בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן שיט
מי שהכניס פירותיו כו'. מעובדא דש"ס דייק המרדכי דאין כתובה לארוסה דבלא"ה מה הועיל. ובזה מיושב מה שהק' השעמ"ש לדעת הנו"ב דאף בזמן הש"ס לא היה יכול לגרש בע"כ והכא משמע דגירשה בע"כ דמרצונה ל"ש לומר כאשר עשה [באמת אין הכרח כלל]. אך כיון דמיירי ע"כ בארוסה הא כתב הנו"ב דבארוסה יכול לגרשה בע"כ. והנה מכאן מקור הדין שכתב בהגה לעיל סי' שי"ב סעי' ט' מהנמוק"י דאם משכיר לו מפני אוהבו ונעשה שונאו יכול לדחותו [בנמוק"י כתב כן נמי במשאיל]. וראיתי בס' חב"י שדחה דהתם מן הדין הוא נדתה מפניה כדין גרוש עם גרושתו. וליתא דמלבד דלא הוזכר בש"ס משום זה ולמה הול"ל כאשר עשה כו' לימא מה"ט. עוד כיון דמיירי כאן בארוסה כמ"ש המרדכי ובארוסה א"צ הרחקה עיי' אהע"ז סי' קי"ט [והשיב לי המחבר כונתו דמשמע דלא נתנה לו בשכירות אלא בהתקרבות בעל ומפורש דבזה הדין שהוא נדחה אחר גירושין] עוי"ל בישוב קושית השעמ"ש עפ"י מש"כ הקצוה"ח סי' קפ"ב דבעשאו שליח סתם וגירשה בע"כ ש"ד אף להנו"ב וה"נ הוי כה"ג:
הלכות חכירות וקבלנות:
שי' ש"ך. סעיף ב' בהנה. והו"ל כמלוה בשטר. עיי' סמ"ע ס"ק ה' בביאור דברי הטור והנה הרמב"ן בחי' ב"ב ד' קס"ת כתב הטעם דאין כותבין משום שא"י לחזור וכתב עוד ואי קביל נמי לשלומי כלום וכתבו הו"ל כמלוה בשטר. מזה משמע דהוי מילתא באפי נפשיה כמ"ש בפרישה באופן השני. ומ"ש הקצוה"ח דלא מצא לשון זה שכתב הטור כמלוה בשטר בשום ראשון הנה הוא ברמב"ן כמש"כ. אבל בחי' רמ"ה כתב הטעם דאין כותבין אלא מדעת שניהם כיון דהוי חובתא לתרויהו למרי ארעא דמקני בה זכותא לאריסא בפירי ולאריסא נמי דקא משתעבד ליה למרי ארעא למפלחה וא"צ לומר בקבלנות דקא מיחייב ליה נפשא בדבר קצוב. והנו"ב כתב דע"כ הכא מיירי בלא קנין דאי בקנין בלא"ה בקבלן לכו"ע א"י לחזור כו' עיי' פת"ש. אבל הגר"א בליקוט כתב דטעם זה צריך להתוס' דקבלן יכול לחזור ובזה מיושב מה שהק' הקצוה"ח על הסמ"ע דשטר זה לא ניתן לגבות ממשעבדי. דלכאורה קשה שם בפ' השואל בשכרו לפתות מג' שנים דליכא טעמא דאחזוקי מא"ל וצ"ל כמ"ש שם בש"מ דכתב לו כדי שלא יחזור המשכיר ותרתי טעמא נינהו. וכיון דהכא צריך לטעם דמלוה בשטר משום דעת התוס' כמ"ש הגר"א דאף בשטר יכול לחזור תו ליכא להך טעמא ולא נשאר רק הטעם משום לאחזוקי ובפחות מג' ליכא טעמא דאחזוקי ושפיר כתב הסמ"ע. ומ"ש הש"מ נ"ל מוכרת משם דמטעם חזקה לחוד קשה דהיאך סתם הש"ס דבהנך דלאו בני חזקה נינהו מא"ל כגון שותפין וקרובין וע"כ צריך להטעם שמוסיף. ומ"ש עוד הרמ"א והמקבל נותן שכר הוסיף הטור מובא לשונו בסמ"ע ואפי' אם הובירה פי' דבשנה זו כו' וכן פירש הרשב"ם. ולשון הש"ס בבורה משמע יותר כמ"ש בהג' רש"ש שהמשכיר הובירה עד כה וצריכה ליגיעה להוטיבה ואח"כ ראיתי שכן פירש הגרגמאה"ג בגליון ולדינא אין נ"מ מזה. וצל"ע על הרמב"ם שהשמיטה דהא בש"ס פריך על דינא דמתני' פשיטא ועיקר החידוש הוא מה דשני בבורה. ותמיה ראיתי שם בחי' רמ"ה ב"ב שכ' במתני' ושניהם נותנים שכר וכתב כן שני פעמים שם והדבר צ"ע:
סמ"ע ס"ק ז'. והחפירה כו' נראה כו'.
הוא כפי' ר"ח בתוס' אבל ל"י מה ראה לבחור בפי' ר"ת בדברי הטור יותר מפי' רש"י וכ"כ הנמוק"י ועיי' פירוש ראב"ד בש"מ:
שם ס"ק י"ב. לכשיזרע לשנה הבאה, ולפי"ז גם בחוכר לשנה הבאה אין נ"מ בזה דסו"ס יתן לו חכירותו. וצ"ל כיון דנותן לו מתוכה נ"מ שפירותיה טובים בזיבול השדה אבל בשוכר אין נ"מ. ומש"כ הסמ"ע ופעמים שתתנקה השדה כתב המהרש"א ה"ה שהיה י"ל משום דניח"ל בתיבנא כמ"ש באריס. אבל המע"ח כתב דנ"מ אם רוצה האריס לקצור חלקו ולעקור של בעה"ב ומשום ניקור אפי' חלק האריס צריך לעקור וכתב שלפי"ז במקום שנהגו לעקור ובעה"ב רוצה שיקצור חלקו של בעה"ב מאיזה טעם אין ביד המקבל לעכב שאין לו שום טעם לעכב שהרי יכול לעקור המקבל חלקו וחלק של בעה"ב נות לו לקצור. ובזה מיושב מה שהק' הנמוק"י במתני' מ"ש הכא דיהיבנא טעמא שיכולין לעכב זא"ז כדי לקיים המנהג מבכולי תלמודא דאמרי' הכל כמנהג ולא יהיבנא טעמא. די"ל דבא להורות דהיכא שאין שום טעם לעיכוב אינו יכול וכן מצאתי בש"מ במתני':
סעיף ד'. ואם פירש כו' ושתק. והק' הב"י והב"ח מאי קמ"ל אבל בש"מ מובא מתוס' שאנץ דבעינן דוקא נתרצה בפירוש וזה שחידש הרמ"ה וז"כ הב"י:
סעיף ה'. ואם נהגו שלא ליטול כו'. אף דכבר שמעי' מרישא וכ"ש הוא דהמשכיר מוחזק מ"מ כיון דכל הטעם הוא דהו"ל לפרושי דהיתרון יש לתלות בענין אחר וברישא יש יותר לתלות מהוסיף לו דליעבד עבידתא שפירתא: