אור ברסלב

בית יעקב על התורה· רבי יעקב ליינר מאיזביצה

ויגש

מקץ

סימן א

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו'. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כ״ג:ג׳). אמר אלהי ישראל, מורה על כללי הלמוד מד"ת, שמלמדין את האדם שיהיה תמיד בבחינת אמירה שהיא בלחישה, כדאיתא בזוה"ק (אמור פח:), והוא שלעולם יהיה אדם רך כקנה, שיהיה בנקל להטותו ממדה למדה ולא יתעקש בשום דבר בעולם, אך יעמוד מרחוק בכל הענינים, שאם אך ראה יראה שאין בזה רצון השי"ת, אזי יהיה נקל לו להנתק ממנה. והענין בזה הוא, שקודם כל פעולה, בזמן שהוא במחשבה שחושב אם לעשותה אם לאו, אזי אם יתיישב בדעתו שלא טוב הדבר בעיני השי"ת, אזי נקל לו מאד לעזוב הדבר ההוא, כי המחשבה אינה אדוקה בשום דבר בעולם. אכן כשנשפל ממחשבה לרצון, אזי נדבק בה האדם ביותר ולא יוכל לעזוב הדבר עד שיכריחהו שיעשה הדבר בפועל. אמנם כשעושה הדבר בפועל, אזי הוא נסבך בה בסבך עד שאינו יכול להנתק ממנה בשום אופן. אכן המעשה מצד עצמו אינו עוד בתכלית הרע, כי ביכולת ה' לבררו עוד לטוב, ולהראות לבני אדם, שאף כי נדמה לעין אדם שהוא בתכלית הרע, אבל באמת נמצא בהפעולה ההיא עומק עמוק מתפיסת האדם, שכן גזר ואמר השי"ת שכן יקום, וע"ז אמר המלך דוד (תהילים נ״א:ו׳) לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך תזכה בשפטך. אכן כ"ז הוא רק כשלא נודע עוד לבני אדם תכלית הכוונה מזו הפעולה, אזי תוכל עוד להתברר לטוב, אבל אם תכלית כוונת הפעולה גלויה לעין אדם, שהוא בבחינת דבור שמורה על התגלות מפורש, כדאיתא שדיבור לשון קשה, והוא שיש לבני אדם תפיסה בתכלית כוונת זו הפעולה, כדוגמת הדיבור שאדם מדבר ומפרש לחבירו עד שיהיה לחבירו תפיסה בדבריו, זה הוא בתכלית הרע מאדא. וע"ז הם כלל הלמודים מד"ת, שלעולם יהיה אדם בבחינת אמירה בלחישו, שכל ההתישבות שלו יהיה עוד במחשבה, שאז הוא בכח אדם לעזוב את מחשבתו אשר חשב ויעשה רק הטוב בעיני ה' כפעם בפעם:

ולזה נמצא התחלקות ג"כ בענין התשובה והעונש. שכל זמן שהחטא לא יצא מכח אל הפועל, אזי נקל לו לשוב אל השי"ת ולתקן את אשר עוות, מאחר שאינו אדוק בהחטא כ"כ, ומה שחב במחשבה אין זה גלוי לבני אדם רק לפני השי"ת, לכן תועיל לו תשובה בלב, שעיקר התשובה הוא בלב, ולא נסתר מחשבת לבו מהשי"ת, כי הוא יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי. אכן אם יצא החטא לפועל, אזי לא תועיל לו תשובה, כי עיקר התשובה הוא בלב, לזה מאחר שכולם ראו שחטא זה, ואשר ישוב אל ה' בתשובה בלב זאת נסתר מבני אדם, שאין אדם יודע מה בלבו של חבירו. וע"ז אמר המלך דוד ע"ה (תהילים קכ״ד:ב׳-ג׳) בקום עלינו אדם אזי חיים בלעונו. וע"ז הם הארבע מיתות בית דין, שלכאורה אין להבין זאת למה נהרוג את האדם, אולי בהאריך הזמן ינחם מדרכו הרעה וישוב אל ה' וחיה, מאי משמע, שמזה שאנו רואים שזה האדם אדוק טובא בהחטא, עד שהוציא את החטא מכח אל הפועל, משמע מזה שגלוי לפני השי"ת שאיש זה לא ישוב עוד מדרכו הרעה כל ימי חייו, מפני שאדוק בהחטא, כי אם היה עוד מקום לזה האדם לשוב מדרכו הרעה, אזי לא היה מזדמן לו לעשות חטא בפועלב. לכן יראה כל איש מעשהו להעמיד על קו השוה, שיהיה נקל להטותו ללכת בדרכי השי"ת, ולא יתעקש בשום מדה להתאבק בה עד שלא יכול להנתק ממנה. וזהו החילוק שבין אמירה לדיבור, אמירה מורה שהאדם אינו עומד בחוץ עוד לחשוב לעצמו כח ואון, לומר אני אני הוא דברתי ועשיתי, שיתעקש באיזה דבר לעשותם בדוקא לומר אני חפץ לעשותה. ודבור מורה שהאדם כבר יצא לחוץ, שמחשב לעצמו און וכח לומר אני, מזה האדם ממשיך השי"ת את החיים ואומר אין אני והוא יכולים לדור כאחת, וכדכתיב (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות, שכסא שתחשוב לעצמה הויה וכח בפני עצמה לא ישב עליו השי"ת, כי הכסא צריך להתבטל אל היושב עליו, ומה הוא כסא של השי"ת, להכיר בתמידות שהשי"ת הוא המושל בעולם ומאתו נשפע הכל. וכן יראה כל אדם להכיר תמיד שה' אלהים הוא הנותן כח לעשות חיל ומבלעדו אין שום כח בעולםג. וזהו דאיתא בגמרא (יבמות קט.) הרחק משלשה והדבק בשלשה, הרחק מן הערבות והדבק בהפרת נדרים. והוא, כי נדר הוא שאדם מתעקש באיזה דבר וקופץ בנדר לעשות זאת בדוקא, ואף שפרשת נדרים כתובה בתורה, מ"מ נקרא בש"ס (נדרים י.) לשון נכרים, כי השי"ת מושך משם את החיים ואין זה כסא של השי"ת. וזהו ג"כ הענין שאם יעשה אדם אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה נקרא עובר עבירה, מלשון העובר ממקום למקום, שהשי"ת עובר משם ואומר אותו לא אוכל, אין אני יכול לדור בו:

לי דבר צור ישראל. זה הכתוב אמר דוד המלך על שבטו שבט יהודה, שאף במקום שנדמה שאומרים לי דבר, וחושבים לעצמם כח ואון, וכמו שאנו רואים באביהם של כל השבט, שאמר אנכי אערבנו מידי תבקשנו, ונראה היפך ממאמר השי"ת, ראו עתה כי אני אני הוא, אמנם השי"ת היודע ועד יברר אותם שהם מצדם לא אמרו על עצמם אני, אך אמרם אני הוא ממאמר השכינה שמדברת מתוך גרונם, וכדכתיב (האזינו לב) ראו עתה כי אני אני הוא, שכל אמרם אני הוא מהאני של השי"ת, אבל מצדם אין להם שום כח בפני עצמם כלל. עד שמשה רבינו ע"ה התפלל על שבט יהודה (ברכה לג) ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה. והוא מפני שמצדו לית ליה מגרמיה כלום לעזור לעצמו, לכן הוצרכה לו ברכה זו יותר מכל השבטים, שיוכל גם הוא לעשות לעצמו מעט חילד. ואף שמו מורה עליו, שכל השם יקו"ק נכלל בשמו, והד' שבשמו מורה על, עני ונכה רוח וחרד על דברי (ישעיהו ס״ו:ב׳)ה, לכן אף אם יאונה לו שאומר אני על עצמו, יברר אותו השי"ת שהוא המדבר בו זאת, וכדאיתא אני השכינה היא המדברת מתוך גרונו. וזהו, ראו עתה כי אני אני הוא, אני הראשון, הוא שהשי"ת סותר את דעת האדם האומר אני, ומראה לו שרק השי"ת הוא אשר יוכל לומר אני ומבלעדו אין אלהים, וזה נקרא מים עליונים. ואני השני הוא, שהשי"ת מברר את האני שאמר האדם, והשי"ת חותם עצמו ע"ז שמאתו ית' יצאו הדברים כבושים, וזה נקרא מים תחתונים. והנה בזו הפרשה נמצא טענה נצחת לכל אחד שכביכול ינצח בזה את השי"ת, והקב"ה שמח בזה, וכדאיתא (פסחים קיט.) זמרו למי שנוצחים אותו ושמח. וכדכתיב (משלי כ״ב:כ׳) הלא כתבתי לך שלשים במועצות ודעת. והוא שהשי"ת נתן להם עצה לישראל לטעון לפניו טענות נוצחותו. ובהטענות שבזו הפרשה נמצא כל סדר ההנהגה והעסק שיש להשי"ת עם ישראל בהמשך כל הששת אלפים שנה. ואלו הארבעה הם המנהיגים את העולם בכל הששת אלפים שנה, יעקב ויהודה יוסף ובנימין. והשבטים הנשארים נכללים באלו וכדאיתא במדרש רבה (ויגש צג) שהשבטים אמרו על יהודה ויוסף מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו. יעקב הוא מלך במשפט יעמיד ארץ והוא הדעת והמוח של ישראל ונוטה למדת הרחמים:

ויהודה יש לו תקיפות בעולם, מפני שסמוך לבו בטוח בה' שכל ישעו וכל חפצו הוא לכבד את השי"ת ועומק לבו דבוק אל השי"ת, והוא ברזא דהוד כדאיתא בזוה"ק (ויקרא לד.), ואינו מביט אל מדת ההדר שפעולותיו ישאו חן אף בעיני אדם. ויוסף הוא צדיק עלאה, פרי עץ הדר, ששומר מדת ההדר בעולם, שהפעולה תשא חן אף בעיני אדם, ומסלק את עצמו מן הספק. ובנימין הוא צדיק תתאה שמורה על עבודה, כדאיתא בזוה"ק (ויצא קנג:) צדיק לתתא מניה נבעא נוקבא מיא לגבי דכורא בתיאובתא שלים. ועומד על הספר להרחיב את גבול ישראל להוציא מבין האומות ולהכניס בישראל. והנה לפעמים נעלם מדת יוסף הצדיק ונבלע בין האומות, אזי נמצא בהם שקר החן ממה שהשפיע יוסף הצדיק, ואף שבהם הוא רק שקר החן, מ"מ מוכרחין ישראל ללקט את הנפזרים בין העמים, וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קעג.) לבתר אתא שור ואשתלים בחמורים דכלהו מסטרא דחמור. יוסף דאיהו שור ומצרים דאינון חמורים דכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם. ועל דא לבתר בני יעקב נפלו בין אינון חמורים בגין דאזדווג שור בהדייהו ונשכו לון גרמייא ובשרא עד דאתער לוי כמלקדמין ובדר לאינון חמורים לכפיא לון ותבר תוקפהון מעלמא ואפיק לשור מתמןז:

אכן בשעה שחסר מישראל מדת ההדר ונתערב בין האומות, ואין בהם רק מדת ההוד שהוא דביקות בפנימיות הלב, אזי הוא כבוד ישראל עד עדולם, כמו אור הנר בטרם יכבה שהאור הוא רק נוצץח. ואז יצטרכו ישראל להתברר לחטוף וללקט את הנפזרים, מדת ההדר והחן שנבלע בין האומות ולהשיבו לגבול ישראל. ובנימין הצדיק הוא המברר זאת, ועומד על הספר לעבוד עבודת עבודה, וכדכתיב בו (ברכה לג) ובין כתפיו שכן, שזה מורה על עבודת השי"ת, וכדאיתא בש"ס (מגילה ח.) כיון דאמר עלי כמאן דטעין אכתפיה דמי, וע"י עבודתו יוכל להוציא בלעם מפיהם שקר החן והבל היופי ולהכניס בישראל ביראת ה' היא תתהללט. וע"ז היו כל המלחמות שנלחמו ישראל בזמן הבית, וכן כל הגלויות שישראל גולים בין האומות, וכדאיתא בש"ס (פסחים פז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין העכו"ם אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר וזרעתיה לי בארץ, כלום אדם זורע סאה אלא להכניס ממנה כמה כורין שכל הגלות הוא רק להוספה כמו כונת הזורעי. אמנם כאשר ירצה לברר זאת ולהוציא מהם זה החן, אזי יצרך לו להכניס את עצמו בההסתר במעט רגע ולהתלבש בלבוש השכחה, שהוא מדת העכו"ם, ולעשות פעולות נסתרות, עד שנדמה לעין אדם שלא תואר ולא הדר לאלו הפעולות ואין מהם כבוד שמים. ואף שלפי שעה יש לו היזקא מזה שמכניס את עצמו בההסתר וסובל מזה, כי כאשר יתלבש באלו הלבושין אזי נדמה שנתפשט כ"כ עד שאין לו תקנה ח"ו, אמנם הוא מוכרח לזה, כמו האדם ההולך בכפרים מוכרח להתלבש גם הוא בלבוש כפרי בשעה שהוא מהלך בהכפר. כן כשירצה בנימין הצדיק לברר זאת מבין העכו"ם, אזי מוכרח הוא להתלבש בלבושם, אכן על זה יביט שלא ישתקע בזו המדה ח"ו אך כרגע, ואחר עבור הרגע אזי יפשוט את עצמו מהבגדים הצואים וילבש מחלצות:

וזהו דאיתא בש"ס (יומא יב., מגילה כו.) חופף עליו כל היום, רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין והיה בנימין הצדיק מצטער עליו כל היום לבלעה, היינו שרצונו הוא לבלוע כל הכחות שיש להם שייכות לקדושה, וכמו שנאמר בו ובין כתפיו שכן, שלעולם הוא עומד ומביט להכניס טובות עוה"ז לקדושה, והסתכלותו הוא רק לקדושה, ועומד תמיד בין אוי לי מיוצרי ובין אוי לי מיצרי, שאם לא יכניס את עצמו בההסתר, אזי יפסיד הקדושה שיכול להרחיב ולהגדיל בישראל ואוי לי מיוצרי. ואם יכניס את עצמו בההסתר, אזי אוי לי מיצרי שיזיק לו לפי שעה. לזה מצדו לא יחפוץ להכניס את עצמו בההסתר, מאחר שיגיעהו היזק לפי שעה. אכן לקדש שמו ית' הוא מכניס את עצמו בהסתר, כי יודע הוא שאח"ז יתגדל ויתקדש שמיה רבא עוד יותר, וזהו שקראתו אמו (וישלח לה) בן אוני, על שם תחלתו, שמתחלה כשמכניס את עצמו בההסתר לכנוס בין האומות להוציא בלעם מפיהם יקר מזולל, אזי על הלבוש אין לו שום תואר והדר ומגיעו היזק לפי שעה, וזהו העבודה אמיתית ביותר, וכל גלותן של ישראל הוא שיטעמו ממדת בנימין הצדיק, למען קחת החן וההדר שגזלו מישראל ולהשיבו למקומו הראשון הטוב לו. ויעקב אבינו קראו בן ימין על שם סופו, שהסוף יהיה טוב, שיכניס יקרות גדול בישראל, וכל כונתו בהכניסו בההסתר הוא להוציא יקר מזולל ולהכניס בימין, ובזה השם תיקן אותו יעאע"ה כדאיתא בזוה"ק (וישלח קעה.)יא. והוא כי הנכנס בספיקות צריך לו תמיד סייעתא מימינא, שלא יהיה לו שום נגיעה מצדו, אך כל הכניסו בהספק יהיה כמי שכפאוהו ולא יטה מצדו לצד אחד יותר מצד השני, וע"ז מורה שמו בן אוני, וכדאיתא בהאר"י הק' שהוא מלשון הכתוב (הושע י״ב:ט׳) מצאתי און לי, והוא שאם יקח לעצמו איזה כח מצדו אזי יוכל להשאר שם ח"ו, אך יעמוד על משמרתו על קו האמצעי מכוון בלי שום נטיה. לזה קראו אביו בן ימין, שישמור לעולם את הימין. ולזה בפילגש בגבעה, שאנשי המלחמה היו (שופטים כו) שבע מאות איש אטר יד ימינו, אזי היו בסכנה גדולה שלא יכלו כל השבט ח"ו. ובאלו השני פרשיות (מקץ ויגש) מבאר לנו הכתוב שאלו הארבעה הם הכלל כולו והשלשה הם המנהיגים את בנימין. יעקב הוא הדעת והמוח מישראל, וגם הוא חפץ בזה שיכניסו את עצמם בהסתרה בין העכו"ם להוציא בלעם מפיהם, אכן שיהיה בהדרגה שלא יכניסו את עצמם בההסתר רק מעט המוכרח, וזהו שאמר לבניו בירידתן למצרים (מקץ מג) שבו שברו לנו מעט אכל, שרק מעט מזער יכניסו את עצמם בההסתר בהדרגה וכמדתו מדת הרחמים והמשפט כן מודד להם:

ויהודה שהוא פנימיות הלב של ישראל, נמצא בו מעט יותר תקיפות ממה שהדעת מצוה, ומצדו לא נראה כלל ההדר, שפעולותיו נראין לעין אדם בלא תאר ולא הדר להם, באין הכרת שום הבדל בין פעולותיו לבין פעולות העכו"ם. ויוסף הצדיק שומר המטרה ומביט אל ההדר שלא יחטיאו את המטרה, שיהיה ניכר כבוד שמים בכל פעולה, ומצדו אינו מניח שיכניסו את עצמן בהסתר כלל בין האומות:

ובנימין הוא הממוצע ועומד בין יהודה ליוסף שלא ינטה מקו השוה. וזהו שטען יוסף בעלילת הגביע שגנוב הוא אתו. כי גביע מרמז על כלי קבול, וטען עליו יוסף שמה שמכניס את עצמו בהסתר לבין העכו"ם ללקט נפזרים לגנבה תחשב לו, שאין זאת מתקופת יהודה שמזריח בו להתחזק בעוז ה', אך מרצון לבו מכניס את עצמו בלבוש האומות. ויהודה אמר שלא ענה זאת מלבו, אך בהתקיפות שהוא מזריח בלב בנימין ובוער בקרבו, לזה מרהיב עוז בנפשו להתלבש בלבוש האומות ולהכניס את עצמו בההסתר, נמצא שאין עליו שום אשמה בזה רק על שם יהודה יקרא זאת, לכן אמר יהודה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני והנער יעל עם אחיו. ולהבין זאת, מה בצע ליהודה שהוא יהיה עבד תחת אחיו בנימין, מהו החילוק אם זה יהיה עבד או זה. אמנם אם היה נחשב האשמה על בנימין והוא היה נשאר לעבד לו, אזי היה נשאר שם בההסתר עד עולם ח"ו, כי בנימין מצדו אסור לו מלהכניס את עצמו ברצונו ובאיזה נגיעה, אך מרחוק לעמוד בלי שום נגיעה, ואף אם יאונה לו שיצרך להכניס את עצמו בהסתר יהיה זאת כמי שכפאוהו. ויוסף טען עליו שגם הוא גם כל אחיו אשמים בזה, מדוע לא עשו כפי שהורה אותם החכמה והמדע, לקיים צווי אביהם הזקן, שמרמז על המוח והדעת, שאמר לבניו שבו שברו לנו מעט אכל, שירידתן למצרים מקום ההסתר יהיה רק מעט, והם מצדם נכנסו יותר מהצורך עד שנאמר בהם (מקץ מג) וישתו וישכרו עמו. נמצא שאם היה מחזיק את בנימין לעבד לו אזי לא היה לו שום תקוה ח"ו. ואז נגש אליו יהודה ואמר, שבנימין מצדו אינו חפץ להכניס את עצמו בהסתר וגם אביהם יעקב לא יחפוץ בזה, אך כל זה נצמח מתקיפות יהודה שמזריח בו:

העולה לנו מזה, שאלו הארבעה הם כלל סדר ההנהגה מכל הששת אלפים שנה. יעקב הוא הדעת והמוח ומלמד את האדם שילך בהדרגה רק מעט אוכל. ויהודה נותן תקיפות באדם לכנוס מעט יותר, ויוסף הוא ההדר של ישראל, ובנימין מכניס את עצמו בהסתרה לבין העכו"ם ללקט הכלים והחן שמפוזר ביניהם ומכניס בישראל, להרחיב את גבול ישראל. ומבחינת יוסף הצדיק מופיע וזורח יראה בתמידות, פן ואולי הכניסו את עצמם מרצונם ומאיזה נגיעה, שאז הוא רע בכולו זה שמתלבשים בלבוש העכו"ם להוציא בלעם מפיהם ולהשיבו בישראל. אכן יהודה אשר גבר באחיו, יש לו כח קדושה בפנימיות הלב לצעוק אל השי"ת אף בההסתר היותר גדול, ולעורר רצון השי"ת לברר את ישראל, שמעולם לא היה בין העכו"ם ניצוצי קדושה הנצרכים לישראל שהם ילקטוהו, כי מה הוא הטוב שנמצא בין העכו"ם שקר החן, וזה הוא שני הפכיים, כי חן הוא הטוב בעיני השי"ת ושקר הוא רק רע, ואיך יתחברו להיותם יחד שקר עם חן. מאי משמע שרק אצל העכו"ם נקרא שקר זה החן, מאחר שאין להם שייכות אליו ושקר הוא בימינם, ורק לישראל יש להם שייכות להחן מאחר שיש להם מדת הוד בפנימיות הלב, לזה יש להם גם מדת הדר אף על הלבושיב. אבל העכו"ם שאין להם מדת הוד אין בהם גם הדר. ואז יתבררו ישראל שמעולם לא נגעו בחלק העכו"ם כלל, אך מה שלקחו שלהם היה ולהם יהיה ההוד וההדר לחי עולמים, במקום שאתה מוצא הוד שם נמצא גם הדר:

סימן ב

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו'. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כ״ג:ג׳). אמר אלהי ישראל מורה על הד"ת שנאמרו לכלל ישראל, והם בבחינת אמירה, כדכתיב (יתרו יט) כה תאמר לבית יעקב, ואמירה היא בלחישו כדאיתא בזוה"ק (אמר פח.), וזה מורה על צמצום, שהשי"ת צמצם הד"ת שלא יהיו בבחינת דיבור שהוא לשון קשה, אך בבחינת אמירה. והוא כי בשעה שיצאו הדברות מפי השי"ת, פעלו בלב ישראל שלבם יזדכך כ"כ, עד שלא היה להם שום חשק לעבור את פי ה'. כי דברי אלהים אינם כגזירות מושל בשר ודם שגזר גזירה ולב בני המדינה נוטה להיפך מגזירותיו, לא כן בהשי"ת שלבות בני אדם הם ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו. ובעשרת הדברות האיר לעומק לבם והכין לבבם לקבל הדברות בקביעות, שיטבע בלבם לנטות אחר רצון השי"ת כמו שדבר פי ה' אליהם בלי שום השתנות כלל. בשעה שיצא מפי ה' הדיבור לא תרצח, אז נמחה מלב ישראל מדת הכעס לגמרי, שלא נשאר בלבם שמץ מכעס ורציחה. וכשנאמר להם דבר ה' לא תנאף, פעל בלבם שלא נשאר בהם שמץ מתאוה, וכן כל הדברותיג. ואז בשעת מתן תורה נתבררו ונתלבנו עד שלא היו צריכים לשום בירור עוד. כי אם יעלה על דעת אדם שלא פעלו בהם הדברות אז, אך כמו שאנו מבינים עתה פירוש הדברים, א"כ במה נחשב הוא יקרות הארה זו שהיתה במתן תורה, שאנו משתעשעים עד היום בזה ההתגלות שהיה אז, ומצפים ומקוים ומחכים אנו עוד שיתגלה לנו עוד הפעם שישקני מנשיקות פיהו כמו מאז, שאז היתה לבם זך כמו הדיבור עצמו. אכן אח"כ הסתיר השי"ת את זה הבהירות, ועטה את הדברות בלבוש סביב, שיהיה רק בבחינת אמירה, מתחלה היה הפירוש ממאמר לא תרצח שאין באדם מדת הרצח, ולא תנאף שאין באדם מדת התאוה, שלא יוכל האדם לא לגרע ולא להוסיף על רצון השי"ת, ואחר שהסתיר השי"ת את זה הבהירות ופירס עליו פרסא דאמירה, אזי נשתנה פירוש הדברות. לא תרצח, מורה שלא יגרע האדם מרצון השי"ת, ולא תנאף, מורה על שלא יוסיף על רצון השי"ת לעשות מה שלא נכלל ברצונו. וכל התפיסה שלנו בד"ת הוא רק בחינת אמירה, והדיבור אין בהם כי חפץ חסד הוא, ורצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך צמצם בחינת דיבור בכדי שיהיה לאדם חלק בהעבודה אשר יעבוד את ה', שביגיע כפיו בא לויד. ואף בחינת אמירה אינה בהשתוות אצל כל אדם, יש אדם שעומד בקו המשקל, שהד"ת לא נטבעו בו בעומק עד שלא יסור מהם אף בלי דעת, ואינו נעתק מהם לעשות ההיפך, וכגוונא דיוסף הצדיק שמקשר ומאחד את המקבל עם הנותן, שהנותן יצמצם את הד"ת שלו, בכדי שיחשב אף להמקבל שביגיעו קנה לחלקו ד"ת, ועי"ז יהיה לו תשוקה לד"ת, להלוך רק באור הד"ת, שלא לעשות במחשך מעשהו. ויש אדם שנעתק ומוסר לגמרי מד"ת עד שעושה ההיפך מכפי הוראת התורה אשר למד, וכל למודו בד"ת הוא מצות אנשים מלומדה, כאדם המספר חלום לחבירו או מעשה שעבר שהוא עצמו עושה ההיפך מזה המעשה או החלום אשר חלם לו, וכן הם אצלו הד"ת שלמד, וזה נחשב שהד"ת הם בגלות:

לי דבר צור ישראל, זה מורה על בעל תשובה שסבל מד"ת, אצלו הם הד"ת בבחינת דיבור, והשי"ת נקרא אצלו בבחינת צור לשון חוזק, שאף שנראה לו שעבר על מצות ה' ולא קיים הד"ת כמו שנאמרו בבחינת אמירה וסובל מזה, יבררו השי"ת שאצלו נטבעו הד"ת בבחינת דיבור, שפעלו בלבו שלא יסור מרצון השי"ת אף בלי דעת, וממילא כל אשר פעל ועשה היה ברצון השי"ת, ואף שנראה לעין אדם שעשה ההיפך מדרך התורה, אבל לזה האדם היה מותר לו לעשות זאת, מאחר שד"ת הם אצלו בקביעות, משמע מזה שמעולם לא סר מרצון השי"ת, שכן אם אדם מבורר במדת הכעס מותר לו לכעוסטו:

מושל באדם צדיק. היינו, אם עבר על דברי חכמים, אין לו להתיירא מהם, כי הוא מושל באדם צדיק. מושל יראת אלהים, היינו אם עבר על דבר הכתוב בתורה אף מזה לבו לא יפחד, כי הוא מושל אף בהד"ת. והנה אלו השני שבטים יהודה ויוסף הם ברזא דאמירה ודיבור. כי בשבט יהודה נמצא שרש הדיבור של השי"ת, כי דיבור מורה, למי שמראה השי"ת ששורש לבו בעומק קשור בהשי"תטז. וזהו שאמר בחיר ה' הבא משבטו של יהודה, לי דבר צור ישראל, שאצלו שוכן הקב"ה בבחינת דיבור, שהוא בן להקב"ה, שהבן הוא ממוח האב, וכמו שאמר על עצמו בספרו (תהילים ב) ה' אמר אלי בני אתה וגו'. ומרזא דיהודה נקראו ישראל בנים למקום, כענין דאיתא (אבות פ"ג) חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. ובניה של רחל הם בחינת אמירה. וזהו כענין דאיתא (שם) חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, והוא לדעת כי אני ה' מקדשכם. ואלו השנים צריכים להיות תמיד באחדותא, חביבין ישראל עם החיבה יתירה הנודעת להם, כדאיתא בזוה"ק (ויגש רו.) ויגש אליו תקרובתא דעלמא בעלמא וכו' למהוי כלא חד וכו' בגין דקורבא דלהון דאתקריבו כחדא גרם כמה טבין לעלמא. והנהגת השי"ת עם ישראל בעוה"ז הוא בבחינת בניה של רחל, לפעמים הוא עיקר העסק בבחינת יוסף הצדיק עלאה ולפעמים בבחינת בנימין צדיק תתאה. בחינת יוסף הוא (תהילים מ״ח:ג׳) יפה נוף משוש כל הארץ, שכל פעולותיו המה יפים ומהודרים ומבוררים, ומצדו אינו רוצה לכנוס לשום דבר שאינה מבוררת לשם ה'יז. וחלקו בקודש הוא כענין דכתיב (שיר השירים ה׳:ג׳) רחצתי את רגלי איככה אטנפם, כי מי שנתלכלך פעם אחת מוכרח להכניס את עצמו עוד הפעם בזה כדאיתא בתנחומא (ויקרא) ובתד"א אל ידאג אדם מעבירה שבא לידו אלא שנפתח לו פתח לעבירות הרבה, לכן מפני שמצדו לא נתלכלך עוד לזה קשה בעיניו מאד לכנוס בדבר שאינו מבורר. והוא כמו הנשמה שבאדם, שבעת החטא אם יחטא האדם ח"ו אזי מתרוממת ומסתלקת ממנו ואינה שוכנת בו בשעת החטא, כדאיתא בתיקוני הזהר הק' (תיקון ע דף קכד.)יח:

ובחינת בנימין הוא הקוסטא דחיותא שנשאר באדם אף בשעת החטא, שאז נאבד ממנו ההידור ולא נשאר בו רק הקוסטא דחיותא. והוא כענין דכתיב (מיכה א׳:ט״ו) עד עדלם יבא כבוד ישראל. שהנר עומד קרוב לכבות, שהאור אינו זורח רק נוצץיט, וזו הקוסטא נמוכה מהנשמה, אכן מאחר שנמצא בה כח הקדושה שתוכל לכנוס אף בתוך החשך, משמע מזה שמחצבה הוא ממקום רם ונשא עד מאד, ששם הוא כחשכה כאורה גם חשך לא יחשיך. וכמו שאנו רואין הנהגת השי"ת בכל יום, שבהשכמת הבקר מזריח השי"ת אור באדם ונתן ליעף כח נשמת אלוה ממעל, ואז הוא נחשב לבריה בפני עצמו, וכל היום מתגבר באדם זה הכח עד פנות היום, שאז מסתיר השי"ת את כח האדם שהיה לו בפני עצמן, כי מלך במשפט יעמיד ארץ, שמה שנדמה לאדם כל היום כלו שיש לו כח בפני עצמו בבא חשכת לילה מסתיר הש"י את זה הכח, וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רמב:) שבלילה גבורה שולטת ועד חצות לילה ההסתר מתגבר והולך ונקודת החיים שבו מתקטנה מאד מאד, ואזי מתחיל השי"ת לעורר בו הקוסטא דחיותא שנמצא בכל אדם אף בשעת השינה כדאיתא בזוה"ק (לך פג.)כ, ומזה מתעורר כל הקומת אדם, והוא שהשי"ת אוחז בנקודה ומתפשטה ומרחיבה לברר את האדם, שלא יוכל להיות זאת שנתגאה האדם כ"כ בכל היום לדמות שיש לו כח פעולה בפני עצמו, מאחר שכבר מסר מודעה והמליך עליו את הש"י ביחודא עלאה, להכיר שכל הכח הוא ביד השי"ת, ובזו הנקודה אוחז השי"ת ועל ידה מתעורר כל האדם. ואם היה ממשמש ההסתר עוד מעט אחר חצות לילה, אזי היה נאסף כל החיות שבאדם לגמרי, ואף אם היה מוסיף לקום לחיות עוד על פני האדמה היה נחשב לבריה חדשה כקטן שנולד, ולא היה מכיר את עצמו שהוא אשר חי מתמול שלשום ועתה הוסיף לקום, ומזה אין דעת האדם נוחה. אכן השי"ת החפץ חסד להיטיב לבריותיו, מתחיל לעורר את האדם בעוד נמצא בו נקודה מקוסטא דחיותא, ומעוררו מעט מעט, ומאיר לו הפעולות של כל היום העבר עד עלות השחר, ואז מתחיל אור הבקר להתגבר, ואור השמש זורח על כנפות הארץ כיום אתמול בלי שום הבדל. ובכל יום ויום מאיר השי"ת לאדם את היום שלפניו. וזו הקוסטא דחיותא נמצא בכל פרט אדם, כי הצורת אדם הוא עולם קטן כידוע, וכמו שנשאר בכל אדם קוסטא דחיותא בשעת השינה להעלותו על ידה משנתו, כן נשאר בכל נפש בקבר הבלא דגרמא להעלותו על ידה לתחיה וכדאיתא בזוה"ק (שלח קסט.):

ובכלל נמצא קומה שלמה שחי תמיד בלי הפסק, והוא הקוסטא דחיותא מכל הכלל. הקוסטא דחיותא מכל הכלל הוא מחלקו של בנימין בעולם. ובנפש הוא אליהו זכור לטוב שהוא חי וקיים לעולם, ושניהם מזרעה של רחל, שהם הכלל מכל הקוסטא דחיותא שנמצא בכל ישראלכא. ולזה היה חלקו בקודש כל הקדושות קבועות, כמו כותל המערבי שהיתה בחלקו, שקדושתה היא בתמידות בלי הפסק, וזה הוא הקוסטא דחיותא שמתעורר בכל חצות לילה כשהחשך מתגבר והולך. ופעולותיהן של בני רחל המה מבוררים ומהודרים אף על הגון, והוא שלא יחשבו לעצמם שום כח בפני עצמם, מפני שמכירים בהכרה מפורשת שאין להם שום כח בלתי לה' לבדוכב:

ואלו שני השבטים מנהגים את יהודה. שבחינת יהודה הוא בחינת בעלי תשובה, שכל הישועות שלו נבנים על ידי הסתרה, וכדכתיב ביה (וישב לח) כי כסתה פניה. וכל הגדולים ונפשות היקרים שבזה השבט הם בבחינת בעלי תשובהכג, והד"ת שבהם הוא בבחינת דיבור, שבשעת מעשה נראה שחטאו ממטרת רצון השי"ת, ואח"ז נראה מפורש שישועת ה' הוא מתחלה ועד סוף וברצונו נעשהכד. וכמו שמצינו ביהודה, שמתחלה כאשר ערב ערובה בעד אחיו בנימין אמר לאביו יעקב (מקץ מג) אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו וגו' והאיך יערב לב אדם להתפאר במה שאין בידו כלל, הלא לא תדע מה ילד יום, אם הוא עצמו יחיה אז, ולא כן לערוב בעד חיי רעהו. ואחר זאת היה החשך וההסתר מתגבר בבני יעקב עד שכמעט לא ראו אור. כי בחינת יוסף היה נעלם מהם, ולא היה אז אזדווגותא דקוב"ה על ידא דיוסף הצדיק, אך ע"י בנימין צדיק תתאה, וכדאיתא בזוה"ק (ויצא קנג:). ועתה שרצו להעליל אף על בחינת בנימין אזי חשך היום עד מאד, לא ראו אור להבין מה דבר ה'. ואף יעאע"ה בחיר האבות לא היה לו אז שום תקיפות להבין שכל אלו הרפתקאות דעדו עליה הם ברצון השי"ת, כי אם היה לו מעט התחזקות אזי היה שולח את בנימין עם אחיו בשמחה למצרים, מאחר שמקיים בזה חפץ צורו. ואף יהודה אשר גבר באחיו, היה ההסתר לעיניו כ"כ עד שנדמה לו שבאמת יוסף הצדיק איננו, שהחטיא את עצמו כ"כ עד שעונותיו גרמו לו שנתערב בגוים ח"ו, וכדכתיב (תהילים קו) ויתערבו בגוים, שבהתגברות ההסתר יוכל האדם לטעות שישראל נתערבו ח"ו בין הגוים, ובאמת לא תקום ולא תהיה, כי בשרש אין שום שייכות לישראל עם הגוים. ואז צעק יהודה במר לבו לה' עד שהתעורר רצון בהשי"ת שהחזירו את בנימין, ובחינת יוסף הצדיק האירה בהם גם כן בתוספת מרובה, שקודם זה היתה בלי נסיון ועתה היתה אחר נסיון, וכדאיתא בזוה"ק (ויצא קנג:) שיוסף לא נקרא צדיק עד שעמד בנסיון:

ולהבין זאת למה לא נושעו אך ע"י צעקות גדולות כאלה. אכן השי"ת החפץ שייטב לו לאדם, הניח מקום לאדם להתגדר בו שהוא יהיה המעורר, ועי"ז יחשב לחלקו שביגיעו קנה כל זאת, כי אם לא היה האדם מעורר כלל את ישועת ה', אזי לא היה נחשב לו שום חלק בה רק כבריה חדשה, אכן ע"י צעקת האדם שמעורר בראשית הישועה, יעורר בו הש"י שכל הישועה באה לו ביגיע כפיו, וכענין דאיתא בש"ס (מנחות צט:) שהקורא קריאת שמע שחרית וערבית כאלו קיים והגית בו יומם ולילה. וזה הוא הענין שכמה פעמים באה הבטחת השי"ת על אריכות ימי האדם ולא נתפרש מה טובה יהיה באותן ימים. אכן זה עצמו הוא הטובה, שהאדם יאריך ימיו ולא יהיה כבריה חדשה רק ימיו יאריכון, היינו שתפיסתו והכרתו יתארך ויתגדל בלא הפסק, להגיע ליום שכלו ארוך ולעולם שכלו טוב, והבריה הישנה תתברר לטוב, ויהיה כמו אדם שמתעורר משנת שמכיר את עצמו שהוא אשר שכב ועתה הוסיף לקום. וזה הוא הענין דאיתא בתנחומא (ויגש) ויגש אליו יהודה זשה"כ (משלי ו׳:א׳-ב׳) בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך. הענין בזה הוא, שמה שאמר אנכי אערבנו מידי תבקשנו זה נקרא תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך, מפני שבזה לקח לעצמו תקיפות ביותר לחשוב לעצמו כח והון, שמזה האדם מסתיר השי"ת את עצמו לגמרי. ומה תקנתו, לך התרפס ורהב רעיך, קבל עליך אדנותו ומלכותו מדה במדה. כמו שמתחלה נראה מדבריו שח"ו שכח לגמרי את גודל כח ה' שמלכותו בכל משלה, ומבלעדו אין שום כח לבריה בעולם, כן עתה ישכח בעצמו לגמרי, ועתה יגדל נא כח ה', שהתקיפות עצמו שמתחלה נראה אשר לא טוב הוא, יכניסו עתה בהתבררות בקדושה, ואזי אין לו ממה לפחוד ולהתיירא, מאחר ששם נפשו בכפו ומסר נפשו להשי"ת, וממה יפחד עוד בעוה"ז פן ילקח מאתו החיים מעוה"ז מאחר שהוא עצמו מסר את כל כח החיים שלו להשי"ת. ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני, הוא כדאיתא בזוה"ק (ויגש רו:) בגין דקורבא דלהון דאתקריבו כחדא גרים כמה טבין לעלמא כו' והוא, כי כאשר יתחבר החבה יתירה הנודעת לאדם עם חביבין ישראל זה הוא יקרות גדול מאד, עד שיצא מפורש עי"ז בהתגלות, שכל דברי יהודה מפי ה' יצאו והוא שוכן בקרבו, ממילא אין עליו שום קטרוג על אמרו אנכי אערבנו מידי תבקשנו, מאחר שפי ה' דבר בו ומלתו על לשונו. וזהו דאיתא ג"כ בזוה"ק (שם) כי הנה המלכים נועדו דא יהודה ויוסף כו' וכדין כד מלכים אזדמנו תרווייהו ברעותא חדא כדין המה ראו ההוא רעותא דתרין עלמין כן תמהו נבהלו נחפזו בגין דכלהו מארי דדינא אתכפיין ומתעברין מעלמא ולא יכלי לשלטאה. עד היכן, עד ותחי רוח יעקב אביהם, שזה הוא רמז מישועת העתיד שיבא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, וההתגלות יהיה אז מפורש בבהירות:

סימן ג

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו'. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כ״ג:ג׳). אמר אלהי ישראל, היינו כל הדברי תורה בכלל. והוא, כי הארץ נתן לבני אדם, רשות נתונה בבחירה חפשית לעשות איש איש כרצון לבו, ומזה הם כל השכחות וההסתרות, עד היכן, עד שנסתר מהאדם שהכח שבידו הוא מה' אלהים הנותן כח לעשות חיל. ולעומת זה נתן השי"ת דברי תורה לישראל תחבושת רפואת תעלה לזה, והם כל התרי"ג מצות עשה ולא תעשה וכל צמצומי האדם, שעל ידי הד"ת יתעורר האדם לקום על עמדו ולהתגבר נגד השכחות וההסתרות, להכיר שכל הכח שבידו הוא מה שמשפיע בו השי"ת שמושל בעולםכה. ולזה נקרא השי"ת כאן בשם אלהי ישראל, שהשם ישראל ניתן לאבינו יעקב מילתא בטעמא (וישלח לב) כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, והוא כדאיתא בש"ס (קידושין פא.) שרב עמרם חסידא אמר להיצר הרע חזי דאנא בשרא ואנת נורא ואנא עדיפנא מינך, כי היצר הרע הוא ג"כ מלאך ממלאכי אלהים, וע"י ד"ת יש כח באדם להתגבר עליו. וזהו שאמר זה המלאך ליעאע"ה כי שרית עם אלהים ועם אנשים, היינו שבכל דור ודור עומדים העכו"ם על ישראל להשביתם מתורת ה' להעבירם מחוקי רצונו, וישראל מתגברים ועומדים באמונתם ומחזיקים בתורת ה':

לי דבר צור ישראל. זה מדבר בבעל תשובה שאירע לו כבר איזה מכשול ח"ו וישוב אל השי"ת וירחמהו, וירפא את הקודם להאיר לו ד"ת בפרט ממקום גבוה לברר את אשר כבר עשוהו, שאף שהיה נראה לעיני אדם שלא טובה היא פעולתו זאת, ובאמת כן גזר אמר השי"ת וברצונו נעשה, אכן שגבוה הוא הפעולה מתפיסת שכל אדם, לזה נדמה בעיניו שלא טובה היא. וע"ז מורה הלשון דבר שהוא לשון קשה כמד"א (מקץ מב) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, שענין דיבור הוא עולמות החיצונים שיתמלאו מעולמות הפנימיים, והוא שהשי"ת מעלה את הבעל תשובה למקום רם ונשא שאין תפיסת שכל אדם מגיע שמה. וכדאיתא בזוה"ק (חיי קכט:) שהבעלי תשובה משכאן ליה לקב"ה בחילא יתיר, וכדאיתא בש"ס (ברכות לד) מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד. והשי"ת מברר את מעשיו שבאמת אור גנוז בהם ומאתו ית' יצאו הדברים, ומאיר אותן הפעולות ברזא דיחודא עלאה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, שזה מורה שאין דבר רשות בעולם שאין עליו ממשלת השי"ת, כי הוא מושל בכל ואין דבר נפרד ונבדל מרצון השי"ת. שבאמת אף בדברים אסורים נמצא אור גדול, אכן שאין בכח אדם ותפיסתו לראות המראה הגדול הזה, לזה נדמה לעין אדם שאין בהם אור כי אם חשך, והוא כדוגמת השמש בבהירתה שאורה גדול, אזי אין בכח אדם להביט באורה רק ע"י מסכים המסתירים התגברות האור. וזהו ג"כ הענין בדברים האסורים, שבאמת נמצא בהם אור ממקום גבוה, שהרי הקב"ה ברא אותם לכוונה עמוקה, שהאדם יצמצם עצמו מהם ויראה שמצד השי"ת אין שום רע בעולם, ורק האדם אינו יכול לקבל כוונת השי"ת באלו הדברים, שכוונתו גבוה מתפיסת אדם, לזה אין בכח אדם להשיג האור הגדול הזה. וע"ז הם כל התרי"ג מצות שבתורה מהם מצות עשה ומהם מצות לא תעשה, שהשי"ת הציב בעולם שאם יעשה אדם אחת ממצות ה' אזי יתגדל מזה כבוד שמים, ואם יעשה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה אזי יחסיר ח"ו כבוד שמים. אמנם כ"ז הוא רק לפני החטא, לא כן אחר שחטא האדם ושב אל ה' ואז ירפא את הקודם, שהשי"ת יאיר לו אותן הפעולות מיחודא עלאה, שכל מה שפעל ועשה היה ברצון השי"ת וממנו יצאו הדברים כבושים. וכמו שמצינו ביהודה, שהוא וזרעו הבאים אחריו הם בבחינת בעלי תשובה, הסכים השי"ת על פעלו שממנו יצאו הדברים כבושיםכו, אף שלעין אדם נדמה שעשה ההיפך מרצון השי"ת, והשי"ת האיר את פעלו שמעולם לא סר לבו לעשות אשר לא טובה בעיניו, כי הוא מכוון לליבא דשכינתא, וכדאיתא בזוה"ק וגם שמו מוכיח עליו שכל השם יקו"ק קבוע בשמו, והדלת שבאמצע מורה על דלית ליה מגרמיה כלוםכז:

וזה הוא הענין בזו הפרשה, שנתברר דברי יהודה שאין בהם רק טוב, כי באמת הוא ענין אחד עם הפרשה הקודמת ומה הוא ההפסק שביניהם. אמנם בפרשה הקודמת נתייאש יהודה בעצמו, אחר שראה שאירע לו עוד מענין החטא שקודם לזה, שמתחלה חטא נגד הד"ת שמכרו את יוסף, שהתורה הזהירה מלגנוב נפש ולמכרו, וחטא בזה נגד אביו יעקב. ועתה חטא כנגד עצמו בערבותו על בנימין ואמר אנכי אערבנו מידי תבקשנו, ואיך מלאו לבו לומר דבריו אלה, במה נחשב הוא כח האדם מי יודע מה ילד יום, וכן הזהירו חכז"ל (יבמות קט:) להתרחק מן הערבותכח, ולקח לו זאת לעד שכבר נגמר הדין, שכמו שבטובה הוא ששייפין לו לאדם מענין טובה הצפונה לעתיד וכדכתיב (תהילים קכ״ו:א׳) שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, שכבר חלם לנו מענין זו הטובה כדוגמת החלום נגד הפתרון, כן הוא בההיפך שמטעימין לו מאותו המין. ועתה כאשר ראה שאנה הקב"ה לידו עוד מענין החטא הקודם, אז גמר אמר שכבר נגמר הדין, ונתייאש בעצמו ואמר (מקץ מד) מה נדבר ומה נצטדק האלהים מצא את עון עבדיך:

ובזו הפרשה מבאר לנו הכתוב איך שהתחזק יהודה ובטח בה' בהגישו עצומותיו, והתיישב בדעתו אף כי נגמר הדין, אבל יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין (ראש השנה טז.) וצעק במר לבו אל השי"ת, ואף שלפי ראות עין לא נראה בטענותיו במה ינצח:

אמנם עיקר טענתו היתה מה שצעק אל השי"ת מעומק לבו, עד שפעל רצון השי"ת שפתח לו השי"ת אורו הזך שמעולם לא עבר עליהם צרה, וכענין דכתיב (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתים, וראו בחוש מעולם לא היו בסכנת נפש ולא עבר עליהם שום צרה. ואף שמתחלה נדמה להם שעמדו לפני מלך עכו"ם ופחדו בסכנת נפשם עד שנתייאשו בחיים, וברגע אח"ז ראו שאף מתחלה עמדו לפני אחיהם הדורש טובתם הוא יוסף הצדיק מתחלה ועד סוף, והכרה זו הוא מעין ישועה העתידה לבוא, אכן אך קצהו ראו והכירו. כי לעתיד בהושע ישראל אזי יכירו וידעו שמעולם לא היה להם שום עגמת נפש אף לפי שעה, מה שאין ביכולת אדם להבין זאת בהבנת שכל עוה"ז, שבתפיסת אדם הוא שכאשר לא ייטב לו נפשו עגמה עליו, ולא יוכל להבין זאת בתפיסתו שיבא היום שיתגלה מפורש ובעצמם יכירו שמעולם לא היה להם שום עגמת נפש אף לפי שעה, וע"ז אמר הכתוב (מיכה ז׳:ט״ו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ולא אמר אראך לשון נוכח זאת בתפיסת עוה"ז. ובהתודע יוסף אל אחיו אז הכירו ג"כ מעין זו הישועה, אבל לפי שעה היה להם מגור מסביב שלקחת נפשם זממוכט. וזהו שהשי"ת הבטיח ליעאע"ה (ויגש מו) ואנכי אעלך גם עלה, עליה ראשונה הוא שהשי"ת יברר שמעולם לא עשו ישראל בפועל רע, ועליה שניה הוא שיברר השי"ת שמעולם לא חטא ישראל אף במורשי לבבו, שאין זה כלל בתפיסת אדם. כי זאת יוכל להבין שהשי"ת יברר שכל מה שפעל ועשה היה ברצונו ית' ורצונו זה כבודו, אכן איך יתברר מחשבות האדם שמעולם לא נתקו מחשבותיו מחשוב ההיפך מרצון השי"ת, מאחר שהאדם מצדו רצה לעבור את פי ה', שאף כי השי"ת צוה עליו אשר לא יעשה זאת והוה מתעבר ובוטח, ואיך יתברר זאת לטוב, ואז בהושע ה' את שארית ישראל, יתבררו ויתלבנו הן הפעולות והן המחשבות לבלתי ידח שום נדח. וכאן בהתודע יוסף אל אחיו היה מעין זה, שבשעת מעשה היה להם גודל צער, אך אח"ז ראו שלא היה להם ממה לפחוד כי לפני אחיהם הדורש טובתם היו עומדים, וההתגלות הזה פעל יהודה בצעקתו. וזהו שאמר המלך דוד ע"ה, מושל באדם צדיק, היינו מה שחטא נגד עצמו שערב ערובה בעד בנימין. מושל יראת אלהים, היינו מה שחטא לנגד ד"ת שהתורה הקדושה צותה מלגנוב נפש ישראל ולמכרו, עכ"ז מושל הבעל תשובה, שהשם יתברך מאיר את כל אשר פעל ועשה שברצונו יתברך נעשו:

סימן ד

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו'. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כ״ג:ג׳). אמר אלהי ישראל. היינו כלל הדברי תורה שצוה השי"ת את זה תעשה ואת זה לא תעשה זה הדרך ילכו בה. כי אמירה הוא בלחישא, כדאיתא בזוה"ק (אמור פח:). והענין שהשי"ת נקרא כאן בשם אלהי ישראל ולא אלהי אברהם ויצחק הוא, כדאיתא במדרש (רבה מקץ צא) ובזוה"ק מעולם לא הוציא יעקב דבר לבטלה, והוא מפני שהיה אצלו מפורש דלית אתר פנוי מניה ית' ואין לך דבר שלא יהיה ממנה כבוד שמים. לי דבר צור ישראל. זה נאמר לאדם בפרט ומדבר בבעל תשובה, כי דוד המלך הוא בבחינת בעל תשובה, ואל הבעל תשובה מדבר השי"ת בפרט, ויברר אותו שאצלו היו הד"ת בבחינת דיבור, ופעלו בלבו קנין חזק שלא יסור מאחר השי"ת עד עולם. כי נמצא ד"ת שאין אדם עומד עליהם אלא אם כן נכשל בהם, כדאיתא בש"ס (גיטין מג.), והאיש אשר ימצא חן בעיני השי"ת ויבחר בו להקנות לו אלו הד"ת היקרים בקנין, אזי הוא נותנם לו ע"י כשלוןל. וזה מרמז לי דבר צור ישראל, לי מורה על פרט אדם השב אל ה', אצלו הוא אומר ה' בבחינת דיבור, שהוא לשון קשה, וצור ג"כ מורה על חיזוק ותקיפות, והוא שהשי"ת מברר אותו שהד"ת נטבעו ונקבעו בלבו בל ימוטו לעולם, לכן הותר לו להכניס את עצמו אף באלו המקומות מה שלא הותר לכלל ישראל. מושל באדם צדיק. היינו אם יעשה פעולה שאין רוח חכמים נוחה הימנה, מושל עליהם הבעל תשובה. מושל יראת אלהים. היינו אם עשה מעשה שנראה לו עצמו שעבר על ד"ת שצוה השי"ת, אף ע"ז ימשול הבעל תשובה, שהשי"ת יברר אותו שמעולם לא החטיא מטרת רצון השי"ת, אך כן חפץ השי"ת בעומקלא:

והענין בזה הוא, כדכתיב אח"ז שם (שמואל ב כ״ג:ה׳) כי לא כן ביתי עם אל כי ברית עולם שם לי ערוכה בכל ושמורה. והוא, כי השי"ת הטביע והשריש ד"ת בקביעות בשבט יהודה, וקביעות ד"ת הוא רק ע"י כשלון, לזה המלך דוד, שבא משבטו של יהודה, אמר על עצמו (שם) נאום הגבר הוקם על, ודרשו על זה (עבודה זרה ה.) שהקים עולה של תשובה. כי עיקר הקנין שיקנה אדם ד"ת בקביעות הוא ע"י כשלון. וזהו דאיתא בש"ס (שבת כג.) שמן זית יפה לדיו לגבל ולעשן. שמן מורה על ד"ת, ויפה לדיו לגבל מורה שיוכלו הד"ת להקבע באדם בעומק לבו, כענין דכתיב (משלי ג׳:ג׳) כתבם על לוח לבך, וכדכתיב (תהילים צ״ב:י״א) בלותי בשמן רענן, שזה מורה על אור בקביעות, ומהיכן יזכה האדם לאלו הד"ת ע"י עשן, היינו דבר שאינו מבורר עוד בשלמות. אכן האדם מצדו יראה להקטין הכשלון כפי כחו רק מעט המוכרח שעל ידו יבא לקביעות ד"ת. ומה הוא קביעות ד"ת, שיקבעו בעומק לבו שיאירו לו אף בשעה שיפנה את עצמו לעניני עוה"ז ולא יעסוק בהם, כי בעידנא דעסיק בד"ת אזי ודאי מגינה, וכדאיתא בש"ס (סוטה כא.) תורה בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלא, אמנם עיקר הקביעות הוא, שאף בעידנא דלא עסיק בהם ופונה את עצמו לעסוק בעניני עוה"ז, גם אז יאירו בו. וכמו שקדושת המקדש השפיעה ד"ת באדם אף שלא מדעת כלל, זה הוא רק ע"י כשלון. וזהו ג"כ הענין שאמרו חכז"ל (מגילה יח:, ומס' סופרים) שאסור לכתוב ספר תורה אפילו אות אחת שלא מן הכתב, כי כתב מרמז על קביעות בלב, וכדכתיב כתבם על לוח לבך, זה הבהירות אין עוד בעוה"ז, מפני שאין לאדם עוד קנין בקביעות בד"ת וכדכתיב (משלי כ״ג:ה׳) התעיף עיניך בו ואיננו, לזה צריכים לכתוב מקביעות אחר. כי עוה"ז הוא רק לפי שעה, וכן הם הד"ת שבעולם הזה ג"כ רק לפי שעה. אכן אדם השב אל ה', ותשובה הוא מהדברים שקדמו לעולם, כדאיתא (פסחים נד.) והוא למעלה מהזמן, עי"ז יתעורר באדם קביעות בד"ת אף בעוה"ז, שעיקר הקנין מד"ת הוא ביד השי"ת, ומי שפונה את עצמו להשי"ת להבין הד"ת אלה, מקנה אותם השי"ת ונותנם לו:

ויסוד מוסד מבחינת בעל תשובה הוא יהודה אשר גבר באחיו, ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני וגו'. והוא, כי זאת ידע בנפשו שבאמת לא חטא, אכן את הסדר שינה, כי הסדר הוא כענין דאיתא במדרש רבה (נח פרשה לב) מצינו שאומרים מקצת שבחו של הקב"ה בפניו וכולו שלא בפניו. שלא בפניו מה אומר, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, ובפניו הוא אומר, אמרו לאלהים מה נורא מעשיך. והענין בזה הוא, שבעומק הלב ומטמונותיו יתחזק האדם בכל עוז להשען על חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו, וזהו נקרא שלא בפניו, אכן להוציא אל הפועל או על הדיבור, אזי צריך האדם ליראה את ה', אמרו לאלהים מה נורא מעשיך, וזהו נקרא בפניו. וזהו דאיתא בתנחומא (וירא ה) שתורה שבכתב אסור לשנותה בעל פה ותורה שבע"פ אסור לכתבה בכתב. והוא כי תורה שבכתב מרמז על אהבה ותקיפות בעומק הלב, ותורה שבע"פ מרמז על יראה, ובמקום שרצון השי"ת הוא שהאדם יבטח וישען בה' לאהבה אותו ולדבקה בו, אסור לשנות זאת ולהשתמש במדת היראה. ובמקום שרצון השי"ת הוא שהאדם יצמצם את עצמו וליראה את ה', אזי לא ישנה אדם זאת להתפשט את עצמו בתקיפות שנמצא בעומק הלב. וזהו הענין בזו הפרשה, שנראה שיהודה התפשט ביותר התקיפות שנמצא בעומק הלב, באמרו לאביו תנהו על ידי אנכי אערבנו מידי תבקשנו, שעל הלבוש נראה שלא מחכמה אמר זאת, שאף בזה העולם אין מקום לדבריו אלה, כי מהיכן יערב לב אדם להתפאר ולערוב ערובה שהוא יביאו בחזרה, הלא לא ידע האדם מה ילד יום אם יהיה עוד בחיים אז. וע"ז אמר המלך דוד ע"ה בספרו (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות, שהכסא שתחשוב לעצמה שיש לה איזה כח ואון בפני עצמה לא ישב עליה השי"תלב. וכן הזהירו חכז"ל בתנחומא (ויגש) הרחק מן הפקדונות, כי איך יעלה על דעת אדם להתפאר ולומר תנה הפקדון על ידי ואני אשמרהו ואחזירו לך בשלמות. אך בזאת יתהלל המתהלל לומר הנח הדבר לפני, ואם יתנני השי"ת בחיים ויהיה בי כח לשמור הפקדון אשר הפקד אתי אשמרהו כפי כחי, ואם ח"ו יהיה איזה אונס אזי אנקה משמירת פקדונך. ולזה אחר שיצאו מפי יהודה כאלה הדברים ואמר לאביו תנהו על ידי (מקץ מג) אנכי אערבנו מידי תבקשנו, ידע שהחטיא את המטרה ושינה בזה את הסדר, ולזה סיים דבריו אח"ז ואמר וחטאתי לאבי כל הימים. אב מרמז על חכמה, והוא שלפי גדר החכמה שלי חטאתי, לזה פסק דין לעצמו להיות עבד לבשר ודם. כי מה הוא הענין שמוכרין את הגנב בגנבתו לעבד, מפני שמעשיו מוכיחים עליו שלא בטח בה' להשען באלהיו שיזמין לו פרנסתו מידו המלאה והרחבה, ולקח לעצמו בלי רשיון. משמע מזה שאין בו כח להתיצב לפני השי"ת ולבקש מלפניו על פרנסתו, לכן הוא הדין שבית דין מוכרים אותו בגנבתו לבשר ודם, שפרנסתו יהיה ע"י ממוצע מה שיתן לו אדוניו, מאחר שאין בו כח לעמוד לנכח השי"ת לקבל שפעת ה' מן השמיםלג. ולזה גם יהודה, אחר שיצא מפיו דבר שנראה כמו שלוקח לעצמו און וכח בפני עצמו, לזה פסק לעצמו שיהיה עבד לבשר ודם להתברר בזה עד עת קץ, שצעק אל השי"ת, ונראה לכל שבאמת כן הוא הסדר, ומעולם לא שינה יהודה את הסדר, אך שכן היה רצון השי"ת מתחלה ועד סוף:

סימן ה

ויגש אליו יהודה וגו'. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כ״ג:ג׳). אמר אלהי ישראל. היינו כלל הד"ת זה הדרך לכו בו. ומזה יתחייב שבמקום אחד צריך האדם לצמצם את עצמו ובמקום אחד יוכל להתפשט. שענין אמירה מורה על צמצום לכל פרט, וזהו ברזא דיוסף יסוד צדיק. לי דבר צור ישראל. דבר מורה על שהשי"ת מדבר עם זה האדם בפרט ביותר תקיפות, והכתוב הזה מדבר בבעל תשובה, שאחר אשר ישוב אל ה' אזי מתברר על ידו שהשי"ת שוכן בכל מקום לית אתר פנוי מניה, שאף בההסתר היה נמצא עמו, ואף שמבלעדי זה ידוע שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו והוא ממלא כל עלמין. אמנם אצל הבעל תשובה הוא מבורר בהתגלות מפורש הכבוד שמים שאין מקום פנוי מכבוד שמים. וכענין שמצינו בש"ס (ברכות יב.) שהיו אומרים במקדש מי ששיכן שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם וכו'. וכן בשעת הקרבת הקרבן היו אומרים לשם מי שאמר והיה העולם, כדאיתא בש"ס (זבחים מו:) שזה הוא אחד מששה דברים שהזבח נשחט עליהן. ואף שבאמת מלא כל הארץ כבודו, כן בזה המקום וכן במקום אחר הקב"ה הוא מקומו של עולם, אמנם במקום המקדש ובשעת הקרבת הקרבן אזי התחברו והתקרבו כל העולמות, עד שאף בעוה"ז היה ניכר כבוד שמים בהתגלות מפורשלד. וכן הוא הענין בהבעל תשובה, שהשי"ת מברר אותו שעמו דבר בפרט, ואף בשעת ההסתר שכן אתו, שכן הבעל תשובה משכאן ליה לקוב"ה בחילא יתיר כדאיתא בזוה"ק (חיי קכט:). וע"ז מרמז לשון דבר, כי אמירה הוא בלחישא (זוהר אמור פח:) דקה ומצומצמת, ודבר הוא בהתחזקות ותקיפות ביותר. וכן כתיב אצלו תיבת לי דבר, שזה מורה על שהשי"ת מדבר עמו בפרט, ומראה לו שבכל מקום עיני ה' צופות, אף במקום שנדמה לחשךלה, וזה הוא ברזא דיהודה שהוא בבחינת בעל תשובה:

וזהו הענין דאיתא בש"ס (פסחים קמט:) שלעתיד יתן הקב"ה כוס של ברכה לאברהם ויצחק לברך ולא ירצו לקבלו מפני שיצאו מהם עשו וישמעאל. ויעקב לא יקבלו מפני שנשא שתי אחיות. ודוד המלך יקבלו ויאמר לי נאה לברך שנאמר (תהילים קט״ז:י״ג) כוס ישועות אשא וגו'. ואף שגם עליו נמצא קושיות רבות, אכן בזה השבט יהודה נמצא ד"ת יקרים ביותר העומדים ברומו של עולם עד שאין להם שייכות לעוה"ז, לזה לעין אדם אין נראה עומק המכוון מזה השבט, כי ראמות להם אלו הד"ת, ונראה להם שהוא עושה ההיפך מרצון השי"ת, אבל באמת עומק לבו דבוק בהשי"ת בלי שום נטיה מצדו. וכענין דאיתא בזוה"ק (שמיני מ:) איש תרומות דא עשו וכו' ואי תימא הא דוד מלכא איש תרומה הוה אלא ברחמי וכו' דהא כתיב חסדי דוד הנאמנים כמה דאתדבק בהאי אתדבק בהאי. ת"ח כל יומוי דדוד מלכא הוא משתדל דיתקשר האי תרומה במשפט וכו'. והוא, כי על הגוון היה כנראה אף על דוד המלך כמה וכמה קושיות תמיד, אבל באמת מצדו כלכל כל דבריו במשפט, והיה חפץ מצדו תמיד לברר את עצמו, אכן מאתו ית' יוצאים הדברים כבושים, וכן הוא רצונו ית' לנהלו שלא מדעתו ובחירתו כלל, ולזה אף השלא מדעת שלו מבורר מאד לטוב, וחפץ ה' בידו יצלחלו. וכענין דאיתא בזוה"ק (וארא כד:, נשא קכא:) אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה, אימתי לא יחשוב לו עון כשאין ברוחו רמיהלז. ועומק לב יהודה מנוקה מעון ורמיה, שכן בשמו נמצא כל השם יקו"ק ואות ד' שבאמצע מורה על עני ונכה רוח וחרד על דברי (ישעיהו ס״ו:ב׳) שאין לו שום כח מצדולח:

וכן דוד המלך הבא משבט יהודה שמו מורה עליו. ד' הראשונה מורה, כלום יש לבריה אצל בוראה. והו' מורה על קו המשכה ממקום הגבוה מאד עד הנמוך. והד' השניה מורה שאף אחר כל זאת לא יקח לעצמו שום כח, ולזה יוכל מצדו להעלות כל עניני עוה"ז לבררם שנמצא בהם כבוד שמים, מאחר שכל ישעו וחפצו הוא רק לכבודו ית', לכן אף גם כל פעולותיו אשר פעל ועשה בעולם יברר אותם השי"ת לטוב, שכל כונתו היה להגדיל ולהרחיב שם ה' בארץ, ואף כי נדמה לעין אדם לאשמה ופשע, אמנם הוא מצדו לא פנה עצמו לזאת רק להוציא יקר מזולל שרש הטוב שכלול בה. שכן אין לך דבר בעולם שלא יהיה בה נקודה טובה, וכדאיתא בש"ס (חולין קט:) כל מה דאסר לן רחמנא שרי לן כנגדו, אסר לנו דם התיר לנו כבדא, ואף שעיקר שורש הדם הוא הכבד וכדאיתא בש"ס (בכורות נה.) זכרותא דדמא כבדא, והכעס ניקח מהכבד, כדאיתא בש"ס (ברכות סא:) הכבד כועס, עכ"ז הותר לאדם זאת, כי נמצא גם בה נקודה טובה, והאדם מצדו יכוון אל הנקודה קולע אל השערה ולא יחטיאלט. ובאמת בשורש אין לאדם שום בחירה. ושבטו של יהודה הם השורש מעומק הלב של כל ישראל, ואין לו שום בחירה מצדו, וכדאיתא עליו במד"ר (וישב פה) מלאך הממונה על התאוה הכריחו. וכדאיתא ג"כ יצתה בת קול ואמרה צדקה ממני, ממני יצאו הדברים כבושים. ולזה אין להד"ת שלו שום שייכות לעוה"ז עד שנראים ההיפך ח"ו. וזה ניקח מזה שעומד תמיד בפנים להשי"ת ואחוריו לצד האדם, לזה היה עליו לעין אדם כל הקושיות. ומקדש ה' שנבנה בחלקו של יהודה לא היו אוכלים בו קדשים אלא לפנים מהחומה, שכן אורו של יהודה היה מוקף חיל וחומה סביב, שלעין אדם לא היה אורו מבהיק, ומקומו בהדגלים היה ברוח מזרחית. ויוסף הצדיק היה יפה תאר ויפה מראה אף על הגוון לעיני אדם, כי הוא היה מברר תמיד את עסקיו שלא יהיה עליו שום קושיא, ועומד בפנים אל האדם שיהיה יפה אף נעים למראה עין אדם, וכדכתיב ביה (ברכה לג) בכור שורו הדר לו וגו' ומקומו בהדגלים הוא ברוח צפוני. ולזה במשכן שילה שנבנה בחלקו של יוסף היו אוכלים קדשים בכל הרואה, שמרמז על מדת יוסף הצדיק שהיתה מבוררת לעין כל. ובעוה"ז הוא יוסף הצדיק המוציא והמביא את ישראל לנהלם אחריו, ועל שמו יקראו כל בית ישראל בשם אפרים בנו, מאחר שמדתו מבוררת אף גם בעוה"זמ. ועיקר הטובה הוא כאשר יתחברו שניהם יחד אגודה אחת יהודה ויוסף. כי כאשר יעמוד יהודה בפני עצמו אזי נראה מלא קושיות על הלבוש, אכן כאשר יזרח בו האור וההדר של יוסף הצדיק, אזי נראה תגבורת אורו של יהודה בכל העולמות, ואף גם בעוה"ז לא ימצא עליו שום קושיא:

וזה הוא כוונת הזוה"ק (ויגש רו.) ויגש אליו תקרובתא דעלמא בעלמא לאתאחדא דא בדא למהוי כלא חד, בגין דיהודה איהו מלך ויוסף איהו מלך אתקריבו דא בדא ואתאחידו דא בדא וכו' שהקורבא דלהון טב בכל סטרין. ועיקר הגלות הוא בזה שיוסף הצדיק נעלם ונסתר מעין אדם, שאז נמצא מקום שיחולו כל הקושיות על מדת יהודה, אבל בשעה שמדת יוסף הצדיק גלויה לעין וזורחת במדת יהודה, אזי אין שום גלות בישראל רק טוב ושלום, אחד באחד יגשו. כי באדם נמצא נפש רוח ונשמה, ואם יתפרדו אז אין לאדם חיים בעולם, אבל כאשר יתאחדו אזי יעמוד האדם על עמדו וחזקו. וזהו הענין גם כאן, נפש דא יהודה כדאיתא בזוה"ק (ויקרא קא.) אשר לא נשא לשוא נפשי דא נפש דוד. רוח דא יוסף. נשמה דא יעקב. וכאשר נתקרבו זה בזה אז נאמר ותחי רוח יעקב אביהם. וזהו ג"כ שהזוה"ק מדבר בזו הפרשה מענין נפש רוח ונשמהמא:

סימן ו

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו'. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כ״ג:ג׳). אמר אלהי ישראל, אמירה מורה על שהשי"ת נתן כח בד"ת שיפעלו בלב אדם, שלא יעשה כי אם מה שבחר בו השי"ת. אכן מפני שהשי"ת חפץ בטובת אדם, שכל אשר יסגל יקרא על שמו שביגיעו בא לו, לזה נסתר חוזק של הד"ת, ונראה לפעמים שח"ו אין בכחם להפוך לב אדם ולעצור בו שלא יעשה מה שאין בו רצון השי"ת. עד היכן, עד שנראה שבני אדם עושין הטוב בעיניהם אף שהוא ההיפך מרצון השי"ת. לזה נאמר לשון אמירה, שהוא לשון רכה, שכל זה הוא מאהבת ה' לעמו ישראל, לזה הסתיר את גבורתן של הד"ת, עד שנמצאים בני אדם שמהפכין דברי אלהים חיים מהיפך להיפך. וזהו עיקר הגלות ששכינתא בגלותא, שמדת יוסף הצדיק, שהוא לזווג ולקשר ולחבר תמיד את ישראל לאביהם שבשמים ברזא דיסוד צדיק, הוא בגלותא, שאין נראה כח פעולת הד"ת. ולזה כל הימים שהיה ארונא דיוסף בגלותא לא היו יכולים ישראל לצאת ממצרים, וכאשר ירד יוסף מצרימה הוכרחו כל ישראל לירד אחריו מצרימהמב:

לי דבר צור ישראל, זה מדבר בבעל תשובה, שאף שנראה שזה האדם עובר על מצות ה', עתיד הקב"ה לבררו שבאמת מעולם לא עשה מה שלא יחפוץ בו הש"י ולא הטה מהד"ת אף כחוט השערה, אכן שלזה האדם היו מפורשים הד"ת בהתגלות מפורש, בבחינת דיבור, שנטבע כ"כ בעומק לבו אהבת תורה ויראת שמים, עד שמעולם לא עלה על לבו לעבור על רצון השי"ת, לזה הותרה לו לעושת רצון לבו, מאחר שכל ישעו וכל חפצו הוא רק לחפצי שמיםמג. וזהו בחינת יהודה, שמעולם לא התייאש מלקוות אל השי"ת, כמו שרמזו לנו בפרשתנו דאנן קיימין בה, שנפסק הענין לשני פרשיות מקץ ויגש, ואף שהענין הוא אחד. כי בפרשה דלעיל מניה התייאש יהודה את עצמו, אחר שראה שהשי"ת מתנהג עמו מדה במדה, לזה נדמה לו שהשי"ת ענה זאת מלבו שכן יקום שיענש יהודה. אכן יהודה אשר גבר באחיו אחז דרכו אשר מעולם לבל להתייאש, ואף אם חרב חדה מונחת על צוארו, אבל יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין, כדאיתא ג"כ בש"ס (ר"ה יח.), ויגש אליו יהודה וצעק להשי"ת עד שהתעורר רצון בהש"י, והראה לו השי"ת שבאמת לא היה לו עליו שום כעס מעולם, ואף שעלה מורך בלבבו ופחד ורעד עד שלא האמין בנפשו, אבל עתה גלה נגלה לו שלפני אחיו הדורש טובתו היה עומד. ובזו הישועה רמז נרמז לנו מישועה העתידה לבא עלינו ב"ב. וזה הענין שפתח בזוה"ק (ויגש רה.) כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך, שזה הכתוב מדבר בישועה העתידה, כדאיתא בש"ס (שבת פט:) (וכמש"נ שם) שאז יתקיים בנו מקרא שכתוב (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתיםמד:

וזהו ג"כ הענין דאיתא בזוה"ק (ויגש רה:) כיון דאתי יומא שתיתאה ואצטריך למברי אדם אתת אורייתא קמיה אמרה האי אדם דאת בעי למברי זמין הוא לארגזא קמך אלמלי לא תאריך רוגזא טב ליה דלא יתברי, אמר לה קב"ה וכי למגנא אתקרינא ארך אפים וכו'. והענין בזה הוא, דהנה זאת ידוע שנוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, שכן נמנו וגמרו בש"ס (עירובין יג:), והוא מפני שאדם לא יחפוץ ברצונו לכנוס בספק בהסתרות עוה"ז, כי ירא לנפשו פן לא יצלח בידו ועוד יאבד מה שניתן בידו, לזה אין לו נייחא ושלוה להתרצות ברצון טוב לירד לעוה"ז השפל. אכן ה' היודע יצר כל היצורים, ויודע אלהים שהאדם לא יסוג אחור לנטות מרצון הש"י, ומצפה לטובת האדם שירויח רב טוב בעולם, לזה ברא את האדם בעולם שיתרחב הקדושה שיש בו מכבר וירויח ואז טוב לו. ולזה לא אמרו בש"ס (שם) שטוב לו לאדם שלא נברא משנברא, כי באמת יגיעהו רב טוב בהבראו בעוה"ז, אכן אמרו שנוח לו שלא נברא משנברא, שהאדם מצדו מיראתו פן לא יעלה בידו חפץ ה' וכל ימיו מכאובים בדאגה ופחד, לזה אין לו נייחא מזה שנברא בעולם, כי יותר נוח היה לו אם היה בעולם הנשמות שאין שם שום הסתרה להסתר שם פועלו ית'מה. אכן לא מחשבותיו יתברך מחשבות אדם, שמצדו יתברך אף ממרחק רב יוכל האדם להגיע עד ה' ולצעוק הושיעה ה'. כי לאדם ידמה, שאם ירצה להסתר מעין שלא יענישוהו אז יסתיר את עצמו מעין חבירו במקום אשר לא יראה, לא כן לפני השי"ת אין מקום להסתר שם, וכדכתיב (ירמיהו כ״ג:כ״ד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'. אמנם העצה הנכונה לאדם אם ירצה להסתיר את עצמו מדינה דקוב"ה, יסתיר את עצמו בצל כנפי השכינה, ושם הוא עיקר ההסתרה שאין שום חטא נוגע שמה, מאחר ששם מבורר שמעולם לא עשה האדם רק מה שחפץ בו השי"ת, וכענין דכתיב (תהילים ל״ב:ז׳) אתה סתר לי, שעיקר ההסתרה הוא רזא דאתה, ואף שנראה זאת כחוצפא כלפי שמיא, אכן במקום שנראה לאדם שאין לו שום עצה, אזי מותר לו לעמוד לנכח השי"ת ולצעוק הושיעה ה' והשי"ת יענה לו בהמו. וזה הענין הוא ביהודה, אחר שראה שאין לו שום עצה, ונדמה לו שאבדה תקותו ותוחלתו נכזבה, אז נגש אל השי"ת וצעק הושיעה ה', עד שהאיר לו השי"ת את מדת ארך אפים, ששם מבורר שלא חטא אדם מעולם, שכן הוא הפירוש מארך אפים, שהקב"ה מגביה מעשי אדם ופעולותיו למקום שאין חטא נוגע שם, שזה עצמו שנקרא בעוה"ז ארך אפים נקרא בעולם שלמעלה ממנו עתיק יומין, שזה מורה על שאין חטא נוגע שם, וכדאיתא בזוה"ק (האזינו רצב:) דנעתק מהני יומיןמז:

סימן ז

ויגש אליו יהודה וגו'. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כ״ג:ג׳). אמר אלהי ישראל, מורה על ד"ת המפורשים לעין כל זה הדרך לכו בו לכולם בשוה, שכן אמירה הוא לשון רכה. לי דבר צור ישראל, היינו בכח אמיץ, שהשי"ת מדבר אל זה האדם בפרט. והכתוב הזה מדבר בבעל תשובה, שמתיצב לנכח השי"ת בחילא יתיר, וכדאיתא בזוה"ק (חיי קכט:) שהבעלי תשובה משכאן ליה לקב"ה בחילא יתיר, ולא בשופטני עסקינן שמחטיא ממטרת רצון השי"ת. אכן אנן קיימינן בדוד מלך ישראל ע"ה שהוא בבחינת בעל תשובה, וכדכתיב קודם זה, נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על, ודרשו חכז"ל (עבודה זרה ה.) שהקים עולה של תשובה, ועליו אמרו ג"כ בש"ס (שבת נו.) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה (כמבואר במאמרים הקודמים). והענין בזה הוא, כדאיתא בזוה"ק (וישב קפא:) ויאמר אברהם אל עבדו דא סיהרא מט"ט דאיהו עבד שליחא דמאריה. זקן ביתו כד"א נער הייתי גם זקנתי. והוא, כי הסיהרא מקפת היקף שלם בכל חדש חציה הוא במילואה וחציה הוא בפגימה. כשהיא במילואה אזי נקראת זקן ביתו, שמלאה היא בכל כחה עד שנראה שיש לה כח בפני עצמה. ואח"כ מתרוקן ממנה זה הכח ואז נקראת עבדו, וכן הוא תמיד. ועם כל זה הסיהרא בעצמה עומדת נגד האור בתמידות ולית לה מגרמה כלום כדאיתא בזוה"ק (שם). וזהו הענין דאיתא בש"ס (שבועות ט.) הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירחמח. ובזה הענין מתנהג השי"ת עם שבט יהודה, שהוא ג"כ ברזא דסיהרא, כדאיתא בזוה"ק, והוא שזה השבט עומד בתמידות נגד האור, ואין לו מצדו שום בחירה, רק השי"ת מנהג אותו בתמידות בלי שום הפסק, ובזה העולם נראה לעין אדם שהוא מלא חסרון ויבזוהו בעיניהם. ואף במשיח צדקנו הבא משבט יהודה כתיב בו (ישעיהו נ״ג:ג׳) נבזה וחדל אישים, שלעין אדם נראה שהוא מלא חסרון, ולכן הוא נקרא בשם בעל תשובה שנעשה חסר בכל פעם, ואח"כ שב לעיקרו שהשי"ת ממלאהו:

וצדיק מעיקרו, הוא כענין דאיתא בזוה"ק (קדושים פו.) לפני לא נוצר אל דא יעקב, שאבינו יעקב ע"ה מעולם לא עשה מעשה שתצרך להתברר אח"כ. אכן הלך תמיד באור ה', לעשות פעולות מבוררים בעידן עשיהמט. וזהו כענין דאיתא בש"ס (ברכות לד:) אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולה ואמר זה חי וזה מת, ואמרו לו מנין אתה יודע זה, ואמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, ולמד זאת מהכתוב (ישעיהו נ״ז:י״ט) בורא ניב שפתים שלום שלום וגו' והוא שאם השפתים וכלי הפעולה מסייעים לו להתפלל תפלתו, אזי יבטח בשם ה' שתפלתו מקובלת ונשמעתנ. וע"ז מורה לשון ניב שהוא מלשון נבואה, שענינה הוא שהשי"ת מרעיש לו נבואה בשפע, שנבואה הוא מלשון מעין הנובע ומניב תנובה וזה בטח יתקיים, כענין שמצינו (מקץ מא) ועל השנות החלום וגו' וממהר האלהים לעשותו. והוא שמזה שהשי"ת דוחק וממהר את השעה לספר לאדם עוד הפעם ואברי האדם מסייעין לזה, סימנא הוא שממהר האלהים לעשות זאת. וכענין שמצינו במקדש ה', מפני ששם היה המקום מבורר לשם ה', לזה היה הבית מסייע את עצמו להבנות, כדכתיב (מלכים א ו׳:ו׳-ז׳) והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה ודרשו ע"ז (במדרש רבה נשא פרשה יד) שהבית בעצמו היה מסייע להבנות בבנין, האבנים שרצו להניחם הניחו את עצמם, עד שאף גם האומן העוסק במלאכת הקודש היה רואה זאת בתפיסתו. וזהו חלקו של יוסף, שלא ילך כי אם בדרך מסלול הקודש מצדו ולעשות פעולות מבוררים. אכן נמצא עוד גבוה מזה, קול דממה דקה, שהאדם מצדו לא יסייע כלל לחפץ ה' ואז אתי מלכא, כי כל היכא דאוושא עוד לא אתי מלכא, רק בחשאי, וכענין דאיתא בש"ס (ברכות נח.). וזהו חלקו של יהודה שהשי"ת מנהג אותו תמיד אף בלי שום דעת מצדו (כמו שנתבאר במאמרים הקודמים). וע"ז מרמזים סמיכות אלו המימרות שם (ברכות לד:) שכל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו לת"ח וכו', ונסמך לזה כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך. ונסמך לזה, כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעוה"ב עין לא ראתה. והוא מפני שכל הישועות הבאות מבחינת קול דממה דקה לא שלטה בה עין תפיסת אדם, ולא נתגלה זאת אף לשום נביא וחוזה ולא דברו ממנו כלל, לא מצדיק גמור שהוא בחינת בעל תשובה האמתי ולא מישועת עוה"ב:

ובזה היה אבינו יעקב מתחכך, שמבראשית היה סובר שיוסף הוא הראש והעיקר, שהוא צדיק מעיקרא. ואח"ז בא על האמת שיהודה הוא אשר גבר באחיו והוא השורש העיקרי מכל ישראל, ושמו מורה עליו שנמצא בשמו כל השם יקו"ק, ואות ד' שבאמצע, מורה על ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, דלית ליה מגרמיה כלום, כי רואה הוא שהכל בא לו מאת ה', ואף ההסתרה הוא ברצון השי"ת. וכן המלך דוד ע"ה הבא משבטו שמו מוכיח עליו. ד' הראשונה מורה על דלית ליה מגרמיה כלום ועומד תמיד בפנים להשי"ת. ו' מורה על קו המשכה לחבר עילא ותתא. ד' השניה מורה שאף אחר כל זה לא יקח לעצמו שום כח. ובאמת אין בזה השבט אף כח הבחירה מצדו כי השי"ת מנהגו תמידנא. ומה רמה זאת מתפיסת אדם, עד אשר יחשבוהו שעושה אשר לא טוב בעיני ה' ח"ו, ונראה לעין אדם מלא קושיות, וכענין דאיתא במדרש רבה (תולדות סג) ובזוה"ק (שמיני מ:) שדוד המלך היה נראה לפי ראות עיני אדם לאדמוני השופך דמים, אבל באמת לא יעלה על דעת אדם לחשוב על זה השבט סרה ח"ו, כי בכל אשר יפנה רוח ה' תניחנו, ומצדו לא יוכל לסייע לעצמו בכלי הפעולה אשר לו, ושכוח ישכח בעצמו לגמרי, מפני שעומד תמיד בפנים להשי"תנב, לזה מי שרואה אותו מאחוריו נראה לו שאין בו שום חיים, כמו אם יעמוד אדם לפני מלך בשר ודם ומביט בפניו, אזי מי שרואה אותו מאחוריו אינו מכיר בו שום רוח חיים, מפני שעומד בלי שום תנועה, אכן מי שרואה אותו בפניו, לא יתפלא עליו מדוע לא נראתה בו שום תנועה מאחוריו, מאחר שעומד לפני מלכו, לזה הוא מתבטל לגמרי עד שאין ניכר בו צורת אדם, אבל עיקר החיים שלו הוא אז. ואף כי שבט יהודה העומדים תמיד בפנים להשי"ת מלך מלכי המלכים, לזה אין ניכר לאדם שיראה אותו מאחוריו האם נמצא בו רוח חיים, אבל מי שיביט בפניו יראה שאז הוא עיקר החיים. והוא כענין דכתיב (ישעיהו מ״ב:י״ט) מי עור כי אם עבדי וגו', שעל עבד ה' נראה לאדם שהוא מלא חסרון, ובאמת הוא מפני שאף כח הבחירה ניקח מאתו. וזהו ג"כ הענין שקרבן עולה שהיא כליל לה' דמה נזרק למטה, והחטאת שיש בו גם לכהנים ולבעלים דמה נזרק למעלה. כי חטאת מורה על בעל תשובה שמושך להשי"ת בחילא יתיר, ומדלג וקופץ בבת אחת עד השי"ת, לזה ניתן דם החטאת למעלה, כי כאשר יתיצב לנכח השי"ת עד אשר יכיר שהכל נעשה בממשלת השי"ת, אזי כביכול מכריח את השי"ת שיאיר לו ממקום רם ונשא וגבוה עד מאד. ואף הבשר נאכל, שזה מורה על שהשי"ת ואבריו לא סייעוהו לעבור רצון השי"ת, כי בחוץ המה עומדים, לזה אין אברי החטאת נכללים לגבוה. ובעולה שאין לו הארה ממקום גבוה כזה, לזה דמה נזרק למטה וכולה לגבוה סלקא גם הבשר גם האברים כליל תקטרנג:

סימן ח

ויגש אליו יהודה וגו'. בזוה"ק (ויגש רה.) רבי אלעזר פתח כי אתה אבינו וגו' אתה הוא אבינו גואלנו מעולם שמך, ת"ח כד ברא קב"ה עלמא וכו' כיון דאתא יומא שתיתאה ואצטריך למברי אדם אתת אורייתא קמיה אמרה, האי אדם דאת בעי למברי זמין הוא לארגזא קמך אלמלא לא תאריך רוגזא טב ליה דלא יתברי, אמר לה קב"ה וכי למגנא אתקרינא ארך אפים וכו'. הענין בזה הוא, דהנה עיקר החיים בעולם הוא, שיכיר האדם שאין לו מצדו כלום, אך כל מה שנמצא בעולם הוא ברצון השי"ת, ברצותו יתן השפעתו לאדם וברצותו יעצור השפעתו, ואזי על כל אשר יחסר לו יתיצב לנכח פני השי"ת לבקש מלפניו ולהתחנן לו למלא לו צרכיו, שבידו הכח והממשלה להשפיע לאדם מטובו שלה' הארץ ומלאה, ואזי יכול לברך ולהודות להשי"ת על כל טפה וטפה אשר ישפיע לו ולומר ברוך אתה ה' לנכח, להכיר שלה' הארץ ומלואה ורק מאתו תצא הטוב. וזהו עיקר החיים מכל הבריאה מהדומם ועד המדבר, שכל תנועת הדומם שמתנועע ומתחיל לצמוח הוא מפני שתרצה להתכלל בצורת אדם, רוח ממללא, שיש בו כח קדושה להתיצב לנכח השי"ת ולמסור הכל בחזרה להכלל ולדבק במקורו ושרשו. וכן הצומח והחי והמדבר עד הגדול שבצורת אדם, והוא נפש הכהן גדול, הוא עיקר כח החיים והקדושה שלהם מה שיוכל להתיצב לנכח השם יתברך ולומר ברוך אתהנד:

ועיקר בחינת אתה הוא נמצא בשבט יהודה, כדאיתא בזוה"ק (משפטים דף קד.) יהודה אתה יודוך היינו דאנן אמרינן ברוך אתה. וע"ז ההכרה בא יעקב עתה בזו הפרשה, שעד עתה נדמה לו שיוסף הוא הראש, ובזו הפרשה בא על ההכרה האמיתית שיהודה הוא אשר גבר באחיו ובו הוא עיקר בחינת אתה, ואף שעל הגון נראה שהוא עריק מקמי מאריה, עכ"ז נמצא בו צעקה בעומק הלב לצעוק לה' הושיעה, אשר לא תשוב ריקם עד אשר יערה עליו רחמי שמים, מאחר שבאמת הוא דבוק בעומק לבו לרצון השי"ת, וזהו הטוב בעיני ה', במקום שלב האדם מכוון להשי"ת, אזי ילמד השי"ת פירוש בלב האדם שכוון כונות יקרות עד שאין ביכולת אדם לכוון כונות יקרות כאלה. וכגון זה מצינו בפרשתנו בענין יהודה, שאף שיהודה לא טען שום טענה להשי"ת, כי נדמה לו שעומד ומתוכח עם מלך גוי ומה מקום היה לו לטעון טענותיו להשי"ת, אמנם מפני שדבריו יצאו מעומק הלב ששם הוא מבורר כולו לה', לכן מצאו מקום טענותיו אלה לנצח בם אף על מלאכת ה'. ותוכן כונות טענותיו לפני השי"ת היו, שלמה בחן אותו השי"ת לנסהו ולהכניסו בזה ההסתר והספק, הלא לפני השי"ת גלויים מצפוני לב האדם אין דבר נעלם ממנו מה שהיה ומה שיהיה, ומאחר שידע זאת שלא יהיה בו כח להתגבר על ההסתר והספק, א"כ מי הכריחו שיכניס אותו בזה המקום, ולא עוד הלא מדתו ית' הוא לעושת חסד עם כל בריה וצופה להיטיב ולגמול חסדנה:

וזהו הענין שמביא בזוה"ק בזו הפרשה (ויגש רה:) מה שהמליצה התורה הקדושה על ישראל בשעת הבריאה ואמרה אלמלא לא תאריך רוגזא טב ליה דלא יתברי, היינו אם לא תאריך אפך עד שיברר האדם את עצמו לטוב, אזי היה טוב לו אם לא היה נברא בעולם, כי הויה וחיים מצומצמים היה לישראל עוד קודם שנבראו בעולם הזה, ולמה לו לאדם לכנוס בעוה"ז עולם הספיקי, להכניס אף את החיים מצומצמים שיש לו מכבר בספק עד שיוכל להפסיד אף את הקרן. הן אמת שיוכל להיות שירויח ג"כ, אבל מוטב לתפוס את הודאי ולהניח את הספק. משמע מזה, שהבריאה מצדה לא הסכימה לזה להבראות, ולמה באמת ברא אותה השי"ת בעולם הספיקי מה שאין רצון הבריאה מסכים לזה, הלא אם יצדק האדם מה יתן לו, וכל הבריאה לא ברא השי"ת רק לעשות חסד ולהטיב לה, והבריאה מצדה היה נוח לה אם לא היתה נבראת בעולם, וכדאיתא בש"ס (עירובין יג:) נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. אכן כל זה הוא רק מצד הבריאה, שיראה ומתפחדת פן לא יעלה בידה חפץ ה' ותפסיד אף מה שנמצא בידה מכבר, לזה אינה בנייחא בעוה"ז, ונוח היה לה אם היתה באוצר הנשמות. אבל השי"ת היודע יצר כל היצורים, וגלוי לפניו שעתיד האדם לברר את עצמו וחפץ ה' בידו יצלח, לזה ברא את האדם בעולם. וזהו שהשיב השי"ת להתורה הקדושה, וכי למגנא אתקרינא ארך אפים. וכן היה תוכן כונת טענותיו של יהודה, מאחר שגלוי לפניך מה שיהיה, א"כ למה הכנסתני שידעת שלא יהיה בי כח להתגבר עליהן, משמע מזה שברצונך נעשה, וצעק הושיעה ה' כי באו מים עד נפש עד שנענה לו בה, ותחי רוח יעקב אביהםנו:

סימן ט

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו' כי עבדך ערב את הנער וגו'. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כ״ג:ג׳). אמר אלהי ישראל. אמירה הוא בלחישה כדאיתא בזוה"ק (אמור פח:), וזה מורה על ד"ת פשוטים השוים לכל בריה, את זה תעשה ואת זה לא תעשה. לי דבר צור ישראל. מדבר בבעל תשובה שאירע לו כשלון, יברר אותו השי"ת שלא חטא מעולם, וכל אשר פעל עשה ברצון השי"ת, ורק לו הותר לעשות זאת מפני שבו פעלו הד"ת בעומק יותר בהתחזקות, שכן מרמז לשון דבר שהוא לשון קשה, כמד"א (מקץ מב) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות. ותיבת צור ג"כ מורה על תוקף ועזוז. לכן אין לו שום אשמה בכל אשר פעל ועשה, ואף שלעין אדם נראה שהוא ההיפך מרצון השי"ת, אכן לזה האדם בפרט התירה התורה לעשות גם זאת, עד היכן, עד שהזדונות נחשבים לו לזכיות, מפני שמתברר שאף בשעת החטא היה עמו הש"י בבחינת דבר. מושל באדם צדיק. היינו שהבעל תשובה מושל על בחינת צדיק, שמעלתו עולה למעלה ממעלת צדיק, שבמקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורין אין יכולין לעמוד (ברכות לד:). מושל יראת אלהים. היינו אם החטא נוגע בדבר תורה, מושל עליהם הבעל תשובה, כי תשובה מרפא את הקודם, ויתברר זה שמעולם לא עבר על חק התורה, וכל אשר עשה התירה לו התורהנז. ומי אמר זאת על עצמו, הלא דוד מלך ישראל, נאם הגבר הוקם על, עולה של תשובה (עבודה זרה ה.). שכל השבט יהודה הם בבחינת בעל תשובה, שבעשותם פעולותיהן נראים זר לעין תפיסת אדם, ואחר זמן מתברר לעין כל שכן צוה השי"ת. וכמו שמצינו ביהודה אבי כל זה השבט, שכל פעולותיו בעידנא דהוה עסיק בהם היו נראים לעין ההיפך מרצון השי"ת. וכן ערבותו על בנימין, שאמר לאביו יעקב (מקץ מג) תנהו על ידי אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך וחטאתי לאבי כל הימים, מהיכן יעלה על דעת אדם לחשוב לעצמו כח ואון כזה להתפאר במה שאין בידי אדם אשר לחציר נדמה, היום כאן ומחר איננו מה ידע מה ילד יום, וע"ז כתיב (תהילים צג) היחברך כסא הוות, שהכסא שתחשוב לעצמה הויה וכח לא ישב עליה השי"ת. ומה נפלאו דברי יהודה אלה מתפיסת שכל אדם, אכן היה לו לומר לאביו תנהו על ידי ובכל כחי ומאדי אתן עיני ולבי עליו לשמרו בכל אשר נלך כל הימים אשר יתנני ה' בחייםנח:

אכן יהודה לא חידש כלל בזה שערב עתה בעדו באומר פיו, כי מבלעדי זאת הוא נקשר בשורש חייו במדת יוסף ובמדת בנימין עד שלא יוכל להיות מבלעדם. כי בשבט יהודה נמצא תקיפות עצומה בלבו שהוא דבוק בהשי"ת, כדאיתא בזוה"ק (ויגש רז. וע"ב) ודוד בגין דוכתיה דאיהו חי לא הוה נאים אלא שיתין נשמין וכו' חזקיה אמר חי חי הוא יודך בגין דחי אתקריב לחי דוד מלכא איהו חי וקורבה דיליה לחי עולמים. והוא, כי מדת יוסף ובנימין צדיקא דלעילא וצדיקא דלתתא נקראים חי כדאיתא בזוה"ק, ומדת יהודה נקרא צור לבבי, כדאיתא בזוה"ק (אמור צג:) לך אמר לבי דאיהו אחיד ביה דדא בגין מלכא עלאה אמר וכו'. מזה יש בו תקיפות גדול, מאחר שעומק לבו נקשר בעבותות האהבה להשי"ת, לזה הוא מחריש מתאפק עד אשר יערה רוח ממרום להושיע את עמו ישראל באתערותא עלאה, ומצדו לא יעורר כלל. ומדתו הוא כענין דאיתא בש"ס (יומא סט:) למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה ואמר האל הגדול הגבור והנורא. אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא. אתא דניאל אמר נכרים משתעבדין בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור. אתו אינהו ואמרו אדרבה הן הן גבורותיו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו וכו'נט. והוא שהשי"ת כסה והלביש את פנימיות שורש הרצון הפנימי, שלא יהיה בהתגלות מפורש מה הוא הבנין שהשי"ת בונה בזה, לכן נדמה בעוה"ז שכביכול תשש כחו של מעלה, ואין בו כח ח"ו לקום ולהתעורר למחות בעוברי רצונו ית'. אמנם כאשר יבא היום הגדול והנורא, שיפתח השי"ת את ההסתרה הגדולה הזאת, אזי יתגדל ויתקדש שמיה רבה עוד יותר, שיכירו וידעו כח אלהינו שראה בעלבונו ושמע חרפתו ושתק, או אז יודע מה בנה השי"ת ע"י ההסתרה:

תוכן העניינים

בית יעקב על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה