנתבטלו מהם כל עניני רגשות החיים, ונחשבו כאלו אין להם מציאות, וכמ"ש בילמדנו (תנחומא נח ט) כל אותן י"ב חודש לא טעמו טעם שינה לא נח ולא בניו, ונמצא שלא היה לו חיים מצדו כלל, שאי אפשר לחיות ג' ימים בלא שינה, כדאיתא בנדרים (טו.) האומר שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר, וכמו כן נאסרו בתשמיש ובכל דבר התפשטות הגוף רק די קיום נפשם בלבד. וזו היא ההסתרה הבטוחה מפני מדת הדין, כמו שיתבאר לקמן (אות יט), שע"י מה שהאדם מבטל כל כח חיותו בשעה שמדת הדין מתוחה בעולם, ומוסר עצמו בחזרה ליד השי"ת במה שאינו נוטל לעצמו שום הויה אף את המוכרח, רק כפי שיהיה די לקיום נפשו בלבד, עי"ז הוא מוסתר בתוכו יתברך שלא יגע בו שום רע, וע"ז כתיב (איוב ל״ד:כ״ט) והוא ישקיט ומי ירשיע. וכדאיתא בזוה"ק (שמיני לו:) והוא ישקיט, בזימנא דקוב"ה יהיב שיקוטא ושלוה לבר נש מאן הוא רשאי לאבאשא ליה ולמעבד ליה קטיגורא ויסתר פנים ומי ישורנו. ובזימנא דאיהו אסתר עינוי מלאשגחא עליה, מאן איהו דישגח עליה לנטרא ליה וכו'. וכאן נתכלל נח בשרשו, ונחשב כאלו אינו בעולם הזה, מאחר שאין לו הוי' מצדו, רק מה שהשי"ת מהוה אותו לקיום נפשו בלבד. אכן לאחר המבול ע"י הגערה ההיא, נתנטע בלבות הנשארים שיכירו חסרונם ויעוררו רצון בתפלה. וכדאיתא במדרש רבה ותנחומא (פ' נח) שתיכף ומיד התפלל נח ואמר הוציאה ממסגר נפשי וגו' (תהילים קמ״ב:ח׳), ומעתה נתחזקו יסודי הבריאה שתהיה עומדת לעד מהתעוררות הצעקה שהתרעמו, כי נשאתני ותשליכני (תהילים ק״ב:י״א), מדוע נתן להם השי"ת מתחלה טובה בחסד גדול כל כך עד שיהיו צריכים לסבול אח"ז צמצום עצום כזה שלא יקבלו גם את המוכרחות, ועי"ז נתחדש העולם בדין ובטענה. כי כך הוא דרכי הנהגת השי"ת, שמתחלה נותן טובה בחנם ואח"ז חוזר ונוטלה בחזרה, שעי"ז האדם חוזר ומקבלה בכח צעקה וטענהלח. ועד"ז היו ג"כ ענין עלמין דאתחרבו דאיתא (בב"ר א) שברא עולמות והחריבן ואמר יתהון לא הניין לי כו'. והלא כתיב (במדבר כ״ג:י״ט) כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, רק שהיה בהשגחה שיבנה עי"ז עולם שיהיה ראוי לומר דין הניין לי. וגם אח"ז שאמר דין הניין לי היה צריך לעבור עוד כמה גערות מעין עולמות שנחרבו, כמו דור הפלגה ואנשי סדום ועיין לעיל ענין א' (ד"ה ואחרי השחתת)לט:

סימן ה

אלה תולדות נח וגו'. כתיב (קהלת ד׳:ט״ו) ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני ובמדרש (שם) נדרש על דור שאחר המבול (עיין מי השלוח חלק שני קהלת (ד) ד"ה ראיתי). והענין כי בעוה"ז אין שום דבר מבורר שלא יהא מלא ספקות וזהו תחת השמש. ובזוה"ק (תרומה קכח.) אשתדלותא דאורייתא כל מאן דבעי זכה בה, אשתדלותא דקוב"ה למנדע ליה כל מאן דבעי זכי ליה בלא אגרא כלל וכו'. היינו כי כל אחד ואחד יש לו ספר מסודר שנחקק בלבו מצד הסבות והמאורעות שהשי"ת מנהיג אתו. מזה רואה שהשי"ת מנהיג את העולם והוא סבת כל הסבות, אבל אשתדלותא דקיימא בעובדא אסור לנטלא ליה למגנא וכו' אלא באגר שלים, כי מעשה המצות הם דברי תורה עמוקים מאד מה שלא היה בכח שכל אנושי לקבלו, ולכן הכניס השי"ת דברי תורה כאלה בפעולות מעשיות, כדכתיב (קהלת ז׳:כ״ג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, היינו שרצה להכניס פעולת המצוה בחכמה ושכל והיא רחוקהמ,. ולכן בפעולת המצות צריך האדם להיות נקי מאד, שלא יהיה בו שום דופי, כמ"ש הנביא (ישעיה נב) הברו נושאי כלי ה' ואמר אאמו"ר זללה"ה (מי השלוח ח"א ישעיהו (נב) ד"ה הברו) כי כלי ה' נקראו פעולות המצות. והאדם כשעושה המצוה נקרא נושא כלי ה', וזה שמזהיר הנביא באדם שרוצה להיות מנושאי כלי ה', היינו שירצה לקיים מצוה צריך לברר את עצמו תחלה, כגון כשירצה לקיים מצות לולב וכדומה שהוא בידו, אז צריך לברר את ידיו שיהיו נקיים מגזל ושאר עבירות התלויים בידים, שהאדם צריך להיות בר ונקי מאד בזה בלי שום נגיעה, שכשיש לו איזה נגיעה אינו מצוה כללמא. ובד"ת כמה שקונה האדם בעוה"ז יש לו לעוה"ב, כי בעוה"ב יהיה קנין התורה ביד האדם כמו בעוה"ז שיש אדם שיש לו סך כסף וחבירו יש לו יותר ממנו, כן יהיה בעוה"ב ידיעת התורה, ע"ד מה שכתב בזוה"ק (תרומה קכט.) דהא לית גבהו באורייתא אלא בעלמא דאתי, מכלל דלעתיד יהיה גבהו באורייתא, והוא מפני שיהיה לאדם קנין בדברי תורה כל אחד לפי מדרגתו. אך בהתאסף ראשי עם, שהוא כדכתיב (משלי נ) כבוד חכמים ינחלו, שיהיו מדרגות, כמו שביאר בגמרא (ב"ב עה.) שכל אחד נכוה מחופתו של חבירו, ולחילוק מדרגות נצרך קנין באגר שלים, כדי שיהיה להשי"ת תשובה נגד הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו, שזה סבל יותר שהכניס עצמו במקום סכנה יותר מזה כדי להרבות כבוד שמים, ולכן מגיע לו כבוד יותר, ולכן יש ד"ת שאין אדם עומד עליהם אא"כ נכשל בהם, כמ"ש בש"ס (גיטין מג.) והמכשלה הזאת תחת ידך אלו ד"ת שאין אדם עומד עליהם אא"כ נכשל בהם. והיינו ע"י הסבלנות מהכשלוןמב:

ויש מי שבא לעולם לאחר זמן וקונה את הד"ת שלא היה אפשר לעמוד עליהם בלי כשלון, ע"י הכשלון שהיה קודם לבריאתו. כמו שהיה בעלמין דאתחרבו קודם שנברא העולם, כמ"ש (בבראשית רבה ט וקהלת רבה ובזוה"ק פ' אחרי סא ושאר דוכתי) שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן עד שברא העוה"ז ואמר דין הנייין לי, ובודאי לא התחרט השי"ת על פעולותיו כי לא בן אדם הוא וינחם, ועדמ"ש במדרש על פסוק וינחם אל לבו (ועיין זוה"ק בראשית כד: בד"ה אלא תולדות). שכן היה רצונו יתברך לברוא אותם, כדי שיהיה על ידיהם יראה להדור שיבוא אחריהם, שלא יתפשטו עצמם כמו העולם שקדם להם והוצרך להיות כך, וכן הוא רצונו של הקב"ה שיסד יסוד הבריאה שיתנהג בהנהגה הזו, שהעולם הראשון יהיה להם תקיפות גדול, וכאשר נתפשטו מאד הוכרחו ליחרב. וע"י הכשלון שלהם קנה העולם שאח"כ היראה שלא להתפשט עוד כ"כ. וכן מעולם לעולם עד עולם התיקון, וזהו הילד השני. וכן העולמות עצמם רצו בזה שיבראו ויתפשטו ויאבדו, כדי להשאיר יראה וקיום להבאים אחריהם, כמ"ש בש"ס (ר"ה יא.) לדעתם נבראו. שרצו שישפיע להם השי"ת טובה לפי שעה ויתפשטו בזה ויחרבו תיכף, כדי שישאר יראה על הדור שיבואו אחריהם שמהם ישאר השארה קיימת, והיינו הילד השני. שבאופן זה מנחיל השי"ת טובה לאדם, באופן שיהיה יגיע כפיו, שנותן לו טובה וחוזר ונוטלה ממנו, ועל ידי הצעקה שצועק על אבדן הטובה נקבע בו יראה, שרואה שיכול לאבד את הטובה. ואח"כ כשהשי"ת מחזיר אותה לו פעם שנית אז היא מתקיימת, וכמו שנתבאר בפרשת בראשית (ענין נה)מג. וכן הוא בדור אחר דור, שדור השני יורש הטובה ע"י קביעות יראה מדור הראשון, ומורשה זו כיון שיורש את הדור המוקדם, אף שנשאר יראה מהם ע"ד מ"ש (צפניה ג׳:ז׳) אמרתי אף תיראו אותי תקחו מוסר, מ"מ יורש מעט מהכשלון ג"כ, אך הראשונים סבלו מזה הרבה וקנו ד"ת אלו בדמים, והיורש די שסובל מעט וקונה במעות. וכן היה הדור שקודם המבול שקבלו הטובה בלא גבולים, כמ"ש (איוב כ״א:י״ד) ויאמרו לאל סור ממנו וגו' מה שדי כי נעבדנו, ודרשוהו בש"ס (סנהדרין קיח.) על דור המבול, והיינו כי שם שד"י מורה על גבולים, כמ"ש בש"ס (חגיגה יב) שאמר לעולמו די שהיה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי וכו'. וזהו הגבולים שנתן השי"ת, ודור המבול לא רצו בתפלה, כדאיתא לעיל (ענין ד) לכן נחרבו, וע"י נח שאמר הוציאה ממסגר נפשי נשתכלל העולם, וזהו דברים ואיכא בהדייהו מעות, היינו שסבלו מעט מהכשלון שירשו מדור שקודם המבול, אך הוא מעט כמו קנין מעות, ולכן הוא בדין בש"ס (ב"מ מח.) דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל מי שפרע מאנשי דור המבול וכו' היינו שכל החיים שיש לעולם הוא ע"י כן, דברים ואיכא בהדייהו מעות, ולכן מי שבעיקר רוצה לבטל דברים ואיכא בהדייהו מעות, איכא מי שפרע, ונעקר ונפרד מן העולם לגמרי, אבל לענין יוקרא וזולא היינו שבשורש רוצה בחיים, רק שלפי שעה טעה באיזה פרט, חתם השי"ת עליו שיעזרהו על ידי תשובהמד:

סימן ו

אלה תולדות נח וגו'. כתיב (משלי כ״ה:ב׳-ג׳) כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר, ובמדרש רבה (בראשית פ"ט) מתחלת הספר ועד כאן כבוד אלהים הוא הסתר דבר מכאן ואילך כבוד מלכים חקור דבר. היינו שפרשת מעשה בראשית, כבוד אלהים הוא מה שחלק השי"ת כח לכל בריה, וע"ז נאמר הסתר דבר. מטעם שאמרו בש"ס (חגיגה טז., ובב"ר פ"א) אין רצונו של מלך להזכיר שמו על האשפה. היינו שאם יעמיק האדם לחקור בענין זה יפלא מאד בעיניו, למה הושם חסרון זה בתולדה שיהא זקוק לברר עצמו בכמה יגיעות ועבודות, ומדוע לא נברא על תכלית השלמות הראוי לו, שלא יצטרך עוד לבירורים. ואף שבעומק יש בזה דרישת טוב מהשי"ת להיטיבו באחריתו, אבל כיון שבמקום הזה נראה לעיני האדם חסרון במעשה השי"ת, אין רצונו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שיזכר שמו על האשפה, ולכן הסתר דבר שאין לאדם לראותו ולחקרו. אבל כבוד מלכים, היינו מה שהאדם מברר עצמו בכח בחירה ועבודה בקבלת עול מלכות שמים, ומאיר לעצמו להכיר כבוד שמים בכל עניני עוה"ז, ע"ז נאמר חקור דבר, שכל מה שיוכל לחקור ולהתבונן ולברר ביותר, איך שכל עניני עוה"ז הם לבושים לכבוד מלכותו יתברך, הוא מחויב להרחיב מלכות שמים גם בעוה"זמה:

וזש"ה (משלי כה) שמים לרום, היינו יראת ה' טהורה. וארץ לעומק, היינו אהבת השי"ת, שאלו השנים יש להם גבול ושיעור. אבל לב מלכים, היינו עד כמה מסתעף דבר ה' ועד היכן יש לברר כבוד מלכותו בעוה"ז כפי הבינה אשר ניטע בלב האדם. לזה אין חקר וגבול, שגם בלבושים הרחוקים ביותר, אם יעמיק ויתבונן גם שם ימצא כבוד שמים. וכמו שדרשו בש"ס (שבת יא.) אם יהיו כל הימים דיו כו' אין מספיקים לכתוב חללה של רשות. מאי קראה ולב מלכים אין חקר. והיינו החלל הגדול של העולם שנראה לעיני האדם שיש מקום פנוי וריק מכבוד שמים. וזה נקרא חללה של רשות. והאדם צריך להכניס גם במקום הזה כבוד שמים, ולתלות החסרון בעצמו, שמה שנראה מקום פנוי וריק הוא מצד חסרון האדם, וכל מה שימצא בעצמו יותר בעל חסרון ימצא יותר כבוד שמים במקומות הנמוכים. וכדאיתא בירושלמי שבת (פ"א הלכה ד) כי לא דבר רק הוא, ואם דבר רק הוא, מכם, למה שאין אתם יגעים בה, ובזוה"ק (אמור צ:) ואת דכא ושפל רוח וההוא אתר שלים יתיר מכולא בגין דמאיך גרמיה בגין למשרי עליה גאותא דכולא גאותא עילאה. כי באמת כל מה שיתלה החסרון יותר בעצמו מתוך זה יכיר לשלול החסרון ממנו יתב', וכמו שנתבאר בדברינו על פסוק ומבשרי אחזה אלוה (איוב י״ט:כ״ו), שמהחסרונות שימצא האדם בנפשו, שע"ז מורה שם בשר, וכדאיתא בש"ס (סוטה ה.) בשר, ב'ושה ס'רוחה ר'מה. הוא יודע לשלול ביותר כל החסרונות משלמות הנהגת השם יתברךמו:

והנה בהתחלת הבריאה השפיע השי"ת את חסדו בשפע גדול ובשטף רב, והתפשטו עצמם דורות הראשונים מאד, עד שאח"ז הוצרך להביא עליהם את המבול שהוא ג"כ לבוש למדת חסדו יתברך, וכמ"ש ויהי הגשם על הארץ, וכדפירש רש"י ז"ל שנקרא גשם שהתחיל ברחמים, שהגשם הוא רחמים, אך במבול היו בהפלג גדול שהיה למעלה מדעת האדם שאין בכח הבריאה לקבלו, כי הגביה השי"ת את מדותיו למעלה ראש וקמטו בלא עת, כדי שתקבע בה יראה שלא להתפשט עוד ביותרמז. ויפלא ג"כ מדוע לא ברא השי"ת תיכף מתחלה את הבריאה על צד השלימות והיראה שנתחדשה אחר המבול. וע"ז אמרו במדרש (שם) מתחלת הספר ועד כאן הוא כבוד אלהים הסתר דבר. כי בשורש אותם הדורות לא נבראו מתחלתן רק לחיות חיי שעה בלבד, ואין להם תרעומות כלל על מה שקמטו בלא עת. שגם חיי שעה נחשב טובה וחסד גדול. ותכלית המכוון היה בהם שתתחזק הויית הבריאה ע"י כשלונם ביתר שאת. כי באמת היה להבריאה פחיתות וירידה במה שנבראת, לפי שקודם האצילות היתה כמוסה בעצמותו יתברך. ולכן היתה הבריאה חושקת כל שעה לחזור ולהתכלל במקורה. עד שהיה מהנקל שתחזור העולם לתהו ובהו כמו שהיתה מקדם. אכן מאחר שקלקלו הדורות ונכשלו במה שהתפשטו למאוד, אזי נתרצתה הבריאה להיות נשאר על עמדה בכדי לתקן את אשר עותה בקלקול הדורות הראשונים, וכדאיתא בזוה"ק (בשלח נד.) מכאן אוליפנא דצדיקייא קדמאי אע"ג דאסתלקו בדרגין עילאין דלעילא ואתקשרו בצרורא דחיי זמינין כלהו לאחייא בגופא, ואי תימא הואיל ואתקשרו בצרורא דחיי ומתענגי בעינוגא עילאה אמאי יחות להון קוב"ה בארעא. פוק ואוליף מזימנא קדמאה, דכל אינון רוחין ונשמתין דהוו בדרגא עילאה דלעילא וקוב"ה אחית להו לארעא לתתא, כ"ש השתא דבעי קוב"ה לישרא לעקימא. שיש בזה תענוג להנשמה לתקן את אשר עותה לברר שלא עותה, ולכך חוזרת ויורדת שנית בתחיית המתים. אך רוח הבהמה שלא עותה אינה חוזרת עוד לחיות פעם שנית. וכמו כן כלל הבריאה חפצה לישרא עקימא אחר שנכשלו דורות הראשונים. ולכך נתרצתה הבריאה ונחה דעתה להיות עצם נפרד ממקורה, ונתחזקו היסודות ביתר שאת שלא יתמוטטו עוד מעתה. ועד"ש במדרש תהילים (מזמור פב) כל הנשמה תהלל יה, הנשמה הזו כל שעה היא עולה ויורדת ומבקשת לצאת מן האדם והאיך היא עומדת בתוכו, אלא הקב"ה מלא כל הארץ כבודו מניחה בגופו והיא באה לצאת ורואית את יוצרה וחוזרת לאחוריה. היינו שהנשמה חושקת כל שעה לחזור להמקור שנאצלה משם. וכשמראה לה השי"ת כי מלא כל הארץ כבודו אזי חוזרת להיות בזה העולם, לפי שמבחנת שיש בזה יקרות יותר להרחיב ולהגדיל את כבוד מלכותו גם בעולם הזה השפל, שהאור מוסתר והחושך גובר, וכדכתיב (ירמיהו ט״ו:י״ט) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. ועל כן חוזרת לאחוריה להתקיים עם הגוף, שעי"ז תוכל למצוא כבוד שמים גם בחשכת ההסתר שבעוה"ז, ויש לה נייחא ביותר להשאר בתוך הגוףמח:

וכן נעשה חיזוק בכלל הבריאה ע"י מה שנשאר יראה בלב הנשארים לתקן את כשלון הדורות שלפניהם לבל יתפשטו עוד, וחזר יסוד הויות העולם על עמדו שלא יתבטל עוד, לפי שיש להבריאה נייחא לתקן המעוות שנכשלה כבר ע"י התפשטות הדורות שלפני המבול. ועל שם זה נקרא שמו נח מלשון רוח חכמים נוחה הימנו, שאמרו (ב"מ מח.) על מי שמקיים דיבורו בדברים בעלמא, לפי שע"י נח נתקיימה הבריאה על עמדה, מפני שנחה דעתה להיות לה הוי' נפרדת בכדי שתתקן את הכשלון שנכשלו דורות הקודמים. והנה קודם המבול שלט שם הוי' ככתיבתו, שמורה על התפשטות אלהותו יתברך על כל בני עולם. ומזה נצמח תקיפות גדול בלב הדורות ההם, ודימו בנפשם כי רצונם הוא רצון השי"ת, ואחזו בזה את קצה האחרון להתפשט בזדון לבם בלי שום גבול ומעצור, ונח היה ראשון שהתחיל להשליט עליו השם אדנ"י שהוא נרתק לשם הוי', שמסתיר את התפשטות אלהותו יתברך, שילך האור בהדרגה ובסדר כפי המעשה והזכות של התחתונים, ונעשה נח מלומד ביראה לתקן את המכשול, והחל לצמצם עצמו לבל יתפשט בטובות עוה"ז כי אם בהדרגה וישוב הדעת ובדרך ארץ. והגמר היה אצל אברהם אע"ה. וכדאיתא בש"ס (ברכות ז:) מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר (בראשית ט״ו:ח׳) ויאמר אדני אלהים במה אדע כי אירשנה. והיינו בשם אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד ממש שהוא לשון אדנות, אבל בנח לא מצינו רק שם אדנות בקריאתו שהוא נרתק לשם הוי'מט. כדכתיב (בראשית ט) ברוך ה' אלהי שם וכמו שכתבו שם רבותינו בעלי התוספות בזהנ:

סימן ז

אלה תולדות נח וגו'. כתיב (איוב כ״ד:י״ח) קל הוא על פני מים תקולל חלקתם בארץ. ובש"ס (סנהדרין קח.) ובמדרש רבה ריש הפרשה, שלוקחין מהם קללה לכל באי עולם. כלומר מי שפרע מדור המבול הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. כי הנה נמצא חמש מדרגות בהוצאת כל דבר מכח אל הפועל. וסדרם כך זה למעלה מזה, הרהור מחשבה רצון מעשה דיבורנא. אף כי לפי הנראה המעשה הוא היותר אחרון אכן באמת הדיבור הוא הגמר השלם וכמ"ש בש"ס (שבת לג:) אעפ"י שכליות יועצות ולב מבין ולשון מחתך פה גומר. ובזוה"ק פ' מקץ (ר.) מחשבה שרותא דכלא ומלה דאיהי סיומא דכלא. שכל זמן שהוא בהרהור רצון ומחשבה עדיין אין הכרה לשום אדם זולתו במהות מחשבתו, ואף אם מוציא מחשבתו לפועל במעשה בכל זאת אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו בבירור גמור, שעוד יוכל לפרש טעמו וכוונתו במעשה הלז על פנים אחר ממה שסובר בו זולתו. אמנם הדיבור הוא המפרש את הכוונה של הפועל בעליו באופן שאין עוד שום שינוי וחזרה להפוך את דבריו, שאזי תפול עליו השאלה מזולתו על שסותר את דבריו הראשוניםנב. וזה שאמר הכתוב (ירמיהו ל״א:כ׳) הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו וגו' ואיתא במדרש (ויקרא רבה פ"ב) די דיבורו שנתתי בו, היינו שנקבע בו הויה בשורש בכח דיבור שאין אחריו חזרה לעולמי עדנג:

וקנין זה התחיל מהמבול ואילך, כי דורות הקודמים לא היה להם הוי' בכח דיבור רק בבחינת המדרגות שלפני דיבור, היינו שהיה מקום שיתרומם השי"ת ויסלק את שפעת חסדו למעלה מדעת האדם והיה הכל כלא היה. וזהו לפי שלא נתחזק עוד הבריאה בכח יראה ופחד ע"י גערה, שזה אחד מהדברים שנברא בהם העולם כדאיתא בש"ס (חגיגה יב.) כמו שנתבאר למעלה (ענין ד). ורק אחר שגער השי"ת במה שנתבטלה הבריאה בשעת המבול, נתחזקה הבריאה בכח יראה ופחד, ע"י שהיה לב הנשארים סוער על מה שנעשה לדורות הקודמים, שהיו ראויים לפי דעתם להיות להם קיום לדורות עולם, וראו עולם בנוי וחרב, נכנס מזה יראה בלבם, שלא יכשלו עוד במה שנכשלו הדורות הקודמים, שהתפשטו עצמם בחמדת עוה"ז עד מקום שידם מגעת, ולא רצו להביט לתכלית מה שנבראו לקנות להם הוי' בשורש בשכר יגיעה ועבודה, כי הסתפקו עצמם בהוי' שלפי שעה לבלות בטוב ימיהם ולהנות נפשם מכל טובה, ולא דאגו על מה שיתבטלו לבסוף, כשיגביה השי"ת את מדת חסדיו המגולים עתה וישפיע עליהם חסדים גבוהים למעלה מדעת האדם ויתבטלו בהכרח. וכמו שהיה ענין המבול, שהשפיע עליהם מים בשטף רב, עד שלא היה בכחם לקבל חסד גדול כזה ונמחו מן העולם. ששורש המים הם בחסדים, כדאיתא בזוה"ק תרומה (קנט:) ימינא נטיל חד וכו' רק כשיורדים בשטף גדול הם רעים מצד המקבל. ולזה התבוננו הדורות הבאים אחריהם ועמדו על שורש הכשלון שלפניהם, ע"ד מאמרם ז"ל בש"ס (גיטין מג.) אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהם, והתבוננו מעתה, כי כוונת השי"ת בבריאת עולמו היתה שיקנה האדם חיי עולם לא חיי שעה לבד, רק שישתדל האדם לקנות עולמו בקנין עדי עד, שגם בשעה שיתרומם האור למעלה מדעתו לא יתבטל. והוא ע"י הסבלנות שיש לו לאדם ממה שאוחז בצמצומים בעת שיש לו כח להתפשט כפי יכלתו, ומיד אח"ז נתחזקה הבריאה בכח דיבור, היינו שהרגישו בטוחות שלא יוסיף עוד השי"ת להחריב את העולם אחר שכבר סבלה הבריאה חורבן נורא כזה, ועלה מהבריאה צעקה לפני השי"ת, כי נשאתני ותשליכני (תהילים ק״ב:י״א), בודאי כבר חתם עצמו השי"ת על מה שהשאיר שארית מהעולם החולף שהשארה זו תעמוד לעד. ולמשל, כשהמלך מוותר לפעמים בחסדו לאדם פשוט מתנה מרובה יותר מדאי, אזי אין המקבל בטוח עדיין שישאיר אצלו את הטובה לדורות, אבל אחר שחוזר ונוטל ממנו מקצת, אזי בטוח במה שהשאיר אצלו שהוא שלו גם לדורות, בשביל שיש לו טענה אל המלך למה נתת לי תחלה ואח"כ תטלנה ממני, אלא ודאי שלכך נטלת ממני מקצת, כדי שבמה שישאר עמי עוד באמצע המשא ומתן ויעסוק עוד עמי, שבודאי מה שנתן לי המלך ודאי יוחזר לי ביתר שאת, ומה שנטל ממני בחזרה אינו אלא כדי שיתחבר אצלי ואהיה מחובר אל המלך, וע"י מה שהשאיר אצלו יודע שעוד יוסיף להתקרב אל המלך, וישפיע לו עוד יותר:

וזה דאיתא במדרש תנחומא (פ' נח) ויהיו בני נח היוצאים מן התבה שעשה להם הקב"ה הוי' בעולם, אבל ברשעים כתיב (יחזקאל כ״ו:כ״א) בלהות אתנך ואינך ותבוקשי ולא תמצאי עוד לעולם. בלהות אתנך ואינך עכשיו, ותבוקשי לעוה"ב, ולא תמצאי לעתיד לבוא. אבל ישראל היו ועתידין להיות, ומנין דכתיב (תהילים ע״ד:ב׳) זכור עדתך קנית קדם. קדם עד שלא נברא העולם והם עכשיו שנאמר (דברים כ״ט:ט׳) אתם נצבים היום, ועתידים להיות לעתיד לבוא שנא' (מלאכי ג׳:י״ז) והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגלה וגו'. ומפני זה מי שאינו משתדל לקיים דיבורו הוא עתיד לקבל עונש דור המבול, שנכשלו ג"כ בזה שלא רצו להביט לתכלית מה שנבראו לקנות חיי עולם והוי' קיימת בבחינת דיבור, והסתפקו עצמם בקיום שלפי שעה, אף שיש לזה הפסק כשהשי"ת מעלה מדותיו למעלה מדעת האדם, והם לא חשו לכך, ורצו לקבל טובה בחנם מהשפעת מדת חסדו הגדול שלא ביגיעה וצמצום, ולכן נתבטלו כנ"ל. ועיקר ההוי' התחיל מנח ובניו ונשלם בזרע ישראל משבא אברהם אבינו ע"ה לעולםנד:

סימן ח

אלה תולדות נח וגו'. במדרש תנחומא (ריש הפרשה) ילמדנו רבינו על כמה עבירות נשים מתות בשעת לידתן, כך שנו רבותינו (שבת לא:) על שאינן זהירות בנדה כו'. ענין פתיחה הלז, כי הנה קודם המבול עוד לא נקבע יראה בהבריאה והתנהגה רק כפי הטבע שנקראת נוקבא, ובזוה"ק (משפטים צה.) מלכות שמים דלית לה עיינין. היינו שאין ההנהגה הולכת כפי הזכות להשפיע רק במקום הראוי ולדחות את המותרות, אך ההשפעה הולכת על מנהגה בלי בחינה בפנימיות, וכמאמרם (ע"ז נב:) הרי שגזל סאה חטים וזרעה בדין הוא שלא תצמח אלא עולם כמנהגו נוהגנה. ולכן צריך האדם להמשיך עיינין במלכות שמים, שע"י שהאדם מצמצם עצמו בבירורים להסתכל בשורש כל פרט מעשה שמזדמן לפניו אם יש בזה רצונו יתברך אם לאו, כמו כן הוא מכניס עיינין בההנהגה שתשפיע הטובה רק במקום הראוי לפי רצונו יתברךנו. ודור המבול ע"י שהתפשטו עצמם בטובות עוה"ז עד מקום שידם מגעת, ולא הכניסו עיינין במלכות שמים, גרמו עי"ז ביטול לכל ההנהגה כולה. שהפך השי"ת את סדר המערכה ודרך הטבע לגמרי, כדאיתא במדרש רבה (נח פ' לג) שלא שמשו המזלות כל י"ב חודש. וזה שפתח המדרש לרמז דוגמא לזה הענין באשה, שרומזת על הנהגת הטבע בחינת נוקבא, ונמצא בה ג"כ סדר וסת שבקצת עתים היא במצב נכון ובימי נדת דותה נמצא בה מותרות, ואם אינה משימה עין להזהר בנדתה, היינו שאינה מבחנת בין עת לעת, ומתפשטת גם בעת שנמצא בה מותרות שצריכים להיות נדחים ממנה, עי"ז גורמת לעצמה מיתה וביטול כח החיים כולו, ע"ד השחתת כלל הבריאה בשעת המבולנז:

סימן ט

אלה תולדות נח נח. ומדרש רבה נח (פרשה ל) לא הוה צריך קרא למימר כן אלא אלה תולדות נח שם. הה"ד (משלי י״א:ל׳) פרי צדיק עץ חיים, מה הן פירותיו של צדיק מצות ומעשים טובים. והענין, כי לשון תולדות משמש על מה שיוצא לאור מההעלם אל הגילוי, כמו שהבן הוא נכלל תחלה באביו בכח, וכשיוצא לפועל נתגלה ע"י מעשה הבנים מה שבעמקי לב אביו, ולכן נקראו הבנים תולדותנח. וכן סדר ישוביו וגלגוליו של האדם שעובר עליו נקרא תולדות, כמו דאיתא במדרש רבה (וישב פ' פד) על פסוק אלה תולדות יעקב יוסף, לא הוה צריך קרא למימר כן אלא אלה תולדות יעקב ראובן כו', ומפרש רש"י ז"ל אלה ישוביהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל ישוב, סיבה ראשונה, יוסף בן שבע עשרה שנה, והיינו כי מסדר ישוביו וגלגוליו שעובר על האדם יוצא ג"כ לאור מה שבעומק פנימיות לבו ומחשבותיו מההעלם אל הגילוי. וכענין הנסיונות כולם שנתנסה אברהם אע"ה עשר פעמים, ואף שהשי"ת יודע מחשבות ובוחן לבות, אך תועלת הנסיון הוא, בכדי שיצא לפועל ויתגלה לכל אדם גודל האמונה שהיה בלבו, שלכך נקרא נסיון שהמנוסה קונה התנשאות לעלות במדרגה ולהרים נס עי"ז שיתגלה טוהר אמונתו ותם לבבו לעין כל (וכש"נ בפרשת העקידה)נט:

סימן י

נח איש צדיק. כתיב (איוב כ״ב:ל׳) ימלט אי נקי ובמדרש תנחומא (נח ט ובב"ר פ' כט) ימלט אי נקי זה נח שהיה צדיק ולא נקי, שלא היה צדיק שלם. היינו כי נקי הוא בשרשו, שלבו מבורר שלא יתאוה כלל לנטות מהרצון, אף שעל הלבוש נראה שיש לו התפשטות. וצדיק הוא בהיפוך, שעל הלבוש והגוון מעשיו רצויים מאד אבל בשרשו אינו עוד נקי, היינו שאינו מזוכך מעומק לבו שלא יתאוה כלל למה שהוא נגד רצונו יתברך, רק שמתגבר על יצרו ומתאפק מלעשות תאות לבו. וכדאיתא בש"ס (סנהדרין לג:) מניין ליוצא מב"ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות מניין שמחזירין אותו ת"ל נקי אל תהרוג. ומניין ליוצא מב"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מניין שאין מחזירין אותו ת"ל צדיק אל תהרוג. שצדיק נקרא מי שבאמת אינו נקי, רק על הלבוש ושרשו אינו כן. ונקי, היינו בשורש, והוא הצדיק הגמור באמתס. ולפי שנח היה רק צדיק ולא נקי, היינו שלא היה מבורר ומזוכך בפנימיות לבו כאשר נראה מתולדותיו ומעשיו, כדאיתא בזוה"ק פ' לך לך (פג.) דכד נחית ומטא לההוא דרגא מה כתיב וישת מן היין וישכר ויתגל. וכמו שיש דורשין אותו לגנאי מדכתיב בדורותיו, משמע שלא היה צדיק אלא לפי שעה בעשרה דורות שמאדם עד נח. אבל בדורו של אברהם אבינו ע"ה דהיינו מהתחלת ילד השני, שמנח עד אברהם לא היה צדיק, אכן יען אשר לפי שעה היה צדיק ניצול מן המבול. כמ"ש (ר"ה טז:) שאין הקב"ה דן את האדם אלא לפי מעשיו באותה שעה כדכתיב (וירא כא) באשר הוא שם, שהלא הזהיר בתורתו לא תקום ולא תטור, והשי"ת שומר את התורה תחלה כדאיתא במדרש (רבה בחקותי פ' ל"ו וירושלמי ר"ה פ"א ה"ג), והאיך חייבה התורה עונש להאדם על עבירה שעבר, הלא כתיב לא תקום ולא תטור, אלא שבודאי השי"ת אינו מעניש על מה שעבר רק על ההוה, על מעשיו שבאותה שעה, שכיון שנתקלקל האדם ונשתרש בחטא אז הוא מועד ועלול לחטוא כל שעה, ועונשין אותו על עומק לבו שנמצא בו כעת חשק לחטוא בהוה, וכדאיתא בתדב"א אל ידאג אדם מעבירות שעשה אפילו במזיד, אלא שנפתח פתח לפניו לעשות כמה עבירות, היינו שנקבע שורש החטא בגופו ונקל לו לעבור עוד. ולכן מועיל התשובה אם מקבל על עצמו בכל לבו שלא לחטוא עודסא. ולכן אינו דן השי"ת את האדם על העתיד אף שרואה את הנולד, לפי שלא נפתח לו עוד לעת עתה פתח לחטוא:

ולכן ניצול נח מן המבול, רק שהוצרך להמלט בתיבה, כי מי שהוא נקי וצדיק גמור זה אינו צריך להמלט בתיבה כי הרבה רוח והצלה לפניו יתברך. וכמו שראינו שמשרע"ה וכל יוצאי מצרים הלכו בתוך הים בחרבה ולא הוצרכו לתיבה. אך מי שהוא אינו נקי וצדיק גמור, זה צריך להסתר בתיבה שתגן בעדו לפי שעה, וכדכתיב (ישעיהו כ״ו:כ׳) חבי כמעט רגע עד יעבר זעם, שעל הרשע הוא אומר, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו (ירמיהו כ״ג:כ״ד), היינו שאין מועיל לו הסתרה כלל. רק צדיק שאינו גמור הוא מקבל הגנה והסתרה והמלטה ע"י תיבה, וכמו שיתבאר לקמן (ענין יח) שהעצה היעוצה לו שיסתר בתיבה, היינו שיסתיר כל בטוחות ותקיפות שיש לו במעשיו, שלא יאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל, רק כדכתיב (דברים ח׳:י״ח) וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ואף שהוא צדיק בכל מעשיו ומתגבר על יצרו, עכ"ז לפי שעה הוא צריך הסתרה, כי לפעמים יוכל הרשע לבלעו וכדכתיב (חבקוק א׳:י״ג) כבלע רשע צדיק ממנו, ודרשינן בש"ס (ברכות ז:) צדיק ממנו בולע צדיק גמור אינו בולע, ואף כי אפילו רעותא טבא של איש ישראל אינה הולכת לאיבוד, וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קנ:) אפילו רעותא טבא דבר נש לא מתאביד, היינו ששום מחשבה טובה של ישראל אינה הולכת לאיבוד, וכ"ש מי שהוא צדיק גמור בכל מעשיו. אך יען שכל רשע נמצא בו בהכרח איזה מדה טובה, כי אם היה כולו רע לא היה לו חיים כלל ושום מציאות, לכן בשעה שהשי"ת בוחר באיזה מדה להנהיג בה את עולמו ועוסק בה, אזי יוכל אותו רשע שמקבל כח חיותו מאותה מדה להתרומם ולהצליח לבלוע את מי שאינו צדיק גמור שאינו מזוכך עדיין בשרשו. והעצה לזה הוא שיחביא עצמו מפניו בתיבה, היינו שיסתיר זכותו ובטוחות שלו, ויהא נדמה לפניו שאין לו רכוש כלל מצדו, שלא יראה לפי שעה שום גאות והתפארות, ואזי אין לרשע שליטה וקטרוג עליו, וכדכתיב (איוב מ״א:כ״ה) אין על עפר משלו, היינו שאין להרשע ממשלה על מי שאומר ונפשי כעפר לכל תהיה, וכדמסיים הכתוב (שם) הוא מלך על כל בני שחץ. היינו שעל המתגאה בלבד הוא מולך על מי שבוטח בעצמו ואומר כחי ועוצם ידי ע"ז הוא מושל:

וזה כוונת המזמור (תהילים קכ״ה:א׳-ב׳) שיר המעלות הבוטחים בה' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב ירושלים הרים סביב לה וה' סביב לעמו מעתה ועד עולם כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים וגו'. הבוטחים בה' פירוש מי שאינו בטוח בזכותו וצדקתו אף שמכיר עצמו שהוא צדיק כדאיתא בש"ס (ברכות סא) לידע אינש בנפשיה אי צדיק גמור הוא או לאו, בכל זאת הוא אין לו בטוחות בנפשו להתברך בלבבו כחי ועוצם ידי, רק כל מבטחו הוא רק במילי דשמיא בלבד, שבזה יוכל האדם לבטוח, אבל לא בעניני עוה"ז, וכדאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) אשרי אדם עוז לו בך (תהילים פ״ד:ו׳) זכאה בר נש דיתתקף ביה בקוב"ה וישוי תוקפיה ביה. יכול כחנניה מישאל ועזריה דאתתקפו ואמרו (דניאל ג׳:י״ז) הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכיל לשיזבותנא מן אתון נורא יקדתא ומן ידך מלכא ישזיב. אלא כיון דידעי דלא אמרו כדקא יאות אהדרו ואמרו והן לא ידיע להוא לך מלכא וכו' בין ישזיב בין לא ישזיב ידיע להוי לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין. אלא לא יתתקף ב"נ דיימא דקוב"ה ישזיב אי איהו עבד לך בכך וכך, אבל ישוי תוקפיה ביה בקוב"ה דיסייעא ליה כד איהו אשתדל באינון פקודין דאורייתא ולמיהך באורח קשוט, דכיון דאתי ב"נ לאתדכאה מסייעין ליה ודאי, ובדא יתתקיף ביה בקוב"ה דאיהו יסייע ליה ובג"כ עוז לו בך דלא ישוי תוקפיה באחרא. היינו, כי בעניני עוה"ז אין מבטח עוז לשום צדיק שיוכל לבטוח ולהשען בזכות מעשיו, לפי שהשי"ת מחליף כל פעם את ההנהגה כפי הצורך להתפשטות המדותסב, ובשעה שעוסק באיזה מדה אשר אותו צדיק אינו מדוגל בה יש עליו קטרוג, ולכן יש כמה צדיקים שאינם מושפעים בטובות עוה"ז ולהיפוך כמה רשעים שמצליחים, הכל כפי המדה המתפשטת באותה שעה, שאזי כל מי שמחזיק באותה מדה מתרומם ומצליח עד שהרשע יוכל לבלוע צדיק. וזש"ה הבוטחים בה' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב. היינו שזה שבוטח רק בה' ולא בנפשו, לפי שמשים נפשו כעפר ואין לו בטוחות ורכוש מה מצדקתו, זה יש לו הגנה גם בשעה שמתהפך השי"ת ממדה למדה שלא יאבד לעולם. אבל מי שנשען על כח מעשיו ומתברך בלבבו כחי ועוצם ידי, הוא נכלה באותה שעה, וע"ז נאמר (דברים ו) כי אל קנא ה' אלהיך, שהשי"ת דוחה ומכחיש את הבטוחות שלו וממילא אין לו חיים כלל. ולפי שכל עיקר הבטוחות של האדם הוא החיים, שכל עוד נשמתו בו הוא בוטח במעשיו, וכשהשי"ת מכחיש בטוחות שלו נוטל ממנו את כח חיותו ונאבד, אבל הבוטח בה' הוא כהר ציון לא ימוט לעולם ישב, שממה שהאדם מסיר התקיפות והבטוחות ממנו, הוא מקבל הגנה גם בשעה שההנהגה מתהפך ממדה למדהסג:

וזש"ה ירושלים הרים סביב לה וה' סביב לעמו מעתה ועד עולם. ירושלים, היינו כל מיני יראות וצמצומים שיש בדברי תורה. הרים סביב לה, היינו שמזה קונה האדם כחות עצומים, המשפיעים עליו חיים וקיום לפי שעה להגן עליו מסביב ע"י מה שיהיה לו אחרית טובה לעתיד. כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים וגו', שלא תהיה עליו שליטה מהרשע שמצליח לפי שעתו, בשביל שמחזיק באותה מדה שהשי"ת עוסק בה כעת ונסתר מפני הקטרוג. וזהו הענין כאן בנח שהיה רק צדיק שעדיין לא היה מבורר בפנימיות הלב בשרשו, רק בשביל שאחז בצמצום שהיה מתחזק ומתאפק מלעשות היפוך רצון השי"ת, כמו כן הלך עמו השי"ת ונתן לו הגנה והסתרה עד יעבר זעם, יען אשר לא רצה נח להראות ולברר את מצפונות לבו, והקטרוג אינו יכול להיות רק על מה שנגלה בפועל, כי ידיעת המלאך אינו שולט רק על מה שנראה וניכר לעין כל ולא על מה שבעומק הלב, ועל הלבוש היה צדיק במעשיו, וכדאיתא בזוה"ק (וירא קא:) על מלאכים בגין דאינון לא ידעי אלא מה דאתמסר לון למינדע:

סימן יא

נח איש צדיק. במדרש רבה (ריש הפרשה) הה"ד כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם (משלי י׳:כ״ה). כעבור סופה ואין רשע זה דור המבול, וצדיק יסוד עולם זה נח. הפוך רשעים ואינם זה דור המבול, ובית צדיקים יעמוד זה נח. הענין בזה אמר אאמו"ר זללה"ה (מי השלוח ח"ב משלי (י) ד"ה כעבור) שבעת שהשי"ת מנהיג עולמו בלבוש הנקרא סופה, היינו בכח איזה מדה פרטית, אזי הצדיקים שבעולם האחוזים באותה מדה מתרוממים בגודל כח שקשה מאד לפני הדור. וכן הרשעים שמקבלים חיותם מכח מדה ההיא מתפשטים בגודל זרם ושטף. וכענין שהיה בדורו של אחאב, שהשי"ת הנהיג אז במדת אליהו שמדתו היתה מדת קנא, כמ"ש קנא קנאתי (מלכים א יט), ולעומתו היה אחאב בהתפשטות זרם ושטף ביצרא דעבודה זרה. וע"ז נאמר בעבור סופה, היינו בשעה שהשי"ת פושט עצמו מהלבוש שהיה נמצא בו לשעתו, אז ואין רשע, שהולך לאבדון, לפי שהשי"ת עוסק מעתה במדה אחרת. וצדיק יסוד עולם, שהצדיק הוא ההשארה והרשימו העולה מכל זה הלבוש שהיה השי"ת מצוי בו לפי שעהסד. וזה ג"כ מאמר הכתוב (משלי י״ב:ז׳) הפוך רשעים ואינם, כשהשי"ת מתהפך עצמו ממדה למדה, אזי הרשעים אשר כל כחם היה מהמדה ששלטה לפני זה, יפלו בהכרחסה. ובית צדיקים יעמוד, שהם הקוסטא דחיותא שנשארו מהלבוש ומההנהגה הראשונה שנתבטלה. וזהו שדרשוהו במדרש על דור המבול ונח. שמתחלה היה ההנהגה מהשם הוי' ב"ה בהתגלות, ומזה קבלו דורות ראשונים תקיפות שהשי"ת חפץ בהתפשטות, ומהמבול ואילך הוחל הנהגה אחרת, שהשליט השי"ת את השם אדנ"י בעולם, שלא יהיה אור חסדו יתברך מגולה לבאי עולם, ונכלו כל אותם הדורות שאחזו בהתפשטות. ונח שנשאר מהם היה בבחינת קוסטא דחיותא והרשימו שנשאר מאותם הדורות, שעל ידו יבנה העולם שנית. וזה ענין הקמת ברית, שאמר השי"ת לנח והקימותי את בריתי אתך, היינו שהוא יהיה הקוסטא דחיותא מכל אותם הדורות, שעל ידו תחזור כללות הבריאה לישובה. וכדאיתא בזוה"ק (לך פג.) דכד בר נש סליק לערסיה נפשא סלקא מניה ולא אשתאר בה בהדי גופא בר חד רשימו דקוסטא דחיותא. שאותה הקוסטא דחיותא ערה תמיד ואינה טועמת טעם שינה, וממנה חוזרים כל כחות הגוף בבקר להתעורר. ומצינו שגם בכלל העולם יש קוסטא דחיותא, נפש אחד שלא טעם טעם שינה, והוא נפש דוד המלך ע"ה, וכדאיתא בש"ס (סוכה כו:). וכמו כן בגוף אחר המות נשאר הבלא דגרמי, כדאיתא בזוה"ק שלח (קסט.) והבלא דגרמי מעצבונא דבשרא, וזה הוא מחובר עם הנפש בקבר, כדאיתא בש"ס ברכות (נח:). וכן מהגוף, אף בהתבטלות המות נשאר עצם אחד קיים שאינו מת לעולם וממנו חוזר ונבנה כל הגוף בתחיית המתים, כדאיתא במדרש הנעלם תולדות (קלז.) ורבה בראשית (פ' כח). וכן גם בכלל העולם יש השארה נפש אחת שלא טעם טעם מיתה, שהוא אליהו זכור לטובסו. ועד"ז הוא ג"כ בכל הענינים הרחוקים והפחותים יש נקודה אחת שאינה נאבדת כלל:

וכן בענין העבודה, במקום שנראה שכוונת האדם רחוקה מאד מרצונו יתברך, בכל זאת נשאר בהעלם נקודה אחת בלב שהיא נקיה ובהירה, וממנה נצמח כל גודל היקרות שיוצא לבסוף מאותה פעולה. וכדאיתא בויקרא רבה (פ' י) אמר דוד לפני הקב"ה רבון העולמים כלום נתכוון אבא ישי להעמידני והלא לא נתכוון אלא להנאתו. רק שבאמת בעומק לבו נמצא בטח נקודה נקיה ובהירה וממנו נצמח נפש דוד המלך ע"ה, שבודאי לא יצאה נפש יקרה מכוונה פחותה כזוסז. ועד"ז היה נפשו של נח הנקודה מחיות כל אותם הדורות שנחרבו, שכל כח חיותם נכלל בנח ובניו ונשארו לעולמי עד. רק שנבנה העולם בסדר הנהגה אחרת, שתאחז בצמצום ובהדרגה שלא תתפשט עוד כמלפנים. וזה דאיתא בזוה"ק וירא (קט.) בענין סדום, ר' יצחק פתח והוא מסבות מתהפך בתחבולותיו לפעלם, קב"ה מסבב סבובין בעלמא ואייתי קומרין טהורין למעבד עובדא ולבתר מהפך לון וכו'. רבי אלעזר אמר והוא מסבות מתהפך בתחבולותיו קוב"ה מסבב סבובין ואייתי עובדין בעלמא לאתקיימא ולבתר דחשיבו בני נשא דיתקיימון אינון עובדין, קוב"ה מהפך לאינון עובדין. ועיי"ש כל הענין, ומתבאר שם כל הענין, ומוכח שקאי על דור המבול ודור הפלגה וסדום, שכל הלבושים נתבטלו ורק הנקודה השרשיית נשארה מכל אלו:

סימן יב

נח איש צדיק. בתנחומא (ר"פ נצבים) זש"ה הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד, כל זמן שהקב"ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקנה, הפך במעשיהם של דור המבול לא היתה להם תקומה שנאמר וימח את כל היקום. אבל ישראל נופלים ועומדים, וכן הוא אומר (מיכה ו) אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי, לכן נאמר הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד. הענין בזה, כדאיתא במסכת שבת (סג:) מאי דכתיב (קהלת י״א:ט׳) שמח בחור בילדותך וגו' ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט, עד כאן לדברי תורה מכאן ואילך למעשים טובים. היינו, כי דברי תורה שהם נקיים ובהירים יכול להמשיך אותם בגודל התפשטות, אבל מצות ומעשים טובים שהם תלוים בפעולה גולמית ע"י אברי הגוף, צריכים להיות בחשבון גדול ואחר בירורים רבים. כי הנה תכלית מעשה המצות הם להתפשט ולהרחיב כבוד שמים בכל הויות העולם, וכמ"ש בש"ס סוטה (יד.) מאי דכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו, וכי אפשר לאדם להלך אחר השכינה אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה. ובספרי (פ' עקב פסקא מט) ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו, וכי אפשר לו לאדם לעלות למרום ולידבק באש וכו' אלא מה המקום נקרא רחום אף אתה הוי רחום וחנון. ולפי שתכלית התחלקות והתפשטות המדות הוא כדי להיטיב לבריותיו מרוב חסדו יתברך. אכן אצל השי"ת כל המדות הם בבהירות גדול, לפי שאינו קשור ואדוק בשום פרט מהם בזה יותר מלאחרת, כי כל הבריאה אצלו הוא כדברים של מה בכך, שאינו מוכרח לשום דבר, שח"ו לא נתוסף בו שום תועלת בבריאת העולם, וכדאיתא (בסידור התפלה), אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם. אבל כשהמדות מסתעפים בכח פעולות אדם, אזי יוכל להסתעף ולהתפשט בהם, עד שהרגלים מאותה מדה יהיו ממחריבי קרתא, כיון שהאדם נטוי ואדוק באיזה פרט מהמדות מצד נגיעה שלו, וכל מה דעביד לגרמיה הוא דעביד, ויוכל להתפשט באותה מדה עד קצה האחרון שלא יתן מקום למדה ההפכיית להסח. ולכן בכל מה שתלוי בפעולה אף מצות ומעשים טובים, אמר הכתוב, ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט, היינו שיאחוז דרכו בפלס ובמשפט, להיות כל פעולותיו נקיים משמץ נגיעה, שלא יהיה נטיה מצדו לשום מדה יותר מלאחרת שכנגדה, ואזי הוא מובטח שרצונו הוא רצון קונו המשולל מכל מדה, שהכל אצלו כדברים של מה בכך, ונקשר רצונו עם עומק רצון הש"י שיש לו באותה פעולהסט:

תוכן העניינים

בית יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה