בית יעקב על התורה· רבי יעקב ליינר מאיזביצה
מקץ
סימן א
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מ״ט:ג׳). בזוה"ק (בהר קיא:) ורזא דמלה תרין דרגין אינון לעילא דאצטריך בר נש לאתעטרא בהו ואינון רזא דמהימנותא ואינון חד. חד רזא דעבד וחד רזא דבן. והאי עבד אקרי אדון כל הארץ. בן כמה דאוקימנא בני בכורי ישראל (שמות ד׳:כ״ב) וכו', ורזא דתרין דרגין אלין אשכחנא בחד קרא דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. ויאמר לי עבדי אתה הא עבד. ישראל הא בן. דכד אינון כללא חדא כדין כתיב אשר בך אתפאר. והוא כדכתיב (תצא כג) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך. היינו שהשי"ת מתהלך בקרב האדם ממדת עבד למדת בן וממדת בן למדת עבד, וזהו שנקרא השי"ת בזה מתהלך, שנראה לאדם בתרין דרגין אלין. מעלת העבודה ברזא דעבד, היינו הבהירות שלא יעשה אדם שום דבר רק בדעת וחשבון, וממה שאדם עושה בבהירות אין לו שם סבלנות ובירורים ואין עליו שום קטרוג, מאחר שנראה מפורש כי הוא עובד בבהירות, וכל שכרו יתראה מפורש שבא לו ע"י יגיע כפו. ומעלת רזא דבן הוא שמכוון שלא מדעת לרצון השי"ת, אכן ע"ז יתעורר קטרוג מה בין אלו לאלו ולזה יתחייב מזה סבלנות ובירוריםא. וזה שאמר משה רבינו ע"ה (האזינו לב) בניו מומם, שכל מומם שיצרכו לסבלנות ולבירורים הוא לברר שהם בניו של הקב"ה:
ועיקר הסבלנות הוא כדאיתא במי השלוח (ח"א מקץ ד"ה ויהי מקץ [ב]) שנתים ימים היינו הטובות שברא השי"ת באלו השני ימים יום השלישי ויום הששי שנכפל בהם כי טובב, שביום השלישי נגמר מלאכת המים ונעשה בעולם מקום פנוי לקבל טובה וזהו כי טוב, ועל צמיחת טובה תדשא הארץ דשא ועץ עושה פרי שזהו טובה הנראית, ע"ז נכפל כי טוב, שהוא טובה האמיתית הנראה מפורש לטובת האדם. וכן ביום הששי נכפל כי טוב, שנברא חיים בעולם בתוך הברואים, והכפלת כי טוב מורה על שנברא חיים בכבוד והתנשאות, וזהו צורת האדם שהוא המנושא על כל החי בעוה"ז. כי בכל הברואים נטבע חוקים טובים, וכדאיתא בש"ס (עירובין ק:) למדנו צניעות מחתול ודרך ארץ מתרנגול וכו' וכן אומר הכתוב (איוב ל״ה:י״א) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, אכן בהם הוא שכל קבוע במדותיהם ולא יוכלו להטות דעתם בחשבון. אבל האדם הוא בעל בחירה ובזה הוא מושל על כל הברואים, מפני שבבחירתו כולל כל הברואיםג. וכשיוגמר הבירורים משני הימים אלו, אז יתראה מפורש שהשי"ת מנהג את כל העולם רק לטובת ישראל. וכמ"ש, ופרעה חולם, שהראה השי"ת שכ"ז היה כדי שיתגדל יוסף הצדיק, ואף שמצרים היה מקום היותר רחוק מקדושה, גם שם מנהיג הקב"ה רק לטובת ישראל:
ומעלת העבודה ברזא דבן, כי עורר בנפשו צפוי וקווי לישועה מחמת שנכנס להסתר ושכחה, בענין שלא ראה איך יצמח מזה כבוד שמים, ומצפה להשי"ת שיאיר עיניו, וממילא יכול לעורר אור מאורו של הקב"ה המוכן לעתיד לבוא, היינו ידיעת הבורא שזה הוא האור הבהיר לעתיד שיהיה גלוי שיש בורא נמצא ונצחיי. כי עיקר החושך שיחשוך לאדם הוא כשיסתר ממנו שהוא בן להקב"ה, אכן הצפוי יבא ממה שבשרשו נמצא שהוא בן להקב"ה. והנה השי"ת ברא בעוה"ז אור וחושך, כדי שיבין האדם כי גם האור אינו אור גמור האמיתי, וכן נתן שכחה באדם שיבין כי גם בעת שעובד בבהירות ג"כ אינו בהיר, וע"י שבא לידי הסתר ושכחה ויתעורר בלבו צפוי וקווי לישועה, יעורר ישועה מאור הגדול. וע"ז כוונו בש"ס (גיטין מג.) שאין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בהם, שיאיר לו השי"ת שלא היה די לו באלו הד"ת לעמוד נגד יצרו וצריך לו הוספת ד"ת. והענין בזה הוא, מפני שהשי"ת אינו משפיע רק למי שיצמא ויצפה לישועה, והצמאון הוא כשיכיר האדם חסרונו שצריך לו ישועה מחדש בהוספה, אזי משפיע לו השי"ת. וכענין דאיתא בהליקוטים ממי השלוח (ח"א) על מאמר הש"ס בשבת (דף פח:) כשעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה לילוד אשה בינינו וכו'. וזה היה ענין יעקב אבינו ע"ה, אחר שנחסר לו למחית נפשו ונתעורר לקוות בראותו שיש שבר במצרים עי"ז בא לישועה אמיתיית, כי מאחר שראה שהשי"ת צריך להאיר לו גם בכל רגע לקיום נפשו והתפלל על זה, הראה לו השי"ת שיוסף חי ולא הפסיד אורו כלל. וכן המצריים שבאותו הדור אחרי שבמצרים היה תמיד שובע, ואחרי שראו שנחסר להם מזון נתעורר בהם צעקה על מחיתם, והאיר להם יוסף מאורו שאמר להם לכו מולו עצמכם, ואמרו החייתנו כי באנו על זה שבשרשנו חסר לנו אורד:
סימן ב
ויהי מקץ שנתים ימים וגו'. שנתים ימים היינו כדאיתא במי השלוח (ח"א מקץ ד"ה ויהי [ב]) שזה מרמז על יום השלישי ויום הששי. ביום שלישי נבראו כל צרכי האדם ופרנסתו, שבזה צריך האדם לברר את עצמו שיוכל לקבל הטובה, להכיר בה שרק השי"ת הוא הנותן ומשפיע לו כל זאת. ובששי נברא שורש החיים, היינו צורת אדם בחיים וכבוד והתנשאות, שהוא מנושא על כל הברואים מפני שאינו כפוף תחת שום טובה, ומושל בשכלו וחכמתו על כל הטובות, ובכחו לסלק את עצמו מנגוע בקציהם, בכדי שיתגדל כבוד השי"ת, מה שאין זה בשאר הברואים, ולזה יש בו כח לנשאות כל עניני עוה"ז לדרגין עלאין, וזהו מדת יוסף הצדיק כי כל בשמים ובארץ, ומתרגמינן דאחיד בשמיא ובארעא, שיש בו כח לברר את הגוף ולזככו כמו הנשמהה. והנה מצד השי"ת הוא מעילא לתתא, מתחלה וירום אלהי ישעי שמברר כל, ואח"ז הוא מפורש שחי ה', מעיקרא תפלה והדר קריאת שמע. ומצד האדם הוא מתתא לעילא מעיקרא ק"ש והדר תפלה. ק"ש מרמז על צמצומי האדם, שיברר את עצמו ויסלק כל נגיעותיו מצדו ולא יבטח על שום כח פעולה מצדו, ויראה מפורש שחי ה', ואח"ז הוא תפלה ברוך צורי וירום אלהי ישעיו. וזהו דאיתא בהאר"י הק' (פרי עץ חיים בהקדמה לשער השבת פרק ג' ואילך) שבשבת יורדת הנשמה למטה והכלים עולים למעלה, ובגלות הוא להיפך, שהגוף נשאר למטה והנשמה עולה למעלה. וכשנתברר יוסף הצדיק באלו השני ימים נושע מיד. והבירור צריך להיות כסדר, מתחלה יצמצם אדם עצמו בשורש החיים, ואח"כ יצמצם את עצמו בצרכי עוה"ז. ולזה ידע יוסף הצדיק שחלום פרעה היה ג"כ כסדר הזה, מתחלה חלום שבע פרות שמרמז על חיים ואח"כ חלום השבלים שמרמז על צרכי האדם, וגזר שיהיו שני רעב שזה עצמו יהיה די, וכענין דאיתא בש"ס (תענית ח:) שהיה כפנא ומותנא והתפללו רק על כפנא דכי יהיב רחמנא שובעא לחיי יהיב. וכשיתקנו צרכי האדם יהיה להם גם חייםז:
סימן ג
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה (מי השלוח ח"א מקץ ד"ה ויהי [ב]) ששנתים ימים מורה על כלל הטובות שברא השי"ת בשני ימים בשלישי ובששי. בשלישי נבראו כל הדשאים ועץ פרי כל פרנסת האדם. וביום ששי נברא בו עיקר החיים כבוד והתנשאות, והוא צורת אדם המנושא על כל החיים, שיש בו דעת והדעת הוא בראש, לכן הולך הוא בקומה זקופה הראש מנושא על שאר האברים. ויש בצורת אדם קומה שלמה, שיש בו דעת לעזוב כל הנאות עוה"ז שלא יהיה כפוף תחתיהם, כי אם יהיה כפוף וחבוש בהם אזי יהיו הם מנושאים עליו וגבוהים ממנו, א"כ במה נבחר האדם מכל הנבראים. אכן בזה שהוא מנושא על כל הנבראים, שבכחו לעזוב ולהניח אותם שלא יהיה חבוש תחתיהם, הוא הנבחר מכל הברואים. אבל הבהמה שאין בה דעת, לזה אינה הולכת בקומה זקופה רק הראש שוה עם כל האבריםח, ובאלו השני ימים הוכפל בהם כי טוב. והענין שכאן נאמר שנתים ימים, כי מה שנשפע מהשי"ת עצמו בלי שום אמצעי זהו עד מהרה ירוץ דברו וממהר האלהים לעשותו, אבל מה שהולך דרך ממוצע ישתהא ימים כבירים. והנה עיקר הכבוד הוא רק בישראל שיש להם הכרה אף בעניני אכילה ושתיה איך שכל הארץ מלאה כבודו, מה שאין זה אף במלאכי מעלה, שאף שגם הם יכירון שמלא כל הארץ כבודו, אבל רק מרחוק יכירו ולא בהסתר עוה"ז, אבל בישראל תא חזי מה כתיב בהו (תהילים ל״ד:ט׳) טעמו וראו כי טוב ה', שמרגישים וטועמים מכל דבר כבוד שמיםט. וכשיתבררו אלו השני טובות, שלא ירצו כבוד רק מה שיהיה ממנו כבוד שמים, וכן לא יקחו טובה אך מה שיהיה ממנה כבוד שמים, אז נאמר קץ שם לחשך, שלא יהיה שום הסתרה עוד, ויוכלו להתפשט ולהרחיב את גבולם:
וזהו דכתיב (דברי הימים א ט״ז:ח׳) הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו, וזה המזמור היו אומרים לפני הארון, וזה מרמז שד"ת יתפשטו חוץ לגבול להודיע בעמים. ואף דכתיב (איכה ב׳:ט׳) בגוים אין תורה, והוא מפני שלא רצו לקבלה, כשזרח הקב"ה משעיר והופיע מהר פארן ורצה ליתן להם תורה אמרו מה כתיב בה, והקב"ה אמר להם מה כתיב בה ולא רצו לקבלה, שנדמה להם שיתבטל כל החיים שלהם אם יקבלו ד"ת, וכדאיתא בזוה"ק (בלק קצב:). אכן האמת הוא שאין בהם ד"ת, אך ע"י תשוקה ורצון יוכלו ישראל להכניס אף הכחות שבעמים לקדושה ולהאיר אותם. כמו שבעל תשובה מעורר אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה, שאף אם עשה ח"ו מעשה שנראה לעין שאין לו תיקון להתפלל עליו, אמנם ע"י תשובה, שהוא תשוקה ורצון, יוכל לרפאות את הקודם, ואין לך דבר שעל ידו תוכל לרפאות את הקודם רק בתשובה, שהוא תשוקה ורצון, וכענין דאיתא בש"ס (ברכות ז) שמושה של תורה גדולה מלמודה. וזהו, הודו לה' קראו בשמו, שם מורה על רצוןי, ועי"ז תוכל להתפשט הד"ת חוץ לגבול. וזה הענין נרמז בפרשתנו, והוא שהקב"ה ברא טוב והיפוכו זה לעומת זה עשה האלהים, ואף במדה היותר גדולה נמצא גם כן חסרון. וכמו שמצינו באאע"ה שמדתו מדת החסד, והיה לו הכרה מפורשת שהשי"ת פועל כל ואין דבר נעשה מבלעדי רצון השי"ת, וזו המדה יקרה מאד, אכן יקרותה הוא רק כל זמן שאור הדעת מאיר בהמדה, אבל כשנסתר הדעת מהמדה בהסתעפות המדה בלבושים מסתירים, אזי יצא ממנה ההיפך מרצון השי"ת, שכן נולד ממנו ישמעאל, ששרשו נסתעף מהתפשטות זו המדה, והוא משחית נפשו ועל ה' ישען לומר מאחר שאין דבר נעשה בלתי רצון השי"ת, לזה יוכל אדם התפשט כפי שירצה, וזהו טעות גמוריא. הן אמת שבשורש אין דבר נעשה בלעדי רצון השי"ת, אמנם זאת הבטוחות אין לאדם על להבא, רק על מה שעבר יכול האדם לבטוח שלא יתייאש עצמו מלשוב להש"י, והבטוחות יהיה לאדם רק במחשבה אבל לא בפועל. ובפועל ישתמש האדם במדת היראה ועל ידה יתעלה מעלה מעלה. וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כ״ה:ז׳) כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך וגו' והוא שידע האדם שבעוה"ז נמצא מדרגות. וע"ז מרמז יחודא תתאה שישראל מיחדים בכל יום תמיד ואומרים (קריאת שמע) ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שכל המכוון מבריאת עוה"ז היה שהאדם יצמצם את עצמו מצדו למאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דקב"ה (זוהר אמור צ:), כי אם יאמר האדם שאינו צריך לשום פעולה מצדו לצמצם את עצמו ויבטח רק ע"ז התקיפות שאין דבר נעשה רק ברצון השי"ת, א"כ למה ברא הקב"ה את עוה"ז והכל היה כלול ברצון השי"ת גם אז. אך הענין בזה הוא, שבאמת הכל כלול ברצון השי"ת, אכן ה' חפץ למען צדקו שיהיה גם להברואים חלק בהבריאה ביגיע כפיהם, אשר יעבדון את האלהים ויסייעו בפעולותיהן להמכוון שהיה להשי"ת בבריאת עוה"ז:
וזהו החילוק שבין ישראל לעכו"ם, שהם אומרים שמאחר שבשורש השי"ת הוא פועל כל, א"כ למה לו לאדם לצמצם את עצמו מצדו ולפעול איזה פעולה. ובזה הם חולקים על שורש החיים שלהם ומצדם אין להם שום הויה וקיום. כי אף אם לא נבראו כלל בעולם היה זה. אבל בישראל תא חזי מה כתיב בהו, אלה תולדות יעקב יוסף (וישב לז), שמדת יוסף הולכת עם כל פעולה ופעולה שנעשה בישראל, שמדתו יסוד צדיק לצמצם עצמו בכל פעולה שיעשה ואינו מתפשט בשום מדה בשלימות, וזה גורם כל השפעת טובה, והמשל בזה למלך שחפץ ליתן לאחד מנה ולא קיבל המקבל רק החצי, נמצא שהמלך לא גמר מחשבתו וצריך ליתן מחדש. וזהו ג"כ הענין שאין צמיחה רק ע"י זריעה, והוא שהשי"ת נתן לאדם תבואה וברשותו לאכלה, והאדם מצמם את עצמו ונותנה בחזרה ומאמין בחי עולמים וזורע (מדרש תהילים יט) לכן מצמיח לו השי"ת תוספת מרובה מחדשיב. וזהו ג"כ כענין מצות מילה, שהשי"ת ברא את האדם בחסר בטובת עין, שיוכל לדמות שבכחו ועוצם ידו עושה לו חיל, וישראל מצמצמין את עצמם ומכירין שרק השי"ת הוא הנותן כח לעשות חיל, לזה משפיע להם השי"ת חיים מחדש שלא יהיה לו שום הפסק לעולםיג. וכך איתא בכתבי האר"י ז"ל (ליקוטי תורה תהילים סימן קיח) על אנא שהיה הכהן גדול אומר ביום הכפורים וכן באנא ה' הושיעה נא, שאנ"א הוא ר"ת "אליהו "נדב "אביהוא. והוא שאלו שלשה צדיקים התקרבו עצמן להקב"ה קודם זמנם, והם מיין נוקבין שעל ידם יושפע כל החיים לישראליד. וזהו שנאמר ביוסף (ויצא ל) יוסף ה' לי בן אחר. והוא שזה השם שהוא ברזא דנוקבא הוי"ה במילוי ההי"ן בגמטריא בן, גורם כל השפעת טובה לישראל, והוא ברזא דיוסף הצדיק שהוא מחבר ומקשר כל העולמותטו. ולזה כשנעלם יוסף הצדיק ושמו אותו בבור נעשה פירוד בעולם, וירד יהודה מאת אחיו. וגם חלום פרעה מרמז על פירוד, שהיה שובע בפני עצמו ורעב בפני עצמו. והענין הוא, שהש"י ברא את עוה"ז ברב חסד בטובת עין, עד שנדמה לעין שרשות נתונה, והאדם בכחו כונס חיל, ולזה לעתיד שהקב"ה יראה אז ידו החזקה וכחו הגדול אזי יתבטל כל העוה"ז, כדכתיב (ישעיה ב) ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. וע"ז מרמז חלום הפרות והשבלים, שהכחושות בלעו השמנות, היינו מי שיאמר כחי ועוצם ידי הן בחיים והן בפרנסה יתבטל לעתיד ולא ישאר בידו מאומהטז. אכן מדת יוסף הצדיק, היא הנותנת עצה לישראל שיצמצמו את עצמם אף בזה העולם, להכיר שבאמת הכל ביד השי"ת. ולזה הוא המדה, שמאחר שהם נותנים מקום לכבוד השי"ת בעוה"ז, לכן לעתיד כשיתגלה כבוד ה' ומלכותו גם אז יהיה מקום לעמו ישראל, וע"ז נאמר (נחום א׳:ז׳) טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו:
סימן ד
ויהי מקץ שנתים ימים וגו'. ברוך ה' יום יום וגו' (תהלים סח). איתא ע"ז בזוה"ק (מקץ קצג:) יום יום אלו שנתים ימים כד"א ויהי מקץ שנתים ימים וגו'. והענין בזה הוא, ששני ימים הם שנכפל בהו כי טוב, יום שלישי ויום ששי. ביום שלישי נבראו כל פרנסת האדם, וביום ששי נברא בו עיקר החיים והוא הצורת אדם, כי רוח הבהמה יורדת למטה ואין זה חייםיז. אכן באדם הוא עיקר החיים ובכחו לחבר כל הבריאה וכדכתיב (בראשית ב׳:ז׳) ויהי האדם לנפש חיה, ומתרגמינן לרוח ממללא, וכח הדבור הוא התחברות. והנה בראשית הבריאה נבראו תחלה צרכי האדם ופרנסתו ואח"כ נברא החיים, מאז והלאה משפיע השי"ת תחלה חיים ואח"ז תתגדל החיים ותתחזק בשפע עד שיש לו אף די צרכו ופרנסתו. אבל הם רק התפשטות החיים, שהחיים מתרבה ומתגדל עד שיש לאדם כל ההשפעות אשר יצרכו לו, לזה גבורה ולזה עושר, וכן כל הטובות. וכדאיתא בש"ס (תענית ח:) בימי ר' שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא אמרו היכי נעביד נבעי רחמי אתרתי לא אפשר אלא לבעי רחמי אמותנא וכפנא נסבול, אמר להו ר' שמואל בר נחמני אדרבה נבעי רחמי אכפנא דכי יהיב רחמנא שובע לחיי הוא דיהיב, דכתיב (תהילים קמ״ה:ט״ז) פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. היינו שאם ישפיע השי"ת פרנסה לעולם אזי נדע שבטח השפיע השי"ת חיים עוד קודם זה, כי חיים קודמת לפרנסה. וע"ז מרמז חלום פרעה, שחלם לו מתחלה מפרות שמרמז על חיים, ואח"כ משבלים שמרמז על פרנסה. שהראה אלהים לפרעה בזה כל סדר ההנהגה מעוה"ז, כדכתיב (מקץ מא) אשר האלהים עושה הראה את פרעה. כי השי"ת הציב בעוה"ז שנראה שהרשות נתונה בכח האדם לעשות כל אשר יחפוץ, ואף אם הוא ההיפך מרצון השי"ת, שאינו נותן מקום לשכן שכינה בארץ בהתגלות. וכמו דכתיב בדור המבול שאמרו (איוב כ״א:ט״ו) מה שדי כי נעבדנו וגו', והשי"ת שילם להם כפעלם מדה במדה, שכמו שהתפשטו בלי חוק, כן התפשט השי"ת את אורו, ופתח להם השפעתו בבת אחת בגודל שפע עד שלא יכלו לקבל ושטף אותם מי המבול. וכדאיתא במדרש רבה (נח לא) את המבול מים, מים היו וכיון שהיו יורדין היו נעשים מבול. היינו שהמים היו כמו כל גשמי ברכה, אכן מפני שהיו בלי גבול שירדו בהתרבות כ"כ עד שנשטפו ולא היה להם מקום קיום בעוה"זיח. ואח"ז נקבע בלב הברואים יראה וצמצום שלא יתפשטו עוד בלי חוק, רק שיצמצמו את עצמם ליתן מקום לשכן שכינה בארץ, ולעומת זה יתן להם השי"ת מקום אף כשיגביה מדותיו למעלה. ולזה נשבע הקב"ה שלא יביא עוד מבול לשחת כל בשר, לפי שהם מצדם צמצמו את עצמם ונקבע יראה בלבם ונשבעו שלא יתפשטו בשטף הזדון בלי חוק, כן נשבע הקב"ה שלא יתפשט את אורו כ"כ עד שימח כל חי מן העולם. וכריתת ברית שהיה אחר דור המבול היה רק בחייםיט:
ואחר זה עמדו דור הפלגה והתפשטו בענין פרנסה בגודל התפשטות, ולעומת זה צמצם להם השי"ת פרנסתם בזה שעשה ביניהם פירוד ומחלוקת וממילא נתמעטה פרנסתם. כדאיתא בש"ס (ב"מ נט.) א"ר יהודה לעולם יהא אדם זהיר וכו' שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה שנאמר (תהילים קמ״ז:י״ד) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. א"ר פפא היינו דאמרי אנשי כמשלם שערי מכדא נקיש ואתי תיגרא בביתא. ולזה דור המבול שהתפשטותם היה בחיים ולא נתנו מקום כלל להשי"ת בעוה"ז, נשטפו ונמחו מן העולם ולא נשאר מהם שארית בארץ. ודור הפלגה שהיה בהם איזה צמצום בחיים רק שהתפשטו מאד בפרנסה, לזה נשארו בחיים, רק פרנסתן נתמעטהכ. ואחר אלו השני דורות נולד אאע"ה שהיה מלומד ביראה, ונקבע בלבו בקביעות, והיה מושבע ועומד בעומק לבו שלא יפנה בדרכיהם להתפשט את עצמו הן בחיים והן בפרנסה, והניח מקום להשי"ת דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דקב"ה (זוה"ק אמור צ:), בכדי שגם השי"ת יצמצם כבודו ויתן לו מקום קיום והויה בעולםכא. וזה הוא ברזא דיוסף הצדיק, שעצתו הוא להכין מימי השובע לימי הרעב, שזה הוא הדרך ארץ שכרת השי"ת עם הברואים בעוה"ז. והעיקר בזה הוא, שיכין כל אדם לעצמו מעוה"ז שנמשל לימי השובע, על עוה"ב שנמשל לימי הרעבכב. אכן אחר שיוסף הצדיק נחית לגלות, נסתר ונעלם כריתת הברית שכרת השי"ת עם הברואים בדרך ארץ בעוה"ז, שיצמצם האדם את עצמו בעוה"ז ולא יתפשט, לזה כאשר החלו הברואים להתפשט, לעומת זה התחיל העולם להיות כלה והולך. והראה השי"ת זאת לפרעה בפרות ושבלים, שמרמזים על חיים ופרנסה, ולא היה בכח שום חכם ומכשף להבין רמז דבר מה הוא, ולא יכלו לפתרו לפרעה, מפני שהפתרון הוא ברזא דיוסף הצדיק, שחלקו הוא לצמצם עצמו שלא להתפשט, וכל זמן שהיה בגלות היו כולם חבושים וכפופים בזה, ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. ולזה כשהגיד יוסף הצדיק פתרון החלום אמר פרעה (מקץ מא) אין נבון וחכם כמוך. ולכאורה יפלא מי לא יבין זאת, שאם יהיה לאדם הרבה וידע שלמחר יבוא למקום מדבר שלא יהיה שם מה לאכול, יטמין על יום מחר. אכן פרעה הבין שזה הפתרון שייך לחלקו של יוסף הצדיק, ואין בכח שום אדם לקיים זה הפתרון כמו יוסף הצדיק, והא ראיה שאף מה שהכינו המצריים לעצמם מימי השובע לימי הרעב הרקיב ונתעפש, והוא לפי שלא היו נמולים, שמילה מרמז על צמצום בשורש החיים. וזה הוא שכאשר באו המצרים אל יוסף שיתן להם די מחיתם אמר להם יוסף אלהי אינו זן את הערלים כדאיתא במדרש תנחומא (מקץ). ואחר שמלו את עצמם אמרו ליוסף החייתנו, שהבינו שבלא זה לא היה להם שום חיים כלל, אמנם אחר שנמולו היה יוסף המשביר לכל עם הארץכג:
סימן ה
ויהי מקץ שנתים ימים וגו'. ברוך ה' יום יום וגו' (תהלים סח). איתא בזוה"ק (מקץ קצג:) יום יום אלו שנתים ימים כמד"א ויהי מקץ שנתים ימים וכו'. הענין בזה, דהנה שני ימים הם שנכפל בהם כי טוב יום שלישי ויום ששי (כדאיתא במי השלוח ח"א מקץ ד"ה ויהי [ב]), ואין הפירוש בזה שנתחדשה טובה חדשה לגמרי באלו הימים, רק הפירוש הוא שהכי טוב הראשון נתגדל ונתמלא ונתחזק ביותר, וכענין דכתיב (יתרו יט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן, ואף שלא נתחדש לו בזה שום מאמר מהשי"ת, אכן הפירוש בזה הוא שהדיבור הראשון ירבה עד שיהיה בו ממשכד. והענין הוא, שהכי טוב הראשון, היינו מה שהשי"ת צמצם החשך וברא אור, שהמאמר הראשון היה יהי אור והוא עיקר בריאת עולם, כי קודם זה המאמר היה רק חשך, שכל הברואים היו רחוקים מהשי"ת וגם זה מזה, ואח"ז צמצם השי"ת את החשך, ויאמר אלהים יהיה אור ויהי אור, שנתכללו כולם יחד והיה להם חיבור עם השי"ת. ובשלישי נכפל כי טוב, זה מרמז שהכי טוב הראשון נתגדל ונתחזק עד שנכנס להתלבש גם בלבוש עב שיורגש גם בעוה"ז ויתחזק החיבור עוד יותר, וברא בו כל הפרנסות וצרכי הברואים, כמו אדם שאוהב לחבירו, שמתחלה הוא אוהבו ואח"כ נותן לו גם מתנה, והמתנה אינה ענין אחר, רק שהאהבה נתחזקה עוד יותר עד שנתן לו מתנה ג"כ. וכן מרמז הכפלת כי טוב ביום השלישי, שהשי"ת נתן בו מתנה להברואים די מחית נפשם ופרנסתם. וביום השישי נתחזק עוד יותר המאמר יהי אור עד שנברא בו צורת אדם ונעשה חיבור ודביקות גמור בין הברואים והשי"ת, כי כל הברואים מתכללים זה בזה עד שמתכללים בצורת אדם, והאדם מתיצב בזה הכח לנכח השי"ת וממליכו על כל הכחות מפני שמכיר לדעת כי אני ה' מקדשכם, שזה הוא כל עיקר הצורת אדם שלא יהיה כפוף תחת שום דבר רק שימשול על כל תאות הגוף, ואז יוכל לעמוד לפני השי"ת שהוא מנושא על כל טובהכה:
וזה נקרא כבוד, שאין זה רק בצורת אדם, שיכול לעזוב ולהניח כל הטובות מעוה"ז להכיר שאין דבר בעולם מבלעדי השי"ת, כי מי שהוא כפוף תחת איזה דבר אינו יכול לעמוד לנכח השי"ת, כדכתיב (ישעיהו מ״ד:ט״ז) על חציו בשר יאכל יצלה צלי וישבע וגו' ושאריתו לאל עשה לפסלו יסגד לו וישתחו ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה. היינו שאינו נכנע מפני רוממות השי"ת אלא נכנע מפני חסרונו, שמכיר שפרט זה נחסר לו, וע"ז נאמר לפסלו יסגד לוכו. ואף שמשה רבינו ע"ה אמר בתוכחה (ואתחנן ד) ועבדתם שם אלהים וגו' אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון, שזה מורה שיעבדו לגוון שהוא מסולק מהנאה וקרא זאת אלהים אחרים, משמע מזה שעבודת ישראל להשי"ת אינה כן, וכמו שבאמת הוא שכביכול השי"ת מתענג וחפץ בעבודתו של ישראל, וכדכתיב (פנחס כח) ריח ניחוחי, וכדאיתא בזוה"ק (ויקרא ז:) ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. אכן באמת צריך האדם למצוא תחלה חיים בעצמו, שלא יהיה משועבד וכפוף תחת שום דבר טובה, שאם יהיה כפוף תחת איזה טובה אזי לא יוכל להתפלל עליה, כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין (ברכות ה:), לכן יסלק כל נגיעותיו שיש לו מצדו, ועי"ז ימשיך רצון השי"ת להשפיע לוכז, והשי"ת יאיר לו בהדרגה מכתרא לכתרא מנזרא לנזרא עד שיהיה כמו אכילה ושתיה ממש, היינו שיגיע לגבול תפיסת האדם, שהשי"ת חפץ בעבודת האדם, וכדאיתא בזוה"ק (ויקרא ז:) ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. וע"ז מורה הכפלת כי טוב בששי, שנתחזק הכי טוב הראשון ונעשה חיבור ודביקות גמור, לדעת כי אני ה' מקדשכם. ואיתא בהקדמת תיקוני זהר (דף ט:) ובהאר"י הק' ז"ל שהשם מזה החדש טבת יוצא מפסוק (תהלים לד) גדלו לה' אתי ונרוממה שמו, שהאדם מגדיל להשי"ת, לזה ג"כ הדלקת נר חנוכה הוא בזה החדש, שיש בהם מהדרין ומהדרין מן המהדרין, כמו שבבריאת עולם היה כי טוב והכפלת כי טוב. וזה הוא הענין בזו הפרשה, ויהי מקץ שנתים ימים, אחר החיבור מאלו השני ימים שהוכפל בהם כי טוב, התחילה הישועה ויצא יוסף מבית האסורין ויעמוד לפני המלך ה'. ואף שלעין נראה שזהו הפרשה מדברת ממעשה שכבר היה, שאין עתה שום נפקא מינה. אבל באמת לא כן הוא, רק עיקרה מדברת מכל סדר הנהגת העוה"ז שהשי"ת מנהג עם האדם, ורק מעט מן המעט מדברת מלפי שעה שהיה אז, אבל עיקרה מדברת מהתנהגות השי"ת עם האדם בעולם:
ועל זה מרמז עסק יעקב אבינו ע"ה ובניו. שיעקב אבינו נתיירא כ"כ, ולא סמך עצמו על תקיפות של יהודה לירד מצרימה, לפי שלא נתברר עוד יהודה בשלימות, והיה סבור יעקב אבינו אולי נמצא עוד איזה חסרון שלא מדעת ביהודה ונתירא מזה, כענין דכתיב (תהילים מ״ט:ו׳) למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני, היינו שע"י עון עקבי, שהוא חסרון שלא מדעת יש לאדם לפחוד, לזה פחד יעקב אבינו מלסמוך את עצמו על תקיפות יהודה, מפני שהיה נראה בו שיש בו התפשטות ביותר. אכן אחר שירדו שבטי ישרון עוד הפעם למצרים, ויאמר יהודה (מקץ מד) מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק האלהים מצא וגו', נתברר בזה למפרע שמעולם לא היה בו התפשטות ותקיפות שלא טובה בעיני השי"ת. וכן הוא העסק שיש להשי"ת עם ישראל לעולם, שכל זמן שהם בעוה"ז נראה בהם חסרון, אכן אחר יציאתם מן העוה"ז מתבררים למפרע שלא היה בהם שום חסרון אף קודם זה:
ולהבין מה הציב כן השי"ת בעולם הזה שיהיה נראה שיש בהם חסרון מאחר שבעומק אין בהם זאת. הענין בזה, כדאיתא במדרש (הובא ברש"י על הפסוק בראשית ברא ומקורו בתנחומא) א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים וכו'. היינו שאם היתה התחלת התורה מהחדש הזה לכם, אזי היה האדם נברא דעה שלמה כבן שלש עשרה שנה בכדי שיוכל להתגבר על כח הרע. רק לתת להם נחלת גוים, שהוא דבר הלמד מסופו, שכשיברר את עצמו יתן לו השי"ת חלק אף בההתחלהכח, כדוגמת הפתילה אשר תמשך אחר השמן, שמתברר שאף הפתילה מלאה אור, כן ישראל נמשלו לפתילה, כדאיתא בתיקוני הזהר (תיקון כא ס:) ישראל אינון פתילה אורייתא משחא שכינתא שרגא. נמצא שאם הפתילה, היינו ישראל, ימשכו אחר השמן, יתברר שיש להם חלק אף למעלה מהדעת והתפיסה שלהם, מה שהיה קודם זה שעוד לא היה בהם דעת אז. אבל אם היו נבראים עם דעה שלמה, אזי לא היה להם חלק רק מן אז והלאה, רק כפי השגתם. שאני עתה, שהציב השם יתברך שהבריאה נבראת מתחלה בלא דעת ובהתפשטות, ואח"ז מברר את עצמו, אזי יקנה גם התפשטות. ויש בזה גודל יקרות, וכמו שנאמר באאע"ה (חיי כד) ואברהם זקן בא בימים, שלא נברא בשלימות ולא היה לו השלמה בבת אחת, רק מעט מעט בירר את עצמו בהדרגהכט. וכפי שהוא נמשך יותר אחר השמן, כן נמשך השמן והאור אחריו כל פעם יותר אבל לא בבת אחת. כי רק משה רבינו ע"ה נשלם בבת אחת בהתגלות אספקלריא דנהרא, ובכל רגע ורגע השיג השתנות כפי רצון השי"ת שהראה לו בכל רגע מחדשל, אבל לבר ממשה הציב השי"ת לטובת האדם שנברא בחסרון. וכן הדברי תורה מתחילין מבראשית, שנראה כמו שאין צורך לאדם לאלו הד"ת, אבל אחר שהאדם יברר את עצמו ירפא את הקודם ויאיר דברי תורה אף בהתפשטות, וכל מה שהאדם יתמשך יותר להד"ת ימשך אחריו רצון השי"ת ביותר, ויתברר שאף מתחלה שלא היה נראה אור אף גם אז היה בו אור בגניזו:
אמנם כל הדברים שבעולם לא יוכלו להתברר בשלימות בלי שום פסולת, כי יש פתילות שאין נמשכים אחר השמן, והנמשל באדם הוא שנמצא בו פעולות שלא יוכלו להתכלל בדברי תורה ולהתברר. וע"ז מרמז מה שאסרו בש"ס (שבת כ:) להדליק פתילות שהאור מסכסך בהם, כי אף בנפשות היקרות ביותר נמצא גם בהם פסולת. וכדאיתא בש"ס (שם) אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים. ומפרשינן בגמרא מאי לכש שוכא דארזא, זה מרמז על הפסולת שנפרד מאאע"ה שמדתו מדת החסד, וקרא שם המקום הר, כדאיתא בש"ס (פסחים פח.) אברהם קראו הר, והוא שהיה מנושא מכל חמדות עוה"ז, ומסר כל קניניו להשי"ת עד שאף בהחיים שלו שכח, ומסוספיתא דיליה, היינו מגודל אהבה וחסד בהסעפותה ללבושים רחוקים, יצא מזה חמדה ותשוקה זרה וגאות, ויצא ישמעאל שהתפשט ביותר מדת החסד בלא דעת כלל, עד ששכח בהחיים שלו והשפיע כל מה שהיה לו בלא דעת, ועליו נאמר (משלי ו׳:ל״ב) משחית נפשו הוא יעשנהלא. ולא בחוסן מרמז על הפסולת שנפרד מיצחק אבינו ע"ה שיצא עשו ממנו, שמדת יצחק הוא גבורה ותקיפות, ולעשו היתה תקיפות זרה על מקום אשר לא טוב בעיני השי"ת, ועליו נאמר (שמיני יא) כי מפריס פרסה הוא וגרה לא יגר. ולא בכלך מרמז על הפסולת שנשאר מיעקב אבינו ע"ה, הטיפין שיצאו מיוסף הצדיק, שלבושו הוא כתונת פסים, והוא שירי פרנדא כדאיתא במס' שבת (כ:), ובחינת יוסף הצדיק הוא קנאה, כדאיתא בזוה"ק (ויחי רמה.) קשה כשאול קנאה כל מאן דרחים ולא קשיר עמיה קנאה לאו רחימותיה רחימותא כיון דקני הא רחימותא אשתלים. אכן מפסולת מדה זו מסתעף קנאה דסוטה כדאיתא ברע"מ (נשא קכד.) רוח קנאה מתרין סטרין אשתכח וכו'. ולא בפתילת האידן מפרש בגמרא אחוינא היינו חברותא כלפי שמיא, ואף אמנם שמלא כבוד ה' את כל הארץ ואין מקום פנוי מיניה, אכן האדם מצדו ידע שאין לו חלק בהנהגת השי"ת רק כמה דמכוון דעתיה. ולא בפתילת המדבר היינו מי ששוכח בהחיים שלו לגמרי, כי האמנם שבדברי תורה צריך האדם לשום עצמו כמדבר, וכדאיתא (עירובין נד.) אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמדבר, אבל בכל זה צריך האדם לזכור בעצמו ג"כ. ולא בירוקה שעל פני המים מים היינו תאות עוה"ז. והנה אמרו בש"ס (חגיגה יב.) תהו זה קו ירוק שמקיף את כל העולם, וכדאיתא בהאר"י הק' ז"ל שזה מורה על ישוב הדעת מעט שיוכל למשול על ידה על תאוותיולב. וישוב הדעת בהפלגה עד שתביא את האדם לידי עצלות ג"כ אינה טובה, נמצא שיש גם בזה פסולת מה שלא יוכל להכלל באור. והנה כשיצא יוסף מבית האסורים בטח היה ליעקב אבינו איזו הרגשה, אכן שהיה כענין הישועה שבבית שני בלא ניצוח, וכענין שאמרו בש"ס (מגילה יד.) אכתי עבדי אחשורוש אנן, שהעכו"ם אומרים כל היום איה אלהיך. אכן אח"ז הרגיש עוד יותר ואח"ז הרגיש עוד יותר, כי בישועה כזו יש בה מהדרין ומהדרין מן המהדרין. וזו ההארה והתעוררות, אם הוא ע"י פעולת אדם או מהשי"ת בלבד שהוא נתן צעקה להאדם, ע"ז הוא האיבעיא בש"ס (שבת כד:) אם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. הנחה הוא פעולת אדם והדלקה הוא ההארה מהשי"ת, וכדכתיב (דברי הימים א כ״ח:ט׳) אם תדרשנו ימצא לך. תדרשנו, הוא פעולת אדם. ימצא לך, הוא ההדלקה מהשי"תלג. ובאמת הכל הוא רק מהשי"ת, שהשי"ת חפץ בישועת האדם, לכן נותן צעקה בלבו שיתפלל להשי"ת ופועל ישועה אצל השי"ת, אכן השי"ת קורא זאת על שם האדם שביגיע כפיו זכה לכל זהלד:
סימן ו
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה (תהילים קכ״ו:א׳-ב׳). שיר המעלות. תרגם יונתן, שירא דאתאמר על מסיקין דתהומא. תהום מרמז, שבזה המקום גנז השי"ת כל הטובות שיתגלו לעתיד לבא. אכן בזמנים שהיו ישראל בגלות המר, לא היה בכחם לסבול גודל ההסתר פנים, לזה מסיק השי"ת בכל פעם מהתהום למרטב עלמא, להאיר מעט מהטוב הצפון לעתיד בכדי שלא יתיאשו מהטובה, וזה הוא למסקי תהומא, וכענין דאיתא בש"ס (סוכה נג:)לה. בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. היינו שכל המצות נקראים ציונים, וכמו שהזהיר הנביא לישראל (ירמיהו ל״א:כ״א) הציבי לך ציונים. והוא משל למלך בשר ודם המעמידין צורתו בבית המשפט, למען ייראו את מלכם בשעה שישבו על מדין לשפוט צדק מאימת צורת המלך שלפניהם. וכן הם מעשה המצות, שעל ידם יזכור האדם את השי"ת, שהמצות הם ציור מהשי"ת. אכן בעוה"ז שאין האדם מבין טעמי המצות ואינו מרגיש טעם בהם, נראה כמו שאין להם חיות ושהם נפרדים ח"ו מהשי"ת, אך לעתיד לבא, אז יראה השי"ת שהמצות הם מלאים חיים ודבוקים בשורש הרצון והחיים מהשי"ת. וזהו, בשוב ה' את שיבת ציון, שהשי"ת ישפיע אז חיים בהמצות, אזי נראה שאף בימי הגלות היינו כחולמים, היינו בריאות והתקשרות יחד, מלשון הכתוב (ישעיה לח) ותחלימני והחייני. והוא כמו האדם, בעת שהוא בריא וחזק אזי הם כל הכחות שלו מקושרים יחד. ולזה ג"כ נקראים הרעיונות של האדם שבשעת שינה בשם חלום, כי בעת שהאדם ישן נראה שנפרד ונפסק ממנו כח החיים, רק ע"י החלומות שיחלום לו נראה שהחיים דבוק וקשור בו, וכשנזכה לראות בנחמת ציון, אז נראה שאף בימים הרעים היינו דבוקים בהשי"תלו. אז ימלא שחוק פינו. היינו כדאיתא בש"ס (פסחים נ.) לא כעולם הזה העולם הבא העוה"ז נכתב בי"ה ונקרא בא"ד. אבל לעוה"ב נקרא בי"ה ונכתב בי"ה. השם אדנ"י מורה על אדנות השי"ת שהוא אדון על עבדיו, ומזה צריך האדם לקשר ולדבק את עצמו ברזא דיראה ולצמצם עצמו בבחינת עבד וזהו בעוה"זלז. אבל לעוה"ב יהיה נקרא כמו שהוא נכתב בשם הוי"ה שמא דרחמי. וזהו אז ימלא שחוק פינו, שתגדל השמחה בזה, שהקריאה שבפה יהיה ג"כ בשם הוי"ה בחינת חסד ולא יצרך האדם אז לשום צמצומים. וזהו דאיתא בזוה"ק (מקץ קצד.) א"ר ייסא וכי לההוא חייבא דפרעה אחזיין ליה כל הני א"ל רבי יהודה כגוונא דלהון חמא וכו' באינון דרגין דלתתא וכו'. הענין בזה שתמיהת הזוה"ק הוא, כי חלום מרמז על חיבור והתקשרות החיים, ובפרט זה החלום שמרומזין בו רזין עלאין פנימאין כדאיתא שם, וכי לההוא חייבא דפרעה אחזיין ליה כל הני, וכי סלקא דעתך שנמצא בו התקשרות ודבקות בשורש חיים, ע"ז מתרץ שחמא רק בדרגין דלהון, היינו בהנאות עוה"ז, אבל הפנימיות מזה החלום לא נתגלה לו והוא גנוז וצפון רק לישראל:
סימן ז
ויהי מקץ שנתים ימים וגו'. שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש (משלי כ״ז:ט׳). שמן, מורה על ד"ת מבוררים, וקטורת מורה על הארת אור השי"ת בכל הענינים שהכל ממנו ית'. וכדאיתא בזוה"ק (בהעלותך קנא:) קטורת קטירו דכלא. היינו שמקשר כל כוללות הבריאה בהשי"ת (וכמש"נ בפרשת תצוה אות ד, ה, ו). ולזה יוצרך האדם עוד לשמן, היינו אור ברור. כי אם לא יהיה לו בחינת שמן רק קטורת, שהוא אור גדול, יוכל האדם להתבטל כעלמין דאתחרבו, לזה ימשיך האדם מבחינת שמן ממדת זעיר אנפין לבחינת קטורת, היינו ע"י עבודה וצמצומים יבא לבחינת קטורת. אבל אם האדם יתפשט את עצמו כפי רצונו, אזי גם הארץ תעשה את שלה ותצטמצם מעצמה, שכן הוא רצונה, כענין דכתיב (בחקתי כו) אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה תשבות וכדאיתא (בתורת כהנים בחקתי ב)לח. לזה כששמו את יוסף הצדיק בבור, שמדתו הוא לצמצם את עצמו בכל עניניו, אז התחילה גם הארץ להצטמצם, וכמו שהיה בדור המבול כן היה ברעב הזה, והכתובים מכוונים זה מול זה, מה כתיב ברעב הזה (מקץ מא) ותרעב כל ארץ מצרים ואח"ז כתיב עוד הפעם, והרעב היה על כל פני הארץ. ותרעב כל ארץ מצרים, הוא נגד הכתוב (נח ז) ויגברו המים וירבו מאד על הארץ. והרעב היה על כל פני הארץ, הוא נגד הכתוב (שם) והמים גברו וגו' ויכסו כל ההרים הגבוהים. כי הרים מרמז על הכחות הגדולים ביותר והם כל כחות הארץ, וכאן כתיב והרעב היה על כל פני הארץ, ודרשו חכז"ל (מדרש רבה מקץ צא) שהם העשירים שיש להם הון גדול מכחות עוה"ז. והוא, שמאחר שלא רצו לצמצם את עצמם מצדם באלו הכחות, לזה צמצמו הכחות את עצמם מצדם ואפס מהם כל הונם ורכושם:
וזה היה טעות יוסף הצדיק מתחלה שראה בחלומו הראשון (וישב לז) והנה אנחנו מאלמים אלמים, זה מרמז על קטורת קטירו דכלא. ובחלום השני ראה (שם) והנה השמש וגו' משתחוים לי, זה מרמז על אור ברור. וזהו דכתיב (תהילים ק״ה:י״ז) לעבד נמכר יוסף וגו' עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו, שהבין אח"כ שמהנכון להסתיר זאת התקיפות מרזא דקטורת, שהם הכחות מקדושה שנטבע באדם משרשו. ולזה קרא אח"כ בניו אשר נולדו לו (מקץ מא) את שם הראשון קרא מנשה כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי, היינו התקיפות שנמצא בו משרשו, ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלהים וגו', היינו אחר שהאדם מצמצם את עצמו מצדו, אזי מאיר לו השי"ת אח"ז גודל אהבתו שבחר בו משרשולט. וזהו ומתק רעהו מעצת נפש, היינו מי שהשי"ת אוהב אותו יורהו וילמדהו שהוא יצמצם את עצמו מצדו בהדרגה, ואח"ז יבא לגודל האהבה שמשורש. וכמו שמצינו בשלמה המלך ע"ה, שכל שפע נבואתו היה בגודל אהבה וקראו השי"ת בני, הורהו השי"ת עצת נפש, שילך בדרך משפט וישמור מצותיו לצמצם את עצמו ועי"ז יתרומם קרנו מאדמ. ובדברי תורה ג"כ נמצא בחינת שמן וקטורת, וצריך להמשיך אור ברור לתוך מעשה המצות בכדי שיהיו כל ההשפעות בהדרגה. ושלשה אורות הם, נר שבת ונר חנוכה ונרות שהדליקו במנורה הקדושה, ובכולם המצוה שתהא שלהבת עולה מאליה. והענין בזה, כדאיתא בש"ס (פסחים ח.) החילוק בין נר לאבוקה, ושם ממשיל אורם של צדיקים נגד אור השכינה כנר בפני אבוקה, ומחלק שם בין נר לאבוקה האי בעית והאי לא בעית האי משיך נהוריה וזה מקטף אקטופי. ולהבדלה אמרו שאבוקה הוא מצוה מן המובחר, והוא כי הבדלה מורה שיבדל האדם ממה שנדמה לו בשבוע העבר על עניני עוה"ז שמותר לו להתפשט בהם, ויגער בעצמו שלא להתפשט בהם, שגערה הוא אחד מעשרה דברים שהעולם נברא בהם כדאיתא בש"ס (חגיגה יב), והעולם נשתכלל במוצאי שבת, וכדי שלא יתפשטו בגודל זרם, לזה צריך להאיר אז באור השכינה שנמשל לאבוקהמא. אבל בשאר הימים, צריך האדם מתחלה להאיר מצדו באור בשר ודם ע"י צמצומיו שימשך נהורא ושלא יהיה מקטף אקטופי ולא בעיתמב:
סימן ח
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. בזוה"ק (מקץ קצג:) רבי אלעזר פתח ואמר חי ה' וברוך צורי וירום אלהי ישעי וכו' האי קרא אית לאסתכלא ביה, חי ה' דא צדיקא יסודא דעלמא דאקרי חי עלמין. וברוך צורי דא הוא דכתיב ברוך ה' צורי ודא עלמא דאתקיים עליה צדיקא דא. וירום אלהי ישעי וירום דא עלמא עלאה וכו'. חי ה' היינו שלא ישען האדם על שום פעולה, אף על מעשה המצות לא יסמוך רק על השי"ת, שזהו עיקר החיים. כי אם יסמוך על מעשה המצוה אין זה עיקר החיים, כי בעוה"ז סובל האדם ממעשה המצות, כדאיתא בש"ס (ברכות יז.) אלופינו בתורה ומסובלים במצוות, שדומות על האדם כמשא, ואין זה עיקר החיים, כי החי נושא את עצמו ואינו למשא. אכן הד"ת עצמם בלי לבושין הם עיקר השמחה והחייםמג. וברוך צורי היינו אח"ז שהאדם יברר את עצמו שאין לו מבטח ומשען רק בהשי"ת לבדו, אזי יוכל אח"כ לבטוח אף על פעולה ומעשה הטוב שנעשים שלא ע"י שליח רק בגופו, כענין דאיתא בש"ס (מ"ק ט:) כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, הא חפצי שמים ישוו בה, וכתיב כל חפצים לא ישוו בה דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה, לא קשיא כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כאן במצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים. וירום אלהי ישעי היינו אחר כל זה ירים השי"ת את האדם ללמעלה וינשאהו, שיבין המכוון שיש להשי"ת בפעולות מעשה המצות, למה אינם מובנים לאדם כמו ד"ת שאין תלויין בפעולה. כי אף אחר כל טעמי המצות שנתנו חכז"ל עכ"ז אין עומקם מובן, כי אם היה מובן עומקם אזי לא היה צורך להפעולה מהמצוה רק די היה בהכונה לבד. אמנם האמת הוא שבכח השי"ת לפתוח האור ממצות תפלין ומזוזה שיהיו כמו פרשה בתורה, אכן שעל ידי פעולה ממעשה המצוה יוכל אדם להגיע למעלה מכח השגתו (וכמש"נ בפ' וישב אות ה ד"ה ולהבין, אות יג ד"ה וכן)מד. והענין שפתח בזוה"ק זו הפתיחה בזו הפרשה, כי מפרשת ויצא התחילה ההנהגה על ידי חלומות, שם נאמרו חלומותיו של יעקב אבינו שחלם לו בד"ת (ויצא כח) וירא והנה סלם וגו' והנה ה' נצב עליו, שהראה לו השי"ת שכל פמליא של מעלה ומרכבה עלאה נצבים עליו. וממילא חלם לו אח"ז חלום השני, שאמר לו המלאך (שם לא) שא נא עיניך וראה כל העתדים העולים על הצאן וגו', היינו שכל כחות הבריאה מסכימים לבא לגבול ישראל וכל עניני עוה"ז לא נבראו רק בשבילו, והוא כדכתיב (תהילים קמ״ח:א׳-ב׳) הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים וגו' הללו את ה' מן הארץ, שמתחלה ההלול הוא מן השמים וממילא הוא אח"כ הלול מן הארץ. ובפ' וישב הם חלומותיו של יוסף הצדיק, והם בהפך מסדר החלומות של יעקב אבינו ע"ה. שחלום הראשון היה (וישב לז) והנה אנחנו מאלמים אלמים והנה תסבינה אלמותיכם ותשתחוין לאלמתי, שכל עניני עוה"ז נכנעים וכפופים תחתיו, שמוכרחים לבחינת צדיק. ואח"ז חלם לו (שם) והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, שאף כל הצבא מעלה כפופים תחתיו וצריכין לבחינת צדיק. ובסוף הפרשה נאמרו חלומות שר המשקים ושר האופים, שמרמזין על גלותן של ישראלמה. ובזו הפרשה הם חלומות פרעה, שמרמזין על כל סדר הנהגה שמתחלה ועד עתה, שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן עד שברא עולם הזה שהוא עולם התיקון, כדאיתא במד"ר (בראשית ט):
והוא שעלמין דאתחרבו נבראו בגודל חסד והתפשטות משרש הרצון שהוא בלי גבול, ועי"ז אמר כל אחד אני אמלוך, ובזה חלקו על כונת בריאת הצורת אדם, שיצמצם האדם את עצמו שלא להתפשט ביותר, וזה יהיה חלקם שיקנו לעצמם ביגיע כפיהם, והם לא עשו כן, לזה נתבטלו לגמרי ולא נשאר מהם כלום רק וימלך וימת. ואח"ז נבנה עולם התיקון, ובאמת גם זה היה לטובת הבריאה, שע"י העלמין דאתחרבו נבנה עולם התיקון בכדי שיקרא הבריאה על שם יגיע כפיהם, שמהצעקה שהיה לעלמין דאתחרבו, כי נשאתני ותשליכני, נבנה עולם התיקון. וזה הוא שנאמר בבריאת עולם (בראשית ב׳:ו׳) ואד יעלה מן הארץ, היינו ע"י הצעקה והשברון שהיה לעלמין דאתחרבו, התעורר ונתעלה אתערותא ומיין נוקבין, שיחשב בריאת העולם על שם הבריאה, שע"י צעקתה התעוררה רצון שיברא העולם מחדשמו, וזה הוא עולם התיקון שאמר השי"ת יתהון לא הניין לי דין הניין לי, כדאיתא במדרש (רבה בראשית ט) א"ר אבהו מכאן שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן וכו' עד שברא את אלו אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לימז:
ואח"ז בימי נח הוצרך העולם שוב לזריעה, ובא המבול ושטף את כל ולא נשאר בהם אחד, ואף שנח נשאר בחיים, אבל גם הוא נחשב כאלו לא היה אז בעולם, וכדאיתא בזוה"ק (נח סד:) בטופנא כל עלמא שצי וכל אינון דאשתכחו בעלמא ואי תימא נח ודעמיה סתים מעינא הוה דלא אתחזי וכו'מח. אכן שמדור המבול נשאר רשימו בעולם, לא כמעלמין דאתחרבו שלא נשאר מהם שארית ורשימו, אבל מהם נשאר רשימו כדוגמת הזרע שזורעין בארץ, שנשאר תמיד הקורט שעי"ז תצמח תבואת הארץ. וכן היה דור המבול שנטהרו בהשקה, כמו מים שנטמאו שמשיקין אותם במקורם ונטהרין, והוא מפני שהיה להם איזה חלק וקנין בהבריאה, לכן נשאר מהם רשימו, שכל עיקר כונת הש"י בבריאת הצורת אדם, שיצמצם את עצמו וימסור את נפשו להשי"ת ויבטל רצונו מפני רצון השי"ת, כן לעומת זה יחזיר לו השי"ת את נפשו ויבטל רצון אחרים מפני רצונו, וזה הוא חלק האדם וקנינו מאחר שבדמים קננהו, וכדאיתא בזוה"ק ובתיקוני הזהר (תקון כב) מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת יקו"ק, היינו שע"י הצמצומים יקנה לעצמו הויה שלא יתבטל. ואח"ז אמר השי"ת לנח (נח ח) ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי, היינו שלא יהיה עוד אף ביטול כזה שהיה בדור המבול, שכל הבריאה נתבטלה ולא נשאר ממנה רק זריעה שיברא מהם עולם מחדש, והיו כמו השקה שמשיקין מים למקורם ונטהרים בזה, לא יהיה עוד כזאת, ומכ"ש ביטול וחירוב כעלמין דאתחרבו לא יהיה עוד בעולם:
אכן אחכ"ז עוד לא נתבסם עולם התיקון בשלימות, ואף שכל הבריאה לא תתבטל עוד, אמנם מאחר שנפש אחת תוכל להתבטל לגמרי שלא ישאר ממנה שום רשימו, אם כן אין זה עולם התיקון בשלימות. עד שבא יעקב אבינו ע"ה בעולם, שהוא כלל כל ישראל, מאז נתבסם ונבנה עולם התיקון בשלימות, שלא תתבטל שום נפש ישראל שלא ישאר ממנה שארית ורשימו בעולם, וכדאיתא (זוהר משפטים ק:) אפילו הבלא דפומא אתר ודוכתא אית ליה וקוב"ה עביד מינה מה דעביד. ואף אמנם אם יאונה ח"ו לאדם שיחטא ואשם, ואח"ז יתחרט על אשר עשה ויתודה על אשר עשה ויברר את עצמו אח"כ וימסור נפשו להש"י, אזי ימחול לו השי"ת על עונו ולא יזכרהו עוד, כי מאחר שהשי"ת צוה לעמו ישראל (קדושים יט) לא תקום ולא תטור, משמע מזה שכן הוא מדת השי"ת שאינו נוקם ונוטר, אכן כל עונש החטא הוא כל זמן שעוד נקבע בו כח הרע וקשה לו להתברר וליטהרמט, אבל כאשר יזכה להתברר וימסור נפשו להש"י, אזי יטהר בהשקה כגוונא דמים שנטהרים בהשקה כשמשיקים אותם במקורם במקוה. וכל זו ההנהגה היא מחכמת השי"ת, שבזה חפצה גם הבריאה שתקנה לעצמה ביגיע כפיה שלא יהיה נהמא דכסופא. אבל השבעים שרים הם בהיפך מזה, שהם ירצו ליתן רק בחנם בלא אגרא, וכענין דאיתא בזוה"ק (תרומה קכח.) כל מאן דבעי לאשתדלא לאעברא מניה רוח מסאבא וכו' ההוא עבודא דבעי לאשתדלא ביה בעי למקני ליה באגר שלים וכו' בגין דרוח מסאבא איהו אזדמן תדיר במגנא ובריקניא ואזדבן בלא אגרא וכו' וכדאיתא בהאר"י הק'. כי אם לא היה אף בהם רק מה שיקנה אדם ביגיע כפיו, א"כ מה בין מה שהשי"ת משפיע ובין ההשפעה שנשפעה על ידיהםנ:
אמנם מיעקב אבינו ע"ה ואילך התחיל עולם התיקון בשלימות, שמאז והלאה לא נתבטלה נפש פרטי מישראל. ואף שהיתה מכירת יוסף הצדיק, אבל רק נעלם מהם ולא נתבטל לגמרי, וכאשר נעלם מהם יוסף הצדיק חשך העולם, כי מדתו הוא אור. אמנם לא נתמעט כח השבטים בעומק ע"י הסתרתו, אך שלא היו יכולים להוציא כחם אל הפועל בלא אור יוסף הצדיק. כי אור עצמו, אף שאינו נראה טובה עצמית ממנה. מאחר שע"י האור יוכל האדם להגיע לכל הטובות ממילא היא טובה עצמית, לכן כל השבטים נכנעים וכפופים לו, שכן ראה בחלומו שכל הצבא מעלה וצבא מטה השתחוו לו, מפני שהוא המזווג ומקשר ומחבר כל העולמות שישפיעו שפעת טובה לישראל. שמדת יוסף הצדיק הוא כי כל בשמים ובארץ, ומתרגמינן דאחיד בשמיא וארעא, ולזה אי אפשר להגיע לשום טובה בלא אור, וכדאיתא בזוה"ק (מקץ קצו:) ויקראו לפניו אברך קשירו דאתקשר שמשא בסיהרא וכלא כרעין לקבל אתר דאנא. לכן כשנעלם זה האור מבין השבטים, נתגבר החשך וירד יהודה מאת אחיו ונסתר מהם יחוסן ותקיפותןנב. ואף מיוסף עצמו נסתר בטחונו, עד שבקש משר המשקים שיזכרהו, ועי"ז נתוספו לו עוד שתי שנים ואח"ז נגאלנג. והוא כענין דאיתא (שבת קיח:) אלמלא משמרין ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלים. ושתי שבתות מרמזים על חי ה' וברוך צורי, שמתחלה לא יבטח אדם את עצמו אף במעשה המצות רק בהשי"ת לבד, זה מרמז חי ה' וכנ"ל, ואח"ז כשיהיה אדם מבורר בזה אזי יוכל להשען אף על פעולת מעשה המצוה, וזהו וברוך צורי. ולזה כאשר בקש יוסף משר המשקים שיזכרהו לפני פרעה, שנראה כאלו בטח בו וסמך עליו, הוצרך להתברר באלו השנים שבאמת היה כל בטחונו רק בחי ה' וברוך צורי, וזהו שנתוספו לו שתי שנים. ועל חלום שר המשקים פתר יוסף הצדיק שבעוד שלשת ימים ישיב אותו פרעה על כנו. והוא, כי שר המשקים מרמז על שמחה שלא בהדרגה, ומכל השמחות יכניס השי"ת לקדושה, כדאיתא בש"ס (מגילה ו) ועקרון כיבוסי אלו תראטריות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים. ואת שר האופים תלה, היינו שבעיקר כח החיים שלהם הוצרך לברר את עצמו למעלה מתפיסת זה העולם, עד שלא נשאר לו שום חיים בעוה"ז. כי משרש החיים שלהם, אף שהכל נברא לכבוד שמים אבל לא בלבוש הזה שהוא כעת ביניהם, ולכן נתלה, שזה רומז שכל גבול תפיסתו אבד, ומה שיכנס מזה לקדושה הוא למעלה מכח תפיסתו ואין לו חלק בזה, וכן הוא הטעם שכל הנסקלין נתלין, וכמש"נ במקומו בפ' תצאנד:
וזהו שפסלו חכמז"ל בשבת (שבת כא.) פתילות ושמנים שהאור מסכסך בהן ואין נמשכין אחר הפתילה, היינו מה שהוא בלא הדרגה, וצריך אח"כ לדלג ולברר שלשעבר היה טוב ימנע האדם את עצמו מזה, כי צריך להיות נמשך תמיד אחר הפתילה בהדרגה. ובחלומות פרעה נרמז כל סדר ההנהגה מעלמין דאתחרבו ומעולם התיקון. חלום הפרות מורה על עלמין דאתחרבו, שלא היה בהם צורת אדם שיצמצם את עצמו, ונחרבו עד שלא נשאר מהם אף זריעה, ולזה נאמר בהו (מקץ מא) ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה. וחלום השבלים לא היה עוד בעסק גוף החיים רק בפרנסת האדם, וזה מורה שגוף צורת האדם לא נתבטל, ולכן לא נאמר בהשבלים ולא נודע כי באו. וכאשר שמע יוסף את החלומות הבין אותם על בוריין, וידע סדר החלומות עד שלא רצה לסמוך את עצמו על מאמר פרעה שרצה להפוך לו את הסדר, כדאיתא בתנחומא (מקץ) ובזוה"ק (מקץ קצו.) פרעה בעא לנסאה ליה ליוסף ואחלף ליה חלמא ויוסף בגין דהוה ידע דרגין אסתכל בכל מלה ומלה ואמר כך חמיתא וכו'. והוא מפני שידע והבין סדר החלומות על אמיתתן, שמתחלה היה העסק בגוף החיים ואח"כ בצמצומי צרכי האדם, שיברר את עצמו ע"י השני רעב. ולזה אמרו בזוה"ק (שם קצד:) שאני למלכים דאחזיין לון מלין עלאין וכו' שבזה החלום מרומז כל סדר הבריאה, לזה לא היה אף אחד מחכמי יועצי פרעה שיפתור החלום, מפני שלא היה להם שום הבנה בו, עד שכאשר אמר יוסף לפרעה שיטמין משני השבע לשני הרעב, אמר פרעה על זה, הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו. ולכאורה יפלא זה, מי הוא שאין לו הבנה זו להכין מימי השבע לימי הרעב. אכן מאחר שיוסף הצדיק היה נסתר אז, לזה לא היה בכח אנושי שיצמצם את עצמו משובע לרעב, מפני שלא היה עולם בשלימות תיקונו, ורק ע"י יוסף הצדיק נתגלה זו העצה ומבלעדו לא היה נמצא זאת בשכל שום אדם, ולזה אמר פרעה אליו מאחר שנתגלה לך זו העצה משמע שרוח אלהים בך. וסדר הצמצום הוא, מתחלה צריך אדם לצמצם את עצמו במילה, וכענין דאיתא בתיקוני הזוהר (תקון כב) מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת הוי"ה, וזה הוא שאמר יוסף למצריים לכו ומולו עצמכם כדאיתא בתנחומא (מקץ), והיינו שאח"ז יוכלו לצמצם את עצמם עוד יותר משובע לרעב ולא ירקב ויפסד, אבל קודם שמלו לא הועיל להם מה שהטמינו באוצרות, מאחר שהיה להם חסרון בשרש מדת יוסף הצדיק ועיקר הצמצום לא היה בהםנה:
סימן ט
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. חי ה' וברוך צורי וירום אלהי ישעי (תהילים י״ח:מ״ז). חי ה', היינו במקום שנראה מפורש שהשי"ת חי, כי לפעמים אין נראה מפורש ח"ו איך שהשי"ת חי, כגוונא דכתיב (תהלים עח) ויפתוהו בפיהם, וכדאיתא בזוה"ק (בא לג.) ותסיתני לבלעו לא כתיב אלא ותסיתני בו, ביה קיימא בדעתיה דאיהו חשיב דהא תסיתני כמה דאמר ועל עצת רשעים הופעת כגוונא דא ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו. ויפתוהו ויכזבו לו לא כתיב אלא ויפתוהו בפיהם. בפיהם קיימא מלה דא דהא אתפתה. וכענין דכתיב (תהילים צ״ד:ז׳) ויאמרו לא יראה י"ה ולא יבין אלהי יעקב, שמכחיש השגחת השי"ת ואומר שאין הקב"ה רואה מה שנמצא בלב האדם, ואצלו אין השי"ת נקרא בשם חי. והיכן הוא חי ה' בלב ישראל, כמה דאמרינן (קדושא דסדרא) וחיי עולם נטע בתוכנו, שיש להם מבינות שהשי"ת רואה מה הוא בלב האדם, וממילא לא יעלה על דעתם שיוכלו להטעות להשי"ת. וזו המדה לא נמצא רק בישראל, כי בעכו"ם מצינו שאף הגדול שבהם נדמה לו שיוכל להתלבש בלבוש שלא יראה השי"ת עומק לבו ויסכים עמו, כדכתיב בבלעם (במדבר כג) אם רע בעיניך אשובה לי, ואף שבאמת דעתו היה לילך עמהם ושנא את ישראל יותר מהם ובעומק לבו לא רצה לחזור, אכן מפני שידע שמדת השי"ת כן הוא, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, שאם האדם יבטל דעתו וימסור כל רצונו להשי"ת אזי יוכל האדם אח"כ להתפשט עצמו והשי"ת יסכים עליו, מאחר שכל רצונו הוא רק לכבוד שמים, לזה אמר אם רע בעיניך אשובה לי, שבעומק לבו היה נוטר איבה ושנאה על ישראל, אך על הגוון אמר שאינו חפץ מצדו רק מה שהשי"ת חפץ בו, בכדי שיותר לו להתפשט את עצמו בזה אח"כ ויקלל את ישראל. ולפי דעתו אין השי"ת נקרא חי ח"ו. ואף שהאמין שנמצא השי"ת שמושל בעולם, אבל הכחיש שהוא בוחן לבות בני אדם תמיד, ונדמה לו שהנהגת השי"ת הוא כמו מכונה מלאכתית המסובבת כפי הערכותיה, ולכן נדמה לו שכפי דבורו מהשפה ולחוץ כן ינהג עמו השי"תנו, ואף שהיה מגדולי נביאי העכו"ם מ"מ עלה בדעתו להטעות להשי"ת. והשיב לו המלאך (שם) לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר, היינו שבאמת כן הוא המדה שלי, שבזה שאמרת שאין רצונך לילך אם אין רצוני בזה הנני נותן לך רשות לילך עמהם, אכן הלא גלוי לפני השי"ת שאין זה מעומק לבך, לזה אני נותן רסן בפיך ולא תוכל לדבר רק מה שאתן בפיך, שאם גם בעומק לבך לא היה רק מה שכבוד השי"ת הוא, אזי הייתי נותן לך רשות להתפשט כפי חשק לבך מאחר שלא היית חפץ רק מה שגם השי"ת חפץ, אכן מאחר שבעומק לבך לא כן הוא, לזה אין לך רשות לדבר מה שלבך חושק רק מה שאתן בפיך. ועליו כוונו בש"ס (סנהדרין קה.) שחוצפא אפילו כלפי שמיא מהני כגוונא דבלעם, שהיה חפץ להטעות להשי"ת, ומצדו לא נקרא השי"ת חי ה'נז. רק האדם שעוזב כל רצונותיו באמת אף במעמקי לבו ואינו חפץ רק מה שיהיה בו כבוד שמים, כי יאמין בה' שעיניו פקוחות על כל דרכי איש ומשגיח מה נמצא בעומק לב בני אדם, מצדו נקרא השי"ת חי. ובזה ניכר מה בין תלמידיו של בלעם הרשע לבין תלמידיו של אברהם אבינו ע"ה, שזו המדה הוא רק בישראל שיש להם זאת הידיעה, וכל כח התקיפות שלהם הוא שאין כח באדם להסתתר מדעת קונו, אבל בעכו"ם אין זאת הידיעהנח:
וברוך צורי, היינו שידע האדם שהשי"ת מוסיף לו טובה תמיד כדכתיב (תהילים קמ״ה:ב׳) בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד. מפני שהשי"ת מוסיף לאדם טובה תמיד, ואף אם נראה לפעמים שאין אז השפעת טובה, כגון בשבת שאסור לעבוד ולפעול שום דבר ולא נראה תוספותיו של הקב"ה, אבל באמת אז נותן השי"ת טובה בפנימיות, וכדאיתא בזוה"ק (יתרו פח.) מההוא יומא מתברכין יומין עלאין, וזה הוא שורש ומקור הברכה והטובות שנשפעים בששת ימי המעשה. כי כל טובה שהשי"ת משפיע לעולם מתחלה הוא רק בפנימיות בדברי תורה, ואחר שתסתעף לעוה"ז ניכר גם בעניני עוה"ז השפעת טובת הש"י, וכדכתיב (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף ולי הזהב, האם יתן השי"ת לאדם כסף וזהב ממש, אמנם השי"ת משפיע לאדם ד"ת יקרים, שבהסתעפותן עד העוה"ז ירויח גם כסף וזהב מעניני עוה"ז, וזה הוא דכתיב (תהלים סח) ברוך ה' יום יום וגו' יום השבת ויומין דחול. שבשבת משפיע השי"ת טובה לאדם בפנימיות בחיים, ובששת ימי המעשה מסתעפת על הלבושין וניכר אף בעניני עוה"ז השפעת טובת השי"תנט. ומי שמברר את עצמו באלו השנים חי ה' וברוך צורי, שתהיה לו זו ההכרה, אזי הוא וירום אלהי ישעי, שהשי"ת פונה עצמו אליו עם רוממות שידו יהיה על העליונה ולא יחוש לשום מקטרג, כי תמיד נמצאו מקטרגים שמקטרגים על האדם. אבל בהישועה שהשי"ת פונה לאדם, ירים אותו וינשאהו על כל המקטרגים ולא יחוש להם. וזה הוא דכתיב, ויהי מקץ שנתים ימים, שרומז על אלו השני ימים יום השבת ויומין דחול, שביום השבת משפיע השי"ת לאדם טובה בפנימיות החיים, ואח"כ בימי החול תסתעף הטובה אף על עניני עוה"ז. וכן הוא קבלת האדם, שמתחלה צריך לקנות בשורש החיים ואח"ז יושע ויקנה אף חיי עוה"ז. ועל זה מרמז חלום פרעה, שהראה לו השי"ת מתחלה בפרות ואח"כ בשבלים, שבזה רמז לו השי"ת שהוא בעל חסרון, לזה מתחלה הראה לו שנמצא בו חסרון בשרש החיים, כי פרות הם בעלי חיים, ואח"ז הראה לו שיש בו חסרון גם על הלבוש, והוא חלום השבלים. ולזה כשרצה להפוך את החלום ליוסף הבין יוסף ואמר לא כן היה, כדאיתא בתנחומא (מקץ) ובזוה"ק (מקץ קצו.) פרעה בעא לנסאה ליה ליוסף ואחלף ליה חלמא ויוסף בגין דהוה ידע דרגין אסתכל מכל מלה מלה ואמר כך חמיתא וכו'. והוא מפני שהבין יוסף הצדיק ענין החלום על מה מרמז, וידע שדרגין כסדרן אתיין, מתחלה נרמז לו בענין שורש החיים, ואח"ז נרמז לו על לבוש עוה"ז:
וזה הוא דאיתא בש"ס (תענית ח.) בימי ר' שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא אמרי היכי נעביד נבעי רחמי אתרתי לא אפשר אלא נבעי רחמי אמותנא וכפנא נסבול, אמר להו רב שמואל בר נחמני נבעי רחמי אכפנא דכי יהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב וכו'. היינו אם נענה שלא יהיה רעב אזי ממילא לא יהיה מותנא, מאחר שדרגין דקב"ה הוא כסדרן, מתחלה בפנימיות החיים ואח"כ על הלבוש וטובה מעוה"ז, נמצא שאם יעזור השי"ת בטובות עוה"ז, משמע מזה שבטובה מפנימיות החיים כבר נושעו שזה בזה תליא. ולא היה בכח החכמים והמכשפים לפתור חלום פרעה רק יוסף הצדיק, מפני שאין להם אחיזה בפנימיות החיים להכיר הסדר שחי ה' וברוך צורי, לזה לא היו מחברים השני חלומות לחלום אחד, אכן שכל טובה נשפע מתחלה בחיים ואח"ז מסתעפת אף על הלבוש, וזה הפתרון לא היה בכח שום אדם לפתרו רק יוסף הצדיק. ואף העצה שנתן לפרעה היה רק ע"י יוסף הצדיק, שמדתו הוא רזא דברית לקשר ולחבר כל העולמות, ולצמצם את עצמו להכין מימי השבע לימי הרעב, שלא יתפשט עצמו בהטובה שישפיע לי הש"י, בכדי שאף כשינשא הש"י מדותיו ישאר לו גם אז קוסטא דחיותא. וכמ"ש לפרעה (מקץ מא) יעשה פרעה וגו' וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע וגו' והיה האכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב וגו' שיצמצמו את עצמם בשני השבע, להשאיר לעצמם קוסטא דחיותא אף לימי הרעבס. כי החלום הזה הוא משל לעוה"ז ועוה"ב, שעוה"ז נקרא ימי השבע ועוה"ב נקרא ימי הרעב, שבעוה"ז נותן השי"ת לאדם טובה בהתפשטות, אף אם אומר אני הוא בעל הטובה ואינו ממליך את השי"ת על הטובה, כדכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה, לזה נקרא עוה"ז ימי השובע. ועוה"ב, שאז יעשה השי"ת חשבון עם כל אחד ויביאנו במשפט, זה נקרא ימי הרעב. ומי שיש בו דעת לצמצם את עצמו בלי להתפשט בעוה"ז, ישאר לו לעולם קוסטא דחיותא. כמו בשעה שאדם ישן בעוה"ז, שאז נשאר בו קוסטא דחיותא, והוא מפני שהאדם יודע ברור בשעה שהוא ער שתגיע שעה שיוכרח לישון, מזה הצמצום יש לו קוסטא דחיותא אף בשינה. וכן מי שיודע שלעתיד יבוא ה' במשפט עם כל אחד ישוב מדרך אשר לא טובה לפניו, ויחשוב בעצמו הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, ויצמצם את עצמו שלא יתפשט בעניני עוה"ז, וישאר לו מזה הצמצום קוסטא דחיותא תמיד, והבלא דגרמי שלא יפסק ממנו כדאיתא בזוה"ק (שלח קסט.):
ולזה יוסף הצדיק שיש בו מדת הצמצום מימי השבע לימי הרעב ידע לחבר חלומותיו של פרעה לחלום אחד, ואף להעצה מהפתרון הוצרך להיות איש חכם, כדכתיב (מקץ מא) ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו'. ולכאורה יפלא, הלא מי הוא אשר לא ידע זו העצה להשאיר ולהניח מימי השבע לימי הרעב, ולמה צריך לזה איש נבון וחכם, אכן הצמצום מימי השבע לימי הרעב צריך להיות כסדר, מתחלה ימצא זאת בחיים ואח"ז ימצא אף על הלבוש בטובת עוה"ז, ולאו כל אדם יבין זאת רק איש חכם ונבון, ולזה כשבאו אל יוסף שיתן להם מחיה אמר להם לכו ומולו עצמכם כדאיתא במדרש רבה (מקץ צא), והוא שראשית הצמצום צריך להיות בחיים, שזה רומז מצות מילה, שיצמצם אדם את עצמו בשורש חייו, ומזה יהיה לו מקום בעת שהשי"ת יגביה הנהגת מדותיו. וכן העצה שנתן להם יוסף הוא שימצאו מקום לצמצום בחיים מתחלה, ומזה יהיה להם קוסטא דחיותא, ואח"ז ימצאו זה הצמצום אף בטובת עוה"ז ויהיה להם לפקדון לימי הרעבסא. וזה הוא שאמרו במדרש (שם) שאמר פרעה למצרים מפני מה לא הנחתם בבתיכם תבואה של שלש וארבע שנים, אמרו לו כל תבואה שהיתה בבתינו הרקיבה. אמר להם לא נשתייר לכם קמח מאתמול. אמרו לו אף פת שהיה בסל הרקיב. היינו מהיכן יוכל להיות איזה אחיזה והויה בטובה כזו שהשי"ת פסק מליתן, שכל זמן שהשי"ת עסוק בנתינה אזי יש בהטובה חיים, וכדכתיב (נחמיה ט׳:ו׳) ואתה מחיה את כלם, אבל כשהשי"ת פוסק מליתן אז יאפס מהטובה כל הכח והקיום, וא"כ מהיכן יהיה חיים וקיום להטובה מאחר שאין בה חיים בשורש. כי כל דבר שהשי"ת נותן לעוה"ז הוא בסדר השתלשלות ויורד מגבוה לנמוך ומגדול לקטן, הן בשפע פרנסה או חיים, או כששולח אמרתו להשפיע שפע נבואה, משפיע תחלה להמקור ואח"כ מקבל הקרוב קרוב קודם עד שמסתעף על כל הפרטים, וכמ"ש (מלכים ב כב) ויגש צדקיהו בן כנענה וגו' ויאמר אי זה עבר רוח ה' מאתי לדבר אותך. והוא לפי שהוא אמר שהוא גדול בנבואה ממיכיהו הנביא, לזה אם ירדה שפע נבואה צריכה לעבור תחלה דרך עליו. וכן גם בשפע חיים כשנפסק השורש, כגוונא דמצרים שלא צמצמו את עצמם בשורש החיים, לכן נרקבה תבואתם, אבל מי שמצמצם עצמו בשורש החיים בשני השובע על שני הרעב, מתחזקים כל כחותיו וכל הטובות שלו, לכן לא שלטה עיפוש ורקבון באוצרות התבואה שהכין יוסף מימי השובע לימי הרעב, שמדתו לחבר רזא דאת"ה ברזא דהו"א, עלמא עלאה בעלמא תתאה, להגביל שמים וארץ, כדכתיב (דברי הימים א כ״ט:י״א) כי כל בשמים ובארץ, ומתרגמינן דאחיד בשמיא וארעא, מאי משמע, שאם יש לאדם איזה טובה בטח קנה מתחלה הפנימיות מד"ת בשורש החיים ומזה זכה להטובה שבידו, שהוא לבוש להפנימיות והד"ת שקנה. וזה האדם מרגיש טעם טוב אף בהטובה מעוה"ז שהיא רק לבוש. אבל האדם שלא קנה מתחלה ד"ת שהם הפנימיות והחיים מזו הטובה, אינו מרגיש שום טעם בטובת עוה"ז מאחר שאין לו חיים מהטובה:
סימן י
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור וגו'. חי ה' וברוך צורי וירום אלהי ישעי (תהילים י״ח:מ״ז). חי ה', היינו שהשי"ת הוא חי, וכל המצות שצוה השי"ת הם חיים, לא שנמצא בהם חיים רק שהם עצם חיים, כי דרכי הד"ת אינם כמכונה מלאכתית שעושה פעולתה ע"י המכונות שיעמידו בה, אכן שהם מלא חושים, כענין דכתיב (תהלים צד) הנוטע אזן וגו' אם יוצר עין וגו' והאדם שידבק עצמו בזה החיים ויברר ויטהר את לבו מכל חמדת עוה"ז, גם הוא מלא חיים עצמיים. ואח"ז הוא וברוך צורי, היינו כשיהיה לו בר לבב ויכיר שכל הטובות הם מהשי"ת, אף שההכרה שלו הוא בלבושים קטנים, מ"מ יהיה לו מזה גודל תקיפות ועוז שע"ז מורה השם צור. ואזי הוא וירום אלהי ישעי, שאף אם השי"ת יתרומם למעלה מאלו הלבושין, כי אור השי"ת הוא מקטף אקטופי, כמו שמשלו בש"ס (פסחים ח.) אור השכינה לאור אבוקה ואור אבוקה מקטף אקטופי כדאיתא בש"ס (שם), וזה מרמז שאף אם יהיה לאדם הכרה באור השי"ת שיאיר לו, אבל כרגע אח"ז יתרומם השי"ת למעלה מזו התפיסה, ואז לא יראה האדם אור השכינה כלל. אכן האדם שמכיר ויודע שהשי"ת הוא עצם החיים ומקיים כל אשר צוה השי"ת, אף שהם גולמי מצות, מאחר שכן צוה השי"ת, ממילא גם הם חיים עצמיים, מזה האדם לא יתעלם אור השכינה לגמרי עד שלא ישאר לו רשימו, רק כענין דכתיב (שיר השירים ב׳:ט׳) דומה דודי לצבי, ודרשו ע"ז מה הצבי כשהוא רץ מחזיר את ראשו ומביט לאחוריו. היינו שהשי"ת לא יסיר ממנו השגחתו תמיד, ומזה הם צמיחות כל הטובות, כי השי"ת משגיח וצופה לטובה כדאיתא בתנד"א בכמה מקומות (תד"א רבה פרשה א). ומזה הוא השפעת כל הטובות כסף וזהב וכדומה, שהם לבושין המרמזין שהשי"ת לא יסיר השגחתו מהברואים וחפץ להיטיב להם. ובהשפעת הטובה שנותן השי"ת להברואים כלולים כל המדות (דברי הימים א כ״ט:י״א) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד וגו', אמנם לא יתן השי"ת הטובה לגמרי ליד האדם עד שידמה לו שהוא בעל הטובה, רק שנשאר אצל השי"ת חלק מהטובה, כדכתיב אח"ז (שם) לך ה' הממלכה, שלא יוכל האדם לחשוב שיש לו הטובה בידו רק השי"ת הוא בעל הטובה, ובידו ליתן הטובה וליקח בחזרה. כדאיתא בזוה"ק (בראשית טז:) שאור השי"ת הוא מטי ולא מטיסב, שאם ידמה לאדם שיש לו הטובה בידו, יתרומם השי"ת וימשיך את אורו מהטובה, ואזי לא ישאר ביד האדם כלל, כי הטובה תתקלקל ותתעפש. וכל חלק האדם בהטובה הוא ההכרה שיש לו שאין הטובה בידו יראת ה' היא אוצרו (ישעיה לג), והאדם יצמצם את עצמו להכיר שהשי"ת הוא נותן הטובה:
ולזה ישראל, שיש להם זו ההכרה יש להם חלק בגוף הטובה, וכדאיתא בש"ס (ברכות נח.) הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו ועל חכמי אומות העולם אומר ברוך שנתן. והוא שלאומה"ע שאין להם הכרה שהשי"ת הוא בעל הטובה לכן אמרינן שנתן, כבר נתן והוציא הטובה מרשותו, ואין שום שייכות לומר שחלק, מאחר שאין להם הכרה שגם להשי"ת יש לו חלק בהטובה, וממילא כשיקח הטובה בחזרה לא ישאר להם שום רשימו ממנה. אבל ישראל שהם שומרי שבת, שזה מורה על שמצמצמין את עצמם בכל כחם, וכדאיתא בזוה"ק (בשלח מז:) וקראת לשבת עונג וכו' מאן דמזמין אושפיזא ביה בעי לאשתדלא ולא באחרא, וכדאיתא בש"ס (ביצה טז.) מחד בשבא לשבא. שביום השבת הוא לך ה' הממלכה, וישראל מצמצמין את עצמם לבל יתפשטו, אך ממליכין עליהם מלכות השי"ת בכל המדות, מהמדה הראשונה מכינים שבת שהוא לך ה' הממלכה, ומכירין שאין להם בידם שום טובה, והוא מפני שכל קבלת השפעתם הוא מיום השבת, שנותנים בחזרה כל מה שפעלו בששת ימי המעשה מכירין שאין להם מצדם כלל, רק השי"ת הוא הנותן חיל ועזוז, וישראל הם רק כלי קיבול, לכן יש להם חלק בגוף החיים והטובה, שלעולם לא יתרוקן הכלי אך שישאר בהם טובה תמידסג. וזה הוא ברזא דיוסף הצדיק, שקבלת שפעו הוא עם מקור הברכה, שהוא דבוק בחי עלמין וכדאיתא בזוה"ק (מקץ קצד.) כל נהר דנגיד ונפיק דיוסף הצדיק הוא, כמו נהר שנהר מטהר בכל שהוא מפני שיש לו התקשרות ודבוק הוא בהמעין שמושך ממנו, וכן יוסף הצדיק רואה תמיד מהיכן יוצא לו שפעת טובו ודבוק תמיד בהמקור להכיר שאין הטובה בידו:
וזהו שאמר יוסף לפרעה, בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה, ואף שכבר קודם זה ג"כ פתר חלומות שר המשקים ושר האופים והיה בו חכמה ודעת לפתור חלום, ולמה אמר לפרעה בלעדי אלהים יענה וגו'. אכן יראת ה' היא אוצרו דיוסף הצדיק, והיה לו זו ההכרה שכל חלק האדם בהשפעת טובות השי"ת, הוא הידיעה וההכרה להכיר שאין הטובה בידו רק ביד השי"ת, ובזה יש לו חלק בגוף הטובה. וזהו עולם התיקון בשלימות, כי עלמין דאתחרבו שכל אחד אמר אני אמלוך, והיו מקבלים אור יותר מכפי הכלי קיבול שלהם, לזה היה שבירת הכלים האור עלה למעלה והכלים נפלו למטה. אבל מיוסף הצדיק התחיל עולם התיקון בשלימות, והוא השמיני, שנתן עצה להברואים שיצמצמו את עצמם בימי השובע שלא יאמרו אני, בכדי שיהיה להם הויה אף בימי הרעבסד. כי ירום אלהי ישעי, כי מאחר שבאמת חפץ השי"ת להנחיל לך הטובה, א"כ למה לך לחטוף הטובה ולהיות דורס ואוכל, כי הטובה שאדם מכיר בה תמיד מי נתנה לו לא תתיישן לעולם, שכן אנו רואים שבשעת קבלת הטובה שאדם מכיר עוד שלה' הארץ ומלואה אזי היא חמה ואין בה עיפוש וקלקול, אכן אחר זמן תתעפש ותתיישן, מפני ששוכח האדם מי הוא בעל הטובה ונראה לו שבידו וברשותו הוא הטובהסה:
סימן יא
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. בזוה"ק (מקץ קצג:) רבי שמעון אמר מאי מקץ וכו' כיון דאסתכל יוסף בחלמיה אמר ודאי חלמא דזכירה איהו ואיהו טעה בהאי דהא ביה בקב"ה הוי כלא וע"ד אתר דהוה ביה נשיו קם קמיה מה כתיב ולא זכר שר המשקים וכו'. עד דתב דרגא לדרגא דהוה בה זכירה. הענין בזה, שמתחלה נדמה ליוסף הצדיק שעי"ז שיבקש משר המשקים שיזכרהו לפני פרעה יקרב ישועתו, ואמר, ודאי חלמא דזכירה איהו. אבל איהו טעה בהאי דהא ביה בקב"ה הוי כלא וע"ד אתר דהוה ביה נשיו קם קמיה, ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. היינו מאחר שראה שהשי"ת חפץ להושיעו מעתה, לזה היה לו להשען רק בהשי"ת לבד, ואם כן הוא כדבריו שהשי"ת חפץ שהסיבה תהיה ע"י שר המשקים, אזי בעל כרחו שלא בטובתו יזכירו לפני פרעה אף אם לא יבקש יוסף מאתו. לזה נתעכב עוד שנתים ימים לברר כונתו בזה, עד דתב דרגא לדרגא דאית בה זכירה, שאז נתברר מה שביקש משר המשקים שיזכרהו, ואף שנדחה ישועתו, אבל רק לפי שעה ולא דיחוי עולמית, רק עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו (תהילים ק״ה:י״ט), שהשי"ת צירף ובחן ובירר כוונתו שכן היה רצון השי"תסו. כי כל מי שיש לו בר לבב ובעומק מכוון לשמים, לזה אף אם לפעמים נראה שנדחה ישועתו הוא רק לפי שעה ואחר זה יתנשא ועוד יוסיף שכר הרבה, כגוונא דזריעה שטומנין הגרעין בארץ ונראה שכלה ונפסד, אבל באמת נשאר קורט שאינו כלה לעולם וממנו מתפשט הזרע בארץ בתוספת מרובה. וזהו כונת הזוה"ק, עד דתב דרגא לדרגא דאית בה זכירה, שכל נגיעותיו נסתלקו, ולא נשאר רק הנקודה וקורט הטוב שכוון באמת לשמים אף בזה שביקש משר המשקים שיזכרהו לפני פרעה, והשי"ת התפשט זו הנקודה ונתברר עוד יותר ונתנשא בתוספת קדושהסז. והוא כענין דאיתא בש"ס (חולין קלג.) אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא וכו' כיון דשמענא להא ונתן ולא שיטול מעצמו מיחטף לא חטיפנא מימר אמרי הבו לי וכו' כיון דשמענא להא דתניא הצנועים מושכים ידיהם והגרגרנים חולקים משקל נמי לא שקילנא וכו'. ואל יעלה על הדעת שאביי מספר בגנות מעשיו הקודמים, רק שגילה בזה דבר עמוק, שכאשר רק שמע להא דתניא וכו' תיכף היה נמשך לצאת מדרכו שהיה מורגל בו ולא עכבו שום נדנוד נגיעה מלפרוש. והענין שהצנועים היו מושכין את ידיהן, כי במקום שאדם נהנה ומכניס בגופו כגון באכילה ושתיה שם צריך האדם לבירורים ביותר שאינו מכוין להנאתו. וזהו שאביי מספר והולך סדר הבירור איך בירר את עצמו כל פעם עוד יותר, ואחר שנתברר אזי נתברר שכל מה שעשה מראש ועד סוף היה כונתו רק משום חבובי מצוה, ובבירור האחרון הגביה כל הסדר, שאף מה שבראשונה היה חוטף כוון לשמים וכדאיתא במי השלוח (ח"א בלקוטי ש"ס חולין (קלג.) ד"ה אמר)סח. אמנם כל זה הוא רק בישראל, שבהם זרע השי"ת קדושה, ובמקום שזורעין צומח עוד יותר מכפי הזרע, לזה אין בהם שום דבר שידחה עולמית, שאני בעכו"ם כשנדחים הוא דיחוי עולמית, כי במקום שאין זורעין אינו צומח:
סימן יב
ויהי מקץ שנתים ימים וגו'. איתא בזוה"ק (מקץ קצג:) מאי מקץ רבי שמעון אמר אתר דלית ביה זכירה ודא הוא קץ דשמאלא מ"ט בגין דכתיב כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך, וכי הכי אתחזי ליה ליוסף צדיקא דאיהו אמר כי אם זכרתני אתך, אלא כיון דאסתכל יוסף בחלמיה אמר ודאי חלמא דזכירה איהו ואיהו טעה בהאי דהא ביה בקב"ה הוה כלא, וע"ד אתר דהוה ביה נשיו קם קמיה, מה כתיב ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו וכו'. מאי שנתים דתב דרגא לדרגא דאית ביה זכירה וכו'. הענין בזה, שנראה לו ליוסף הצדיק שישועתו מוכרחת להיות בהנהגת העוה"ז, ששר המשקים יזכירו לטוב לפני פרעה ואז יצא ממאסרו. אכן טעה בזה, והוא כי ברית המעור מכוון נגד ברית הלשון (ספר יצירה פרק א מ"ג) ואדם צריך להיות ברור ונקי בשניהם. והנה בברית המעור היה נקי מאד, ואף שאמרו בש"ס (סוטה לו:) שנכנס לעשות מלאכתו ממש, הכוונה בזה, שבאמת היה לאשת פוטיפר איזה שייכות ליוסף הצדיק כי נשא בתה, וכל נולד נכלל במוליד, כי דבר שאין לו שום שייכות בישראל אזי לא ימצא שום חשק בלב איש ישראלי להתאוות לזה הדבר, אכן כאשר יחשק ישראל לאיזה דבר, משמע מזה שיש לזה חלק ושייכות בישראל, לכן אין לדחות שום חשק לגמרי, אך לבררו ולהכניסו בקדושהסט:
אמנם יוסף הצדיק, מפני שהיה מבורר מאוד בברית המעור, לזה אף שנכנס לעשות מלאכתו, שהיה לו חשק לזה מפני שהיה לה שייכות לחלקו, אכן מיאן וסירב מפני שהיה קדם זמנא, כמו פרי הנאה ביותר אך שלא נגמרה עדיין אזי אין בה שום טעם ולא תצלח לאכלהע. וזה הבירור עצמו היה צריך להתברר בברית הלשון, שנדמה לו שהחלום הוא חלמא דזכירה, שישועתו תהיה ע"י שיזכיר אותו שר המשקים לפני פרעה, ובזה טעה, דהא ביה בקב"ה הוא כלא, היינו שהיה לו לידע שאם יחפוץ השי"ת שישועתו תהיה ע"י אמצעי אזי יהיה שמלאך רע בעל כרחו יענה אמן, ובאמת כן היה. אמנם הוא מצדו בטח בשר המשקים, ואתר דנשיו קם קמיה, שעי"ז היה צריך לסבול להיות במאסר עוד שתי שנים, עד דתב דרגא לדרגא דאית ביה זכירה. היינו שאחיו דנו אותו למכרו לעבד, כמו שהגנב נמכר בגנבתו, ומה טעם הוא שרק הגנב נמכר ולא העובר עבירה אחרת. כי ענין גנב הוא, שאינו יכול לעמוד לנכח השי"ת ולעבוד עבודה זו תפלה להתפלל מלפניו על צרכיו, מתבייש לומר ברוך אתה ה', מפני שבוש הוא לעמוד לנכח השי"ת שעריק מקמי מאריה, ומהיכן יתפרנס, לזה מרחמין עליו ומוכרין אותו לעבד, שאדוניו יקבל פרנסתו וגם פרנסת העבד מהשי"ת, וביובל יצא לחירות, היינו אחר שיברר את עצמו כ"כ עד עלמא דבינהעא, היינו שבעומק ענין העבודה הוא דבר קטן לעומת האור שיברר השי"ת שישראל עלו במחשבה תחלה, ואחר שיבא אדם לזה הבירור יברר את עצמו שהוא דבוק תמיד בהשי"תעב, ואף בשעת השינה, ומה שלא יכול לעמד נכח השי"ת לומר אתה, הוא מפני שהוא נכלל כולו בהשי"ת, ואז יצא לחפשיעג. וכן הוא ענין יוסף הצדיק שהיה מברר את עצמו עד דתב דרגא לדרגא דזכירה, היינו שאף בקטנות הדעת בשעה שהשכחה מצויה גם אז היה דבוק בהשי"ת, ומה שאמר לשר המשקים שיזכרהו, גם אז לא היה לו שום סמיכה ובטחון על שר המשקים רק על השי"ת לבד, אזי באה לו הישועה ויצא לחירות: