בית יעקב על התורה· רבי יעקב ליינר מאיזביצה
בראשית
סימן א
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. זה שאמר הכתוב (תהילים צ״ב:א׳-ב׳) מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. בראשית, הוא ענין שהשי"ת בירר וזיכך כל היסודות, וזה נכלל במלת בראשית, כמו שראינו שר' שמעון בן יוחאי כל עבודתו היתה במלת בראשית, שהיה מזקק ומצרף בתיבת בראשית ע' פעמים בזוה"ק ובתיקונים. והיינו, שיתבררו הנפשות מישראל שאין ברוחם רמיה, שהיסוד מישראל הוא נקי מכל סיג ופסולתא. והיינו, שהאדם יוכל לקבל האור ולראות שכל הבריאה היא ביד השי"ת, שזה מורה שגמר הבריאה היא שבת. כמו שכתוב מזמור שיר ליום השבת, שבת מורה שכל הבריאה עוד בידו יתברך ואינה מבוררת, ועוד לא תוכל להסתכל ולהפרד מפני עצמה, וכדאיתא בגמרא (חגיגה יג:) חשמל עתים חשות ועתים ממללות. בשעה שהדיבור יוצא מפי הקב"ה הם חשות, ואין בהם כח מה כי עוד הם בידו יתברך, וכן בכל שבת חוזר הבריאה להתכלל במקורוב. ובשעה שאין הדיבור יוצא מפי הקב"ה ממללות, כי נתן כח בבריאה שתהיה נראית עתה בפני עצמה, ואז הבריאה יכולה להוליד מעצמה. וכדאיתא בגמ' (סנהדרין סה:) אי בעו צדיקי איברו עלמא, כדאיתא במי השלוח (ח"א בראשית ד"ה ויאמר אלקים [ב]) על מאמר המדרש (בראשית רבה פרשה א) חמשה פעמים אמון ואחרון הוא אמון אומן, היינו שיוכל להוליד מעצמו. וזה ענין הזדככות היסודות, שכל יסוד הוית הבריאה הוא מחמת ההסתר, כדאיתא בזוה"ק (בלק רד:) נהורא קדמאה דברא קוב"ה הוה נהיר עד דלא הוה יכלין עלמא למסבליה וכו' מה עבד קוב"ה עביד נהורא לנהוריה לאתלבשא דא בדא וכו' ויכלין למסבל. והיינו, שהבריאה תקבל אורה דרך מסכים שלא תתבטל מאור הגדול. ולכן זיכך השי"ת את היסודות שלא יהיה ההסתר גדול כל כך, שבאם יהיה ההסתר גדול שלא תוכל הבריאה להגיע ולראות שיש בורא ומנהיג בעולם, אז לא היה שום עבודה, כי להברואים נדמה שהם נפרדים לגמרי מהשי"ת וחלילה עזב ה' את הארץ. ולכן זיכך השי"ת את היסודות, שע"י עבודה יוכל האדם להגיע להאור לראות שיש מנהיגג. וזה דכתיב (תהילים ל״ב:ב׳) ואין ברוחו רמיה. וכן בירר רשב"י בתיבת בראשית, כדאיתא בתיקוני הזהר (תקון י"ג כז.) בראשית תמן אשרי אשרי האיש, כי אשר רומז לתקיפות וחוזק, שהשי"ת חיזק יסוד הבריאה בסוד (תהילים ל״ב:ב׳) אשרי אדם לא יחשב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה וזה נדרש בזה"ק (וארא כג:) על בריאת האדם וארבע יסודותד:
ומאמר בראשית רומז למאמר אנכי שאין בו שום תפיסה, ותפיסת האדם מתחיל ממאמר לא יהיה לך. כמו כן בתיבת בראשית נכלל כל הבריאה והכל נסקר בסקירה אחת. אמנם אחר כן יצא מפורש כל דבר בעתו ובזמנו כדאיתא בזוה"ק (ויקרא יא:) עשרה מאמרות למעשה בראשית ועשרה מאמרות למתן תורה. היינו, שבמאמרות האלו התחיל תפיסת הברואים, כי במאמר אנכי נתגלה האחדות הגמור שאין שום הויה רק השי"ת, וכל הבריאה נכללת בו, ועוד לא היה מקום לומר לא יהיה לך. וכדאיתא בגמ' (שבת פח) שנתמלא כל העולם כלו בשמים, וזה מורה ענין בשמים, שנתבשם העולם באור אחדותו. וזה שמקשה שם, דיבור שני להיכן הלך, ומתרץ הוציא הקב"ה רוח והעביר ראשון ראשון, היינו שנסתם קצת האור כדי שיהיה מקום לקבל דבור השני. ולכן בדבור אנכי כשנתגלה לא היה שום מקום לומר דבור לא יהיה לך ושאר הדברותה. ורק שאור הזה נסתם קצת ואח"כ מתחיל תפיסת האדם. ועל כל זה העיקר הוא ההתחלה ששם נכללו כל הדברי תורה, כמו שכתוב (ואתחנן ד) יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב. וכמו כן הכל נכלל בתיבת בראשית, שהוא מורה על שבת, שפעולות אדם נתבטלו לנגד השי"ת ורק הכל מהשי"ת. ולזה איתא במדרש רבה (בראשית פ"א) בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובשביל חלה תרומה ביכורים שנקראים ראשית. והיינו כי עיקר האהבה מהשי"ת הוא בראשית הדבר ובגרעין הראשון ואידך פירושא הוא, ומהראשון נסתעף ונתפשט הכל. ולזה רומז תיבת בראשית לחלה ולתרומה וכו' שהאדם צריך להחזיר ראשית ההשפעה להשי"ת, ובהראשית נכלל כל הסתעפות הבריאה, לכן רואה בזה שכל הפעולות הוא מהשי"תו. והגם שלפעמים לא תוכל להתפשט על הכל, היינו מחמת שהאדם יש לו תפיסה בזה ופעולת האדם היא נובלת, ולכן לא תצמיח חטה הנזרעת עד שתרקב כולה ולא ישאר רק נקודה האמצעית שהניח השי"ת בתיבת בראשית, זה תצמיח ותתן פריה. ופעולת אדם שיש בהגרעין תתרקב, ולא תצמיח רק נקודה האמצעית. וזה דאיתא במדרש תנחומא (בראשית פ"א) קוצותיו תלתלים על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. היינו כי בתיבת בראשית נרמז שלא תשנה מהצווי, והיינו ואין ברוחו רמיה, שלא ישנה מד' לר' ומב' לכ' (כמו שנתבאר לקמן בענין ב):
סימן ב
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. זה שאמר הכתוב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וגו' וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. אם תשיב משבת רגלך, היינו שתשמור את עצמך מלילך חוץ לגבול מחוץ לתחום. עשות חפצך ביום קדשי, היינו שלא תעמיד כלי לקבל ההשפעה כמו בחול, כי ביום השבת עוסק השי"ת ביומין עילאין כדאיתא בזוה"ק (יתרו פח.), לכן אל תטריד את דעתך בדברים שפלים כגון צרכי הגוף רק להביט מה שישפיע השי"ת. וקראת לשבת עונג, עונג היינו שירצה האדם להארת פנים מהשי"ת, וההיפך מעונג הוא נגע כדאיתא בספר יצירה (פרק ב' מ"ד) אין בטובה למעלה מעונג ואין ברעה למטה מנגע, ונגע הוא שהאדם ערק מקמיה מאריה כדאיתא בזוה"ק (תזריע מט:) סגירו דנהורא עילאהז. וכבדתו, שלא יהיה מלבושך של שבת כשל חול, היינו שגם הלבוש יהיה משונה ומהודרח. ממצוא חפצך ודבר דבר, היינו אף הדבור המותר כמו תפלה שהאדם מתפלל על צרכי הגוף אסור בשבת לשאול צרכיו מפורש. כמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק מאיזבצא זללה"ה, שלזה סדרו אנשי כנסת הגדולה תפלת המוסף באותיות למפרע בתשר"ק, מפני שזה מורה שבשבת עומדים האותיות פניהם להמאציל, ולפני עיני האדם הם מהופכין, והיינו שהאדם צריך לראות ביום השבת שירצה רק כמו שרצון השי"ת הוא, ולעזוב דעתו ולא להציב מצדו שום כלי קיבול. והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר. נחלת יעקב הוא נחלה בלי מצרים, היינו בהתפשטות בלי גבול. והראיה לזה הוא, כי פי ה' דבר, שהשי"ת הזהיר מלילך חוץ לגבול לקנות דבר מה. מזה מוכח שהמזהיר הוא בלי סוף ובלי גבול ומלא כל הארץ כבודו. כי בשבת נאסרו פעולות אדם היינו לזרוע ושאר מלאכות שעל ידם יהיה המאכל, ובעולם הזה נדמה ששבת הוא צמצום, ובאמת שבת נרמז שלעתיד לא יצטרך האדם למעשה ידיו, כי העולם הזה הוא כחלום נגד פתרון נגד לעתיד לבואט. כמו שמצינו בגמ' (ברכות נו:) באחד שחלם לו שנחתכו ידיו פתרו לו לא תצטרך למעשה ידיך, ושנקצצו רגליו פתר לו על סוס אתה רוכב. וכן גם ענין שבת שנחשב במס' שבת (עג:) המלאכות בהכנת פת ומלבושים שיצמצם האדם עצמו בהם, ובאמת שבת רומז על לעתיד כדאיתא בגמ' (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, היינו מאכלים ומלבושים בלי יגיעהי. ולכן צוה הש"י לשמור הגבולים, וע"י זה והאכלתיך נחלת יעקב, היינו נחלה בלי גבול, כי אתה עוסק עם מי שהוא אין סוף ובלתי גבול:
וזה דאיתא במדרש תנחומא (בראשית פ"א) בתורה ברא הקב"ה את העולם ועל כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. היינו שעל כל קוץ ונקודה עומד כל העולם שלא יבטל את הקוץ והנקודה ואל יוציא אותם חוץ לגבולם. וזה שמסיים המדרש, (תהילים ק״נ:ו׳) כל הנשמה תהלל יה, אם אתה עושה מה"א חי"ת אתה מחריב את כל העולם. והיינו שהשי"ת צמצם עצמו וברא העולם להללו ולשבחו, ואעפ"כ השאיר לעצמו שמלא כל הארץ כבודו אף בלא הברואים, כמו שאנו מתפללין (תפלת שחרית) אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם. ואם אתה עושה מה"א חי"ת, היינו שאם האדם אומר שהש"י צריך שהברואים ישבחו אותו, הרי הוא ממעט בכבוד השי"ת שעושה חלל ופירוד שאומר שהברואים תופסים מקום (שכביכול) הוא נצרך להם, ומבלעדם אינו ניכר כבודו יתברך, והוא מחלל את שם קדשו. וכן ולא תחללו את שם קדשי (אמור כב), אם אתה עושה מחי"ת ה"א, היינו שתאמר שהשי"ת מנהיג עולמו אף בלי עבודה, וזהו ולא תהללו, הוא מחריב את העולם. והענין בזה, כי השי"ת ברא את העולם ישוב, ים, ומדבר, ישוב היינו ששם יש להבריאה הויה. וים הוא שנדמה שאין שם כבודו כדאיתא (במכילתא פ' בא, תנחומא ויקרא ח) שיונה רצה לברוח לים שבים לא מצינו כבודו, שבארץ כתיב (ישעיהו ו׳:ג׳) מלא כל הארץ כבודו. ובשמים כתיב (תהילים קי״ג:ד׳) על השמים כבודו, ובים לא מצינו כבודו. והיינו אף שהש"י ברא את הים גם כן, אבל מצד הברואים אין נראה שם כבודו, כי בים אין שם כח צורת אדם להתפשט, כדאיתא בגמ' (תמיד לב.) שכל יורדי הים אין דעתן מיושבת עליהן, ולכן אינו רואה שם האדם מצדו שום כבוד שמיםיא. ובאמת הציב השי"ת כן להראות שבים נקרא הש"י "הוא" כמו שהיה קודם שנברא העולם, כי באם לא נברא הים, היה יכול הבריאה לטעות חלילה שהשי"ת נצרך להבריאה, שהבריאה תמליך עליה את הש"י. ולכן ברא השי"ת ים ומדבר, שרואה האדם שהשי"ת אינו נצרך לעבודת הברואים. וזהו אם אתה עושה ה"א חי"ת הוא מחלל את כבוד השי"ת. ולהיפך, היינו שאומר האדם שהש"י אינו חפץ בעבודת הברואים. והענין בזה, שהשי"ת הציב שיתראה להברואים שיש חלל והפסק בין אורו יתברך לתפיסת הברואים. אכן האדם על ידי עבודה מברר שמלא כל הארץ כבודו. ואם האדם עובר עבירה ח"ו עושה חלל והפסק מצדו, וכדאיתא בזוה"ק (בראשית ו.) מאן דעאל לגו חלל דעגולא ורבועא (ובתיקון ל' עג.) ואז מראה השי"ת את האמת. כמו שהראה השי"ת בדור המבול שאינו צריך להברואיםיב:
וכן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אם אתה עושה מדל"ת רי"ש, ותקח קוצו של דל"ת, תחריב את העולם. הענין בזה, דאיתא בזוה"ק (במדבר קך.) ר' אלעזר שאל לר' שמעון אבוי סימנא לזווגא דיחודא מניין אמר ליה וכו' כסחרא דמדבחא, דתנן ובא לו לקרן דרומית מזרחית וכו' אמר ליה והא לא יכיל עד דמקבל עליו בר נש עול מלכותא קדישא בקדמיתא, אמר ליה הא אמינא לך דהא ובא לו לקרן אמינא בקדמיתא. והא ידעתא רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא. והוא, כי דרומית רומז על תקיפות ומזרחית על אוריג. ועל זה שאל לו הלא בקדמיתא צריכין יראה. והשיב לו ובא לו לקרן תנן. היינו, כי דרומית מזרחית הוא צורת דל"ת, והקרן רומז לקוצו של דל"ת, והאדם צריך לראות לבל יעבור הזוית לעשותו כמו רי"ש, היינו לעבור בכל העברים בלי מעצור, רק צריך לקבל עליו עול מלכות שמים בכל מה שיעבור עליו, הן בשינוי מקום הן בשינוי זמן בשכבך ובקומך, ולעשות כפי שרואה רצון השי"ת. וזהו אם אתה עושה דל"ת רי"ש, היינו בל לעמוד על הקרן לקבל עול מלכות שמים ולשקול בפלס כל דבר, רק הוא מכניס עצמו בכל הסתרות, ולסמוך על מה שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו לכן מה שירצה האדם יכול לעשות. אז חס ושלום נקרא אל אחר. רק צריך האדם לקבל עליו עול מלכות שמים בל לעבור הגבולין, כי בקוצו של דל"ת ניכר מלכות שמים, כי בנין הקרן אינו מצד עצמו רק מהצטרפות שני קצוות. ובפרודם יתבטל תמונת הקרן, ומי גורם הצטרפות הפכים, רק השי"ת מאחד אותם, ובהכרה זאת הוא קבלת עול מלכות שמים. שענין הקצוות רומזין למדותיו של הקב"ה, והמדות הם הפכים זה מזה, ומהתקרבות המדות להתאחד מוכח שיש בורא שהוא למעלה מכל מדה, וזה מחייב קבלת עול מלכות שמים. וכן כחשו בה', אם אתה עושה בי"ת כ"ף היינו שאתה תתלה החסרון בהשי"ת אזי תחריב את העולם, שגם אותו בי"ת מורה שיש לה קרנות וקו החוט מחברם כדאיתא בזוה"ק (שמיני לו.) ר' יהודא אמר בי"ת תרין גגין וחד דאחיד לוןיד. והיינו שהחסרון הוא רק מצד האדם שאינו רואה שמצד השי"ת אין שום שינוי וכל ההפכים מתחברין, והאדם צריך לתלות החסרון בעצמו, ואז יראה כבוד ה' ורוממותו ויקוה אל ה' ויושיע לוטו:
סימן ג
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. זה שאמר הכתוב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וגו'. הנה השבת, אף שהכלל הוא זכור ושמור, וזכור מורה קום ועשה, מכל מקום העיקר הוא שב ואל תעשה בשבת. אכן שישאר בלבו קבוע יראת ה' אין ביכולת בלתי ע"י עשה טוב. וזה מקיים האדם בשבת אם ירצה לילך חוץ לתחום וישיב רגליו מחמת רצון השי"ת, וזהו אם תשיב משבת רגלךטז. ואם ירצה האדם לברר עצמו בקום ועשה בלבד, מ"מ צריך האדם ג"כ לבירורין אף בשב ואל תעשה, היינו אף שלא מדעת האדם ופעולותיו, כדאיתא בזוה"ק (בשלח מד) דאורחא דעלמא כיון דקאים בר נש מערסיה סליק שושיפא דנאים בה ריחא מנוולא ואלישע בשעתא דקאים הוא סליק שושיפא ריחא כגנתא דעדן. והיינו שמזה ראיה שהאדם הוא בעל חסרון אף שלא מדעת אף בעת שינה, ולכן סליק עמיה ריחא מנוולא. והבירור בשב ואל תעשה גם כן נכלל במאמר אם תשיב משבת רגלך, היינו ההרגל שלך, הן בקום ועשה והן בשב ואל תעשה, ותעשה כפי רצון הש"י:
עשות חפצך ביום קדשי. היינו, כי חפצי האדם ופעולותיו אפילו פעולות הטובות המה קטנים מאד, כי אינם רק לפי שעה. ולכן בשבת אסורים, כי שבת נקרא יום קדשי, היינו שהשי"ת עוסק אז בהשפעה שהוא קיים לעולמי עד:
ולזאת התחילה התורה במעשה בראשית, אף שעיקר בריאת האדם הוא בעבור שהאדם יקבל דברי תורה וישלים חסרונו בעולם הזה, והיתה צריכה להתחיל התורה מבריאת האדם. אכן לזה התחילה התורה במעשה בראשית, להראות שהאדם צריך לתקן אף מה שפעל הש"י קודם בריאת האדם, ולא די להאדם שיתקן רק מזמן בריאתו, אלא אפילו מהתחלת הבריאה השאיר הש"י חסרון בהבריאה, שהאדם ע"י עבודה ישלים החסרון, כדאיתא בזוה"ק (קרח קעח:) ועבד הלוי הוא, הוא אשלים לסטר שמאלא הוא אשלים לפגימו דעלמא ואפילו סטרא דצפון דאשתאר חסר בעלמא כד ברא קוב"ה עלמא ליואה בארונה אשלים לכולא. והיינו אפילו במקום שאין שם דעת האדם כלל, גם שם צריך האדם לתקן. וכן ראינו ששוגג צריך כפרה, והלא לא גרע מאונס ואונס רחמנא פטריה וכל שכן שוגג ששלא מדעתו עשה, אכן צריך כפרה, כי אף לשלא מדעת צריך האדם כפרה לברר עצמויז. ואם האדם יברר עצמו הן בקום ועשה והן בשב ואל תעשה, אזי תתבשם כל הבריאה, שהאדם יירא את האלהים אף שלא מדעת:
סימן ד
בראשית ברא אלהים את השמים את הארץ. זה שאמר הכתוב (משלי ג׳:י״ט-כ׳) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. ארץ הוא נגד הלב כדאיתא בזוה"ק (צו כח:) ומורה על יראות הנמצאים בהלב בכל פרטי פעולותיו, והיראה שיש בהלב נצמח מחכמה ומקום גבוהיח. כי חכמה בעצמו הוא תקיפות מאד, שרואה מפורש שהש"י מנהיג ומהווה כל דבר ואין שום דבר חוץ מהש"י. ולכן מי שיש לו הכרה זו יש לו תקיפות מאד, שרואה שכל פעולותיו הם מהש"י. לכן נצמח מזה כל היראות, כיון שמכיר גדולתו של הש"י רוצה מאד לברר עצמו, כי גם מצדו רוצה האדם להיות דבוק בהש"י בכל פעולותיו, ולכן בכל פרט פעולה יראה האדם שמא אינו דבוק בכל פרט ההוא בהארת ה', ואפילו אם רואה שבפרט הזה דבוק לגמרי, ירא האדם שמא אינו דבוק בהארת ה' בפרט אחר. כי השפעת השי"ת היא בהדרגה מעט מעט ולא בבת אחת. וכשמתחיל הש"י להשפיע מרגיש תיכף האדם מעט ממנו, ומ"מ אין רואה האדם מפורש רק מרגיש מעט. ולכן כל זמן שלא גמר הש"י עדיין כל הנתינה ולא קיבל האדם עדיין לגמרי, מרגיש האדם חסרון בהנתינה, ויש להאדם צמצום מחמת זה. ובאמת קודם שהש"י התחיל להשפיע לא היה האדם מרגיש כלל שום חסרון וצמצום, אכן בעת שהש"י מתחיל להאיר להאדם החכמה, היינו שיראה מפורש שכל פרט מתנהג על ידי הש"י רק לא האיר לו לגמרי, אין להאדם מזה ההארה רק הרגשה, ומצד זה יש להאדם צמצום ויראה, ומתחיל האדם לברר עצמו בכל פרטי פעולותיו, שלא יצמח מפעולותיו היפך מרצון השי"ת. וכן כל פרט שהשי"ת רוצה להאיר להאדם נולד בפרט הזה בירורים אצל האדם. כי למי שהשי"ת אין מראה התקיפות, אין לו שום הרגשה ואינו עולה בדעתו שום יראה. רק אם השי"ת מתחיל להאיר החכמה, אזי נמצאים כל פרטי יראות. וזה דאיתא בזוה"ק (תרומה קלה.) בשבועות אנן נטלין תרומות ה' וכו' ואנן נטלין מהתורה שבכתב תורה שבעל פה. והיינו תורה שבע"פ מתורה שבכתב מהארת החכמה נפקא. ותורה שבכתב אין בה שום דקדוקים ופרטים, רק להניח תפלין וכדומה. ובתורה שבע"פ יש פרטים ודקדוקים בכל פרט מצוה. וזה נצמח מחכמה שרוצה להיות בכל פרט דבוק בהשי"ת, ויש סדר בהלב מתי להראות התקיפות לחוץ ומתי להטמין התקיפות בלבו שלא יראה לחוץ:
וזה ה' בחכמה יסד ארץ, וכדאיתא ברע"מ (פנחס רנח.) בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא ה' אמא עילאה עטרה על ו' דאיהו ברא והיינו כונן שמים בתבונה. כי שמים רומז על המוח, ובמוח אין שום סדר, שבכל רגע יש חדשות, לכן לא כתיב כוננת רק כונן לשון הוה, שבכל פעם כונן יותר, וזה מורה על שלפעמים אין האדם מוצא חן בעיניו ואין לו שום נייחא מעצמו זה נצמח מתבונה, כדאיתא בזוה"ק (ויגש רז.) והיינו רזא דכתיב (איוב ט״ו:ט״ו) ושמים לא זכו בעיניו, וכי ס"ד דגריעותא משמים איהו אלא חשיבו משמים איהו בגין חביבו ורעו סגיא דקוב"ה רעי בהו וכו' ועל דא לא זכו בלחודוהי לא כתיב אלא לא זכו בעיניו. היינו שרק לפני השי"ת לא זכו, ולכן בכל פעם כונן אותם השי"תיט. וממילא השמים הם מבוררים יותר מכל הברואים, מאחר שכתוב רבותא שאף שמים לא זכו בעיניו. כמו דור המדבר, שעליהן כתיב (תהילים צ״ה:י׳) והם לא ידעו דרכי, והיינו שאף שהיו מבוררים מכל הברואים, כדאיתא בירושלמי (עבודה זרה פ"א ה"א) אין לך דור שחביב כדור המדבר, ומתפאר השי"ת שאף הם לא ידעו דרכיו. בדעתו תהומות נבקעו, כתיב נבקעו לשון עבר, היינו בדעתו של השי"ת כבר נבקע התהום ונפתח לגמרי, כי לפני השי"ת אין חילוק בין עבר לעתיד, ולפני האדם הוא סתום. ובעוה"ז משיג רק הארה מהתהום שעתיד השי"ת לגלות, וכדמתרגמינן שיר המעלות (תהילים קכ) למסקא תהומא, והיינו שהתהום עולה למרטב עלמא כדאיתא בגמ' (סוכה נג.) כמה דמדלי טפי מירטב עלמאכ. ולפני הש"י כבר נפתח האור שלמעלה מתפיסת אדם שזה נקרא תהומות. וזאת האיר השי"ת לבריאת עולם אפילו מעלמא דאתכסיא, כדאיתא בתקונים (הקדמה ב' יז:) פתחי לי אחותי רעיתי תמתי הם ג' אותיות הראשונות משם הוי' ב"ה, שראשי נמלא טל (שיר השירים ה׳:ב׳) היינו שהג' אותיות מלאים נדיבות להשפיע לבריאת עולם, היינו לה' אחרונה משם הוי"ה ב"הכא:
סימן ה
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. במדרש תנחומא (בראשית א׳:א׳) זש"ה (משלי ג׳:י״ט-כ׳) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. כשברא הקב"ה את עולמו נתיעץ בתורה וברא את העולם שנאמר (משלי ח׳:י״ד) לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה, והתורה במה היתה כתובה על גבי אש לבנה באש שחורה, שנאמר (שיר השירים ה׳:י״א) קוצותיו תלתלים שחורות כעורב, מהו קוצותיו תלתלים, על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות כיצד כתיב בה ולא תחללו וכו':
ה' בחכמה יסד ארץ. היינו כי בהמקומות שאין ניכר בהם מפורש הנהגת השי"ת, כמו הארץ שהוא גשמי ומרוחקת מן השורש עד שאין ניכר ממנה שום כבוד שמים ושהשי"ת מנהיג אותה, לכן יסדה השי"ת בחכמה, היינו ממקום גבוה מאד, ולכן אין מבינים הד"ת שיש בהארץ מפני יקרותם. ולכן לעיני האדם אין נראה בהארץ שום כבוד שמים ונראה לדומם, מחמת שאין להאדם תפיסה בספירת החכמה:
כונן שמים בתבונה. היינו שבשמים מכירים כבוד השי"ת שמנהיג אותם. כי שמים מורים על בהירותכב, לכן שרשם הוא בינה למטה מן החכמה, ששם האדם רואה בבהירות כבוד השי"ת, כי בספירות הבינה מתחיל תפיסת האדם:
בדעתו תהומות נבקעו. ולא נאמר בדעת כמו שנאמר בחכמה בתבונה. רק נאמר בדעתו, והיינו כי רק בדעתו של השי"ת כבר נבקע התהום, שנאמר (ירמיהו כ״ט:י״א) כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם נאם ה' מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה. שכל הישועות בעוה"ז הוא רק ממה שהתהום נובע ממה שמוכן לעתיד, כדמתרגמינן שיר המעלות, למסקא תהומא, כי תהום מורה על מקום שנטמנו שם כל הטובות והאור שיתגלה לעתיד. ולכן לפני האדם בעוה"ז נסתר זה התקיפות שנטמן בתהוםכג. ומחמת זה יש להאדם יראה ופחד כדכתיב (הושע ג) ופחדו אל ה' ואל טובו. שהישראל יפחד בלבבו ויאמר מי יודע מה שמוכן לי בתהום ומה שנמצא שם עבורי. והיינו שמהתהום נובעים כל מיני יראות:
וזה דסיים במדרש תנחומא (בראשית א) ובתורה חתם את התהום. והיינו שבעוה"ז כל הטובות בשביל כל אחד מישראל נטמנים בתהום. ובעוה"ז נסתרים הטובות, כדי שכל אחד מישראל יעסוק בתורה ועבודה ויראה ואל יסמוך עצמו על זה. אבל לפני הש"י גם עתה תהומות נבקעו, ואיתא במדרש (שם) נתיעץ בתורה וברא את העולם. הענין בזה, כדאיתא בכתבי האר"י ז"ל (ליקוטי תורה רות פסוק א) שקודם בריאת העולם היו כל העולמות כמוסים בעצמותו יתב' וכל סדר בריאת עולמות היו כתובים במחשבתו של הש"י עוד קודם שנבראו בלבושי זה העולם. כי אצל השי"ת אין חילוק בין דבר שהוא בכח לדבר שהוא בפועל, וכדאיתא ברעיא מהימנא (פנחס רנד:) אי הכי שינוי אית בין רחמין לדין אלא קדם דברא קוב"ה עלמא הוא אתקרו בכל אינון דרגין על שם בריין דעתידין להבראות. וא"כ לפי זה עדיין יש חילוק שאז היה בכח ועתה הוא בפועל, אלא שמצד האדם שהוא מחוסר מעשה יש חילוק בין כח לפועל, אבל מצד השי"ת אין שום חילוק בין דבר שהוא אצלו בכח ובין דבר שהוא בפועל. וכמו שעתה נתחלק האור לכמה רבבות חלקים ומדרגות ע"י שבע ספירות שמנהיג בהם הש"י את העולמות. כן היה קודם בריאת העולם, בשעה שקדמה התורה, היינו שני אלפים שנה קודם היו כמוסים במחשבתו של השי"ת, ואחר כן כפי כל מדרגה נשתלשל למטה לעין האדם בגוונים ולבושים. וזהו נתיעץ בתורה וברא את העולם, היינו כמו שהיו הד"ת כתובים לפניו במחשבתו כן נתלבשו בלבושים. ואז יש להברואים קנין ותפיסה בד"ת זה בדבור זה וזה בדבור אחר, אבל קודם שנתלבשו לא היה שום התחלקות, וממילא לא היה לשום בריה קנין בד"ת, רק במחשבתו של השי"ת המציא חילוק האור לרבבות חלקים כמו שנתחלק עתה בפועלכד. וזה דאיתא במדרש תנחומא (וילך ב) על מה היתה כתובה, אם תאמר על כסף וזהב והלא קודם שנברא העולם לא נברא כסף וזהב. כסף וזהב מורה על קנינים בד"ת, ואז לא היה עוד שום בריה שיהיה לה קנין בד"ת. רק במחשבתו של השי"ת היו כתובים כל הד"ת:
והיתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה. היינו שכל העולמות היו מסודרין באור בלי שום גוון כלל, רק מה שהש"י המציא במחשבתו התחלקות האור למדרגות שאח"כ יוציאם לפועל לעין האדם. לכן המדרש מכנה זאת בשם אש, כי אש הוא משולל ומופשט משום גוון. וענין אש שחורה ואש לבנה. היינו שיש חילוקים איך האדם מקבל השפעה והאור של השי"ת מצוה, רשות, ואיסור. מצוה הוא מבורר מאד שבטח מקיים רצון השי"ת, והיינו שרואה דברים שהשי"ת ברא אותם ונהנה ומשבח להשי"ת ברוך שככה לו בעולמו, וזהו הוא מבורר מאד, כי זהו תכלית בריאת האדם שיכיר שהשי"ת ברא הכל והאדם משבחו ומספר הודו. אך אם האדם רוצה להכניס בקרבו לתוך גופו זה הכח. צריך בירורים גדולים, כי בהטעימה הזאת שהאדם אוכל וטועם ממנו מתעלה ההשפעה מן דומם לצומח ואח"כ לחי ואח"כ לתוך גופו, צריך לזה בירורים, מחמת שיכול האדם לבוא לידי הסתר ושכחה. כי בעת שהאדם אוכל אותם אי אפשר שלא תטריד האכילה את דעתו מעט, היינו שיכול לשכוח ולאמר כחי ועוצם ידי וגו' ואפילו בדבר היתר. ולכן צוה השי"ת להקדים מתחלה מצות תרומה ומעשר וחלה, וגם מה שנשאר לו אחר כן שמותר לאוכלו צריך נטילת ידים וברכת המוציא. ואחר כל הבירורים האלו מה שאוכל אוכל בקדושה, שרואה מפורש שהשי"ת השפיע לוכה. אבל באם לא יקדים כל אלו הבירורים, אז היה בהאכילה טרדא מאד. כי אפילו אחר כל הבירורים ואוכל דבר היתר, והיתר פירושו שאינו קושר ומאסר המחשבה של האדם. מכל מקום בשעת מעשה יש בהאכילה קצת טרדא לפי שעה. כי בעולם הזה בעת קבלת השפעה מוכרח להיות בשעת מעשה קצת טרדא ושכחה. יען שהשי"ת רוצה להטעים להאדם מגוף הקדושה, לכן בשעת מעשה יש קצת טרדא. אבל מכל מקום אם בירר עצמו מקודם, יכול האדם לעורר ולהזכיר תיכף אחר הקבלה ויכיר כח השי"ת מפורשכו. אבל אם אוכל חלילה דבר איסור, האכילה מסתרת ממנו לגמרי את השורש ומטרדת את דעתו לגמרי. ולכן אסר השי"ת את הדבר הזה, יען שהשי"ת יודע שבאם יאכל האדם זה לא יוכל לחזור לשרשו ולא יוכל להזכיר עצמו ולהכיר שהשי"ת השפיע לו. ולכן נקרא איסור, שקושר ומאסר דעת האדם ומטרידו עד שאומר כחי ועוצם ידי וגו'כז. וכמו שאחר הבריאה יש מצוה ורשות ואיסור. כן היה קודם בריאת העולם אלו המדרגות. היינו בהסתכלות להשי"ת, היינו כי ראיה שהיא בהדרגה שעומד רחוק זהו מצוה, ומאד מבורר. וזהו אש לבנה, היינו שעומד מרחוק ורואה את האור ונהנה ומברך ברוך שככה לו בעולמו. וזהו בחינת דור המדבר, שהשי"ת נתגלה להם בבחינת אש לבנה. היינו שלא היה להם עדיין קנין בשום דבר, וזהו מבורר מאד. וראיה שעומד יותר קרוב להאור שיש לו קנין זהו רשות שצריך בירורים. וזהו אש שחורה, שיש לו גוון, והוא כמו טעימה שצריך לבירורים, וזהו בחינת באי הארץ שכפי שהיה לכל אחד קנין בהארץ כן היה לכל אחד קנין בד"ת, והשי"ת נתגלה להם אז בבחינת אש שחורה. שמורה מה שהאדם מכניס בקרבו האור וההשפעה:
וזהו דאיתא בזוה"ק (בראשית נא.) תא חזי בשלהובא דסלקא אית תרין נהורין חד נהורא חיורא איהו לעילא וסלקא באורח מישור. וחד נהורא דאתאחד בה אוכמא או תכלא דאיהו לתתא. והיינו שבנהורא אוכמא או תכלא, אש שחורה, הוא אור התחתון שניכר בה גוון הדבר שנשרף בתוכה, וזה היה בחינת באי הארץ שהיו להם גוונים ולבושים ומכניסים את האור וההשפעה לתוך גופם. ובזה צריך האדם לצמצם בקבלתו, וזה הוא האש שחורה שמכלה ומונע מן האדם שלא יכניס בקרבו יותר מששייך לו. כי באם יקבל יותר יטריד את דעתו לגמרי, וישכח שהשי"ת השפיע לו. וזה דאיתא בזוה"ק (בראשית טו.) בוצינא דקרדינותא, היינו אור עם חשך סביבוכח, וכדאיתא בזוה"ק (בראשית כב:) כדמותנו ההוא חשך דאיהו לבוש לאור כגוונא דגופא דאיהו לבוש לנשמתא (ועוד שם בדף כג:) חשך איהו אוכמא דאורייתא אור חוורו דאורייתא, ויש ראיה שהיא שלא בהדרגה לגמרי, כדכתיב (משפטים כד) ויחזו את האלהים. ושם לא היה חלילה שום גוון רק אור, אלא שהם הסתכלו יותר מכפי שהיו יכולים לקבל, וזה נקרא איסור, וזהו שמדמה במדרש (שם) אש לבנה להקלף ואש שחורה להכתב. היינו, כי קלף הוא כלל אחד שכולל כל הדברי תורה. ואחר כן יש כתב ואותיות שהם מגבילים ומצמצמים את האור. כי כל אות יש לו מדה וגבול בפני עצמו שיהיה לאדם תפיסה באורו. ומה שנתחלק האור לפרטים זה הוא הכתב שמגביל האור, את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו. והיינו, כי הכלל כולל הכל והוא למעלה מתפיסת אדם, רק כשנולד מזה פרט נתקרב לתפיסת האדם שמגביל האור כמה יכול האדם לקבל מהאור. ומכנה המדרש את האור בשם אש. הגם שכמו שכסף וזהב לא היה אז בפועל, כן לא היה עדיין אש בפועל, כי אש הוא ג"כ בריאה. אך מפני שהאש הוא יותר רוחני ומופשט מלבושים, כמו שטבע האש לכלות כל כחות הגשמיים ולהפכם לאין, לכן מכנה המדרש זאת בשם אש. ואש לבנה הוא מרוחק יותר מגוון זה הוא הקלף, היינו הכלל שהוא התחלת השתלשלות לתפיסת האדם. ואש שחורה, היינו שקרובה יותר לגוון ולבוש, ומכל מקום גם זאת נקרא אש. כי גם זה אין לו גוון מגווני עולם הזה. רק לנגד הקלף נקרא הכתב אש שחורה, והיינו מה שהוא משולל יותר מגוון נקרא אש לבנה, היינו ההאצלה הראשונה שהאציל השי"ת נקרא לבנה, שהוא משולל משום גוון, וזה שקרוב יותר לתפיסת האדם נקרא אש שחורה. וכמו שהיו כתובים אז במחשבתו של השי"ת כן נשתלשלו עתה לפועל לעין האדם:
ומסיים המדרש (שם) על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות כיצד, כתיב בה, ולא תחללו את שם קדשי, אם אתה עושה ח' ה' מחריב את העולם. כל הנשמה תהלל יה, אם אתה עושה ה' ח' אתה מחריב את העולם. ולא תחללו את עושה ח' ה' היינו שאינו רוצה להכיר כבוד שמים ולהלל להשי"ת, מחריב את העולם, כי השי"ת ברא את העולם שהאדם יהלל וישבח את שמו יתב', וכן כל הנשמה תהלל, אם עושה מה' ח', שרוצה להכניס בקרבו השפעת השי"ת יותר מכפי כחו ורוצה להתפשט עצמו, ואומר שאינו ירא שמא יטריד את דעתו, ובאמת זה הכח מטריד את דעתו ומסתיר מאתו את השרש, ועי"ז נעשה חלל גדול בין השי"ת לברואים כיון שנסתר מהם השרש, ולכן הוא מחריב את העולם. ובאמת הש"י העמיד שהאדם יראה כמה יש לו כח לקבל, ועוד לא יסתיר דעתו להכיר כבוד שמים ולומר ברוך שככה לו בעולמו, בזה הוא מצוה לקבל ההשפעה. וזה שאסור לקבלו יצמצם עצמו, ואז יראה שהשי"ת דבוק עמו, ולא יהיה חלל בין השי"ת ובין הברואים. ועל זה שיכול האדם לקבל נאמר כל הנשמה תהלל. ועל זה שאסור לקבלו נאמר ולא תחללו, ואם חלילה משנה מחריב את העולם (וכמו שנתבאר לעיל ענין ב ד"ה וזה). וכמו כן היה זה עצמו קודם בריאת עולם במחשבתו של השי"ת, היינו באור. כמו שנתלבש אחר בריאת עולם, כשהאדם מכניס ההשפעה בגופו צריך מתחלה תרומה ומעשר וחלה ונטילת ידים וברכה על כל דבר מקודם שנהנה, ואח"כ כשמקבל ההשפעה הוא מכיר שהשי"ת נתן לו הטובה, נמצא שזה עושה הילול להשי"ת, שהמקבל עם הטובה יחד מקושרין בהשי"תכט. ואם האדם אוכל דבר איסור ח"ו, שמטריד את דעתו לגמרי, נמצא שעושה חלל, שהוא עם הטובה אינם מקושרין בהשי"ת. כמו כן היה קודם בריאת העולם בהסתכלות באור, שאם הסתכל בהדרגה זהו טוב מאד וזהו מצוה, ואם הסתכל שלא בהדרגה זהו איסור, ועושה מן ה' ח'. ומי שלא רצה להסתכל כלל אור זהו עושה מן ולא תחללו – תהללו. היינו שאינו רוצה להכיר כבוד השי"ת ולהללו, וא"כ הוא מחריב את העולם, כי השי"ת העמיד להסתכל בהדרגה ולא להתקרב שלא בהדרגה ולהסתכל. וגם לא שלא ירצה כלל להסתכל. ואלו החילוקים והאורות אחר בריאת העולם נשתלשלו ונתלבשו בלבוש קלף ואותיות. ואות ה"א מרמז על הילול ואות ח' מרמז על חילול ונעשה מזה מצוה והיתר ואיסור. וכדאיתא בזוה"ק (משפטים קיד) והמכתב מכתב אלהים הוא אשא אוכמא על גבי אשא חוורא. מכתב אלהים הוא, היינו דכתיב (קרח יח) ועבד הלוי הוא (ועיין לקמן ענין יז). וכן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אם אתה עושה ד' ר' אתה מחריב את כל העולם שנאמר (תשא לד) כי לא תשתחוה לאל אחר. כי אחדות השי"ת הוא להכיר שאין שום דבר שיתנהג בלא רצון השי"ת, ואפילו בהמה שהיא בלי דעת אינה עושה אפילו פסיעה אחת בלי רצון השי"ת. ואם מכיר תמיד זאת, הוא מכיר שה' אחד. ואם יאמר האדם כיון שאין שום דבר בלי רצון השי"ת וה' אחד בכל עלמין אפילו אם אין אני מיחדו, א"כ מותר לי לעשות כל מה שארצה, והולך בתקיפות כ"כ עד שאין הולך בעבודה. זה עושה מן ד' ר' ואומר שהשי"ת אין מקושר עמו והוא אחר. ואף לאדם עצמו נדמה שהוא עושה ברצון עצמו לא ברצון השי"ת, וזה נקרא משתחוה לאל אחר (ועיין לעיל ענין ב' בענין ובא לו לקרן):
אבל אם האדם מיחד את השי"ת ומוסר כל רצונותיו להשי"ת, אזי נקרא השי"ת אחד בד' ואין שום פירוד בין השי"ת להברואים. וכן אם האדם מוסר עצמו לגמרי להשי"ת קודם השינה, אז אפילו בעת השינה שאז הוא בלי דעת כלל ואינו עובד אז להשי"ת, אומר השי"ת שהוא דבוק עמול. וכדאיתא בגמ' (ברכות לה.) כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, שאם מברך מקודם הוא אחד ואם אינו מברך עושה מד' ר'לא. וכן קודם בריאת העולם בהאור, אם מסתכל באור להכיר שהשי"ת הוא אחד וממליך עליו השי"ת, נקרא אצלו השי"ת אחד, כיון שהוא מכיר בתפיסתו שאין שום הויה ובריאה בלתי השי"ת. אבל אם הולך בתקיפות ומתפשט עמו לקבל האור שלא בהדרגה ואינו רוצה בעבודה, זה הוא שעושה מאחד אחר ומחריב את העולם. וכן כחשו בה' אם עושה ב' כ' תחריב את העולם, היינו אם אתה מתפשט עצמך במקום שהשי"ת אסר זה ההתפשטות, ותאמר, מאחר שהשי"ת נתן בי כח לעשות כן א"כ מותר לי להתפשט, הוא מחריב את העולם. כי באמת מצד השי"ת לא תצא הרעות, והוא רק מצד האדם לבד. וכן אין קדוש כה' אם אתה עושה כ' ב' אתה מחריב את העולם. הענין בזה, כי קדושה מורה מה שהשי"ת מובדל ומופרש ומרומם על מעשה בני אדםלב, כדכתיב (ישעיהו נ״ה:ח׳) כי לא מחשבותי מחשבותיכם, והאדם רק עומד מרחוק ומהלל את השי"ת, והיינו שהאדם מכיר שבחכמה יסד הארץ מתנוצץ אור גדול שהוא מחכמה. אבל אם אין לו הכרה זו אתה מחריב את העולם. וכן הוא באור עליון, שאם הסתכל בהדרגה אינו משנה את הסדר, ואם הסתכל שלא בהדרגה משנה את הסדר כדכתיב (ישעיהו ו׳:ב׳) בשתים יכסה פניו, ואיתא בתנחומא (צו יג) שלא יראה ויביט לצד שכינה, ובאמת הלא עיקר חיים שלהם הוא רק מה שמסתכלין בשכינה. רק מכסין פניהם שלא יביטו יותר מדאי, כי הבטה הוא שמביט יותר מדאי יותר מכפי מדרגתו. וסדר הזה סידר הקב"ה קודם בריאת עולם בהתורה שהיא נקראת כלי אומנתו של הקב"ה, ובה חתם ים אוקיינוס שלא יצא וישטוף את העולם וכו'. ובה חתם את התהום שלא יציף את העולם. היינו כמו שכל פרט אינו יוצא חוץ לגבולו להסתכל יותר מכפי מדרגתו. כמו כן כל המקומות שאינם מן הישוב יגבילו עצמם כפי רצון הש"י ולא יצאו וישטפו את העולם:
סימן ו
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. זה שאמר הכתוב (תהילים פ״ד:י״ב) כי שמש ומגן ה' אלהים חן וכבוד יתן ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, איתא בזוה"ק פקודי (רכד:) שמש דא הוא רזא דשמא קדישא יקו"ק דהכא קיימין כל דרגין לנייחא, ומגן דא איהו רזא דשמא קדישא דאקרי אלהים. ורזא דא דכתיב (לך טו) אנכי מגן לך. ושמש ומגן דא איהו רזא דשמא שלים. חן וכבוד יתן ה' למהוי כלא רזא חדא. שמש הוא שם הוי"ה הנקרא שמש, ומצד זה השם לא היה יכול להתהוות שום התהוות בריאה בעולם, כי הכל היה נכלל באורו הגדול יתברך. כי כשיתראה אור זה בעולם יתראה שאין מציאות בעולם רק השי"ת לבדולג. וכדאיתא בגמרא (מגילה יט:) אלמלא נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולים לעמוד מפני האורה. נקב מחט סדקית, היינו נקב חלון אורה, שע"י אור זה יוכל להתחבר הסדק, היינו ההסתר שיש בין העולם לאור השי"ת, אז היו רואים שאין שום התחדשות בבריאהלד. כי רק השי"ת הוא אחד ואין שום דבר בעולם זולת הוא לבדו. כי כל הבריאה הוא רק הסתר, שנדמה שיש עולם שהיא נפרדת מהשי"ת. אלא שהשי"ת העמיד מגן ומחסה והסתיר אורו בזה העולםלה, וכמו שנאמר (תשא לג) ושכתי כפי עליך וגו' כדי שהאדם יראה עצמו בריה נפרדת, עד שברא עץ הדעת טוב ורע, היינו אילן הספק שהוא כוללות כל העולם הזה, שהאור נסתר עד שיש ספק אם נמצא בורא ומנהיג בעולם. וזה שנאמר חן וכבוד יתן ה'. חן הוא משם הוי"ה המהווה הכל בשורש ונעלם בתוך הבריאה. כי חן הוא דבר נעלם מפני מה דבר זה מעלה חן ואין לומר מפורש הטעם, כדאיתא בגמרא (מגילה יג:) וחוט של חסד משוך עליה. וכבוד הוא מכח ההסתר שנברא בעולם. כי ענין התנשאות אינו אלא מתוך החשך, מי שמגיע בעבודתו להאיר אור הנסתר מגיע לכבוד והתנשאות, אבל באם היה נגלה האור לא שייך שום התנשאות. נמצא שכל ההתנשאות והכבוד הוא מכח ההסתרה:
והאדם בעבודתו מגיע לראות אור השי"ת. אכן זה הוא בבחינת רצוא ושוב, שהאור הוא מטי ולא מטי כדאיתא בזוה"ק בראשית (טז:), והיינו כי באם יאיר האור בתוקף אורו יאפס ויכלה כל הוית הבריאה. רק השי"ת שרצה בהוית העולם הסתיר אורו הגדול במסכים וגבולים, וכל בריאה יש לה גבול מיוחד עד פה תבא ולא תוסיף, היינו שבגבול הזה תקבל השפעה ובגבול הזה תוכל להשפיע, וכפי זה הגבול יהיה לך הכרה באור השי"ת. אבל באם יקבל יותר מגבולו יתבטל ויאפס הויה שלו. ואם יאמר האדם הלא כל מעשיו נוכח הש"י, והש"י ידע אחריתו, ולמה יצמצם עצמו, הלא במעשיו ופעולותיו יש ג"כ השי"ת, על זה נאמר (משלי י״ד:ג׳) בפי אויל חטר גאוה ושפתי חכמים תשמורם. היינו שהאויל בכל מעשיו מתפשט עצמו ואומר לך לאומן שעשאני, כיון שהשי"ת נתן לו כח על זה יכול להתפשט עצמו. אבל שפתי חכמים תשמורם, היינו ששומרים זאת רק במחשבתם, כדכתיב (מיכה ז׳:ה׳) אל תאמינו ברע אל תבטחו באלוף. שאין החכמים סומכים עצמם על זה התקיפות, יען שיודעים שהשי"ת הסתיר אורו, ומצד האדם נקרא זה חטא, שבאמת צריך לבטוח בה' במחשבה כגון בעל תשובה על העבר לא יתיאש עצמו מלשוב, אבל על העתיד אין שום בטחון. וזהו לא ימנע טוב להולכים בתמים, שהשי"ת יאיר לו בכל רגע למי שהולך בתמים נגד השי"ת, לזה מאיר לו השי"ת פעמים מבחינת שמש שהוא רצוא ופעמים מבחינת מגן שהוא שוב. והצטרפות וחיבור הזה איתא בזוה"ק (פקודי רכד:) שהוא רזא דשמא שלים, חן וכבוד יתן ה' למהוי כלא רזא חדא:
כי הש"י ברא את העולם דרך כמה הסתרות דרך המדות וספירות הקדושים. ואף שבמאמר אחד יכול להבראות, אלא שכן היה רצונו שישתלשל האור דרך כמה עיגולים זה בתוך זה עד שיצא ההסתר הזה. וזה שנאמר, ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. ולמה הוצרך לכתוב ויהי אור, והלא כשאמר יהי אור ודאי נהיה אור, אלא שזה הוא ג"כ מסך בהאור שנתהווה עוד הסתרה במה שנעשה בריה בפני עצמה, שבכוונה הרחיק השי"ת האור ממקורו, שירצה האור להשפיע ולהאיר לתוך החשך של עולם הזה. וזהו ויהי אור שנעשה אור הויה ובריה בפני עצמו, שבאם לא היה האור נעתק ממקור מחצבתו, לא היה מסכים להשפיע למטה ולהאיר לתוך חשכת ההסתר בעוה"ז. וזה מאמר הזוה"ק בראשית (כב:) יהי אור מסטרא דאבא ויהי אור מסטרא דאמא וכדאיתא במדרש הנעלם מהזהר חדש בראשית (כח:) שהיל"ל ויהי כן אלא שבכל דבר שצריך תמיד סיעתא לא נאמר ויהי כן וכו' ע"ש שבדבר שעומד להוסיף לא נאמר ויהי כן (ועיין לקמן ענין מו בסופו). וזהו ענין פלוגתת ר' אליעזר ור' יהושע (ראש השנה יא.) שר' אליעזר סבר בתשרי נברא העולם ור' יהושע סבר בניסן נברא העולם. ופלוגתתם מהני קראי, ר' אליעזר דרש ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי. איזהו חודש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות הוי אומר זה תשרי. ור' יהושע אומר מנין שבניסן נברא העולם שנאמר ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי. איזהו חודש שהארץ מלאה דשאים ואילן מוציא פירות הוי אומר זה ניסן. והענין נתבאר במס' ר"ה דר' אליעזר חשיב תחלת ההויה כי תיכף בדבר ה' הכל נעשה. אלא שעוד פני הבריאה נוכח מאצילה, ור' אליעזר חשיב זאת לבריאה. ור' יהושע חשיב מעת שהבריאה תפנה פניה להשפיע לעולם. כי בתשרי עוד לא היתה הבריאה פניה פונים להשפיע, וכדאיתא בזוה"ק (תצוה קפו.) החדש הזה לכם דילי הוא אבל אנא מסרית לכון וכו' ירחא דלכון איהו בסדורא כסדר דאתוון אביב דאיהו א' ב' ג' אבל ירחא שביעאה דילי הוא, בתשרי הוא אתוון למפרע ולזה דילי הואלו:
סימן ז
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום וגו'. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. זה שאמר הכתוב (איוב י״ד:ט״ו) תקרא ואנכי אענך למעשה ידיך תכסוף. תקרא, היינו שהשי"ת קורא את האדם, ומה היא הקריאה, שהשי"ת נותן קווי וצפוי בלב האדם. ואח"כ האדם מפרסם את הקריאה, כדי שיהיה למעשה ידיך תכסוף, היינו שיהיה נקרא מעשה ידיו של אדם. כי הקריאה בפנימיות הלב אינו ניכר בהאדם. יען שידמה שכל בני אדם הם בשוה. ומה שאחד פועל ועובד יותר מחברו הוא רק ממה שהאדם מפרסם הקריאה הזאת, ועי"ז נקרא מעשה ידיו של אדםלז. וזה מורה שנברא העולם באות ב' ולא באות א', להורות שאין להאדם תפיסה רק במה שהתחיל הש"י כבר. ואף דכתיב והארץ היתה תהו ובהו, זה הוא לעיני אדם בתפיסתו, כי כל סדר הבריאה שנכתב בתורה הוא קיים תמיד, והוא בכל אדם שעובר עליו ומבשרו יחזה אלוה, ומה שיבא לאדם שלא יחפוץ בתהו שהוא הכחות השובבים באדם בילדותו, והאדם בראותו כי יחסר להבנות ישים לב לעבוד את השי"ת. ובאמת מהיכן בא להאדם תפיסה שיכיר שמקודם היה תהו ולא יחפוץ זאת, הוא מחמת שכבר האיר לו השי"ת זאת, אבל בהתחלת הארת ה' אין להאדם שום תפיסה. ומזה נלמד שגם בהגמר לא על האדם לגמור בלי עזר מהש"י, ולכן בכל הבריאה לא נכתב שם הוי' רק שם אלהים. אך בהגמר כתיב ביום עשות ה' אלהים, אז נכתב השם הוי' להורות שהגמר הוא רק ביד הש"י לבדו. ואיתא בזוה"ק (בא לט:) ומובא ברש"י ז"ל (בראשית א) אמר ר' יצחק לא הוה איצטריך אורייתא להתחיל אלא מהחודש הזה לכם אך איתא במדרש רבה (בראשית א) וברש"י ז"ל משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהילים קא) והיינו כי ד"ת נקראים עבודת הש"י, וע"י עבודה יוכל האדם לתקן כל עניני עוה"ז שיהיה ג"כ דברי תורה. כי כל עניני עוה"ז כשיכנסו לתוך דברי תורה הם דברי תורה עמוקים:
וכמו כן בנפש האדם. כי באמת היה נצרך האדם שיהיה נברא בדעה שלימה לעבודת הש"י. אך לזה ברא הש"י את האדם בחסרון דעה, שע"י עבודה ישלים החסרון, כי בכל נפש נמצא חסרון כדכתיב (תהילים נ״א:ז׳) ובחטא יחמתני אמי. וזה הוא מצד שהיה תהו קודם הבריאה, והאדם ע"י עבודה יכול לבנות מה שהוא חרב ושמםלח. וכן כל הכוחות השובבים באדם רומזין לעלמין דאתחרבו, ועל ידי עבודה יכול האדם להכניס כל הכוחות בקדושה, ולכשיבואו לקדושה יהיו יקרים מאד. ואיתא בתיקוני הזהר תיקון ס"ט (קיז:) וא"ו דנפיק מהבל איהו קול דאיהו פורח באויר דאיהו אור חמש אור ודאי אינון ה' עלאה וכו' הבל סליק בה' עלאה והבל נחית בה' תתאה. שנאמרו חמשה פעמים אור. הראשון, ויאמר אלהים יהי אור, הוא נגד הזריעה, והוא נגד בריאת אדם הראשון. כי בשעת הזריעה נראה שהאדם מפסיד ואחר כן נתברר שהרויח. וכן בלידת האדם לא ניכר רק מעט רק אחר כן רואה יותר. והשני, ויהי אור, היינו הוי' ניכרת, שזה נגד העיבור, והוא נגד נח, כי עם נח כרת הש"י ברית שהיה נראה וניכר שההוי' תשאר. והשלישי, וירא אלהים את האור כי טוב, הוא נגד הלידה, והוא נגד אברהם אבינו, שהיה ניכר שהוא חיי עולם בלי הפסק. והרביעי, ויבדל אלהים בין האור, הוא יניקה, והוא נגד יצחק אבינו, שהיה לו תקיפות שמה שעושה הוא טוב (כמו שנתבאר בפרשת לך לך בפסוק ואברכך אות יז). והחמישי הוא, ויקרא אלהים לאור יום, הוא נגד מוחין, והוא נגד יעקב אבינו נחלה בלי מצרים, היינו להוליד עוד תולדות. וכאשר יתכנסו הכל לתוך יעקב אבינו יתבררו הכל שהם הוי' קיימת בלי מצריםלט. וכן העשרים דורות עד אברהם אבינו, אף שנראו שהיו בלי מעצור לרוחם, אך אחר כן נתבררו בעשרים מלכי בית דוד. כמו שמצינו שאדם הראשון נתן מחייו לדוד המלך ובו נתברר, וכן כל העשרים דורות נתבררו במלכי בית דודמ:
וכן בהולדת דברי תורה בלב האדם. וכן כל צמיחות ישועות ילכו דרך חמשה האורות. הראשון הוא אור השי"ת, היינו חלק שהש"י מאיר לו, ואח"כ יראה האדם שטוב לפניו לנטות לזה, ואחר כן יוסיף האדם לראות שאי אפשר להתקיים בלתי זה, ואח"כ יודע העומק הטוב הנמצא בזה, ואח"כ יוסיף להוליד דברי תורה חדשים. וזהו, תקרא ואנכי אענך, שהש"י מרמז לאדם שיצפה להש"י, ועל ידי זה יש להאדם חלק גם באותו הציפוי והקיווי ויקבל שכר על הציפוי:
סימן ח
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. איתא בזוה"ק (בא לט:) א"ר יצחק לא הוה איצטריך אורייתא למכתב אלא מהחודש הזה לכם מ"ט דשירותא דסיהרא הוי. היינו כי שם מתחיל להתגלות הכוונה של בריאה, כי משם מתחיל המצות והקדושה של האדם. אך כדאיתא במדרש רבה (בראשית א) מפני שלא יהיו העכו"ם מונין את ישראל ואומרים להם הלא אומה של בוזזים אתם. וזה דכתיב (תהילים קי״א:ו׳) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים. והענין הוא כדאיתא במדרש רבה (בראשית ב) והארץ היתה תהו ובהו, אלו מעשיהם של רשעים. ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים. אבל איני יודע באיזה מהן חפץ אם במעשה אלו ואם במעשה אלו, כיון דכתיב, וירא אלהים את האור כי טוב, הוי במעשיהן של צדיקים חפץ וכו'. והענין בזה האיך יעלה על הדעת שהש"י חפץ במעשה הרשעים. אך הענין בזה, כי התחלת הבריאה היה ברישא חשוכא, והאיך שייך אצל השי"ת חושך. אך עיקר החושך הוא מצד האדם, היינו אור בהיר שאין האדם יכול לקבלו נקרא מצד האדם חושך, כי הוא למעלה מתפיסת האדם בעוה"ז. וע"י שהאדם מצמצם עצמו ועובד את השי"ת עושה מהחושך אור, היינו שיש לו תפיסה בהאור. אבל האומות אומרים למה לנו לצמצם עצמנו לעבוד את הש"י, ולמה לא נסמוך על החוקים כמו שברא אותם השי"ת והחושך ישאר חושך, ולכן אין האומות נמנעים מחמדת עוה"ז. ואף שיודעים שבאם האדם מתפשט עצמו בהחמדות הם מטרידין את דעתו, ואחר כן על ידי זה הולכים בחושך ואינם מכירים את הש"י, על כל זה כיון שהשי"ת העמיד את החושך אינם רוצים להאיר להחושך בעבודתם. וישראל אומרים, שהשי"ת העמיד שעל ידי עבודה יעשה מחושך אור. ומי מפיס, כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב, הוי חפץ במעשה הצדיקים. ולכן ברא השי"ת את החושך, כדי שהאדם בעבודתו יעשה מחושך אור. ועל ידי שישראל מצמצמין עצמם בחמדת עוה"ז, עי"ז מאירין לעצמן ומשיגים הכרה להכיר את הבוראמא:
וזה דכתיב (תהילים קי״א:ו׳) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים. היינו שהשי"ת גילה להם אף האור שלמעלה מתפיסתם, היינו מה שנברא בששת ימים, היינו שעל ידי עבודת הישראל עושה מהחושך אור, ויהיה אף האור שיש בהחושך להם לנחלה, מאחר שהם יאירו את החושך ע"י עבודתם. וכן מצינו בפרעה שטען, מאחר שחלק ישראל הוא אור, וחלקו הוא חושך, וחושך נברא קודם אור, א"כ הוא גדול מישראל, כיון שהוא אינו משנה בריאת הש"י, ואינו עושה מחושך אור, א"כ הוא קדושה שהשי"ת מקדש. וישראל, מאחר שבעבודתם עושין מחושך אור הם משנים את הבריאה, א"כ הם קדושה שישראל מקדשי ליה. וזה דאיתא במדרש תנחומא (וארא) שחכמי פרעה אמרו שמענו שבן חכמים הוא בן מלכי קדם, אמר הקב"ה לעצמכם קראתם חכמים ולי בן חכמים. היינו שהם אמרו שהם גדולים, במעלה מישראל כיון שחלקם הוא החושך שנברא קודם האור וכמו שנתבאר הענין (בפ' בא אות ט – י) שקדושת ישראל הוא הנהגת שם הוי', לדעת שהשי"ת מקדשם, והאומות מתנהגים ע"י שם אלהים יעו"ש כל העניןמב. וכן מצינו בגמ' (חולין ז.) ר' פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבוים פגע ביה בגינאי נהרא אמר ליה חלוק לי מימך. א"ל אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק ואני ודאי. היינו, שהנהר טען מאחר שאין שום כח חוץ מהשי"ת ואני הולך בכח השי"ת, כמו שהשי"ת העמיד לי חוקים, ואיני משנה החוקים שנתן לי השי"ת, ואין לי שום תפיסה באלו החוקים, מזה מוכח שהשי"ת בונה על ידי אור יקר שאין לו תפיסה לערך יקרתו. אבל אתה משנה החוקים ע"י עבודתך לכן יש לך תפיסה בהאור שנבנה על ידך. ולכן טען הנהר שקדושה שלו הוא למעלה מקדושת ר' פנחס בן יאיר, שקדושת הנהר שעושה בלי דעת, ולכן ודאי שהשי"ת יגמור לטוב, אבל בישראל כיון שהולך בעבודה הוא ספק פן לא יגמור עבודתומג:
ולכן השיב משה רבינו לפרעה, לפי טענתך שמפני שהשי"ת ברא ברישא חשוכא והדר נהורא לכן אתה מקודש יותר מישראל. הרי לך הארבה, שהוא נברא קודם בריאת האדם, והשי"ת העמיד בהם חוקים, והם אין להם דעת לשנות החוקים ולצמצם עצמן. והחוקים שיש להם המה יותר טובים מן האדם, כדאיתא בגמ' עירובין (ק:) דכתיב (איוב ל״ה:י״א) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו וכו' אמר ר' יוחנן אלמלא לא נתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה וכו', וכן בארבה נאמר חוקה טובה, כדכתיב (משלי ל׳:כ״ז-כ״ח) מלך אין לארבה ויצא חוצץ כלו וכמו שנתבאר (בפ' בא אות יא) א"כ הארבה יותר ראוי מכם שיאכל כל התבואות שלכם, שהוא בודאי רצון השי"ת, כיון שאין להארבה דעת כלל מעצמו רק מה שהשי"ת נתן לו. וזה דאיתא במדרש רבה (בראשית פרשה ח, ותזריע פרשה יד) ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך, היינו באם אין האדם מצמצם עצמו רק אומר כיון שהשי"ת נתן לו כח להתפשט עצמו מותר לו להתפשט עצמו, אומרים לו יתוש קדמך, היינו שהיתוש גדול ממנו יען שנברא מקודם. ואם יאמר פרעה שהוא גדול מהארבה מאחר שיש לו דעת והארבה אין לו דעת, א"כ ישראל הם יותר גדולים כיון שמצמצמין עצמן בהנאת עוה"ז, וא"כ גם פרעה לא נברא אלא בשביל ישראל. כי עיקר המכוון ממעשה בראשית, שישראל יאירו מכל מה שנברא בששת ימי בראשית ומהכל יהיה כבוד שמים. ולכן לא התחיל התורה מהחודש הזה לכם, להראות שהעיקר הוא שישראל יאירו בעבודתם כל הבריאה. ולכן כתיב, וירא אלהים את האור כי טוב, הוי במעשה צדיקים חפץ יותר, היינו שהשי"ת חפץ שישראל ע"י עבודתם יהיה להם תפיסה בהאור שיש בהחושך. וזה דכתיב ויחזו את האלהים (משפטים כד) ולא כתיב ויראו, כי ראיה מורה ברחוק, שרואה שהדבר הוא למעלה מתפיסתו כדאיתא במדרש (איכה פ' ה) ויחזו מורה שנדמה להם שיש לו תפיסה ואחיזה. ובזה נמצא מדרגות רבות כמו שנתבאר (בפ' שמיני) ומה שנקרא אצל זה תפיסה ואחיזה לא נקרא אצל זה אלא ראיה מרחוק:
סימן ט
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. איתא בזוה"ק (בא לט:) (והובא ברש"י כאן ומקורו בתנחומא כת"י) לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, אלא משום דכתיב (תהילים קא) כח מעשיו. הענין בזה, כי עיקר בריאת עולם הוא לכבודו, ועיקר התגלות כבוד שמים הוא רק על ידי ישראל המקיימין את התורה והמצות. כי באמת האור הראשון גנזו השי"ת, ואיתא בזוה"ק (בראשית מז.) ובמה יזכי ליה לבר נש לההוא נהורא באורייתא, היינו כדאיתא בזוה"ק (שמות טו:) שהשי"ת גנז את האור בתורה, רק על ידי שישראל עוסקין בתורה נתגלה להם בכל זמן קצת מן האור הראשון. וזה שמקשה ר' יצחק לא על התורה לבד, רק על בריאת האור, שלא היה צריך להתחיל רק מהזמן שנאמר החודש הזה לכם, שאז מתחיל להתגלות התורה, שממנה בא כבוד שמים על ידי שישראל עוסקים בה, וכן האדם היה צריך להולד בדעה שלימה כדי שיהיה ממנו כבוד שמים. ומתרץ, משום כח מעשיו הגיד לעמו, והיינו שהתורה מלמדת להאדם שאפילו בעוד שאין לבו מזוכך ואין אור התורה מאיר לו עדיין, על כל זה יכול לקרב לו הישועה ולעורר קצת ישועה ואור ע"י פעולותיו ועבודתומד:
ואף על פי שבאם האדם מקבל הטובה והחמדה הנמצאים בעולם הזה קודם הזמן שהשי"ת מאיר לו ונותן לו הטובה אז הוא מחשיך שכל האדם ומטריד דעתו, מכל מקום לאדם טוב מטעימין לו מפרי מעשיו בעולם הזה, כדאיתא בגמ' (קדושין מא.) מפני שכל חמדות וטובות עולם הזה הם לסייע לו לעבודתו יתברך. וכדאיתא בגמ' (ברכות נז.) יין יש שותהו וטוב לו ויש שותהו ורע לו וכו' תני ת"ח לעולם טוב. היינו אפילו קודם שהאיר לו השי"ת והאדם עדין בחושך, על כל זה מי שלבו סוער בקרבו ומצפה לישועה, נמצא בלבו עצות שאפילו טובות עולם הזה יסייעו לו לעבודת השי"ת. וכמו דאיתא בזוה"ק (ויצא קנו:) לאו דודאים אולידו לה לרחל אלא קוב"ה גלגל מלה על ידי דאינון דודאים וכו' ומצינו בזוה"ק (ויצא קנז:) דאלין מסייעין לאולדא. והענין בזה, כי באם היתה רחל עקרה גמורה לא היו הדודאים מועילים לה כלום. וכן בכאן, זה האיש שאינו עתיד להוושע כלל אין בלבו שום תשוקה להישועה, ולא נמצא אצלו צעקה, אבל זה האיש שעתיד השי"ת להושיע לו אפילו קודם הזמן הוא מצפה מאד לישועה ולבו סוער בקרבו ומקרב אצלו הישועה. והשי"ת מאיר לו אז משם אקי"ק כדאיתא בזוה"ק (אחרי סה:) אנא זמין לאולדא, כי בעת שהאדם הולך בד"ת אז מאיר לו השי"ת משם הוי', כי שמש מאיר משם הוי' וירח משם אקי"ק, כדאיתא בזוה"ק (לך לך פו.) ובגין דאיהו תתאה דלא נהיר ההוא רקיע דעלייהו אתחבר ביה. וזה האדם שעדיין הד"ת אין מאירין לו ולבו סוער בקרבו ומצפה לישועה, מורה שהשי"ת מאיר לו משם אקי"ק, שמאיר לו ממה שיהיה לעתיד. כן הוא בכלל ישראל, וכן בכל פרט גם כן, קודם שמאיר לו חלקו בד"ת נמצאין אצלו את המדרגות של חושך ותהו וגו' וחמש מדרגות של אור כמו שנתבאר במאמר אחר:
סימן י
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. בזוה"ק (בא לט:) אמר ר' יצחק לא הוה איצטריך אורייתא למכתב אלא מהחודש הזה לכם מ"ט משום דשירותא דסיהרא הוה, ועל דא אורייתא הוה איצטריך למכתב מהכא דהא בקוב"ה אתקשר מלה. אלא משום דכתיב (תהילים קי״א:ו׳-ז׳) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים. כח מעשיו, היינו המחקרי ארץ, כדאיתא בגמ' (יומא נד:) מציון מכלל יופי (תהילים נ) משתיתו של עולם שממנו מסתעפים רצועות וגידים לכל העולם, וכל הכח מכל העולם נכלל שם. ועל זה הכח כתיב (תהילים צ״ה:ד׳) אשר בידו מחקרי ארץ, היינו שורש הכח שבכל הבריאה, זה הגיד לעמו, היינו שכלל הבריאה מסר השי"ת לישראל, וישראל אינם מתפשטים עצמן כמו עובדי כו"ם שנדמה להם שהנאת עולם הזה הוא העיקר, כי הם אין להם רק הלבוש. אבל לישראל יש התוך והפנימיות של כל דבר. לתת להם נחלת גוים, שהשי"ת רוצה ליתן לישראל לטעום הטעם האיך העכו"ם מטעימין מהנאת עולם הזה והאיך מקבלים השפע והטובות. כי הישראל מקבל הטובה בצמצום לראות שיצמח ממנה כבוד שמים. והשי"ת רוצה להטעים לישראל הטעם מהטובה בלי צמצום, ואצלם הוא כמו נחלה:
וזהו אמר ר' יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם, אף שבאמת יש כמה קדושות ומצות מאבות שכתובים קודם ועל ידי מעשי האבות נתנה התורה. אך הענין בזה, מאחר שלקדושת האבות אין שום אדם יכול להגיע כדאיתא בגמ' (ברכות טז:) אין קורין אבות אלא לשלשה, היינו שמפני כן נקראים אבות שלקדושתם ועבודתם אין שום אדם יכול להגיע, כמו שאנו רואין שעליהם חתם השי"ת, שאנו אומרים (בתפלת שמונה עשרה) אלהי אברהם אלהי יצחק אלהי יעקב. והוא מחמת שאין אדם בעולם שיוכל כל כך למסור עצמו להש"י כמו האבות. וכן מצד ההתפשטות שהיה לדורות הראשונים דור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום, מצד זה גם כן לא היה צריך להתחיל התורה משם להודיע זאת. כי זה ההתפשטות ג"כ לא יוכל להיות לישראל, כי זה דוקא בדורות הראשונים שכתוב (האזינו לב) בהנחל עליון גוים, היינו שלהם נתן השי"ת שיוכלו להתפשט עצמן אבל לא לישראל. ולכן מקשה ר' יצחק, לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם מ"ט דשירותא דסיהרא הוה. היינו ששם מתחיל הקדושה שהשי"ת נותן לישראל לכל אחד לפי מדרגתו, דהא בקוב"ה אתקשר מלה. קוב"ה נקרא כשהוא משפיע לישראל, שלהשפיע אין ביכולת שום נברא, שמחמת שגם הוא צריך לקבל והוא נוגע לצד עצמו יש בו צמצום. ולכן רק השי"ת, מחמת שהוא קדוש בלי נגיעה לכן יכול להשפיע. ושכינתא מורה על כלי קיבול, שהשי"ת מעמיד שיוכלו לקבל. וקוב"ה מורה שהוא יכול לערוך ולמדוד כמה להשפיעמה, וזה נקרא בזוה"ק (בראשית טו.) בוצינא דקרדינותא, היינו אור עם חושך, שהשי"ת יש לו מדה וגבול שיודע כמה ליתן אור בדור זה וכמה ליתן בדור השני כפי מדרגת כל אחד, וזהו בקוב"ה אתקשר מלהמו. ולמה פתח בבראשית, רק משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, היינו שהשי"ת רוצה ליתן לישראל כל מצוה וכל פעולה מהשרש, שאף שלא מדעת יוכלו להשיג לקדושת אבות:
וזהו כח מעשיו הגיד לעמו, היינו שהשי"ת נתן לעמו הכח והפנימיות של כל פעולה. כי בכל מצוה יש כוונה מיוחדת, אך האדם אינו יכול לכוון כל עומק הכוונה. לזה נתן הש"י לישראל מעשה המצות, שע"י הפעולה ישיג לקבל הקדושה יותר מכפי הבנתו. והאבות הם ידעו והשיגו הכוונה. ואנו אין יכולים להשיג הקדושה אלא ע"י פעולות, ואף שאין לנו דעה להשיג הכוונה, על כל זה ע"י הפעולה אנו משיגים קדושת אבותינו הקדושיםמז:
לתת להם נחלת גוים. היינו, כי לפעמים יש הסתר עד שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, והיינו שיש שכחה גדולה. על כל זה חותם השי"ת עצמו על ישראל שעשו רצונו, וזה נקרא נחלת גוים. ולכן נתן להם הדברי תורה מבראשית עד החודש הזה לכם שבזה אין להאדם השגה. וזה מורה באדם על שני ילדותו עד י"ג שנים שאין לו עדיין דעה יען שלא יִוָדע מפעולותיו שום כבוד שמים, וזה נקרא נחלת גוים. והשי"ת יַרְאֶה הכבוד שמים שיש בפעולות אלו ובזה טועם מדורות הראשונים. כמו דאיתא בדוד המלך ע"ה שהיה לו כח מדורות הראשונים, כנזכר בזוה"ק (וישלח קסח.) ששורש חייו קיבל ע' שנים מאדם הראשון ואח"כ קיבל מהאבות אותן השבעים שנה כנזכר בזוה"ק (שם)מח:
וזהו דאיתא במדרש רבה (בראשית פ"א) כדי שלא יאמרו האומות אומה של בוזזים אתם, היינו מפני שהם קדמו לישראל הרבה, וישראל אומרים הלא בזוזה היא בידכם, הלא (דברים ב׳:כ״ג) כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם, היינו שהם כבשו את הדורות הראשונים. והיינו כדאיתא בזוה"ק (בראשית כד:) שכל העולם הוא כגלדי בצלים, היינו לבושים, שכל דור הוא לבוש לדור הבא אחריו, וכל דור המאוחר יש לו כח פנימי יותר. כי כמו שיש בגוף יד ורגל שהוא לבוש ליד ורגל הפנימי שיש בהנפש, אשר האברים האלו פועלים בדברי תורה. היינו שדברי תורה זו הוא מקבל וד"ת זו הוא משפיע לאחר. כן כל דור הוא לבוש לדור שבא אחריו. ועיקר כח הפנימי הוא רק ישראל, וכל דור שהיה יותר ראשון הוא רחוק יותר מכח הפנימי. ובאמת בדורות הראשונים היה להם כחות ודעות גדולות, רק כח בחירה לא היה להם. יען שהיה תיכף אחר בריאת עולם, לכן היה בקושי גדול, שאתמול היה נקרא השי"ת "הוא" היינו נסתר ועתה יהיה נקרא "אתה". לכן לא היה בהם שום בחירה, כי קודם התגלות בריאת עולם היה נקרא השי"ת "הוא" כדאיתא בזוה"ק (ויצא קנח:) הוא עלמא עילאה אתה עלמא תתאה, ובעלמא עילאה אין שום בחירה. אבל בדורות הראשונים שהיו קרובים לקודם בריאת העולם, שאז לא היה כל הבריאה הוי' בפני עצמה לכן לא היה להם בחירה, ובכל דור יש להם בחירה יותר. ולכן נזכרו האומות כדכתיב (דברים ב׳:כ״ג) כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וגו'. ואף שגם לכפתורים היה כח קטן, אך מפני שהיה להם יותר בחירה לשלוט על גופם לכן כבשו אותם, כי זה שיש לו בחירה יכול לכבוש את מי שאין לו בחירה, עד שבאו ישראל שהם הגדולים בבעלי בחירה שהם יכולים לכבוש את כל העולם, כי הם הם העיקר מבריאת עולם, לכן יכולים לכבוש הכל ויטעמו מהטובה כמו שהעכו"ם טועמין ממנה. ואף שאין זה לחלק ישראל, עכ"ז כיון שהם מכירין שיש הש"י בעולם כדאיתא בגמ' (שבת קיט:) כל האומר ויכולו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כיון שישראל מכירין ואומרים נאה העולם ברוך המקום שבראו, שזה עיקר המכוון:
וזהו כח מעשיו, היינו שלישראל ניתן הכח והעיקר והאומות אין להם רק הלבוש והם הולכין בטרדא. ומי שהוא בהול ומוטרד אינו יכול להכיר ולומר ברוך המקום שבראו. וכן אם עומד בדעה בהירה תמיד ואינו נכנס בהסתר, ג"כ אינו יכול לשבח ולומר ברוך המקום שבראו, כיון שאינו מכיר כח גדלותו. שעיקר כח גדלות השי"ת בעולם הזה הוא מה שהסתיר אורו יתברך בלבושים מחושך, ומ"מ יבקיע האור כל ההסתרות, ולכן מי שטועם הדבר ומקבלו כמו שהאומות מקבלים, שהם מקבלים בלי צמצום ואינם מברכין, וכן הוא מקבלו, וזהו נרמז על השנים של התפשטות שיש באדם קודם שהגיע לכלל דעת, ואח"כ נותן לו השי"ת דעה שישבחו על זה, כי על ראיה לבד אין מברכין רק על טעימה, וגם בשעה שטועם הוא ג"כ מוטרד. אכן כששובת ונח ומכניס כל הטובות והשפע שסיגל בששת ימי המעשה ומכניס הכל לשבת, כדאיתא בזוה"ק (בלק קצב:) דכתיב (וזאת הברכה לג) וזרח משעיר למו, ממה דאמרו בני שעיר דלא בעאן לקבלא מהאי אנהיר לון לישראל ואוסיף עלייהו נהורא וחביבו סגיא וכו' והיינו שישראל מכניסין כחן לקדושה לעבוד בכח זה את השי"ת להכיר שהוא הנותןמט. וזה נקרא שמכניס ומכין לשבת, היינו שמכיר שהשי"ת נמצא, ונתן מקום בחירה בעולם שיוכלו להכחיש מציאותו, וע"י שהוא מכיר את בוראו ממליכו עליו ואומר ברוך המקום שבראו ונאה העולם. וזה לא יכול רק ישראל, כדאיתא בגמ' (סנהדרין נח:) גוי ששבת חייב מיתה מקרא (נח ח) ויום ולילה לא ישבותו. כי שבת הוא רק בינו ובין בני ישראל, ולכן נולד האדם בלי דעה רק שמתפשט עצמו ומקבל הטובה כמו האומות, ואחר כן גם על זה משבח להשי"ת. ולכן מתחיל התורה מבראשית, כי באמת העיקר אצל השי"ת הוא רק הדעה, רק שהשי"ת רוצה ליתן לישראל גם כח האומות. היינו אפילו מה שקיבל בהתפשטות בלי דעת, גם על זה ישבח השי"ת, וזהו לתת להם נחלת גוים:
סימן יא
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. איתא במדרש רבה (בראשית א׳:א׳) בשביל ישראל שנקראו ראשית שנאמר (ירמיה ב) קדש ישראל לה' ראשית תבואתו. ובשביל חלה שנקרא ראשית כדכתיב (שלח טו) ראשית עריסותיכם:
איתא בתיקונים (תקון לה עז:) בראשית אותיות בתשרי, היינו שמסתכלין תמיד להמאציל, כדאיתא בזוה"ק (תצוה קפו.) שחודש תשרי הם אתוון למפרע, והענין נתבאר (בפ' בא במאמר החודש הזה לכם אות לד)נ, וזה רומז להכהן המסתכל תמיד להשי"ת. וקודש, הוא מה שהוא מצמצם עצמו בשביל כבוד שמים, ועבור זה מראה לו השי"ת שאינו מפסיד לעולם, והשי"ת נתן חלקו בהאדם. וזה שאנו מתפללין (תפלת והוא רחום) אם לא למעננו עשה למענך כדאיתא בזוה"ק (ויקרא ח.) שישראל יש להם חלק בשם הוי"ה, וזהו עשה למענך. והיינו שבאם היה אור ישר לא היו הברואים יכולים לקבל, ולכן העמיד השי"ת אור חוזר שהבריאה תוכל לקבל האור. וזה שבראשית אותיות בתשרי, שהאתוון הם למפרע, ולכן אין בהם שום כח פעולה, כמו שהעומד לפני המלך מתבטל במציאות מאימת הכבוד, עד שהרואה אותו מאחוריו אינו רואה בו שום תנועת כח חיים, ורק כשהופך פניו אז נראים פעולותיו, וזה הוא אור חוזר, וכדאיתא בסתרי אותיות (בספר רזיאל) כשברא הקב"ה את העולם הפך את פניו ממנה, וכנ"ל שהשי"ת חפץ שיהיה כח להבריאה לקבל האור ולפעול בונא:
סימן יב
בראשית ברא אלהים. בראשית היינו שהתחלת בריאת עולם הוא בעת שהתחילו דברי תורה. והוא רק מן המילוי שהתחיל חושך העולם להתמלאות עם אור, כי עיקר התחלת הבריאה הוא האור. וזה דאיתא בזוה"ק (בא לט:) אמר ר' יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם דשירותא דסיהרא הוה, סיהרא היינו להאיר במקום חשך. כי תחלה היה קדושת אבות ולהם היה אור, אבל העולם לא ידעו מקדושתם כלל, ולהעולם היה חושך כי לא הרגישו כלל מקדושת האבות שהיו קדושים מאד, ושירותא דסיהרא היינו, שיאיר אור במקום חשך, כמו בדור המדבר שהשי"ת היה עמהם ועליהם נרשם כל החטאים לעין האדם, כי המשא ומתן שלהם עם הש"י היה כמו בצבאי מעלה. ולכן מקשה לא היה צריך להתחיל התורה אלא מעת שהתחילו הדברי תורה. ומתרץ במדרש רבה (בראשית פ"א) משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהילים קי״א:ו׳) שהשי"ת כתב זאת למען שיהיה לישראל שייכות גם לקדושת אבות, כי אף שישראל עלה במחשבה, מכל מקום מצדם אין להם שייכות רק בזה שיש להם עבודה כי שם יש להם הדעה, אבל במה שלמעלה מעבודה, היינו לקדושת אבות, אין להם שייכות מצדם. לכן הכניס השי"ת זאת לדברי תורה, שע"י עבודה יהיה לישראל שייכות גם בקדושת אבותנב:
סימן יג
בראשית ברא אלהים. איתא בגמ' (מגילה כא:) בראשית נמי מאמר הוא. והענין כדאיתא בזוה"ק (בראשית כב:) דאית דאיתקרי עלת העלות ולאו איהו דאיתקרי עלת על כל העילות, דלעלת על כל העילות לית ליה תנינא דנטיל עצה מיניה דאיהו יחיד קדם כולא ולית ליה שותפא. היינו, כי עילת העילות רומז על כלל, כמו החטה שהיא כוללת כל מיני מטעמים שנעשה ממנה אחר כן, זהו בחינת עילת העילות. אכן עילת על כל העילות היינו שאינו בהרגש עצמותו כלל, והוא למעלה ממנה וגבוה מאד מהסיבה, וזהו מאמר בראשית, וכדאיתא בתיקונים (תקון סט קטז.) הכי לית ביה שותפא דאיהו אחד ואין שני לו אחד בלא חושבן וע"ש כל הענין, (ובתקונים תקון כב דף סד:) ואיהו אתקרי חד בחושבן כד שריא בדרגין דאינון אחדין משאר דרגין ואיהו לית ליה חושבן כד שריא על כל עלמין עלאין. ובזהר חדש בראשית (טז:), בגין דקב"ה איקרי אחד ואקרי ראשון וכמו שנתבאר הענין במקומונג:
סימן יד
בראשית ברא אלהים. איתא בגמ' (מגילה כא:) בראשית נמי מאמר הוא. עשרה מאמרות כנגד עשרה הילולים. ואיתא בזוה"ק (תצוה קפד:) תלת נקודין לאורייתאנד. וכל נקודה יש לה ראש תוך וסוף, דאיתא בזוה"ק (ויקרא דף י:) יו"ד דשמא קדישא אתקשר בג' קשורין בגין דא האי קוצא חד לעילא וקוצא חד לתתא וחד באמצעיתא ובזוה"ק (בלק רד.) רישא וגזעא ושבילא. והם ראש תוך סוף, הכל תשעה, ובראשית נמי מאמר הוא, ואז נגמר הכלל עשרה מאמרות:
סימן טו
בראשית ברא אלהים. איתא במדרש רבה (בראשית פ"ט) שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן ואמר יתהון לא הניין לי דין הניין לי. וזה נרמז בתיבת אלהים, כי השם אלהים נגד כל העבודות שנאמר (תהילים נ״א:י״ט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה זבחי אלהים רוח נשברה. כדאיתא בזוה"ק (משפטים קח., ויקרא ה.) ורוח נשברה, היינו במקום שיש צעקה על המכשול שנכשל בו עד עתה. כי יש דברי תורה שאין אדם עומד עליהם אלא א"כ נכשל בהן (גיטין מג.) לכן נרמז זאת בתיבת אלהים, שהיו בתחלה עולמות שנחרבו, עד שברא השי"ת עולם הזה ואמר דין הניין לינה. כי כל בריאת העולם נרמז בנפש האדם, ועלמין דאתחרבו נרמז בנפש האדם על לב נשבר, על המכשול שנכשל בו ועל ידו בא על הדברי תורה, וכמו שכתוב (בראשית ב׳:ו׳) ואד יעלה מן הארץ, היינו הצעקה מעלמין דאתחרבו, כדאיתא בתקוני הזהר (תיקון נב דף פז) אד א' ד' מן אדנ"י, ת"ח אתערותא צריכא מתתא לעילא ולבתר והשקה את כל פני האדמה. ובירושלמי (תענית פ"א ה"ב) אמר רבי שמעון בן לקיש ואד יעלה מן הארץ, עלה שבר מלמטן מיד הגשמים יורדיןנו:
סימן טז
איתא במדרש רבה (בראשית פ"א) למה נברא העולם בב' להודיעך שהן ב' עולמות העולם הזה ועולם הבא. ד"א למה בב' מפני שהוא לשון ברכה. הענין בזה, כי באמת השי"ת חפץ להשפיע לבריותיו בהשפעה מרובה, ושרש כוונתו להשפיע לישראל שהם עובדים אותו, והוא בחינת זריעה שמחזירים הכל להשי"ת, וכדאיתא במדרש שוחר טוב (תהילים יט) עדות ה' נאמנה זה סדר זרעים שמאמין בחיי עולם וזורענז. אבל האומות אומרים שהעולם נברא יש מיש כמו שזורע ומוליד. ואף שבריאת אדם הראשון היה יש מאין, על זה אומרים האומות שהשי"ת היה מוכרח לברוא הבריאה, מפני שכשרצה הקב"ה להקראות בשם מלך היה מוכרח (כביכול) לברוא העולם שיהיה כח בחירה, ומזה הטעות שהם אומרים שהעולם נברא בהכרח, יצא להם כי העולם מתנהג כסדר המסודר ולא ישונה בשום פעם ואין עולם אלא אחד, ולכן הם אומרים לישראל לסטים אתם, מפני שהם מוחזקים קודם, ועל כן משפיע להם השי"ת ג"כ השפעה מאחורי כתפא, היינו שלא ברצון אבל הוא בהכרח (כביכול). אבל ישראל שהם מבינים ומכירים כי העולם נברא ברצון הפשוט ויש שני עולמות, ולכן משפיע להם השי"ת ג"כ השפעה שהוא ברצון, שהוא בחינת פנים בפנים. ונמצא לפי זה, כי ב' הטעמים שהביא המדרש הם באמת טעם אחד, כי ע"י שישראל מאמינים שהם שני עולמות, לכן נותן להם השי"ת השפעה טובה שהוא מלא רצון וברכהנח:
סימן יז
איתא בזוה"ק (תולדות דף קמה.) פיה פתחה בחכמה דא ב' דבראשית ותורת חסד על לשונה (משלי ל״א:כ״ו) דא אברהם דביה ברא עלמא וביה משתעי תדיר. ב' סתום מהאי גיסא ופתוח מהאי גיסא וכו' ואיהו אכסדרה לקבלא ובג"כ קיימא ברישא דאורייתא. ואיתא בלקוטי תורה מהאר"י ז"ל (פ' בראשית) מפני מה נברא העולם בב' שהיא כמו אכסדרה שמוקף באור מג' צדדים ורוח צפונית פתוחה, כמו העולם, דאיתא בגמ' (ב"ב כה:) עולם הזה סתומה מג' רוחות ורוח צפון אינה מסובבת, היינו כי בג' רוחות המסובבין שם האור מפורש ורוח צפון גלוי, ולרוח הזה האומות מתפשטין עצמם בכל כחם. וישראל מקבלין מרוח צפון כל הצמצומים, ולכן כל העבודות היו בצפון, כדכתיב (ויקרא א׳:י״א) ושחט אותו על ירך המזבח צפונה. וכתיב (קרח יח) ועבד הלוי הוא ואיתא על זה בזוה"ק (קרח קעח:) ואפילו ההוא סטרא דצפון דאשתאר חסר בעלמא כד ברא קוב"ה עלמא ליואה בארונא אשלים לכולא, היינו שע"י עבודה מאירין החשך שיש ברוח צפוןנט. ולעתיד תהיה הגאולה מצפון, כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל (בלקוטי תורה ישעיה) על פסוק ולא בכסף תגאלו (ישעיהו נ״ב:ג׳) אלא מסטרא דזהב מרומז על צפון. וכן כתיב (ישעיה מג) אומר לצפון תני, ואיתא בזוה"ק (שלח קעג:) לזמנא דאתי קרי קוב"ה לצפון ויימא ליה בך יהבת כל טיבו וכל אגר טבא לבני דסבלו כמה בישין בהאי עלמא. והיינו לעתיד כשיפתח הש"י את האור יהיו רואין שברוח צפון יש יקרות גדול. ומהאות ב' יֵעָשֶה ם' סתומה מפסוק (ישעיה ט) לםרבה המשרה, ויאיר מאד האור שברוח צפון. וכן הוא בירושלמי (מגילה פ"א הי"א) לכשיתעוררו כו' שהן נתונים בצפון ויבואו ויבנו ביהמ"ק שהוא נתון בדרום, וכן איתא בגמ' (זבחים קטז:) ההוא בקיבוץ גליות הוא דכתיבס:
סימן יח
את השמים ואת הארץ. איתא במדרש רבה (בראשית א׳:א׳) ר' ישמעאל שאל את ר' עקיבא, אמר לו בשביל ששמשת את נחום איש גם זו כ"ב שנה, אכין ורקין מיעוטין, אתין וגמין רבויין, הדין את דכתיב הכא מה הוא. א"ל אלו נאמר בראשית ברא אלהים שמים וארץ היינו אומרים השמים והארץ אלוהות הן. אבל עכשיו דכתיב את השמים שמים ממש ואת הארץ ארץ ממש. הענין בזה, כי כל דור ודור רואה מפורש שהדור שהיה לפניו היה ממוצע בין השי"ת לבינו. אבל לדור הראשון יכול להדמות שאין להם ממוצע. ובאמת כל השראת השי"ת, שהשי"ת שורה בכל הנבראים הוא ע"י ממוצע, כמו שהנשמה עם הגוף שאין להם החבור בלתי ע"י ממוצע. היינו שהנשמה היא עצם החיים מהשי"ת, ובגוף יש ג"כ נקודה שחפץ בחיים, ועי"ז יש חיבור בינם. אבל הגוף בעצמו אין לו שום חיבור להנשמה, ולכן הגוף יכול להתבטל והנפש קיים. אבל אם היה שורה השי"ת בהגוף בלא ממוצע לא היה אפשר שיתבטל הגוף. וכן יש ממוצע בין השי"ת לבריאת שמים וארץ. והממוצע הוא תיבת "את" הכתובה בין אלהים להשמים, כי "את" רומז למלכות שמים, היינו שזה הוא רצונו בהבריאהסא:
וזה דאיתא בגמ' (יבמות ו.) לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת, היינו שגם שבת, אלו היה בו רצון השי"ת בלי ממוצע לא היה נדחה השבת מפני פקוח נפש, כי איך אפשר שפקוח נפש ידחה רצון העליון. רק השבת של עולם הזה אינה עצם הרצון של השי"ת, רק שיש בהשבת חיות ואור מן השי"ת ע"י ממוצע, והאור הזה הוא העיקר המכוון. נמצא שפקוח נפש אינה דוחה רק לבוש הכוונה אבל לא עצם הרצון, כי עצם הרצון אין נשתנה כלל. ובכלל פקוח נפש נכלל גם עצם הרצון שנמצא בהשבת, שקיום נפש מישראל יש בו קיום שבת, כדאיתא בגמ' (שבת קנא:) חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה. כי שרש השבת הוא מלכות שמים, וכן נפש מישראל הוא כבוד מלכות שמים. ורק הרוצה לעבור במזיד הוא נדחה מכבוד שמים, כדאיתא בגמ' (יומא לח.) כבוד שמים במקומו עומד ומיעט כבודם. וכן מה דאיתא עוד (יבמות ו.) לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש, היינו שבין הש"י למקדש יש ג"כ ממוצע. וזהו דאיתא במדרש (שם) אלו נאמר אלהים שמים וארץ היינו אומרים אלוהות הן, היינו שהיינו אומרים שהשמים וארץ הם עיקר המכוון והרצון. וא"כ יכול האדם להגיע לעצם הרצון ולהבין עצם רצון השי"ת, ולא היה צריך להיות שינוי וביטול לשמים וארץ. לכן כתיב "את" שעיקר מכוון של השי"ת הוא התיבת "את" והוא ממוצע בין השי"ת לשמים וארץ, ועצם הרצון אין לו שום ביטול, כי הוא רצון השי"ת והוא חיבור בין שמים והארץ להש"י, ואם חלילה ישראל חוטאים אז יש ביטול לשמים וארץ. אבל עיקר המכוון לא נתבטל, רק השי"ת מנשא למעלה את עצם הרצון, והלבוש נתבטל, כדכתיב (ישעיהו נ״א:ו׳) כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ויושביה כמו כן ימותו וישועתי לעולם תהיה. והיינו שמקור הרצון לא נתבטל, רק שרצונו יתברך יפשוט לבוש הזה ויתלבש בלבוש אחר. וזה דכתיב ברא אלהים את, היינו שהשי"ת ברא "את" היינו מדת מלכות שמים וארץ עיקר המכוון, נמצא שהיה שינוי בין קודם בריאת עולם לאחר בריאת עולם. ובאמת אצל השי"ת אין שום שינוי, רק מצד האדם כשחוטאים ח"ו מתפשטים מהלבושים, כדאיתא בזוה"ק (בראשית כג:) כל מאן דחב כאלו אפשיט לשכינתא מלבושהא. וכל זה רק מצד האדם ולא מצד השי"ת, כדאיתא בתיקונים (הקדמה דף ב.) מאן דלית ליה תפלין בשעת ק"ש מסטרא דיליה שליט עבד ושפחה על עלמא, אבל כל זה הוא מסטרא דיליה הלבושים מתבטליםסב. כי הש"י מנשא ומעלה תיבת "את" לעצמו, כי השי"ת הציב שכל דבר יש לו חיבור בו יתברך וכשרוצה מבטלה, ואם עיקר המכוון היה שמים וארץ לא היו מתבטלים לעולם. וכן מצינו שהשי"ת בחר בדוד המלך ע"ה, ולכן רצה השי"ת בכל הרצונות של דוד המלך ע"ה. והיינו שעיקר הרצון הוא דוד המלך, והוא ממוצע בין הרצונות שלו בזה העולם, כדאיתא בזוה"ק (קדושים פד.) הכי תנינן דוד אחרא אית ליה לקוב"ה. היינו שדוד דהאי עלמא הוא מרכבה לדוד דאית ליה לקוב"ה: