בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן שמח
סעיף א'. ואסור לגנוב אפי' דרך שחוק. הק' השעמ"ש על השמטת הפוס' מאמר בב"ב ריש המניח אל תכנס לחצר חברך ליטול שלך שלא ברשות כו' עיי' פת"ש [עיי' רמ"א סי' קנ"ד סעי' ג' בשם הנמוק"י ולק' סי' שס"ט סעי' ו' בהגה ב' בשם הב"י] ובת"ח השיג על התוס' וכתב דאינו אלא עצה טובה ואולי ראיה לדבריו מהשמטת הפוס'. והמנ"ח מצוה רכ"ד כתב כיון דרבנן פליגי עליה אף דאינו מבואר דפליגי כיון דמיתני בלשון יחיד נראה דפליגי ע"כ ל"פ כותיה ודוחק. והנ"ל דמקור דרשת בב"ב כתב בהתו"ה מדכתב בלשון רבים לא תגנובו ללמד שלא יגנוב שלו מן הגנב שבזה יש שני גנבים [שם ט"ס שכ' בב"מ ע"ב דליתא רק בר"פ המניח] ודרשת הש"ס ע"מ למיקט כתב המע"ח ב"מ מדכתב בלשון רבים [עיי' ראב"ע] ובגנב ממש לא משכח"ל דקנה גנב ראשון והגונב מן הגנב פטור ומשכח"ל רק בע"מ למיקט דגם הא' לא נתכוין לקנותה לעצמו. ולפי"ז למאי דדרשי' בש"ס מזה ע"מ למיקט ליתא לדרשת בב"ב. אף שעיקר דברי המע"ח אין להם מקום לפי' הב' שבש"מ מובא בקצוה"ח שגנבו לעצמו ממש רק שאין כונתו אלא למיקט. עכ"ז בעיקר טעמו כתבו כן התו"ח והמהרמ"ש רק מטעם אחר דדרך הגונב ע"מ למיקט להודיע לחבירו שהוא ע"מ למיקט ואזהרת רחמנא אגנב ועל היודע. ואף שגם דבריהם צל"ע דבמ"ת פ' נח כתב דע"מ למיקט וע"מ לשלם כפל תרויהו דרשינן מיתורא. וגם בעיקר דברי התו"ה צל"ע דבתוספתא פ"י דב"ק איתא בבב"א שני דברים לא יגנוב אדם שלו מבית אחרים שמא יראה כגנב וכן לא יגנוב שלו מבית הגנב ומשמע דתרויהו יליף מחד קרא ומנ"ל הילפותא הא'. ובעיקר ע"מ למיקט כתבו בש"מ שני פירושים מובאים בקצוה"ח ובשם ס"ה כתב להוכיח כפי' הא' מהספרי וצ"ע דבספרי אינו מבואר יותר מבש"ס ולמה מביא מספרי ולא מש"ס. ובמ"ת שם מבואר להדיא כפי' הא' וז"ל ברם צריך את למילף ה"מ היכא דקא גזיל אדעתא למישקליה לנפשיה אבל היכא דקא בעי ליתן מתנה לההיא נגזל ולא בעי לקבולי אומר אגנוב מיניה כי היכא דאהני ליה ואשלם לו תשלומי כפל א"נ שבק מאניה בדוכתא דלא מינטר או זוזי ופשע ואשכחינהו אינש אחריני ואמר אקנטנו עד דיתבעהו ויזדהר במאניה זימנא אחריני ולא יפשע מאי ת"ש לא תגנוב ע"מ למיקט כו' הרי להדיא כפי' הא'. ומש"כ הקצוה"ח לחקור בחיוב אונסין אבל בכפל פשוט שחייב וכ"כ במנ"ח. וכתב הש"ך דגנב משלם מעידית והעיר הבאה"ט דהא כן כתב המחבר, להדיא סעי' ה'.
וכונת הש"ך הוא לעמ"ל או לשלם כפל אף דלא כתיבי בפירוש וכ"כ הרא"ש ונמוק"י ריש ב"ק דאף דהוי מדרבנן משלמי ממיטב וכ"כ הש"ך סי' שפ"ה ושפ"ח להדיא וזה כונתו נמי בריש סי' שנ"ט ע"ש וצ"ע דאינו מובא בשו"ע דד' שומרים צריכים לשלם ממיטב ועיי' שו"ת מהרי"ט תתו"מ סי' מ"ז מובא בקצוה"ח לק' סי' שפ"ח ע"ש:
והנה מצאתי בס"ח סי' מ"ד שכתב ז"ל ואותם הגונבים או לוקחים דבר או מצניעים אותו כדי שיבקשנו בע"ד ויצטער עליו עובר בלאו. ובתוס' רי"ד קדושין ד' ס"ט כתב דכיון שכונתו לטהר עצמו בזה שרי בגונב ע"מ לשלם וע"ש בהג' רד"ל. ולפי"ז י"ל מה שהק' המנ"ח מצוה מ"ב דאיך השיאו עצה למכור א"ע בע"ע כמ"ש רש"י בסו' הפרק דהא אסור למכור עצמו בע"ע כמ"ש הרמב"ם והוא מהספרא. וי"ל דכאן שרי כיון שכונתו לטהר בניו וכמו דשרי בגניבה. אבל צ"ע דא"כ למה פסק הרמב"ם פ"א מעבדים דאין רשאי למכור עצמו לפרוע חובו ולא שרי משום מצות פריעת בע"ח וראיתי במקנה שכתב דמוכר עצמו אסור בכל גונא ויותר דאף בדיעבד אינו מכור וי"ל בזה: סעיף ב'. או הגונב ממון של עכו"ם. הנתי' חידש דמ"ע דוהשיב ליכא בעכו"ם וכ"כ הכפ"ת. ובשעהמ"ל הל' גזילה הק' מתוספתא ב"ק פ"י גזילת עכו"ם פטורה מחומש ויותר הו"ל להק' מתוספתא מובא בבהגר"א ס"ק ת' דקתני בהדיא דחייב להחזיר ולמש"כ בתומים רס"י צ"ה וסי' ע"ב ס"ק נ"ז דמיעוט דרעהו הכתוב בשומרים ע"כ מיירי בגר תושב דעכו"ם בלא"ה מותר מטעם הפקעת הלואתו. י"ל דהתוספתא מיירי נמי בג"ת. אף שבעיקר קושית התומים י"ל דנ"מ בנתגייר אח"כ דמטעם הפקעת הלואתו אסור כיון דעתה הוא ישראל ונתמעט מדיני שומרים כמ"ש הרמב"ם בסי', ש"א ובזה י"ל מה שהק' המפ' לדעת הרמב"ם ריש הל' תמורה דלאו דתמורה לא הוי ניתק לעשה דהעשה אינה בצבור ושותפים א"כ בלאו דגזל נמי לילקי דהעשה אינה בעכו"ם די"ל למש"כ התומים סי' צ"ז ס"ק ז' לחלק בישוב קושית המלמ"ל שם דהואיל דכשיעני העשיר מחויב להחזיר א"כ בכל שעה עומד הוא להחזיר דאולי יעני וה"נ עומד הוא להשיב דילמא יתגייר. אבל א"ל כן דהואיל ובא לידו בהיותו עכו"ם בהיתר תו א"מ אח"כ בחזרה אדרבה כשנתגייר הא מחויב לציית דין ישראל. וע"ד הקושיא י"ל למש"כ שם התומים בחילוק ב' לחלק בין היכא דמתקיים ממילא כבתמורה לבין דעושה מעשה כמו גבי חובל וה"נ עושה מעשה השבה. ובלא"ה י"ל עפ"י מש"כ רש"ל להק' למ"ד גזל עכו"ם אסור היאך יאמר כן שהרי לישראל ניתנה התורה ולא להם. וכתב החכ"צ בתשו' דלק"מ דאטו נצטוה הנכרי שלא יניח הישראל לגזול ממנו? אנחנו נצטוינו שלא לעשות מעשים מכוערים ולא משום לתא דנכרים קפדינן אלא בעבורינו למען נקנה בנפשתינו מדות טובות והרי גם בבע"ח נצטוינו על צערם לא עבור הפעול אלא בעבורינו. והסביר עפי"ז הגרי"ש נאטענזאהן סברת האומרים דמ"ע דוהשיב ליכא בעכו"ם דבישראל דהקפידה התורה מחמת הפעול שלא נגזול לישראל א"כ אף שעבר וגזל צותה התורה להשיב הגזילה. אבל בעכו"ם דלא קפדינן אליתא דידהו רק בעבורינו וא"כ כל שעבר וגזל מה בצע:
בהשבה ומה שעבר עבר ולא ניתן להשיב והגזילה בעצמותה לא איכפת לן. ולפי"ז הלאו דלא תגזול בישראל ועכו"ם אינם בסוג אחד ולכך לא מיקרי בזה הלאו כולל יותר מהעשה לפי שבעשה נפסק פעולת ההשבה. ובשו"ת ברית יעקב האריך להוכיח מכמה פסקי רמב"ם ושו"ע דיש מ"ע דוהשיב בעכו"ם. וצ"ל הא דיליף בש"ס דגזל עכו"ם אסור מוחשב עם קונהו או מואכלת את כל העמים היינו דלא נימא דקרא דלא תגזול קאי אישראל לחוד ע"ז יליף מקראי דגם גזל עכו"ם אסור ותו אהדריה לאיסורא דלא תגזול ועיי' רי"ט אלגזי רפ"ב דבכורות מ"ש בזה ומש"כ שם להק' לפי"ז מר"פ אז"נ ל"ל כו' הא איצטריך משום גזל עכו"ם אין דחיה מזה דיש עוד כמה נ"מ עיי' שמ"ק ובמע"ח:
סעיף ד'. משעה שמשך הגניבה. הרמב"ם פ"ב מגניבה כתב גנב ברשות בעלים ואחר שידעו שנגנבה כו' והוא ממתני' ב"ק ע"ט. והק' המפ' למה הוסיף ואחר שידעו ובמתני' ליתא מזה וגם הטור סי' ש"נ לא כתב זה דאטו בידיעת הבעלים תליא מילתא ונ"ל דבתוס' שם כתבו דבשלא הגביה עסקי' דבהגביהו הוי קני וחייב. והק' בים התלמוד כיון דגניבה שלא מדעת א"צ דעת בעלים ובהגביהו בשעת גניבה ואח"כ טבת ברשותם וע"כ ע"י שהחזירו לרשות בעלים וטבחו שם ואף. דאפשר לא כיון לשם חזרה מ"מ כיון דהעדים אינם יודעים כונתו אלא שמודה שלא כיון לשם חזרה הו"ל מודה בקנס רק בגנב חוץ מרשותם דל"מ חזרתו של"מ בעלים דאנקטי ניגרי ברייתא [ובאמת כבר עמד בזה בש"מ וכתב כיון דלא נתכוין לחזרה] והרמב"ם הל' ט"ז שם כתב כהתוס' וקשה עליו קושית הים התלמוד ע"כ מפרש למתני' בידעו הבעלים ולא הוי השבה דצריך ידיעת בעלים והטור לא כתב כהתוס' ע"כ לא הזכיר מידיעת בעלים:
סמ"ע ס"ק י'. ובלבד שמחייב עצמו בקרן. והנה ביש"ש פ' מרובה הק' למה בפלגא נזקא מודה ואח"כ באו עדים פטור ועיי' מלמ"ל פ"ג מגניבה. ונ"ל דהטעם דפוטר עצמו מכלום לא הוי הודאה כתב רש"י דיודע דמודה בקנס פטור ואינו הודאה דלא מתכוין להשיב כלום. ע"כ נראה לדון דזה בדבר שדינו ברור לכל ואין בו שום צד לחיוב וא"כ בת"נ דהוי מחלוקת אי הוי קנסא אי ממונא ואינו פשוט לומר דידע דמיפטר בהודאתו דמנ"ל דהלכה כמ"ד קנסא. ובזה י"ל קושית החוו"ד יור"ד סי' קכ"ז בגיטין נ"ד ע"ב מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך כו' משמע דבחינם אינו נאמן. והא צריך לשלם הגוילין שהפסיד. וראיתי שכתב בזה בשו"ת פאת השדה לתרץ זה עפ"י מש"כ הפנ"י כתובות ד' ע"ב ליישב דברי הראב"ד שהק' בש"ס שם דלא אוקמי במודית שהאכילתו שאינו מעושר משום דא"א מע"ר. והר"ן דחהו דלהפסידה כתובתה נאמנת. וכתב הפנ"י משום דבמה שאמרה שהאכילתו שאינו מעושר אין בזה עוד הפסדת כתובתה דקנס חכמים הוא. וה"נ דמה שצריך לשלם הגוילין השא"נ הוא וקנס חכמים הוא ובמה שאמר שכתב של"ש אין בזה עוד חיוב תשלומין. ולא דמי כלל דהתם שפיר כתב הפנ"י דהפסדת כתובתה אינה אלא ענין קנס צדדי האינה שייכת לעצם המעשה אבל חיוב תשלום בהשא"נ הוא על עצם הדבר שעשה דחז"ל קראו זה היזק ושפיר י"ל מתוך כו' דענין אחד הוא. ולמש"כ שפיר י"ל דהשא"נ אי שמיה היזק אי לא הוי מחלוקת בש"ס ולמ"ד דל"ש היזק אינו חייב רק במזיד ולא ידע דמתחייב בזה. (ועיי' תוס' גיטין מ"ה ע"א ד"ה מידי ובש"ך לעיל סי' מ"ב ס"ק כ"א כ"ב ובקהלת יעקב חלק מידות חכמים אות א' דיעות הפוס' אי אמרי' אדם יודע כה"ג דאיכא למיטעי ולכו"ע אמרי' כן להחזיק. ועיי' שמ"ק ב"ק צ"א דמחלק בין קנס דרבנן לתקנתא דרבנן דבתקנתא דרבנן חייב עפ"י עצמו ובשו"ת פורת יוסף סי' א' כתב דההיא דמטמא ומדמע חשיב תקנתא אף דאמרי' בש"ס ע"ז קנס הוא ע"ש]. ובזה י"ל במש"כ הגרע"א בחי' אור"ת סי' תמ"ג ראיה להמג"א דשומר שפשע פטור מהא דיור"ד סי' קכ"ז סעי' ב' דבשכרו מועט א"נ לומר נתנסך יינך בפשיעה ואי שומר חייב בהשא"נ א"כ ממילא בנתנסך בפשיעה חייב לשלם ויהא נאמן כיון דאפסדיה הכל. למש"כ י"ל דבהשא"נ לא ידע שיתחייב לשלם. ובעיקר קושית החוו"ד ראית הגרע"א יש לדון דל"א מתוך אלא בהפסד ברור וידוע כגון בהפסד שכר דהפסידו נכון אבל במה שיתחייב לשלם אולי יודע הוא שאין לו במה לשלם ואינו ירא מזה ולא חייש לכשיתעשר עיי' תוס' ב"ב מ"ג דל"ת משום זה נוגע לעדות. ומה שהק' השעהמ"ל הל' עבדים מגיטין מ"ב דילמא מודה ומפטר דהא פוטר עצמו מכלום י"ל דשם אף דפוטר עצמו מממון עכ"ז מפסיד לעצמו דהשור נאסר בהנאה בנגיחותו. והנה בנוב"ת תאהע"ז סי' כ"ג חידש השואל ליישב קושית רש"ל דדוקא דבהודאתו משים עצמו רשע שאין דבריו מתקבלים אז אינו פטור אח"כ כשבאו עדים אלא כשחייב עצמו בקרן משא"כ בפלגא נזקא קנסא שהשור הזיק ולא הוא לכך מתקבלים דבריו אף בפוטר עצמו מכלום לכן פטור אף בבאו עדים אח"כ. והגאון המשיב דחהו מב"ק ע"ד ע"א דבדבריו נסתר קושית רבא שם דאמר קפחתי לסבי דבי רב דהא ר"ג פוטר עצמו מכלום הוי כו' ולדבריו וכי ר"ג משוי נפשיה רשע ח"ו בהודאתו הא ודאי דבשוגג סימא עין עבדו ומה ענין דר"ג לדרב המנונא דמיירי באומר טבחתי דמשוי נפשיה רשע ופוטר עצמו מכלום. ולכאורה י"ל כונת השואל דבקדושין כ"ד וב"ק כ"ו אית ליה לרשב"ג ושחתה עד שיתכוין לשחתה ומסתמא לא פליג אאבוה ור"ג ס"ל נמי דעד שיתכוין ואח"כ ראיתי להג' יעב"ץ בהג' ש"ס שהק' שם למה שמת ר"ג דהא בעינן שיתכוין לשחתה ור"ג היה ודאי שוגג. וכתב דשמא ר"ג ל"ל דרשב"ג אלא כת"ק. שוב לאח"ז ראיתי בשו"ת מהר"ם מינץ אפי זוטי ושם בסי' כ"ז כתב דהשיב מיד להגאון דנעלם ממנו ש"ס הנ"ל דרשב"ג אית ליה עד שיתכוין לשחתה. ול"י במה תפסו אף די"ל כן כמש"כ אבל אין הכרת דס"ל כרשב"ג כמ"ש הנו"ב דבודאי לא היה מזיד. אף די"ל קצת עפ"י מה שנשאל רה"ג אם העבד הכה תחילה לבעה"ב והכה שינו וסימא עינו ואח"כ הפיל האדון להעבד שינו וסימא עינו אי בזה יוצא ג"כ לחירות וי"ל דעובדא דר"ג נמי הוי באופן זה ורצה להציל א"ע ובזה היה א"ל במה שהק' שם עפ"י ש"ס כריתות כ"ד שוה"נ שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה וה"נ הא ר"ג סבר דמשוחרר הוא. וי"ל דגם לר"ג היה ספק באופן זה אי יוצא לחירות ושמח במה שמצא עילה לשחררו באופן כשיתברר הדין מחכמים. או י"ל דהוי ס"ל דל"ב כונה ולדידיה הוי משוחרר עכ"ז לא רצה לסמוך אדעתיה הואיל ורבים פליגי עליה ולא אפקריה מספק. ובזה אמרתי לחדודי בהא דר"ג דאמר על טבי עבדו דכשר הוא. עפ"י מה שהק' השעהמ"ל על הוכחת הירושלמי דפעור לצי"ש מהא דר"ג דהא לצי"ש מועיל תפיסה והעבד מוחזק בעצמו. וי"ל עפ"י מש"כ החיד"א ביעור אוזן דכל היכא דחייב לצי"ש אם גם השני רוצה לצי"ש אינו רשאי ליקח שעפ"י דין שמים אינו צריך לקבל מעות דלא שייך לו עפ"י דין ומביא ראיה מהא דסנהדרין ע"ב דרבא לא קיבל הדיכרי דאהדרינהו וקשה דהא קבל"מ חייב לצי"ש וע"כ דגם רבא רצה לצאת יד"ש [עיי' תומים וקצוה"ח סי' כ"ת] וזהו כשרותו של העבד טבי שלא, רצה להחזיק בעצמו מדין תפיסה ורצה גם הוא לצי"ש ובד"א הא פטור ר"ג וי"ל עוד. ובקושית החוו"ד הנ"ל ראיתי בשו"ת מ"ע מתרץ עפ"י סברת התוס' ריש ב"ב דהיכא דמפסיד גם לנפשיה ל"ש למיקנסיה משום שלא יהא כו' וה"נ השא"נ היא אי עיבד הקלף לשמה או לא ול"ש לחייבו משום שלא יהא כו' שלא יפסיד שכרו. ויש הרבה לפלפל בענין זה ואכ"מ ועיי' ישועי"ק יור"ד סי' רפ"ד ובקונטרס שם מהג' רצה"ח פילפול נאה בזה: סעיף ז' בהגה ודוקא כו'. ע"כ מיירי דיש לשמעון מיגו דהחזרתי וכה"ג דאל"כ בלא"ה א"י לטעון דידי חטפתי דהא הו"ל משואיל"מ א"כ הו"ל כמו ראובן יודע שאין לשמעון טענה עליו. ואף שהרא"ש סיים הטעם שאם יתפוס שמעון משל ראובן לא היה מחזירו הכונה שיטעון שמעון שהזיק שיעבודו כיון דהיה יכול לתפוס בדין. דא"ל דכונתו דיתפוס ממנו באלמות דא"כ אמאי אמרי' בסיפא דיודע שאין לשמעון טענה עליו חייב לשלם ללוי ולא אמרי' דיתפוס ממנו באלמות כ"כ בשו"ת עין יצחק ח"ב סי' נ"ח ועיי' ערוך השולחן:
סעיף ח' בהגה. המראה לחבירו לגנוב כו'. לפמ"ש הרמ"א לק' סי' שפ"ח סעי' ט"ו דבהוחזק לכך ישלד"ע א"מ קושית הד"מ כאן על הח"ה דהא הת"ה כתב בגנב מפורסם. ומצאתי בשושנת העמקים להפרמ"ג סי' ו' שעמד בזה: אך מש"כ שם שהד"מ לא ראה גוף התשו' דמיירי בגנב מפורסם תמוה דהד"מ העתיק ג"כ לשון התשו' בגנב מפורסם וע"ש בפת"ש ס"ק ז'. שו"ר בהג' דרו"פ שמחלק כן מסברא ולא הזכיר מש"כ הרמ"א שם. והנה בעיקר הדין האריך הש"ך כאן להוכיח דאף בלא ידע נמי אשלד"ע דלא כרש"ל ופי' המשנה ע"ט הוא דלא כרש"י ובאמת כתבו הרבה מהראשונים בפי' דמתני' כרש"י ה"ה התוס' והרשב"א והגאון בש"מ ותלמידי הר"פ והרר"י והמאירי וכ"פ הרע"ב וגם פירוש הראב"ד מובא ברשב"א מפרש ג"כ כרש"י מזה מבואר דלא כמ"ש הש"ך בדעת הראב"ד דאינו מפרש כרש"י והרי מבואר מכל הראשונים הנ"ל דבלא ידע יש שלד"ע דלא כהכרעת הש"ך וצ"ע. ומה שהק' הנתי' לפי' הנמוק"י דמשום תחזור פרה לבעלים הראשונים הוא דמה"ת יהא לו דין שואל כיון דדבר שאינו שלו השאיל ע"ש. הנה המחנ"א הל' גזילה סי' ז' העלה מזה דאף בלא כונה לגזול אלא לקחה בתורת שאלה ונמצא שאינו שלו חשיב שואל של"מ והוי גזלן ע"ש ועיי' מש"כ בזה בשו"ת עונג יו"ט סי' קס"ה. ומש"כ הש"ך להשיג על הרש"ל במש"כ דיואב שוגג הוי עיי' מש"כ בזה המקנה קדושין רפ"ב דהצדק עם הרש"ל עפ"י מ"ש סנהדרין סו"פ נגמר הדין ועיי' נוב"ק סי' ע"ת מזה ובשומ"ש תנינא ח"ב סי' ס"ט וסי' ק"פ. ומה שהק' הקצוה"ח משליח ב"ד שטעה ועיי' נתי' כבר כתבו יפה לתרץ דלא מצינו שליחות אלא היכא דהמשלח נהנה מזה ע"י מעשה השליח ולא היכא שהוא מזיק לבד ורק לשמאי ס"ל כן ברפ"ב קדושין ובזה מיושב הקושיא מיואב וגם מה שהק' מב"ק נ"א בור של שני שותפים היכי משכח"ל כו' אשלד"ע. והא משכח"ל בשוגג. דהיינו הך דהוי שלית להזיק לחוד ועוד יש ליישב בזה עיי' ס' חקר הלכה כלל שליחות מש"כ בזה. ובענין זה נ"ל ליישב כונת הראב"ד ז"ל בהשגות פ"ה מרוצת הל' ו' וז"ל א"א זו לא שמענו מעולם אלא שלית ב"ד שמלקה יותר ממה שאמדוהו כו'. ותמהו עליו דבכה"ג חייב גלות. ובקול הרמ"ז פ"ב דמכות כתב דמיירי בלא טעו במנינא דבטעי הא גולה. ואינו מספיק דהא דפטור בלא טעי משום דהו"ל קרוב למזיד כמ"ש ב"ק ל"ב. ובשו"ת ברית יעקב כתב בכונתו עפ"י מ"ש סנהדרין י' אמדוהו לעשרים וחייבוהו י"ת ובכה"ג אם השליח ב"ד הוסיף מיקרי אונס. וג"ז אינו מספיק בכונת הראב"ד דא"כ מיפטר משום אונס ולא מטעם עוסק במצוה ונ"ל ברור בכונתו דזה פשיט ליה להראב"ד דאין רשות לשליח ב"ד להכות נפש למי שמסרב לדין וע"ז א"צ ראיה וזש"כ זו לא שמענו מעולם. אלא דבלא היה כונתו להכותו נפש רק להלקותו ומת מזה. ע"ז כתב כיון דעל הכאת נפש אין לו רשות א"כ זה שהלקהו מכות יתירות הוי דינו כמו שמלקה יותר ממה שאמדוהו ב"ד דגולה וה"נ הדין כן וז"ש אלא שלית ב"ד כו' זו שמענו דגולה וה"נ כן:
פת"ש סוס"ק ז'. ובזה א"ש כו'. בשו"ת בית שלמה חחו"מ סי' קל"א בהגה הק' על השבו"י מירושלמי ר"פ הגוזל בתרא הגנבים שבאו במחתרת ועשו חשובה חייבים להחזיר עשה אחד מהם חשובה חייב להחזיר כו' הרי דאין כאן ערבות דאל"כ אף אם חבירו כופר ליחייב כמ"ש הרמ"א סי' קכ"ט סעי' ח'. ונ"ל דהשבו"י לא כתב כן אלא היכי דחיובם מדינא ובזה הוי ג"כ ערבים זל"ז והכא דקנינהו במחתרת ואין להם דמים ובחיוב לציד"ש לא מצינו ערבות ואין לדמות זה למ"ש סוטה ל"ז כמובן. והפ"מ כתב דמחתרת ל"ד נקט ולמש"כ י"ל דדוקא נקט הירושלמי מחתרת ועיי' שו"ת שארית יוסף סי' ז'. ובשו"ת ראשי בשמים סי' ע"ב דוחה כל ראיות השבו"י ע"ש. וראיתי בשם הנוע"י שכ' ג"כ דמחתרת דוקא וטעמו לא ידעתי כי אינו בידי ובתוספתא סופ"י דב"ק כתב ג"כ מחתרת: