אור ברסלב

בית יעקב על התורה· רבי יעקב ליינר מאיזביצה

ויצא

תולדות

סימן א

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וגו' ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה וגו'. זה שאמר הכתוב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר אז תתענג על ה' וגו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר. אם תשיב משבת רגלך, היינו שלא תעשה מעשה שהגוף יעשה אותו מעצמו בלא חשבון ומחשבה. והוא שלא יטריד האדם את עצמו בעסקים שהם מטרידים דעתו ושכלו. וזהו כונת הכתוב, אם תשיב משבת רגלך, היינו שהרגלים שהם סוף הגוף ורחוקים מכח המחשבה, גם המה יהיו נכללים תמיד שלא ירוחקו מדעת וחשבון שבראשא. כי כן הוא הטעם משיעור ארבע אמות שנתנו חכמים לשובתי שבת (עירובין מח:, תנחומא במדבר) כדי שיטול חפץ ממרגלותיו ויניח מראשותיו. ממצוא חפצך, היינו שלא תרצה ביום הזה להתפשט חפציך וקניניך רק תכניס כל קניניך למסרם להש"י, כי רק ביה בעי לאשתדלא כדאיתא בזהר הק' (בשלח מז:). ודבר דבר, היינו כדאיתא בזוהר הק' (אמור קה.) הרהור לא עביד מידי. כי באמת גמר כל ענין במעשה הוא רק מהשי"ת, כי בלתי רצונו לא יעשה שום דבר בעולם, ולזה נאסר דיבור בשבת, כי דיבור הוא גמר המכוון ונחשב כמעשהב, אבל הרהור לאו כלום עביד, ורק במחשבה הניח השי"ת מקום לאדם להתגדר בו, וכמו שכתוב (תהילים צ״ד:י״א) ה' יודע מחשבות אדם כי המה הבל, ואם מחשבותיו טובים הם אז הם הבל דעלמא קאים עליה, כדאיתא בזוהר הק' (ויצא קמו:), ועיין סתרי תורה (ויצא דף קנה:) כל מלין דעלמא אזלין בתר מחשבה והרהורא, ומבאר שם דלרעה אין ההרהור רק כשמצטרף למעשה, וכן מצטרף לטובה למעשה, אז פועל ביותר בהרהור ומחשבהג. אז תתענג על ה', היינו שיהיה האדם דבוק ומקושר בגבוה מעל גבוה, ואז תתענג, כי עונג הוא ההיפך מנגע, ונגע הוא כדאיתא בזוהר הק' (תזריע דף מט:) נגע צרעת סגירו דנהורא עלאה, היינו שהוא מוסגר ומושקע בהדבר שהוא חושק ואינו יכול לזוז ממנה, ועונג הוא היפך מזה, שנפתח לו אור חכמה עליונה ויראה איך הוא מקושר במקום הזה בכל עניניו, וצריך האדם למסור בחזרה כל הכחות שלו, להשי"ת ביום הקדוש הזה, כדאיתא בזוהר הק' (בשלח מז.) וקראת דיזמין ליה. ומי שכופף עצמו תחת שעבוד ועול מלכות השי"ת הוא מנושא על כל והוא בן חורין היותר גדול, וזהו עיקר העונגד:

והאכלתיך נחלת יעקב אביך. היינו נחלה בלי מצרים, כי נחלת יעקב היא בלי מצרים, כדאיתא (שבת קיח.). והענין בזה, כי כל בריה היא מוגבלת ומוגדרת בגבולים, וכשהוא בענינו השייך לו הוא נסתר מאור חבירו, ונסתר ממנו איך יוצאים ממקור אחד, והוא רק ענף מאילן שגם חבירו יונק ממנו, ומצד השי"ת צופה הוא לטובת כל הברואים בשוה, כי כל מה שברא הוא מהסתעפות מדה ממדותיו, ולפי שכל הבריאה הוא רק ברצון ולא משום סבה הכרחיית, כי השי"ת הוא השלם האמתי, ולכן מצדו אין חילוק בין דבר שנראה בעולם הזה לדבר גדול לבין דבר שנראה כדבר קטן, שמאחר שגם הגדול אינו הכרחיי לו ית', והוא עד שלא נברא העולם והוא משנברא העולם, ולכן אינו עוזב השגחתו אפילו מדבר קטן שבקטנים, ורק מצד הבריאה שהיא חסרה, לכן יש אצלה דברים עקריים ודברים טפלים, מפני שהוא בקטנות הדעת ואין שכלו מקיף כל דבר, לזה אם ישיג איזה טובה הוא אוחז בה, כי ירא לנפשו פן אם יעמיק בעסק אחר אז יאבד הדבר שהיה בידו מקודם. למשל, מי שמזמין אורח אצלו, אם יתן הבעל הבית לאורח איזה דבר יאחוז בו ויתן עיניו בו כל שעה כי ירא פן ילקח ממנו, ואם יתנו לו איזה דבר מעולה ומשובח מהקדום, אז יאחוז בו ויעזוב הקדום, ורק השני יהיה אצלו לעיקר, וכל זה הוא מפני כי קטן שכלו ודעתו מלהחזיק בשניהם יחד, ובעת שהוא משועבד לזה הדבר אין בכחו להשיג האחר. שאני השי"ת שהכל שלו והוא גדול העצה ורב העליליה, והוא אין סוף ואין תכלית בלי שום מדה וגבול, והוא מקיף את כל העולם, וכמו דאיתא במדרש (רבה בראשית יא, תנחומא תשא לג) אמר ליה טורנוסרופוס לרבי עקיבא ואם כן שרצה הקב"ה שיכבדו את השבת למה הוא עושה בו מלאכה כדרך שעושה בחול, משיב רוחות מעלה עננים מוריד גשמים. והשיב לו, שאין אצל השי"ת שום חילוק רשות, היינו שאינו מוטרד בשום דבר, לכן מותר לו לטלטל בחצירוה. וכמו דאיתא (מגילה לא.) כל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו, היינו שמצד השי"ת הם כולם שוין כקטן כגדול, והוא מקיף את שניהם יחד:

ולכן נתן לישראל מצות שבת, שרומז לזה שלא יטריד האדם משום דבר מעניני עולם הזה, שעל ידי שישבות ויקיים רצון השי"ת ויתדבק בהשי"ת, וממילא לא ימשך אחר עניני עולם הזה, וישיג אור ממקור העליון שלא יהיה חסר, וממילא ינחיל לו השי"ת כל הטובות, וכדאיתא (ברכות דף נו:) שפתר רבי לבר קפרא על שראה ידיו שנחתכו, ופתר לו לא תצטרך למעשה ידך. וזהו שכר השבת, שבשביל שהאדם מצמצם עצמו מלעסוק בעניני עולם הזה, ועיקר מלאכת שבת הוא כמו שנחשב בכלל גדול (שבת עג.) צרכי האדם, אכילה ומלבושים ודירה, ולכן לעתיד תעשה ארץ ישראל גלוסקאות וכלי מילת כדאיתא (שבת ל:), וכן ישבו בסוכת עורו של לויתןו, שכל זה רומז לאור שנמשך ממנו שפע חיים והקפת התלבשות והתחסות בסתר עליון. וממילא לאדם טוב מטעימין אותו מפרי מעשיו בעולם הזה (קדושין מא.) גם כן, ואף בעניני עולם הזה יבואו לו כל מיני טובות בלא יגיעה, כי כשלא יוטרד מעניני עולם הזה מטעם שידע שלה' הארץ ומלואה, אז ינחיל לו השי"ת כל מיני טובות, כי המניעה לאדם מלהיות כלי קיבול לטובות, הוא מחמת שיוכל לבוא על ידם לשכחה, וכשיודע שהכל הוא מהשי"ת אז לא יוטרד ויהיה כלי קיבול, ולכל מי שהוא כלי קיבול לזה מנחיל השי"ת. וזהו כונת המדרש ששאל טורנוספרופוס את רבי עקיבא, אם כדבריך שהקב"ה מכבד את השבת אל ישיב בה רוחות אל יוריד בה גשמים כו' והשיב לו שדומה לחצר שאין בו דיורין כי אם אחד, ומותר לו לטלטל בכל החצר בלי שום עירוב. והוא, כי עיקר טרדת האדם הוא מפני שאינו בטוח בשום דבר עד שמכניסו לרשותו, ואז יש לו בטוחות שהוא בגבולו, ולכן הוא במדה וגבול. ולכן בגופו של אדם מותר כל המלאכות, שהרי שיניו טוחנות וכל כלי גופו פועלים בקרבו, לפי שכשבא לתוכו אינו נקרא מלאכה. אבל אצל השי"ת הוא הכל ברשותו, והוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, לכן אינו נקרא אצלו שום דבר מלאכה ועבודה. וזהו נחלת יעקב אביך, שיעקב אבינו ע"ה מדתו הוא לאחד כל המדות, לפי שמכיר שהכל הוא מהשי"ת, מפני שכולל כל המדות, וזהו שמירת שבת וכל נחלתו בלי מצרים. וכן כל מי ששומר את השבת, ששובת מכל צרכי הגוף ורק דבוק הוא בהשי"ת, כי שבת הוא שמא דקב"ה כדאיתא בזוה"ק (יתרו דף פח:), ומכיר שהכל שלו, ואינו משועבד תחת שום דבר מעניני עולם הזה, רק הוא בן חורין ומנושא מכל, לכן תנתן לו נחלה בלי מצרים. וזהו דאיתא בהקדמת תיקוני הזוהר (ב.) דלא ישתכח בר נש פחות מתרווייהו אות שבת או אות תפילין ומילה, שהם שני יודי"ן מן יאקדונק"י, כי שבת הוא נוקבא, ואות הוא שבזה שהאדם מצמצם את עצמו ואינו פועל שום פעולה, בזה הוא מקושר ואחוז בדכורא, היינו שאצל השי"ת הוא הכל דברים של מה בכך, ובמצות מילה הוא אף הפעולה יש בה גם כן מדכורא, וכדאיתא (שם) מי יעלה לנו השמימה ראשי תיבין מילה וסופי תיבין יקו"ק, וכן בכל מעשי המצות אומרים מקודם לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה, שבפעולה הגשמיית שעושה מעשה המצוה הוא מייחד בדכוראז:

סימן ב

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וגו'. זהו שאומר הכתוב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד וגו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'. אם תשיב משבת רגלך, היינו מקום שהארת האדם קטנה, כי סוג האדם שהולך בקומה זקופה, עיקר הדעת והשכל שלו הוא בהראש, ומשם נשתלשל ומסתעף למטה לשאר האברים עד להרגלים, ושם הוא ההארה מועטת, לכן צריך שם התאפקות ומתינות לבל ידרוך חוץ לגבול. ושבת היא כלל כל התורה זכור ושמור, זכור כולל כל המצות עשה ושמור כולל כל המצות לא תעשה. כדאיתא בתיקוני הזוהר (תיקון נה דף פח:)ח. וזהו דכתיב (תהילים צ״ב:א׳-ב׳) מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה', היינו בשעה שהאדם הולך בדעה ברורה. ולזמר לשמך עליון, הוא בשעה שהשי"ת נקרא עליון למעלה מתפיסת האדם, ואז צריך האדם להתנהג בצמצום מאד (וכמש"נ במקומו)ט. עשות חפצך ביום קדשי, יום קדשי, היינו שהכין השי"ת לעצמו את זה היום ואין לאדם בו שום קנין. אך בזה שמצמצם את עצמו ומכיר שאין לו כלים, על ידי זה יש לו קנין גם בזה היום, כי השי"ת ברא את הכל לכבודו כדכתיב (ישעיה מג) ולכבודי בראתיו וגו' ומה הוא הכבוד שמים היוצא לנו מדברים אשר נאסרו לו להאדם. אכן בזה שהאדם מכיר שאין לו זה הדבר, על ידי זה יש לו בו קנין, והכרה זו הוא כבוד שמים. וזהו וקראת לשבת ענג, וכדאיתא בזוה"ק (בשלח מז.) וקראת דיזמין ליה, והוא שלא תאמר שאין בזה שום טובה במה שנאסר על האדם, אדרבא במצות לא תעשה יש בה יותר טובה וקנין מהנמצא במצות עשה, וכדאיתא (שבת ע:) דידע ליה לשבת בלאו אבל בעשה לא הוה ידיעה. האמת הוא, שבמצות עשה יש בה מעלה במה שיש לו להאדם תפיסה מה הוא רצון השי"ת, ובמצות לא תעשה יש מעלה שמכיר שהשי"ת חפץ להקנות לו מה שלמעלה מתפיסתו, דאם לא כן למה נבראו כלל דברים האסורין על האדם. לקדוש ה' מכובד, היינו שתמשיך כל זה לתוך לבושים נאים, וכדאיתא (שבת קיג.) רבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. והאכלתיך נחלת יעקב אביך, נחלת יעקב היינו כדאיתא (שבת קיח.) שנחלתו הוא בלי מצרים. והענין בזה, כי שם אדנ"י הוא מצר וגבול לשם הוי"ה, וכדאיתא בזוה"ק (בראשית נא.) שיש אשא תכלא ואשא חיוורא. אשא חוורא היינו שאינו נתפס בגדר וגבול, ומרמז על המחשבה, כי במחשבה אין שום צמצום ואין שם שום איסור, כי מותר לו לאדם לידע הכל כדאיתא (שבת עה.) לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. ומה דאיתא (בספר בן סירא) במופלא ממך אל תדרוש במכוסה ממך אל תחקור, הוא כדאיתא בזוהר הק' (נשא קכג.) שמחמת שהאדם חפץ להשיג מה שאינו שלו, לזה מבלבלין ומטרידין אותו שלא ידע, וכל הגדרים והסייגים הם רק במעשה. וזה הוא הענין שלמעלה מעשרה שהוא רשות השי"ת, כדאיתא (סוכה ה.) מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה, שם אין שום חילוק רשויות. וזהו ענין דאיתא (בראשית רבה יא, תנחומא תשא לג) ששאל טורנוסרופוס את רבי עקיבא, אם כדבריך שהקב"ה מכבד את השבת אל ישיב בה רוחות אל יוריד בה גשמים, והשיב לו, שדומה למי שדר יחידי בחצר ואין בו דיורין אחרים שיאסרו עליו, מותר לו לטלטל בכל החצר בלי עירוב. וכן השי"ת שכל העולם שלו הוא ואין לאחרים חלק בו, מפני זה אין אצלו שום חילוק רשויות ומותר לו לטלטל בכל העולם, ואינו מטריד דעתו בטלטול משמים לארץ, כי השמים שמים לה' ולה' הארץ ומלואהי. אבל למטה מעשרה שהוא רשות האדם יש שם גדרים וסייגים ואסור להוציא מחוץ לגבולו, כי שם אי אפשר להעלות הדבר והפעולה לקדושה, ולא כן שלא יעלה אותה רק עוד ימשך אחריה למטה ממדרגתו. והן אמת שצריך האדם להעלות כל הדברים להשי"ת, אך אימתי לאחר הברכה שמברך עליה, שאז נאמר והארץ נתן לבני אדם, שיש לו אז בהם קניןיא. וזהו גם כן הענין כאן ביעקב שנדר להפריש מעשר, כדכתיב, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, והיינו שהחזיר הכל להשי"ת עד המדרגה האחרונה שהוא מדה העשירית מדת מלכות, שרומז לעולם הזה, וממילא על ידי זה זכה לנחלה בלי מצריםיב:

סימן ג

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וגו'. זה שאמר הכתוב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך. אם תשיב משבת רגלך, היינו שתשיב רגלך לאחוריך מלפסוע בהם יותר מהשיעור בשביל שבת, שכל כך יקבע אצלך קדושת השבת, שבהליכתך בהגיעך לתחום שבת ירגיש כל גופך, ואף אם תפשוט רגלך לצאת מהתחום תחזירו בתוך הלוכך אף בלא דעתך, שקדושת שבת תהיה נבלל בכל הגוף שלך, ואף בהרגלים, כי סוף כל דבר נקרא רגל, וכדאיתא בזוה"ק (נשא קמג. פקודי רלב.). והענין הוא כמו שהרגל הוא סוף הגוף ומנשא את הגוף ממקום למקום. וכן הלבוש האחרון מכל הקדושות נקרא רגל, כי כל קדושה מסתעפת ללבושים רבים זה למטה מזה, ובכל לבוש נמצא זכרון מן הפנימיות עד הלבוש האחרון ששם נשכח הפנימיות מהקדושה, וצריך האדם להתגבר ולהחזיר את הלבוש לאחוריו, שלא יניחו להתפשט כל כך למרחוק עד שישתכח ממנו הפנימיות והשורש לגמרי ח"ויג. וזהו אם תשיב משבת רגלך, כי בכל ימות החול ניתן לו רשות לאדם להתפשט לעבוד ולפעול פעולת ה' ולכנוס בלבושים, ובשבת מחזיר השי"ת את כל הבריאה לכמו שהיתה מתחלה כשהיתה כלולה עוד במחשבתו ית' עוד קודם שנברא העולם, שאז היו כל הלבושים באור ובבהירות, כדאיתא (תנחומא בראשית א) שהתורה היתה כתובה קודם שנברא העולם אש שחורה על גבי אש לבנה, ומהדברי תורה נסתעף למטה ללבושים, כדאיתא בזוה"ק (שמיני לה:) באורייתא ברא קב"ה עלמא, ובשבת מחזיר השי"ת את כל הלבושים לפניו פנים בפנים ומביט בפניהם, ולכן צריך האדם גם כן לשבות מכל הפעולות והלבושים ביום השבת שלא יתפשט ביותר, ולא כמו שהתפשט בימי החול, רק יביט להשי"ת בלבד בזה היוםיד. וזה הוא, עשות חפצך ביום קדשי, היינו שזה היום הוא של השי"ת, לכן לא תכניס דברים קטנים וענינים שפלים לבית המלך, כי בשבת אז מתאחד הישראל עם השי"ת, והשי"ת אינו עוסק אז רק בחיים, ולזה תקנו לנו (בנוסח ברכת המזון) לומר בשבת רצה והחליצנו, החליצנו היינו שנהיה מופשטים מלבושים דהיינו רצונות גשמיים, לפי שזה היום הוא בקדושה עצומה ומופשט מכל הלבושים. וכענין דכתיב בהתגלות השי"ת למשה וליהושע כתיב בהו של נעליך וגו' (שמות ג, יהושע ה). ואז בזה היום רק ביה בעי לאשתדלא, בפנימיות החיים, כדאיתא בזוה"ק (בשלח דף מז:) מאן דמזמין אושפיזא ביה בעי לאשתדלא ולא באחרא. וקראת לשבת עונג, הוא כדאיתא בזוה"ק (הקדמה ה:) שיש שבת דמעלי שבתא ושבתא דיומא ממש. קדושה דמעלי שבתא הוא בבחינת שמור, היינו התחלת כניסת האדם לטוב, ואז הוא צריך לשמור מפני שאינו מורגל עוד בטוב. וקדושת צפרא דשבתא, הוא בבחינת זכור, שכבר מורגל הוא בטוב, וכמו שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה (בנוסח תפלת שבת) והנחילנו ה' אלהינו באהבה וברצון, היינו שיתן לנו שמחה בלב ושיהיה לבנו מלא רצון, וכל זאת ינחיל לנו בנחלה. לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך, היינו מה שסגלת והרבית הון בקדושה בששת ימי החול לא תבטל, ויותר מזה לא תוציא, רק תעמוד ותנוח באמצע כמו שאתה עומד, וכדאיתא תנחומא (מטות) ילמדנו רבינו כמה תקיעות תוקעין בערב שבת כו' תוקעין שלישית כו' אם היה הנר ביד האשה מנחת אותה בארץ. ומה שכבר קנה וסיגל, בזה יעמוד לנוכח השי"ת, והשי"ת יאיר לו באיזה חיים עסק באלו הלבושיםטו. וכל מה שהתפשט יותר הקדושה בימי החול, יש לו פנימיות חיים יותר בשבתטז. כי בימות החול הסתיר השי"ת פנימיות החיים בלבושים, ובשבת אז מאיר הקב"ה ומגלה את הפנימיות היוצא לנו מלבושים והתפשטות של ימי החול, ויותר מזה אין השי"ת רוצה שיוסיפו. ובימי החול ג"כ נמצא כגוונא דקדושת שבת, שאף שיש לו רשות לאדם לכנוס בלבושים והתפשטות מכל מקום הוא בגבול, כי ללבושים המרוחקים ביותר אסור לו להכנס, ובשבת נאסר בכלל מליטול שום לבוש. ושביתת השבת שאדם שובת מלברר ומלנקות האוכל מהקליפה, הוא יקר ביותר מבאם היה מוציא האוכל מהקליפה. כמו שצונו השי"ת בקרבן הפסח (בא יב) ועצם לא תשברו בו, כי הקרבן פסח היה לרמז מה שהשי"ת האיר לעיניהם האור מכל הלבושים שקנו בהיותם במצרים, שהגיעו להתכלל בצורת אדם, כמו האוכל שמתעלה מדומם לצומח עד שנעשה מאכל לאדם, וזה רומז אכילת הפסח שבא מצאן שהוא דחלא דמצרים (כמו שנתבאר במקומו)יז, והוא שעל ידי זה יוציאו הטובה שנמצא בהם, מכל מקום נצטוו שלא ישברו בו עצם, ואף שאם ישברו אותם ימצאו בתוכם עוד מאכל אדם, אכן שאינו כדאי להאריך כל כך זמן הבירורים, מאחר שהוא על ידי טרחא יתירה, ואף שאם היו שוהים עוד במצרים היו יכולים עוד להוציא מהםיח. על זה כתיב, ממצוא חפצך, לא שתבטל ח"ו מה שקנית וסגלת בימי החול, רק שיותר מזה לא תתפשט עצמך להוציא עוד. אז תתענג על ה' וגו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך, נחלת יעקב הוא בלי מצרים, כדאיתא (שבת קיח.), והענין בזה כי בפנימיות אין שום גדר וגבול, וכל הגדרים והמצרים הם רק בפעולות עולם הזה, שאסור לו לאדם להתפשט עצמו יותר מדאי, כי אולי נמצא בו מעט כעס וכדומה, ואם יתפשט עצמו ביותר יוכל לצאת לחוץ, מחמת שאינו נקי ומבורר מפסולת, לזה צריך האדם לגדור בעדו לגמרי. אבל נחלת אבינו יעקב הוא בלי מצרים, כי הוא נקי ומבורר ולא היה בו שום פסולת ולא כעס, כי השי"ת חתם עליו. וכן מי שהוא בפנימיות החיים אין לו שם שום מיצר וגבול, כי כל הגדרים הם רק בלבושים שלא להתפשט בו יותר מדאי, כי אם יתפשט ביותר אז זה הלבוש יוכל להזיק ללבוש אחר, אבל בהפנימיות שם הכל מתאחד ואין שום התנגדות מצוי שם:

(ג–ב) ויצא יעקב מבאר שבע. כתיב (משלי ג׳:י״ד) כי טוב סחרה מסחר כסף. הענין בזה, כי מסחרה של תורה הוא בהיפך ממסחרי עולם הזה, כי מסחר עולם הזה אין אדם נהנה מגוף המסחר עצמו רק מהריוח המגיע לו מהמסחר, אבל מסחרה של תורה, אף גוף המסחר בעצמו טוב הוא. כי לשון מסחר הוא שהאדם סובב סביב, שתרגום אונקלוס על סביב, סחור סחור (תרומה כה), והיינו שבדברי תורה מה שהאדם סובב סביבה, והוא כשלא קיבל עוד אור הדברי תורה בשלימות, והוא בעת שהקב"ה עוסק עוד בנתינה, אזי מה טוב הוא, כי הקב"ה עוסק עמו במסחר ואין מעלים עיניו ממנו, אז הוא באהבה רבה מאד שאין לשער שבחיט. והנה אבינו יעקב ע"ה כשהלך לחרן היה הליכתו לקנות אור דברי תורה, לברר שהשי"ת נמצא בכל קניני עולם הזה, שזה היה ענין יעקב אבינו בעסקיו עם הצאן בחרןכ, ואז ראה שהשי"ת נצב עליו אף בשינה, והראה לו הקב"ה גודל אהבתו:

סימן ד

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. בזוהר הק' (ויצא קמז.) ואזל לרשו אחרא וכו' וילך חרנה אתר דדינא ורוגזא תמן. זה שאמר הכתוב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת ענג וגו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך. אם תשיב משבת רגלך, היינו אם תסיע ותחזיר רגלך לאחור מלפסוע לעבר הגבול מהתחום בשביל שבת. הענין הוא, כי בשבת אסורים כל הל"ט מלאכות, כמו בורר אוכל מתוך הפסולת שמברר האוכל מהקליפה. והטעם הוא, כי שבת מרמז על לעתיד, שעתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת ולא תצטרך למעשה ידך כדאיתא (שבת ל:)כא. והיינו שהשי"ת יראה אז, שכל כח הפעולה הוא מאתו ית', ולא יהיה מקום אז לפעולות אדם. לא כמו שהוא בעולם הזה, שעיקר הבריאה הוא כענין דאיתא (שבת פט.) היה לך לעזרני, שהאדם עוזר לברר את כל הבריאה, וכדאיתא (תנחומא תזריע ה) שמעשי בני אדם נאים יותר, ולזה ניתן לאדם ברית מילה לתקן כח הבריאה לברור את הפסולת מהאוכלכב. אבל לעתיד יהיה ה' אחד. ועל זה מרמז שמירת שבת שאסורים אז כל פעולות אדם, והיה שורת הדין שיהיה אסור לאדם אף לאכול, שיהיה כמו יום הכפורים, כי בהאוכל שאדם מכניס בתוך גופו יש בו גם כן פסולת, והא ראיה שנדחה לחוץ. אכן הענין הוא, כי יש רגלי דמלכא ורישא דמלכא, וכדאיתא בזוה"ק (יתרו פב.) לא דמי רישא דמלכא לרגלוהי דמלכא. והוא, כי הדברי תורה שאדם מבין ומרגיש בהם טעם נקרא רישא דמלכא, והמצות שאין מרגישין בהם טעם והם בעולם הזה כמשא על האדם, כי הדבר שהאדם מבין בדעת יש לו בו תענוג, אבל בהמצות אין אדם מרגיש בדעת, ולזה איתא (ברכות יז.) אלופינו מסובלים במצות, וזה נקרא רגלי דמלכא, כדאיתא בזוה"ק (לך פו.) לרגלו לאתחברא ביה בפולחניה ולקרבא ליה לגביה. ולעתיד שהבטיח לנו השי"ת (חולין קמב.) למען יאריכון ימיך, ליום שכולו ארוך ליום שכולו שבת, קודם שיחדש השי"ת את עולמו, אז יהיו השעשועים מישראל שהשי"ת יטעים אותם בטעם כל המצות שסבלו מהם בעולם הזהכג, ויבינו אז המצות כמו דברי תורה. נמצא אף שיהיה אז ה' אחד, שרומז שלא יהיה מקום עוד לפעולות אדם, מכל מקום תשאר השארה גם אז ממצות ומפעולת האדם. ולזה אף ששבת מרמז על יום שכולו שבת, שיתבטלו אז כל הפעולות, אבל לאכול מותר לו לאדם, אף שיש בהאוכל פסולת שגם כן רומז לרגלי מלכא, שזאת גם כן ישמש אז. וזה הוא כונת הזוה"ק, ואזל לרשו אחרא וכו' וילך חרנה אתר דדינא ורוגזא תמן, היינו בזה העולם מעורה אוכל עם פסולת ומתערין דינא ורגזא מתמן. וזה הוא, אם תשיב משבת רגלך, דייקא, כענין דדרשינן בגמרא (ברכות יא.) בשבתך ובלכתך בשבת דידך ובלכת דידך הוא דמחייבת אבל דמצוה פטירת, כן הוא כונת הכתוב כאן, רגלך דידך הוא דאסור אבל בלכת דמצוה, היינו במקום שיצא לך משם כבוד שמים, אז מותר לך. והמכוון בזה הוא על האכילה, ולכן אף שכל המלאכות והבירורין אסורין בשבת, אבל לאכול מותר לו לאדם, ואף שעדיין יש בה פסולת, שמפעולת אדם יתברר שמה שנכלל בתוכו בקדושה לא היה רק לכבוד שמים. עשות חפצך ביום קדשי, קדש הוא מה שהוא בכח גדול ותוקף וכמו שנדרש על תקדש תוקד אש (קידושין נז:) והיינו שכל חפצי עולם הזה הם כהבל נגד הקדושה. וקראת לשבת עונג, היינו שבשבת הם כל הטובות בשלימות, כדאיתא (בספר יצירה פ"ב מ"ד) אין למעלה מעונג. וההיפך מעונג הוא נגע ומתרגמינן סגירו, והיינו שהוא מוסגר בהסגר ובגבול, כי כל טובות הנמצאים בעולם הזה הוא כל מילי דמעלי להאי קשה להאי ודמעלי להאי קשה להאי, אבל העונג מיום השבת הוא בשלימות הטובכד. לקדוש ה' מכובד, היינו שתקדשהו ותכבדהו אף בכל הלבושים שבו, וכדאיתא (שבת קיג.) רבי יוחנן קרי למאניה מכבודתי, כי בהלבוש מהמצוה גם כן נמצא קדושה. והאכלתיך נחלת יעקב אביך, היינו נחלה בלי מצרים כדאיתא (שבת דף קיח.):

סימן ה

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. זה שאמר הכתוב (ישעיה מג) ועתה כה אמר ה' בראך יעקב ויוצרך ישראל אל תירא כי גאלתיך קראתי בשמך לי אתה. איתא (ויקרא רבה לו) אמר הקב"ה לעולמו, עולמי עולמי מי בראך, אומר לך מי בראך אומר לך מי יצרך, יעקב בראך ישראל יצרך, דכתיב בראך יעקב ויוצרך ישראל. הענין בזה, כי הקב"ה ברא את העולם שהוא סתום שאין ידוע למה נברא, ואף שנאמר (ישעיה מג) ולכבודי בראתיו, אכן הכי נאמר ח"ו שהקב"ה נצרך לכבוד, אך כל הבריאה היא ממדת טובו וחסדו, וענותנותו היה רוצה להתפשט באורו ולהקרא מלך בברואים שפלים, ולבקש כבוד מבריותיו להקרא עליהם מלךכה. וזה הוא כונת הכתוב, ולכבודי בראתיו. והשי"ת מתנהג במשפט וביושר, והמשפט הוא כי מכבדי אכבד, שמי שהוא מכבד את השי"ת, השי"ת מכבדו, והוא גם כן קיים לעד. ולכן המצות הם גם כן גולמים, ואין אדם יודע הטעם מהמצות, ועל זה אמר קהלת (קהלת ו) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממניכו. וזה הוא אומרו בראך יעקב, לשון בריאה הוא צמצום, והשם יעקב גם כן מורה על צמצום, והוא שהיה מצמצם עצמו ביותר ולא היה רוצה רק בכבוד שמים, ועל זה נאמר אחר זה ויוצרך ישראל, שלשון יצירה והשם ישראל שניהם מרמזים על התפשטותכז, והוא שהקב"ה התחיל לגלות התפשטות אורו, והראה לו שכל העולם מלא כבודו, עד שאף המלאך של עשו שהוא המקטרג הגדול שאומר מה אנוש כי תזכרנו, גם אותו הכריח יעקב שיודה להכבוד שמים שמתגלה על ידי יעקב. וכן מי שקורא קריאת שמע בבוקר השכם ואומר שמע ישראל וגו' ה' אחד, דהיינו שאין בעולם מושיע בלתי השי"ת, והוא שמכיר שכל הצדקות שהאדם עושה, אם לא יסכים הקב"ה על ידו, אז כל פעולותיו ומחשבותיו ללא כלום, עליו נאמר בגמרא (מנחות צט:) כל הקורא קריאת שמע כאילו קיים והגית בו יומם ולילה, היינו שהקב"ה מראה לו שכל פעולותיו הם לכבוד שמו ית', שזה הוא נקודת אמצעית רצונו של אדם אם השי"ת יחתום עליו. וזאת הבהירות היתה ביעקב אבינו ע"ה, כי באברהם ויצחק היה נמצא עוד פסולת וביעקב לא היה שום פסולת ומטתו היתה שלמה. אל תירא כי גאלתיך, זה הוא ברכה של ויתן לך. קראתי בשמך לי אתה, זה הוא הברכה של ואל שדי, שמי שהוא דבוק בזה השם והולך תמיד בצמצום אין לו לירא משום דבר בעולםכח:

סימן ו

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. זה שאמר הכתוב (תהילים קכ״ו:א׳-ב׳) שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו וגו'. ציון, היינו הציונים והראשי פרקים והסימנים של הדברי תורה, שמרמזים שלעתיד ימשיך השי"ת את האור והרצון השרשי לתוכם. והענין בזה, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ולכן הציונים של הטובות המה אצל ישראל, ועיקר הטובה הוא אצל האומות. אבל לעתיד יהיה כלול יחד אצל ישראל, והוא שיחזיר השי"ת אף עיקר הטובה למקום שהציונים שמה. וזהו שתקנו לנו (בנוסח תפלת שמונה עשרה) המחזיר שכינתו לציון, שיחזיר השי"ת את העיקר למקום הציון. ובעולם הזה הטובה העיקרית אצל האומות, והציון והסבלנות הוא אצל ישראל. וזה הוא כגוונא דשבת, שנצטווינו בעולם הזה להיות מוגדר ולסבול כל השביתות, כמו שמסודר בש"ס (שבת עג.) אבות מלאכות, מלאכת אכילה ולבישה, וזה מורה אשר לעתיד לא נצטרך למעשי ידינו, ובעולם הזה שהוא כחלום, נדמה שהאדם נאסר בכל פעולה, ובאמת זה רומז על לעתיד שהוא הפתרון, ואז באמת לא נצטרך למעשה ידינו, וכמו שאמרו (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, וכדאיתא (ברכות נו:) ראיתי שתי ידי שנחתכו ופתר לו שלא תצטרך למעשה ידך, והוא כי החלום הוא הצמצום מגוף הטובה, ולכן בחלום נדמה לו שנחתכו ידיוכט. ולעתיד כשישיב ה' את שיבת ציון, אז נראה כי הטובות שהיו לנו בעולם הזה לא היו רק כחלום, שהוא מהרהורא דיומא, כי חלום הוא התחברות, כענין דאיתא (חולין קכג:) עור חליםל, והוא כי בעת שהשי"ת רואה שהאדם הוא בהסתר מאד בחשכת לילה, אז מנהיר ליה מהרהורא דיממא מעין הטובות העתידות לבא עלינו, בכדי לחבר מעט הפירוד שבעולם הזה הדומה לאישון לילה, שיהיה לנו כח לסבול הגלות והחושך. כי לילה נקרא פירוד כדאיתא (סוטה מח.) אף הוא ביטל את המעוררים שהיו עומדים לוים על דוכן ואומרים עורה למה תישן ה' כו' והלא כבר נאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, אלא בזמן שישראל שרויין בצער והעכו"ם בנחת ושלוה, לכך נאמר עורה למה תישן ה', כי בזמן שישראל ח"ו בצרה אז הוא ההשפעה הנשפע להם בבחינת שינה, כנגד ההשפעה הנשפע להם בשעת הרוחה דאז כתיב (תהילים קכ״א:ד׳) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. אז ימלא שחוק פינו, הוא כענין דאיתא בזוה"ק (בשלח נד.) אסתכלנא בכל תושבחן דשבחו לקוב"ה וכולם פתחו באז כו' וכד אתחבר נהירו דא' ומטי לז' מאן זיי"ן דא חרב לה' מלאה דם היינו פירוד, וכשאלף רוכב עלייהו היינו אלופו של עולם, אז הוא מאחד אותם ונעשה מזה שירהלא. ולזה פתח (התנחומא בזו הסדרה) ילמדנו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה כו' ויעקב אבינו גלה לחרן כו' וכדאיתא בזוה"ק (ויצא קמז.) אזיל לרשו אחרא, כי כאשר נטל יעקב הברכות מעשו היה אז כמו הורג נפש, שנטל ממנו כל הטוב והחיים, ולכן גלה יעקב לחרן לרשו אחרא ונתירא, וכאשר ראה הקב"ה שהוא מתירא, אז אנהיר ליה מהרהורא דיממא, ונגלה אליו בחלום, ואמר לו הנה אנכי עמך (וכמ"ש הענין לקמן)לב:

סימן ז

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. אין כאל ישרון רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים (ברכה לג). אין כאל ישרון, הענין בזה, דהנה השם אל מרמז על חכמה וחשבון וישוב הדעת בכל דבר, וכדאיתא בזוה"ק (צו לא.) אל בכל אתר נהיר דחכמתא. והוא, כי כל הענינים ואף מדת טובה כשתהיה במדה מוגבלת אזי אין לה שלימות, כי עיקר השלימות הוא רק כשמקבלת תמיד ממקור החיים, וכמו שמצינו באאע"ה שמדתו מדת החסד, וכל זמן שהיתה המדה רק אצלו ונבעה ממקור החיים היתה טובה מאד, מפני שהאיר בהמדה אור הדעת. אכן כשנתרחקה המדה והסתעפה בלבושים יצא ממנו ישמעאל שמשפיע ועושה חסד אף לעוברי רצונו. וזהו נקרא גמל שהוא מחיות הטמאות וכמש"נ במי השלוח (ח"א פרשת שמיני ד"ה בגמל)לג. אמנם יעקב אבינו ע"ה נקרא אל, כדאיתא בש"ס (מגילה יח.) מנין שקרא הקב"ה ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל, כי כל מעשיו שפעל בעולם האיר אותם וכללם באור הדעת שלא יסתעף מהם ההיפך, וזה מרמז הכתוב שאין כאל ישרוןלד. רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים. שחקים מרמז על תרין הפכיים ששוחקין וסותרין זה את זהלה. וביעקב אבינו היה התכללות והתאחדות שתי המדות, שבו נכללו מדת אברהם ומדת יצחק, חסד וגבורה. מדת אאע"ה הוא מדת החסד, היינו שהכניס עצמו לעבודה גדולה בזהירות עצום לברר את עצמו בכל מיני בירורים. ומדת יצחק אבינו ע"ה הוא מדת הגבורה, היינו שלא רצה להכניס את עצמו לבירורים והתנהג רק ע"פ כללי ד"ת, וכדאיתא במי השלוח (ח"א פ' ויחי ד"ה שכל) שיצחק אמר יקוב הדין את ההר והתנהג ע"פ כללים מפורסמים. ואלו השתי מדות הם תרין הפכייםלו, וכענין דאיתא בש"ס (ע"ז יז.) רבי חנינא ורבי יונתן הוו קאזלי באורחא מטו להנהו תרי שבילי חד פצי אפתחא דע"ז וחד פצי אפתחא דבי זונות א"ל חד לחבריה ניזול אפתחא דע"ז דנכיס יצריה א"ל אידך ניזיל אפתחא דבי זונות ונכפייה ליצרן ונקבל אגרא. והם שני הפכיים, שזה לא רצה לכנוס בספק ולא לקבל שכר, וזה רצה לכנוס בבירורים וגודל עבודה וצמצומיםלז. וזהו שנאמר ויפגע במקום, כמו שדרשו במדרש רבה (ויצא סח) למה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, כי השי"ת אין צריך לעולמו רק כל העולם צריכין לו, ויעאע"ה פגע ג"כ במקום, שמדתו הוא להסתלק מספק, שלא הכניס את עצמו בספיקות ולא רצה לא הן ולא שכרן, כי לא היה נצרך להם, מפני שהיה מקושר בהש"י וצורתו חקוקה בכסא הכבודלח:

סימן ח

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו (תהילים קמ״ו:ה׳). והיינו, מי שמכניס עצמו תחת מדת יעאע"ה, כי מדת יעקב אבינו היתה, כמו דאיתא בזוה"ק (קדושים פו.) קוב"ה קרא ליעקב אל הה"ד לפני לא נוצר אל. כי מדת אאע"ה היה, אחר שהכיר כי השי"ת הוא הבורא, ממילא מתחייב מזה שיעזוב האדם כל חמדות עוה"ז ויבטל כל הרצונות שלו מפני רצון השי"ת, וזה הוא שתיקן תפלת שחרית, היינו בבקר, כשיעמוד האדם ממשכבו, קודם שיתחיל עוד לעסוק בעניני עוה"ז, צריך להמליך עליו את השי"ת. ומדת יצחק היה, שירגיש איך השי"ת נמצא בתוך לבו. ומדת יעקב אבינו היה, שלא יעשה מעשה שתצטרך לבירור אחר עשייתו, רק קודם שעשה כל דבר, היה מפלס כל דרכיו להשכיל איך הוא בשרש רצון השי"תלט. והנה זאת המדה היא הגדולה שבכל מדות האבות, כי מדות האבות התעוררו הארת אור השי"ת כמו שהיה התחלת הרצון מבריאת העולם, כי אז היה ניכר מפורש הארת אור השי"ת. אכן אח"כ נתיישנה זו ההכרה המפורשת ונתהווה בהבריאה הסתר וצמצום, עד שבאו האבות לעולם אברהם ויצחק, ואצלם היה ההשגה בשכל. אף כי השכל הוא למעלה מהמעשה, כי עבודה הוא בלב והתפיסה והשכל הוא בהמוח, אכן ע"י עבודה יוכל להגיע למעלה מהראש, כי הידים אף שהם ענפי הלב, ויכול האדם להגביה אותם למעלה מהראש על ידי שפועל בהם פעולות מעשי המצות. ויעקב היה משיג בכל פעולה שהיה מכליל אף כלי פעולותיה בדעה ושכל, כמ"ש וישא יעקב רגליו, היינו שהגביה גם כח רגליו לכללם בדעה והשכלמ:

סימן ט

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. פתח התנחומא (בזו הפרשה) ילמדנו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה כו' ויעקב אבינו גלה לחרן בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו, כיון שראהו הקב"ה בצרה נגלה עליו בחלום כו'. הענין שמדמה המדרש גלות יעקב אבינו להורג נפש בשגגה הוא, כי דם היינו פירוד שמפריד את הנפש מהגוף, ובמהות הארץ יש בה גם פסולת, ואף שיש בה גם טובות כי היא מצמחת כל הטובות, אבל יש בה גם פסולת ופירוד, ולכן אם ישפך ויגיע עליה דם ומתחברים יחד, הפירוד שנמצא בארץ והדם שהוא ג"כ פירוד, אז תוססת הארץ וצועקת ואינה שותקת, כדכתיב (מסעי לה) ולארץ לא יכופר וגו' כי אם בדם שופכו. והוא כי הארץ לית לה עיינין להבחין בין שוגג למזיד ובין טוב לרע, ולכן יתחייב מכחה אף מי שהרג בשוגג, כי אינה מבחנת בין שוגג למזיד. ולזה מחוייב האדם ההורג שוגג לברוח לערי מקלט, שם הוא מקום הקדושה ומקום העבודה של הכהנים והלוים (וכמש"י כל הענין בפ' מסעי)מא:

וכענין הזה היה ג"כ ביעקב עם עשו, כי מקודם שקיבל יעקב את הברכות היה לעשו עוד איזה חבור ודביקות בקדושת יצחק, ולאחר שקיבל יעקב את הברכות אז נתפרד עשו לגמרי מהקדושה מכל וכל. וזהו כגוונא דהורג נפש, שמפריד הנפש מהגוף, כן הוא הפריד את עשו מהקדושה, ולכן גלה לחרןמב. ובדרך נגלה עליו הקב"ה בחלום, להראות שאף בשינה שאין בו דעת אז הוא גם כן מחובר להשי"תמג. וזאת הבין יעקב אבינו ע"ה מזה שראה שמכל האבנים נעשה אבן אחת, כי בעלמא דפרודא הוא כל בריה משגחת על עצמה ואינה משגחת על חברתה, וכאן נתאחדו האבנים ונעשה מהן אבן אחת, מוכח מזה שהשי"ת שהוא אחד יחיד בעולם שוכן עליהם ומזה הם מתאחדים. ומזה הבין וראה, שהוא מתאחד ומחובר בהשי"ת. וכן השי"ת מתנהג תמיד בכל הסתרות וחשכת הטלטולים, נותן לישראל נשיאת ראש על ידי חלום, כמו יוסף הצדיק אצל פרעה שהלך וגדל על ידי חלום, וכן דניאל אצל נבוכדנצר, וכל זה הוא להראות שאף בכל הטלטולים והסתרות יש בעומק חיבור ודביקות לישראל עם השי"ת, והקב"ה ברוב רחמיו שולח לנו הארה מועטת להתחזק בה לבל להתייאש ח"ו מכל וכל. כי הן אמת הוא שמצד עתיקא קדישא הוא, הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, וכדאיתא בזוה"ק (נשא קכט:) שעיינין דעתיקא רומזין לנוני ימא דלית לון כסותא על עינא ולית גבינין על עינא, וכל ההסתרות הם רק מצד זעיר אנפין מסטרא דילן לפי תפיסתנו. ואף שזו התפיסה נראה שאינה אמת בעומק, אכן כיון שהשי"ת העמיד ברצונו שתהיה זו ההנהגה בעולם, שלפי תפיסת הברואים יראה העוה"ז הסתר וחשך, מוכח מזה שגם זה הוא אמת, כיון שרצונו הוא שתמצא זאת בעולם. וכענין דאיתא (יומא סט:) ירמיה לא אמר נורא דניאל לא אמר גבור מפני שאמרו איה הן נוראותיו ואיה הן גבורותיו כו' והאיך עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה כו' מתוך שיודעין בהקב"ה אמתי הוא לפיכך לא כזבו בו, היינו שאמרו רק לפי תפיסתם שהיתה להם אז ולא חנפו אותו, כי כן הוא רצונו ית', עד שאח"כ האיר השי"ת לעיני אנשי כנה"ג הארה מעתיקא, ואז אמרו הן הן גבורותיו והן הן נוראותיומד. ומה דאיתא באדרא זוטא (רצ.) דעתיקא קדישא וזעיר אנפין הוא כלא חד מלה, כל זה הוא רק מצד עתיקא נכלל בה גם זעיר אנפין, כי יש בכלל מאתים מנה, אבל מצד זעיר אנפין הוא עולם בפני עצמו, היינו שבאמת נמצא בעוה"ז גלות והסתר, כי כן רצה השי"ת, רק הקדוש ב"ה ברוב רחמיו וחסדיו מאיר הארה מאורו הזך בכל הסתרות כמו על ידי חלומות (וכמבואר לעיל)מה:

סימן י

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. פתח התנחומא (בזו הפרשה) ילמדנו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה כו' לערי מקלט כו' ויעקב אבינו גלה לחרן בורח בנפשו כו' כיון שראהו הקב"ה בצרה נגלה עליו בחלום כו' כיון שראו האבנים כו' נמחו כולם ונעשו אבן אחת. הענין שרצה יצחק לברך את עשו, וכי לא ידע שעשו צריך להתברר על ידי יעקב שהוא אור, וכל פעולה צריכה לילך ע"י אור. אכן יצחק אבינו היה סובר שיעקב יצטרך לברר כל הלבושים של עשו, ועד כמה שיהיה בכחו לברר ולהוציא יהיה מוכרח להוציא מהם אור, ואז אחר שיתבררו כל הלבושים של עשו לטוב, אזי ממילא יהיה הוא הגדול. אבל באמת העמיד השי"ת שבאם קשה הדבר להתברר לטוב אזי לא יחפצו כנסת ישראל אותה, כי אינה כדאית להתעכב אף רגע אחד בתוך הגלות בשביל זה, ועל זה מרמז המצוה ועצם לא תשברו בו (וכמש"נ לעיל). כי היציאה ממצרים היה באמת עדיין לפני הזמן, והא ראיה כי אומה שנאבדת בזמנה אזי השי"ת במנוחה ושמח על אבדם, וכדאיתא בזוה"ק (נח סד:) ה' למבול ישב בלחודוי כו' ושיצי עלמא ונח רוגזיה, וכדאיתא (נח סא:) בשעתא דאתעביד דינא דחייביא חדוון ותושבחן קמיה כו' והני מילי כד מטא זמנא כו' ולכן ישב אז בנייחא. ועל מצרים איתא (סנהדרין לט:) מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה, בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה, אמר להן הקב"ה מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני, וכדאיתא עוד (שם) מפני מה לא נאמר בהודאה זו כי טוב לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, וכל זה הוא מפני שהיה קודם זמנא, והיינו שהיו יכולים להוציא עוד משם, כמו שכל זמן שהפרי מתגדלת נתוסף ונעשה מהקליפה ג"כ פרי, כן ע"י אריכות הטלטולים מוציאין ישראל עוד קדושה שנמצא שם, וכדאיתא (פסחים פז:) צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין העכו"ם, ואיתא עוד (שם) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין העכו"ם אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. והענין הוא, כי כל אומה נבראת לכבודו יתברך שיצא מהם כבוד שמים רק שהם בהיפך, ובזה שישראל נכנסין לבין האומות, ומבררין איך נבנה גם מהם כבוד שמים והמכוון של השי"ת. ובזה נמצא יקרות גדול, להבין ולהוציא כבוד שמים גם בההיפךמו. וע"ז מרמז הקרבן פסח שהקריבו ישראל ביציאתם ממצרים, כי הפסח בא מן הצאן והוא הדחלא של מצרים (וכמש"י במקומו)מז. והיו יכולין להוציא עוד כבוד שמים ממצרים, רק שהשי"ת אמר שיותר מזה אינו כדאי להמתין עוד, לפי שלוחצים ומציקין מאד לישראל, ואז הקב"ה מאבדם אף קודם הזמן, וכדאיתא בזוהר הקדוש (נח סא:). וזהו שצונו השי"ת שלא לשבור בו עצם, לרמז בזה שהגאולה הוא קדם זמנא, כמו העצם שנמצא בתוכו מוח, ואם ישברו אותו יוכלו להוציא את המוח, כן במצרים נמצא עוד קדושה, שאם יתעכבו יוכלו עוד להוציא, אך שאינו כדאי להמתין ולהתעכב עבור זה בגלות עודמח. וזאת לא ידע יצחק, והיה סובר שיעקב יהיה מוכרח להוציא כל מה שיוכל להוציא ולברר להקדושה מהנמצא בהלבושים של עשו, וממילא יתכלל לגמרי לטוב, כי בטח נמצא אצל השי"ת בירור נגד כל הלבושים שבעולם, ואף להרחוקים ביותר. ומזה שהזדמן השי"ת לידו שבא אצלו אבינו יעקב מלובש בלבושי עשו לקבל את הברכות, הבין מזה שלא כן כאשר נדמה לו מקודם, רק שיעקב לא יצטרך לברר וללבן כל הלבושים של עשו לגמרי, רק שיש לבושים שאינם כדאי שיסבול מהם יעקב, ואף שנמצא בהם ג"כ מאכל יאבדו גם הם גם המאכל הנמצא בהם. וכענין שמצינו בגמרא (ברכות ה:) שאמרו רבי חייא בר אבא ורבי יוחנן לא הן ולא שכרן. רק הלבושים של עשו שהיה להם תיקון, אותם נטל יעקב ממנו וקיבל בהם את הברכותמט, והלבושין שנשארו עוד אצל עשו לא הוצרך לו ליעקב שיתקן אותם והלכו עמו לאבדון:

ולכן נחשב זאת ליעקב כהורג נפש בשגגה, ונגלה ממקומו וממשפחתו ומבית אביו. כי הענין שהאדם גולה ממקומו מבית אביו וממשפחתו, הוא מחמת שאין לו מקום וחבור וצוותא עם הברואים, וכדאיתא (מכות יב:) הרג באותה העיר גולה משכונה לשכונה ובן לוי גולה מעיר לעיר (וכמש"י הענין במקומו בענין ערי מקלט). ואומר עוד (שם) המדרש וכיון שראה הקב"ה את יעקב בצער נגלה עליו, והוא שהראה לו שלא יצטרך עוד לבירורים יותר, ואז ויפגע במקום, היינו שלא יצטער ולא ידאג על המקום שלו, שנדמה לו עד עתה כי אין לו חבור להמקום, ועתה הראהו הקב"ה כי לא כן הוא כאשר ידמה לו בלבבו, ובא אל עיקר המקום שלו מקומו של עולם, והוא כדאיתא ברבה (ויצא סח) מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ובזה המקום פגע אבינו יעקב. וכשראו האבנים את כבודו ית' נעשו כולם אבן אחת, כי במקום שהשי"ת שוכן שם הוא רק אחדות, וכדאיתא (ברכות יב.) מי ששיכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות. וכן כל השש מדות כששוכן בהם רצון השי"ת אז אינם מתנגדים זה לזה, אבל כשמתרומם מהם אור ורצון השי"ת אז הם סותרים זא"ז. כמו חסד וגבורה שנראים שני הפכיים, שזה רוצה להיטיב וזה רוצה להיפך. וכן בכל דבר בפרט כלולים כל המדות. ובעת שהשי"ת מזריח בהם את אורו ורצונו, אז הם מתאחדים באחדות, ואם לאו יתמקמקו, כענין דכתיב (זכריה י״ד:י״ב) המק בשרו והוא עומד על רגליונ. וכן נמצא בפרט האדם שלבו מלא מחלוקת ופירוד בעצמו ואינו בנייחא משום דבר בעולם, כדכתיב בנבוכדנצר הנה עפלה לא ישרה נפשו בו (חבקוק ב׳:ד׳), ואף שכל העולם היה כבוד תחת ידונא. וכל זה הפירוד הוא רק במקום שאין בו רצון השי"ת, וכמו שהדין הוא בדבר הצריך שיעור, שאם לשריפה קאי אז אמרינן כתותי מכתת שיעוריה (ר"ה כח. סוכה לא:), ודבר שאין צריך שעור אז אף דלשריפה קאי הוא כשר. והענין בזה, שאין חושבין אותו כמי שאינו בעולם כלל, כי אפר מעצי אשרה כשר לכיסוי הדם (חולין פט.), מוכח מזה דלא אמרינן דכמאן דליתא בעולם דמי, אכן בדבר הצריך שעור אז אמרינן כיון דלשריפה קאי כתותי מכתת שעוריה, שהוא כחלקים נפרדים ואין בהם חבור שיהיה בהם השעור הצריך, כי כח האש הוא שמפרר את הכל לחלקים נפרדים. וכן מי שהוא גולה לערי מקלט, זה הוא לו לסימן שצריך הוא להתברר במדת כעס ומפרידין אותו ממשפחתו וממקומו, וכשיברר את עצמו אזי יש לו נייחא אף שם:

וכאן הראה לו השי"ת ליעקב שהיה גולה ממקומו, שמעתה אינו צריך עוד לבירורין כאלו, כי אין בו שום שמץ מכעס. ואמר לו השי"ת ופרצת ימה וקדמה וגו', והוא כי הנה יש מדרגת עבד ומדרגת בן. העבד צריך לעבוד את רבו בהדרגה, וכגוונא דימי החול שכל העבודות המה בהדרגה דרך מדרגות ומסכים ובירורים. וכן אנו רואים שעשו החסיר עצמו מהבכורה ע"י זה שהלך בלא הדרגה, כדכתיב (תולדות כה) הלעיטני נא, שפוך הרבה לתוכה. אבל מדרגת בן, היינו במקום שרצון השי"ת שוכן שם, הוא כגוונא דשבת שאז יש להם עליה אף לכמה מדרגות ביחד, וכן מקבלים כמה טובות בבת אחת שלא בהדרגה, וכדאיתא (סוכה מט:) רבא אכסא דברכתא אגמע גמיעי, היינו בבת אחת, וזהו ופרצת ימה וקדמה וגו':

סימן יא

ויפגע במקום וילן שם וגו'. מקום, היינו שע"י זה נמצא כאן האדם, לכן נקרא זאת מקומו של אדם, כיון שהוא צריך לזה המקום, והמקום מקיפו, וכמו אם תניח חפץ על איזה מקום אזי נקרא זה מקומו של החפץ, כי החפץ צריך לזה המקום. ולזה ג"כ מקום המקדש נקרא סתם מקום, כדכתיב (שופטים יז) וקמת ועלית אל המקום, לפי שהוא משתיתו של עולם כדאיתא (יומא נד:), והקב"ה נקרא מקום לפי שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו כדאיתא ברבה (ויצא סח). והוא שכל העולם צריכים להשי"ת שיושיעם ויסבלם, אבל השי"ת אינו צריך להם לבריותיו, כי אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואין לו שום יתרון מהבריאה. אכן מכיון שאנו רואים שברא הקב"ה את העוה"ז, מוכח מזה כי בטח יש לו איזה מכוון שבהעולם, ומהו המכוון והרצון של השי"ת דא יעקב, כי הוא עיקר המכוון ומטרת הרצון של השי"ת, והוא הנקודה שחפץ בה המלך ה', כי צורתו חקוקה בכסא הכבוד, וכל העולם לא נברא רק לצוות לו, ועליו יסמוכו ויתקיימו בעולם. והוא כענין דאיתא (פסחים נד. אבות פ"ה) אף צבת בצבת עשויה, וצבתא קמייתא מאן עביד הא לאו בריה בידי שמים היא. צבת הוא דבר שבו אוחזין כל הדברים שבעולם, וכן אבינו יעקב אחז בהרצון של השי"ת שעל ידי זה יסבול השי"ת את כל העולם, נמצא שהוא עיקר המכוון מכל הברואים, וכל הברואים המה רק בשבילו, ולזה כתיב בו סתם ויפגע במקום, שפגע במקום שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו:

ומדמה זאת המדרש (שם) לגבור שהוא רוכב על הסוס וכליו משופעים אילך ואילך, הסוס טפילה לרוכב ואין הרוכב טפילה לסוס כו'. והענין בזה הוא, דהנה עצמותו ית' הוא מהוה כל וזה הוא השרש מכל עניני עולם הזה והבא, אכן שהעמיד השי"ת ברצונו שבעוה"ז ישלוט השם א"ד, כדאיתא (פסחים נ.) העוה"ז נכתב אני בי"ה ונקרא בא"ד, והוא שרצון השי"ת הוא שהאדם יצמצם עצמו בעוה"ז, ועי"ז יזכה לכל הטובות הנבראים בעולם. אמנם השי"ת רצה לבראות התפשטות הטובה ג"כ שידמה בעולם שיוכל האדם להתפשט כחפצונב, וזהו משל לגבור שרוכב על הסוס וכליו משופעים אילך ואילך, ונדמה לעיני בשר שהגבור הוא מצומצם בתוך הכלים, והסוס מוליך את הגבור שיתנהג כפי מה שהסוס יוליך אותו, ובאמת הוא להיפך שהגבור הוא נושא את הכלים ומנהיג את הסוס במתג ורסן כחפצו. וההתפשטות מטובה נקרא כליו משופעים אילך ואילך, ועי"ז שיצמצמו את עצמם ויראו ויבינו כי השי"ת הוא מנהיג העולם כחפצו ורצונו, יזכו לקנות הטובה. והנה אומות העולם נתפסים ונאחזים בגוונים ולבושים ובהתפשטות הטובה, ואומרים שהם העיקר, ובאמת לעתיד יהיו כל הטובות נכללים ונכנסים תחת הקדושה, רק שהם מתפשטים עתה בעוה"ז בהיפך מרצון השי"ת, כי בעוה"ז צריך אדם לצמצם את עצמו בכל אשר יפנהנג:

וזאת הראה הקב"ה ליעקב ויפגע במקום שהוא מקומו של עולם, שעי"ז שיצמצמו את עצמם בעולם הזה ישיגו כל הטובות בשלימות. כי בעוה"ז אדם עושה מעשה ויכול להיות שיתחייב מזה המעשה כוונה אחרת מכוונתו, כי לא מחשבותיו מחשבותינו, והשי"ת מנהג שלא מדעת האדם. וגם מקום המקדש, לפי שכנוס וכלול בו קדושת השי"ת, היה נדמה לעיני אדם בגודל קשיות היפך מדעת האדם, וזהו דכתיב, ויקח את האבן. וע"ז רומז השם לוז שהיה לעיר בראשונה, דהיינו מבריאת העולם נקרא שם העיר לוז, ולוז הוא יקר ביותר וממהר צמיחתו לכ"א יום כדאיתא (בכורות ח.), ומעצם הלוז יבנה כל הגוף לתחית המתים כדאיתא במדרש הנעלם פ' תולדות (קלז.), אכן שאינו רוצה להמסר לתפיסת שכל האדם והוא קשה מאד, כדאיתא (בראשית רבה כח) שהלוז שבאדם הוא קשה מאד שהכה עליה בפטיש על הסדן ונבקע הסדן ולא נשבר הלוז, והוא שאינו רוצה למסור ולכפוף את עצמו להגיע לתפיסת שכל האדם. וכמו שאנו רואים במרגלים כשהלכו לרגל את הארץ ולקחו מפירותיהן, ועי"ז הוציאו דבת הארץ, ואמרו כשם שפירותיהן משונין כך העם משונה כדאיתא (ברש"י במדבר יג, כג), והוא שאינה רוצה למסור עצמה בתפיסת שכל האדם. וכן הלוז היה נראה רחוק מישועה לתפיסת שכל האדם, ויעקב קרא את שמה לטובה בית אל, וזאת פעל אבינו יעקב והיה מרכך את זה המקום, ואמר אין זה כי אם בית אלהים, והוא שכאשר יתפלל שם נפש מישראל יענוהו מן השמיםנד. וזהו שאמר, מה נורא המקום הזה וגו' וזה שער השמים, כי עיקר היראה הוא נגד השער, כי שם הוא המרכז, וכשתנענע המרכז תנועה קטנה אז היקף העיגול היוצא יתנענע הרבה. ועיקר האזהרה הוא על השער, כדאיתא (ברכות נד.) לא יקל אדם את ראשו נגד שער כו'נה. ולכן אין התבואה חייבת במעשר עד שיראה פני הבית דרך השער, כי כשבא אל השער רומז שמגיע למקום המרכז והשלימות, ואז צריך ליראה, כדאיתא בזוה"ק (יתרו עט.) באתר דשלימו אשתכח תמן דחילו אשתכח, ומעשר רומז ליראה כדכתיב (ראה טו) למען תלמד ליראה. ולכן נדר יעקב אבינו ע"ה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, כי יעקב היה בחיר האבות, כי עד שלשה דורות לא פסקה זוהמא כדאיתא (שבת קמו.), והוא נתמרח ונעשה כרי, וכשבא נגד השער אז נתחייב במעשר, ונדר לעשר כל אשר ינתן לו, כי אז הוא עיקר היראה. וממצות מעשר יבא תקיפות ללב שבזה מותר לנסות את השי"ת כדאיתא (תענית ט.), וכדכתיב (מלאכי ג׳:י׳) ובחנוני נא בזאת וגו' אם לא אפתח לכם וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי דינו (וכמו שנתבאר לקמן ענין נז)נז:

סימן יב

ויפגע במקום וילן שם וגו'. איתה ע"ז ברבה (ויצא סח) למה מכנין שמו של הקב"ה וקורין אותו מקום, מפני שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. הענין בזה הוא, כי השי"ת צמצם את אורו בכדי שיתהווה העוה"ז ויתקיים, והוא כדאיתא בשוחר טוב (תהלים סב) הנשמה הזו עולה ויורדת בגוף. והענין בזה הוא, כי השי"ת שלח וקבע נקודה יקרה וגדולה במקום עמוק בתהום ובארץ, והוא גדול יותר מהאור שבעולם העליון רק שהוא בעוה"ז בלא אור, כדאיתא בזוה"ק (משפטים צה.) עולימתא שפירתא ולית לה עיינין, שמדת מלכות שמים לית לה עיינין. ולזה הנפש שהיא מעולם העליון ששם הוא רק אור עולה ויורדת ואין לה נייחא, והשקט לא תוכל, כי כל חפצה ורצונה לעלות למעלה, ששם הוא האור מפורש שיש בורא ושליט. אכן היקרות שבעוה"ז הוא מעולה וגבוה יותר, ולזה חושקת גם לזה האור שנמצא בעוה"ז, כי לא ראי זה כראי זה, המעלה שנמצא בעולם העליון ששם הוא רק אור ואין חשך מגיע לשם, זו המעלה לא נמצא בעוה"ז, והיקרות שנמצא בעוה"ז הוא יקר ומעולה מהאור שלמעלה, ולזה היא עולה ויורדת ואין לה מקום השקטנח, והצד השוה שבהם הוא בהשי"ת, כי בהשי"ת נכללו כל האורות יחד, וממנו האור יוצא לעולם, ולפניו כחשכה כאורה, ותולה ארץ על בלימה, והוא מקומו של כל העולם ואין העולם מקומו, רק השי"ת הוא מקומו ומקיימו של העולם. וזהו דאיתא בהאר"י הק' (פרי עץ חיים שער חג המצות פרק ז על מימרא ברוך המקום) שהשם הוי"ה אם תכה י' פעמים י'. ה' פעמים ה'. ו' פעמים ו'. ה' פעמים ה'. הוא בגימטריא מקו"םנט. והוא שבכל מקום שנמצא לשון בטישה בזוה"ק (נח סה. פקודי רכו. רסח:) הוא משני אורות כשנוגעים זה בזה אז יתעורר לבקוע אור גבוה שנתגלה שיש אור ממוצע ביניהם מהשי"ת, הכולל את שניהם ומחיה ומקיים אותם יחדס. וזהו שסידר האר"י ז"ל בזמירות של ליל שבת (שער הכוונות ענין ליל שבת) הלא בטיש בטישין, והוא שהאורות נראים לעין כמתנגדים זה לזה, ומי מקיים אותם, מוכח מזה שנמצא בורא שלפניו אין שום חילוק בין זה לזה והוא מאחד אותם. וכן הוא הענין כאן, שאמר לו השי"ת ליעקב אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, ואיתא על זה בזוה"ק (ויצא קנ.) איהו באמצעיתא, כי כאן גם כן בטשין האורות דא לדא, מדת אברהם חס"ד ומדת יצחק גבור"ה, ונראים כמתנגדים זה לזה, ויעקב הוא עמודא דאמצעיתא שהוא מדת תפארת הכולל את שניהם יחד, וזהו ויפגע במקום וכמבוארסא:

סימן יג

ויפגע במקום וגו'. במדרש רבה (ויצא סח) למה שמכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום לפי שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו כו' לגבור שהוא רוכב על הסוס וכליו משופעים אילך ואילך הסוס טפילה לרוכב ואין הרוכב טפילה לסוס כו'. הענין בזה הוא, דהנה בשלהי מנחות (קי.) מגנה שם את האומות בזה שקוראין את השי"ת אלהא דאלהיא, ואף שגם דוד המלך אמר (תהלים קלז) הודו לאלהי האלהים כי לעולם חסדו, ובמשנה תורה גם כן כתיב (עקב י) אלהי האלהים אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד. אכן הענין בזה הוא, כי בחינת אלהים הוא שהשי"ת צמצם את אורו הזך ונתן מקום להבריאה למען יוכל שאת שלא יתבטל בהתרבות האורסב. ודעת האומות הוא, שאמת הוא שהשי"ת הוא קדמון לכל העולם, ועל זה מורה מה שקוראין את שם ה' אלהא דאלהיא, אבל משעה שברא את הבריאה, מאז עזב ה' את הארץ, והטבע מנהגת בעולם בלי השגחתו ית', כן הוא דעתם המשובשת. אבל לא כאלה חלק יעקב, כי ישראל אומרים שמאז ועד עולם לא יבצר ח"ו השגחת השי"ת, כי מבלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו, וכח וגבורה הנמצא בכל צבא מעלה הוא מהשי"ת הנותן בהם כח וגבורה להיות מושלים, ופועל בהם תמיד כמו בשעה שבראם. וזהו, הודו לאלהי האלהים כי לעולם חסדו, והוא שאף שנתן בהם כח וגבורה שיתהוו בעולם, על כל זה הוא מהוה אותם בכל רגע שלא יתבטלו בהתפשטות אורו, ועדיין הוא מנהג את עולמו, והוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, והשי"ת הוא הנותן מקום להויוות העולם מצמצם את אורו לבל יתפשט ויתבטלו ממציאותםסג. וזה הוא כונת המדרש לגבור שרוכב על הסוס וכליו משופעים אילך ואילך, היינו שהשי"ת העמיד בעולם התפשטות מטובה עד שיכול להתדמות לעיני הבריאה שהטבע מתנהג בעצמו, כמו שנדמה לעין שהסוס מנהג את הגבור עם הכלים שעליו, אבל האמת הוא לא כן, כי הגבור הוא סובל את כליו ומנהיג את הסוס כרצונו במתג ורסן לבל ילך אנה ואנה. כן הנמשל הוא בהשי"ת, שהאמת הוא לא כאשר ידמה לב האדם על ידי זה שנמצא בהתפשטות טובה בעולם שהעולם כמנהגו מתנהג, לא כן הוא, רק השי"ת הוא המושל והמעציר בעולם ומנהיגה כרצונו, ואוחז באורו לבל יתפשט, בכדי שיהיה הויה להבריאה ולא תתבטל בריבוי אורו ית':

סימן יד

ויפגע במקום וגו'. במדרש רבה (ויצא סח) למה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום לפי שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו כו', לגבור שהוא רוכב על הסוס וכליו משופעים אילך ואילך הסוס טפילה לרוכב ואין הרוכב טפילה לסוס. והענין הוא, כי השי"ת הוא מקיף את כל העולם ואין העולם מקיפו, כי הוא בלי שום מדה וגבול, והוא אין תכלית ואין סוף וממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, כדאיתא בזוה"ק (בהר קט:) ולית אלהא אחרא עילא ותתא ומכל סטרא ומלגו דעשר ספירן דמנהון כלא ובהון כלא תליא ואנת בכל ספירה בארכה ורחבה עילא ותתא ובין כל ספירה וספירה ובעובי דכל ספירה וספירה, ואנת הוא דמקרב לקב"ה ושכינתיה בכל ספירה וספירה וכו'. היינו, כי באמת לא יעשה שום דבר בלתי רצון השי"ת, כי באם לא היה רצון השי"ת שיעשה אז לא היה בכח הבריאה לפעול שום דבר בעולם, וכל פעולות האדם הם ג"כ מהשי"ת, אך לא מטעם השגת ותפיסת האדם, אבל יש לו להשי"ת טעם עמוק יותר מכפי השגת האדם אשר לא יושג בשום צד, כי הוא עמוק עמוק ומי ימצאנו. וזה הוא מקומו של עולם, היינו כל דבר שבעולם מתנהג הכל אך כרצונו ולא יתנהג בלי רצונו, אבל אין העולם מקומו, היינו לא כפי תפיסת אדם. ואומר עוד שם, לגבור שהוא רוכב על הסוס הסוס טפילה לרוכב ואין הרוכב טפילה לסוס, והענין בזה, כי כל האור וההכרה שנמצא בעולם הזה, אף שמכירין שנמצא השי"ת המושל בעולם, זה האור הוא כשרגא בטיהרא נגד אורו ית'. ואף דאיתא (פסחים ח.) למה הצדיקין דומין בפני השכינה כנר בפני האבוקה ונר הוא מעט כממש בפני אבוקה, כי מהרבה נרות נעשה אבוקה, ושרגא בטיהרא לא מהני כללסד. אכן הענין בזה הוא, שהשי"ת ברוב טובו וחסדו מצמצם את אורו הרב מהכיל לטובת ישראל שלא יתבטלו בהתרבות האור, וזה נקרא שכינתא, שכל המדרגות שהציב השי"ת בעולם הם לבושים לאורו כדי שתוכל הבריאה לקבל, כדאיתא בזוהר הק' (בלק רד:) נהורא קדמאה דברא קב"ה הוה נהיר עד דלא הוו יכלין עלמין למסבליה, מה עבד קב"ה עבד נהורא לנהוריה לאתלבשא דא בדא, וכן כל שאר נהורין עד דעלמין כולהו אתקיימו בקיומייהו ויכלין למסבל וכו'סה. ושכינתא הוא מדרגה עשירית מדת מלכות, הלבוש האחרון שהציב השי"ת בעולם, וכדמוכח בתקוני הזוהר (תיקון כו דף עא:)סו. אבל האמת הוא שכל האור וההכרה שבעולם הזה הוא כשרגא בטיהרא, וזהו כגבור הרוכב על הסוס וכליו משופעים אילך ואילך, היינו אף שבהסוס יש בו גם כן כח, מפני שבהסתר יש בו מעט אור, כי הולך הוא בדרך, אבל טפילה הוא לרוכב, כי הרוכב מנהיג את הסוס כפי שיחפוץ, וזה הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו:

סימן טו

ויפגע במקום וגו'. במדרש רבה (ויצא סח) איתא על זה מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום, לפי שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. הענין בזה הוא, כי הנה אנו אומרים (קריאת שמע) שמע ישראל וגו' ה' אחד, היינו שכל הכח פעולה הנמצא בעולם הוא גם כן מהשי"ת, ומבלעדו לא ירים איש את ידו ורגלו, רק הוא הנותן כח בהבריאה שתעשה חיל, ובזו המדה כולם שוים כקטן כגדול ואין שום מדרגות. אכן כל המדרגות הם מתחילין מיחודא תתאה, שהוא ברוך שם כבוד מלכותו, שהשי"ת במקום גדולתו המציא ענותנותו ורצה בכבוד מבריותיו להקרא מלך עליהם, ומזו המדה המה כל המדרגות, שמזה יוצא יותר כבוד שמים, ומזה עוד יותר, כמו שחייב אדם לכבד את אביו מחמת שהוא הוליד אותו ומקבל ממנו טובה גלויה שהוא עילה וסבה להווייתוסז:

והנה אנו רואים שחפץ הקב"ה בבריאת העולם ובהוייתו, כי הלא הקב"ה בכבודו ובעצמו ברא את העולם. והנה רואים אנו שאחר כך החריבה ושטפה במי המבול, ומזה אנו יודעים שאין לנו כח לבוא עד תכונתו ועומק המכוון מרצונו ית', וזהו כונת המדרש שאין העולם מקומו רק השי"ת הוא מקומו של עולם, שהוא ית' יודע המכוון מכל העולם כולו. וכל מי שיודע יותר כונת ורצון השי"ת בהבריאה הוא מקורב יותר להמכוון שלו, כדכתיב (ישעיה מג) ולכבודי בראתיו, שכל הבריאה הוא שיבוא ממנה כבוד שמים, וממי שיבוא כבוד שמים ביותר ויכוון יותר למטרת כונת ורצון השי"ת, הוא יותר קרוב להמכוון של השי"ת, ולעיקר המכוון של השי"ת אין בכח להגיע ולידע, אך כל מי שרוצה לדעת רצון השי"ת ומתקרב עצמו ועובד להשי"ת ורוצה להכיר כבוד שמים בכל דבר, זה הוא קרוב לרצון השי"תסח. ומזה יוצאים כל איסורים, את זה תאכל ואת זה לא תאכל, כי אם יאכל הדבר איסור יטריד אותו וישכח אל מחוללו. כי השי"ת ברא את זה הדבר, מפני שאין שום דבר בעולם שיטרידו, וכל מה שברא הקב"ה יוצא ממנו כבוד שמים אף ממה שנראה ההיפך, כי כגבוה שמים מהארץ כן גבהו דרכיו מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו, כי האדם אם יאכל את הדבר האסור יוטרד דעתו ויעכור מחשבותיוסט. ומזה גם כן ניכר כבוד שמו ית', שאצלו ית' אין שום דבר שיטרידו ח"ו, כי דעתו גבוה מכל הדברים שבעולם, והוא מקיף את כל העולם ואין דבר בעולם שיקיפו. וזהו ויפגע במקום, היינו בהתחלת השינוי, למשל כאור הבקר, שאז הוא השתנות, שמקודם זה היה ערב, ובזה הרגע התחיל להאיר היום, ומזה ניכר שנמצא בורא בעולם שהוא ממעל לאלו השנים. וזו המדה הוא מקומו של עולם, שמזה הרצון מתחיל רצון בריאת העולם, היינו ממקום שרצה שתהיה הבריאה, שם מתחיל היקף תפיסת האדם. וזו ההכרה היתה בתמידות אצל יעקב אבינו ע"ה, לכן נאמר עליו (ישעיהו מ״ג:א׳) בוראך יעקב ויוצרך ישראל, והיינו שהוא היה הבריאה היותר קרוב להרצון יתברך והמכוון שלו בבריאת העולם:

סימן טז

ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. איתא על זה (רבה ויצא סח) שהיה מתירא מן החיות. ובתנחומא (ויצא א) איתא מלמד שהראה לו הקב"ה לאבינו יעקב שרה של בבל עולה שבעין עוקים כו' ושל אדום עלה ולא ידע כמה, באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר שמא לזה אין לו ירידה, אמר לו הקב"ה אל תירא עבדי יעקב כו' אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם ה' כו' (עובדיה א׳:ד׳) אמר ליה הקב"ה ליעקב, יעקב למה אין אתה עולה, באותה שעה נתירא אבינו יעקב ואמר כשם שיש לאלו ירידה כו' אמר ליה הקב"ה אם אתה עולה אין לך ירידה, ולא האמין ולא עלה. הענין בזה, וכי לא האמין יעקב בהשי"ת ח"ו שאם יעלה שוב לא ירד. אכן יעקב אבינו היה מכיר שעומק רצון השי"ת הוא שלא יעלה למדתו, כי מדתו הוא מדת אמת, והוא שרוצה לברר את עצמו מכל צדדיו ואינו חפץ זולת רצון השי"ת, ולזה לא רצה לעלות, אף שאמר לו השי"ת שיעלה, כי זאת היה יודע שאם יעלה אז יהיה קשה לדחותו, כי הדבר שהוא עתיד להתברר אף שעדיין אינו מבורר, על כל זה אם יעלה לא ירד, ולא ידחו אותו, וכענין דאיתא (ר"ה טז.) הלכך כי חזי אינש דמצלח זרעא אפלא ליקדים וליזרע חרפא דעד דמטי למדייניה קדים סליק. והיינו שמכיון שסלקא באביב קשה להפסידה. וכל זה ידע אבינו יעקב, אכן שהיה מכיר עומק הרצון מהשי"ת שחפץ שלא יעלה לכן לא רצה לעלות, כי הוא לא היה חפץ זולת מה שהוא ברצון השי"ת. וכאשר ראה השר של אדום עולה ולא ידע כמה התחיל לפחוד ולהתיירא שמא ח"ו אין לו ירידה, עד שהראה לו השי"ת מה שנאמר עליו, ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך (עובדיה א׳:ד׳), היינו שבזה העולם אין הלב מבורר עוד בעומק אך על הגוון, ולזה אף מי שלעולם לא יבורר על כל זה יכול ליפות עצמו על הגוון, כי עומק הלב אינו מבורר עוד, ולזה היה יכול זה השר לעלות להקב"ה, כי מאן מפיס, כי גם לו היה שקר החן וגוון תפארת, כי אם לא היה לו גוון טוב אז לא היה יכול לעלות כל עיקר להקב"ה, ולכן נתיירא יעקב עד שהראה לו השי"ת מה שנאמר עליו, שאם יעלה שמים לרום יורידוהו משם:

סימן יז

ויחלם והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. הנה אדם הוא כגוונא דסולם, מה סולם הכל עולים על ידו, כן הוא הצורת אדם, שכל הברואים מתעלים על ידו, מדומם לצומח ומצומח לחי ומחי למדבר, והמדבר דהוא צורת אדם, מעלה אותם ומעמידם פנים בפנים נוכח פני האדון ה'. וכענין דאיתא במדרש (ויצא סח) והנה סלם זה הכבש, מוצב ארצה זה מזבח כו', וראשו מגיע השמימה אלו הקרבנות שריחן עולה לשמים. והוא, כי בזמן שביהמ"ק קיים והיו מקריבין בו קרבנות אזי נתעלו כל הברואים הדומם והצומח והחי עד שבא ארי של אש ואכל אותם, כדאיתא (יומא כא:) ובזוה"ק (פ' צו לב:), ונתעלו כולם ונכללו בהמרכבהע. ועכשיו שלחנו של אדם מכפר, היינו על ידי זה שהאדם אוכל אותם ובזה הכח הוא פועל עבודת השי"ת, על ידי זה יש להם עליה לכל הברואיםעא. וראשו מגיע השמימה כתיב בה' לבסוף, היינו בשמי השמים הגבוהים עד אין סוף:

סימן יח

ויחלם והנה סלם מוצב ארצה. איתא במסכת ברכות (נה: נו.) שהחלום הוא מהרהורי דיומא. דהיינו, כפי מה שמברר את עצמו ביום, שאז יוצא האדם לפעלו ולעבודתו עבודת השי"ת, כן גם כן אף בשעה ששובת, דהיינו בלילה, שאז שובת האדם מפעולה וישן לו, אז שופע לו אור ממקום גבוה יותר, שאז אין מראין לו לאדם אלא משורש נפשו. ואם האדם מברר את עצמו ביום כפי כחו, אז מראים לו בלילה אור הגבוה עוד יותר, כי אז אין לו שום מניעות שימניע ממנו השפעת האור, שכל זמן שהוא ניעור אז הוא משוקע בחמדת גופו. ולכן יעקב אבינו שהיה מזוכך מאד בשעה שהיה ניעור, לכן הראה לו הקב"ה בשינה משורש נפשו שהוא בחינת זעיר אפיןעב, וכדאיתא בזוה"ק (נשא קכט.) רעוא דרעוין רעותא דזעיר אפין לקבלי ההוא רעותא וכו' אימת אתגליא בשעתא דצלותא דמנחה דשבתא, ואז הוא חלק יעקב. ולזה סידר האר"י הק' ז"ל אז (שער הכוונות – סעודה שלישית) דלית דינין דתקיפין, וזהו בשבת לעת ערב, שזה רומז כגוונא דשינת יעקב אבינו, שבשינה נשאר רק קוסטא דחיותא, כדאיתא בזוה"ק (לך פג.) נפשא דבר נש כד סליק לערסיה נפקת מניה וסלקא לעילא כו' ולא אשתאר בה בהדי גופא בר חד רשימו דקסטא דחיותא. והיינו משורש נפשו נשארה לו השארה גם בלילה, אם טוב הוא בשורש נפשו אז בלילה בשעה שישן ואין לו שום מניעה מחמדת עולם הזה, אז שופע לו אור גבוה יותרעג. אכן מי שהוא בכעס כשהוא ניעור, גם הקוסטא דחיותא שלו היא גם כן מצומצמת בו מאדעד:

סימן יט

ויחלם והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. איתא בזוה"ק (ויצא קמט:) אלין ממנן דכל עמין דאינון סלקין ונחתין בהאי סולם כד ישראל חטאן מאיך האי סולם וסלקין אינהו ממנן וכד ישראל מתכשרן עובדייהו אסתלק האי סולם וכלהו ממני נחתא לתתא ואתעבר שולטנותא כו'. ואעפ"כ, אף דאינון ממנן סלקין ונחתין ח"ו בחשכת הגלות, על כל זה רישא מדבר ליה לזנבא, כדאיתא בזוה"ק (במדבר קיט:) אוף הכי השתא בגלותא כהאי גוונא רישא כפיף לעפרא וזנבא שליט כו' ועם כל דא מאן מדבר ליה לזנבא כו' האי רישא מדבר לזנבאעה. ואיתא עוד בזוה"ק (תרומה קעג.) מלאכין עלאין כד בעאן לאתאחדא במאריהון כו' נחתין שיתין רבוא דמלאכי קדישי ואפילו שינתא על כל בני עלמא. והוא כי יש רקיע ששמו מעון, שבו כתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל כדאיתא (חגיגה יב:), כי בעת שהם אומרים שירה אז מפילין שינה על בני אדם, היינו שכנגד זה השיר והשבח שהמלאכים מהללים לשמו ית', נגד זה לא נחשבו כל השירות ותשבחות מהעולם הזה למאומה, ומזה ניקח שינה על האדם, שהוא כישן למול השירה מהמלאכים. אכן השי"ת חפץ בכבודן של ישראל גם כן, לכן הם חשים ביום, בכדי שיהיה להם הויה לישראל, והשי"ת מצמצם קדושתם בכדי שיתראה כבודן של ישראל. ומי הוא הגדול המלאכים או ישראל, הוא כדאיתא (מדרש רבה ויגש צד) בשעה שהמלך נראה עם אלו הם גדולים ובשעה שהמלך נראה עם אלו הם הגדוליםעו. ובאמת קדושת ישראל גדולה מקדושתם, כי ישראל נקראים (משלי ל״א:י״ד) ממרחק תביא לחמה, שהם מאירים אף בהחושך. ולזה בהתחלת הקדושה (מברכת יוצר) אומרים אותה בלשון הקודש דאנן חברים בהדייהו, אבל קדושה דסדרא (ובא לציון) נאמרת בלשון תרגום לשון שמלאכי השרת אין מכירין. וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קכט.) ועל דא אנן אמרין קדושא דא בלשון הקודש כו' ובגין כך אנן נטלין קדושן יתיר ועאלין תרעין עלאין וכו' קדושה די בסופא איהי תרגום כו'. וזהו דאיתא בלקוטי תורה מהאר"י הק' (פ' לך ד"ה ותרדמה) שתרגום הוא בגמטריא תרדמה, היינו שישראל מאירין אף בהחושך ואף בשינה ושלא מדעת יש בהם קדושה, וזה הוא עיקר חלק יעקב אבינו, שאף בחלום נאמר והנה ה' נצב עליועז, שקדושת ישראל הוא, שאף בכל השכחות יכולים לקרב ולדבק הכל להשורש. כמו שישראל מקריבין קרבן מבהמה ומעלין אותה עד שנכלל בהמרכבה ע"י הארי של אש (כמ"ש הענין בפ' ויקרא צו)עח, כי השור שלמטה מסתעף מהשור שבמרכבה העליונה, כי השור שבמרכבה על ידי שהוא דבוק ונתקשר כל כך בהשי"ת עד שנתבטלו מדעתם מכל וכל ואין להם שום דעת בפני עצמו, וכדכתיב (יחזקאל א׳:י״ב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו, ומאחוריים שלהם נדמה שאין להם שום חיים, מזה נסתעף השור שלמטה, שהוא לגמרי בלא שום דעת שור חומריי, ואף שגם בהדומם נמצא גם כן קדושה ורצון השי"ת, אכן הקדושה הוא שלא מדעתם ואין להם שום חלק בהקדושהעט. וזהו כוונת הקרבן שמקריבין ישראל, היינו אף את השכחה שהוא בלי דעת מחזירין להשורש שיכלל בהמרכבה, כמו השור שלמטה שהוא בלי דעת כלל ומקריבין אותו על גבי מזבח ומעלין אותו עד שיכלל בהמרכבה, שארי של אש בא מן השמים ושרף אותו, וזה לא נמצא רק בישראל שהם יכולין להאיר אף את החושך, כדכתיב (תהלים מט) היערוך לה' בבני אלים, ודרש על זה בתנחומא (פ' צו) אין יערוך אלא קרבנות, והוא שהצבא מעלה אין יכולים להקריב קרבן להאיר את החושך וההסתר כמו ישראל, שכל השכחות יכולים לקשרם ולהחזירם פנים בפנים נוכח פני ה', וזאת היא מדת יעקב אבינו ע"ה ביותר, כי יעקב הוא אות ו' מהשם הוי"ה כדאיתא בזוה"ק (שלח קסג:) והוא מחבר ה' תתאה לה' עלאה. והצבא מעלה אם יהיו למטה בהסתר ושכחה אז יהיו בלי שום דעת כמו השור שלמטה. ולזה כתיב מקודם ויפגע במקום, כי קודם שהאדם מברר את עצמו להאיר כל קניניו אז הם הצבא מעלה גדולים ממנו במעלה. אבל אחר כך כתיב (ויצא לב) ויפגעו בו מלאכי אלהים והתחננו לו ורצו להתכלל בו, וכדאיתא בזוה"ק (ויצא קסה.)פ, כי אחר שבירר את עצמו היה בו תוספת קדושה ביתר עוז מהקדושה שנמצא בהמלאכים, כי ישראל מאתר רחיקא יכולים להעלות גם כן קדושה מה שאין נמצא בהמלאכים:

סימן כ

והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. הענין דכתיב בהו במלאכים עולים ויורדים הלא גמירי דאין להם קפיצין, כדאיתא (רבה תולדות סה) ובירושלמי (ברכות פ"א ה"א) ובזוה"ק (תרומה קע.), והם עומדים תמיד במדרגה אחת בלי שום השתנות מצד עצמם שאין בהם אלא שליחותן. אכן הענין בזה, כי מהו ענין קפיצין שנמצאים באדם הוא, שאף שלפעמים הם במדרגה תחתונה יכולים לקפוץ ולהתהפך מהיפך להיפך, וכענין דכתיב (ויחי נ) ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה. וכן ע"י תשובה, שיתחרט האדם וישוב מחטאו לבל ישוב עוד לכסלה, אז זדונות נחשבים לו לזכיות כדאיתא (יומא פו:). ויש עוד ענין קפיצה ודילוג בדברים הטובים מעיקרם כמו במצוה או בעבודת ה', והוא שאף שלעין אדם נראה כי קטן הוא ונעשה בהשתדלות מועט, אבל השי"ת יכול להגדיל את המצוה והעבודה למרבה ולהגדילה, וכדכתיב (ישעיהו מ״ט:ד׳) אני אמרתי לריק יגעתי וגו' אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי. אבל לא כן המלאכים, כי אם יחטאו לפי דעתם ויעתקו כחוט השערה מרצון השי"ת, אזי הם עומדים תמיד בזו המדרגה ואין בכחם לתקן את אשר עותו, ואם הם עומדים בבהירות האור, אזי המה עומדים לעולם בזו המדרגה ואין בכחם להתעלות יותר מזהפא. אבל ישראל יכולים לעלות כל שעה ושעה מעלה מעלה עד לרום המעלות, ועל ידיהם מתעלים כל הברואים שבעולם, ואף הצבא מעלה. וכמו שמצינו שכל הבהמות והחיות מסתעפים ממרכבה העליונה, ומזה שהשור וארי שבמרכבה עומדים בבהירות מאד לפני השי"ת בלי שום השארת דעה לעצמם, מזה מסתעף שהשור שבעולם הזה הוא בלי שום דעת לגמרי והוא בהמה ממש, ועל ידי עבודת הקרבנות שישראל מעלים על המזבח נתעלה הבהמה מעלה מעלה, עד שבא ארי של אש ואכלה ונתכללה למעלה בהמרכבה, וגם נעשה על ידה חדוה בכל העולמות וכדאיתא בזוה"ק (פנחס רמא.) יונה או שפנינא כו' ובגין כך הוי קרבנא שלים וכד אתהנון מעקרא ויסודא דילהון כדין נחת רוח לאדלקא בוצינין עלאין וכו'פב. וכל הצבא מעלה מתעלים גם כן ע"י עבודת האדם, וכדכתיב (זכריה ג׳:ז׳-ח׳) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, שע"י מעשה ועבודת בני אדם יש להם מצד שהם נבראו לתכלית בריאת האדם, וכדאיתא במדרש (רבה בראשית ח) שאמר הקב"ה למלאכים א"כ (תהילים ח׳:ח׳) צנה ואלפים כלם, שכל אלה הם רק לתכלית בריאת האדם נבראופג. ומצד התחברותם לאדם יש למלאכים ג"כ מצד האדם כח בחירה בזה, וכמו שנתבאר בענינו, ומצד זה יש גם להמלאכים הנקראים עומדים הליכה ועליה. והעיקר והכלל מכל זה הוא יעקב אבינו ע"ה, כי יעקב משמש במרום והוא רגל השלישי מהמרכבה, ולזה נאמר אצלו והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, שכל עלייתם הוא על ידי יעקב אבינו וכדאיתא בזוה"ק (ויצא קמט: ובסתרי תורה קמט.) (ועיין לקמן ענין כב):

סימן כא

והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. איתא על זה (רבה ויצא סח) רבי ברכיה אמר עולם ושליש עולם הראה לו, עולים אין פחות משנים ויורדים שנים, ומנין שהמלאך שלישו של עולם שנאמר וגויתו כתרשיש, ותרשיש גמירי דהוי תרי אלפי פרסה כדאיתא (חולין צא:). והענין בזה, כי כל דבר קדושה הוא בלי שום גבול, כמו שישראל עלו במחשבה שני אלפים שנה קודם בריאת עולם, כדאיתא (ב"ר פא) וכן כל כלי המקדש היה בהם חצאי אמות ולא היה בהם אמות מצומצמות בשלימות, וזה רומז שהוא בלי גבול ויכול להתפשט עוד לאין שיעור (וכמו שיתבאר במקומו בפ' תרומה תצוה)פד:

סימן כב

והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. איתא על זה (רבה ויצא סח) מלאכי השרת על ידי שגילו מסטורין של הקב"ה נדחו ממחיצתן קל"ח שנה כו' היכן חזרו כאן, עולים ויורדים בתחלה עולים ואח"כ יורדים, והיו מעלים ומורידים ביעקב ושבחו אותו למאד, כמו שאומר במדרש שם מקודם זה המאמר, מעלים ומורידים בו אפזים בו קפזים בו שונטים בו, שנאמר (ישעיהו מ״ט:ג׳) ישראל אשר בך אתפאר את הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה עולים למעלה ורואין איקונין שלו ויורדים למטה ומוצאין אותו ישן. והענין בזה הוא, כי מה היה החטא שלהם, הוא בזה שאמרו ללוט (וירא יט) כי גדלה צעקתם את פני ה' וישלחנו ה' לשחתה, ועתה היה להם עליה בזכותו של יעקב. ולמה גלו זאת ללוט מפני שמלאכי רחמים היו, לכן גלו לו ללוט שאברהם כבר התפלל עליהם ולא הועילה תפלתו. וזהו שאמרו כי גדלה צעקתם יותר מצעקת אברהם בתפלתו, כי צעקתם אשר עלה למעלה הכריע את תפלת אברהם שבקש רחמים עליהם, וגלו ללוט שאברהם התפלל עליהם, כי אכן אמרו לו שגדלה צעקתם את פני ה', היינו הצעקה שבא מפני ה', כי הצדיק שבדור הוא הנקרא פני ה'פה, כדאיתא בזוה"ק (בא לח.) מאן פני האדון ה' דא רבי שמעון בן יוחאי, ובפ' בשלח (נג.) בפניו דא יעקב כו' בפניו דא אברהם. וכאשר שמע לוט מפי המלאכים שאברהם כבר התפלל עליהם ולא הועילה תפלתו, מזה התעורר לוט להתפלל על כל העיר צוער, כי בטח שתפלתו תועיל על כל העיר, מאחר שאברהם כבר התפלל עליהם, ובטח לא היתה תפלת אברהם לריק, ואף שלא הועילה על כולם על כל זה נשאר ממנה רושם, ועל זה הכח בטח לוט והתפלל על כל העיר. כי אם לא היה יודע לוט מתפלת אברהם אזי בודאי לא היה מתפלל על כל העיר, כי היה די לו בהצלת נפשו, כי הוא בעצמו לא היו לו זכותים גדולים לתלות עליהם. רק ע"י זה שהמלאכים גלו לו שאברהם ערך עליהם תפלה ותחנונים, בטח על זה הכח תפלה לבקש רחמים על כל העיר, וזה היה החטא שלהם:

תוכן העניינים

בית יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה