בית יעקב על התורה· רבי יעקב ליינר מאיזביצה
ויחי
סימן א
ויחי יעקב בארץ מצרים וגו'. מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון (תהילים צ״ב:א׳-ב׳). מזמור שיר הוא כולל העבר והעתיד, והוא כמו שכתוב (ישעיהו מ״ג:י׳) לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה. לפני היינו ההוה, והוא מה שהאדם מברר בדעתו ובבחירתו הטובה לבלתי יצא מרצון השי"ת. ואחרי לא יהיה, היינו העדר, כי אחר שמברר האדם את עצמו נתברר העדר למפרע, שלא היה אצלו מעולם שום בחירה כלל לצאת מהרצון ית'. והנה בזאת הבחינה הנקרא אחרי אין שום מדרגות, כי בזה שוים כל ישראל שלא יצא שום נפש מהם מהרצון ית', וכל עניני חלוקי המדרגות שהציב השי"ת בעולם הוא רק בבחינת לפני, היינו בענין היקרות והחביבות מד"ת עד כמה המה יקרים אצל כל אחד ואחד, ובזה נמצא מדרגות שונים ואין כולם שוים, כי יש מי שד"ת חביבין עליו כל כך, עד שלא ינוח ולא ישקוט מלרדוף ולבקש אחריהם יומם ולילה, כי מכיר ביותר היקרות של דברי תורה, כמו שיהיה לעתיד שתמלא הארץ דעה ויתגלה לעיני כל היקרות של דברי תורה, אז ירדפו כולם לדעת אותה, כמאמר הנביא (הושע ו׳:ג׳) ונדעה נרדפה לדעת את ה'. אכן כל עוד שלא נתמלאה הארץ דעה, יש מי שדברי תורה אינם שקולים ונכבדים בעיניו כל כך לבטל את עצמו לגמרי להדברי תורה, ומי שמכיר ביותר היקרות של דברי תורה, המה יקרים ונכבדים עליו ביותר, עד שכדאי לו לבטל את עצמו לגמרי לדברי תורה. הרי שכל עניני מדרגות הם רק בלפני, אבל באחרי, היינו מהכלל של דברי תורה לא יצא שום פרט נפש מישראל. ועל אלו שתי הבחינות הנמצאים בישראל רומז מזמור שיר. מזמור, מורה על פרטי המדרגות של ישראל, שהם כמו הענפים והזמורות היוצאין מהאילן, והאילן הוא השורש להענפים, ובזה הם שוים כל הענפים שיוצאים כולם בשוה משורש האילן, אכן כמה שנכנס כל פרט ענף אל תוך עומקו של אילן בזה אינם שוים, יש ענף שנכנס ביותר לתוך עומק גוף האילן, ויש שאינו נכנס כל כך בעומקו של גוף האילן. והענפים נקראים נמי בשם זמורות, משום שדרך לקצץ ולזמור אותם כדי שיגדלו ויתעבו ביותר התפשטות, כי על ידי שמזמר אותם יונקים ביותר מעומקו של אילן. ועל זה הוא לשון מזמור, שמקצץ הזמורות ומצמצם אותם, וכדאיתא בזוה"ק (וילך רפד:) כי מזמור הוא מלשון זמיר עריצים. וכל כמה שמצמצם עצמו בהענפים יש לו יותר חלק בהשורש, שכשמצמצם כח ההתפשטות בהענפים, יתגברו בכחם להתכלל ולהשתרש בגוף האילן. ושיר, מורה על הדברי תורה שהם בהשורש, אשר יש בהם חלק לכל ישראל בשוה. כי שיר הוא עיגול, כדאיתא בגמ' (ב"מ כה.) כשיר מהו ופירש"י ז"ל שם, מוטלין בעיגול. וממרכז העיגול אינו מתרחק אחד יותר מחבירו, שכולם נכללים במרכז. ועל זה מורה שיר, להורות שכל ישראל שוים בזה, שאין מתרחק שום נפש מהנקודה האמצעי. כי בהשורש יש לכל נפש מישראל חלק בד"ת, כדאיתא במדרש רבה (צו פט) מורשה קהלת יעקב, קהלת ינאי אין כתיב כאן אלא קהלת יעקב וכו'. וזהו, מזמור שיר ליום השבת, היינו שאלו השנים נכללים ביום שבת. כי בזה העולם יש בו בזה היום צמצום גדול, וגם רומז זה היום ליום שכולו שבת, שמאיר בו מהשורש שכל ישראל יש להם חלק בו, כמ"ש בגמ' (סנהדרין צ.) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבאא. טוב להודות לה', היינו כשהרצון ית' מאיר בהארת שם הוי' אז יש התכללות בהבריאה, כי בהארת שם הוי' יש הכרה מפורשת איך שאין שום הויה בעולם בלעדי רצונו הפשוט ית', וממילא מכירה הבריאה שטוב ונכון להודות לה'. ולזמר לשמך עליון, היינו כאשר מנהיג הרצון ית' למעלה מתפיסת הבריאה, זה הרצון נקרא עליון, וממילא משולל מהבריאה התכללות, ואזי צריכין להכריח עצמן בגודל הצמצום, מאחר שכל פרט עומד בפני עצמו בלי התכללות, צריכין לעבוד ביראהב. להגיד בבוקר חסדך, היינו בעת שמופיע השי"ת אור בעולם, אז יש לכל הדברים התחברות עם עצמות הרצון ית'. ואמונתך בלילות, היינו כאשר מצמצם השי"ת את העולם ומעלים מהבריאה את הבהירות, אז הוא כל החיבור להרצון ית' רק ע"י הלבוש של השם שד"י, כלומר בזה המקום שהאדם מצמצם את עצמו להמשך אחר הרצון ית', שם מתחבר אליו באמת השי"ת ג"כ. כי ענין השם שד"י הוא, שבזה השם הלביש השי"ת כל מיני טובות, כדי שלא יקבל אדם כל הטובה בבת אחת יותר מכפי כחו. כי כאשר יקבל אדם את התורה בבת אחת שלא בהדרגה אזי לא יוכל לקנות יותר, ולא עוד אלא שיפסיד מה שבידו ג"כ, כמו תינוק כשיתנו לו מאכל גס לא יוכל לעכל אותו, וצריכים להרגיל את התינוק מעט מעט בהדרגה, ולהניק אותו מתחלה בשדים, ובזוה"ק (פקודי רנג.) שנקרא שם שד"י מלשון שדים, שהם מצמצים את ההשפעה של האם שירד להתינוק דרך נקבים דקים מאד שלא יזיק אותו, כן הלביש הש"י בעוה"ז כל מיני טובות בשם שד"י. ועל זה כתיב (ויחי מט) ברכות שדים ורחם, היינו שיורדים בהדרגה להאדם כדי שיהיה בכחו לקבל אותםג. ולזה מצינו בדור המבול שאמרו, מה שדי כי נעבדנו (איוב כ״א:ט״ו) היינו שבקשו ליקח את הטובה בבת אחת, ולא חפצו בהתלבשות מהשם שד"י לקבל את הטובה בהדרגה ובצמצום מעט מעט, וכדאיתא במדרש רבה (נח פ' לו) שאז נתן להם השי"ת כל הטובות בגודל התפשטות, ועל ידי זה נתבטלה כל הוייתם, כי עיקר הקיום מהוית העולם הוא רק על ידי הצמצום של השם שד"יד:
ועל זה הענין נאמר ויחי יעקב. ויחי היינו שורש החיים והכלל מכל הפרטים, ויעקב הוא הפרט, ועל דרך שביאר בזה אאמו"ר הרב הגאון והקדוש זצללה"ה במי השלוח (ח"א פרשת ויחי ד"ה ויחי) מאמרם ז"ל (אבות פ"ג מ"ו) אם אין בינה אין דעת אם אין דעת אין בינה. בינה היינו הכללים של ד"ת אשר על ידם יודע כמה וכמה פרטים. ודעת היינו הפרטים. ושניהם צריכין זה לזה, הכלל צריך לפרט ופרט צריך לכלל. והנה הכלל ושרש החיים של כל הפרטים הוא כדכתיב (קהלת ב׳:כ״ו) כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה. וזהו ויחי יעקב, היינו השורש והכלל של כל הפרטים. וזהו שמדייק בזוה"ק (ויחי רכא:) ויקרבו ימי ישראל למות. תאנא א"ר חייא כתיב ויחי יעקב וגו' התם בקיומיה יעקב והכא במיתתיה ישראל דכתיב ויקרבו ימי ישראל למות וכו'. היינו, כי שם יעקב וישראל מבואר בזוה"ק (וישלח קעד.) כמה דקב"ה לזמנין אתקרי הוי"ה ולזמנין אתקרי אלהים, הכי נמי לזמנין אקרי יעקב ולזמנין אקרי ישראל וכלא בדרגין ידיען. היינו, כי יעקב הוא דוגמת שם אלהים, ישראל הוא דוגמת שם הוי', ושני השמות המה באמת רק מצד תפיסת הבריאה, כי מצדו ית' נקרא תמיד בשם הוי' כדכתיב (ישעיה מב) אני ה' הוא שמי וכתיב (מלאכי ג) אני ה' לא שניתי, רק מצד תפיסת בני אדם הם אלו שני השמות, יען שלפעמים מאיר להם הבהירות ויש להם תפיסה בהארת שם הוי', ולפעמים נעלם מתפיסתם הבהירות ואז כל ההכרה הוא רק בשם אלהיםה:
שהארת שם הוי' הוא בעת שמכיר האדם מפורש, כמו בהתחלת הבריאה, שאז הבינה כל מערכת הבריאה בהכרה מפורשת שהשי"ת ברא אותה יש מאין ברצונו הפשוט, ושופע בה תמיד כח הוי' בלי הפסק, וידע כל פעול כי הוא פעולתך ויבין כל יצור שאתה יצרתו, שהשמן הדולק הוא רק מסבת הרצון מהשי"ת, ומה שהחומץ אינו דולק הוא מפני שיש בו כח הפוך מאש, כדאיתא (שבת קיג:) מכאן שהחומץ יפה לשרב, והוא ג"כ רק מסבת רצונו יתברך, ואין שום דבר קביעות בהטבע, רק כרגע יוכל להשתנות על פי רצונו ית', כי מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק (תענית כה:), ועל ההכרה בבהירות מפורש כזאת רומז השם הוי'. אמנם כשנעלם זאת הבהירות שהיתה בהתחלת הבריאה, אזי מסבת ההסתר נתיישן כל פעם ביותר, עד שנראה הכל כדרך הטבע שאי אפשר להשתנות, כי נדמה בתפיסת הבריאה שהשמן דולק רק מסבת כח הטבע שיש בו לדלוק, וחומץ אי אפשר שידליק משום שאין בו כח הדולק בטבע. וכמו כן הכירה כל מערכת הבריאה בהתחלת בריאתה שאור השמש מאיר בעולם, משום שהשי"ת שופע בה תמיד אור ונותן בה כח לצאת ולזרוח על הארץ, אכן אחר כך נעשה בעולם כמו הרגל טבע, ודומה שהשמש יוצא מעצמה לזרוח על הארץ, ונתיישן כ"כ עד שנמצא בעולם מי שעובד לשמש, כל כך נתלבש הבהירות בהסתר הטבע. ועל זה ההתלבשות רומז השם אלהים, כדאיתא בכתבי האר"י הקדוש זצללה"ה אלהים בגמטריא הטבעו. הרי שבשעת הבהירות מקבלים מהארת השם הוי' וכשנתעלם הבהירות מקבלים ע"י התלבשות שם אלהים:
וכמו שהוא בכלל הבריאה הוא גם בכל פרט נפש, בכל יום ויום בבוקר בעת שמתעורר האדם משנתו, ומכיר היטב שהשי"ת עורר אותו ונותן בו חיים, אז הוא מקבל בהארת שם הוי'. ואחר שנדמה לו שאין צריך לקבל כל רגע חיים מחדש, רק שיש לו כח מההשפעה הראשונה, אזי הוא מקבל ע"י התלבשות שם אלהים. כי השם אלהים הוא נרתק לשם הוי' כדכתיב (תהילים פ״ד:י״ב) כי שמש ומגן ה' אלהים, וכמבואר בזוה"ק (פקודי רכד:) שמש דא הוא רזא דשמא קדישא יקו"ק דהכא קיימן כל דרגין לנייחא. ומגן דא איהו רזא דשמא קדישא דאיקרי אלהים, ורזא דא דכתיב (לך טו) אנכי מגן לך, ושמש ומגן דא איהו רזא דשמא שלים. היינו, כי בעת הארת שם הוי' אז יש הכרה מפורשת שהשי"ת מהוה הכל ומשפיע חיים בכל רגע ורגע, ועל זה איתא בזוה"ק (יתרו פא.) ואימתי אתגלייא חסד בבוקר כמד"א הבוקר אור דכד נהיר צפרא חסד אשתכח בעלמא וכו'. ואח"כ כשנסתר זאת הבהירות, ונדמה להאדם שאין השי"ת משפיע בו עכשיו חיים מחדש, רק שנשאר לו החיים בטבע עוד מהנתינה הראשונה, אז שולט השם אלהים. אמנם זה הוא רק מצד תפיסת אדם, כי מצד תפיסתו יש תמיד שינוי מרגע ראשונה לשניה ואין רגע דומה לחברתה. וכשבשר ודם נותן מתנה לזולתו, אזי בגמר הנתינה נפסק ממנה רשות הנותן, כי כל נתינתו הוא בפעם אחת ואינו נותן בתמידות בלי הפסק, ולכן נמי בכל ההשפעות שהאדם מקבל, אף שמכיר היטב בהתחלתה שמקבל מהשי"ת, מכל מקום נעשה אחר כך בתפיסתו הקטנה כמו הרגל טבע, ונדמה לו שכבר יש לו זאת בקביעות מבלי צורך עוד לקבל מחדש. כדאיתא בגמ' (יבמות טז:) נער הייתי גם זקנתי, פסוק זה שר העולם אמרו. שמצד תפיסת הבריאה תתיישן בכל עת. אבל באמת משפיע השי"ת תמיד בכל רגע ורגע כמו בהרגע הראשונה בלי שום שינוי כלל, כי אם היה מפסיק ח"ו אפילו רגע אחד מלהשפיע, אזי היה נתבטל כל הבריאה, כדאיתא בתיקוני זוה"ק (בהקדמה יז:) וכד אנת תסתלק מנהון אשתיירו כלהו שמהן כגופא בלא נשמתא וכו'ז:
והנה בהבקעה ראשונה שבוקע השי"ת את ההסתר להאיר בתפיסת הבריאה הארת שם הוי', היינו ברגע הראשונה שמכיר האדם עדיין שמקבל מהש"י, טרם שנתלבש הבהירות בהרגל הטבע, אזי נקרא זה האדם ישראל. ואח"כ כשנעלם ממנו הבהירות ובא בהתלבשות הטבע ונעשה אצלו כמו הרגל טבע, וכל תפיסתו הוא אז בשם אלהים גמטרי' הטבע, אזי נקרא שמו יעקב. וכשהשי"ת בוקע עוד הפעם ומראה להאדם חדשות אזי נקרא מחדש שמו ישראל. ואחר שנעשה גם מזה הרגל טבע נקרא יעקב. כי כמו שהשם הוי'"ה מורה על בהירות המאיר מהשורש, והשם אלהים רומז על התלבשות והסתר, כך הם אלו השני שמות ישראל ויעקב, ישראל מורה על הבהירות מהשורש, כי ישראל הוא מלשון לי ראש, והראש הוא המקבל הראשון מכל האברים, שמתחלה נכנס ההשפעה בהראש ומשם נסתעף לכל הגוף. ולזה בזו הרגע שמרגיש האדם השפעתו ית', ואז הוא התפיסה בהארת שם הוי', נקרא שמו ישראל. ואחר שנסתר הבהירות, ובא בהתלבשות הפרטים, נקרא בשם יעקב. ובאמת היה יעקב אבינו ע"ה מדוגל בזה יותר מכל האבות, כי אצל אברהם ויצחק נקראים ישראל רק בשם בנים, כדאיתא בתנא דבי אליהו רבה (פ' כא) בני אברהם אוהבך וגו' זרע יצחק יחידו וגו' עדת יעקב. היינו כי אאע"ה היה הראשון והגדיל מאד במדת חסדו ית' עד שאנחנו נקראים רק בנים נגד גודל בהירות אורו, כי בנים מורה על מדרגה קטנה מאביהם. וכן נמי נגד יצחק אע"ה במדת הגבורה אנו נחשבים רק זרע יצחק. מה שאין כן אצל יעקב אבינו ע"ה אנו נקראים עדת יעקב, להורות על החיבור שיש לו עמנו אף בפרטים קטנים, ואין אנו רחוקים ממנו כל כך. כי יעקב אבינו ע"ה טעם מכל ההסתרות ונכנס בכל מיני פרטים בדקדוק ובקטנות. ולפעמים הוא בפרט זה ולפעמים בפרט אחר, כי כל מיני אורות שיהיו עד עולם עברו דרך יעקב אבינו ע"הח:
וזהו דכתיב ויחי יעקב, כי לפי הנראה היה צריך לכתוב ויחי ישראל, מאחר שחיים הוא הכלל והשורש של הפרטים, והשם ישראל מורה ג"כ על הכלל והשורש, ולמה יכונה בשם יעקב שמורה על פרטים וכדאיתא במדרש, אלא לרמז בזה שיעקב אבינו היה מנשא בעבודתו כל הפרטים, והיה מאחד אותם והכניסם לשורש הכלל. כי תמיד היה עבודתו שיכיר הכבוד שמים בהפרטים כמו בהכללים, ולא היה מצדו שום חילוק בין כלל לפרט, כי השם הוי"ה לא נסתר מאצלו כלל מעולם, רק ברזא דהוי"ה הוא אלהים, היינו בעת ששלט השם אלהים שמורה על הפרטים, הכיר אף בהפרטים שהשם הוי"ה מהוה את כל הפרטים, והיה נמשך אחר הרצון ית' בהסתרת הפרטים כמו בבהירות הכלל וכדאיתא במדרש, כל אלו מכחו של יעקב:
כי באמת מצדו ית' אין שום חילוק בין הארת שם הוי"ה להסתרת שם אלהים, כי כמו שהאור נאצל מרצונו הפשוט ית' כך האציל הרצון ית' את ההסתר ג"כ, אלא האדם מצדו מחויב להיות נמשך כמו שהרצון ית' מאיר לו בתפיסתו. ולזה בבוקר אז מאיר השי"ת הכרה ותפיסה בהבריאה, וזה הוא הארת שם הוי"ה, אז צריך האדם נגד זאת ההארה לקבל גם כן בתפיסתו עול מלכות שמים, ולהראות שאין מצדו שום מניעה כלל. ובשעה שנסתר הבהירות ובא בהתלבשות שם אלהים, כגון בשעת השינה, שהבהירות נסתר מהאדם, מוכח מזה שאין בחפצו יתברך לעורר אותו עכשיו, כי ההתעוררות שהאדם מתעורר ומכיר הנהגתו ית', הוא רק מפני שעכשיו כך הוא רצונו ית' ליתן להאדם מעט תפיסה. וכן מה שלפעמים הוא ישן ואינו מכיר כבודו ית', זה הוא ג"כ מרצונו הפשוט ית', ואין האדם יכול להתברר רק כפי מה שהשי"ת מנהיג ומנהיר לו בהתפיסה, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות נח.) אורח טוב מה הוא אומר כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי וכו' אבל אורח רע אומר מה טרחא טרח בעל הבית וכו'. היינו בעת שמעורר השי"ת את האדם בהארת שם הוי"ה ונותן בו הכרה ותפיסה, אזי צריך האדם לדעת שמה נחשב כל תפיסתו והשגתו נגד אורו ית', ואיך יוכל לומר שכוונת הש"י אינה רק כפי תפיסת האדם. רק שזה הוא מדת חסדו וטובו, וברצונו הפשוט בחר בעבודת האדם ועושה אותו עיקר בעולם, וע"כ צריך האדם ג"כ לעמוד מיד לעומת זה הרצון ולקבל עליו עול מלכות שמים. כי כמו שהשי"ת מעורר את האדם, כן צריך האדם ג"כ לעורר את עצמו לעבודתו ית', וזהו אורח טוב, וכמו שהוא אומר, כן אומר השי"ת לעומתו גם כן, שבאמת כל עיקר כונת הרצון ית' הוא רק אליו ועושה אותו עיקר בעולם. ואורח רע, היינו שאומר שאין השי"ת משגיח בעולם השפל הזה רק בעולמות העליונים, אלא שממילא נמשך כח הויה גם לעולם השפל, ועושה עצמו לאגב, וכמו שהוא עושה עצמו לאגב וטפל כן אומר השי"ת גם כן שהוא רק טפל בעולם, ואין לו מקום בשורש רצונו ית', כדאיתא בתו"כ (בחוקותי פ' ב) אף אני אלך עמם בקרי. הם עשו את דיני עראי בעולם אף אני אעשה אותם עראי בעולםט. אבל אורח טוב, שאומר שודאי כשנתן השי"ת בי נשמה ונפש בודאי זה הוא רצונו שגם הנפש תחוה דעתה בהשגת אורו ית', מכל מקום על ידי זה נעשה האדם לעיקר אצלו ית', אבל בעת שהשי"ת אינו מעורר את האדם אז אינו חפץ בהתעצמותו:
וזהו דאיתא בגמ' (ברכות לא.) יכול יתפלל אדם כל היום כלו כבר מפורש ע"י דניאל וזמנין תלתא וגו'. ולהבין זאת, הלא כמו שהשי"ת משפיע תמיד חיים בלי הפסק, כך היה צריך האדם גם כן לעמוד תמיד נוכח השי"ת ולשבח אותו בלי הפסק, ולמה דוקא זמנין תלתא ביומא וגו'. אלא שאינו מטריח השי"ת את האדם אלא לפי כחו, כדכתיב (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, ואינו מעורר את האדם רק באלו תלתא זמנין, היינו בבוקר בעת שהאדם מתעורר משנתו אז מכיר שהש"י מקיץ אותו ונותן בו כח וחיים, לכן מחויב אז האדם לקבל עליו עול מלכות שמים. וכן בערב צריכין גם כן לקבלת עול מלכות שמים, כי מסבת התחלפות הזמנים משיג האדם מעט תפיסה באורו ית', כדאיתא בירושלמי ברכות (פ"ד ה"א) שלש תפילות ביום כנגד שלשה פעמים שהיום משתנה, לזה מחויב האדם לעמוד אז בזאת התפיסה נוכח השי"ת, וכדאיתא בגמ' (מנחות צט: ובמדרש שוחר טוב א) אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש וגו'. כי השי"ת הציב עשר מדרגות בהאדם עד הגוף שהוא המדרגה האחרונה, וכל מדרגה יש לה זמן שהיא מושלת בו בהאדם, לפיכך צריך האדם להראות אשר לא הגוף בלבד מושל בו כי אם הנשמה גם כן מושלת בו. לכן בכל בוקר בעת שמתעורר האדם משנתו והנשמה מתחלת לפעול בו לא ידחנה, ויאמר אלהי נשמה וגו' להראות בזה שהנשמה יש לה גם כן דעה אצלו, ואז בזה הזמן שבהירות הנשמה מתחיל למשול אצל האדם צריך לקבל עליו עול מלכות שמים. וכן בכל התחלפות הזמנים מבוקר לערב ומערב לבוקר, שאז מרגיש האדם חדשות, והנשמה פועלת בהירות בתפיסת אדם, צריך לקבל עליו עול מלכות שמים, מה שאין כן כל היום אין בכח האדם לסבול בהירות הנשמה, כי את הגוף גם כן ברא השי"ת כדי שיתעלם הבהירות שלא יתראה אור הבהיר תמיד, ולכן ברא גם התלבשות ההסתר, ועל זה כתיב (מלכים א יח) ה' הוא האלהים. וזהו ויחי יעקב להורות שבהסתר הפרטים היה מכיר השורש, והשם יעקב מורה יו"ד עק"ב כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון סט דף קיב.) היינו שמוריד השגת דעתו עד עקב הרגלים ששם הוא רחוק מדעת רק רגילות, ואצלו לא היה הרגילות מסתיר כלל, כי היה מכיר תמיד מפורש ה' הוא האלהים:
סימן ב
ויחי יעקב בארץ מצרים וגו'. כתיב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך וגו'. רגלך היינו תמכין דאורייתא, כדאיתא בזוה"ק (וישלח קעא.) שרגלים הם תמכין דאורייתא, שהרגלים מטלטלין את האדם להוליכו ממקום למקום. וזהו, אם תשיב משבת רגלך, כי בעת שנותן הש"י השפעת אור הוא נותן רק חיים פשוטים בלי שום לבוש, לזה יקח האדם ג"כ אז בלי שום לבוש ולא ילביש אותם בעסקים קטנים. וזהו, עשות חפציך ביום קדשי, שלא יקטין האדם את עצמו לטרוד אז בעסקו. כי בשבת נותן הש"י השפעה כללית, היינו רק בחיים, שאין עוד שום גוון ניכר להאדם, אף שהש"י יודע באיזה לבוש יתלבש בימי החול, אך להאדם אינו ניכר עדיין, כי כל ההתלבשות האור במדות הוא אח"כ בששת ימי המעשה שהאור מתלבש בחכמה ובגבורה וכדומה, אבל בשבת, הוא רק אור בהיר בלי שום לבוש, כדאיתא בזוה"ק (יתרו פח.) דההוא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עלאין וכל חד וחד יהיב מזונא לתתא. היינו כי מתחלה מברך יומין עלאין בלי שום לבוש, ואח"כ בא בהתלבשות יומין תתאיןי. וקראת לשבת ענג. מבואר בזוה"ק (בשלח מז.) וקראת לשבת מאי וקראת דיזמין ליה וכו' וקראת לשבת מבעוד יום וכו' היינו לא כן, שבשבת לא ילביש אותם בשום גוון ולבוש, אלא שגם מבעוד יום יפרוש מהם. ולקדוש ה' מכובד. מכובד מורה על לבושים כדאיתא בגמ' (שבת קיג.) דר' יוחנן קרי ליה למאניה מכבדותא. וזהו לקדוש ה' מכובד, היינו שיהיה ניכר גם בהלבושים של עוה"ז שהם רק לשם שמים. וכבדתו מעשות דרכיך. דרך מורה על טרדא כדאיתא בגמ' (ברכות יא.) כי דרך וכו' ע"ש. ועל זה כתיב וכבדתו מעשות דרכיך, היינו שלא יטריד את עצמו בשום דבר, רק שיהיה כלי מוכן לקבל השפעתו ית', ועל ידי זה, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, נחלה בלי מצרים, היינו שיוכל להתפשט בקדושה כמה שירצה:
וזהו ויחי יעקב, וכמו שנתבאר במי השלוח הקדוש (ח"א פרשת ויחי ד"ה ויחי) שעל זה רומז המשנה (אבות פ"ג, מ"ז) אם אין בינה אין דעת אם אין דעת אין בינה, כי בינה היינו הכללים של דברי תורה בטעמי הענינים, כמו שנמצא כמה פעמים בש"ס זה הכלל, ועל ידי הכלל נתבאר להאדם כמה פרטים. ודעת היינו הפרט, כי אין שום דבר יוצא לאור מבורר רק ע"י הכלל והפרט, והכלל צריך לפרט והפרט צריך להכלל. כענין הכלל שאמר הש"י אנכי ה' אלהיך, וזהו כלל, שאין שום דבר יוכל להעשות בלתי רצונו ית', אכן אם יאמר האדם מאחר שהש"י מנהיג כל דבר אם כן לפי זה הכלל אוכל לעשות כל מה שלבי חפץ, כי איך יוכל האדם לעשות הפך מרצונו ית', ולזה הכלל צריך לפרט. ונסמך לזה לא יהיה לך, וזהו פרט, היינו אם תקיים מצדך לשמור עצמך בבחירתך שלא תטה מרצון הש"י, אז תגיע לראות מאמר אנכי שהוא הכלל, כלומר אז יצא לך מבורר הכלל שה' הוא אלהיך. אף כאן ויחי הוא הכלל, שהוא שורש החיים בלי שום לבוש, כדאיתא בזוה"ק (ויחי ריא:) ויחי נבואתא דנחתא מאספקלריא דנהרא. היינו שיש לו בטחון גדול במבטח עוז מאורו ית' שיאיר לו שלא נעתק מרצון הש"י אף רגע אחד, ומבטח עוז בזה נקרא ויחי, כי דבר הקשור במקור שרשו זה הוא חי שאינו נפסד לעולם. וכמו שמצינו בלחם הפנים, לשום לחם חם ביום הלקחו (שמואל א כ״א:ז׳), מפני שהיה מונח לפני ה' סמוך להמקור השפע, לכן לא נפסד ולא נתיישן. כי כל דבר המתיישן ונפסד הוא רק מפני שנעתק מהמקור, ונדמה להבריאה שכן הוא בטבע, ומסבת זה ימצא ההפסד. כי כאשר נסתר מהדבר מקור שרשו אזי נעשה מזה כסא הוות, וע"ז כתיב (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות, שהוא מלשון הויה, שנדמה לה שיש לה הויה בפני עצמה. ובאמת הוא עיקר הויית הבריאה בזה שיכיר שאין לו מצדו שום שלימות אם לא בהתכללותו בהמקור ית', שעי"ז נעשה כסא שנושא עליו כבוד שמים, ועל זה הכסא שוכן הש"י. אבל כאשר משולללת הכרה זו, ונדמה שיש לה הויה בפני עצמה, נקראת כסא הוות, שאין הש"י שוכן עליו, וממילא נופל תחת העדר והפסדיא. וזהו הטעם ג"כ מה דאיתא במס' תענית (ח:), ובבא מציעא (מב.), שהברכה אינה שורה אלא בדבר שאינו מנוי, כי הדבר המנוי מורה שהאדם מנה אותו וקובע אותו לדבר שבמנין ברכושו ועושה מזה כסא הוות. וכן הפת כשנתיישן מתעפש ותבואה כשנגמרה נרקבת, כי כשנגמר הדבר אזי סובר האדם שהוא שלו ונעשה מזה כסא הוות. מה שאין כן דבר הנכלל בשורש המקור אינו נפסד לעולם, וכמו לחם הפנים שנאמר בו לשום לחם חםיב, וזה נקרא ויחי, שמורה על הכלל והשורש:
ויעקב מורה על פרט מלכות דזעיר אנפין, וכדאיתא בתיקוני זוה"ק (תיקון סט דף קיב.) יוד עקב, וכל ענין עבודתו היה לאחד הכלל והפרט בכל רגע, ושלימות עבודתו נגמר בתכלית באותן שבע עשרה שנה שדר בארץ מצרים, כי המספר שבע עשרה הוא תפארת שבתפארת. ועל זה תיקנו אנשי כנסת הגדולה לומר בשבת (תפלת שחרית בשב"ק) תפארת עטה ליום המנוחה, שרומז על שבת עלאה. כי יש שבת עלאה ושבת תתאה, כדאיתא בזוה"ק (קדושים פב.). שבת תתאה הוא מה שרחמנא אמר שבות מכל דבר ספק שאינו מבורר אם הוא רצון השי"ת, כי אין בזה היום שום ברורין, ולזה כתב האר"י הקדוש ז"ל בפרי עץ חיים (שער השבת) והוא מזוה"ק (ויקהל רד. ופרשת אמור דף צד:) כי לכאורה נראה שימי החול הם גדולים מימי שבת, דבימי החול יש בכח האדם לברר כל הספיקות ודבר רשות מה שאין כן בשבת, וכדאיתא בזוה"ק (שם), אמנם באמת מה שאין להאדם ברורין בשבת, הוא יען שנתעלה בו האדם כל כך במעלה העליונה עד שכל עניני רשות הם שפלים בערכו, ולפיכך הם אסורים בשבת. וזהו תפארת שבתפארת, שרומז על שבת עלאה, שהאדם נתעלה על כל הדברים, ואין לו להקטין עצמו לכנוס בדברים פחותים מערכו:
וזהו דאיתא בזוה"ק (ויחי רכא:) התם בקיומיה יעקב והכא במיתתיה ישראל וכו' אמר ר' יוסי הכי הוא ודאי דהא לא כתיב ויקרב יום ישראל למות אלא ימי. וכי בכמה יומי מית וכו' אלא הכי תאנא כד קב"ה בעי לאתבא רוחיה ליה כל אינון יומין דקאים ב"נ בהאי עלמא אתפקדן קמיה ועאלין בחושבנא וכו' בגין כך כתיב בצדיקיא קריבה משום דקריבו יומוי קמי מלכא בלא כסופא וכו'. היינו, כי יש צדיקים שאין רצון השי"ת שיכניסו את עצמם בספיקות כדי שלא יפסידו. אבל יעקב אבינו, אף במקום שנכנס לספק, שם נתברר אשר הוא דבוק בהשי"ת גם שלא מדעת, וכדכתיב ביה (ויצא כט) וישא יעקב רגליו, היינו שהראש נשא את הרגלים. וכן רומז הכתוב בפרשה זו, שכל את ידיו, כלומר שהכניס דעת ושכל אף באברי הפעולה, שהם רחוקים מדעת, שגם הם יכוונו מעצמם להרצון ית'יג. וזהו, דקריבו יומוי קמי מלכא בלא כסופא, שהיה לו נחלה בלי מצרים, שאף שלא מדעת הוא דבוק בהשי"ת. וזהו במיתתיה ישראל, היינו שפעל כל כך בעבודתו, עד שגם הגוף הגשמי שלו נקרא ישראל. וישראל מורה כדאיתא בהאר"י הקדוש זצללה"ה (ספר הלקוטים פ' ויחי ד"ה ויחי) לי ראש וישר אל. היינו שיש לו חכמה ובחירה בכל דבר, כי הקטן בדעת אין ביכלתו לעזוב שום דבר מרצונו והרגלו שהוא משוקע בו, והגדול בדעת כשיבין שיש דבר יקר ונכבד מזה, בנקל לו להניח את הדבר הקטן. כי שם יעקב וישראל איתא בזוה"ק (וישלח קעב.) שהם דוגמת השם הוי"ה ואלהים, כמו שבארנו לעיל (ענין א) יעקב הוא דוגמת שם אלהים ישראל הוא דוגמת שם הוי"ה. כי שם הוי"ה הוא הכלל ומקור החיים כדאיתא בזוה"ק (בא מב:) יו"ד מקורא דכלא, ומי שיש לו כח הבחירה הוא מקבל משם הוי"ה, ומהארת זה השם אינו שולט שום כח הטבע, כי מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק. ומי שהוא מביט רק לכח הטבע, אינו מקבל רק משם אלהים שהוא בגמטריא הטבע כמבואר לעיל. וזה השיג יעקב אבינו בשבע עשרה שנה שהיה במצרים. כי כל שני חייו נכללו באותן י"ז שנה. ולזה נקרא במיתתיה ישראל, כי כל מקום שהופיע לו השי"ת גודל בטוחות שלא יירא כלל, אז הוא נקרא בשם ישראל, כגון דכתיב (פ' מקץ מג) ויאמר ישראל אם כן אפוא זאת עשו, שמתחלה נתיירא לשלוח את בנימין, וכשהופיע לו השי"ת בטחון אז נקרא ישראל. וזהו שנתקרבו יומוי קמי מלכא בלא כסופא, כלומר, לא מפני שירא להכניס את עצמו בספיקות, אלא שהיה במעלה עליונה כל כך, עד שלא היה נחשב בעיניו זאת למעלה כלל בזה שבכחו להכניס את עצמו לכל הספיקות ולא יתפרד על ידם מהרצון יתברך, ולא היה נחשב בעיניו זאת לתפארת כלל, וזהו רזא דתפארת שבתפארת:
סימן ג
ויחי יעקב וגו'. איתא במשנה (אבות פרק ג', מ"ז) אם אין בינה אין דעת אם אין דעת אין בינה. ואמר אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זצללה"ה (מי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ויחי) שבינה היינו הכללים ודעת הוא הפרט וזה צריך לזה, כמו שאנו רואים כמה פעמים בהמשנה שחשב מקודם הרבה דברים ואח"כ אמר זה הכלל, שבאם לא היה שונה מקודם כל הפרטים לא הוי ידעינן מזה הכלל, ובלתי הכלל לא הוי מבורר צורתא דשמעתתא. וזהו גם כן בכל הדברים שצריכין לדעת, אשר כל הדברים והטובות שבעולם הזה נכללים בשרשם בהמקור ית', ושם המה חיים פשוטים בלי שום לבוש. כי הכלל מכל הדברים שבעולם הוא רק חיים פשוטים, אלא אח"כ כשנשתלשל ויורד לזה העולם נתלבש זה החיים בגוונים מפרטים שונים, וכל פרט טובה מעולם הזה הוא לבוש לחיים, כגון כסף וזהב הם לבושים לאהבה ויראה אך שנסתר החיים שבו, והש"י ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא (דניאל ב׳:כ״ב), היינו שהוא ית' יודע הפנימיות מכל הדברים מה שיהיה לאחר שיבוא בהתלבשות לזה העולם, כך נותן השי"ת את שמם בהשורש. וכן הוא הענין מיעקב אבינו שנקרא ישראל, כי ישראל הוא הכלל ויעקב הוא הפרט, כדאיתא בזוה"ק (וישלח קעד.) הובא לעיל (ענין א) כמה דקב"ה לזמנין אתקרי הוי"ה ולזמנין אתקרי אלהים הכי נמי לזמנין אקרי ישראל לזמנין אקרי יעקב וכלא בדרגין ידיען וכו'. ומבאר שם מקודם החילוק בין שני השמות, בזמנא דאסגיאו זכאין בעלמא הוי"ה שמיה ואתקרי בשמא דרחמי ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא אלהים שמיה ואתקרי בשמא דאלהים כך בזמנא דיעקב לא הוה בין שנאין ולא הוה בארעא אחרא קרי ליה ישראל וכד הוה בין שנאין או בארעא אחרא קרי ליה יעקב וכו'. היינו כד אסגיאו זכאין בעלמא, שמשגיחין תמיד להפנימיות מכל הדברים, שהוא עיקר החיים, והסתכלותם להפרט הוא רק בדרך אגב, אזי נקרא בשם הוי"ה. ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא וכו', היינו שהפרט הוא העיקר אצלם, אז נקרא בשם אלהים. כך הוא בישראל ויעקב נמי, כי ישראל רומז על זה שנשלם לגמרי בתכלית השלימות ואין לו עוד שום עבודה בעולם הזה, כי דבוק בעולמות גבוהים מאד, ויעקב מורה שיש לו עדיין עבודה בבחירתו בזה העולם, ואף על פי כן, אף שקורא אותו הכתוב בשם ישראל, כדכתיב (וישלח לב) לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל וגו', מכל מקום זה השם יעקב נשאר גם כן לעולמי עד, כי המעלה שיש להשם יעקב אין להשם ישראל, כי יעקב מורה שאוחז בצמצומים בכל דבר ואינו עושה שום דבר שאינו מבורריד:
סימן ד
ויחי יעקב וגו'. ויחי מורה על כלל שורש החיים, ויעקב מורה על פרט (כמבואר במי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ויחי). וזהו ויחי יעקב, להורות שהכלל צריך לפרט והפרט צריך להכלל, כי בהכלל לבד בלתי הפרטים המסתעפים ממנו אין שום טעם והבנה בו, כמו שמביא הזוה"ק (תרומה קעו.) מתלא לבר נש דהוה דיוריה ביני טורין ולא ידע בדיורי מתא. זרע חטין ואכיל חטי בגופייהו. יומא חד עאל למתא אקריבו ליה נהמא טבא. אמר ההוא בר נש דנא למה, אמרו נהמא הוא למיכל, אכל וטעם לחדא לחכיה. אמר וממה אתעביד דא, אמרו מחטין. לבתרא אקריבו ליה גריצין דלישין במשחא, טעם מנייהו אמר ואלין ממה אתעבידו אמרו מחטין. לבתר אקריבו ליה טריקי מלכין דלישין בדובשא ומשחא. אמר ואלין ממה אתעבידו, אמרו מחטין. אמר ודאי אנא מארי דכל אלין דאנא אכיל עקרא דכל אלין דאיהו חטה, ובגין ההוא דעתא מעדוני עלמא לא ידע ואתאבידו מניה. כך מאן דנקיט כללא ולא ידע בכלהו עדונין דמהניין דנפקין מהוא כללא. היינו שע"י הפרט יכולין להשיג טעם והבנה בהכלל, מה שלא היה באפשרות להשיג בלתי הפרט. כי הפרט מורה פירוש בהכלל, כדוגמת הנקודות שמורים פירוש בהתיבות. כי אם היו מנוקדים האותיות בנקודות אחרים היה להם פירוש אחר. ועל דרך זה נקרא בלשון חז"ל (תנחומא שופטים) דקדוקי הדין, כלומר ששורש הדין משתנה ויוצא לאור לאמיתו לפי הדקדוק שבו, וכמו שנדרש במדרש תנחומא (פ' משפטים) מגיד דבריו ליעקב, למי שהוא מל ביעקב ומי שאינו מל ביעקב אינו בקי בדקדוקי הדין, וכמו שנתבאר (בפ' משפטים), והדקדוקים הם בחינת יעקבטו:
וזהו ויחי יעקב, כלומר שיעקב אבינו בכח עבודתו הופיע בעולם טעם והבנה בהנהגת השורש, ועד היכן, עד שהיה בכח עבודתו לשנות סדר הנהגה בעולם. וכמו שרמזו על זה במדרש (בחקותי לו) אמר הקב"ה עולמי אומר לך מי בוראך ומי יצרך יעקב בוראך יעקב יצרך וכו', ולזה היה בכחו לשנות גם התולדה מהשורש, כמו שמצינו אצלו שעשה את יוסף לבכור. ובאמת היודע ענינו של בכור מבין שהבכור יש לו דביקות להאם יותר מכל הבנים הנולדים אחריוטז. כי ענינו של בכור מרמז על זה שכתוב (שמות ד) בני בכורי ישראל, להורות ההבדל שבין ישראל להאומות עובדי עכו"ם, כי להאומות האלה אין שום דבקות בהשורש ית' וכל הוייתם הוא רק בזדון, אבל ישראל נקראים בני בכורי, להורות על דבקותם בהשורש בלי שום אמצעי, כענין הדבקות והשייכות שהיה לאדם הראשון אל השורש ית' יותר מכל זרעו, כי הוא היה יציר כפיו של הקב"ה בלי שום אמצעי. ועל זה הדבקות רומז הבכור אצל ישראל. ובכל זאת היה בכח יעקב לשנות התולדה מהשורש, ועשה את יוסף בכור, כי הפרט יכול לשנות את הכלל, כמו הנקודות שמשנים הפירוש של התיבה. ולזה כתיב ויחי יעקב, להורות שיעקב אבינו חיבר תמיד הכלל עם הפרט בכל רגע, והיה מביט תמיד אל השי"ת מה הוא הארת הרצון ית' כעתיז, ועל זה מורה השם ישראל, כמבואר בהאר"י הקדוש ז"ל (לקוטי תורה פ' וישלח ד"ה ויקרא את שמו) רמז לו להיות כלול בו כל האבות והאמהות בשם ישראל, ראשי תיבות "יצחק "יעקב "שרה "רבקה "רחל "אברהם "לאה, כי הוא עיקר לכולם, היינו שהיה תופס בכל צד אל אשר יהיה שמה רוח השי"ת ללכת ילך:
סימן ה
ויחי יעקב וגו'. כתיב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך וגו'. היינו אם תשיב הרגלים שלך מלצאת חוץ לגבולם. כי הש"י הראה בזה העולם הכל בגבולים, שזה האדם ביכלתו לקבל הטובה שהשי"ת הקנהו, ויש אדם שאין בו כח לקבל הטובה, ואף האדם שמקנהו השי"ת הטובה יבין וידע שבאמת הטובה הזו היא מתנת חנם. ואיתא בזוה"ק (ויקהל רה:) האי יומא איהו יומא דנשמתין וכו' בגין כך משבחי בתושבחן תשבחתא דנשמתא והיינו נשמת כל חי תברך את שמך וגו' ולית תושבחתא אלא בסטרא דנשמתא ורוחא, והאי יומא קיימא ברוחא ונשמתא ולאו דגופא. היינו שבשבת אין השי"ת מנהיג בלבושים רק בשורש הדעה, ולכך צריכין אז לצמצם את הרגלים שרומזין ליציאת האדם מגבול לגבול, והרגלים הם עושין שלא מדעת, מאחר שהם היותר רחוקים מהראש והדעה. וזהו אם תשיב משבת רגלך, לבלתי יצא חוץ לגבול לתוך ההסתר שלא מדעת, רק לקבל כל דבר מבורר. ובימי החול נכנס האדם מקודם לתוך החשך, ואח"כ מאיר לו השי"ת בזה המקום ומברר אותו לטוב. כי כל עניני הרשות בעולם הזה, כמו מאכל ומשתה וכל הנאות הגוף הם בחשך ובספק, וכפי מה שיתבררו אח"כ כן יקומו, אם יעשה בכח האכילה והנאה דבר מצוה אז גם האכילה היתה מצוה וכן להיפךיח. וכן הוא כל הנהגת עולם הזה, שתחלה הוא חשך ואח"כ אור, כדאיתא בגמ' (שבת עז:) כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא כדכתיב ויהי ערב ויהי בקר, אבל בשבת לא כתיב ערב, וזה רומז שבשבת הוא הכל עם הדעה, שבשבת כל הנאות הגוף בקדושה הם מצוה, כי עונג שבת הוא מצות עשה וקראת לשבת עונג, לכך אינו יכול לכנוס לתוך החשךיט:
עשות חפציך ביום קדשי. היינו מה שהוא בהכרח, וזה הוא מעשה המצות שהאדם עושה אותם בעל כרחו, וכדאיתא בגמ' (ברכות יז.) מסובלים במצות, היינו שהאדם מכריח עצמו לקיימם, ואף שאינו מרגיש שום טעם והנאה במעשה המצות בעוה"ז, והוא כדכתיב (תהילים ק״ה:ח׳) דבר צוה לאלף דור, היינו שבאם היה העולם מתנהג אלף דור בעבודה ויראה היה נקבע בלבם דברי תורה, שהיו מבינים מעצמם שדרך התורה יפה להם, והקב"ה הקדים ונתן תורה, כדאיתא בגמרא (חגיגה יד.) שנתן להם מיד, ובאם היה מעכב השי"ת מתן תורה עוד עד לאחר אלף דור, שיעבדוהו בעבודה ויראה בלי ד"ת, כעבודה שעבדוהו אבותינו הקדושים קודם מתן תורה, אזי ממילא היה נקבע בלבם אור תורה ולא היה להם שום צורך עוד לעבודה ויגיעה, אך הקדושה עצמה היה נכנס בהם מדור לדור עד שכל הקדושה עצמה היה נכנס ביניהםכ, אלא מפני שנתן להם הש"י תורתו הקדושה קודם הזמן, לזה אין האדם מרגיש עוד האור הגנוז בד"ת ודומין עליו כמשא. וכדאיתא שם, מסובלים במצות, לפי שאין עדיין להאדם בהם שום השגה וטעם וצריך להכריח עצמו להםכא. אבל לעתיד איתא בגמרא (נדה סא:) מצות בטלין לעתיד לבוא, היינו כי כל המצות הם רק למען יקבע בעומק הלב קדושתו ית'. וכמו מצות תפלין שכתוב בהם למען תהיה תורת ה' בפיך, ועתה היא מצוה סתומה. ולעתיד יהיה נקבע קדושת השי"ת בלב ובפה כל נפש מישראל גם בלתי עבודה בפעולהכב. ולזה שבת שרומז על עתיד אינו זמן תפלין, ועוד כמה וכמה פעולות ומעשי המצות בטלים ביום השבת. וקראת לשבת עונג. כדאיתא בזוה"ק (בשלח מז.) מאי וקראת דיזמין ליה וכו' מבעוד יום וכו'. היינו, שיהיה האדם מוכן לכל מה שיצוה לו הש"י, וזאת ההכנה נקראת עונג שהוא עיקר החירות, כי ההיפוך מעונג הוא נגע. כדאיתא בתיקוני זוה"ק (הקדמה יב.) עונג שבת בהפוכא נגע וכו', היינו שהוא סגור שלא יוכל להתהפך ממדה למדה, והוא משוקע תחת הרגלו ותשוקתו, ובשבת צריך להיות בן חורין להיות לו בחירה חפשית לרצון השי"ת. לקדוש ה' מכובד. היינו להוסיף לקדושת השי"ת לבושים יפים, כמו קדשהו בכסות נקיה זכרהו על הייןכג. וכבדתו מעשות דרכיך. היינו שהצמצום יהיה רק במה שנוגע לעצמך, כי דרך רומז לטרדא כדאיתא (ברכות יא.) דרך וכו' טרוד וכו'. אבל טרדא דמצוה, היינו מה שנוגע לרצון הש"י, יוכל האדם לעשות בגודל התפשטות, כדאיתא בגמרא (ברכות ו:) מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא אמינא קא מחללין רבנן שבתא, כיון דשמענא וכו' לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר אחרי ה' ילכו וגו' אנא נמי רהיטנא. אמר ר' זעירא אגרא דפרקא רהטא וכו' ושבת הוא הכל חפצי שמים, שגם הנאת הגוף הוא מעונג שבת. אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך. וכמו שבארו חז"ל (שבת קיח.) אמר רבי יוחנן משום ר' יוסי כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך (ישעיהו נ״ח:י״ד). לא כאברהם שכתוב בו (בראשית י״ג:י״ז) קום התהלך בארץ לארכה וגו', ולא כיצחק שכתוב בו (שם כו) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אלא כיעקב שכתוב (שם כח) ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה וכו'. היינו, כי לאברהם נתן קנין רק שהיה עוד בגבולים, כדכתיב בו, שא נא עיניך וראה וגו' כי את כל הארץ אשר אתה רואה וגו' היינו בכל מקום אשר אתה רואה כבוד שמים, שם אתננה לך ולזרעך. והוא מפני שממנו יצא ישמעאל, ובאם היו נותנים לו בלי גבול, היה הוא ג"כ נוטל מזה בלא בחירה. וכן מיצחק יצא עשו, לכך כתיב בו, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, היינו עם צמצומים, שלא היה יתכן ליתן לו גם כן בלא גבול. אבל ביעקב אבינו לא היה בו שום פסולת, לכך ניתן לו בלי שום גבולים, כדכתיב בו, ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה וגו'. וזה הוא שאנו מזכירין בכל התפלות שם אבותינו אברהם ויצחק, היינו מפני שבזה העולם עוד לא נגמר הבירור, והשם יתברך נקרא עוד בשם ה' אלהים ע"י צמצומים, כדי שלא יקבלו העכו"ם גם כן, ולכן גם ישראל מקבלים ע"י צמצומים. ובשבת נזכר בהכתוב (ישעיהו נ״ח:י״ד) רק שם יעקב, שנאמר, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, מפני ששבת רומז על העתיד, שנאמר בו (ישעיה ב) ונשגב ה' לבדו, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ואז היא נחלה בלי מצרים חלקו של יעקב:
סימן ו
ויחי יעקב וגו'. זה שאמר הכתוב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך וגו'. שבת היינו שם ה' הנמצא בכל דבר, כדאיתא בזוה"ק (יתרו פח.) מאי שבת שמא דקב"ה. כי בכל הדברים שבעולם השאיר לו הש"י כח לבלי יוכל שום אחר זולתו לפעול, כדי שיהיה ניכר יתרון הבורא מהנבראים, וזה נקרא שבת. וכמו שבשבת אסור לנבראים כל המלאכות, והבורא ית' מוריד גשמים ומפריח טללים. וזהו הוא דאיתא במדרש רבה (נשא פ' ח) בשעה שאמר הקב"ה זכור את יום השבת וגו' אמרו האומות איזה מלך רוצה שלא יהיו הבריות מכבדים את יום השבת. ובפסיקתא דעשרת הדברות איתא, שיכבדו יום גנוסיא שלו. היינו כי הכרת מלכותו נקרא שבת, ואיזה מלך אינו רוצה שיהיה ניכר כבוד מלכותו. וזהו אם תשיב משבת רגלך, היינו שהאדם ישוב מלעשות דבר נגד השי"ת מפני כבוד ה', כי מכיר כבוד מלכותו ית' בלבו ומפניה יכנע. כי השורש מכל איסור לא תעשה הוא עבודה זרה, היינו שעושה זר מעשהו ונוטה מרצון השי"ת, וזהו ניקח מפני שאינו חושב לכבד שם כבוד מלכותו ית', זה הוא עבודה זרה ממש. ע"ז אמר הכתוב, אם תשיב משבת רגלך, לרמז בזה שיקבע האדם שם ה' גם במדרגה היותר תחתונה שהוא בבחינת הרגלים, שהדעת אין בהם, מפני שהם רחוקים מהדעת שבראשו יותר מכל אברי הגוף, וגם שם יהיה נקבע כבוד ה', ומעצמם יבינו שאף שלא מדעת לא ימשכו לילך במקום שהוא נגד רצון השי"תכד. עשות חפציך ביום קדשי, קדושה הוא דבר הקיים לעד ואינו לפי שעה, ועל זה כתיב עשות חפציך ביום קדשי, היינו שידע האדם להבחין ולדחות מה שאינו רק לפי שעה מפני חיי עולם, על דרך שאמרו ז"ל (ברכות סא:) לידע אינש בנפשיה אי צדיק גמור הוא, היינו לידע במחשבתו ובמעשיו אם יצמח מהם חיי עולם. וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד. היינו שידע האדם שחייו אינו כאגב וטפל, רק חייו הם חיי עולם. ועיקר זאת ההכרה הוא דוקא בשבת, כי בימות החול עוסק האדם בחיי שעה ג"כ, אבל שבת מורה שלא יביט האדם על חיי שעה, וידע שעיקר הוא חיי עולם הנמצא בתמידות. אז תתענג על ה', על ה' מורה, שיפעל האדם אצל השי"ת כל מה שיחפוץ. וזהו, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, שהוא נחלה בלי מצרים, וכמבואר (שבת קיח.) לא כאברהם וכו' ולא כיצחק וכו' אלא כיעקב שכתוב בו (בראשית כ״ח:י״ד) ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה וגו'. היינו, כי אברהם ויצחק היה כל אחד מברר מדתו. אברהם אבינו היה מדתו מדת חסד, לכן היה מברר הקבלות לבלתי יקבל שום טוב בלתי רצון השי"ת. כי אברהם אבינו ע"ה היה מכוון לימינא דקב"ה, ואם רחש לבו איזה יראה היה ברור לו שמה' הוא, כי מצדו לא היה בלבו בלתי אהבת ה', ולכן כשהיה חפץ לעזוב איזה טובה שם לא היה צריך לברר. ויצחק אבינו היה מדתו מדת גבורה, לעזוב כל חמדת עולם הזה, לכך היה צריך לברר במקום שעזב טובה, אבל בקבלת טובה היה נקי ומבורר ולא היה צריך לברר כלום, וממילא כשעלה בלבו איזה אהבה לא הוצרך לברר עצמו בה. וזהו דאיתא בזוה"ק (חיי קלג.) מ"ש דכתיב ביה ביצחק ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וגו' דהא כל בני עלמא רחמי לנשייהו מאי שנא ביצחק דכתיב ביה ויאהבה אלא ודאי וכו' אע"ג דאברהם רחים לה לשרה לא כתיב ביה ויאהבה אלא ביצחק ואי תימא ויאהב יעקב את רחל סטרא דיצחק דהוה ביה קעביד וכו'. ויעקב אבינו היה צריך לברר בכל ענינים קודם כל מעשה בכל צדדיו הן במדת אהבה הן במדת היראהכה, והש"י נקרא אצלו והנורא כדאיתא בזוה"ק (יתרו עט.) האל הגדול הגבור והנורא, מאי והנורא דא יעקב, דכתיב ויעקב איש תם כתרגומו גבר שלים שלים בכלא, היינו שעומד תמיד מוכן להטות עצמו כפי רצון השי"ת, כדאיתא עליו בזוה"ק (קדושים פו.) לפני לא נוצר אל דא יעקבכו. והנה אף שנראה לעיני אדם שמדרגתו קטנה ממדרגת אבותיו, וכמו שנראה נמי בעת שמדבר הנביא מקטנות קוראם בשם יעקב, מי יקום יעקב כי קטן הוא (עמוס ז׳:ב׳), וגם השם יעקב מורה על קטנות המדרגה מלשון עקב. אמנם באמת זה גדול שבכולן, מאחר שהאיר השי"ת עיניו בכל פרטי ענינים וקוראו ישראל, והוא כי ה' עמו, וכדאיתא בכתבי האר"י הקדוש ז"ל (עץ החיים שער הכללים פרק י) יעקב הם אותיות יבקע וגם אותיות קביע, וכדאיתא בזוה"ק (אמור דף קד.). היינו שנקבע אהבת ה' בלבו ובוקע כל הסתרות, עד שנתאחדו על ידו שמים וארץ. שמים מורה על בהירות, וארץ מורה כל מיני טובות של עולם הזהכז, ויעקב אבינו בעבודתו איחד אותם ביחד, וממילא נגמר על ידו כל הבריאה, כדאיתא במדרש רבה (בחקותי לו) ועתה כה אמר ה' בוראך יעקב ויוצרך ישראל (ישעיהו מ״ג:א׳) ר' פנחס בשם ר' ראובן אמר הקב"ה לעולמו, עולמי עולמי אומר לך מי בוראך מי יוצרך, יעקב בוראך יעקב יוצרך ככתוב בוראך יעקב יוצרך ישראל וכו'. והוא כמו דאיתא בזוה"ק (ויצא קנד:) ומקדמת דנא הוה קב"ה בני עלמין וחריב לון כיון דאתא יעקב מניה אשתכללו עלמין ולא אתחרבו כקדמיתא, הה"ד כה אמר ה' בוראך יעקב ויוצרך ישראל וגו'. היינו שעיקר עולם התיקון התחיל מיעקב אבינו ע"הכח:
כי כל הענין מעלמין דאתחרבון היה שהיה משוללי התכללות, ומי שעמד במדת החסד לא היה יכול להתמשך ממנה ולהתהפך למדת הגבורה, וכן העומד במדת הגבורה לא היה יכול להטות למדת החסד. ויען שאין לשום מדה מצד עצמה כלום בלתי מה שנמדד לה מהשי"ת, ולזה נקראו מדות. וכל הויות המדה עם הנאחזים בה הוא רק כל עוד שיאיר הש"י בתוכה, אבל כשהשי"ת מוציא אורו ממדה זו ומלביש את האור במדה אחרת להנהיג בה את העולם, ואין בכח הנאחזים במדה הראשונה להתמשך ממנה ולהתהפך אל מדה האחרת, אזי נתבטלו כל הנאחזים בה. אבל כאשר נמצא בהנברא מאור הבורא, אזי יש התכללות המדות ויכולין להתהפך בכל פעם לאיזה מדה שמאיר השי"ת, וזה נקרא עולם התיקון שקיים לעד, משום שיש בו התכללות המדותכט:
וזהו נמי שנשתברו לוחות הראשונים ולוחות האחרונים נתקיימו, כדאיתא בזוה"ק (ואתחנן רסא.) בקדמיתא גבורה דלא פסק והשתא כלא כחדא, בגין כך הכא באלין עשרת הדברות כלא רשים בוא"ו ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה ולא תחמוד וכו'. היינו כי הלוחות הראשונים היו בלא התכללות, כי לא כתיב שם וא"ו אצל כל דבור ודבור שיהיה מוסיף על ענין ראשון, אבל בדברות האחרונות נאמר בוא"ו להורות על התכללות, שמוסיף על ענין ראשון ומחבר הכל ביחד, וכמו שנתבאר בפ' ואתחנןל:
וכן הענין גם אצל האבות, אף שאברהם אבינו ויצחק אבינו ע"ה היו גם כן כוללים מכל המדות, מכל מקום אצל אברהם היה בולט יותר מדת החסד וביצחק היה בולט ביותר מדת הגבורה. אמנם ביעקב אבינו ע"ה נגמר השלמות בתכלית האמצעות והתכללות, כי נקרא תפארת שכולל חסד וגבורה. וזה רומז נמי השם ישראל, שאינו מושרש ומדובק בשום דבר, ובכחו להתהפך בכל רגע מדרגא לדרגא כאות רצון השי"תלא. וזהו שלא כטבע הבריאה, כי כפי מערכת הטבע, מי שדבוק באיזה מדה אי אפשר לו להתהפך תיכף ומיד למדה אחרת. משא"כ יעקב אע"ה נקרא נחלה בלי מצרים, להורות שאין אצלו שום מצר וגבול, כי לבו דבוק בשורש העליון במקום מעלה האמיתי, אשר שם יתאחדו כל התחלקות המדות. ובזה נגמר התכלית מעולם התיקון והתחיל ממנו לחדש כל הבריאה. והיה בהשבטים כח האבות, ראובן נגד אברהם בחסד, ושמעון נגד יצחק בגבורה, ולוי נגד יעקב כלול משניהם. ויהודה התחיל לחזור לראשית הבריאה והיה נגד אדם הראשון, כמבואר במדרש (נשא יד) ובזוה"ק (בראשית נה.) וגרעו מאדם ע' שנין וסליק לון קוב"ה לדוד ועל דא שבח דוד ואמר (תהילים צב) כי שמחתני ה' בפעלך וכו'. וכדאיתא בזוה"ק (בראשית נה:) שזה אמר דוד המלך ע"ה על אדה"ר. וזהו שמרמז הכתוב בחשבון שני חייו של יעקב שבע שנים וארבעים ומאת שנה, מחשב תחלה פרטי שנותיו ואח"כ הכלל, משא"כ בשאר אבות, באברהם כתיב (בראשית כ״ה:ז׳) מאת שנה ושבעים שנה וחמש וגו' וביצחק כתיב (שם לה) ויהיו ימי יצחק מאת שנה ושמונים וגו'. וגם באמהות נאמר הכלל קודם. אלא שהכתוב רומז בזה יקרות מדתו של יעקב אבינו, שלא קבל מעולם מתחלה בכלל על סמך שיברר אחר כך בהפרטים, אלא שהיה מביט תמיד מקודם בכל פרטי מעשיו אל ה', לכן נמנו תחלה פרטי שנותיו ואחר כך הכלללב:
סימן ז
ויחי יעקב. איתא בגמ' פסחים (דף פח.) ואמר ר"א מאי דכתיב (ישעיה ב) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו' אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק. אלא לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר (בראשית כב) אשר יאמר היום בהר ה' יראה, ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר (שם כד) ויצא יצחק לשוח בשדה, אלא כיעקב שקראו בית שנאמר (שם כח) ויקרא את שם המקום ההוא בית אל וגו'. ביאור הענין, כי בהר ה' יראה מורה שאורו ית' אינו שוכן אלא במי שהוא מבורר ומנוקה מכל תאוה ומנושא למעלה על כל חמדת עולם הזהלג. ולא כיצחק שכתוב בו שדה וכו' וענין שדה הנאמר בו ביצחק, ויצא יצחק לשוח בשדה, מורה על התבטלות הגמור שהיה אצלו, עד שלא הרגיש בעצמו שום מהות כלל רק כאין ממש, כדוגמת הגרעין הנזרע בשדה המוכרח להתבטל טרם הצמיחה ולהיות בבחינת אין, כך היה השראת אורו ית' אצלו אחר גודל ההתבטלות שלו. והנה אלו המדרגות הגם שהם יקרים מאד, מכל מקום מחמת שהיו נגבלים בלבושי המדות, ובלבושים יש אחיזה להאומות גם כן. אלא כיעקב שקראו בית, היינו שלא היה קשור בשום מדה, אלא שהביט בכל רגע איך הוא רצון השי"ת בזה הרגע כך היה נמשך תמידלד. כי מדה, אפילו היקרה ביותר, אם האדם מקושר בה יכול להסתעף ממנה גודל חסרון, כי מה לנו גדול ממדת רחמנות ששרשה הוא בחסד העליון שנברא בו העולם, כדכתיב (תהילים פט) כי אמרתי עולם חסד יבנה, מכל מקום אם יאחז האדם תמיד בזאת המדה יצמח ממנה חסרון, כמו שאמרו חז"ל מדרש רבה (קהלת ז) כל המרחם על האכזרי סופו להתאכזר על הרחמני, הרי שאין שלמות לשום מדה. ולכך לא חפץ יעקב אבינו ע"ה לסמוך על שום מדה, רק היה מביט תמיד לרצונו ית' המחדש בכל שעה ובכל רגע, וכפי מה שהאיר בו רצונו ית' כך היה מתהפך ממדה למדה בכל פעםלה. ועל זה כתיב (בלק כג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, היינו שהאיר לו השי"ת בכל עת ובכל פעם הארה חדשה בהרצון ית'לו. ובעבודה כזאת שהוא בלי שום לבוש אין להאומות שום אחיזה, ומאחר שהתדבק עצמו כל כך בהשי"ת תמיד, לא היה באפשר לנגוע בו שום רע, ולזה נקרא עבודתו בית, כיעקב שקראו בית וכו', כלומר שאור השי"ת מקיף אותו תמיד ומגין עליו בהגנה כמו ביתלז:
ולכן כשהאיר השי"ת ליעקב אבינו זאת השלמות, אז נתיירא ואמר, מה נורא המקום הזה, כדכתיב (ויצא כח) וכמבואר בזוה"ק (יתרו עט.) מאי קא חמא דקאמר דאיהו נורא. אמר ליה חמא שלימו דמהימנותא קדישא דהוה שכיח בההוא אתר כגוונא דלעילא. ובכל אתר דהוה שלמותא שכיח אקרי נורא. אמינא ליה אי הכי אמאי תרגומו דחילו ולא שלים. אמר ליה לית דחילו אלא באתר דהוי שלימותא שכיח ובכל אתר דהוי שלימותא שכיח אתקרי נורא וכו'. היינו כי כל מה שנגמר אצל האדם השלמות ביותר נצמח לו מזה יראה ביותר, כי מכיר ביותר שאין לו מבטח עוז על שום דבר בזה העולם. כי כמו שאינו בנמצא שום דבר שיהיה רע בהחלט בלי שום לחלוחית מטובה, כי באם לא היה בו שום לחלוחית טובה מהיכן יש לו הויה להתקיים בעולם, מוכח מזה שגנוז בו עוד נקודה טובה ומזה יש לו הויה והתקיימות. כגון במדת אכזריות, שזאת היא מדה היותר גרועה שבעולם, מכל מקום בזה המקום שאסור לרחם, שם הוא זאת המדה טובה מאד, הרי שאין שום דבר רע בהחלט. וכך אין שום דבר בזה העולם שיהיה טוב בהחלט, כי מה לנו טוב יותר ממדת רחמנות, ומכל מקום אם ירחם גם על אכזרי אין לך רע יותר מזה. הרי שאין בעולם שום מבטח עוז אפילו על המדה היקרה ביותר. וכל מה שמנהיר להאדם יותר השלמות מכיר ביותר שאין לו בטוחות על שום דבר מזה העולם. וזהו בכל אתר דשלימותא שכיח אקרי נורא וכו' וכדאיתא בזוה"ק (יתרו דף עט.) ובכל אתר דהוי שלימותא אשתכח אתקרי נורא. שבמקום שלם עומד הקב"ה פנים בפניםלח. וזהו על דרך שאמרו חז"ל (ברכות דף נד.) לא יקל אדם את ראשו נגד שער המזרח. אף שהעומד אחרי בית הכפורת קרוב יותר לקדש הקדשים, כן העומד מן הצד, אף על פי שהוא קרוב לפנים יותר מהשער, אבל העומד נגד השער רואה מפורש האויר המתחלף תמיד נגדו מקדש לחול ומחול לקודש בלתי סדר המסודר בתפיסת אדם, ומזה בא לו להאדם גודל היראהלט. וזה הוא באמת תכלית השלימות, שיאחז תמיד ביראה, ולא שיהיה לו סדר להתנהג כשלחן ערוך, ולכן יש בהתנהגות זו יראה עצומה, שאין לו שום מבטח על רגע הבא פן יוצרך להתהפך מהפך על הפך:
סימן ח
ויחי יעקב. איתא בזוה"ק (ויחי רטז.) רבי חייא פתח ואמר (ישעיהו ס׳:כ״א) ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. זכאין אינון ישראל יתיר מכל עמין דקב"ה קרא לון צדיקים לאחסין לון ירותת עלמין בעלמא דאתי לאתענגא בההוא עלמא, כמה דכתיב אז תתענג על ה' וכו'. ועמך מורה שהם דבוקים בהשי"ת ונתקשרו עמו בברית, ומכל מקום אין סומכים על התקשרות ומצמצמים עצמם בכל יכלתם. כי צדיק מורה, שמצדיק עצמו שלא יהיה קטרוג עליו, וכדאיתא בגמ' סנהדרין (לג:) הרי שיצא מב"ד זכאי ושוב ראו עליו חוב יכול יחזירו אותו, על זה נאמר וצדיק אל תהרוג, וזה צדיק הוא שנצטדק בב"ד. כי נקי היינו מי שהוא נקי בעומק, וצדיק הוא מי שאין על הלבוש שום טענה עליו, אבל בתוכו יוכל להיות שאינו נקי רק שמצדיק עצמו. וזה, כלם צדיקים, שאין סומכין על ההתקשרות שהם מקושרים בעומק, רק מתאמצין להצדיק מעשיהם, שגם על הלבוש החיצון לא יהיה עליהם שום קטרוג וכן הוא רצון הש"ימ. וכדאיתא באברהם אבינו ע"ה, שנאמר לו (בראשית י״ז:ד׳) אני הנה בריתי אתך, היינו שאתה מקושר עמי אף בלא שום פעולה מצדך, ומכל מקום נאמר לו, ואתה את בריתי תשמור, וזהו היפך ממדת בשר ודם, שאם מקושר בחבירו אז אין לחבירו שום יראה ממנו, אבל מדת השי"ת אינו כן, שכל מי שהוא מקושר ביותר להשי"ת זה רודף יותר לקיים מצותיו ולברר עצמו, וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קכח:) ומנא ידעינן דקב"ה אתרעי בבר נש ושוי מדוריה ביה כד חמינן דרעותא דההוא בר נש בחדוה ברעותא דלבא למרדף ולאשתדלא אבתריה דקב"ה וכו' ודאי תמן ידעינן דשריא ביה שכינתא וכו'. שכל מי שהוא יותר מקושר, משתדל להיות ביראה יותר ולרדוף לדעת את ה' בחביבות, ומברר עצמו בכל היכולת, כי יודע ביותר שאין שום דרך אגב ויתור אצלו ית' רק הכל נוגע בשורש החייםמא. ועל ידי זה, לעולם יירשו ארץ, היינו שעל ידי היראה והצמצום שיצמצמו עצמם בעולם הזה, על ידי זה יאריכו ימיהם לעולם שכולו ארוך, שאז גם היראה תהיה רק חסד, כדכתיב (בחקותי כו) ואולך אתכם קוממיות:
כי גם בעולם הזה השי"ת מנהיג עולמו בחסד, אכן הוא לכל, שאינו ניכר ונראה למי מכוון הקב"ה בפרטות, כי נראה שעולם כמנהגו נוהג. וכדאיתא בגמ' (תענית ז.) גדול יום הגשמים מתחיית המתים, דאלו תחיית המתים לצדיקים ואלו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים. היינו שאינו נראה מפורש בזה העולם למי מכוון השי"ת בהשפעתו. אבל אחר שיתברר הרע מהטוב, ויבא יום ה', ויתנהג העולם במשפט גלוי לכל אדם, ויתראה מפורש שאין השי"ת וותרן כלל, ועל זה היום נאמר (מלאכי ג׳:ב׳) ומי מכלכל את יום בואו, ולזה נתן השי"ת עצה לישראל, שיצמצמו עצמם בעולם הזה, ויתנהגו בפלס ובמשפט בעוד שהנהגת הש"י מוסתרת ונראה שכבוד שמים כביכול חסר בעולם הזה, ורק על ידי ישראל יתגדל כבוד שמיםמב. ולזה יתן להם הש"י גם אז מקום מדה במדה, שאף שאז לא יהיה עוד צורך בעולם לפעולות אדם ועבודתו, גם אז יתקיימו לעולם, אף שאז יהיה רק חסד השי"תמג. וזהו, לעולם יירשו ארץ, וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רטז.) מאי ארץ, דא ארץ החיים, אהדר ואמר, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר, נצר מטעי ענפא מאינון ענפין דנטע קב"ה כד ברא עלמא וכו'. היינו טעם אחד מהטעמים של בריאת עולם. וזהו ענפא מאינון ענפין דנטע וכו', כי זה הוא אחד מהטעמים שנתן לנו השי"ת רשות להכיר תכלית בריאת עולמו שהוא להיטיב לבריותיו, להראות כי חפץ חסד הוא, ורוצה להטעים לבריותיו מחיי עולם, לכן השפיל והוריד מדותיו מכתרא לכתרא ומנזרא לנזרא, והלביש מדותיו בכמה מיני הסתרות ומסכים, עד שברא לבוש הנראה לבני אדם שהם מרוחקים ממקורם, ומשם יתבוננו שהשי"ת שופע להם חסדו אף למקום הסתר הזה, שיראו דרך ההסתר מעט מאורו, כדי שיוכלו לקבלו. כדאיתא בזוה"ק (בלק רד:) נהורא קדמאה דברא קב"ה הוה נהיר עד דלא הוו יכלין עלמין למסבליה, מה עביד קב"ה עביד נהורא לנהוריה לאתלבשא דא בדא, וכן כל שאר נהורין, עד דעלמין כלהו אתקיימו בקיומייהו ויכלין למסבל וכו'מד:
וזהו, מעשה ידי להתפאר, שהתפאר לפני מעשה ידיו והראה להם איזה תפיסה באורו ית', כדכתיב (ישעיהו מ״ט:ג׳) ישראל אשר בך אתפאר, היינו שהשי"ת מתפאר נגד ישראל. והתפארת של הש"י אינו כמו אצל בשר ודם, כי האדם המתפאר עצמו נגד זולתו ומראה לו רוב עשרו אין הרואה מרויח כלום מזאת הראיה, אבל כשהש"י מתפאר נגד ישראל כדי שיהיה להם הכרה בכבוד גדולתו, נצמח להם מזה התפארת כל מיני טובותמה. כי מצדו ית' אין שום נפקא מינה בכל אלו המדות, וכמאמר אליהו ז"ל (הקדמת תקוני זוהר יז:) כלא לאחזאה איך אתנהג עלמא, אבל לאו דאית לך צדק ידיעא דאיהו דין ולאו משפט ידיעא דאיהו רחמי ולאו מכל אלין מדות כלל וכו'. היינו שכל מדה הוא כמו חלון שעל ידיה יכולין להכיר אור אחדותו ית', ומעצמות האור המשולל לבושי המדות היה נתבטל הויית הבריאה. ועל זה אמרו ז"ל (מגילה יט:) אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולין לעמוד מפני האורה שנאמר כי לא יראני האדם וחי, ומשה ואליהו הם מבחר היצורים, ומכל מקום אם היו פותחין להם מעט יותר לא היו יכולין לעמוד, כי הגוף מוכרח להמצא בו קצת שכחה, שיהא נדמה לו שהוא מחדש בעולם דבר מה, כי אם היה מפורש להאדם שאינו מחדש כלום רק כמו שהוא באמת שהשי"ת פועל הכל, אזי היה הנפש עולה למעלה והגוף היה נשאר משולל חיים. אכן נקב פחות מנקב מחט סדקית נשתייר, שלא נאמר כחודה של מחט שהוא קטן מנקב המחט, מוכח שפחות מעט ממלא מחט סדקית נשתייר, כדי שיהיה בכח לכל מי שהוא לחלקו ית' להכיר את האור אף בעולם הזה עם הגוף דרך זה הנקבמו. ועל זה כתיב (משלי כא) ירא את ה' בני ומלך, היינו שילך תמיד בגודל היראה ושיהיה הויה להגוף גם כן, וזה פי' ומלך, שיתגלה לאדם בחינת מלכות שמים, שיהיה הויה וקיום גם להגוף, וזהו, מעשה ידי להתפאר:
סימן ט
איתא שם בזוה"ק (ויחי רטז:) ויחי יעקב בארץ מצרים אמאי פרשתא דא סתימא וכו' רבי שמעון אמר, מה כתיב לעילא וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד, וכתיב ויחי יעקב, דלא אתחזי לאפרשא בין דא לדא, מה אינון קיימי בתפנוקין דמלכין וקבילו ענוגא וכסופין לגרמייהו, אוף יעקב נמי קיים בתפנוקי מלכין בענוגא וכסופא לגרמיה לא אתפרש דא מן דא וכו' כדין אקרי ויחי יעקב ולא פריש בין ויפרו וירבו מאד לויחי יעקב והכי אתחזי וכו'. היינו, שכוח הקדושה של יעקב אבינו ע"ה נתפשט על כל הששים רבוא שיצאו מחלציו, אף שהיה נראה על הגוון שהיו מענגים עצמם בכל מיני התפשטות ובתפנוקי מלכין בלא דברי תורה, כי היו משוללים אז מלבושים מדברי תורה. אף שלמדו האבות תורה, וכדאיתא בגמ' (יומא כח:, קדושין פב.) קיים אברהם אבינו כל התורה כולה אפילו ערוב תבשילין, אכן זה היה רק הפנימיות מדברי תורה, כי הפנימיות מכל מעשה המצות ומעשה מרכבה היה נגלה לפניהם, אבל לבושים מדברי תורה וממעשה המצות לא היה אז, חוץ מאותן המצות שנצטוו בעשייתן מפורש. וגם מצות מילה איתא במדרש רבה (שמות פרשה א) שבטלו אותה. וכל שאר המצות היו אצלם רק בכוונה, ולאור בהיר כזאת בלי שום לבוש אין כל אדם זוכה, אלא יעקב ובניו שהם י"ב שבטי י"ה. והיה נראה לעיני אדם שכל ששים רבוא יוצאי חלציו התפשטו בתפנוקי מלכין בלי דברי תורה כלל, לזה מסמיך הכתוב ולא פריש בין ויפרו וירבו מאד לויחי יעקב, דלא אתחזי לאפרשא בין דא לדא מה אינון קיימי בתפנוקי דמלכין וכו' אוף יעקב נמי קיים בתפנוקי מלכין וכו'. להורות שכח קדושתו של יעקב הלך עמהם בכל התפשטותם, עד שכולם נקראים עבדי אלהי אביך, והתפשטות הקדושה כזאת נקרא אלהים קדושים. כי באותו התפשטות שהאדם הוא משוקע בו זה נקרא אלהים אחרים, אבל כאן נסמך ויחי יעקב לויפרו וירבו מאד, לרמז שמרגישין בכל התפשטותם הארת הרצון ית' ואינם משוקעים בשום מדה. ועל זה הענין נמי כתיב וישתחו ישראל וגו' וכדאיתא בתקוני הזוהר (תקון יג דף כט.) משה מלגו ויעקב מלבר. כי במשה כתיב נמי וימהר משה ויקד ארצה וישתחו (שמות לג) וכמו שביארו חז"ל (סנהדרין קיא.) מה ראה משה ארך אפים ראה. היינו שראה שאין שום כעס ח"ו על ישראל רק על הגוון, אבל בעומק השי"ת מלא רצון, ולזה וימהר וגו' וישתחומז. וכן כשהראה השי"ת ליעקב אבינו איך שכל התפשטות ישראל הוא רק על הגוון, אבל בעומק הלב המה דבוקים תמיד ברצונו ית' לזה וישתחו ישראל וגו:
סימן י
ויחי יעקב. קומי אורי כי בא אורך וגו' (ישעיהו ס׳:א׳). אורי הוא האור מד"ת אשר בתמידות בלב בני ישראל. כי בא אורך, היינו ביתר שאת וביתר עז כי גבוה מעל גבוה ומדרגות רבות וחלוקים רבים יש מעלה מעלה בד"ת. למשל, כמו בעניני עוה"ז יש דברים כמו אכילה ושתיה שהם מכלכלים ומקיימים את הגוף אשר מבלעדם אינו יכול לחיות, ועוד יש דברים המענגים הגוף, וזה אינו תמידי, כי עתים יש אשר יראה וישמע כל תענוגי העוה"ז ולא יפנה אליהם כי לבו בל עמו. וכמו כן יש בד"ת אשר הם חיים ובהם נהגה יומם ולילה, אשר כל צורת אדם מיוסד עליהם, והם מונעים אותו מכל רע אף שמקיים דבריהם בלא חשק. ולפעמים מתעורר באדם חיים אמתיים בד"ת אשר הם ביתר שאת ועוז וברצון וחשק גדול, אשר מזה מתלהב לב האדם, כמו זכור ושמור, שאותם הד"ת בעצמו הם לפעמים במדרגת שמור ולפעמים במדרגת זכור, כמו שנתבאר במקומו שזכור הוא ביתר תוקף ועוזמח. וזהו דאיתא בתיקוני זוהר (תיקון סט דף קיב.) יעקב הוא יו"ד עקב, כי אות היו"ד מורה על עומק הד"ת והם בחינת יעקב כאמור. וישראל הוא אותיות לי ראש, שלפעמים הם בבחינת ראש וחיים אמתיים. וזהו קומי אורי, מה שהוא בתמידיות, כי בא אורך, ביתר תוקף ועוז. וזהו ויחי יעקב וגו', שמדרגות יעקב באלו השבע עשרה שנה היה בחיים בהירים, היינו אף תחתית המדרגות שלו וכל פרטי ענינים אפילו בעוה"ז היו מאירים משרש החיים כשמש בצהרים:
סימן יא
ויחי יעקב וגו'. כתיב (ישעיה נד) אם תשיב משבת רגלך וגו'. רגלים רומזים לתחתית ושפל המדרגות והלבושים היותר מרוחקים, וזהו אם תשיב משבת רגלך. אם תשיב, היינו אם תסיר את העסקים מזה העולם מפני שבת, אז תבין בהרגלים של שבת כי יש רגלים דקדושה ג"כ כמו שבת, דמעלי שבתא הוא בחינת רגלים לשבתא דיומא. כי שבתא דיומא הוא שרש עונג העליון הנמצא בו, ושבת דמעלי שבתא מורה על הצמצומים הנראה בו כאן בזה העולם. אכן באמת יש לשניהם חבור גמור, כדאיתא בזוה"ק (הקדמה ה:) מאי את שבתותי תשמרו תרין, אלא שבת דמעלי שבתא ושבתא דיומא ממש לית לון פרודא. היינו שיכולין להרגיש גם בהצמצומים של שבת טעם מנועם המתיקות עונג עליון המאיר בשרשו. אבל בהרגלים דעניני עוה"ז, כגון כל עבודות והיגיעות של הארבעים מלאכות חסר אחת שמחשב במתניתין (שבת עג.) הזורע והחורש והקוצר והמעמר וכו', והם הכל מלאכות שהאדם מיגע ומטריח בלתי שום הנאה מהם בשעת מעשה, על דרך שאמרו חז"ל (ברכות נח.) כמה יגיעות יגע אדה"ר עד שמצא פת לאכול, וזאת היגיעה בשעת מעשה טרם שמשיג המכוון ממנה נחשבת רק רגלים, כי אין בה בעצמה שום הנאה, ואף כשמשיג האדם את ההנאה לאחר יגיעתו מ"מ הוא משולל חיבור מגוף הטובה ואין לו בה שום קנין. מה שאין כן בהקדושה, בזה מרגיש אדם גם בהרגלים, היינו אפילו בשעת היגיעה והטרדה, טעם ותענוג, כמו דאיתא בגמ' (סוטה לה.) הארון נושא את נושאיומט. ועל זה כתיב (משלי ג׳:י״ד) כי טוב סחרה מסחר כסף, היינו אף בשעה שמייגע עצמו וסוחר ומתעסק בהם, קודם שמגיע עדיין לגמר השגה, כדכתיב (משלי ד) סלסלה ותרוממך. סלסלה היא מלשון מסלסל בשערו, היינו אף בשעה שהאדם עדיין רק מסלסל ומסבב סביב הד"ת, טרם שמגיע להלכה ברורה, וזהו הסלסול נקרא פלפולא דאורייתא, מרגיש ג"כ האדם בזה טעם חייםנ. ואחר שמשיג האדם הלכה ברורה בד"ת, ע"ז נאמר ומחרוץ תבואתה, היינו שיגיעתו עשה פירות שהשיג קנין בהקדושה ע"י היגיעה ובחינת הרגלים שהיה אצלו מקודם. כי הנה בזה העולם אין לנו מכל הקדושות רק בחינת הרגלים והצמצומים. אמנם ע"י אלו הצמצומים יכולין לטעום נועם המתיקות מהשרש העליון. כגון מקדושת שבת אין לנו בזה העולם רק הצמצום מכל הל"ט מלאכות, אכן באמת מרמזין אלו הצמצומים על העונג האמיתי שיהיה לעתיד. ולזה נמי חשיב שם במתניתין סדורי דפת ברישא ואח"כ סדורא דבגד, לרמז בזה כמו שאמרו ז"ל (כתובות קיא:) עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת וכו'נא:
וקראת לשבת ענג. כמבואר בזוה"ק (בשלח מז.) מאי וקראת דיזמין אושפיזא לביתיה וכו' מאן דמזמין אושפיזא ביה בעי לאשתדלא ולא באחרא וכו'. היינו, שענין קריאה מורה שיפנה את לבו מכל עסקיו, וכמבואר בזוה"ק (ויחי רלד:) ויקרא יעקב מאי קריאה הכא, אלא קריאה לקיימא דוכתייהו לקיימא לון לעילא ותתא ת"ח בכל אתר קריאה בהאי גוונא וכו' קראתי מצרה לי אל ה' הכי הוא ודאי לקשרא ולקיימא קיומא לעילא וכו'. היינו כשהאדם מבקש להתפלל צריך להתיצב נוכח השי"ת בהכרה מפורשת, ולקבוע בלבו שאין לו שום דרך להושע בלתי עזרתו יתברך. וזהו, וקראת לשבת עונג, כי שבת מבואר בזוה"ק (יתרו פח:) מאי שבת שמא דקוב"ה, היינו שיכיר האדם היטב שכל אלו הצמצומים המה משרש הרצון ית':
והאכלתיך נחלת יעקב אביך. וביארו ז"ל (שבת קיח:) כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים, שנאמר, אז תתענג על ה' וגו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו' לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ וגו' כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, ולא כיצחק שכתוב בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וגו'. היינו, כי באברהם ויצחק היה הכל עדיין במדה ובגבול, שאמר לו הקב"ה לאברהם כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, היינו בזה המקום שאתה רואה כבוד שמים שם תוכל להכניס הארת מדתך, וכל מה שתמצא לעשות בכחך ולהתפשט שם אור עשה, אכן כל התפשטותו אינו אלא כפי הארת מדתו. וביצחק כתיב, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, ואל הוא לישנא דתקיפא כד"א (מלכים ב' כד) ואת אילי הארץ לקח, כדאיתא בגמ' (יבמות כא.), וזה מורה על כל מיני גדרים וצמצומים. אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וכו' נחלה בלי מצרים, היינו שאצלו התחיל שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, להורות שכל עומק המבוקש של ישראל אפילו בשעת ההסתר וההעלם הוא רק ה' אחד, כדכתיב גבי יעאע"ה (ויצא כח) והנה ה' נצב עליו, שאף בשעת שינה היה דבוק בהשי"ת. ועל זאת הדביקות והחבור רומז ויחי יעקב, כי אפילו שלא מדעתו, שהיה ישן ולא הכין עצמו, ראה שה' נצב עליונב:
וזה רומז ויחי יעקב, ולפי הנראה היה צריך לכתוב ויחי ישראל, כי השם ישראל מורה על יותר שלמות מהשם יעקב, וכמו שמדייק בזה הזוה"ק (ויחי רכא:) התם בקיומיה יעקב והכא במיתתיה ישראל וכו' דהוה שלים יתיר ישראל מיעקב וכו'. היינו, כי השם ישראל מורה על כלל שרש הקדושה למעלה מגבול בחירת אדם באין סוף, והשם יעקב הוא פרט זעיר אנפין, שמורה על רגלים דקדושה בגבול בחירת אדם. אמנם, כפי מה שעובד אדם בזעיר אנפין ומצמצם עצמו בבחירתו, כך יש לו באמת חבור בהשרש למעלה מבחירתו, ולזה נמי, אף שגבי אאע"ה מצינו (ברכות יג.) הקורא לאברהם אברם עובר וכו' ואצל יעקב נאמר ג"כ לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל וגו'. מ"מ אמרו ז"ל (שם) לא שיעקר יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו. והוא, כי אין יתכן להגיע לשרש שם ישראל כי אם ע"י הבחירה, ועל זאת הבחירה רומז השם יעקב, וזאת הבחירה הוא בקביעות בלב ישראל מירושת אבות. כי מקדושת האבות נקבע בלב ישראל, רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים. והוא, כי מאאע"ה שהיה מדוגל מאד במדת החסד עד שנקרא אברהם אוהבי, והיה מאיר אצלו תמיד בבהירות עצום, הלא אב אחד לכלנו ואל אחד בראנו, ומזאת הבהירות נשאר בקביעות בלב ישראל לגמול חסד אחד עם חבירו, וכדכתיב (קדושים יט) ואהבת לרעך כמוך. ויצחק אבינו ע"ה שהיה מדתו מדת הגבורה, היה מדוגל מאד ביראה, שלא היה מפחד משום דבר כי אם לפני השי"ת, כדכתיב ופחד יצחק, אשר בסבת זה לא רצה לקבל שום טובה מעוה"ז, אבל השיב הכל להשי"ת, שזה נקרא זריעה, כדכתיב (תולדות כו) ויזרע יצחק, כי זאת נחשב לו לעיקר הבטוחות במה שהפקיד הכל אצל השי"ת, וכדאיתא בירושלמי ובמדרש (תהילים מזמור יט) עדות ה' נאמנה זה סדר זרעים שמאמין בחיי עולם וזורענג. ומזה הבהירות של יצחק נקבע בלב ישראל הבושה האמיתית, היינו היראה מפני השי"ת ולא הבושה בפני בני אדם, אבל גם בינו לבין עצמו יבוש האיש הישראלי לעשות שלא כרצון השי"ת, וכמאמרם ז"ל (נדרים כ.) למען תהיה יראתו על פניכם זו הבושה, ומכנים חכמינו ז"ל זאת היראה בשם בושה, להורות שיש בלב ישראל בקביעות גמור מורא שמים כמורא בשר ודםנד:
ומהבהירות של יעקב אבינו ע"ה שהיה כלול משניהם, נשאר בלב ישראל בקביעות כח הבחירה, שיהיה בכחם להמשך בבחירתם אחר רצון השי"ת בכל ההפכיים לבלתי ישתקעו בשום מדה. וזאת הבחירה הוא עיקר הויית הבריאה, ונקרא הבחירה רחמנים, מלשון פטר רחם, שיוצא הולד מן האם להויה בפני עצמה, כך ע"י הבחירה נדמה להבריאה שיש לה הויה בפני עצמה. וכן נאמר על הבריאה בכלל (תהילים כה) זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה, כי כל הוית הבריאה נמשך מרחמנותו ית', שצמצם גודל אור עצמותו ית' כדי שיהיה מקום להבריאה עם הויה ובחירה בפני עצמהנה, הרי שהבחירה שחלק השי"ת בכח הבריאה נקרא רחמיך, לזה נקרא הבחירה הנקבע בישראל מקדושת יעאע"ה רחמנים, וע"ז כתיב (האזינו לב) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קכו:) ובתרגום יונתן (האזינו) על פסוק כי חלק ה' עמו, שנטל השי"ת את יעקב לחלקו, וכל העמים עובדי עכו"ם חלק אותם תחת השרים של מעלה, ואף שבמקומם הרמתה עומדים אותם השרים בגודל בהירות ומכירים היטב שכל שפע הוייתם הוא רק מהשי"ת, אמנם שאין בכחם להטעים מזאת הבהירות להאומה המקבלת מהם, כיון שאין לכל שר רק המדה שמדד לו השי"ת, וכל אחיזת האומה המקבלת ממנו הוא ג"כ רק בזאת המדה שעומד בה השר שלה, ואף שהשר עצמו עומד למעלה באותה המדה בבהירות עצום, אכן האומה המקבלת ממנו למטה עומדת בזאת המדה בעצמה בחשך גמור בגודל התפשטות, ההיפך ממש מהבהירות של השר שלה, ולכן אין בכח השר שלה לצמצם את אור קדושתו ולחבר עצמו עם האומה המקבלת ממנו, להופיע בהם אור ובינה, מאחר שאין לו מצדו רק מה שמדד לו השי"ת, ולכך בעודה בכפו יבלענה, שכל מי שמחזיק במה שאינו שלו ממהר לקחתה, שירא שמא יחטפוהו ממנו, כך השר ירא לצמצם קדושתו ולחבר אורו להאומה המקבלת ממנו, אולי יגרע קדושתו מסבת גודל התפשטותם. אבל ישראל שהם חלק ה' עמו, והוא ית' שהכל שלו כל יכול לצמצם גודל אורו, ומלמד תמיד בינה לעמו ישראל שילכו בברורי בחירתם הטובה, וממילא מאחר שישראל הם חלקו ית', לכך נמי יכולים ישראל לצמצם עצמם ולהתמשך אחריו ית'. וזהו, יעקב חבל נחלתו (האזינו לב) כי יש להם קו וחבור עד השי"ת, וכפי שיעלה הרצון בכל רגע כן אחריו ירוצו. והיינו כמו שהשי"ת מצמצם אור עצמותו ית', כדאיתא בהאר"י הק' זצללה"ה (עץ החיים שער א ענף א – ב) כדי שיהיה מקום לבחירה, שמסבתה יהיה להשי"ת חבור עם הבריאה, כך מצמצמים ישראל ג"כ עצמם בבחירתם, כדי שיהיה להם חבור עם השי"ת, וזה החבור נקרא חבל נחלתו, כמו חבל המחבר ממטה למעלהנו:
וזהו ויחי יעקב, ויחי מורה על החבור עם השי"ת, כי זה החבור הוא עיקר החיים. יעקב מורה על בחירה, היינו מי שיש בו כח הבחירה לצמצם עצמו לבלתי ישתקע בשום מדה, זה יש לו חבור גמור עם השי"ת. ואף שהבחירה בעצמה הוא בגבול, כי כל בחירתו של אדם הוא רק כפי הדעת שלו, ומה נחשב הדעת של האדם הלא מצער הוא, כמאמר הנביא (עמוס ז׳:ב׳) מי יקום יעקב כי קטן הוא. אמנם באמת זה החבור שמשיג האדם ע"י הצמצום שבבחירתו הוא למעלה הרבה מגבול הבחירה של האדם, כי זה החבור הוא בלי גבול ואין סוף בשרש העליון ית'. וע"ז מורה השם ישראל, כמבואר בזוה"ק (וישלח קעו.) ששם ישראל מורה שכל השבטים המה מסודרים בשלמות, היינו שנכללים בשרש רצון העליון ית', אף בזה המקום שאין בכח בחירתם להגיע שם הוא ג"כ מלא חיים, וכדאיתא בגמרא (פסחים נו.) ויקרא יעקב אל בניו וגו' שמא יש ח"ו פסול וכו' אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, אמרו לו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. היינו שאמרו לו, כמו שאין בלבך אלא אחד, שהצמצום מהבחירה יש לה חבור בשרש אחדותו ית'. ועל זה החבור רמזו ז"ל (תענית ה.) יעקב אבינו לא מת, כי מי שדבוק בשורש אחדותו ית' לא יתכן מצדו שום העדר, כי מאי נפקא מיניה אצלו מזה העולם לעולם העליוןנז, כך אין בלבנו אלא אחד, היינו שעד היכן שידנו מגעת אנו הולכים בבחירה. ובזה המקום שאין כח הבחירה שלנו מגעת לברר, שם אנו קשורים בשרש אחדותו ית' למעלה מגבול הבחירה. מיד פתח יעקב ואמר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וזהו יחודא תתאה, שמורה על התלבשות האור אחדותו ית', היינו, כי מי שדבוק באחדותו ית' בו חפץ השי"ת אפילו בהתפשטות הלבושים שלו גם כןנח:
סימן יב
ויחי יעקב. כתיב (תהילים קל״ה:ד׳) כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגלתו. הנה כאשר בוחרים דבר מדבר, בודאי גם להנשאר מהנבחר יש השתוות מה להנבחר, וזה שאמר הכתוב (מלאכי א׳:ב׳) הלוא אח עשו ליעקב. היינו שהוא אחיו ונדמה לו. אמנם לאיזה דבר יש לו השתוות, זהו רק להשם יעקב, אבל להשם ישראל אין לו שום שייכות והשתוות ואין דומה לו כלל וכלל, כי סגולתו המה ישראל לבד, ורק ישראל המה לסגולתו. והנה בפסוק ויחי יעקב, אף שכתוב כאן יעקב, מכל מקום גם זה מורה לשם ישראל, כמו שביארנו לעיל, שזה מורה שבאלו הי"ז שנה גם מדת יעקב נתבררה להתרומם לשם ישראל, שהרי במיתתיה גם כן נקרא ישראל. ועל זה כתיב ויחי יעקב, כלומר שהשיג חיים בקרבו, על דרך שנאמר (ויגש מה) ותחי רוח יעקב אביהם וגו' ומיד אחריו כתיב, ויאמר ישראל רב וגו'. ועל זה הענין אמר אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זצללה"ה (מי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ויחי) שהמשנה (אבות פרק ג) אם אין בינה אין דעת רומז על הפסוק ויחי יעקב. היינו, כי מצינו בהתורה כללים ופרטים, ובאמת אחר שהתנא אומר זה הכלל ממילא נודע כל הדברים הפרטים, ולמה ליה להתנא לפרוט מקודם כל דבר בפני עצמו. אמנם מהכלל לבד לא היינו יודעים היטב שורש הטעם מהדבר, ועל ידי שכתב לנו מקודם איזה פרטים, מבינים היטב טעם הדבר ושורש הכלל, וגם לרבות מה ששיך אליו והשוה לו בטעמו. וגם אם היה כתוב פרטים לבד, לא היינו יודעים שורש הטעם מהדבר. ודעת היינו פרטים. ובינה היינו כללים. וגם השם יעקב הוא פרט והשם ישראל הוא כלל, כדאיתא בכתבי האר"י הקדוש (לקוטי תורה פרשת וישלח ד"ה ויקרא את שמו) אשר בהראשי תיבות ישראל נכללו כל האבות והאמהות, אברהם יצחק יעקב שרה רבקה רחל לאה, הרי שהשם ישראל הוא כללי: