בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן שג
סעיף א' בהגה י"א אדם כו'. עיי' לעיל סי' קפ"ה סעיף א' בהגה ומה שכתבתי שם. ויש לדקדק בשינוי לשון הרמ"א דשם כתב מי ששלח שלית להוליך דבר כו' ומשמע דשלח לו הדורן בשכבר התחיל השליחות וכאן כתב אדם ששלח לחבירו שום דבר להוליכו כו' משמע דשלח לו החפץ ע"י שליח להוליכו למק"א. ע"כ י"ל דשם הוי עיקר החידוש אף דההנאה באה אח"כ ומתוך הדורן ניכר ששלחו לשם שכר אלא דהחסרון הוא במה שלא דיבר עמו בזה ואשמעי' דגם זה הוי שכר:
וכמ"ש הגר"א שם ראיה משומר אבידה אף דפרוטה דר"י באה אח"כ ולכן כתב כן הרמ"א שם בפשיטות. והכא איירי דשלחו הדורן טרם שהתחיל בשליחות אלא דהחסרון הוא דאינו ניכר מתוך הדורן אם שלחו לשכר והגמ' מביא ראיה מטובל בציר וכמ"ש שם רש"י כאחד מן השוק ואף דאינו ניכר אם כונתו לשכר עכ"ז הוי ש"ש ול"י מש"כ הט"ז שם להוכיח מטובל דאיירי דניכר דהא לפירש"י מוכח בפירוש דאינו ניכר עכ"ז הוי ש"ש ולכך מביא הרמ"א כאן זה בלשון י"א כמ"ש הב"י דיש לעיין בדבר וכ"מ מלשון תשו' גאונים שכתבתי שם דכל הספק היה דאינו ניכר אבל הדורן שלחו מתחילה ועיין ש"ך לעיל סי' ע"ב ס"ק כ"א ובתומים שם ובמשפט שלום סי' קפ"ה סעיף א' בהגה, ומש"כ בש"ך ס"ק א' דאינו נעשה ש"ש בפחות, משו"פ עיין פילפול עצום בזה בשו"ת מהרי"א חחו"מ סי' קצ"א אבל בכלי פשוט דהוי ש"ש אף בפחות משו"פ כלעיל סי' פ"ח העי' ג'. והנה לק' סי' ש"ו מבואר דאף דההנאה לא היה אלא לאומן ולא לבעה"ב הוי שומר והשומ"ש מ"ת ח"ב חקר בשו"פ לשומר ולא למשאיל או איפכא ופשוט דבשוה לשומר לבד סגי: סעיף ב'. או נם בעידנא כו'. לכאורה צ"ל או חטפתו שינה דזה הוי אונס. אבל נם לא הוי אונס שו"ר בזכור לאברהם שהגיה כן:
סעיף ג' בהגה.
ודוקא בודאי כו' דדילמא עכו"ם כו'. הרבה תמה בזה הנתי' דכיון שא"י להציל הוי הפקר וכל הקודם זכה. ומה שתירץ הנתי' דאיירי דברח מפני העכו"ם שהיה מתירא שישרפוהו דבגניבה כיון שלא היה שם חייב דמה לי ברח מפני סכנת שריפה או מפני רו"ר והעתיקו גם בפת"ש. יפה תמה בס' חב"י דבברח מפני הגנב הזה שגנבו ה"ז קרוי היה שם כיון דמפני סכ"נ ברח מה לי סכ"נ כלי זיין או סכנת שריפה כל שיש בידם להורגו ובפשוטו י"ל דהא מיירי בשריפת העיר שהאש יצאה מבית אחרת ובתחילת התבערה לא היה נראה עוד סכנה שיגיע האש עד ביתו ועפ"י רוב הולכין הרחוקים ממקום התבערה לכבות האש וע"ז לא הוי פושע ופתאום נשא רוח את האש עד ביתו ולא היה יכול להציל וחיישינן שמא הגנבים גנבו עוד כשהיה יכול להציל כשהיה האש מרחוק. ומ"ש בפת"ש ס"ק ד' אלא שאינו כדאי לחלוק. עיין שו"ת שאילת שלום סי' פ"ד דוחה כל ראיות הרמ"א בתשו' וכתב להלכה שטוב לפשר בזה. ומש"כ עוד בס"ק ה' עיין בתשו' ר"י דה"ד כו'. במהרשד"ם סי' תנ"ט לא משמע כן ע"ש. ומש"כ בס"ק ו' בשם הנו"ב שלא אמרו כו'. בהעלה לראשי צוקים ג"כ אמרו אינו אונם ומ"מ מיחשב פשיעה גם לגבי ש"ח עיין סעי' י"ד ובש"מ במתני' בפסקי רמ"ך. ומש"כ בס"ק ו' בשם הב"א ומשמע דפושע גמור חשיב לו כיון דיכול להציל מהאונס לפניו וכמ"ש התומים סי' ס"ו והקצוה"ח שם ס"ק מ"ה דחהו דלאו פושע גמור הוא וראיה מהא דאיבעי לך לעבורי חדא חדא שכ' התוס' דלאו פושע גמור הוא. ויש לחלק בינם עיין מע"ח וכ"מ פשטות לשון הרמב"ם ושו"ע. ומש"כ שם הקצוה"ח דאסור לשכור בשבת הא יכול לומר כל המציל אינו מפסיד. ועוד בהשמ"ש מותר לשכור עיין אור"ח סי' שמ"ב ובמפ':
סעיף ז'.
הרי הרועה חייב. הקצוה"ח מביא ממהרי"ק דוקא דידעינן דבלא דיבורו לא הוי בא. ומשמע דמספיקא לא מחייבינן אותו והק' ע"ז מסעיף ג' גבי דליקה דמחייבין אותו מספק [עיין פת"ש מחוט השני] והנתי' דחהו לגמרי מהלכה. ותמיהני שלא הביאו מהד"מ שמביא דברי מהרי"ק והק' עליו מהא דסעיף י"ב בסגפה ומתה חייב דתלינן דמחמת הסיגוף וכתב דיש לחלק ע"ש בפרישה. והערוך השולחן נסתפק בש"ח וכונתו לטובה אי הוי פשיעה ולא ראה דברי מהרי"ק ובאחרונים כאן:
סעיף ח'. אלא שש"ח כו'. החילוק בין ש"ח לש"ש כיון שאף ש"ח צריך לישבע אינו חייב להוציא ועפי"ז כתב המע"ח דאם הרועים רוצים לקבל שכרם מהבע"ב ולא יצטרך להקדים מעות ולישבע אח"כ י"ל דגם ש"ח מחויב להציל. וגם לפי"ז היכא דחשוד על השבועה אף ש"ש אין צריך לשכור אנשים דשמא לא יאמין לו ונפסד. [ועיין פת"ש לעיל סי' כ"ח ס"ק ד'. וי"ל דה"נ חייב אף ש"ח בד"ש אם לא הציל]. ומש"כ המחבר ה"ז פושע וחייב. הנה בטור כתב דאם היה צריך ליתן לפועלים דמי כל הבהמה צריך להחזיר לבעלים דמי טירחא לקנות הבהמה. וכתב הנתי' דבפרישה כתב בשם הראב"ד דא"צ ותמה מאוד על הטור דהא אפי' ליסטים מזויין וגזלן אינו חייב לשלם רק דמי שוויו ולא יותר. הנה מש"כ בשם הפרישה בשם הראב"ד. הראב"ד בהדיא ס"ל כהטור והפרישה קאי בשהיה יכול להציל בפחות מכדי דמיה דג"כ צריך לשלם דמי טירחא וכושרא ע"ז כתב דבהשגות הראב"ד ל"מ כן. ובב"י מביא דברי הה"מ שכתב בשם הרמב"ן כהטור ונשאר בצ"ע. נראה דהה"מ הבין דהרמב"ן נשאר בצ"ע על עיקר הדין דמנכין מה שהיה צריך להוציא אבל בהא דמשלם דמי כושרא לא מספקא ליה. והמלמ"ל כתב דהבנת הה"מ בדברי הרמב"ן אינה נכונה דפשיטא לו דמנכין השכר. אבל בש"מ ב"מ צ"ג הביא בשם שיטה דמספק"ל אם מנכין מה שהיה צריך להוציא ומבואר שם דחייב השומר לשלם דמי כושרא לבעלים. מזה מבואר דכושרא דחיותא לא הוי כגרם אלא שווי בעצם החפץ. ולפי"ז במזיק וגזאן שמין דמי הכושרא בכל מקום ובס' חב"י תירץ עפ"י מש"כ תוס' בכ"ד דמה שאינו שוה אלא להאי גברא ולא לכו"ע אינו אלא גורם לממון ולא מחייב והכושרא או הטרחא אינו אלא להאי גברא ומשו"ה גזלן פטור אבל שומר דחייב גם בגורם דמשלם גם מה שהיה ראוי להרויח. וצ"ע בזה דהא באמת הכושרא הוי שוי לכל העולם אלא דא"א להם למכור ואת אבל אלו היה אחר במקומו היה הכושרא שוה גם לו אלו הדמים [ועיי' רש"ל בחכ"ש ב"מ צ"ג שהק' מב"ק כ"ח ואין מזה הכרת דכן יש להק' שם עוד ע"ש בהג' מלא הרועים] ומלבד זה מש"כ הנתי' דדעת הטור יחידאי היא הנה בש"מ ובחי' הר"ן משמע כהטור ע"ש: סעיף ט'. ויכול היה לומר נטרפה. הה"מ כתב משום דהוציא ברשות עיי' נתי'. אבל זה א"ש להסמ"ע לעיל סי' צ"א דמחלק כל דהוא לטובתו ה"נ הוא לטובתו אבל לש"ך בשם אביו שם דמחלק בין נתן לו רשות להוציא ה"נ הא לא נתן לו רשות ועיי' פרישה כאן שכתב שיש כללים שונים בזה: