בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן שפב
סעיף א' שור שהיה עומד להריגה. וכתב הרמב"ם דשור טריפה שהרג את האדם פטור דכמיתת בעלים כך מיתת השור וי"ל דכונת הרמב"ם דפטור עפ"י דין אבל מ"מ מצוה להורגו דלא גרע מאילן המזיק את הרבים ונ"מ דמותר בהנאה ויכול לשחטו כמ"ש כאן ובזה מיושב השגת הראב"ד עליו דבהרג בפני ב"ד חייב. ולפמש"כ לק"מ דגם הרמב"ם מודה דמצוה לבערו מטעם מזיק את הבריות רק מטעם זה יכול לשוחטו ומקיים נמי העשה דובערת והרמב"ם שם מיירי מדיני מיתה שיהא צריך לסוקלו. והארי והדוב כו' אם קדם אחד והרגן זכה. ועיי' בהגר"א אפי' בזה"ז ומשמע שם בגמ' דהם אסורים בהנאה כדין שוה"נ. ונראה ג"כ דבהם אפי' טריפה הם או של אדם טריפה כיון דא"צ לדונם בב"ד רק הוא בעצמו נעשה דיין הוי כאילו הרגו בפני ב"ד. מיהו הרמב"ם פסק שם דלא כר"א רק כתב דנידון בכ"ג ואין נ"מ בדברינו רק לענין נחש. ומש"כ המחבר מפני שהוא מזיק כן היא לשון הרמב"ם והטור ול"י למה דייק רש"י והמית דהא גם בנזיקין כן עיי' בהגר"א. וגם צ"ע מדוע השמיט המחבר אשירה כמ"ש רש"י שם. ומש"כ בהגה שהוא נתן לו רשות אפי' אמר שנתן לו רשות שאמר לו שהוא עומד להריגה אינו נאמן כ"ז שאינו ידוע שהיה עומד להריגה כ"כ בתשו' הרא"ש כלל ס"ד. וזה דלא כמ"ש הש"ך לעיל סי' קע"ו סי"א. ומש"כ המחבר ויש מי שהורה כו' הנה הש"ג פ' החובל כתב דיכול אדם למכור לחבירו המצוה שעשה ומובא במג"א אור"ח סי' ש"ו דהא חזינן כאן דיש לה שיווי וראיה מעובדא דרבי חולין פ"ז. ובשו"ת מהר"ם אלשקר סי' פ"א מביא תשו' רה"ג דאין מכירה חל בזה. ובשו"ת מ"ב סי' ק"מ מחלק בין ישראל לצדוקי דבישראל דשכר מצוה הוא בעולם העליון א"י למכור דאין שייך בה שיווי שאין קץ למתן שכרן של מצות אבל ברשעים שמשלם להם שכר מצוה בעה"ז יכולים למכור ומיושב האי דצדוקי בחולין אלא דלפי"ז צ"ע ראיית הגר"א יור"ד סי' רס"א ס"ק ה' מעובדא זו ע"ש דהא יש לחלק דבישראל אין רשאי ליטול שכר וי"ל. ומש"כ בסמ"ע ס"ק ה' דוקא בכה"ג כו'. והא דפסק ר"ת שיתן לו לשחוט תרנגולת תחת שתי הברכות שהפסידו בבה"ת ולהסמ"ע דאין משלמין בעד השחיטה ה"נ לא יהא השחיטה תשלומין בעד קריאה לס"ת דבר תשלומין היא צ"ל כמ"ש בשו"ת רבי בצלאל סי' י' דיפה פטרו ר"ת משום דמצות קריאה חל על שניהם והברכה אינו חיובו שהרי כעת לא תקנו אלא משום הנכנסים והיוצאים ובזמן התלמוד לא היו מברכין אלא בתחילת הקריאה וסופה ואפי' עלה במקום כהן שחיובו לברך מ"מ אין התקנה דאורייתא אלא שצ"ע דמתוס' פ' החובל ל"מ כן. ומש"כ בש"ך ס"ק ג' דבמצוה דרבנן פטור לפי"ז אם לא אכלו כדי שביעה דא"ח מדאורייתא לברך אם קדם אחר וברך פטור. והנה, הט"ז יור"ד סי' כ"ח מפרש טעם דמשלם משום דנהנה מהמצוה משמע, דבמקום דאינו מקיים המצוה בחטיפתו אין צריך שלם. אבל לא משמע כן בש"מ ב"ק צ"א דכל עיקר הטעם שיהיו מצות נחשבות על בעליהם. ומש"כ הש"ך ס"ק ד' בשם המע"מ להקשות בהא דפטרו ר"ח משום דגדול העונה אמן כו' דהא אמרי' בס"פ א"ד דרב דא"ל לבריה חטוף ובריך ל"ל הכי. והש"ך השיג עליו דהא אף לרב עונה כמברך עכ"פ וא"כ לכ"ע פטור. יפה כתב הש"ש דהרי כבר הרגיש בדבר הרש"ל מובא בש"ך במה דפטר ר"ת להמוהל משום דגדול העונה אמן דנהי דלא הפסיד שכר הברכה מ"מ הרי הפסידו שכר עצם המצוה. ומש"כ הש"ך דסו"ס כיון דגדול העונה אמן הרי לא הפסידו כלום דיש לו שכר י' זהובים דבריו תמוהים בזה דכי שכר ברכה או מצוה קצוב מן השמים עשרה זהובים אלא דכך קנסו חכמים להמקדים עשרה זהובים אבל שכר מצוה באמת אין לו קצבה וא"כ נהי דאם חייב עבור הברכה לא ראו חכמים לקנסו בכפל גם על המצוה כיון דא"א לברכה בלא מצוה וכמ"ש הש"ך אבל היכא דפטור על הברכה משום עניית אמן למה לא יתחייב על עצם המצוה שמנע ממנו ואם לא הפסידו בברכה הרי הפסידו בעצם המצוה ולמה יגרע מבור ואילן וכמ"ש רש"ל.
אמנם יש לתרץ קושית רש"ל כיון דאמרי' גדול העונה אמן יותר מהמברך א"כ זה שעונה יש לו שכר יותר מאלו היה מברך הברכה בעצמו וא"כ יש לו שכר יתירה גם כנגד המצוה ואף אם שכר המצוה הוא גדול יותר מ"מ כיון שיש לו שכר יתירה גם כנגד המצוה תו לא ראו חכמים לקונסו עוד עבור עצם המצוה וא"כ כ"ז אם אמרינן דגדול העונה אמן ויש לו שכר יתירה גם כנגד עשיית המצוה שפיר פטרו הר"ת אבל לרב דא"ל לבריה חטוף ובריך ול"ל גדול העונה אמן שפיר כתב המעד"מ דלדידיה יש לחייבו ולקונסו דאף גם לרב העונה כמברך עכ"פ מ"מ כיון דאין לו שכר יתירה מהמברך גם כנגד המצוה תו שפיר יש לחייבו ולקונסו עבור עשיית המצוה וכמו בבור ואילן וכהרש"ל. ומש"כ הש"ך מרגלא בפומא כו' צריך ליתן לו מ' זהובים צריך לחלק בין הך ובין מילה שכתב למעלה בשם הרא"ש דבמה זכה במצוה זו דבמה הקנה אותו כו'. ומש"כ יברך בנחת לא הבנתי דא"כ יצטרכו הם לברך בפני עצמם וא"כ לא גזל כלום דגם אם לא כבדוהו היה מברך לעצמו. ומש"כ וקדמו אחר חייב כו'. עיי' ס"ק ג' דבמצוה דרבנן פטור והכא המצוה והברכה דרבנן הם ועתוס' ורא"ש שם ומש"כ בפת"ש ס"ק ב' ועיי' בתבו"ש כו'. עיי' קובץ הל' מילה מחלק בין יום ח' דמוטל עליו לבין יום ח' והלאה ועפי"ז מיישב קושית התבו"ש ועיי' ירושלמי קדושין פ"א הל' ז' וצ"ע. ועיי' ח"ס יור"ד סי' רמ"ו מש"כ על הט"ז יפלא אנן קיי"ל דאסור לחזור וע"כ צ"ל כמ"ש הח"צ בתשו' סי' ע' דמשום מצוה מותר לחזור: