בית יעקב על התורה· רבי יעקב ליינר מאיזביצה
וישלח
סימן א
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום וגו' ויצר לו וגו'. מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות וגו' מאד עמקו מחשבותיך וגו' בפרוח רשעים וגו' להשמדם עדי עד ואתה מרום לעולם ה' וגו' יתפרדו כל פועלי און וגו' בלותי בשמן רענן (תהילים צ״ב:י׳). טוב להודות לה', היינו בשעה שהשי"ת מנהג עולמו לפי תפיסת שכל האדם, והאדם מבין כונת השי"ת, בזה טוב בעיני האדם להודות להשי"ת כעל כל אשר גמלו, מאחר שמכיר טובת השי"ת. ולזמר לשמך עליון, היינו בשעה שהשי"ת מנהג עולמו בבחינת עליון למעלה מהשגת ותפיסת שכל האדםא. ומזו ההנהגה סובל האדם ודומה עליו כמשא אשר יכבד עליו, וכדאיתא (ברכות יז.) אלופינו מסובלים אלופינו בתורה ומסובלים במצות. אלופינו בתורה, היינו מה ששכל האדם משיג, מזה הוא האדם בנייחא. ומסובלים במצות, היינו מעשי המצות, מזה סובל אדם מפני שאין האדם מרגיש טעם בהם, לכן דומות עליו כמשא. ובאמת עיקר קנין האדם בהשי"ת הוא מזה שמקיים מצות השי"ת בקום ועשה, אף שאינו מרגיש בהם שום טעם וסובל מהם, ומזה הוא עיקר קבלת שכר האדם. ולעתיד יראה השי"ת לעין כל, שהאמת הוא, שכמו שהארון היה נושא את נושאיו, כן המצות נושאים אותנו, ולא שאנו נושאים אותם, ואז יאיר השי"ת לישראל הדברי תורה והטעם שהיה כלול במצות מעשיות, ואז יהיה יום שכולו שבת ומנוחה לחי עולמיםב. להגיד בבקר חסדך, היינו הדברי תורה שיש לאדם הבנה בהם. ואמונתך בלילות, היינו דברי תורה שאין לאדם הבנה בהם, שהשי"ת מנהג עמו למעלה מתפיסתו, וכגון מעשי המצות, כי אמונה הוא מלשון הכתוב (איכה ד׳:ה׳) האמונים עלי תולע, שהש"י מדריך ומרגיל את ישראל בגדרים וסייגים שיצמצמו את עצמם בכל אשר יפנו ישכילו, ולזה הוא מדה במדה, שכאשר בא יבוא היום הגדול והנורא אשר מי יכלכל את יום בואו ומי יעמוד בהראותו, שאז יוציא השי"ת חמה מנרתקה וילהט אותם היום הבא כדכתיב (מלאכי ג), גם אז יהיה מקום לישראל, מאחר שהם מצמצמים את עצמם כפי כחם, לזה יצמצם השי"ת את אורו הרב מהכיל ג"כ, ויאיר אורו הזך והבהיר דרגא בתר דרגא בכדי שיהיה כח בישראל לקבלג. וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קע.) מי זאת הנשקפה כמו שחר אלין אינון ישראל בזמנא דקב"ה יוקים לון ויפיק לון מן גלותא, כדין יפתח לון פתחא דנהורא דקיק זעיר ולבתר פתחא אחרינא דאיהו רב מניה, עד דקב"ה יפתח לון תרעין עלאין כו' ולאו בזמנא חדא כו' אבל לעשו לאו הכי, אלא בזמנא חדא נהיר ליה כו'. מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך, היינו אף שלעתיד יאיר השי"ת את הד"ת שהיו בכל דבר באר היטב, ויבין כל יצור שכל הרפתקאות דעדו עליו לא היה בהם רק טוב, וכולם כאחד יבינו כל זאת, מכל מקום גם אז יהיו דרגות ולפום צערא יהיה אגראד. ואף דאיתא (ברכות ה:) אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו, מ"מ מי שצמצם עצמו וסבל יותר בעולם הזה יבין אז העומק שבכל דבר ביותר, כי יש לו להשי"ת בכל דבר עומק עמוק מאד. איש בער לא ידע וגו' בפרוח רשעים וגו' להשמדם עדי עד, היינו שהשי"ת יתן טובה אז להעכו"ם להאבידם ולשמדם בה, כדאיתא בזוה"ק (שם) ובש"ס (נדרים ח:) אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה צדיקים מתרפאין בה ורשעים נדונין בה, וכדכתיב (מלאכי ג׳:י״ט) כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש ולהט אותם היום הבא וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, וכל זה במשפטה. ואתה מרום לעולם ה', היינו ידך הוא לעולם על העליונה והכל מצדיקין עליהם דין שמים. כי הנה איביך ה', היינו מפני שהם אויבים לזה השם הוי"ה המהווה כל, וכל מחשבות לבם תמיד הוא לחפש תחבולות איך לשכח מלבם שהשי"ת הוא שברא כל הברואים, לכן הוא המשפט כמו שסיים הכתוב, כי הנה איביך יאבדו יתפרדו כל פועלי און, הוא כדאיתא בספרי (סו"פ תצא) בפסוק והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך, שלא תאגוד עליך אגודה. וזה נאמר על עמלק ועשו, דהנה עיקר שורש חסרון היצר הוא כעס, כי ביצר המתאוה נמצא בו עוד צד טוב, וכדכתיב (משלי י״ט:כ״ב) תאות אדם חסדו, וכדאיתא ע"ז בס' מי השלוח (חלק א' משלי (י"ט) ד"ה תאות)ו. וכדאיתא ג"כ (מגילה ו.) עתידין בתי תיאטראות ובתי קרקסאות ללמד בהן תורהז. אבל מדת הכעס הוא רע בכולוח. ואופיא של עשו ועמלק הוא לרצוח ולרדוף ולהעיק לישראל ובאגודה אחת הם באים תמיד עליהם. ולכן יהיה מזה המשפט שיתפרדו כל פועלי און. בלותי בשמן רענן, היינו על ידי זה שישראל היו בגולה בין העכו"ם ולא למדו ממעשיהם, אך צמצמו את עצמם כפי כחם לכבודו ית' בכל השתדלות ועצות, לזה לעתיד יהיה בלול כל תוכם בשמן המרמז על אור החכמה, וזה הוא יקרות גדול, כי אף שהכהן גדול ומלכי ישראל היו ג"כ נמשחים בשמן המשחה, אבל רק על הראש ולא על כל הגוף. וזהו דאיתא (מגילה ט:) אין לי אלא משיח מרובה בגדים מנין תלמוד לומר המשיח, ולכאורה מה זה ראיה, אדרבה מזה משמע שצריך להיות דוקא משוח בשמן המשחה. אכן הענין בזה, דבאמת משמעות הכתוב המשיח הוא מורה שאינו צריך להיות נמשח בשמן, רק שכל גופו בלול בשמן המרמז לאור החכמה, ולעתיד יהיה כל אחד בלול בשמן רענן. וכל אלו הטובות יבואו להם מזה שפזורים המה בגלות בין העכו"ם, ואין למדין ממעשיהם, וסובלים מפני זה כמה וכמה סבלנות וצמצומים לכבוד שמים, וביגיעם יבוא להם כל זה. ועל זה דאג אבינו יעקב ע"ה ויצר לו, ודרשו ע"ז (רבה וישלח עו, תנחומא וישלח) שהיה מיצר שמא יהרוג, והוא כי אם יאבד עשו מהעוה"ז אזי לא יוכל להגיע לרום המעלה כ"כ, כי כל זמן שהוא בעולם וישראל פזורים ביניהם בגולה ואין למדין ממעשיהם, ואף שסובלים מזה כל הסבלנות וצמצומים, ולזה הוא במדה שיזכו בזה לכל הטובות והנחמות שהבטיחם השי"ת, ומזה הוא עיקר קנין המדרגות, וכדאיתא ג"כ בזוה"ק (לך פג.) אי לא נחתו בקדמיתא למצרים ולא יצטרפון תמן לא הוו עמא יחידא דיליהט. [ובזו הפרשה מתחיל העסק שהיה בין ישראל עצמם] ומזו הפרשה והלאה הם כל המעשים והרפתקאות דעדו על ישראל עצמם, ועד זו הפרשה הם העסקים שהיו בין האומות ומעשו ומלבן עד האחרון משמונת המלכים שהתחיל לצרף סיגי הזהב, וכדאיתא בזוה"ק (מצורע נו.) שעשו נולד מסיומא דדינא שהוא סוספיתא דדהבא והסיגים של זהב, עד המלך השמיני ממלכי אדום, שאז התחיל לצרף סיגי הזהב. ולזה כתיב ביה בסוף הפרשה ושם אשתו וגו' בת מי זהב, ומתרגם אונקלוס, בת מצרף דהבא, וממנו התחיל עולם התיקון, ולזה בכולהו כתיב וימת וימת עד המלך השמיני דלא כתיב ביה וימת, משום שממנו התחיל עולם התיקון ולא אתבטיל כאינון אחרנין משום דהוה דכר ונוקבא, וכדאיתא בזוה"ק (נשא קלה:) ובספר הלקוטים מהאר"י הק' בזו הפרשהי. וממנו והלאה מתחיל העסק מישראל עצמםיא, שעיקר קנין הקדושה שלהם הוא מזה שדרים בין העכו"ם ומפוזרים ביניהם בגלות ומתגברים על יצרם, ואף שסובלים מזה מ"מ אין למדין ממעשיהן, לזה המה מנושאים ורמים עד מאד. וכן כשבירך אבינו יצחק לבנו יעקב בחיר האבות, ברכו בברכת יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים (תולדות כז), ולכן היה יעקב אבינו מיצר שמא יהרוג:
סימן ב
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים (ישעיה נו). הטו, היינו התקרבות בכח, והאוזן הוא הכלי קיבול של אדם, וכדאיתא (רבה האזינו) אוזן לגוף כקנקול לכלי, והנביא מזהיר את ישראל בשם ה', שיטו את עצמם בכח אמיץ לקרב את כל הכלי קיבול שלהם להשי"ת. ולכו אלי, היינו לעומק כונת דברי תורה. דהנה בד"ת נמצא שני סוגים, האחד הוא שנמצא בדברי תורה כל הרכושים שבעולם וכדכתיב (משלי ג׳:ט״ז) ובשמאלה עושר וכבוד. והשני הוא הדעת שבד"ת, שמורה דעה לאדם איך לקנות את הטובות ולהגיע אליהם וזהו העיקר. ומזהיר הנביא לישראל שיבררו את עצמם ולעמוד על הדעת ועומק הכונה שבד"ת, ומאחר שיקנה הדעת, אזי הטובות והרכושים ממילא יבואו לו, כי בדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. ועוד זאת הוא ההבדל שביניהם, כי הטובות והרכושים שבעולם, אם הם מדברי תורה אזי מעצמם יבואו אליו, מאחר שקנה הדעת האיך לקנות הרכושים, ועתיד הקב"ה להחזיר לאדם כל מה שהפסיד בשביל הד"ת. ואם הטובות ההם אינם מד"ת אזי למה לו להשתוקק אליהם, על זה נאמר (משלי י״ב:ט׳) טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם, ואין בזו הטובה שום חיים. ואף שבטובות עוה"ז ג"כ נמצא יקרות, מפני שאדם מוכרח ונצרך להם בהיותו בגוף בעוה"ז למלא נפשו כי ירעב, אכן לא כל הימים. וכן יעקב אבינו ע"ה בראותו שעשו משופע בטובת עוה"ז, היה מתיירא ממנו והשתחוה לו, מפני שאדם נצרך לזה בעוה"ז. אבל לעתיד, שאז יוציא השי"ת כל החיות מהטובות שלו, אזי נאמר עליו ממתכבד וחסר לחם, וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קסו:) שעליו נאמר המקרא הזה. שלחם הוא עיקר המחיה את נפש האדם, והוא יהיה אז חסר לחם, שלא יקרא לעולם זרע מרעים ואז לא יתיראו ממנו עוד. ולזו המעלה לא יגיעו אך כשיטו אוזן בכח לרדוף אחר ה' ילכו לדעת האור והדעת מד"ת וממנה יבואו לכל הטובות. כי כל הטובות שבעולם כלולים בהדעת מד"ת. וזהו לכו אלי, עד עומק הכונה מהשי"ת, ואצל השי"ת יש להנחיל לאוהביו ואוצרותיהם למלאות כל טוביב:
שמעו ותחי נפשכם. היינו דהנה עתה נמצאים ד"ת שדומה לאדם כישנים, וכשירצה אדם לזכור אלו הד"ת, צריך להעמיק בעומק הד"ת ואז יזכור האדם איך היו אלו הד"ת בנתינתן, וזהו בחינת שמיעה ששומע מעומק. כי ראיה אינה נופלת רק על הלבוש החיצון והשמיעה הוא מעומק. וזהו שבכל הקדושות מזכירים יציאת מצרים, שזה היה התעוררות ראשון, וזהו תמיד חדש, שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. וכן כשיטה אדם את אזנו בכח לרדוף לדעת את ה', יראה בחוש שכל הד"ת המה חדשים כנתינתן בסיני. וזהו שמעו ותחי נפשכם שיהיו ברזא דשמיעה:
ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים. היינו שהשי"ת יברר, אף כי עשו ישראל מעשים הנראים ההיפך מרצון השי"ת, מ"מ אף בזה כוונו למטרת רצון השי"ת, ורזא דא הוא חסדי דוד הנאמנים. כי כן המלך דוד ע"ה, אף שהיו עליו כמה מחלוקות מישראל, עכ"ז הכירו אותו שעומק לבו שלם עם השי"ת, וכל פעולותיו אשר פעל ועשה היו מבוררים לטוב, בכל אשר יפנה ישכיל ויצליח קולע אל השערה ולא יחטיא. וכמו שנראה באחיתופל אף שהיה שונאו של דוד, מ"מ צוה לבניו שלא ימרדו במלכות בית דוד, כדאיתא (בבא בתרא קמז.). וזה לעומת זה עשה האלהים, והציב כנגד מלכות בית דוד הקליפה מאדום ועמלק. כי בכל האומות נמצא עוד נקודה טובה, חוץ מאלו השני אומות, שאף אם עושים מעשים הנראים על הגוון כי טוב המה, אבל השי"ת הוא היודע ועד שהם ההיפך מרצונו, ורק רע המה בכולו. ולכן צוה השי"ת לכלותם ולכבדם במטאטא השמדיג. והם ההיפך ממדת דוד המלך, כי מעשיו, אף שאין להם הדר לעין האדם, אבל בעומק אין בהם רק טוב, וכדאיתא בזוה"ק (מצורע נו.) ובמדרש רבה (תולדות סג) כיון שראה שמואל את דוד אדמוני אמר שופך דמים הוא זה, אמר לו הקב"ה עם יפה עינים כו' וכמש"נ במי השלוח (חלק א' פרשת קרח ד"ה ומדוע [ב])יד. וזהו שבזו הפרשה מונה והולך המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל, היינו שכל זה הדמיון שנדמה שיש לקליפת אדום איזה גוון טוב ואחיזה, כל זה הוא רק לפני מלך מלך בבני ישראל, והוא קודם שנתבררו ישראל שהם מבוררים כרצון השי"ת. ובזו הפרשה נלמד לכל אדם כלל גדול האיך יגיע אדם לקנות הדברי תורה, שמתחלה צריך להתנהג ביראה ואחר כך יוכל לבטוח בעוז השי"תטו:
סימן ג
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. רבי שמעון פתח ואמר (משלי י״ב:ט׳) טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם. האי קרא על יצר הרע אתמר כו' ויצר הרע איהו ארים לביה ורעותיה דב"נ בגאותא ואזיל אבתריה וכו' (זוה"ק וישלח קסו.). הענין בזה, דהנה מהיכן נלקח הכח באדם להתפשט עצמו בתאות הגוף, הוא רק מרוב גבהות באדם, שמרהיב עוז בנפשו לעשות רצון לבו, ויצרו המתגבר עליו מזריח בו תקיפות של שקר, שידמה לו שנמצא בו כח קדושה, עד שמותר לו להתפשט עצמו, ובכח קדושתו יוכל אח"כ להעלות כל עניניו לנכח פני האדון ה'. והנה השי"ת ברא את האדם ישר, שלא יעשה שום פעולה בלא דעת, ויעשה כל מעשיו בדעת ובחשבון, לידע הפנימיות שנמצא בכל דבר והכבוד שמים היוצא מזה. ועל זה נמצא דברי תורה שמחזקים את האדם ומסייעים אותו להבין בבינה מה יעשה וממה יחדל. ואם יאונה לאדם איזה פעולה שאינו מבין בשכלו הדברי תורה והכבוד שמים אשר יצא מזה, אז צריך האדם להתנהג ביראה מופלגת:
ועל זו הכונה תקנו חכמינו ז"ל נטילת ידים קודם אכילה, והוא מפני שאין אדם מבין הפנימיות היוצא מזה, ומהו הכח המחיה שנמצא בהאוכל, לזה מוכרח האדם למדת היראה בכדי שלא יקח ח"ו הדבר ההוא בהיפך מהפנימיות שבה, ואף שהוא דבר רשות, מ"מ נמצא גם בה פנימיות ודברי תורה. כי כל מה שנברא בעולם הוא לכבודו ית' כדכתיב (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ומי שמכוון להפנימיות שנמצא בהמעשה אשר יעשה, אזי מה טוב. אבל מי שהולך אחר עצת יצרו הרע המסיתו למלא בזה תאות לבו, זה הוא ההיפך מרצון השי"ת. וזה נצמח מגאות לבו, שבוטח עצמו על קנה רצוץ וקורי עכביש הסתת ופיתוי היצר בתקיפות של שקר, שמדמה לו שנמצא בלבו בינה לכוון לרצון השי"ת אף בלי דעת. ואף כי השי"ת הציב את האדם בעוה"ז שהוא מוכרח לקבל כל הטובות ואף שאינו מבין הפנימיות שבהם, כגון אכילה ושתיה וכיוצא באלו, אכן האדם מצדו צריך לצמצם את עצמו ביראה מופלגת ויעשה מעשהו בדעת וחשבון, עד היכן שבכח שכלו להגיע, ולזה תקנו נטילה קודם אכילה, וכן כל המצות הנוהגות במאכלטז:
וזהו העצה שיעץ החכם מכל אדם (משלי י״ב:ט׳) טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם, והוא שפעולות הגוף יהיו כפופים תחתיו והוא ימשול עליהם בשכלו, כמו אדון המושל על עבדו. ויראה האדם שהפעולה תהיה אצלו טפלה להנקודה הגנוזה בה, ותסייעהו להתיצב לנוכח השי"ת, כי כל הטובות מזה העולם נקראין תמכין דאורייתא, שהם סייעתות לד"ת, לחזק עיקר הנקודה הנמצא בהטובה וכדאיתא בזוה"קיז. ממתכבד וחסר לחם, איתא ע"ז בזוה"ק (וישלח קסו:) חסר לחם חסר מהימנותא, כד"א לחם אלהיו. וכל מי שמתפשט עצמו והולך אחר שרירות לבו הוא חסר מהימנותא, ואינו מאמין שיש לו להשי"ת עומק ומכוון בכל דבר יותר מכפי שכלו של אדם. כי באמת המכוון של השי"ת הוא רק להפנימיות, ואם ילך אדם אחר שרירות לבו למלא תאותו, אומר בלבו שכל המכוון הוא רק כמו שהוא על הלבושיח. וזאת לא יעלה על לב האדם שנמצא דבר לבר מרצון השי"ת ח"ו, ולומר שהשי"ת אינו משגיח בהפעולות אשר יעשו בעוה"ז, לא כן הוא, כי אף הכח שעשב מתנענע הוא ג"כ רק בהשגחה פרטית מהשי"ת, וכן כל פעולות, ואף אם הוא גשמיות הוא רק בהשגחת השי"ת, כי מבלעדי השי"ת לא ירים איש את ידו ואת רגלויט. אכן לא כמחשבותינו הם מחשבות השי"ת, כי האדם יראה לעינים על הגוון ולבוש, וה' יראה ללבב לעיקר הנקודה שבכל דבר. כי יש לו להשי"ת עומק עמוק בכל דבר מי ימצאנה ומי יגיע עד תכליתה. וכמו שמצינו כמה פעמים בש"ס הלכה כוותיה ולא מטעמיה, שהפסק הוא אמיתי כמו שפסק, אבל אינו יודע את הטעם ועומק המכוון שבזו ההלכה:
והנה אם השי"ת משפיע לאדם טובה, הוא בכדי שיבין על ידה באיזה דברי תורה יעסוק עתה, ולזה יכוון כל אדם בהמעשה אשר יעשה להמכוון של השי"ת שנמצא בזו הפעולה, וידע מה דבר ה' כעת ומה פעל אלכ. לכן יזהר האדם שלא יתפשט יותר מדאי בהטובה אשר ייטיב לו השי"ת, ויעשה כל דבריו בדעת וחשבון, ותסייעהו לבא לעומק המכוון מהשי"ת. כי אם אדם יתפשט את עצמו בהטובה למלאות תאותו, נמצא שבזו הטובה עצמה אשר ייטיב לו השי"ת הוא עומד מנגד וכונתו הוא ההיפך מכונת השי"ת, ומה שהשי"ת בונה הוא סותר. כי אם יעמיק אדם בשכלו להבין מהיכן נלקח העונג והשמחה בטובת עוה"ז, ומי שיש לו מוח בקדקדו יבין שהוא רק מהד"ת הטמונים וגנוזים בהטובה, ומהם מרגיש האדם טעם ועונג בהשמחה המשמחת את הלב ומאירת העינים. וכל ערום יעשה בדעת, ויעשה עיקר מהד"ת הנמצאים בהטובה ויעסוק בהם, ולא להתפשט בהנאת הגוף בהטובה שהשפיע לו השי"ת. כי באמת מוכרח להיות מעט הסתר בכל פעולות עוה"ז, ואף בהמבוררים שבהם, וכדאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) אשרי אדם עוז לו בך זכאה ב"נ דאתתקף ביה בהקב"ה וישוי תוקפיה ביה, יכול כחנניה מישאל ועזריה דאתתקפו ואמרו הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכיל לשזבותנא מגו אתון נורא יקידתא ומן ידך מלכא ישזיב, ת"ח דאי לא ישזיב ולא אתקיים עלייהו קב"ה אשתכח שמיה דקב"ה דלא יתקדש בעינייהו דכלא כמה דאמרו. אלא כיון דידעו דלא אמרו כדקא יאות אהדרו ואמרו והן לא ידיע להוי לך מלכא וגו' בין ישזיב ובין לא ישזיב ידיע להוי לך מלכא כו'. אבל ישוי תוקפיה ביה בקב"ה דיסייע ליה כד איהו אשתדל באינון פקודין דאורייתא כו'. דכיון דאתי ב"נ לאתדכאה מסייעין ליה ודאי. ובדא יתתקף ביה בקב"ה דאיהו יסייע ליה ויתתקף ביה דלא ישוי תוקפיה באחרא. נראה מזה שאף בכל חיי עוה"ז שהוא היותר יקר מכל הדברים הנמצאים בעולם, אף ע"ז לא ישים בטחונו, כי לא ידע האדם במה טוב לו לכוון להמטרה ולסייע לזה הבנין שהשי"ת בונה לגמור לטובכא. ובאמת מבלעדי השי"ת לא יעשה שום דבר בעולם משלשול קטן ועד קרני ראמים, וכל הטעם והעונג שנמצא בטובת עוה"ז הוא רק מהד"ת שכלולים בהטובה:
ואף באומות בונה השי"ת שיתגדל ויתקדש על ידם שמיה רבא. וזה דאיתא ברבה (וירא מט) שרבי יונתן לא אמר על נבוכדנצר הרשע ישתחקו עצמותיו בשעה שהזכירו בחיים עד לאחר מותו, והוא כי כל זמן שהזכירו בחיים אזי היה בו ניצוץ קדושה שהיה מחייהו. אכן שאין להם חלק בהקדושה והכוונה מהשי"ת, מאחר שהם עצמם הם ההיפך מזהכב. וזהו ההבדל שבין ישראל לעמים, ישראל המה נבללים כל תוכם בד"ת, וכדכתיב בהו (תהילים צ״ב:י״א) בלותי בשמן רענן, שבפנימיות לבם הם נלושים ונבללים בדברי תורה, והם דבוקים בפנימיות הד"ת ולא בהלבוש מהד"ת, ונמשכין רק אחר הרצון הפנימי. ולזה בשעה שהשי"ת בונה המכוון שלו בלבוש אחד ומשתמש בו, אזי הם נמשכין אחר רצון השי"ת בזה הלבוש, מאחר שעתה שוכן בזה הלבוש הרצון השרשי מהשי"ת, ואם ברגע אחר כך ימשיך השי"ת הרצון השרשי מזה הלבוש וישכין אותו בלבוש ההיפך מהראשון, אזי נכונים להמשך לרוץ ולרדוף לדעת את ה' בלבוש זה, מאחר שכל ישעם וכל חפצם הוא רק לרצון הפנימי מהשי"ת, לזה אין להם שום נפקא מינה בהלבוש. שאני האומות, שאין להם אחיזה רק בהלבוש, לזה אף אם לא ישתמש השי"ת עוד בזה הלבוש, מכל מקום לא ירצו לצאת מזה הלבוש ולהמשך רק אחר הרצון הפנימי, מאחר שכל האחיזה שלהם הוא רק בהלבוש עצמיי, וממילא נשאר בהם רק שמה וריק, כי הכח הקדושה מזה הלבוש נתרוקן, ושכרם בזה לירד לדיוטא התחתונה שבשאולכג:
ובאמת הוא הנהגת השי"ת וממשלתו בזה העולם היפך מכונת האדם, וכמו שמשלו חכז"ל בש"ס (פסחים ח.) אור השכינה לאור אבוקה שאורו מקטיף אקטופי שהאור הוא לאחריו, ולזה הוא העצה היעוצה לאדם לעבוד את ה' ביראה, ועל ידי זה יבא להמכוון מהשי"ת. והמכוון מהשי"ת מתחלק בכל הברואים מדרגות ממדרגות שונים גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם, וכל הבריאה הוא רק לבושים להרצון הפנימי מהשי"ת, פעמים משמש בזה הלבוש ופעמים בזה. וזהו הענין דאיתא (וישלח רבה עו) שיעקב נתיירא ואמר, ידעתי כי כל דברי השי"ת על תנאי הם. והענין בזה מה שייכות בהשי"ת תנאי. אכן בזה שלא נמסר בתפיסת האדם כל עומק המכוון, ואף הדברי תורה לא נמסרו בשלימות בהבנת האדם, כי הפירוש מד"ת אינו בשלימות ביד האדם, רק השי"ת מחדש בכל יום ובכל רגע חדשות בד"ת, ולפעמים הוא להיפך מהפירוש שלמד בהם האדם, וביותר שאף במקום שהשי"ת מחדש לעיני אדם פירושן וביאורן של ד"ת, נשאר עוד אצל השי"ת עמוק עמוק מי ימצאנו, וכל תפיסת האדם והבנתו הוא רק סלקא דעתך כנגד הקא משמע לן, שהשי"ת יכול לחדש בהן עוד. כי אם לא היה בהד"ת רק כפי הבנת האדם שלומד בהם, אם כן מה דין שהד"ת נקראים חיים וקיימים לעד לעולם. מוכח מזה שבאמת הם חיים וקיימים, והוא כמו אדם חי שאומר דבר בפיו, וכל הימים אשר חי הוא על פני האדמה יוכל להפוך ולפרש דבריו כל פעם במשמעות אחר היפך מבראשונה. וכן הם הד"ת, שאף שלפי הבנת האדם נדמה שלא יוכלו לסבול שום משמעות, אך כמו שהוא ביאר פירושן של הדברים, וכרגע אח"כ יוכל השי"ת להראות למראה עיניו שיש בהד"ת האלו משמעות אחר, ואזי ידמה לו שלא יסבלו שום משמעות אך כזה הפירוש שנתחדש לו. וכן מתהפכים הד"ת ומשתנים כל פעם למשמעות אחר כפי שירצה השי"ת. וכמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה בשעה שאמר לו השי"ת (וירא כב) קח נא את בנך וגו' והעלהו לעולה, ואז לא היה המאמר הזה סובל שום פירוש אחר רק כמשמעו להעלותו ולעשות בו כדין עולה. ואחר שהתקרב עצמו עוד יותר למאמר השי"ת, אז ראה וגם חקרה שמשמעות דבר ה' הוא רק להעלהו ולא לשחטוכד. וכן נוכל להבין מהד"ת שמייראין את האדם, כגון אזהרות ועונשין, שבאמת בעומק הם מתוקים מדבש ונופת צופים, אכן בזה העולם שהד"ת אין מוסרין את עצמן בשלימות בהבנת אדם, לזה אין לאדם הבנה בהמתיקות ד"ת שמייראין את האדם. אבל לעתיד שאז ימסרו עצמן הד"ת בשלימות בהבנת האדם, אזי ירגיש אדם באלו הד"ת עוד יותר מתיקות ושמחהכה, כי כל הד"ת שיצאו מפי הקב"ה הם מלאים חיים, אכן כאשר ירחק אותם השי"ת מאורו מעט אזי הם מופיעים יראה באדם ואין לו הבנה בהמתיקות שבהם. אבל כשיקרבם הש"י ומאיר בהם אורו הזך, אזי מרגיש בהם האדם מתיקות עוד יותר ויותר מבהד"ת שמשמחים עתה את לב האדם:
ולזה נתיירא אבינו יעקב, אף שהובטח מהשי"ת שיהיה עמו, מאחר שדברי השי"ת על תנאי הם, ואף שעתה נראה לאדם שלא יוכלו הד"ת להתפרש, אך כמו שנראה לו מכל מקום יוכלו אח"כ להשתנות במשמעותן, מאחר שעיקר הכונה ופנימיות ביאורן של הד"ת הוא בי גזא דקב"ה ולא נמסרו לשום בריה. ובמס' ברכות (דף ד.) איתא שיעקב אבינו נתירא שמא יגרום החטא, והאמנם כי אמרו שם בגמרא (ברכות סא:) לידע אינש בנפשיה אי צדיק גמור הוא, ואם כן הוא מה מקום יראה הזה אם הוא באמת צדיק גמור. אבל הענין בזה הוא, כדאיתא (אבות פרק ראשון) אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם וכו' וישתו התלמידים הבאים אחריכם ונמצא שם שמים מתחלל, הננו רואים בזה, אשר אם אמנם הרב דבר אמת בפיו היה וכתורה וכהלכה אמר, אבל יען כי התלמידים למיעוט השגתם בעומק כונת הרב יטעו בדבריו לגלות פנים שלא כהלכה, החסרון הזה נוגע גם בהרב. הנה כי כן הוא הענין גם כאן אצל יעקב אבינו, אם כי הוא היה שלם מצדו, אבל בענין ההשפעה וההשתלשלות שיסתעף ממנו עוד לא היה נשלם בשלימות, ולכן נתירא שלא יחול עליו הקטרוג מזה הצד. וזה הוא הטעם אשר בהאבקו עם המלאך נגע בכף ירכו בגיד הנשה, היינו כי בגופו של יעקב לא היה יכול ליגע, אבל נגע בהגבול שהוא מתחלף בהאדם מהפנימיות להחיצוניות, היינו מבחינת הדעת לשלא מדעת. כי הרגלים המה בלא דעת, אבל יוכלו להתעלות גם הם כאשר יאיר בהם הדעת שבראש. אבל בנגיעתו עשה פירוד במקום שמתחברין הרגלים להגוף, שלא יקבלו ההארה מבחינת הדעת שבמוחכו. וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קע:) ואמאי אקרי גיד הנשה כלומר גיד דאיהו מנשה לבני נשא לפולחנא דמאריהון. עוד שם בזוה"ק (קעא.) בגין כך אסתכל לכל סטרין לאבאשא ליה ליעקב ולאפסקא קליה וחמא ליה תקיף בכלא וכו' תוקפא דאורייתא דאתתקף בכלא וכו' מה עבד ויגע בכף ירכו דאתחכם לקבליה אמר כיון דאתברו סמכין דאורייתא מיד אורייתא לא אתתקף. כי הרגלים רומזין לעמי הארץ שאין בהם דעת תורה, וכדאיתא (במדרש ויקרא רבה פרשה למד) לענין אגידה של לולב וז"ל, דבר אחר פרי עץ הדר אלו ישראל מה אתרוג זה וכו' וערבי נחל אלו ישראל מה ערבה זו אין בהם טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים וכו', אלא אמר הקב"ה יוקשרו כלם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו. והכונה בזה הוא, כי משלימות הצורת אדם המרומז בהלולב הוא כאשר יוכל לאגד ולקשר עמו גם את עמי הארץ, להאיר בהם שימשכו אחר רצון התורה. ויען כי יעקב אבינו לא היה אז בשלימות עוד בזו המדה, לכן היה הכח להשר לשלוט עליו במקום הזה. אכן מזה שאנו רואים שזה המקום לא נכלה לגמרי, ולא היה לו כח לשלוט עליו רק לפי שעה, מוכח מזה שהשי"ת יברר לטוב גם זאת הנראה עתה חסר. כי רק בזה העולם שהוא העולם הספק נראה שזה המקום אינו מבורר בשלימות, כדאיתא בזוה"ק (פקודי רנח.) לבתר גרמו חובין ושלטא ההוא ערלה ואתדחיין מבית שני לבר ונחתו מתמן לחמוקי ירכין לתתא וכו' וכד יתבין ברגלין כדין ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים (זכריה י״ד:ד׳). וזהו לפי שבעומק ושורש יעקב אבינו לא נמצא שום חסרון, כאשר שמו מעיד עליו בהיותו נקרא ישרון, שזה מורה שהוא עומד ביושר בלי שום נטיה מרצון השי"ת, עד שגם בעת השינה הוא דבוק בהשי"תכז. ושליטת השר לא היתה רק לפי שעה, מפני שלא נתברר עוד בהתגלות לעין כל, והשר עצמו בראותו כי לא יכול לו רק מה שנגע בו, הבין כי בעומק הוא מבורר גם בזה המקום, ולכן אמר לו, כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל:
סימן ד
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. בזוה"ק (וישלח קסה:) ר' יהודה פתח כי מלאכיו יצוה לך לשמרך כו' דהא בשעתא דבר נש אתי לעלמא מיד אזדמן בהדיה יצר הרע כו' ויצר הטוב אתי לבר נש מיומא דאתי לאתדכאה כו'. יצר טוב לימינא ויצר רע לשמאלא ואלין אינון תרין מלאכין ממש ממנן ומשתכחין תדיר בהדיה דבר נשכח. והענין שהיצה"ר בא באדם מעת הולדו קודם ליצר הטוב הוא, כי אם היו באים באדם כאחד, אזי לא היה פתי בעולם שיסור אחר פיתוי היצה"ר וירע לעצמו לאבד כל אשר יש לו, כי אף בהמות יער משמרים את עצמם מדברים המזיקים אותם. אכן מפני שבא באדם מיום הולדו, ואין האדם מכיר עוד בין טוב לרע, לזה מאמין בו האדם והולך אחר עצתו שמיעצו ואף שהוא לרע לו. ואלו השני מלאכים משמרים את האדם בתמידות, ומה היא השמירה שצריך לו לאדם תמיד, הוא כי כל בריאת האדם בעוה"ז הוא רק להרבות הון בקדושה ולהתעלות מדרגא לדרגא, כי בעוה"ב שם לא יוכל האדם להרבות ולקנות הון בקדושה, וכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, כדאיתא בש"ס (סוכה נב.), כי זה לעמת זה עשה האלהים, כח הטוב כנגד כח ההיפך. ויש בכל אדם כח הטוב להתגבר על יצרו, שעל ידי זה מתעלה האדם קובץ על יד על יד הון בקדושה, ושניהם משמרים את האדם, ועל ידם יגיע למעלה ראש. ואין אדם שוה במדרגה לחבירו בעוה"ז, יש אדם שבוחר לעצמו לבל יכניס את עצמו בבירורים גדולים כל כך, מפני שאינו מרגיש כח בעצמו כל כך להתגבר וללחום כנגד יצרו המתגבר עליו בכל יום. ויש אדם שמכניס את עצמו בבירורים הגדולים ביותר, מפני שמרגיש עוז בנפשו שיוכל להתגבר על יצרו הרוצה להחטיאו מדרך הטובה:
וכדאיתא (בש"ס עבודה זרה יז.) חד אמר ניזיל אפתחא דעבודה זרה דנכיס יצריה וחד אמר ניזיל אפתחא דזונות כי היכי דנקבל אגרא. הרי לך שאחד היה מתיירא לחלוף אפתחא דזונות ולא רצה לקבל שכר, מפני שלא הרגיש עוז בנפשו להתגבר על יצרא דעריות, ולא רצה להכניס עצמו באחריות וסכנה. ואוחרנא אמר לחלוף אפתחא דזונות, כי עצר כח בעצמו להכניס את עצמו באחריות וסכנה, ובטוח היה בכח הקדושה שבו שיוכל להתגבר על יצרא דעריותכט. ולזה הוא המדה שאף לעתיד לא יהיה גבולם שוה במדרגה אחת, וכדאיתא (ב"ב עה.) שכל אחד נכוה מחופתו של חבירו. ובאמת כל העולם לא נברא רק לכבודו ית' כדכתיב (ישעיה מ) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, וא"כ מהיכן יצמח שנמצאים כמה בני אדם שהם ההיפך מכבודו ית', והם אומרים שהעולם כמנהגו נוהג ואין שום מושל ושליט בעולם, והיכן הוא הכבוד שמים מאלו הברואים. אכן לזה ברא השי"ת עם קרובו ובחירו ישראל וישרון, והציב אותם שהם ילקטו יום יום ויבררו את הטוב הנמצא אף גם באלו הברואים שעושים ההיפך מרצונו וכבודו יתברך. כי השי"ת ברא את העולם בהתפשטות ששת אלפים שנה ומסרה לבני אדם, כדכתיב (תהילים קט״ו:ט״ז) והארץ נתן לבני אדם, עד היכן עד שנראה להברואים שהנהגת העולם הוא בידם והם עצמם עושים להם חיל. שאני ישראל שאינם רוצים בזה ההתפשטות רק מצמצמים עצמם בכל כחם, ומבררים את עצמם בכל יכלתם, בכדי להכיר שלה' הארץ ומלואה ובידו הנהגת כל העולם כלו, אבל להבריאה אין שום כח בפני עצמה, כי אם מה שנשפע לה מאת השי"ת. ולזה הוא המדה שלעתיד יאמר השי"ת שביגיע כפם בא לישראל כל קנינם, וכמו דאיתא בפסיקתא על הכתוב (האזינו לב) ראו עתה כי אני אני הוא, שחד אני קאי על השי"ת וחדא קאי על הצדיקים לעתיד לבא. כי רק בעוה"ז דלית גבהו באורייתא בעלמא הדין, כדאיתא בזוה"ק (תרומה קכט.) לית גבהו באורייתא אלא בעלמא דאתי, לזה אין להבריאה שום כח להתפאר באורייתא, שאני לעתיד שאז יהיה גבהו באורייתא, תהיה המדה, שיתפארו ישראל בה ולומר אנ"י לעצמם שביגיע כפם עשו כל זאת, מאחר שבעוה"ז הם מצמצמים את עצמם בכל כחם, בכדי שיוכלו להכיר מפורש ושום שכל שאין להבריאה שום כח פעולה לעשות חיל בפני עצמה, רק ה' הוא הנותן כח לעשות חיל. והאני שלהם יהיה בקדושה ויתקיים לעד לעולם, שיזכרו איך שהיו בעוה"ז בגודל ההסתר, עד שנדמה להבריאה שיש לה כח בפני עצמה, והם לא כן עשו רק צמצמו את עצמם להכיר שרק השי"ת הוא הנותן כח בהבריאהל. וכענין דאיתא בתנחומא (שלהי ויקרא ח) לא מצינו בים כבודו, והוא כי בישוב שם נמצא כל הפירות ומזון שהאדם נהנה מהם ונותן עליהם אמרי שפר להש"י שהשפיע לו זאת, ואומר על כל דבר ברוך אתה, כי הש"י מנהג בישוב ברזא דאתגלייא, כדאיתא בזוה"ק (ויצא קנח:) אתה הוא ברזא דאתגלייא וזהו כבודו ית' שהבריאה מכיר כבודו באתגלייא. שאני בים ובמדבר שם אין הכרת כבודו ית' ברזא דאתגלייא רק בבחינת הו"א ברזא דאתכסייאלא. ובני ישראל הלכו בתוך הים ובמדבר ארץ אשר לא עבר בה איש, ואף שם הכירו מפורש כבודו ית' שמלא כבוד ה' את כל הארץ (וכמש"נ הענין הזה באריכות בבית יעקב שמות פרשת בשלח אות ס בסופו, ובבית יעקב הכולל פרשת בשלח ד"ה אז ישיר [ג]):
וכאשר רצה גם אבינו יעקב לברר את הטוב שנמצא גם בעשו, כי אף בו נמצא כבוד שמים, שכל מה שנמצא בעולם הוא רק לכבודו ית', אז שלח אליו ממלאכי ארץ ישראל וממלאכי חוץ לארץ, כדאיתא ברבה (שלהי ויצא פרשה עד) נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו. והענין ששלח ממלאכי חוץ לארץ הוא, דהנה ענין מלאך הוא בהירות שבא ע"י מעשה המצוה, כדאיתא (מדרש רבה משפטים לב) שכל העושה מצוה אחת מוסרין לו מלאך אחד, וחוץ לארץ הוא מקום ארץ חשך והסתרה ביותר, עד שאמרו על זה בש"ס (כתובות קי:) כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, ואם ירצה אדם להכיר אף שם ממשלת השי"ת, צריך להתגבר ביותר ולהשליך גופו מנגד לבקוע ההסתר הזה ולקיים מצות ה', ובזה הכח הם מזככים אף את הגוף שיאיר באור כמו הנפש, מאחר שהוא עובד את השי"ת בכלי הגוף בכח חזק ואמיץ לעבוד ולמשא. משא"כ בארץ ישראל ארץ המאירה מכבוד ה', שם לא יצטרך האדם להתגברות ביותר, מאחר שאין לו כנגד אשר יתנגד לו מעשות אשר צוהו ה', וממילא אין בהם כח לזכך את הגוף כמו עובדי השי"ת בחוץ לארץ. ולזה איתא (קידושין עב.) הראני ת"ח שבבבל דומין למלאכי השרת, ובש"ס (נדרים כ.) סחו לי מלאכי השרת כו' מאן מלאכי השרת רבנן כו' דמצייני כמלאכי השרת. ובש"ס (שבת קמה:) מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינין מפני שאינן בני מקומן. ובש"ס (תענית כג:) תא חזי מה בין תקיפי דא"י לחסידי דבבל, אלו נקראים בשם חסידי ואלו לא נקראים רק בשם תקיפי, מפני שדרים בארץ אשר ה' דורש אותה תמיד. וכמו שאמרו בש"ס (כתובות קי:) כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, ואין צריכים להשליך נפשם מנגד להכיר כבודו ית'. שאני רבנן דחוץ לארץ ששם ההסתר הולך וגובר על האדם עד שאין נראה שם ממשלת השי"ת, ואם ירצה אדם להכיר שם כבודו יתברך צריך להשליך את הגוף מנגד ולבקוע את ההסתר הזה, ועל ידי זה יזוכך אף גופם הגשמי. וכן מצינו כשעלה אליהו הנביא בסערה השמימה, עבר את הירדן לצד חוץ לארץ ומשם עלה בסערה השמימה עם הגוף בחיים חייתו, ולמה לא עלה בארץ ישראל שהוא מקום יותר קדוש וטהור, אכן בארץ לא היה יכול לעלות כי אם הנפש ולא הגוף, לפי שהוא מקום אורה ורואים בתמידות עיני ה' אלהים בה, ואין צורך לחילא יתיר להתגבר ולהכריח את הגוף לרצון השי"ת. שאני בחוץ לארץ שהוא מקום ארץ חשך, וצריך אדם להתאמץ בכל מאמצי כח בחילא יתיר להכריח את הגוף ולקרבו לעבוד עבודת ה', עי"ז מזדכך אף הגוף להיותו בהיר כמו הנפש. וזהו דאיתא (חולין צא:) שהמלאכים אין מזכירים את השם אלא אחר שלש תיבות וישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות, ומקשה שם, והאיכא ברוך, ומתרץ, ברוך אופנים הוא דאמרו ליה, כי אופנים מחוברים עם ישראל ביותר, כמ"ש (יחזקאל א׳:ט״ו) והנה אופן אחד בארץ. וזהו שתקנו אנשי כנסת הגדולה (ברכת יוצר) והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול מתנשאים, וזהו מפני שהם למטה לכן מתנשאים המה ברעש גדול:
וזהו ג"כ החילוק וההבדל שבין צדיקים גמורים לבעלי תשובה, כדאיתא בזוה"ק (חיי קכט:) אתר דמאריהון דתשובה קיימי ביה בההוא עלמא צדיקים גמורין לית לון רשו לקיימא ביה, בגין דאינון קריבין למלכא יתיר מכלהו ואינון משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגיא לאתקרבא למלכא. וכדאיתא (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורין אין יכולין לעמוד, והוא מפני שהבעל תשובה בשעה שמתהפך מרע לטוב הוא בכח גדול יותר ממעשה צדיק מעיקרו. כי הצדיק מעיקרו בדרך אשר הלך עד עתה שב בו גם היום, ואין צריך לזה חילא יתיר. אבל מי שהלך עד עתה בדרכי לבו, ועתה שב מהדרך הזה לילך בהדרך אשר בחר ה', צריך להתגבר בחילא יתירלב, ובמלאך הנברא מכח התשובה. כי מכל מצוה שאדם עושה נברא מלאך אחד, והוא מסייעו לעשות הטוב בעיני ה' פעם בפעם, והסיוע שבא ממצות התשובה, שגם היא אחת ממצות ה' אשר תעשינה, יש בו סיוע בחילא יתיר המסייע לאדם לבא לרום המעלות, עד אשר ירום ונשא וגבה עד מאד עוד יותר ממקום הצדיקים גמוריםלג:
וכשרצה יעקב אבינו להפוך לבו של עשו ממדת הרוגז לרחמים, הוצרך לשלוח אליו אף ממלאכי חוץ לארץ, שנבראו מכח התגברות שאדם מתגבר בחילא יתיר במקום ארץ חשך, ומשליך נפשו מנגד לקיים מצות הש"י, ונמצא אף בהמלאכים האלה כח סיוע ביותר התגברות מהכח שנמצא בהמלאכים הנבראים ממעשי המצות שנעשה בא"י. ושלח לו על ידם, ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה. שור וחמור הם תרין גזרי דינין דכד מתחברין תרווייהו כחדא לא מתחברין אלא לאבאשא עלמא. צאן ועבד ושפחה, אלין אינון כתרי תתאה דקטיל קוב"ה במצרים כדאיתא בזוה"ק (וישלח קסו:), וזה לעומת זה עשה האלהים, שור דקדושה וחמור דקדושה, כדאיתא בזוה"ק (וישלח רמב ע"א וע"ב) ובכח הקדושה הזה התגבר על הכח ההיפך שנמצא בעשו הרשעלד. ואחר כל זה שלח לו גם דורון, ולא היה די לו גם בהכונה לבד והוכרח לכח פעולה ג"כ, וכענין דאיתא בזוה"ק (וירא קיב.) בשעה שהרג אברהם את הארבעה מלכים כי לא בכח יגבר איש כו' וכד נפק אשתתף יצחק בהדיה ונפלו קמיה ואי לאו כו' לא אשתציאו. והענין בזה, שבאמת כחו של אברהם היה ברור באור, ומ"מ לא היה יכול להתגבר בזה הכח לבד על המלכים, עד ששיתף עמו כחו של יצחק שהוא ברזא דפעולה, וכדכתיב (לך יד) ויחלק עליהם לילה שהוא ברזא דיצחק, כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמא:) לילה דא יצחק, שהוא היה זהיר בפעולה להחזיר כל הכחות ולמסור להשי"ת, להכיר שרק מאתו בא הכח אליו. וזהו בבחינת זריעה, שאדם זורע ועושה מעשה בידיו וטומן הזרע בארץ בחזרה, שמאמין בחי עולמים וזורע, ועיקר הצמיחה וכח ההתרבות הוא מזה, כלום אדם זורע סאה אלא לצמוח כמה כורין, בתוספת מרובה על העיקר. וזהו רק מכח פעולת אדם, שאם לא יזרע זרע על פני האדמה לא יצמח שום צמיחה, וכדאיתא בש"ס (שבת נג) תדע דאתרחיש ניסא ולא אברי מזונא. וכן מדתו של יצחק היתה ברזא דזריעה, כדכתיב (תולדות כו) ויזרע יצחק, וכדאיתא במדרש (תנחומא מקץ ה) יצחק זרעלה, ולזה ג"כ קרא שם מקום המוריה שדה, דאיתא בש"ס (פסחים פח.) יצחק קראו שדה, שעשה מעשה בפועל והחזיר הכח להשי"ת שהשפיע בו זה הכח, ומזה ניקח תוספת מרובהלו. ולזה הוצרך אבינו יעקב לעשות כח פעולה בשליחת הדורון לעשו:
ובאמת יבא יום שיתגלה לעין כל בשר יחד שאף עשו נברא לכבודו ית', שבאבדו ירבה ויתגדל ויתקדש שמיה רבה בעלמא דהוא עתיד לחדתא. אכן בעוה"ז נראה שהוא ההיפך לגמרי מכבוד שמים, וכמ"ש (משלי ט״ז:ד׳) כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה, היינו שהוא ג"כ למענהולז. ושליחת מלאכי אלהים ששלח יעקב לעשו והדורון פעלה לפי שעה להפוך אותו ממדת הרוגז למדת הרחמים, למסקי תהומא מישועה העתידה אף גם בעוה"ז, וכדמתרגמינן (תהלים קכ) שיר המעלות, למסקי תהומא. כי אף אחר כל הפעולות שעשה יעקב אבינו ע"ה להפוך את לבו של עשו לא נהפך לבו לגמרי, מפני שלבו מלא רציחת חרב, וכדכתיב ביה (תהילים יז) מרשע חרבך, לזה לא היה כח ביעקב להפוך את לבו לגמרי ממדת הרוגז, ועוד זאת שכל זה הכח לא היה רק ע"י שליח, ומ"מ פעל בו לפי שעה בשעה שנתראה עמו פנים. ולפי שרצה יע"א לעורר שאף עשו נברא לכבוד שמים, בכדי שעי"ז לא ירע לו שידמה לו שעוד יש לו תוחלת ותקוה, לכן שלח אליו אף מלאכי חוץ לארץ, שמחצבם הוא מכח עבודה הגדולה ביותר, ובכחם לזכך אף אוירא דלבר מארעא דישראל. ובאמת אין בריאה בעולם שלא יהיה ממנה כבוד שמים, וכמו שאמר ישעיה הנביא (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו וגו', ומהעכו"ם שיתגיירו מהם גרים בישראל לא צריכינן למימר הכבוד שמים שבא מהם. ואף מאותן שלא יתגיירו מהם, יהיה מהם עזר וטובה לישראל, כדכתיב (ישעיהו ס״א:ה׳) ובני נכר אכריכם וכורמיכם, ויהיה מהם עזר לקדושה. שכן כל בריאת בהמות הטמאות הוא ג"כ רק שיהיה מהם עזר וסמיכה להקדושה. ואף מהעכו"ם שישרפו למאכלת אש, כדאיתא (ר"ה יז.) ויתפזרו תחת כפות רגלי הצדיקים לעתיד לבא, שלפי ראות העין אין נראה הכבוד שמים שיהיה על ידם, כי אפר הוא אבק דאשתאר מנורא דלא עביד אבין לעלמא כדאיתא בזוה"ק (וישלח קע.), מ"מ יהיה אף מהם עזר לישראל. וביום ההוא תגדל הרנה והשמחה במחנה ישראל, בזכרם עת היותם גם הם על אדמה טמאה בגודל ההסתר וחשכת עוה"ז, והם צמצמו את עצמם ולא עשו כמעשיהם, ישמחו וירונו עד עולם. ומהם יהיה מיין נוקבין עד עולםלח. וזהו רזא דאפר פרה שמטהר, והוא שלעתיד יפתח השי"ת זה הסוד הכמוס והנעלם ויטהר את כל העולם (וכמש"נ בפ' חוקת, בית יעקב הכולל פ' פרה ד"ה ויקחו)לט:
סימן ה
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. רבי יהודה פתח, כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך כו' דהא בשעתא דבר נש אתי לעלמא מיד אזדמן בהדיה יצר הרע דאיהו מקטרג ליה לבר נש תדיר, כמד"א לפתח חטאת רובץ כו' ודוד הכי נמי קרייה חטאת כו' ויצר הרע דא לא אתעדי מבר נש מיומא דאתיליד כו' ואינון משתכחין תדיר בהדיה דבר נש. אתי בר נש לאתדכאה ההוא יצר הרע אתכפיא קמיה ושליט ימינא על שמאלא ותרוייהו מזדווגין לנטרא ליה לב"נ בכל ארחוי כו' (זוה"ק וישלח קסה:). והוא, שכאשר יזכה האדם וייטיב דרכו, אז גם מלאך השני ישמרהו. ואלו השני מלאכים רצו להתכלל ביעקב אבינו ע"ה שהוא מדת הקטנות דזעיר אפין. היינו שאף שכחו קטן כדכתיב ביה (וישלח לב) קטנתי, וכדכתיב (עמוס ז׳:ב׳) מי יקום יעקב כי קטן הוא, אכן שהוא בהתכללות כל הכחות, וכדכתיב ביה (וישלח לב) ויבא יעקב שלם, שיש לו השלמה בכל, וכל הכחות נכללים בו, וכדכתיב ביה (ויצא לב) ויפגעו בו מלאכי אלהים, שכולם התחננו לפניו ורצו להתכלל בו, וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קסה.) משריין עלאין פגעין ביה ואתחננו ליה. והענין בזה, דהנה במלאכי מעלה נמצא כח קדושה יותר מהנמצא באדם, והשבעים שרים שמסביבים כסא כבודו יש בהם אור גדול, שכל השמות שלהם הם בצירוף השם א"ל המרמז על נהירו דחכמתא כדאיתא בזוה"ק (צו לא.), מה שאין כן באדם שהוא מבחינת אפי זוטרא, והאור שבו במה נחשב הוא כנגד האור הגדול שבמלאכי מעלה. אכן הוא בבחינת התכללות, כלול מכל האורות ומכל המדות. אבל המלאכים הם נקראים שכליים נבדלים, שאין בהם רק זה האור והמדה בקצב כמו שקבלו וכמו שנשתלחו אליהמ:
והנה האופיא של כל האומות מהעכו"ם הוא מלא חסרון, אך השר של כל אומה ולשון יש לו כח בקדושה, שכל שמותם משותף עם השם "אל", ואצלם הוא זה הכח בעצמו שיש בהאומה, והוא בקדושה, אך כשמסתעף זה הכח מהם להאומה מהעכו"ם שהם תחת ממשלתם, אזי זו המדה מלא חסרון. ודרך משל נוכל להבין זאת, שהוא בדוגמא להאב שהוא מצוה לאיש אחר לרדות את בנו, הנה כל זמן שהאיש הזה יביט אל האב וידע כי במצותו ירדנו אז אין שום חסרון יחשב להאיש הזה, אבל אם הוא ישכח את מצות האב עליו ויכנו מרצונו ומדעתו אזי בטח יקרא רוצח. וכן הוא הענין בשרי מעלה להיותם קרובים אל המאציל ב"ה, ורואים כי כחם הוא מהשי"ת, אז אין שום חסרון במדתם, אבל כאשר יסתעף מדה זו אל האומה מהעכו"ם, והמה בבחירתם הרעה יפעלו בה כרצונם וזדון לבם, אזי נקראו עוברי רצונו יתברך, והמה רשעים גמורים. וזה הוא דאיתא בהאריז"ל (פרי עץ חיים שער הק"ש פרק א) יוצר מ'שרתים ו'אשר מ'שרתיו ראשי תיבות מו"ם, לרמז שאף הם עומדים ברומו של עולם, מכל מקום יש בהם מום, מאחר שאין בהם כח להשפיע כחם להאומה מהעכו"ם שתחת ממשלתם באותה קדושה עצמה שהם בה, שתספיק להשכילם ולהדריכם בדרך הטובהמא. וכמו דכתיב גבי קרבן (אמור כב) משחתם בהם מום בם, אשר הביאור בו שכל דבר שיש בו מום על כלי הפעולה החיצונים שלא יוכל לפעול פעולה שלימה, מוכרח מזה שהוא משחת בהפנימיות שלו, כן גם השרי מעלה, יען לא יוכלו להשפיע קדושתם להאומה מהעכו"ם אשר תחת ממשלתם למום יחשב להם. וזה השם, היינו מום הוא האחרון שבע"ב שמותמב:
ולזה רצו להתכלל ביעקב אבינו, ויפגעו בו מלאכי אלהים ויתחננו לו להתכלל בו, שאף שהוא ברזא דקטנות דזעיר אפין, אבל הוא בהתכללות מכל המדות ואין בו שום חסרון, וע"ז נקרא שלם, כי היה לו השלמה בכל, ומי שיש לו מדת השלימות אין לו להתיירא גם מהמלאך שכחו גדול באור. וכמו שמצינו בגדעון שצעק ואמר (שופטים ו׳:כ״ב) אהה אדני וגו' כי על כן ראיתי מלאך ה' וגו' ויאמר לו ה' שלום לך אל תירא וגו' ויקרא לו ה' שלום. היינו מאחר שהשי"ת עמו אזי אין לו ממי יפחד ואף אם קטן הוא, וכדאיתא במדרש רבה (ויגש צז) בשעה שהמלך נמנה עם אלו נמצאו שלמים ובשעה שנמנה עם אלו נמצאו שלמים. וזהו גם כן דכתיב (ויצא כח) והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, היינו ביעקב, כדאיתא בזוה"ק (ויצא קמט:). והוא שמתחלה ירדו והתחננו ליעקב להתכלל בו, ואחר כך היה להם עליה. כי באמת כחם גדול מכח האדם. ולזה נתיירא יעקב אבינו ע"ה שלא יהרג כדאיתא במדרש רבה (וישלח פרשה עו, תנחומא וישלח), מאחר שעשו נולד ראשון מיצחק ורבקה, והיה עדיין קרוב להשר שלו, לזה היה בו כח עצום מהשר שלו. וכן אמר ליעקב יש לי רב, היינו כח עצום ואור רב. ואבינו יעקב השיב לו (שם) יש לי כל, התכללות מכל האורות וכחות, ואף כח שלך ג"כ נכלל בי, וזהו עיקר השלימות. ועל זה נאמר (משלי י״ג:ז׳) יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב, מתעשר ואין כל, הוא כגוונא דעשו, שהיה לו כח גדול אבל לא התכללות. מתרושש והון רב, הוא כגוונא דיעקב, שאף שהוא ברזא דזעיר אפין אבל יש בו התכללות מכל האורות ומדות. וכל כח הקדושה שבעשו לא היה רק בפיו, כדכתיב ביה (תולדות כה) כי ציד בפיו, ולא היה לו שום בלוע בלבו מהקדושה, וכדאיתא בש"ס (קידושין עב.) ותלת עלעין בפומה בין שיניה כו' פעמים בולעתן פעמים פולטתןמג:
וזהו החילוק וההבדל שבין ישראל לעמים, שכאשר ישפיע השי"ת דברי תורה לעמו ישראל, אף אם העלם יעלים מהם אח"כ הד"ת, מכל מקום נשאר איזה רשימה על לוח לבם יתד בל ימוט ובל יסע לנצח מהם לגמרי הקדושה מאלו הד"ת. וכמו שהלוחות הראשונות אף שנשתברו מכל מקום נשאר מהם רשימה, כדאיתא בזוה"ק (תרומה קלה.) אנן נסבינן מתורה שבכתב תורה שבע"פ, והם בחינת זכור ושמור, כדאיתא בזוה"ק (ואתחנן דף רסד.) וכדאיתא בתיקוני זהר (תיקון כ"ב דף סה:) כמה דאוקמוה ביעקב דיוקנו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד כו' שימני כחותם, דאף על גב דאנת תסתלק מני בגלותא חותמא דילך אשתאר עמי ולא אתעדי מני לעלם. וכדאיתא בזוה"ק (משפטים קיד.) שימני כחותם בשעתא דאתדבקת כנסת ישראל בבעלה ארחא דחותם כיון דאתדבק בההוא אתר דאתדבק שביק ביה כל דיוקניה, אף על גב דההוא חותם אזיל הכא והכא ולא אתקיים תמן והא אתעבר מניה כל דיוקניה שביק תמן כו'. אבל בעשו שכל כח הקדושה הוא רק בפיו, ובקל יוכל לפלוט עד אשר לא ישאר בו שום רושם כלל מהקדושה והיה כלא היה, לזה אף שיש לו כח גדול ועצום מהקדושה שהניחו בו אביו ואמו, אבל מצדו הם מלאים חסרון. וזהו דכתיב (מלאכי א׳:ב׳-ג׳) הלוא אח עשו ליעקב וגו' ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי, והוא שאף שנמצא בו כח קדושה, כי בטח אין הכתוב מדבר מקרבת עוה"ז, כי במה נחשב הוא להתקרב בקרבת עניני עוה"ז להש"י, מוכח מזה שהכתוב מדבר מהקדושה שנמצא בו, שאף בהכח קדושה שבו לא יוכל להתקרב להשי"ת, כי אף שנמצא בו כח קדושה ובפרט בהשר שלו, מכל מקום ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי, ואף בהשר שלו מום בו, מאחר שאין בו כח להאיר להאומה שלו שיבינו גם המה איזה הדרך ישכן אורמד:
והחילוק שבין השרי מעלה להאומה מהעכו"ם הוא, שהאומה נקרא משחתם, שהם מלא חסרון, והם עושים בפועל מעשים אשר לא יעשו ואין בהם שום הארה, ובהשר שלהם נמצא אור מנושא. אכן מקדושת הגוף בעוה"ז אין להם שום הבנה כלל. ואף שאומרים בכל יום מלא כל הארץ כבודו, אבל אין זאת בהבנה שלהם איך ימצא קדושה בגוף, שלוקח גוש עפר מן האדמה, מאחר שהם בשמים ממעל, דאיתא בזוה"ק (ויגש רז.) שהשמים אין יכולין לסבול אף כגרעין חרדל מעוה"ז, לכן הם יראים להשפיל את עצמם להסתר שנמצא בעוה"ז, ואין יכולים לתקן כל שר את האומה אשר ימשול עליה, מאחר שירא להשפיל את עצמו מקדושתו, וזאת יחשב להם למו"ם. שאני חלק יעקב לא כאלה הוא, שלוקח גוש עפר מן האדמה, ונשמת חיים באפיו מנפיחת אלוה ממעל, אור וחושך יחד, ובכח העבודה אשר יעבוד עבודת השי"ת הוא מאיר את החשך, ולזה יש בו כח להעלות אף כל הדוממים וצומח חי מדבר מעוה"ז ולהאירם באור עד שמחזיר כל דבר לנכח השי"ת. וכל זה בא לו לאדם ביגיע כפיו שמתיגע עצמו בתורה ומצות. ועיקר היגיע כפים כתיב ביעקב אבינו ע"ה (ויצא לא) את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים. ולזה מלאכי אלהים יצר הטוב ויצר הרע שניהם רוצים להתכלל בצורת אדם, מאחר שיש בו כח עבודה להפוך אף יצר הרע לטוב, ולעבוד את השי"ת אף על ידו. וזו המדה הוא ברזא דשכינתא, ששוכן בישראל, ובכל דבר שבעולם נשאר רשימה מרצון השי"ת שלמעלה מהם, כי אין דבר בעולם שלא ימצא בה רצון השי"ת, ואף שנסתר רצון השי"ת, מכל מקום נשאר איזה רשימה מרצון השי"ת. והוא כמו אם ידבר המלך עם איש אחד אזי הוא מרגיש באלו הדברים עונג וגם שמחה, וכן האיש אשר יראה בעיניו הדברים יוצאים מפי מלך הוא ג"כ מתענג בהם עד מאד. ואם ילך האיש הזה ויספר הדברים לאיש אחר שלא שמע אותן מפי המלך ולא ראה אותן יוצאין מפי המלך, אף שאינו מרגיש עונג בהם כמו השומע והרואה הדברים יוצאין מפי מלך עצמו, מכל מקום יש לו גם כן תענוג גדול מאחר ששמע מפי השומע עצמו. ואף אם יספר לחבירו וחבירו לחבירו, אמת הוא שהתענוג הולך וחסר אבל לא יתבטל מכל וכל, מאחר שהדברים האלה יצאו מפי מלך יש בהם יקרות. וכן הוא רזא דשכינתא וזעיר אפין, שאף שיש מרחק רב בין מדרגת האנשים אשר שמעו בהר סיני דברי תורה היוצאים מפי המלך ה' ובין מדרגת הדורות האחרונים להם, ואף שגם הם עושים מצות השי"ת בשלימות, אבל לא שמעו הדברים יוצאין מפי מלך עצמו, מכל מקום מרגישים גם הם אור מזוכך, אכן שהאור הזה הוא כקו דק ונמשך עוד מעין ההארה שהיה בהר סיני בהגלות מלכנו ליתן תורה לעמו ישראל, ומאז נשאר רשימה בלב כל אחד מישראל, מדת הבושה, שמתבייש בפניו אם עשה מעשה שאינה הגונה, ואף אם לא ראהו שום אדם בעשותו, וזה נשאר בהסתר בעומק לב כל פרט נפש ישראל עוד מגודל האור שהיה במתן תורה, נשאר רשום על לוח לבם, שיתבייש אף עתה בעשותו אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה. וכדאיתא בגמ' (נדרים כ.) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, זו הבושהמה. וכדאיתא בזוה"ק (קדושים פב:) משה קיבל תורה מסיני ולבתר ומסרה ליהושע וכו' אנא קבילנא ולבתר מוסרנא לכלהו והכי מאן דמקבל מאחרא כקבלת סיהרא וכוכביא משמשא וכו' ועלת העלות בתר דאנת תמן לית פסק לנביעו דנהורא דאורייתא:
וכן הוא בכל הד"ת, שאף אם נשכח ונעלם מן האדם, עכ"ז נשאר רשימה בלבו מהד"ת, עד שיבוא היום שיצרך לאלו הד"ת, אז חוזרין ונעורין מכח הרשימה שנשאר בלבו. אכן כל זה הוא רק בישראל שאין עליהם שום שר רק הקב"ה בעצמו הוא השר של ישראל, וכדכתיב (האזינו לב) כי חלק ה' עמו יעקב וגו' וכדכתיב (ירמיהו י׳:ט״ז) לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא וישראל שבט נחלתו ה' צבאות שמו, והוא אשר נפח באפם נשמת חיים ממחצב אלוה ממעל וגוש עפר מן האדמה, ובללן ועירבן זה בזה ועשה מהם צורת אדם קומה שלמה, ונתן בהם כח להחזיר כל דבר לנכח השי"ת. שאני שרי האומות שהם שכליים נבדלים ולא נוצרו רק לשם מדה מיוחדת, ולכן הם יראים להשפיל ולהוריד את עצמם ולהשפיע כל שר מקדושתו להאומה השולט עליה. ולזה איתא בש"ס (שבת יב:) ובזוה"ק (הקדמה ט:) שאין מלאכי השרת נזקקין בלשון ארמי, היינו שאין בהם כח לפרש ולהאיר שנמצא בזה הלשון לזולתם, מפני שיראים להשפיל את עצמם מקדושת לשון הקודש ללשון ארמי, שמרמז על שהקדושה מלובש בלבוש סביבהמו:
וזהו דאיתא בש"ס (חולין ז.) רבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבוים, פגע ביה בגינאי נהרא, אמר ליה גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך. אמר ליה אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה. אמר ליה, אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. ולהבין זאת הלא הנהר הוא דומם ועם מי היה מתוכח. אכן התוכח עם השר השולט על הנהר אשר הוא בשמים ממעל ממלאכי אלהים, והשר היה מתפאר לנגדו שכחו רב ואורו גדול מכחו ואורו של רפב"י. והשיב לו רפב"י כדבריך כן הוא, שהאור שנמצא בי הוא רק ברזא דזעיר אפין, מכל מקום טוב לך שתבטל את עצמך ותתכלל בי ותן לי מקום לשעה עד אשר אעבור בך ואחר כך תוכל לחזור לאיתנך. אבל אם לא תתרצה בזאת להתכלל בי ולהתחלק בעבורי, אזי אראה לך שיהיה בי כח לגזור שלא יעברו בך מים לעולם, כי אני הולך עתה לעשות רצון קוני ושוכן בי שכינת ה', ואף שהאור שלי הוא ברזא דזעיר אפין, מכל מקום מאחר שעתה שוכן בי שכינת השי"ת יש בי כח לגזור שלא יעברו בך מים לעולם, יהיה מי שיהיה, בשעה שהשי"ת בוחר בו יש בו כח לגזור והקב"ה מקיים. שהספק שלו גדול מהודאי של הנהר, והנך רואה שלא היה בו דעת בהנהר בעצמו ליתן מקום לשעה לרפב"י לעבור בו, ואף שהלך לקיים רצון השי"ת, מכל מקום לא היה בו הבנה בהנהר להבין ההפרש וההבדל בין מי שעובר בתוכו לדרכו דרך הרשות ובין מי שרצה לעבור בתוכו בחרבה לקיים מצות ה', שמצד עצמו אין בו שום השתנות רק עולם כמנהגו נוהג. אכן אם יתכלל בהצורת אדם שניתן בו דעת ובינה, ובכחו להכניס דעת אף בהדומם שיבין להפריש בין טוב לרע. וכמו שאנו רואים שאחר הויכוח שהתוכח רפב"י עם הנהר חלק מימיומז. וכל זה הוא מפני שהמלאך הממונה עליו מתיירא להשפיל את עצמו מהדרגא שלו לעוה"ז, להבינו להדומם שהוא ממונה עליו להכניס בו דעת מהחלק שיש לו בהקדושה, שיבין גם הדומם דתחות שולטנותיה בין טוב לרע, לכן אף עליהם יחשב החסרון הזה מו"ם בם:
ובישראל כתיב (תהלים קלא) יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם, שמהפסוק הזה יוצא שם האחרון משם ע"ב שהוא גם כן אותיות מו"ם, שזה מרמז שעל ידי עבודתו ותפלתו של ישראל יוכל להפך אף המום שנמצא בהשרי מעלה, ובכחו להכניס אור אף בהדצח"מ, וכולם מתעוררים על ידי אתערותא דאדם, שע"י התכללם בהצורת אדם שיעבוד את השי"ת בזה הכח עד אשר ידע שה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין שום דבר נסתר מנגד עיני ה', ולית אתר פנוי מניה, עי"ז יעמידם לנכח השי"ת. והמום לא יסור מכל חי, ואף מהשרי מעלה, אכן אם יתכללו בישראל בהצורת אדם. ועל זה מרמז הכתוב מעתה ועד עולם, היינו כל מערכת הבריאה שתופס זמן ומקום בעולם, אין בהם שלימות עד שיתכללו בישראל:
ולהבין הענין שאמר אבינו יעקב להמלאך הגידה נא שמך, ואין שום ספק בזה שבטח היה לו השגת ידיעה כמו כל המקובלים, שאין אף אחד מהמקובלים שלא ידע את שם זה המלאך שרו של עשו ס"ם שמו. אכן הענין בזה, דהנה שני אותיות הראשונות משמו ס' ם' מרמזים שהאור שנמצא בו הוא נסתר ונעלם מכל אדם, שאינו רוצה להמסר ולהגלות בתפיסת האדם בעוה"ז. וכדאיתא בש"ס (שבת קד.) על אלו שני האותיות ס' ומ' שבלוחות בנס היו עומדין. והוא שבכל האותיות מאלפא ביתא נמצא נדיבות להמסר ולהתגלות בתפיסת האדם השפע והאור והחכמה הנמצא בהם, לבר מאלו השני אותיות ס' ום' שהם סתומין וחתומין מכל צדדם, ואין רוצין לגלות האור הגנוז בהם לשום בריה, ואף כשיתגלה מהם לפעמים דבר מה הוא רק בדרך נס. ואלו השני אותיות הם רשומים בראשונה בשם זה המלאך, כי האותיות האחרונים שבשמו הם השם א"ל כשמות מלאכי מרום, וזה מרמז על כח הקדושה שנמצא בו, רק אותיותיו הראשונות ס"ם שבו מרמז על הכילות שבו, שאינו רוצה להתגלות ולהמסר בהשגת אדם להבין הכבוד שמים שגנוז בו, וכל כך הוא נסתר מבני אדם עד שאמרו עליו בש"ס (בבא בתרא טז.) הוא היצר הרע הוא המלאך המות. רק לעתיד יפתח השי"ת הכבוד שמים שנמצא אף באלו השני אותיות וימסר אותם בהשגת ישראל, ולא יצטרך אז שום אדם למעשה ידיו, ולא יהיה עוד שום עבודה ופעולת אדם. וזהו שאמר אליו המלאך על שאלתו אשר שאל מאתו לידע שמו בהתגלות מפורש, ולהבין האור שנמצא באלו השני אותיות, אמר לו ליעקב למה זה תשאל לשמי, שם מרמז על שורש האדם, שכן אם יקראו לאדם בשמו הוא מתעורר ואף אם יישןמח, ובזה שתדע השורש מפורש לא יגיעך שום יתרון וטוב לך יותר, שלא ימסר האור שנמצא באלו השני אותיות הסתומים וחתומים מכל צד, המרמזים על ההסתר. וכח עבודה שנמצא באדם לעבוד עבודת ה' בכל כחו עד שיבקע ההסתר הזה, שע"י כח העבודה יבוא אדם להתנשאותמט. אבל אם יתגלה בתפיסת אדם אף זה הכח, אזי לא יהיה שום כח עבודה. וכן איתא בזוה"ק (תרומה קכז.) שאלו השני אותיות מרמזים על הסתר, אות סמ"ך איהו סתים בכל סטרוי כגונא דא אות ם' וכו' (וכמו שנתבאר הענין בפרשת תרומה אות יח):
אכן במה יתענגו הצדיקים לעתיד לבוא, הוא כמאמר הכתוב (מלאכי ג׳:כ״א) ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם, ומזה שהאפר הזה תהיה פזורה בתמידיות תחת כפות רגליהם, יזכרו הצדיקים שגם הם היו בעוה"ז בגודל ההסתר, וכמעט גם הם היו יכולים להיות בכל רע ולהיות אפר תחת כפות הרגלים כמו אלו הרשעים. כי האדם כל ימי צבאו בעוה"ז הוא תמיד בספק שלא יתפתה ח"ו אחר יצרו הרע הרוצה לבלעו בכל יום. וכאשר יזכרו הצדיקים את זאת העומד תמיד לעיניהם, שאף גם הם היו יכולים להיות כמו אלו להתפזר תחת כפות רגלי הצדיקים, והם מצדם לא כן עשו רק שנלחמו בכל כחם והתגברו על יצרם ועשו הטוב בעיני ה', וזכו לזו הגדולה שרואים את עצמם בה, מזה יתוסף להם בכל פעם חשק ועונג לעבודת השי"ת מחדש, והוא ברזא דמיין נוקבין:
והנה איתא בלקוטי תורה מהאר"י הק' ז"ל (פרשת וישלח ד"ה ויקח) תמצא במנחה ששלח יעקב לעשו עזים מאתים וגו' שמונה תיבות רצופין מסיימות באות ם', הם נגד שמונה שרצים שעומדים בקליפה. וכנגדם בקדושה יש גם כן שמונה תיבות רצופין מסיימות באות ם' בענין הקרבן (פנחס כט) תמימים ומנחתם ונסכיהם וגו' כו'. וזה שרמז יעקב בענין הקליפה באות ם' במנחה לומר מומין הטיל יעקב בהם כו' וכדי שלא תאמר ח"ו שאלו השמונה ממי"ן אחרים דבקדושה ג"כ רומזין מומי"ן, לזה הקדים בפסוק שלפניו ואמר תמימים ופסק וסיים, ואח"כ פסוק השני התחיל ומנחתם וגו' כו'. והממי"ן הנרמזים במנחת יעקב לעשו כולם באו בפסוק אחד, ואלו שבקרבן בשני פסוקיםנ. והענין בזה הוא, שמאחר שיש בישראל עבודת הקרבנות, הם מהפכים בזה הכח עבודה את החסרון והמום לטוב ומשלימין אותו. וזה שנתחלק הפסוק לשנים, מרמז שנמצא בישראל בחינת כל, שכלול בהם שתי מדות חסד ורחמים ימינא ושמאלא, ויש בהם כח להטות עצמם לדרכי השי"ת בכל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. וכאן השמונה ממי"ן בפסוק אחד, כי השר של עשו הוא בבחינת שכל נבדל שאין לו נדיבות להשפיע מהחיים והמדע שנמצא בו לזולתו, והוא בבחינת שמאלא שאינה משפעת כלל ואין אדם משתמש בה. וזהו כונת הזוה"ק (וישלח קע.) ויאבק איש עמו וכו' אבק דאשתאר מן נורא ולא עבד איבין לעלמין וכו'. היינו, כי מצד יעקב אבינו ע"ה ומכחו יכול להעלות גם את האבק הזה. וכדאיתא (ברע"מ פנחס רמג.) אבק דיעקב לאולפא זכותא על צלותא וכו' ואבק דעשו וכו' לאולפא חובא וכו'נא:
וענין ששאל יעקב אבינו ע"ה להמלאך הגידה נא שמך, היינו הבינה לי בהתגלות מפורש האור שגנז השי"ת בשני אותיות הראשונים משמך ס"ם. השיב לו המלאך, למה זה תשאל לשמי, ולכאורה די היה לכתוב למה תשאל לשמי. אכן תיבת זה מרמז על השי"ת שנקרא ז"ה אלי, היינו, בעת שאדם רואה מפורש דרכי השי"ת והנהגותיו, אז נקרא השי"ת ברזא דז"ה באתגליא. ועל זה אמר אליו המלאך למה זה תשאל לשמי, לראות באספקלריא המאירה בהתגלות מפורש, הלא כל בריאת עוה"ז עולם ההסתר הוא רק לטובת האדם שהניח לו מקום להתגדר בו, והסתיר הנהגתו, והאדם על ידי עבודתו עבודת הקודש יבקיע את ההסתר הזה, והשי"ת הנקרא רב חסד יקרא על שם האדם, שביגיע כפיו ובפעולתו ומעשה ידיו עשה החיל הזה. וכל זה ממדת טובו וחסדו ית', שעי"ז יתרבה שכרו לעתיד, בזה שצמצם את עצמו בעולם ההסתר ושם נפשו בכפו וגדר גדרים וסייגים וצמצם את עצמו בכל אשר פנה, והשליך נפשו מנגד בכדי להכיר מפורש מה דבר ה' ובאיזה פעולה בוחר השי"תנב. וזהו כונת המלאך באמרו למה זה תשאל לשמי, שיתגלה מפורש הנהגת השי"ת לגמרי בעוה"ז, הלא טוב לך בההסתר וההעלם שיהיה מקום לעבודת האדם. כי בהגלות דרכי השי"ת והנהגותיו באתגליא אז לא יהיה מקום לפעולות אדם. לא כן עתה שנמצא הסתרה ויצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואדם מתגבר עליו ובוקע ההסתר בעשותו מצות ה' אשר תעשינה, ובהמנעו ממצות ה' אשר לא תעשינה, ובזה יהיה לך התנשאות. ואחר כל זה ברך אותו, כדכתיב (וישלח לב) ויברך אותו שם, היינו שאף על פי כן גילה מעט מרזא דאותיותיו הראשונים בדרך נסתר. ולמשה רבינו גילה עוד יותר מפורש ברזא דקטורת לעצור המגפה, וכדאיתא בש"ס (שבת פט.) אף מלאך המות מסר לו דבר שנאמר ויתן את הקטרת ויכפר על העם כו'נג. ולעתיד בביאת משיחנו גואל צדק אז יגלה שמו בשלימות ולא יהיה אז שום הסתרה והעלם עוד, כדכתיב (ישעיהו ל׳:כ׳) ולא יכנף עוד מוריך, ויתגלה אז בשלימות אף האור הגנוז באלו השני אותיות ם' ס' וכדאיתא בזוה"ק (שלח קנו:) על הם' סתימא מלםרבה המשרה בתר דאולידת פתיחא הוא בחד רישא דפתחא, ובתיקונים (תיקון ה דף יט), ובש"ס (סנהדרין צד.) ביקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח ולא עשאו, ולזה כתיב ם' סתימא בלםרבה המשרה, שנשאר האור עוד סתום עד ביאת גואל צדקנד:
סימן ו
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. אשרי אדם עוז לו בך וגו' (תהילים פ״ד:ו׳). איתא על זה בזוה"ק (תולדות קמב.) זכאה בר נש דאתתקף ביה בקוב"ה וישוי תוקפיה ביה, יכול כחנניה מישאל ועזריה דאתתקפו ואמרו הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכיל לשזבותנא מגו אתון נורא יקידתא ומן ידך מלכא ישזיב. ת"ח דאי לא ישזיב כו' אשתכח שמיה דקב"ה דלא יתקדש בעינייהו דכלא כמה דאמרו. אלא כיון דידעו דלא אמרו כדקא יאות אהדרו ואמרו והן לא ידיע להוי לך מלכא וגו' בין ישזיב בין לא ישזיב כו' אלא לא יתתקף ב"נ דיימא קב"ה ישזבינני או איהו עביד לי כך וכך כו'. הענין בזה הוא, כי לא יוכל אדם לבטוח ולהשען עצמו על תקיפות מעשיו הטובים בעוה"ז שהם ישפיעו לו טובה, כי כל התקיפות והבטחון שבעוה"ז הוא רק בדברי תורה, הבא לטהר מסייעין אותו (שבת קד.), וכל מי שבא לקרב את עצמו להשי"ת מקרבהו השי"ת אליו כדאיתא (שם), ורק לפעמים יוכל להיות שהשי"ת מטעים לאדם מפרי מעשיו בעוה"ז, בעידנא דמתאחדין עלמא עלאה בעלמא תתאה. וכמו שאנו רואים ג"כ בענין הזמן שהציב השי"ת בעולם קיץ וחורף, בקיץ מתגדלים כל התבואות ופירות ממגד תבואות שמש. מה שאין כן בחורף אין מתגדל שום תנובות שדי. ולכן נתיירא אבינו יעקב ע"ה אף כי היה שלם בכל עניניו, והשי"ת הבטיחהו לשמרו ולהצילו, מכל מקום נתיירא אולי הוא הבטחת השי"ת רק לעולם שכולו ארוך חיי עולמים ולא חיי עוה"ז. כי באמת מאמר השי"ת עם האדם אינו בטובות עוה"ז רק לעולם שכולו ארוך למען יאריכון ימיך. וכמו שאנו רואים במשה רבינו ע"ה שהלך למצרים על פי הדבור, והשי"ת הבטיחהו שיהיה עמו, ואחר כל זה היה לו מכשול בהמלון. וכן חנניה מישאל ועזריה, שמתחלה היה נכון לבם בטוח בעוז ה' שהשי"ת יצילם, ואודע להו יחזקאל נביאה ושמעו וקיבלו מניה דקוב"ה לא אתקיים עלייהו כדאיתא בזוה"ק (שם). וכל זה הוא מפני שמאמר השי"ת אינו כמאמר בשר ודם, שאם יאמר דבר מפורש אין עוד הדיבור בידו לשנות פירוש הדבר. שאני אמרות אלוה הן חיים וקיימים כמו שהשי"ת חי וקיים לעד לעולם, וכן דבריו חיים וקיימים מראים פנים לכל צדנה. וכדאיתא בש"ס (סנהדרין לד.) הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע (ירמיהו כ״ג:כ״ט) מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא זה מתחלק לכמה טעמים. כפי שברצון השי"ת כן הם מאירים ומראים פנים לכל צדדיהם:
וזהו ג"כ הענין דאיתא במדרש (רבה וישלח עו) שיעקב נתיירא ואמר ידעתי כי כל דברי השי"ת על תנאי הם. וכן שבועת השם יתברך לדוד המלך על תנאי היה אם ישמרו בניך בריתי ועדותי וגו' (תהילים קל״ב:י״ב). ואף מזה נתיירא אבינו יעקב ע"ה, מאחר שבעוה"ז אין שום דבר ברור בשלימות, אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב בשלימות ולא יחטא, ואין אדם שיהיה רע בכולו, והיה מתיירא אבינו יעקב מברכותיו של אותו צדיק אביו יצחק שברך את עשו בנו, אולי יתברר שהיה לו איזה הבנה בהם, ואולי יולדו ממנו גרים אשר יתגיירו בישראל ועתה עוד לא באה העת שיאסף מן העולם, וקדם זמנא אין לו נייחא להשי"ת לכלות שום בריאה, וכדאיתא בזוה"ק (נח סא:) אבל אי אתעביד בהו דינא עד לא מטא זמנייהו דלא אשתלים חובייהו כו' כדין לית חדוה קמיה ובאיש קמיה על דאתאבידו. ולעשו היתה ג"כ טענה שהוא נקי אגב אמו, שנולד מיצחק ורבקהנו. ולזה נאסר בעוה"ז קודם הבירור האמיתי להלחם אתו ולכבוש מארצו עד מדרך כף רגל כדכתיב (דברים ב׳:ה׳) אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל. והוא מפני שבעוה"ז אין שום בירור בשלימות הן לטב והן לביש. ולזה מצינו ג"כ בש"ס (ברכות ז., מגילה ו:) צדיק ממנו בולע, לפי שבעוה"ז עוד לא נשלם הבירור האמיתי על מכונו שיוכר לעין כל מי הוא הצדיק והטוב ומי הוא הרע, עד שישלמו כל הבירורים על תכליתם, ואז יעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה (עובדיה א׳:כ״א). אבל כל הימים שלא נשלם עוד הבירור הוא מעורב עוד טוב ורע, כמו הפרי קודם שנגמר בישולו שאינו רע לגמרי ואינו טוב בכולו. ולכן נתיירא יעקב אבינו ע"ה והתפלל להשי"ת שיצילו מיד עשו, ונענה מהשי"ת בזה שבא על עצה נאמנה לשלח לו דורון לעשו אחיו, ולהשפיע עליו מעט קדושה, שידמה לו שיש לו עוד פתח תקוה לזכות לחיי עוה"בנז, ובזה התעורר בלבו רחמנות שיתרחם עליו. כי אם היה יודע עשו בבירור שאפסה תקותו ונכזבה תוחלתו אזי לא היה מתרחם עליו, כי לא היה לו ממה להתיירא, בין כך ובין כך אין לו מה לקוות. כמו מי שיוצא ליהרג ואין לו עוד ממה להתיירא, אזי הוא עושה כל אשר יעלה ברצונו, מפני שאין לו מה שיעצרהו מעשות מזמת לבונח. והכין את עצמו לשלשה דברים, לדורון ולתפלה ולמלחמה כדאיתא במדרש, ובאמת ענינם אחד, כי למעלה בעולם העליון אין רק תפלה, וכשמסתעף למטה מזה יכונה בשם מלחמה, וכשמסתעף עוד למטה בזה העולם צריך האדם לדורון שיתן מהונו ורכושונט:
סימן ז
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. הללויה הללי נפשי את ה' וגו' אל תבטחו בנדיבים וגו' אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו (תהילים קמ״ו:ג׳). הללו מלשון הארה, כמו עטישותיו תהל אור (איוב מ״א:י׳). והענין בזה הוא, דבזה העולם כל היכא דאיכא לברורי מבררינן, ולא יבטח האדם את עצמו אף על האבות שנקראים נדיבים בזוה"ק (ויקהל קצז:) ובש"ס (חגיגה ג.). והם נקראים נדיבים, מפני שהיה בהם נדיבות שלא רצו לקבל לעצמם שכר מעשיהם הטובים, רק הניחו לזרעם, ומהם יראו כל אדם וכן יעשו, שלא ירצה לקבל שכר מעשיו בעוה"ז (וכדאיתא במדרש רבה בחקותי פ' לו) אמר ר' פנחס כל מי שעושה מצוה ומבקש ליטול שכרו עליה מיד ליד לא ינקה רע, רשע הוא ואינו מניח לבניו כלום וכו', כך אלו בקשו אבות הראשונים ליטול שכר מצות קלות שעשו בעולם הזה, מהיכן היתה זכות עומדת לבניהם אחריהם, שהרי הוא אומר וזכרתי את בריתי יעקב וכו'. כי אם היו האבות הקדושים מקבלים שכר מעשיהם הטובים בעוה"ז, אזי מהיכן היה לנו חיים בעוה"ז. כי כל פרט נפש מישראל שנברא בעולם הוא רק לתקן איזה דבר, ואם אין בו כח לתקנו ולהשלים החסרון, יש די במעשי האבות לתרץ כל הקושיות ולהשלים כל החסרון. ומזהיר הכתוב שאף עליהם לא ישים האדם בטחונו, רק שברו על ה' אלהיו, כי לפעמים יזדמן שאין על זה שום בטחון אשר ישען עליו:
כמו כאן בזו הפרשה, שהזכיר יעקב את האבות ואמר, אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ולא היה לו שום סמיכה מזהס, כי גם לעשו יש לו זו הטענה שגם הוא נולד מאברהם ויצחק. ובאמת לא בטח עצמו יעקב אבינו ע"ז, וכל שברו היה רק על ה' אלהיו, ולזה נעשה מרכבה לשכינה מצד עצמו נוסף על מה שנעשה בכלל עם האבות מרכבה, כדאיתא בזוה"ק (וישלח קעג:) ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו, רבי שמעון אמר, מכאן דאתעביד רתיכא קדישא בהדי אבהן וכו' ואיהו רתיכא בלחודוי וכו', ואף שגם אברהם ויצחק נעשו מרכבה לשכינה, אכן הם היו דבוקים במדות מיוחדות, באברהם היה בו מדת אהבה שלא היה לו שום אהבה בלתי לה' לבדו, עד שאף בנו יחידו האהוב לו הניתן לו למאה שנים העלהו לעולה באהבתו את השי"תסא. ויצחק היה דבוק במדת היראה, שלא היה לו שום יראה רק יראת ה' כל הימיםסב. וכל זמן שהמדות היו אצלם היו גדולים במעלה עד מאד, אבל כשנעתקו מהדעת שלהם בהסתעפות המדה בלבושים מסתירים אזי נסתעף מאותן המדות ההיפך מרצון השי"ת. מאברהם נולד ישמעאל, שיש לו אהבות רעות וחמדות ותאות זרות, מפני שאומר בלבו שהשפעת השי"ת הוא שלא בהדרגה. ובאמת הוא שכל האומר הקב"ה ותרן כו' כדאיתא בש"ס (ב"ק נ.), כי השפעת השי"ת הוא מדה במדה ברזא דכה תברכו, שעד היכן שהאדם מבטל רצונו מפני רצון השי"ת, כן מבטל השי"ת רצון אחרים מפני רצונו ומשפיע לו כל הטובות, וישמעאל היה מכחיש זו המדה. ומיצחק נולד עשו שהוא מלא רציחת חרב, והוא מכחיש הרצון והשגחת השי"ת, ואומר שעולם כמנהגו נוהג ואין שום צורך לפעולות אדם, ולזה הוא מרצח ושופך דם האדם, מפני שאומר שאין שום צורך לחיות האדם בעוה"ז שיחיה ויעבוד את השי"ת, כי אף בלי פעולת אדם יתנהג העולםסג. ולכן בהתכללות שלשתן נעשו מרכבה. אבל יעקב אבינו ע"ה נקרא ישרון, שעומד ביושר תמיד בלי שום נטיה, ולא היה דבוק בשום מדה מיוחדת רק ברצון הפשוטסד, ואף בשעה שהיה נראה אליו השי"ת במדת האהבה, מכל מקום ידע שמלכא ודאי שלים הוא, ואף מדת היראה כלול בו ובעי לאסתמרא מניה וכדאיתא בזוה"ק (בשלח נא:). רק שעתה נראה זו המדה על הלבוש, אבל אף המדה השניה כלולה בו, כי אין שכחה לפני כסא כבודו, אכן שגנוזה ונעלמה היא ולכן לא היה במטתו שום פסולת:
ובאמת לא נקראו אברהם ויצחק אבות רק ליעקב, כי האיך יקרא עשו הרשע על שם אבותיו אברהם ויצחק, מאחר שהוא עשה בהסתעפות מדתם ההיפך מרצון השי"ת, ולא הלך בדרכי אבותיו שלא עשו רק מה שבחר בו השי"ת, וכל זה הוא מפני שבמדתם היו גבוהים ורמים מאד, ולזה בגמר המדה נצמח ההיפך מבהירות המדה, כמו כשצורפין זהב וכסף נשאר פסולת בגמר הצירוףסה. ואף שהם היו גדולים במדותיהם ממדת יעקב שהוא ברזא דזעיר אפין, ואף שמו מוכיח עליו שנקרא יעקב מלשון עקב, אכן בזה גדולה מדתו ממדותיהם, הם השתמשו כל אחד במדה מיוחדת בשלימות ולא היה ניכר בו ממדה אחרת כלל, לזה נצמחה מהם פסולת. שאני אבינו יעקב בחיר האבות לא השתמש בשום מדה מיוחדת בשלימות רק בהתכללות מדה בחברתה, מפני שראה שממדה מיוחדת יוכל לצמוח איזה חסרון. ובזה היה הוא גדול מאבותיו, ולכן לא יצא ממנו שום פסולת. וזהו דכתיב ביה (תהילים קמ״ו:ה׳) אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו (וכמש"נ הענין הזה באורך בפ' ויצא אות כז)סו. ולכן נקרא גם כן בשם ישראל, שמרמז שכל האבות והאמהות כלולים בו, כדאיתא בלקוטי תורה מהאר"י הק' (וישלח)סז. וזהו דאיתא בש"ס (ברכות יג) לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל, היינו שבזה העולם השתמש ברזא דיעקב זעיר אפין, בכדי שלא יצמח מאתו שם חסרון ופסולת, וזה השם הוא ברזא דיראה. וזהו דאיתא בזוה"ק (וישלח קעג:) ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו רש"א מכאן דאתעביד רתיכא קדישא עלאה בהדי אבהן, ות"ח יעקב איהו רתיכא קדישא עלאה דקיימא לאנהרא לסיהרא ואיהו רתיכא בלחודוי הה"ד ויעל מעליו אלהים. רתיכא בהדי אבהן, היינו שכללות האבות הוא מרכבה לשכינה וכולם בנין אחד, שכל אחד מברר את כולם, אכן שכל אחד הוצרך לבירור השני. ויעקב אבינו הוא מרכבה בפני עצמו להקב"ה, שהוא בעצמו בנין שלם ואינו צריך לשום בירור, שהוא מבורר כולו לכבוד שמים:
סימן ח
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. במדרש (רבה ויצא עד) ויקרא שם המקום ההוא מחנים, מחנה הרי ששים רבוא מחנים הרי מאה ועשרים רבוא. אמר רבי יודן נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו כו'. הענין בזה דהנה מראית פני מלאך אלהים יתחייב לאדם יראה עצומה, וכמו שמצינו בדניאל (דניאל י). והוא מפני שהמלאך הוא ההיפך לגמרי מכל עניני עוה"ז, ולכן בהראותו לנכח פני האדם יסתר מהאדם כל הכח שיש לו בעוה"ז, כי עיקר חיות האדם הוא ההסתר שנמצא בעוה"ז, שעי"ז יש לו הויה וקיום לעבוד את ה' בפעולת מעשה ידיו. ומלאך הוא בהירות היותר גדול בעולם, מופשט מכל הסתרה, לזה הוא מתנגד לכל הלבושים הנמצאים בזה העולםסח. וכן מורה ראיית פני מלאך לבטחון אשר ישען האדם ע"ז, כמו שמצינו במנוח (שופטים י״ג:כ״ג) לו חפץ ה' להמיתנו לא לקח מידנו עולה ומנחה ולא הראנו את כל אלה. ולכן, מתחלה כשפגעו בו ביעקב מלאכי אלהים ורחש בלבו יראה ופחד, היה סובר שהיראה באה אליו מקטרוגו של עשו, שהוא עומד ומקטרג עליו בתמידות ועל כל ישראל יחד. אכן כאשר ראה אח"כ, שהן אמת שמראית פני מלאכי אלהים באה לו היראה, אבל הוא מאהבה מסותרת, מגודל האהבה שיש להם אליו. אז נטל מאלו ומאלו, יראה ובטחון ושלח פרוזבין לפניו אל עשו אחיו, שעי"ז יכנע ביותר. באחת רמז לו מגור מסביב, שיפחד מהם מלעשות לו דבר רע. ובאחת רמז לו על בטחון, שעוד יש לו תקוה ותוחלתו לא נכזבה, שידמה בנפשו שעוד יש לו תקוה לקוות לתשלום גמול אם ישוב מעשות מזמת לבו, ועי"ז ישוב ממחשבות הרצח. כי אם לא היה מראה לו את כל אלה אזי לא היה שב מעשות רצח, מאחר שלא היה לו ממה להתיירא ומה היה מפסיד, מאחר שאין לו תקוה לגמול, והוא כמו אדם היוצא ליהרג ואין עוד עליו דין ומשפט אשר יפחד ממנו, אזי הוא עושה כל מה שלבו חפץ מבלי מעצור. ולזה רמז לו אף ממדת הבטחון, שידמה לו שיש לו עוד תקוה להצפון ליראיו, ועי"ז ישוב ממחשבות רע בכדי שלא יפסד שכרו המוכן לו אם ימנע מעשות רעסט. ופעלה בו זאת פעולת הטוב שיוכלו לקבל הגרים אשר יתגיירו ממנו בישראל. וכל הגרים אשר יתגיירו ממנו הם רק מזו האהבה שהזריח בו יעקב אבינו. וכן כל קיום ישראל בגלות הוא מזה שהשי"ת משגיא אותם שידמה לנפשם שיש להם מבטח עוז לתקות גמול, ועי"ז לא יפיקו זממם להתפשט בכל הרציחה, מפני היראה שלא יפסידו מכל הטוב הצפון להם. ולזה לעתיד בחבלי משיח ומלחמת גוג ומגוג, שאז יראו שאפסה תקותם ותוחלתם נכזבה ואין להם עוד ממה להתיירא, יהיה אז עת צרה ליעקב שכמוה לא נהיה עוד, והשי"ת יושיעם כדכתיב (ירמיהו ל׳:ז׳) ועת צרה היא ליעקב וממנה יושעע: