אור ברסלב
בית יעקב (טבשונסקי) חו"מ › סימן שסז

בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי

חו"מ · סימן שסז

סימן שסו

סעיף א'. אינו חייב לרדוף כו'. וכתב הסמ"ע דהוא מתקנה משמע דמדינא צריך לילך אחריו אף בלא נשבע.

ובזה היה י"ל גירסת החינוך מצוה ק"ל שכתב אז"ל שצריך לילך אחריו אפי' למדי והק' הג' חכ"צ והמנ"ח דזה דוקא בנשבע ולהסמ"ע י"ל דכותב עיקר הדין ולא התקנה אלא דבאמת הנכון כמ"ש הש"ך. והנה בפרישה כתב דל"ד מאחים על מנה אלא ר"ל הוצאה מרובה וכ"כ החינוך שם אבל מתוס' ד"ה ור"ט לא משמע כן שהק' הא בשנים נמי כו' ע"ש וצ"ע ועיי' תוספתא ב"ק פ"י:

סעיף ג' אינו צריך להוליך אחריו. עיי' סמ"ע. וכתב בערוך השולחן דאם גזל לכתחילה פחות משו"פ ונתייקרה א"צ השבה דמיד שגזל מחל לו. ולא הו"ל לכתוב בפשיטות כן דתליא במחלוקת הטעם דפחות משו"פ לא הוי גזל דלהמפ' דלאו מטעם מחילה הוא אלא דאין מצות השבה בפחות משו"פ אפשר דבנתייקר ושו"פ ברשותיה דמריה נתיקר וכן השבית אבל להטעם דמשום מחילה תיכף דמחל עומד ברשות הגזלן והוא שלו וכ"כ המנ"ח מצוה ק"ל וחקר עוד דלטעם מחילה היאך הדין בלא ידע או בחשו"ק וכה"ג ולא ראה דברי המחנ"א ריש הל' גזילה שחקר בזה והמגיה שם כתב כהערוך השולחן וצ"ע דלכאורה י"ל דלמש"כ בש"מ דלא מחל רק אם לא נתייקר והוי כמו תנאי י"ל דודאי אם לא גילה דעת אמרי' שמחל בכ"א אבל מתני' מיירי שאמר בפי' שלא מחל פחות מפרוטה אע"ג דאמרו רבנן דנתבטל דעתו והוי מחילה אבל אם תתייקר לא עשאו מחילה אבל אם לא גילה דעתו מחל לו בלא שום תנאי אפי' נתייקר. והג' מהר"ם שיק מפרש דפחות משו"פ מצוה יש למחול ולא יהא אכזרי ולפי"ז אפי' בחשו"ק או בלא ידע ג"כ הוי מחילה אף דהוי כיאוש של"מ עכ"ז אמרי' בב"מ כ"ב גבי תרומה באומר כלך אצל יפות דבכה"ג יאוש של"מ הוי יאוש משום במצוה ניח"ל וה"נ כן אילו ידע או שהיה לו דעת ודאי הוה ניח"ל וי"ל עיי' מחנ"א:

סעיף ד'. מת הנגזל כו' יחזיר ליורשיו. מלשון המשנה. והתוס' כתבו דאתי לאשמעי' דאפי' ליורשים צריך לילך למדי א"נ משום חומש ועיי' רשב"א וש"מ עוד צריכתות והפוס' סתמו וכתבו כלישנא דמתני' וצ"ע: סעיף ה'. הגוזל את אביו ונשבע לו כו'. עיי' סמ"ע מחלוקת הב"י וד"מ אי דוקא נשבע. והנה הוא מחלוקת הראשונים דהרמ"ה בש"מ כתב דוקא כשנשבע וכ"כ המלמ"ל בשם הרשב"א בתשו' אבל בחי' רשב"א ב"ק כתב ודוקא בגוזל לא מצי מחיל לנפשיה מפני שצריך לצאת יד"ש ולהוציא גזילו מתח"י כו' ולא כתב כהרמ"ה משום שנשבע ש"מ דס"ל אף בלא נשבע וסותר למש"כ בתשו' דדוקא נשבע. וי"ל בטעמם דהנה הר"י בש"מ כתב אפי' אין לו בנים אחרים לאביו אלא הוא עצמו שמא תאמר יחזיק בגזלתו שהרי הוא יורש כל נחלת אביו קמ"ל משנה זו שצריך להחזיר גזילתו לאבי אביו דזה ועשו שצריך שיוציא גזילו מתח"י כיון שנשבע עליה לשקר שאם לא נשבע עליה לא הוי קנסי' לו שיחזיר חלקו המגיעו להיורשים. הרי דביאר כיון דכל עיקר החזרה בזה הוא רק מדרבנן דמה"ת הוא יורשו ורבנן לא קנסו אלא בנשבע וי"ל דטעם הסוברים דאף בלא נשבע הוא דס"ל דמה"ת צריך בזה השבה. ובזה י"ל דזהו טעם הרמב"ם כאן דס"ל דאין צריך להשיב רק כשהגזילה קיימת משום דס"ל דכל עיקר השבה כאן רק מדרבנן ולא קנסו רק כשהגזילה בעין. ובזה לא קשה דהא בגמ' מדמי גזל הגר וזקפו עליו במלוה דצריך להוציא מתת"י למתני' ושם ליתא בעין. דשם כיון דמה"ת צריך השבה אף בליתא בעין נמי. והנה הסמ"ע ס"ק י"א כתב דאין חומש נוהג בזה"ז. ולא הביא שכן כתב הרא"ש כאן ועיי' מלמ"ל פ"ז מגזילה אבל המנ"ח מצוה קכ"ט מפקפק בזה והעלה דנוהג גם בזה"ז:

סעיף ו'. הגוזל את הגר כו'. כתב הרמב"ם פ"ה מגזילה הגוזל את הגר ונשבע לו ומת הגר והפריש אשמו וגזילתו להעלותן לכהנים ומת הגזלן קודם הכפרה הרי בני הגזלן יורשים את כסף הגזילה כו' ואפי' היה הגזלן קטן שאין מתנתו מתנה אין יורשים מוציאין מיד הכהנים. ותמה המנ"ח על מש"כ בקטן דאין לו מקור ואדרבה בילקוט פ' נשא ממעט איש ולא קטן. ועוד אין במציאות דין זה בקטן דהא דין זה א"א רק בנשבע והודה דחייב בקרן וחומש ואשם וקטן אינו בר עונשין שיביא קרבן על השבועה ונהי דלהנגזל עצמו צריך להחזיר כשהגזילה בעין אבל להביא קרבן אשם על שבועתו ודאי דאין מקבלין הימנו דהקטן יכול להביא עולה ושלמים ולא אשם וחטאת וכן הק' בערוך השולחן ובנחל יצחק סי' ז' ומצאתי ברדב"ז ח"ד עמד בזה ותירץ כגון שקפץ ונשבע או שגזל אביו את הגר ונשבע לו ואח"כ הודה ומת קודם שנתן ונתן בנו של הגזלן הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשים מוציאין מיד הכהנים וקרי לו גזלן משום דגזילת אביו אצלו. ונ"ל מקור נאמן לדברי הרמב"ם ממ"ר פ' נשא וז"ל אמרת מתנת איש מתנה ואין מתנת קטן מתנה אין לי אלא מתנת איש ומנין אח מרבה מתנת אשה ויורשי קטן אמרת ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה וזש"כ הרמב"ם ואפי' היה הגזלן קטן ומיירי דגזל כשהוא קטן ומת ויורשיו נשבעו והודו ונתנו לכהנים דאע"ג דהם באים מכח קטן ואילו הוא נתנו לא היה מתנתו כלום אבל כשנתנו הם מתנתן מחנה ועיי' ספר כובע ישועה לב"ק מש"כ בזה והנה היש"ש תמה על הרמב"ם שהשמיט מ"ש בש"ם החזירו חצאין לא יצא ולא הביא אלא הא דהחזירו בלילה לא יצא ובס' כ"י מתרץ עפ"י מש"כ הרמ"ה בש"מ דאם ל"י לחצאין דהוי בע"מ וא"כ תליא בדנין אפשר משא"א והרמב"ם פסק דאין דנין אבל באמת פי' הרמ"ה תמוה טובא וכבר הק' עליו הרי"ט אלגזי פ"ת דבכורות דמלבד דלישנא דחצאין ל"מ אלא שהחזירו כולו בזא"ז כדתניא גבי קטורת פטמה לחצאין כשירה דאפי' בזא"ז יתר ע"כ דלענין נתן חציו בלבד דלא יצא אין אנו צריכין ללמדו מדקריא רחמנא אשם דבלא"ה פשטא דקרא הוא שיחזיר כולו. ואולי י"ל דהרמב"ם סמך על מה שפסק בפ"ג מהל' מעשר הל' ט"ו דכל המצות שעשאם לחצאים לא יצא ומקורו מירושלמי מובא בתוס' חגיגה ו' ע"ב ד"ה שאין כמ"ש הרי"ט אלגזי שם והיקש דאשם אולי הוא רק לענין לילה. ובש"מ כתב מהמאירי דל"י בהחזירו בלילה כדי שיחזירו בפרסום ול"י למה צריך לזה דהא היקישא הוא לאשם ואין מקריבין בלילה כמ"ש הרמב"ם וצ"ע. והנה ידוע הקושיא הנפלאה שהק' בים התלמוד בהא דאמר בש"ס שם אימא לבע"מ טהורים שבאותו משמר דע"כ איירי באין כאן כהן טהור כלל וא"כ הרי הקרבן נעשה בטומאה וקרבן ציבור הבא בטומאה אינו נאכל כפסחים ע"ו ובשו"ת בנין ציון ת"א סי' קפ"א מפלפל בזה וכתב לתרץ במה שהמציא ציור שיהא הקרבן קרב בטומאה ונאכל בטהרה אבל כתבו התוס' פסחים.

שם בדברים קצרים ע"ש ע"ט ע"א דיכולים הטמאים ליזהר שלא יגעו בבשר. ובזה א"ש מש"כ הפנ"י חולין ב' ע"ב בקושית הר"א בתוס' שם ד"ה שמא ותירץ הפנ"י דאתיא כמ"ד טומאה הותרה בציבור ומותר ליכנס לפנים אפי' איכא טהורים ועל טומאת בשר לא הותרה והק' עליו בחי' הגרי"ב דהא כיון שעובד בטומאה הא הוא נוגע בבשר בעת העבודה ומפורש במתני' פסחים ה' דברים באים בטומאה ולהתוס' הנ"ל י"ל וי"ל בזה. שו"ר בהג' רש"ש שרמז לדברי התוס' הנ"ל [ומה שהק' שם על התוס' ד"ה לבע"מ כו' שנעלם מהם משנה דטבו"י ע"ש לא ראה בש"מ ובח"ת זה] ועיי' שדי חמד מערכת כ' סי' פ"ה פ"ו פילפולים ארוכים בעיקר קושית הי"ה ובמש"כ מפרשי הים בזה. ומש"כ הסמ"ע ס"ק י"ח שבזמן הבית היה צריך ליתנו לכהנים הק' עליו הפמ"א בחי' ב"ק דאם זקפו במלוה בין להרמב"ם בין להטור אפי' בזמן הבית לא היה נותנה לכהנים אלא לארנקי של צדקה. וי"ל דהסמ"ע קאי על לא זקפו במלוה לדעת הטור ואף דגזל הגר הוא אחד מכ"ד מתנות כהונה והם ברית מלח עולם כמ"ש שם בגמ' מ"מ אשם קריא רחמנא ועיי' מנ"ח מזה. וראיתי שם עוד בפמ"א שתמה על התוס' ד"ה קטן שכתבו דבירושה לא משכח"ל והא משכח"ל ביש להגר בן שהורתו ולידתו בקדושה שיורשו:

והקטן אין לו יורשים וא"צ לחזור אחריו עד שמצא ביש"ש שכתב כן והו"ל להביא שכן תירץ גם הרשב"א בחי' ב"ק שם. אבל י"ל דברי התוס' שלא תירצו כן דיקשה קושית מהרש"א סנהדרין ס"ת דא"כ אף בקטן צריך לחזור אחריו שמא יש לו עוד את שהורתו ולידתו בקדושה ודברי הרשב"א צ"ע. ובעיקר קושית התוס' י"ל למש"כ הרמ"ה בחי' ב"ב קמ"ט דאף הורתו שלא בקדושה דאינו יורש את אביו כדלעיל סי' רפ"ג עכ"ז יורש אמו ישראלית ועוד משכח"ל בחבלתו ועיי' תוס' סנהדרין ס"ח. והנה ז"ל הרמב"ם פ"ת מגזילה הל' ז' ולמה נאמר בגזל הגר איש שהאיש אתה צריך לחקור ולחזור עליו אם יש לו יורשים אבל אם היה הגר קטן אי אתה צריך לחזור עליו אלא חזקתו שאין לו יורשים. וכתב הה"מ פי' דכמאן דאינו מוליד משוינן ליה. ותמוה דהא בש"ס אמר בודאי שאינו מוליד ולמה כתב דכמאן דאינו מוליד משוינן לו וכן מורה לשון הרמב"ם שכתב חזקתו שאין לו יורשים משמע דאין ודאי שאינו מוליד וצ"ע. ובח"ס חו"מ סי' כ"ת מביא קושיא מחכ"א בסנהדרין שם דאמר ופליגא דרבה כו' דהא ברייתא היא בב"ק כאן. ותירץ הת"ס דהאי סיומא בידוע שאין לו יורשים לאו מלשון הברייתא הוא וסתמא דש"ס מוסיף כן דר"ת מפרש לה משום דאין לו ממון כקושית התוס' מיהו רבה ס"ל דיש לו כשד"א מקנה אותו וע"כ טעמו משום דאינו מוליד וסתמא דתלמודא ס"ל כרבה ע"כ הוסיף בלשון הברייתא כרבה. ודבריו תמוהים דבנה יסוד על קושית תוס' דר"ח ס"ל כקושית תוס' והוא בעצמו הביא תירוצם ומלבד תירוץ התוס' בדא"מ יש עוד תירוצים כמש"כ. ויותר י"ל בדרך זה דהנה התוס' סנהדרין הקשו דהא בדורות הראשונים היו מולידים ב"ח שנים. ומתרץ הרא"ש בש"מ ב"ק דזה דקאמר א"א צריך לחזור אחריו משום דאינו שכיח. וי"ל דרבה ס"ל דאין במציאות כלל שמוליד ור"ת ס"ל כברייתא דאין שכיח שמוליד והש"ס הוסיף בברייתא בודאי שאינו מוליד כרבה וי"ל דלפני הרמב"ם לא היה הגירסא האי הוספה ופסק כר"ח משום דאינו שכיח ולכן כתב חזקה שאינו מוליד. ואולי זה כונת הגר"י פיק שציין על הא דר"ת "רמב"ם" ותמה עליו הרש"ש דהא הרמב"ם פסק כרבה והיא ברייתא מפורשת וכ"פ בהל' גזילה. ולמש"כ הה"מ וכן מורה לשון הרמב"ם אין זה ענין מודאי אלא משום דלא שכיחא אלא שהציון הוא בטעות. והנה שם בש"ס ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכי משוי וכתב הג' רצה"ח דהוא בכלל כל היכי דאיהו לא מצי עביד שלית לא מצי משוי ע"ש וכבר עמדו בזה האחרונים עיי' מחנ"א בחי' הרמב"ם פ"ג מגירושין שהק' מכאן דמשמע דאף דאינו מצי לעבד מחמת חסרון כח תשיב לא מצי לעבד ואילו במגויד וצלוב משוי שליח לכתוב גט לאשתו הרי כיון דהחסרון רק בחסרון כח לא חשיב לא מצי לעבד וכן מגידם שכותבין גט לאשתו ועיי' ת"י עירובין י"ג שהוכיחו מזה דלא בעינן שליחות בכתיבת הגט ועיי' שדי תמד מערכת כ' סי' פ"ז כל מה שנאמר באחרונים מזה. וחותני זצ"ל אמר כי הזכות של הקרבת הקרבנות נתונה לכהנים היכולים להקריב וא"כ מי שבעצמו א"י להקריב אין לו זכות לעשות בזה מסחר וליתן לאיש אחר זכותו שבאמת אין לו שום זכות כ"ז שבעצמו א"י להקריב וגם באמת הא כהני שלוחי דרחמנא נינהו ול"ש כאן שליחות רק הכונה שמוסר זכותו להכהן:

תוכן העניינים

בית יעקב (טבשונסקי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה