בית יעקב על התורה· רבי יעקב ליינר מאיזביצה
וישב
סימן א
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר (ישעיהו נ״ח:י״ג). אם תשיב משבת רגלך, היינו שהאדם יצמצם את עצמו מדעת, עד שיהיה מורגל בקדושה כ"כ עד שלא יעלה על רצונו לחשוק למה שאין בו רצון השי"תא. עשות חפצך ביום קדשי, היינו שכח הזריזות וחמימות שנתן השי"ת באדם לא ישתמש בה לדבר זר רק לעבודת השי"ת, כי קדושה מורה על הזמנה ותשוקה לדבר, ואם יתפשט אדם בתשוקתו בעניני עוה"ז, ע"ז נאמר (תצא כג) ולא יהיה קדש מבני ישראל. אכן בקדושת מצות ה' וד"ת, בהם יתאמץ כל אדם בכל חשק וזריזות, שזה נקרא יום קדשי, וע"ז המכוון נתן השי"ת באדם כח התשוקהב. וקראת לשבת ענג, היינו במקום שאדם מצמצם את עצמו מלהתפשט באיזה ענין עוה"ז עבור כבוד השי"ת, אזי לא יחשוב זאת לצמצום רק לעונג תחשב, מאחר שהשי"ת חפץ בשביתת האדם נמצא שגדולה השביתה מהפעולה. ואף שהאדם מצדו שובת ואינו עושה שום פעולה בזה ששובת, מ"מ נחשבת השביתה על יגיע כפיו של האדם, מאחר שהאדם מצדו משתוקק לפעול עבודת הש"י וה' צוה עליוג. ממצוא חפצך, היינו אם כבר התחיל האדם באיזה פעולה ומצפה לגמרה, מ"מ אם יראה שרצון השי"ת הוא שישבות ממנה אזי לא יצר לו, ואף שנראה לו תחילת עשייתו שכוון לשמים, יאמין בהשי"ת שנאמן לשלם לו שכר על תחלת העשיה ונאמן לשלם לו שכר על הפרישה, כי כן חפץ השי"ת לפעמים שיתחיל אדם לעסוק באיזה ענין וכשעומד באמצע מצוה עליו להפסיק ממנה, וזהו ממצוא חפצך, שאם התחיל במעשה המצוה ערב שבת ובא שבת והפסיקו לא יצר לו. ואז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך, שהוא נחלה בלי מצרים כדאיתא בש"ס (שבת קיח.), והוא כי יעקב אבינו ע"ה היה מבורר שאף מה שעשה מהרגל היה מלא קדושה, כדכתיב (ויצא כט) וישא יעקב רגליו, שהיה מברר את עצמו מדעת כ"כ עד שהראש נשא אף את הרגלים, שהם יותר רחוקים מהראשד. וזהו נחלה בלי מצרים, מאחר שיגיע אדם לזו המעלה, אזי יוכל להתפשט כפי חשק לבו בבטחונו שלבו לא יחשוק למה שאין רצון השי"ת, ויוכל להמשיך שפע מעלמא עלאה לעלמא תתאה, ולזכך כל עניני עוה"ז משפל ההסתר להעלותם להאירם באור העליון, ולא יצמח ממנו שום טעות אף אחר גודל התפשטותוה, ולא יגרום אף לתלמידיו אשר יבאו אחריו שום טעות, ביען ששואב תמיד מימיו ממקור נאמן:
והתגלות זו המדה הוא על ידא דיוסף הצדיק, וכדאיתא בזוה"ק (וישב קפ.) ויוסף איהו דרגא דיעקב למעבד איבין ולאפקא תולדין בעלמא, ובג"כ כתיב אלה תולדות יעקב יוסף. והוא, כי יוסף הוא המשביר ומכלכל בכח השפעתו אך במקום הראוי, ומצמצם את עצמו לבל להשפיע במקום אחר, והוא העומד לעומת עשו הרשע. שעשו אומר על עצמו, שוכני בחגוי סלע אומר בלבו מי יורדני ארץ כדכתיב (עובדיה א), היינו שאין צורך לאדם לצמצם את עצמו רק יוכל לעשות כל מזמת לבוו, לזה אומר השי"ת עליהם שכולם בני ממזרות כדאיתא (ילקוט שמעוני פ' וישלח רמז קל"ח), ונאבד מהם יחוסם. כי שורש היחוס הוא, שרואה מקור מחצבו ושהשי"ת מנהג כל הבריאה, ומבלעדי השי"ת אין שום דבר נעשה בעולם, וזהו ברזא דשם המפורש וכדמדמינן יחוסי משפחות לשם המפורש בש"ס (קידושין עא), שאלו השנים חכמים מוסרין אותן לתלמידיהן פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמיים בשבוע. והענין בזה הוא, שבהתגלות לאדם סדר יחוסו ורואה שהוא יציר כפיו של הקב"ה, אזי לא יחול עליו שום קטרוג מחטא, מפני שיוכל לטעון ולהשיב לך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי שעשית. אכן כל שרש החטא הוא שנסתר היחוס מעין האדם ואינו רואה שרשו ומקור מחצבו, וכמו שמצינו באדה"ר שתחלת הסתת הנחש היה שהסתיר השם הוי"ה מאדם הראשון ופתח באף כי אמר אלהים (בראשית ג), שמתחלת בריאת אדם כתיב שם הוי"ה עד הסתת הנחש, ואחר תיקון החטא שוב נזכר השם הוי"ה, משמע מזה שעיקר החטא הוא מזה שנסתר הבהירות והיחוס מהאדםז. אבל בישראל נמצא בתמידות שבט יוסף ששומר יחוסן של ישראל, ולזה נקרא יוסף הצדיק בשם חי, כדאיתא בזוה"ק, והוא מפני שאין שרש החיים שלו נכבה. ואף אליהו הנביא שממונה על ספר יוחסין של ישראל הוא מזרעא דיוסף כדאיתא בש"ס (קידושין עא.), והוא שומר נקודת החיים של כל ישראל להאיר שמעולם לא נכבה ולא נפסק זו הנקודה מישראלח, ואף בשעה שנראה שהנקודה הוא בהסתר פנים ובגלות הוא רק למראה עין אדם, וזהו כל הגלות של ישראל שנעלם מהם לפי שעה היחוס, וכמו שראינו שכאשר נדמה ליעקב אבינו ע"ה שיוסף איננו אזי התחילה הגלות, אמנם כ"ז הוא רק לפי שעה, אבל לעתיד יברר השי"ת שמעולם לא נפסק היחוס של ישראל, ואף בשעה שנדמה לעין להפסק היה רק כמו בשעת השינה, שבאמת נשאר גם אז קוסטא דחיותא שחי תמיד, כדאיתא בזוה"ק (לך פג.), ואף אחר מיתת אדם נשאר בו הבלי דגרמי כדאיתא בזוה"ק (שלח קסט.). ולזה בבוא יום ה' הגדול והנורא כתיב (מלאכי ג׳:כ״ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותםט:
סימן ב
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף וגו'. אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר וגו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר (ישעיהו נ״ח:י״ג). אם תשיב משבת רגלך, היינו שיהיה מורגל כ"כ בקדושה עד שאם יגיע לקצה התחום בשבת ויגביה רגלו להעמידו אחר התחום, אזי ירגישו הרגלים עצמם לבלי צאת הלאה מגבול התחום, וישובו לתוך התחום אף בלא דעת וחשבון, רק מהרגל הגוףי. ולהבין הענין למה נזכרו רק הרגלים, הלא מצווה אדם לשבות בשבת מעשות מלאכה אף בהידים. אכן כל הקומה מצורת אדם מרמז על אחדות השי"ת שהוא אחד בתכלית הפשיטות. וכמו שמצינו כתוב, עיני ה', פי ה', יד ה'. הידים מרמזין, שע"י כח הפעולה יוכל האדם להגביה ולהרים כל דבר למעלה מכח תפיסת שכלו, כי מעשה המצוה גבוה מכוונת המצוהיא. והרגלים מרמזין, שכבודו ית' מלא כל הארץ, ואף שנמצא בארץ צמחים שונים למיניהם שאין טעמו וריחו של זה דומה לשל זה, ואין מראה וטבעו של זה דומה לזה, אמנם כל זה החילוק הוא רק מצד הבריאה, אבל מצד השי"ת שהוא אחד בעולם אין שום התחלקות, רק אם יאמר לחומץ יהיה דולק כמו השמן כי כבודו מלא עולםיב. וע"ז מרמזין הרגלים של צורת אדם, שעל ידם יוכל אדם להלוך מקצה תבל ועד קצהו, ובפנימיות מרמזין שיוכל האדם לעשות מחשך אור ומרע טוב, שע"י תשובה נחשבים זדונות לזכיות, מה שאין זה הכח אף במלאכי מעלה כדכתיב (זכריה ג׳:ז׳) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלהיג. רק שהכח מבחינת הרגלים שנמצא באדם הוא באריכות הזמן, שמוכרח להירגע עד אשר יבא לזה, ולא כן בהשי"ת שכבודו מלא הארץ בתמידות וברגע אחד. והשביתה בשבת מרמז על יום שכלו שבת ומנוחה לחיי עולמים, שאז לא יוצרך האדם לפעולותיו ולמעשה ידיו וכדאיתא בש"ס (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, ואז יתגלה כבוד מלכותו ואחדותו ית' בהתגלות לעין כל, ממילא לא יהיה מקום לפעולת אדם, רק כל אחד ואחד כפי שהשתדל וקנה בעוה"ז הדומה לערב שבת, כן יאכל בעוה"ב שדומה לשבת כדאיתא בש"ס (עבודה זרה ג.). ולזה הוא עיקר הצווי לשבות בהרגלים ביום השבת שמרמז על עתיד, שישבות האדם בבחינת הרגלים לבלי לצאת מחוץ לגבול ולהכניס לקדושה, מפני שלעתיד לא יוכל שום אדם לקנות מעלה, רק כפי שהכין לעצמו בעוה"ז כן יתגדל ויתרבה גבולו לעתיד. אבל בהידים לא נצטוה לשבות, כי דבר המוכן מערב שבת מותר לטלטלה בשבת, וגם הידים עצמן מותר להוציא חוץ לגבול התחום, זה מרמז שבמה שיכין אדם לעצמו בעוה"ז בזה יתרבה גבולו לעתיד. ומה שהותר לילך בהרגלים בתוך התחום זה ג"כ מבחינת הידים, רק מה שהוא חוץ לגבול הוא מבחינת הרגלים, כי הרגלים אינם נחשבים ביחד עם הגוף, כדאיתא בזוה"ק (פקודי רנז:) עם כל דא ירכין דאינון קיימין לבר קרינן על שמא דא ואלין אינון דאקרון ברייתי דהא ברייתא לבר ממשנה. ולכן מה שהוא חוץ לגוף הוא מבחינת הרגלים, שנצטווה אדם לשבות בהם ולהרגיל את הגוף בקדושה, שהרגלים עצמם ירגישו את קצה התחום לבל יצעדו הלאה מהגבול:
וזהו חלק יעקב אבינו ע"ה דכתיב ביה (ויצא כט) וישא יעקב רגליו, שהדעת שבראש נשא אף את הרגלים, שכלי הגוף יהיו מורגלים בקדושה כאלו יש בהם דעת וחשבוןיד, וקיים בעצמו מאמר התנא (אבות פ"א) חכמים הזהרו בדבריכם וכו' שמא ישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל. היינו שמיעקב אבינו עליו השלום לא יצא שום טעות ודבר שאינו מתוקןטו. כי מהתפשטות הד"ת של אאע"ה יצא ישמעאל, והתפשט כ"כ עד ששכח את עצמוטז. ומיצחק אבינו ע"ה שהוא ראה ברור שאין שום דבר נעשה אם לא ברצון השי"ת, יצא ממנו עשו הרשע שאומר מאחר שהכל בידי שמים הפקיר את עצמו לגמרי לעשות כל חפץ לבויז. משא"כ יעקב אבינו ע"ה שהיה אחיד בתרין סטרין ביחודא עלאה ויחודא תתאה, וזכה לנחלה בלי מצרים, שהיה בכחו להתפשט הקדושה בלי גבול, כדכתיב (ויצא כח) ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, והאיר אף את הדרגא תתאה שלא יסתעף שום טעות על ידו. וזהו רזא דיעקב אבינו ע"ה, כי באמת אף בד"ת היקרים ורמים ביותר, מהסתעפותם עד עוה"ז יוכל לדמות לבני אדם ההיפך מרצון השי"ת, שאין לך דעה ברורה ושלמה מיחודא עלאה, שאדם ממליך עליו את השי"ת ואומר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, שמכיר שאין דבר נעשה בעולם מבלעדי השי"ת, ומהסתעפות אלו הד"ת יוכל להסתעף בעוה"ז שיתפשט אדם בלי שום גדר וסייג שתעצרהו מעשות מזמת לבו, ויפרוץ גדרן של גודרי גדר. וכן כל דעה היקרה ורמה ביותר בעלמא עלאה, יוכל להסתעף מלבושין דילה בעוה"ז ההיפך מפנימיות שנמצא בה. וכמו שמהשור שבמרכבה שעומד שם בהתבטלות המציאות מאימת כבוד השי"ת ומבטל כל הווייתו ודעתו, ומהסתעפות שלו בלבוש עוה"ז הוא שור גשמי, שהוא לגמרי בלא דעת כלל ובהמה המה להם. לזה תקנו אנשי כנה"ג לאמר בכל יום, שמע ישראל וגו' ה' אחד דהוא יחודא עלאה, ובשכמל"ו דהוא יחודא תתאהיח, שלא תתפשט כ"כ דעה הבהירה עד שתתראה בלבוש ההיפך מהבהירות. וזהו מדת יעקב אבינו ע"ה שהוא אמרה כדאיתא בש"ס (פסחים פח.):
ונחלת יעקב הוא בלי מצרים, ואף בעולם התהו היה לו נחלה, וע"ז מרמז מה שעניניו התנהגו ע"י חלומות. בצאתו מבאר שבע חלם לו מהסולם שהשי"ת נצב עליו, וברעותו הצאן נאמר (ויצא לא) וארא בחלום, וחלום הוא מעולם התהו, כי עולם התיקון היינו ע"י יראה וצמצומים ובירורים בדעת וחשבון. וחלום הוא מעולם התהו, וכדאיתא בזוה"ק (ויצא קנ:) אמר יעקב חלמא חלמנא וחלמין מנייהו קשוט ומנייהו לא קשוט. ובזו הפרשה הם חלומותיו של יוסף הצדיק בן זקונים של יעקב אבינו, וגער בו אביו בספרו את החלומות, מפני שמה שמתגלה ע"י חלום הוא מעורב בספק עוד וצריך להתברר. וזהו הענין דאיתא במדרש (וישב פד) בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, ביאר בזה כבוד אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה (מי השלוח ח"א וישב ד"ה וישב [א]) שדרך יצחק אבינו ע"ה נשא חן גם בעיני יעקב, ובקש לישב בשלוה, וישב בארץ מגורי אביו, שאחז במדת היראה, ובארץ כנען שמרמז על מדת ענוהיט, והסתלק מכל ספק, והאדם אשר יתנהג בזה הדרך להסתלק מכל ספק יוכל לישב בשלוה. וע"ז מרמז לשון וישב, כי ישיבה מרמז על קבלת דבר בשלמות. ולזה אמרו בש"ס (חגיגה טו.) אין ישיבה למעלה, מפני שאין בהם מדת קבלת טובה בשלמות, כי עיקר שלמות הטובה הוא כשתגיע לפועל בעוה"ז ג"כ. ואמר לו השי"ת יש לי עמך עסק גבוה מזה, והוא שתכניס את עצמך בספיקות ובירורין להעלות קדושה אף משם, ואנכי אעלך גם עלה, מפני שיש לך חלק בקדושה אף בעולם התהו. ונתגלגל הדבר שמכרו את יוסף למצרים והלך גם הוא ובניו אחריו למצרים, ששם הוא התגברות ההסתר וההעלם, עד שאומרים שאף לטיפת מטר אין צריכים, ואין בהם שום צמצום ויראהכ, ומשם קנו ישראל עיקר הקדושה. כדאיתא בזוה"ק (לך פג.) כד בעא קוב"ה למעבד לון עמא חדא עמא שלים ולקרבא לון לגביה אי לא נחתו בקדמיתא למצרים ולא יצטרפון תמן לא הוו עמא יחידא דיליה. והיינו שבררו את עצמם שם והעלו משם להוציא אור מתוך החשך ולעשות מחורבן ישוב, היינו הכחות השובבים והפראים שבאדם, שהם התהו והחרבן, בררום הם שמה, שגם בם נמצא קדושה ומהם נקח לעבוד את השי"ת, בזה שמתגברים בכח קדושת השם על אלו הכחות להכניעם מפני כבוד ה', ולכן משם זכו להיות חלק ה' עמו. עשות חפצך ביום קדשי, היינו שלא יעשה האדם חפציו בכח החמימות והזריזות שזה נקרא יום קדשי, רק חפצי שמים יעשה בכח הזה. וכמו שעשה יעקב אבינו ע"ה, שחפצי שמים עשה בכל כח החמימות שבו, ולחפצי עצמו היה מצמצם מאד ועשה לו גדרים בהם. ואם יעשה האדם ההיפך מזה זה נכלל באזהרת תורתנו הקדושה (תצא כג) לא יהיה קדש מבני ישראל ויתהפך מקודש לקָדֵשכא. וקראת לשבת ענג, היינו כדאיתא בזוה"ק (בשלח מז.) וקראת דיזמין ליה, שאף שנדמה לפי ראות העין שבשבת הם כל הצמצומים באכילה ומלאכה ומלאכת לבישה, אבל באמת אין לאדם שום הפסד מזה, רק עוד יוסיף ריוח ושכר הרבה, כי בעומק מרמז יום השבת ליום שכלו שבת ומנוחה לחיי עולמים, שאז לא יצטרך האדם לפעולותיו ומעשה ידיו כדאיתא בש"ס (שבת ל:)כב. לקדוש ה' מכובד, היינו עד היכן שיש כח באדם להרבות ולהוסיף ולפאר את יום הקדוש יוסיף ואף בכסות נקיה, כדאיתא בש"ס (שבת קיג.) ר' יוחנן קרי למאניה מכבדותי. ממצוא חפצך, חפציך אסורין חפצי שמים מותרין. ודבר דבר, היינו שלא יצר לו על המנעו מלגמור פעולותיו רק ידמה לו כאלו מלאכתו עשויה. אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך, נחלה בלי מצרים, כי פי ה' דבר:
סימן ג
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה (משלי ח׳:י״ד). עצה, היינו מה שאדם מכיר בתפיסת שכלו שזה טוב לו לילך בדרך טובים ולא בשטף התאות וכדומה, כי אם לא יברר וינקה את עצמו מלא תנאף, אזי אם ירצה לעשות דבר מה אף שידמה לו שזהו טוב בעיני השי"ת, מ"מ לא יוכל לסמוך לעשות הדבר הזה, מפני שהוא אינו מבורר עוד בהלאו לא תנאף. וכן אם לא יהיה מבורר ממדת הכעס, אזי גם כן לא יוכל לבטוח ולסמוך על דעתו, מפני שיוכל להיות שכל רצונו שחפץ בזה הוא מפני שאינו מבורר מלא תרצח. אמנם אם יעמוד בכף המשקל לפלס כל דרכיו ולכלכל במשפט ויסלק כל נגיעותיו מצדו, אזי מחשבה בעצה תכון עי"ז שיכניס עצמו בעול הד"ת, יבואו לו עצות מד"ת אי זה הדרך ישכון אור, ואז יוכל לעשות מעשהו אם יראה לו שכן הוא רצון השי"ת, מאחר שלבו ברור ונקי וסילק כל נגיעותיו מצדוכג, וזו העצה הוא בתפיסת שכל האדם שבזה ייטב לו. ותושיה מורה על ד"ת העומדים ברומו של עולם ואין תפיסת אדם משיגם, והאדם מתפלא עליהם והעולם משותת עליהם, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין כו:) תושיה דברים של תהו והעולם משותת עליהם. וכמו קדושת שבת שאין אומה"ע מכירים היקרות מיום הקדוש הזה, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין סה:) שאל טורנוסרופוס את רבי עקיבא מה היום מיומים וכו' דמארי צבי, משמע מזה שבמערכת הזמנים אין הכרת הפרש והבדל בין יום השבת לימי החול, ניחא שאר ימים טובים שניתן בהם טעם, כמו חג הסוכות, שאז אוסף האדם קציר מעשיו, לזה צריך האדם להחזיר זה הכח להש"י, להכיר שהש"י הוא שהשפיע לו כל זאתכד, וכן חג השבועות. ובכל הימים הטובים ניתן בהם טעם לבר מיום השבת שאין להם בו ידיעה מה נשתנה זה היום משאר הימים. ואף שרואים גם ביום הזה שיש בו השתנות מבימי החול, וכמו שהוכיח לו רבי עקיבא (שם) בעל אוב יוכיח, אכן שאין מורגש מאיזה טעם, וכמש"נ בענין שבת, אבל ע"י ד"ת יבין האדם אף זאת:
אני בינה היינו שבד"ת נמצא כל העמקות עד אין סוף ויוכל להבין על ידם במה יבחר השי"ת, ולזה לי גבורה שד"ת מציינין ומסיימים לאדם את הדרך הטוב שיצמצמו את עצמם לילך רק בזה הדרך, והד"ת עצמן ג"כ מצמצמין עצמם, שאף שנמצא בהם עומק גדול עד אין סוף, מ"מ יכולים לצמצם את עצמם לכנוס אף בלב קטן שבקטנים שישאר אחריהם, והם עיקר שורש החיים, שהד"ת משפיעים חיים בכל אשר נמצא בעולם, ומבלעדי ד"ת אין שום כח חיים אף כרגע. והכלל מד"ת הוא בחינת אחד, להכיר מפורש מלכות השי"ת ואחדותו, שזה הוא בחינת אתוון מד"ת, ומזה הוא התפשטות הד"ת, שאחד מברר את השני ואיש ילמד לרעהו ומשפיע מטוב הניתן לו לחבירו, שכ"ז הוא מפני שיש לו הכרה באחדות השי"ת שאל אחד בראנו אב אחד לכולנו, כי אם לא זאת, מהיכן נמצא באדם טובת עין לפזר מטוב שניתן לו לחבירו. ומי שנמצא בו טובת עין ביותר, ניכר מזה שנשרש בו בחינת אחד ביותר. וגם בדומם וצומח נמצא טובת עין מזה שנמצא בהם בחינת אחד, שמוציאין צמחן למיניהם עד שהצמיחות נכללים בצורת אדם, וממליך בזה הכח עליו את מלכות השי"ת ואומר שמע ישראל וגו' ה' אחד, זה הוא תיקון ושלימות המאכלכה. אכן מצדם בחינת אחד בגלות, שהארץ מוציאה צמחה לרעים ולטובים, ורצון השי"ת הוא להיטיב רק לעושי רצונו ולא לעוברי רצונו. ואף בסוג האדם מצינו שמצדו הוא תיבת אחד בגלות, ואף שיש בו דעת ובחירה, כי אותיות ד"ת שהם ברזא דאחד, מרמזין שיהיה לאדם הכרה מפורשת שרק השי"ת הוא מלך העולם, ובעוה"ז נמצא הסתרה והעלם, שנעלם לפעמים מעין אדם אחדות השי"ת, לזה אין די לאדם רק אותיות הד"ת שמרמז על בהירות, לכן צוה השי"ת לישראל עמו תורה ומצות לעשות בעולם העשיה. ולכן הם הנקודות מד"ת, שזה מורה על מעשה המצות, שבעוה"ז אי אפשר מבלעדי זאת, שכל עיקר הרכוש שאדם קונה לעצמו בעולם העשיה הוא רק ממעשה המצות, ואין די לו בבהירות לבד, ובזה יקנה האדם חיי עולם הבא (מדרש משלי ו) שהעוה"ז דומה לפרוזדור ועוה"ב דומה לטרקלין, העוה"ז דומה לערב שבת ועוה"ב דומה לשבת (רות רבה פרשה ג), מי שטרח בערב שבת יהיה לו מה יאכל לשבת (עבודה זרה ג.). אכן אין עוד גם באלו השנים די לאדם בעוה"ז שמלא הסתר והעלם, כי בהירות מד"ת, שהוא רזא דאחדות השי"ת, מרמז בעולם העשיה שיעשה מעשה המצוה להטיב לבריותיו, מאחר שאל אחד בראנו אב אחד לכולנו, אבל אם ייטיב אף לעוברי רצונו אין לך אכזריות יותר מזה, ובזה הכח שהשפיע לו אותיות הד"ת בנקודותיהן יוכל לעשות עוד ההיפך מרצון השי"ת. לזה צריכים בעולם אף הטעמים מד"ת, ומרמזים על סייעתא עלאה, שהשי"ת הוא בעזרו שיכוון למטרת רצון השי"ת למעלה מתפיסת שכלו, שלא יאונה לו כל און וייטיב רק לטובים ולא לרעים, והוא ברזא דנהורא דמלכא משיחא דכתיב ביה (ישעיה יא) והריחו ביראת ה', ודרשו ע"ז בש"ס (סנהדרין צג:) דמורח ודאין, היינו בינה בלב, שהלב יבין מעצמו בסייעת השם יתברך לכוון לרצון השם יתברך, קולע אל השערה ולא יחטיאכו:
והשי"ת ברא שלש נפשות בעולם שנמצא בכללם אותיות ונקודות וטעמים מד"ת. יעקב יוסף ויהודה. יעקב אבינו ע"ה מרמז על בהירות האותיות מד"ת שהם בחינת אחד, שלא היה אדם בעולם שיכיר מפורש אחדות השי"ת בעוה"ז כיעקב אבינו ע"ה, וכדכתיב ביה (ואתחנן ו) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, וכדאיתא בזוה"ק (ואתחנן רסג.) ישראל סבא. יוסף הצדיק מרמז על נקודות מד"ת, והם פעולות טובות ומעשה המצות. יהודה מרמז בעולם על הטעמים מד"ת, והוא סייעתא עלאה, שהשי"ת מסייע לאדם למעלה מתפיסת שכלו ובחירתו לכוון אל האמת. וזה הוא הענין בזו הפרשה, וישב יעקב, ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף כדאיתא במדרש (וישב פד), והוא שרצה לישב ולהכיר אחדות השי"ת בבהירות, והראה לו השי"ת בזה שקפץ עליו רוגזו של יוסף שאין די לו בהירות לבד, מאחר שנמצא בעולם נקודות וטעמים משמע מזה שלא יהיה לאדם די בירור בעוה"ז, רק עם מעשה המצות וסייעתא עלאה למעלה מתפיסת שכל האדם. והראה לו השי"ת זאת בנסיונא דיוסף הצדיק, שהוא בחינת נקודות מד"ת, שבאם רק בזה לא היה עומד אזי היה חסר לגמרי ממנין השבטים, כי מדת יוסף הצדיק הוא לעמוד תמיד לנוכח השי"ת ברור ונקי בלי שום קושיא. אבל יהודה שהוא בחינת טעמים מד"ת, ויש לו סייעתא עלאה מהשי"ת תמיד, לזה אף אם יעשה פעולה שעל הגוון היא מלאה קושיות, יסכים השי"ת אף ע"ז ויגמור בעדו שטוב עשהכז. ואם ירצה אדם לידע בלב מי נמצא הכרת השי"ת ביותר, נקוט האי סימנא, שהאדם שיש לו הכרה בכל עניני עוה"ז שהשי"ת מנהג כל ומבלעדי השי"ת לא נעשה דבר, ואינו מתייאש אף אחר כמה הרפתקאות שיעברו עליו, לא יעלה חשק בלבו לומר איזיל ואתהני בהאי עלמא, מאחר שאינני רואה לנפשי חיי עולם הבא, זה הוא האדם שנמצא בו הכרת השי"ת ואחדותו ביותר. וכמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה, שהיה לו מאמר מפורש מהשי"ת שאם יחסר לו אחד מבניו בחייו יראה פני גיהנם, כדאיתא במדרש (הובא ברש"י בפרשתנו פרק ל"ז פסוק לה, ודומה לו בתנחומא ויגש ט). ואח"ז נעלם מאתו יוסף הצדיק, ונראה לו שיוסף איננו בעולם והתייאש עצמו ממנו, עכ"ז לא אמר איזיל ואתהני בהאי עלמא, ולא נסוג אחור מעבוד את השי"ת כמקודם בלי שום שינוי. וגמר אומר, אף כי הנני רואה שלא בחר בי השי"ת להנחילני חיי עוה"ב, אבל מצדי אני בוחר בהשי"ת אחזתיו ולא ארפנו מלאהבה אותו ולדבקה בו והטוב בעיניו יעשה, כי אם אומר לנפשי לעזוב את השי"ת ולהנות בחיי שעה, הלא מבלעדי סייעתא מהשי"ת אין לאדם אף חיי שעה, אם אסק שמים שם שם אתה ואציעה שאול הנך (תהילים קל״ט:ח׳), ובכל אשר נמצא בעולם נובע חיים מהשי"ת, א"כ אם אנתק מהשי"ת אין לי אף חיי שעה. וזהו דכתיב (תהילים קמ״ח:א׳-ב׳) הללו את ה' מן השמים וגו' הללוהו כל מלאכיו וגו' שמש וירח וגו' יהללו את שם ה' כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור. היינו כל צבאי מעלה שעומדים לעד לעולם, הם ודאי צריכין להודות ולהלל להשי"ת, מאחר שיש להם הכרה בתמידות בגדלות השי"ת. הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות וגו' זקנים עם נערים יהללו את שם ה' כי נשגב שמו לבדו. היינו, אף צבא הארץ שאין עומדים לעד לעולם, אף הם צריכין להודות, מפני שאף החיי שעה הוא רק מהשפעת חיים שהשי"ת משפיע בהם, ומבלעדי השי"ת לא ירים איש את ידו ואת רגלו, ואף נשיבת פיהם הוא ממה שהשי"ת נותן בהם כח לעשות חיל. וזהו חלק יעקב אבינו ע"ה שלא להתייאש מעבודת השי"ת, אף אחר דברים הרבה והרפתקאות שעוברים עליו, אף אחר מאמר מפורש מהשי"ת שלא יהיה לו נחלת חיי עולם הבא, עכ"ז לא אמר איזיל ואתהני בהאי עלמא, מפני שראה שאין בזה שום טובה וחיים, כי אף החיי שעה הוא מהשי"ת, א"כ צריך האדם להודות לה' בעד החיי שעה שנותן, שמבלעדי השי"ת לא יהיה לו אף זה. וכל זה הוא מפני שהיה לו הכרה מפורשת באחדות השי"ת, שרק הוא המושל בכל העולם כולו בלי שום גבול וקצב, ואין עוד אפס זולתו ית'. לכן הנחיל לו השי"ת נחלה בלי מצרים וגבולים, כדאיתא בש"ס (שבת קיח.) שאין לך מקום היכן ליתן ולמסור זאת אם לא לאדם שיש לו הכרה בהשי"ת שהוא בלי שום גבול ומצר:
וזה הוא הענין דאיתא בש"ס (חגיגה טו) שכאשר שמע אלישע בן אבויה מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר, אז אמר איזיל ואתהני בהאי עלמא והיו קוראין אותו אחר. היינו שאין זה משורש יעקב אבינו ע"ה, שהיה לו הכרה באחדות השי"ת עד שראה שאף החיי שעה הם רק מהשי"ת שהוא אחד ואין אחר מבלעדו, ואף שהיה נראה לו שנכון בידו יום חשך (איוב ט״ו:כ״ג), עכ"ז לא הניח עבודת השי"ת לומר לנפשו איזיל ואתהני בהאי עלמא, שמע מינה שאלישע בן אבויה אחר הוא, מאחר שלא כן עשה, ואף שנדמה לו שלא יהיה לו חיי עולם, עכ"ז היה לו לעבוד את השי"ת בהחיי שעה שהשפיע לו ולהודות עליהם:
והענין שהיה לו ליעקב מאמר השי"ת שאם ימות אחד מבניו בחייו יראה פני גיהנם. דהנה יע"א היה הכלל ובחיר האבות הקדושים, ולא היתה במטתו שום פסולת נגד רצון השי"תכח, והבנים הנולדים מאביהם מרוחקין מעט מהתקרבות האב, לזה צריכין לחיות על פני האדמה אחר מיתת אביהן לברר כל אחד את מדותיו בפני עצמו, שיבררו וישלימו מדותיהן אף בשעה שאינם תחת השורש המאחדם, ולהראות שאין בהם פסול. לזה שבטי ישרון בני יעקב שנתפרדו לענפים שונים, כל אחד היה אחיד במדה אחרת ממדת יעקב אבינו ע"ה, והם מכוונים נגד שנים עשר גבולי אלכסוןכט, לזה היו צריכין לחיות כולם אף אחר הסתלקות יעקב אביהם, ולברר כל אחד בפני עצמו מדותיו לטוב, אף אם לא יהיה להם שורש המאחד אותם, ובזה יתברר שאין פסול במטתו. אבל לא היה מפורש לעיניהם בחינת אחד כמו ליע"א שהיה מבורר בזה, שהוא היה בחינת אור הדעת בתמידות, ובשעה שאדם הולך באור הדעת אזי לא יאונה לו כל און וידע על מי לרחם ועל מי להתאכזרל. אכן שלא מדעת יוכל לפעמים לצאת מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, כי נמצא באדם אף שלא מדעת, ולזה נקרא לב האדם בשם לב על שהוא מלובלב ומתהפך בתחבולותיו ואינו עומד תמיד בדעה אחת, רק לפעמים הוא בגדלות המוחין ולפעמים הוא בקטנות המוחין. וע"ז אמרו בש"ס (ברכות יג:) שבאחד צריכין להמליך את השי"ת למעלה ולמטה ובארבע רוחות. למעלה, היינו למעלה בשעה שאור הדעת מאירה באדם ועוסק רק בענינים גדולים ואין כבודו אז לעסוק בענינים קטנים, יכיר שנמצא השי"ת בעולם וימליכהו עליו. למטה, היינו בשעה שעוסק בענינים קטנים יכיר שגם בהם נמצא כבודו ית' וימליכהו על כל עניניו. מזרח, מורה בשעה שאדם מבורר ורואה מלכות השי"ת בעולםלא. מערב, מורה בשעה שהשכחה מצויה באדם ואינו מבורר כ"כ שיראה מפורש מלכות השי"ת בעולם, על כל אלה ימליך האדם את השי"ת, וידע שמאת הש"י באה לו כל השפעתו, והוא המושל בעולם ומנהגה וכחפצו כן יקום. ורק ליעקב אבינו היה מבורר רזא דאחד מפורש בלי שום לבושין, ועד היכן שניתן כח ודעת בעולם להכיר מלכות השי"ת ואחדותו, כן היה לו ההכרה, וכל מעשיו היו מבוררים בשעת עשייתן, אבל לבניו אף שגם להם היה הכרה ברזא דאחד, אבל רחוקים היו מעט מבחינת יעקב אבינולב:
סימן ד
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף וגו' וישראל אהב את יוסף מכל בניו וגו' ועשה לו כתונת פסים. שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (תהילים קכ״ו:א׳). הענין בזה הוא, שהשי"ת הציב גבולים בעוה"ז, וכולם מכוונים לעומת הטובות שעתיד השי"ת להנחיל לעמו ישראל לעתיד לבא, וכל הטובות שבעוה"ז הם רק ציון ודמות ותבנית נגד הטובות העתידים לבאלג. אכן אם יתן אדם לחבירו דמות ותבנית מטובה שיתנה לו אחר זמן, אין לו בהתבנית עוד שום הרגשה מטובה וחיים, אבל הדמות והתבנית שהשי"ת נותן לאדם מהטוב הנכון וגנוז שעתיד להנחיל לו, אזי נמצא טובה וחיים נצחיים אף בהתבנית, אכן שאין דמיון וערך בה נגד החיים והטובה הצפון לעתיד לבא. וזהו כונת הכתוב בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, שבבוא הטובה אחר שישוב ה' לציון אז יכירו שכל הטובות שהיו להם בעוה"ז הם נגד הטובה שלעתיד כחלום נגד הפתרון, אבל גם בטובות עוה"ז נמצא חיים נצחיים, וכמו שאנו רואים בפרשתנו שהשי"ת מראה לישראל שממעשה אבותינו הקדושים נלמד דברי תורה הקבועים וקיימים לעד:
כדאיתא בש"ס (שבת י:) ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר שירדו אבותינו למצרים. והוא, שקודם שנשלמו הבירורין איזה הוא גדול בעיני השי"ת, אזי צריך כל אדם לרדוף אחר כל המצות ומדות טובות כקטן כגדול, מאחר שלא נתברר עוד איזה יכשר בעיני השי"תלד, וכן לא ילמד אדם לרדוף אחר זה עצמו שחבירו רודף אחריו:
וזהו דאיתא קודם זה המאמר (שם) אסור ליתן שלום בבית המרחץ וכו' אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, שרי למימר הימנותא וכו'. הענין בזה, שמרחץ מרמז על בירורי האדם שמברר את עצמו לרחוץ מגלולי עוה"ז, אזי אסור לו להשען ולבטוח על איזה מדה לומר שעל ידה הוא דבוק בהשי"ת, כי אין שום מדה שתהיה מבורר בשלימות, אכן הימנותא מותר לומר, היינו לבטוח בהשי"ת הנאמן שלא יזניחנו ולא יעזבנו לעד. ושמו של זה האמורא מוכיח עליו שלו נאה לדרוש אלו המימרות, ששמו הוא רבא בר מחסיא, היינו שנכון לבו בטוח בהשי"ת שה' מחסהו, ואמר בשם רב חמא היינו בעת שהאדם הוא בילדותו ובחמימותו, והוא בר גוריא, גם זה מורה על ימי הילדות של אדם, שאז אסור לו לבטוח ולהשען שנמצא בו שלימות:
ונסמך לזה (שם) ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמר (תשא לא) לדעת כי אני ה' מקדשכם. היינו שהשי"ת הציב בעוה"ז ציון ודוגמא מעין הטובות שצפון וגנוז לעמו ישראל להנחילם לעדי עד, וע"י הציון יהיה להם הכרה מה הם הטובות שעתיד השי"ת להנחיל לישראל לעתיד:
ונסמך לזה (שם) מכאן אמרו הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו, מאי עביד ליה, אמר אביי שאיף ליה משחא ומלי ליה כוחלא, והאידנא דחיישינן לכשפים מאי, אמר רב פפא שאיף ליה מאותו המין. הענין בזה, דהנה מהראוי היה שמשפע השי"ת שמשפיע לאדם וחולק לו מחכמתו וממדותיו תשא חן בעין כל אדם שתתיפה בעיניו לבחור בה ולקחתה, וזהו שאיף ליה משחא ומלי ליה כוחלא, אכן האידנא דחיישינן לכשפים המכחישים פמליא של מעלה (חולין ז:), ואם מתנת השי"ת תשא חן אף לפי הראות, א"כ יבחר בה אף מי שאין לו שייכות אליהלה, לזה הוא העצה רק לשאוף לו מאותו המין, היינו שהלבוש מהטובה תתראה בעוה"ז ההיפך מעומק הטובה שגנוז בה לפנים מהלבוש, וכגוונא דשבת, שבעוה"ז נראה לעין שהוא צמצום היותר גדול, שמוכרח האדם לצמצם את עצמו בכל הפעולות בהליכה ומלאכת אכילה ומלבושים כל הל"ט מלאכות, ובעומק מרמז זה הצמצום על עתיד ליום שכולו שבת ומנוחה שאז לא יצטרך האדם למעשה ידיו, כדאיתא בש"ס (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת. וכן כל הטובות שבעוה"ז שהם ציון ודמות הערוך לפני האדם להבין מהם הטובה שיתן השי"ת לעתיד, אכן שהטובות מעוה"ז נגד הטובות העתיד הם כחלום נגד הפתרון, וכענין דאיתא בש"ס (ברכות נו:) שחלם לבר קפרא שנחתכו שתי ידיו ופתר לו רבי שלא יצטרך למעשה ידיו. וחלם לו עוד שנקטעו רגליו ופתר לו על סוס אתה רוכב. ואף שבתפיסת שכל עוה"ז הוא, שאם יחסר לאדם שתי ידיו או שתי רגליו יחסר לו לחמו וימות ברעב, אבל בעומק מרמז זאת על טובה גנוזה שבפנים להלבוש מתפיסת עוה"זלו, אכן מפני שחיישינן לכשפים נראה הלבוש בהיפך מהטובה הגנוזה בהלבוש. אמנם מאחר שהטובה נראית על הלבוש היפך מטובה, א"כ אף מי שיהיה לו שייכות להטובה לא יבחר בה, לזה מסקינן (שבת י:) היינו דאמר רב מילתא אלבישייהו יקירא, היינו שהאדם שיש לו באמת שייכות להטובה, אזי אף אם תתכסה בלבוש הנראה היפך מטובה ג"כ יבחר בה:
ונסמך לזה (שם) ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא משמיה דרב, לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים. היינו שלא יבטח האדם בילדותו על תקיפות ועוז להשען על שנברא יציר כפיו של השי"ת, כי בזה הכח אין לאדם יתרון להתהלל ולהתפאר בזה, רק היתרון והחלק של האדם הוא אם יברר את עצמו בעבודה אשר יעבוד ויוסיף מדיליה ביגיע כפיולז:
ונסמך לזה (שם) לעולם יחזור אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטין, שנאמר (וירא יט) הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער, מאי קרובה אילימא קריבה דמקרבא וזוטא והא קא חזי לה אלא מתוך שישיבתה קרובה עונותיה מוצערין. א"ר אבין מאי קראה, דכתיב אמלטה נא שמה, נ"א בגימטריא נ"א הוי ושל סדום נ"ב ושלותה כ"ו. הענין בזה, שבעוד הדבר קרוב להבריאה ימצא בה עוד הויה והתקיימות אף שלא ע"י בירורים מצדו, מפני שעוד חופף עליה כח קדושה שהשי"ת נתן בה בהבראה. וראיה לזה מצוער שכל ימיה נ"א ושלותה כ"ו, היינו השם יקו"ק הוא בגימטריא כ"ו, וזה השם הוא המהווה ומקיים את הבריאה. וימיה של סדום נ"ב ושלותה כ"ו, היינו כי דבר הנקטף משרשו ימצא בו עוד ליחה ורטיבות כפי הימים שהיה יונק ממקורו, ולזה כאשר אפסו חמשים ושתים שנים של סדום, שהוא בגימטריא שני פעמים כ"ו, כ"ו הראשונות הם ממה שהשי"ת השפיע בהם כח הויה מצדו, והם ימי שלותה, וכ"ו השניים היה בהם עוד ניצוץ מכ"ו שנים הראשונות, שהיה לה יניקה מכח הויה של כ"ו הראשונות, ואחר שאפסו כ"ו שנים האחרונות אזי נפסק כח היניקה משם הוי"ה הקדוש. וישיבתה של צוער היה רק נ"א, לכן היה לה עוד כח יניקה מהשם הוי"ה הקדוש שינקה בכ"ו שנים הראשונות:
ונסמך לזה (שם) אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חריבה. זה מורה על כח התקיפות שנמצא באדם מילדות וימי הבחרות קודם השלמתו, שזה נראה כגאות לעין כנסת ישראל, זה נחרב לבסוף. וזה היה טענת השבטי ישרון על יוסף הצדיק, כי הם היו כלל הכנסת ישראל ולא היתה דעתן נוחה מממשלת יוסף הצדיק שימשול עליהם. מממשלת יהודה היו כולם בנייחא, ומרוממות יוסף הצדיק לא היו נוחיםלח:
ונסמך לזה (שם) ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, תחת ישמעאל ולא תחת אדום, תחת אדום ולא תחת חבר, תחת חבר ולא תחת ת"ח, תחת ת"ח ולא תחת יתום:
תחת ישמעאל ולא תחת אדום. היינו, כל הבירורים שאדם סובל מכל אשר יעבור עליו ולא בירר את עצמו בהם כפי הצורך, והקרוב יותר אל השי"ת יאונה לו בירורים היותר גדולים (סוכה נב.) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. אברהם ויצחק בררו את עצמם נגד ישמעאל, ויעקב ברר את עצמו נגד עשו, וזה הבירור גדול עד מאד, מפני שגם הוא נולד מיצחק ורבקה, ויש לו טענה הלא אב אחד לכולנו, ואומר על עצמו שוכני בחגוי סלע אומר בלבו מי יורידני ארץ כדכתיב (עובדיה א)לט:
תחת אדום ולא תחת חבר. זה מורה על הבירורים שהיו ליעקב נגד לבן שאמר לו אך עצמי ובשרי אתה (ויצא כט), ואלו הבירורים קשים מאד כדכתיב (תבא כו) ארמי אובד אבי, וכמש"נ שם באריכותמ:
תחת חבר ולא תחת ת"ח. זה מורה על הבירורים שהיה ליוסף נגד יהודה שהם קשים עוד יותר, כי הבירור שיע"א ברר את עצמו נגד לבן נדחה לבן לגמרי, אבל יוסף ויהודה היו שניהם צדיקים ויש לכל אחד מקום מיוחד בחיים נצחיים, זה הבירור קשה מאדמא:
תחת ת"ח ולא תחת יתום. המאמר הזה מורה על הבירורים שהיה ליהודה נגד יוסף, שמפני מדתו מדת יסוד הוא נקרא יתום, כדאיתא בלקוטי תורה להאר"י ז"ל (פרשה זו) ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה ר"ת יתום, מפני שהוא יתום מאור אימא עלאה שהיא נקראת בינה, יען שממדה זו נסתעף מה שהאדם צריך לברר עצמו בכל פעולה ולהבין איך יעשה כל דבר שיהיה רק לשם שמים. והביאור בזה הוא, כדאיתא ברע"מ (פ' תצא רפ) אימא עלאה עד הוד אתפשטת, היינו שבכל דבר שהאדם עושה הוא צריך לבירורין, והבירור מצד כח האדם מגיע עד הוד שהיא הספירה החמישית, היינו חמש מדרגות עד שמגיע לגמר הפעולה שהוא מדת יסוד מדת יוסף הצדיק, ושם נגמר כח הבירור מצד האדםמב. ודרך משל בנתינת הצדקה הוא חמשה אופני הבירור בטרם תוגמר פעולת הצדקה, והראשון הוא שיהיה הכסף נקי שלא יהיה מוצאו מסבת דבר עבירה, וגם זכות המחשבה זכות הרצון, ונתינתה ליד גבאי הגון ונאמן כר' חנניא בן תרדיון, כדאיתא בגמרא (ב"ב י:), והגבאי צריך לדקדק שיתננה ליד עני הגון, וכל זאת הוא ביד האדם שיוכל לברר עצמו בזה, אבל אחר הנתינה שתבא הצדקה ליד העני אז כלתה כח הבירור מצד האדם שנותנה, כי מי יודע מה שיהיה אחרי זאת ומה יעשה העני עם הכסף, אולי יעשה בזה ההיפך מרצונו יתברך ואז יהיה האדם הנותנה מסייע לדבר עבירה בנתינתומג, ומזה נצמח יראה מופלגת. ולכן נקרא יתום, כי בגמר הפעולה אפס כח הבירור שנסתעף מאור אימא שהיא בינה. ולכן אמר תחת ת"ח, היינו תחת יהודה, היינו מפני שממדתו יזרח אור הבטחון והתקיפות לבטוח בהשי"ת בכל אשר יעבור על האדם, וגם אם יארע ח"ו מעשה אשר איננה טובה לא יתיאש האדם עצמו מלעשות תשובה ויבטח בה' כי יגמור בעדו לטובה, אבל לא תחת יתום, היינו יוסף, מפני שמדתו הוא להתנהג בכל דבר בדעת ובחשבון גדול וצמצומים ובירורים, ולראות בכל דבר בשעת מעשה איך הוא רצון השי"ת (וכמו שמבואר הלאה בענינים המובאים). ולכן נסתעף מזה יראה ומחושים גדולים עד שיוכל להתייאש ח"ו, וכדאיתא בתיקוני זהר בהקדמה (דף יד.) צדיק איהו נהר וכו' ובגלותא אסתלק מניה ואתמר ביה והנהר יחרב ויבש וכו':
ונסמך לזה (שם) ואמר רבא בר מחסיא אמר ר"ח בר גוריא אמר רב כל חולי ולא חולי מעים. כל כאב ולא כאב לב. כל מיחוש ולא מיחוש ראש. כל רעה ולא אשה רעה:
כל חולי ולא חולי מעים. זה מורה על יהודה שהיה לו חולי מעים אחר מיתת שני בניו, פן ואולי אינו ראוי להקים שם בישראל:
כל כאב ולא כאב לב. זה מורה על יוסף, שהיה לו תוחלת ממושכה, שצפה וקוה לישועה עד שבאה לו ישועת השי"תמד. כדאיתא בזוה"ק (מצורע נה.) כל מלה ומלה דצלותא דאפיק ב"נ מפומיא סלקא לעילא וכו' ות"ח כתיב ביה ביוסף ענו בכבל רגלו עד אימתי ענו בכבל רגלו עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו. עד עת בא דברו דמאן אלא עד עת בא דברו דיוסף ואתבחין האי מלה וכו' כדין שלח מלך ויתירהו:
כל מיחוש ולא מיחוש ראש. זה מורה אחר שנעלם יוסף הצדיק מיעקב אבינו ע"ה, אזי היו לו מיחושים אולי הוא ח"ו נעתק מהשרש, מפני שכן היה לו מאמר מפורש מהשי"ת כדאיתא במדרש (הובא במאמר הקודם):
כל רעה ולא אשה רעה. זה מורה על הענין שהיה ליוסף הצדיק עם אשת פוטיפר, כי אשה היא עזר וסייעתא שהשי"ת נותן לאדם, ובזה הענין יוכל אדם לאחוז אף במקום שאין לו שייכות, אכן שבמקום שאין לאדם שום שייכות אזי נקל לו לעזוב ממנה, אכן כאן היה ליוסף הצדיק איזה שייכות עמה שנשא בתה, ולזה נחשב זאת לנסיון גדול מה שהיה בו כח להתגבר על יצרו ולא היה חפץ בהמה:
ונסמך לזה בש"ס (שם) ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, אם יהיו כל הימים דיו והאגמים קולמוסין ושמים יריעות וכל בני אדם לבלרין אין מספיקין לכתוב חללה של רשות, מאי קראה, אמר רב משרשיא (משלי כ״ה:ג׳) שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר. הענין בזה, שאף אחר הענינים המבוארים מבירורים וסבלנות, אל ידמה האדם בנפשו שיוכל להכליל כל המאורעות בכללים ידועים שיתנהג על ידם ובזה יהיה לו השלמתו, ע"ז אומר שאין מספיקין בכחן לכתוב חללה של רשות, היינו מה שנמצא באדם מקום חלול שיוכל לקבל על זה המקום מלכות שמים למשרי עליה גאותא דקוב"ה. וע"ז מביא ראיה דכתיב (משלי כ״ה:ג׳) ולב מלכים אין חקר, רק בכל פרט ענין שיאונה לו יתפלל מחדש להשי"ת שיתן בו כח שיוכל לברר את עצמו וה' יגמור בעדו:
ונסמך לזה (שם) ואמר רבא בר מחסיא אמר ר"ח בר גוריא אמר רב יפה תענית לחלום כאש לנעורת. היינו שעצה טובה לאדם לצמצם את עצמו בכל עניניו שעי"ז לא יאונה לו שום רע:
אמר רב חסדא ובו ביום (שם). היינו באותו ענין שיש לו חסרון יצמצם את עצמו ובזה ירפא את החסרון שיש לו בשרש. (שם) ואמר רב יוסף אפילו בשבת. היינו שאף בקדושה יצמצם את עצמו בכדי שיוכל לתקן שרש החסרון שנמצא בו, וכענין דאיתא בש"ס (סנהדרין כה:) שמלוי ברבית חזרתן הוא שיקבלו על עצמן שאף במקום שמצוה להלוות לא ילוו, וכדאיתא בכתבי האר"י הק' שמי שהורגל לדבר שקר תשובתו הוא שיתרחק מלדבר שקר אף לעשות שלום בין איש לאשתו, שלאדם אחר התירה תורתנו הקדושה לומר שקר מפני דרכי שלום ולו אסור זאת, אך ירחק את עצמו עד הקצה שלא ישנה דברומו:
סימן ה
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (תהילים קכ״ו:א׳). הענין בזה, שהחיים מעוה"ז הם כמו חלום שיחלום לאדם בשעת שינה, שאין לו אז ברשותו שום דעת ובחירה לבחור ברצונו באיזה דבר, וכל מחשבותיו שרעיוניו יחשבו אז הם רק מהש"י, ואין לו מצדו שום חלק בהם, שאז אילנא דמותא שליט, כדאיתא בזוה"ק (במדבר קיט.) אילנא דא כניש כל נשמתין לגביה, והוא שאינו רוצה להמסר בתפיסת אדם אז. ובאמת נשאר גם אז קוסטא דחיותא אף בשעת שינה מרזא דאילנא דחיי, כדאיתא בזוה"ק (לך פג.) שאם יעור האדם משנתו יכיר את עצמו שאינו בריה חדשה רק לא נפסקה מאתו כח החיים שלו אף רגע אחד, כי כן הוא דרך סטרא דקדושה שבמקום אשר תשכון פעם אחת לא תפסק משם לגמרי, ואף שנראה שנפסקה מ"מ נשאר קוסטא דחיותא בתמידות בלי הפסק. וזהו דכתיב (הושע ה׳:ט״ו) אלך אשובה אל מקומי וגו' אלכה ואשובה לא נאמר רק אלך אשובה, לרמז בזה שכל ההליכה היא רק אגב אבל ישוב מיד למקומו הראשון, מאחר שכבר שכן שם ישכון עוד הפעם שםמז. משמע מזה, שאף בשינה יש לאדם חיבור באילנא דחיי, ממילא יש לו חלק בהרעיונות שחולם לו בשינה מאחר שנשאר בו מעט חיים, ולזה נקרא בשם חלום מלשון הש"ס (חולין קכג:) עור חלים, שהוא חבור ודביקותמח:
ולהבין ענין החלום הוא כענין דאיתא בש"ס (סוטה כא.) את זו דרש ר' מנחם בר יוסי, כי נר מצוה ותורה אור, תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור, את המצוה בנר לומר לך, מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה, ואת התורה באור לומר לך, מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם, ואומר בהתהלכך תנחה אותך וגו' בהתהלכך תנחה אותך בעוה"ז בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא. משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפלה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הלסטים ואינו יודע באיזה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור ניצול מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הלסטים וכו' כיון שעלה עמוד השחר ניצול וכו'. א"ר יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה מגינה ומצלא וכו' תורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגינה ומצלא וכו'. והוא, כמו אם יהיה לאדם הון רב מונח באוצרו אזי יש לו מבטח עוז בעשרו, אמנם אם ירצה לנצח את חבירו ולהכניעו לא יהיה לו שום סיוע מזה שמונח לו באוצר, אך אם יקנה מזה ההון מאכל ומשתה ויכניס בגופו, אזי יעצר כח להכניע את חבירו ולנצחו. כן הם המצות שמגינות רק בעדנא דעסיק בהם, ואור שלהם נמשל לאור הנר שהוא רק בהתדבקה בפתילה אזי תאיר אורה, אבל אם לא יהיה לה במה לאחוז אזי לא תאיר נרה, כן האור מהמצוה הוא רק בשעה שאדם מחזיק ועוסק בהם, אבל בשעה שאינו עוסק בהם אזי אינם מגינים ולא נראה אורם רק כמו דבר יקר שמונח באוצר. אבל ד"ת מגינים ומצילים אף בעידנא דלא עסיק בהם, שיש לו לאדם כח מהד"ת בתמידות בלי הפסק, וכדכתיב בהו (מיכה ה׳:ו׳) כטל מאת ה' אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם, ותורה נמשלה לטל. אמנם באמת הוא שהאור שנמצא במעשה המצות גדול מאד יותר מהאור שנמצא בד"ת, לזה אין די לאדם בכוונת המצוה רק בעשייתם, ומפני שאין כח באדם לקבל ולהשיג את האור הגדול ממעשה המצות כמות שהוא בבהירות, כי בכל פרט מצוה נמצא אור רב, עד שאם יעסוק אדם באלו הד"ת בלבד אף כל הימים שיחיה לא יגיע לעומק הד"ת שכלול במעשה המצוה, לזה צמצם השי"ת את האור הגדול ורב מהכיל בלבושים המכסים בהירות האור, ויוכל האדם להגיע אל אלו הד"ת בשעה אחת בעשותו פעולת המצוה, מה שאי אפשר לו להשיג בלי פעולהמט. וכענין שמצינו במדרש רבה (בא פרשה טו) שבית המחזיק עשרה חיים יוכל להחזיק אלף מתים. וכמו שאנו רואים שבריאה ראשונה שנבראת בבהירות האור, כדכתיב (בראשית א׳:ג׳) ויאמר אלהים יהי אור, ואח"ז נברא צורת אדם הראשון, ואחר כל זה מצינו שהיה עריק מקמיה מאריה שנאמר ויתחבא האדם וגו', יען שלא קיים את המצוה ערק מקמיה מאריה. והאמנם שכל הבריאה נבראת בד"ת ובשרשו היה בו הד"ת, אבל יען שלא קיים המצוה נעלם שרשו ממנו. ובמצוה כשהאדם עושה הוא עומד נגד הש"י ואומר מפורש אשר קדשנו במצותיו וצונו, מזה מוכח שגדול האור הגנוז במעשה המצות מהאור הנמצא בד"ת. וכן הוא ענין חלום, שמתגלה לאדם בחלום ברגע אחד מה שלא יוכל להגיע לזה בהקיץ במשך כמה וכמה שנים. ולזה מצינו ביעקב אבינו ע"ה שכל עניניו היו ע"י חלום. (ויצא כח) ויחלום והנה סולם. (ויצא לא) וארא בחלום:
וזהו הענין בפרשתנו דאנן קיימין בה, מה כתיב בה, וישב יעקב בארץ מגורי אביו, שאחיד בדרגא דיצחק אביו שאחיד בסטרא דחשך, כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) ולחשך קרא לילה דא יצחק. ומפני שיע"א היה חפץ לקנות ולהשיג הרבה ד"ת ביחד, לכן היו עניניו ע"י חלום. ולזה אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו, דומה לו, שכל ענינא דיוסף היו ע"י חלומות, והוא הקוסטא דחיותא שנשאר תמיד בחיים בלי הפסק, והוא המחבר את כל החלומות. ונראה ליעקב אבינו שיוסף הוא הגדול שבשבטים, וליוסף עצמו נראה כן, מפני שיראת ה' היא אוצרו אי איכא יראת ה' אין אי לא לא. וכדאיתא בש"ס (שבת לא:) מי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ולא מסרו לו מפתחות החיצוניות בהי עייל. אמנם אחכ"ז הוא העיקר ד"ת, שאף מי שנמצא בו יראת ה' מ"מ צריך הוא לד"ת לעורר בהם הקוסטא דחיותא ולהמשיך שפע אור מד"ת למצות, וזהו שאמרו (שם) מכריז רבי ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד, היינו מי שאין לו ד"ת אין לו בגוף הטובה, כי ע"י הד"ת מתעורר האדם לכל הטובות, כמו שדרשו בש"ס (סוטה כא) בהתהלכך תנחה אותך בעוה"ז בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא. ולעתיד לבא ימלא השי"ת אוצרותיהם של ישראל ויגלה לעיניהם האור הגנוז במעשה המצות, כדכתיב (משלי ח׳:כ״א) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלאנ, ובשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, שאז כשיתגלה האור הגנוז במצות, יראו שכל הידיעות והכוונות והאורות שהיה לישראל בעוה"ז הם כדוגמת החלום נגד הפתרון, שאין שום ערך ודמיון להאור שבעוה"ז נגד האור שיתגלה לעתידנא:
סימן ו
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף. ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר (ישעיהו ס׳:כ״א). צדיק, היינו שמכריח את עצמו בכח להטות עצמו לדרך הטוב ואינו מטריד את עצמו בתאות עוה"ז, וכענין דאיתא בש"ס (סנהדרין לג:) הרי שיצא מב"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מנין שאין מחזירין אותו שנאמר וצדיק אל תהרוג, משמע מזה שצדיק הוא שבשורש אינו נקי, אך ע"י עבודתו שמכריח עצמו להנשא מכל חמדת עוה"ז, כמו הדיין שאינו נוגע לנטות לאיזה צדנב. וכענין דאיתא בזוה"ק (ויצא קנג:) יוסף צדיק עלאה בנימין צדיק תתאה. והוא כי בחלקו של בנימין נבנה בית הבחירה שמשם הם כל העבודות, וע"ז מרמז צדיק תתאה, שלפי צמצומיו ועבודתו שמגביה את עצמו להתקרב להשי"ת ומבטל רצונו מפני רצון השי"ת, לעומתו יבטל השי"ת רצון אחרים מפני רצונו וישפיע לו כל הטובות, וזהו ברזא דצדיק עלאה, יוסף הצדיק, שהוא המשביר ומכלכל לכלנג. וזהו הענין שנמצא נהורא עלאה אף בעוה"ז שמלא הסתר והעלם, עד שאף הטובות היותר יקרים בעוה"ז כגון יין המשמח לבב איש, גם זה מלא הסתר, שמשכר דעת האדם שלא יבין איזה דרך הטוב בעיני השי"ת, ובזה לא בחר השי"ת שהאדם יטריד דעתו, רק אשרי לו לאדם שמכלכל במשפט דבריו ומשגיח על עצמו לראות נגעי לבבו ולישרם. וכמו שמצינו בדוד המלך ע"ה, שאמרו עליו בש"ס (ברכות נה) שמעולם לא ראה חלום טוב, היינו שבהשקפה ראשונה שהביט על עצמו לבדוק חדרי לבבו לא הוטב בעיני עצמו, ונראה לו שלא יצא ידי חובתונד. וכן הזהיר שלמה בנו בספרו (משלי כ׳:י״ג-י״ד) אל תאהב שנה פן תורש פקח עיניך שבע לחם, רע רע יאמר הקונה ואוזל לו אז יתהלל. היינו שלא ישתקע אדם בשינה מלהביט על עצמו אם ישר הולך, וקודם השלמת האדם נראה בעיני עצמו שהוא מלא חסרון, וזה הוא בכדי שלא יגרע מעבודתו עבודת השי"ת מדי יום ביומו עד שיבא אל השלימות. אבל אחר שיבא אל השלימות, אזי מאיר לו השי"ת שאף מחשבתו הראשונה היתה טובה, וכל מי שמכריח את עצמו לעבודת השי"ת ובוקע ההסתרה מעוה"ז, לעומת זה מאיר לו השי"ת נהורא עלאה ואף רעותא טבא לא תתאביד מלמנותה לו, ואף שמתחלה היה נראה כמו שהלכה לאיבוד. וכענין שמצינו בזמן שבית המקדש קיים, שעל הגוון היה נראה שהקרבנות שהקריבו שם הלכו לאיבוד שנשרפו עד כלה, וישראל לא השגיח על הגוון לבד ובטלו רצונם מפני רצון השי"ת. ולעומת זה הציב השי"ת שכביכול שהאור העליון היה מוכרח לירד לעוה"ז, וירד ארי של אש ורבץ על גבי המזבח, ואף שאין עוה"ז כדאי לנהורא עלאה, אכן מפני שיש לה הכרה שמלא כל הארץ כבוד השי"ת, לזה מתרצה האור לירד אף לעוה"ז שמלא הסתר והעלם, כי מה לה הכא בעוה"ז ומה לה התם בעלמא עלאה, מאחר שמלא אף הארץ כבודונה:
וזה הוא ברזא דיוסף הצדיק, שמצדו אורה יוצא, וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רמו:) שיוסף הצדיק איהו רשימא דדכורא, היינו שיש לו שייכות עם האבות הקדושים, ואף שהיו להם מדות גדולות, מדת החסד לאברהם ומדת הגבורה ליצחק שהיה עומד תמיד לנכח השי"ת, והכיר שמבלעדי השי"ת אין נעשה דבר, והיא מדה יקרה מאד, אכן רק בשעה שהמדה היתה אצלם בבהירות ממולא בדעת וחשבון אזי היתה ברורה, אמנם כאשר נסתלקה הדעת מהמדה, כגון בההולדה אשר הולידו, שהמדה נעתקה מבהירות הדעת שלהם, אזי יצא ממנה ההיפך, כי עשו שנולד ממנו אומר, מאחר שהכל ביד השי"ת וברצונו נעשה כל דבר בעולם, ואין בכח שום בריאה להנטות מרצון השי"ת, א"כ מותר לאדם לעשות כל חפץ לבו ואות נפשו, וזה הוא דרך רע, כי מאחר שהשי"ת נתן דעת באדם והציב אותו בעולם מנושא מכל הברואים, משמע מזה שהשי"ת חפץ שלא יתפשט אדם בתאות לבו, רק כל עשיותיו יהיו בדעת וחשבון בעבודה אשר יעבוד את השי"ת כפי שהדעת תורהונו. אבל ביעקב כתיב אלה תולדות יעקב יוסף, היינו אף כשהוליד את ראובן שהיה אז במדת החסד, מ"מ היה משותף בזה מדת יוסף הצדיק, שהוא הדעת והחשבון ומאיר לאדם שלא ישכח את השי"ת. ולזה לא היתה במטתו שום פסולת, שעם כל השבטי ישרון היה ההולדה מבחינת יוסף צדיק, כדאיתא בזוה"ק (וישב קעט:) לא עביד איבין בר ההוא דרגא דאיקרי צדיק ויוסף איהו דרגא דיעקב וכו', שכל הולדת השבטים היה כלול ומשתתף מדת יוסף הצדיק, שהוא שומר יחוסן של ישראל ומאיר להם את השורש שיראו מקום מחצבם, ולכן נקרא בשם צדיק שהוא ברזא דאות דכורא, וכל מי ששמר אות דא נקרא צדיק, כגון פינחס ואליהו שקנאו על זה. ונקראת זו המצוה אות דכורא, מפני שהאדם זוכר תמיד את זו המצוה והוא בתמידות עם האדם ואי אפשר שתשתכח ממנו, ולזה ישראל ששומרים אות דא וכולם צדיקים נקראו לזה לעולם יירשו ארץ. ואף שגם לעשו הרשע היו אחד עשר אלופים, אכן מפני שלא היה בו מדת יוסף הצדיק נאבד מהם ספר יחוסם ונשכח מהם סדר תולדותם וכולם בני ממזרים (ילקוט שמעוני פ' וישלח רמז קלח)נז, ואף שבאמת כל הברואים נבראו מהשי"ת ומצדו היו כולם מבוררים, אכן אחר שירדו למטה והוסיפו משלהם נשכח מהם מקור מחצבתם משורש מי יצאו ואין בהם דעת להכיר מי ברא כל, לזה לא יירשו הם את הארץ, מאחר שבארץ אין בה דעת ובהם ג"כ אין דעת יותר ממנה, לכן לא יגיע להם התנשאות שיתנשאו על הארץ. אבל ישראל הדבקים בהשי"ת, ונמצא בהם אות דכורא, שמרמז על דעת וצמצום, ואי אפשר שתשתכח מהם, לכן מגיע להם התנשאות שיתנשאו על הארץ ויירשו אותה, והשי"ת מתפאר בהם שהם מעשה ידיו להתפאר, וזהו כונת הכתוב (ישעיהו ס׳:כ״א) ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפארנח:
סימן ז
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף וגו'. ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד (ירמיהו מ״ו:כ״ז). הכתוב הזה מדבר בישועה העתידה לבא ב"ב, שרק אז יתקיים ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד, שיתחברו ויתאחדו יוסף ויהודה ויהיו לעץ אחד, כדכתיב (יחזקאל ל״ז:ט״ז) ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו, ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף וגו' וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך וגו'. אבל בעוה"ז שפעמים הוא יהודה ראש ההנהגה ופעמים הוא יוסף הצדיק ראש ההנהגה, אין נייחא ושקיטה לאדם שיוכל לפסוק מעבודת השי"ת מללבן ולברר בירור אחר בירור וצירוף אחר צירוף, ואף בשעה שאדם מבורר לגמרי מצדו אזי נכונו לפניו בירורים מפעולות האומות, להעמיק ולהבין שמשורש אין בפעולותיהן שום רע, מאחר שגם הם נבראו מהשי"ת, נמצא שמצד התולדה אין בהם רק טובנט. והמדות שבהם משרשם הם ג"כ טובים, אכן מה שהם הוסיפו והתפשטו את עצמם באלו המדות בשטף הזדון זה הוא רק רע. וכגוונא דעשו, שזה ברור שמצד התולדה היה טוב ונקי מאחר שנולד מיצחק ורבקה, וכל רשעו הוא רק מה שהוסיף מדיליה ועשה ההיפך משורש הקדושה שהנחילוהו אבותיו הקדושיםס. וזהו דאיתא בתנחומא (פ' וישב) ולמה נתעסק הקב"ה מתחלה ביחוסיהן של אומה"ע, משל למלך שהיתה לו מרגלית מושלכת בתוך העפר ובתוך הצרורות, הוצרך המלך לפשפש בעפר וצרורות להוציא את המרגלית מתוכן, כשהגיע המלך למרגלית הניח את העפר ואת הצרורות ונתעסק במרגלית, כך נתעסק הקב"ה בדורות לשעבר וכללן ומניחן וכו' וכן בעשרה דורות השניים וכו' כשהגיע למרגליות אברהם יצחק ויעקב התחיל מתעסק בהן. היינו שהם הוצרכו לברר דורות הקדומים שאף בהם היה קדושה, כי אם לא היה בהם שום קדושה א"כ למה מנאם הכתוב כלל, אכן שלא היה להם מצדם שום חלק בהקדושה. וכן הוא בכל אדם, שבאמת נמצא בו קדושה מהאבות בתולדה, אכן רצון השי"ת הוא שכל אדם יוסיף קדושה מצד עצמו, היינו מצד מעשיו הטובים אשר יעשה מוסיף על הקדושה שהשרישו בו אבותיו, כי אם היה די סיפוק לאדם בקדושת אבות לבד, א"כ למה ברא אותו השי"ת בעולם, מאחר שאינו מחדש כלל מצדו להוסיף קדושה שלא היתה עוד קודם לידתו, מאי משמע שבאמת הציב השי"ת שהאדם מצדו יחדש ויוסיף על קדושת אבות, וקדושת אבות תסייע לו לקדושת עצמו שיבא על השלימות. וכענין דאיתא בש"ס (יומא לח:) הבא לטהר מסייעין אותו, כי בקדושת עצמו לבד ג"כ לא יוכל לבא על שלימותוסא. ואמנם כ"ז הוא רק אם יברר את עצמו מצדו אזי זכות אבותיו יסייעהו, אבל אם לא יברר את עצמו מצדו כלל ויסמוך וישען רק על קדושת אבות לבד, אזי הוא כאילו לא בא לעולם כלל מאחר שלא הוסיף שום חדשות מצדו:
ובזה יבערו ויכסלו האומות, שאין רוצים להוסיף קדושה כלל מצדם על קדושת התולדה, ולא עוד אלא שמתפשטים בזו הקדושה בשטף זדון ועושים ההיפך מרצון השי"ת, ומתרחקים כ"כ ממנה עד שאין להכיר כל שורש לידתן. ואף שבשורש נמצא קדושה בכל הברואים, אבל הם מצדם אין להם שום הכרה בהקדושה, מפני שמבזים על כח העבודה. ואלו הבירורים מזמין השי"ת לאדם אחר שמברר את עצמו כפי כחו, ומוסיף קדושה מצדו על הקדושה שיש בו מהתולדה, אזי לא יפסק מעבוד את השי"ת, ואז יבין שאף האומות משרשם והמדות שבהם משורש התולדה הם רק טוב, רק מצדם הם מוסיפים רעסב. וכן הוא לעולם שמעובדי השי"ת לא נפסקו הבירורים כל ימי חייהם, וכמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה, שבפרשה הקודמת נשלמו המלחמות לגמרי שהיו לאבותינו הקדושים עם העכו"ם, לפי שביררו את עצמם כנגדם, ואחכ"ז לא נתנו לו לישב בשלוה בעוה"ז. אך לעתיד אז נאמר, ושב יעקב, שישב בבטוחות, והשי"ת יתן בו דעות יקרות ובטוחות ותקיפות בהשי"ת. ושקט, היינו מלשון הכתוב (ירמיהו מ״ח:י״א) ושוקט הוא אל שמריו, והוא שלא יצטרך להסתנן עוד, רק שיהיה מזוכך לגמרי ולא יהיה בו שום מחשבה שתצרך להתברר. ושאנן, היינו אף מהעכו"ם לא יזרח בלב ישראל שום מיחושים, כי בעוה"ז המה נוחרים בישראל כעס ותאות, אבל לעתיד יהיו שאננים ולא יכנס מהם בישראל שום חסרון. ואין מחריד, זה נאמר ברוח מערבית שהוא מלא הסתר היפך מרוח מזרחית. וזה מרמז שבעוה"ז הוא אף שלפני פני האדם האור מאיר אבל מאחריו מי יגיד לו, וע"ז מרמזין אלו התרין סטרין מזרח הקרוי פנים ומערב הנקרא אחור, שאף אם נראה לאדם לפי שכלו שפעולתו טובה בעיני השי"ת, אבל לא יוכל להגיע לגמר הפעולהסג. וכענין שמצינו בש"ס (ברכות כח:) שרבי יוחנן בן זכאי אמר, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזה מוליכין אותי, וזה ברור שכפי שהורה לו שכלו מהו הטוב בעיני השי"ת עשה, מ"מ נתיירא, מפני שאין אדם יודע גמרה של הפעולהסד, אך לעתיד אז יאיר השי"ת כל הפעולות מה הם ולא יהיה שום דבר נסתר, לזה לא יהיה שום יראה:
וזהו הענין בפרשתנו, מה כתיב לעיל מינה אלופי עשו ותולדותיהן, שכולן בני ממזרים (ילקוט שמעוני פ' וישלח רמז קלח) מצד ההוספה שהוסיפו מצדם, עד שלא הכירו מבטן מי יצאו, ובזה עצמו נמצא ג"כ חילוקים, עקש ופתלתל. עקש היינו תחלת הזווג של כלאים, וזה יכולים עוד להתירו. והזרע הנולד מהעקש נקרא פתלתל, היינו התערבות בכפלים, שזה אינו מכיר כלל את שרשו. והענין הוא שעשו עצמו שנולד בקדושה ונקרא בשם ישראל מומר, שזה מורה שמשרשו נולד ישראל, אכן הוא מצדו הציב את עצמו על דרך לא טוב, אבל עוד היה יכול להכיר שרשו מאחר שנקרא עוד ישראל מומר, ואז נקרא רק בשם עקש, ששינה שורש הקדושה שבו משעת לידהסה. אמנם אחר שהתחתן במחלת בת ישמעאל שהוא אינו נקרא כלל בשם ישראל, כי משעת לידה נולד משפחה והוא נחשב לעבד, אזי נקרא בשם פתלתל שאינו מכיר כלל משורש מי יצא, ונקרא הזרע שיצא מזה הזווג בשם ממזרסו:
ואחר שסיפר לנו בפרשה דלעיל יחוסי עשו ואלופיו שכולן בני ממזרים, מספר לנו בפרשתנו יחוסי יעקב אבינו ותולדותיו שכולן זרע קדושה, ואף אם נראה לפעמים גם בישראל זרע כלאים ח"ו, כגון יהודה שהוליד מתמר כלתו, וכל ההולדות מזה השבט נראים שהם באורח יבום ככלאים, אכן האמת הוא שגבהו ורמו הענינים ההם שבונה הקב"ה בשבט יהודה על ידי הנהגות מסותרות, שלפי ראות העין נדמה שהוא לא באורח מישר רק באורח יבוםסז. וכדאיתא בזוה"ק (משפטים קג:) השתא אית להדרא ולעיינא על אתר חד רב ועלאה דהוה בעלמא וגזעא ושרשא דקשוט ואיהו עובד אבי ישי אבי דוד וכו' היאך נפק שרשא דקשוט מגו אתר דא. ומסיק שם כל הענין בזוה"ק עיי"ש, שאלו הישועות משבט יהודה מפני גודל יקרותן ועומקן, לזה נבנים שלא מדעת אדם, כדכתיב בהישועה הראשונה (וישב לח) כי כסתה פניה, היינו שהיה נעלם ונכסה הכבוד שמים מזו הפעולה, לזה בראשיתה נראה שהוא ההיפך מרצון השי"ת, ואח"ז ראו כולם למקטן ועד גדול גודל היקרות והכבוד שמים שיצא מזו הפעולה, וכדכתיב (תהילים קי״ח:כ״ב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, ונדרש על דוד המלך ע"ה, וכענין דאיתא ג"כ במדרש רבה (תזריע יד). והוא שמתחלה מבזים על פעולת זה השבט ומואסים בו הבונים, ואח"ז רואים שיצלח לראש פנה:
וזהו כונת הכתוב, אלה תולדות יעקב יוסף וגו', היינו שבעוה"ז הוא יוסף ראש ההנהגה, שמדתו הוא לכלכל את עצמו בדעת וחשבון בכל דבר בלי שום עירוב מכלאים, ומעשיו מבוררים בעוה"ז, ומדתו כלולה בכל השבטי ישורון. וזהו דכתיב, אלה תולדות יעקב יוסף, שאף בראובן ושמעון וכל השבטים היה כלול מדת יוסף הצדיק, והוא מאיר כל פעולות ישראל שאין שום פעולה בישראל שתהיה בהסתר פנים כפעולת העכו"ם. וזהו שמספר הכתוב, יוסף היה רועה את אחיו בצאן, צאן מרמז על משכוכית, שבטבע הצאן נמצא ההמשכה שנמשכים זה אחר זהסח, כדאיתא בש"ס (ב"ק נב.) המוכר עדר לחבירו כיון שמשך משכוכית קנה כל העדר. ובמדרש תהילים (מזמור עח) מה הצאן נמשכין אחר בעליהם, וזה מורה שלמקום שהיה משכוכית השבטים שם היה יוסף הצדיק רועה עמהם, והאיר כל הפעולות שבהם שאין שום פעולה שתהיה בהסתר והעלם. וכענין דאיתא (תורת כהנים בחקותי ברייתא יא) מנין שברית כרותה לשבטים, שנאמר, וזכרתי להם ברית ראשונים, היינו שהשי"ת הבטיח לישראל שלעולם לא יהיה זאת ששבט מישראל ימשוך כח בפני עצמו לנטות לצד אחר, אכן תמיד יכיר ויראה ההולדה שלו, וכדאיתא ג"כ בש"ס (ב"ב קטו:) גמירי דלא כלו שבטא. והוא, מפני שיוסף שומר פעולות ישראל שיהיה בהם אור הדעת, וכדכתיב (ישעיהו ס׳:כ״א) ועמך כולם צדיקים, שכל ישראל משתוקקים לעבוד את השי"ת מצדם כפי כל כחם ואין רוצים להשען על קדושת אבותם בלבד. ובעוה"ז נראים יהודה ויוסף לדעות מחולקות זה מזה. יוסף הצדיק אינו עושה דבר בלא דעת רק פעולות מבוררים בשעת עשייתן, ויהודה עושה פעולות שנראים בשעת מעשה ההיפך מרצון השי"ת, רק אחר זמן מתבררים לעין כל שברצון השי"ת נעשו. ולעתיד יהיו באחדותא, שהשי"ת ישפיע ישועות עמוקות ויבינם בתפיסת דעת האדם, ואז יהיה יהודה ראש ההנהגה:
סימן ח
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף וגו'. הענין שהמקום נקרא על שם אביו יצחק ולא על שמו. אכן דהנה מדת אאע"ה היתה מדת החסד, והיה מכיר חסדי השי"ת בכל דבר בראותו אותו, ראה פת ראה אילן היה אומר כמה נאה זאת ברוך המקום שבראה, ונתברך בברכת בכל כדכתיב (חיי כד) וה' ברך את אברהם בכל, שדרך כל דבר ראה חסדי השי"ת שצופה רק להיטיב וחפץ בחסד כדכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה, והקנה כל דבר בחזרה להשי"ת משעת ראיתו אותוסט, ולזה קרא הוא את שם מקום המקדש ה' יראה (וירא כב). ומדת יצחק אבינו ע"ה הוא מדת הגבורה, שיש לו הכרה שהכל בידי שמים והיה עובד לאתר דלא אתיידע, והתדבק בתמידות בזה המקום עד שלא השגיח כלל על עניני עוה"ז, וממילא היו לו כל הטובות, והיה בכחו להכניסם בבחינת אכילה, כדכתיב (תולדות כז) ואוכל מכל, לזה היה עיקר שלימותו בארץ ישראלע. ויעקב אבינו ע"ה, אף שלא היו לו כחות אבותיו בגדרם, מ"מ הוא בחיר באבות, מפני שהיה בו התכללות המדות כדכתיב (וישלח לג) וכי יש לי כל, שהיה אחיד בתרין סטרין (זוה"ק ויצא קנ.) לפי הזמן והמקום, אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת בכל רגע לפי הרצון מהשי"ת שמה פנה ללכת. ולזה היה בכחו כח הראות וגם היה יכול לטעום בבחינת אכילה, ואף שאלו השתי מדות נראים הפכיים, אבל ביעקב אבינו נכללו שניהם, ולזה היה עיקר שלימותו בארץ מצרים, להאיר אף שם בגודל ההסתרעא. ולזה לא נחשב ישיבת המקום על שם יעקב, כי במקום יצחק אביו אין מקום שיקרא על שם יעקב. וסיפר לנו בזו הפרשה תולדות יעקב אבינו כדכתיב אלה תולדות יעקב יוסף וגו', וכל מקום שנאמר אלה פוסל את הראשונים, ראשונים מאן נינהו אלופי עשו ותולדותיהם שכולן בני זמה. ואף שאמרו בש"ס (ברכות כט.) גמירי טבא לא הוה בישא, ומהתולדה נולד טוב מיצחק ורבקה. אמנם בההוספה שהוסיף מדיליה והתחתן במחלת בת ישמעאל אבד כל ספר יחוסו, עד שאינו מכיר כלל משורש מי יצא, ומעיד עליו הכתוב שכל בניו ממזרים (ילקוט שמעוני פ' וישלח רמז קלח) ואין להם להתייחס על אבותיהם שהם זרע יצחק ורבקהעב. ומה שסומך את עצמו על זה שמאחר שנולד נקי אגב אמו מיצחק ורבקה, א"כ אין לחשוב עליו שום חסרון, רק כל פעולותיו טובים, כי אם יעלה על הדעת לחשוב לו איזה חסרון, א"כ מוכרח אתה לומר שהחסרון הזה היה כלול באבותיו הקדושים, והיתכן לומר זאת. וכמו שאמר עובדיה הנביא, שעשו אומר על עצמו (עובדיה א׳:ג׳) שוכני בחגוי סלע אומר בלבו מי יורידני ארץ, היינו ששורש מחצבו חזק כסלעעג:
אמנם אין זה טענה, כי אין לך גדול בזו הטענה מאדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה, מ"מ כאשר עבר צווי השי"ת נסתר ממנו יחוסו, וכדכתיב (בראשית ג׳:ט׳-י׳) ויתחבא האדם וגו' ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה. ויאמר את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנכי ואחבא. ויאמר מי הגיד לך כי עירום אתה וגו' וכדאיתא ע"ז במדרש רבה (בראשית יט) מי הגיד לך כי עירום אתה מזו המצוה. משמע מזה שנעלם מאתו כל ספר יחוסו, לזה לא היה לו מקום לטעון להשי"ת מי שם פה לאדם ומי נתן בי כח ליקח מפרי העץ ולאכול, לך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית, הלא אתה ה' בראתני, ואם לא היה רצונך שאקח מפרי העץ אזי היה בכחך למנוע אותי מחטוא לך, משמע מזה שכן היה רצונך ולא עברתי על מצותיך. ומדלא טען זאת, נראה שנעלם מאתו סדר יחוסועד. והשי"ת עצמו שאלו בלשון תימה (שם) המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת, היתכן לומר זאת שתוכל הבריאה לעשות בכחה היפך מרצוני. אכן כל החטא של אדה"ר הוא כענין דאיתא בש"ס (סנהדרין לח:) אדם הראשון מין היה, היינו שלפי דעתו ותפיסתו נראה שעשה ההיפך מרצון השי"ת בכחו ויעש הרע ויוכלעה:
וזהו הענין גם בעשו, שאף כי יש לו טענה זו שנולד מזרע קדוש, ואיך נוכל לחשוב מצדו שסר מרצון השי"ת, אמנם שנאבד ונעלם מאתו סדר יחוסו ואין לו שום שייכות ליצחק ורבקהעו. ולזה נקרא בשם שעיר, שהוא מלשון שערות והם מותרות באדם, כי כל אברי אדם ובשרו יש להם שייכות להנפש, וכשיחתוך אדם באבר או בבשר ירגיש הנפש במכאוביו, אבל אם יגזוז אדם שער ראשו לא יהיה לנפש שום הרגשה בזה. אבל בישראל מה כתיב (ישעיה סג) בכל צרתם לו צר, שהשי"ת מרגיש במכאובי ישראל, מפני שיש להם סדר היחוס שהשי"ת ברא אותם. ואף שגם במיוחסי ישראל מתערב לפעמים היחוס, וכענין דאיתא בתקוני הזהר (תקון יד דף ל.) א"ר שמעון אליהו אליהו והא שור איהו מסטרא דדכיו וחמור מסטרא דמסאבו דא איהו כלאים טב וביש. אבל חלב איהו מסטרא דדכיו ובשרא מסטרא דדכיו. א"ל ודאי הכי הוא אבל האי רזא אשתמודעא בקרא דא, תוצא הארץ נפש חיה למינה, דאע"ג דאינון מסטרא דדכיו כלהון אינון דכר ונוקבא ואינון זוגין ומאן דנטיל ממה דלאו איהי מיניה ההוא בר דאתרכיב מתרווייהו עליה אתמר לא תבשל גדי בחלב אמו. משמע מזה, שאף במיוחסים יוכל להתערב מין שלא במינועז, אכן שאני בישראל שיש בהם מדת יוסף הצדיק, ששומר ומברר תמיד יחוסא דישראל, ועומד על המצפה שלא יתפשט נפש מישראל למרחוק למקום שלא יוכל להכיר משם את שרשו, רק כענין דאיתא בש"ס (ב"ב כד.) יונה כל דמידדי והדר חזי ליה לקיניה מידדי ואי לא לא מידדי, וכנסת ישראל נמשלו ליונהעח, לזה לא יוכל להיות בישראל הרכבה שלא ממינם:
וזהו דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף, שמדתו הוא צדיק יסוד עולם, וממדתו נקרא השי"ת חי, כדאיתא בזוה"ק (מקץ קצג:) ר"א פתח חי ה' וכו' חי ה' דא חי צדיקא יסודא דעלמא דאקרי חי עלמין. ויוסף הצדיק נמצא תמיד בישראל ומברר יחוסיהם, וכדאיתא במד"ר (נשא פ' יד) על פסוק וכל בקר זבח השלמים, שנים עשר שבטים הם סדרו של עולם כנגד שתים עשרה שעות ביום וכנגד שנים עשר מזלות ברקיע, נמצא שיש שער אחד שהוא מכוון ליוסף ויש שעה אחת שמכוונת ליוסף. כי בכל שעה ובכל מזל משתנה הנהגת השי"ת לפי השעה ולפי המזל, שזה מרמז על ההכרה מצד המקבל, ובשעה שמדתו שולטת בעולם אזי מאיר לעין כל ישראל בחינתו ומפורש לעין כל הטענה לך לאומן שעשאני וכו', וממילא ניכר אז היקרות שנמצא בשבט יהודה, מאחר שמתגלה זו הטענה, ואין שום קושיא על נפש מישראל, אזי ניכר שיהודה גבר באחיו ואין כמוהו בין השבטים. אכן כשנסתר לפי שעה מדת יוסף הצדיק מישראל, אזי אין ניכר גודל היקרות שנמצא בשבט יהודה, ואדרבה שעוד נמצא עליו קושיות מבכל השבטים, וכמו שמצינו בזו הפרשה, שאחר שנעלם מהם יוסף הצדיק כתיב (וישב לח) וירד יהודה מאת אחיו, שירידתו גדולה מירידת כל השבטים. אמנם כל זה הוא רק לפי שעה, אבל שיסתר לגמרי ח"ו מדת יוסף הצדיק לא תהיה כזאת בישראל. כי אף אחרי שנמכר ונעלם מבין השבטים ויהודה ירד מאת אחיו, עכ"ז נאמר (שם) ויט עד איש עדלמי, לשון עדולם מורה על שהאור לא נכבה לגמרי אך שהיה עוד נוצץ (וכמש"נ באריכות בזו הפרשה אות לט, מ, מב):
וכן הוא תמיד כשמתנהג השי"ת בהסתר פנים ח"ו, אינו נסתר לגמרי, רק שנשאר בתמידות אור נוצץ שהוא בלי הפסק, וכמו שהיה בימי מרדכי ואסתר, שאף כי לפי ראות עין היה נדמה שמאס השי"ת ח"ו בישראל, מ"מ גם אז נשאר מעט אורעט, וכדאיתא בזוה"ק (רע"מ תצא רעו.) והכא סתרא רברבא ובג"ד אסתר לישנא דסתרא, אתה סתר לי, שכינתא אסתירת לה וכו'. וזו הפרשה היא התשיעית לסדר בראשית, גבורה שבגבורה, והוא שמזה המחלוקת שהיה בין יהודה ליוסף הם כל המחלוקת והשנאות שבישראל עד שיבא משיח צדקנו, ועי"ז הם כל הצרות שלא יבואו. כי אם היו ישראל באגודה אחת, אזי לא היה כח בשום אומה ולשון לשלוט בהם. אכן שיוסף שונא ליהודה, ועי"ז שמעון שונא ליוסף, מפני ששבט שמעון ויהודה אוהבים זה את זה מאד וכשבט אחד נחשביםפ, וכדכתיב (יהושע י״ט:א׳) ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה. והפירוד הזה הוא כל זמן שעמלק בעולם שמכסה את הפנים (תנחומא תצא יז) כי אם לא היה הפנים מכוסה, אזי היה רואה יוסף מפורש עומק לב יהודה שאין שום קושיא על פעולותיו, כי עומק לבו דבוק בהשי"ת, ממילא לא יעשה מה שאין השי"ת חפץ בו. אכן מפני שעמלק נמצא עוד בעולם, שעי"ז אין אדם יכול להראות לחבירו את עומק לבו איך שדבוק הוא בהשי"ת, לזה יהודה מקנא ליוסף ויוסף ליהודה ושמעון ליוסף. ומזה הוא גלותן של ישראל שנעלם מהם יוסף הצדיק, וכאשר נתגלה והעלו את עצמותיו אזי יצאו לחירות עולם. אמנם באמת כל זה הוא רק על הלבוש, אבל בעומק הוא שמעולם לא נעלם הקוסטא דחיותא שהוא מבחינת יוסף הצדיק, ואף בגודל ההסתר, וכדכתיב (נח ט) והיה בענני ענן ונראתה הקשת בענן, שזה הוא רזא דיוסף הצדיק. ואף כעת בשעה שמדת יוסף הצדיק שולטת אזי הם כל ישראל בבחינת זו, וממילא ללמד על הכלל כולו יצא, שאף בשעת הסתר זו המדה לא נאבד מישראל סדר יחוסם, מאחר שנמצא שעה מיוחדת ברזא דיוסף שאור הדעת נמצא אז בכל כלל ישראל, ואזי כל ישראל מצמצמים את עצמם בכל כחן מצדן לשמור סדר יחוסן שלא תשכח מהם, לזה אף אם נמצא שעה שנראה אז שנמצא הסתר פנים בישראל, זה הוא נחלה הבאה ממקום אחר ויכולים להתנות עליה שלא יירשוה, וכדאיתא בש"ס (כתובות פג.). וע"ז מרמז מה שחלם לו ליוסף הצדיק שכל ישראל השתחוו אליו, כי באמת צריכים אליו כל ישראל ונכנעים תחת המדה שלו שנקראת חי. וזהו דאיתא בזוה"ק (וישלח קסח:) שיוסף הצדיק שביק ליה חיים לדהמע"ה יותר מכל האבות, כי הוא חי אקריפא. ויצחק אבינו לא שביק ליה כלל כי היה עובד לאתר דלא אתיידעפב:
סימן ט
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף וגו'. והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה י״ד:ט׳). הענין בזה, כמו שדרשו ע"ז בש"ס (פסחים נ.) אטו האידנא לאו אחד הוא. אמר רבי אחא בר חנינא לא כעולם הזה העולם הבא העוה"ז על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. לעוה"ב כולו הטוב והמטיב. ושמו אחד מאי אחד אטו האידנא לאו שמו אחד הוא, א"ר נחמן בר יצחק לא כעוה"ז עוה"ב, העולם הזה נכתב בי"ה ונקרא בא"ד, אבל בעוה"ב כולו אחד נקרא בי"ה ונכתב בי"ה. על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, היינו שאז מנהג השי"ת עם בריותיו ברחמים, שניכר אף לעין אדם הטובה, אזי נקרא השי"ת בשם הוי"ה שמרמז שחפץ בהויית עולם, ואז מבין האדם אף מצדו לשבח ולהלל להשי"ת על הטובה שהשפיע לו, וכדכתיב (תהילים צב) טוב להודות לה'. היינו בעת שהשי"ת נקרא בשם יקו"ק, שמתנהג עם הבריות בלבוש הנראה אף לעין אדם שהשי"ת חפץ בקיום והויית העולם, אז טוב בעיני האדם להודות לה'. ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, היינו אף שבאמת השי"ת צופה רק לטובה, וכדאיתא כמה פעמים בתנא דבי אליהו רבה (פרשה א), וכל הבריאה נברא בד"ת כדאיתא בזוה"ק (שמיני לה:) באורייתא ברא קב"ה עלמא, ואורייתא הוא כולא טב, א"כ אין שום חילוק מצד השי"ת אם הבריאה מכרת שפעת טובה מהשי"ת אם אינה מכרת, מאחר שהשי"ת משפיע רק טוב. אמנם באתר דלית תמן דכר ונוקבא, שאין מקבל הטובה מכיר בטובת המשפיע, לית בה יחודא שלים, ואזי נקרא השי"ת בשם עליון, שמצד האדם נראה לו שלרעתו הוא זאת ע"ז כתיב (תהילים צ״ב:ב׳) ולזמר לשמך עליון, שאז אין לאדם הכרה בהטובהפג: