אור ברסלב
בית יעקב (טבשונסקי) חו"מ › סימן רצ

בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי

חו"מ · סימן רצ

סימן רפט

סעיף א':

ב"ד חייבים להעמיד להם אפטרופס. הקצוה"ח כתב כאן מענין ממנה שני אפטרופין ומת אחד מהם והראה מקום לתשו' הרשב"א המובא ביור"ד סי' רנ"ח ולא מחמת פלוגתא דר"י ור"י אלא מצד המנהג. וכן הבין הט"ז שם בדברי הרשב"א. אבל י"ל דגם שם הרשב"א לשיטתו שכתב אב שהשביע את בנו שלא ילוה כ"א ברשות שמעון ולוי מותר להלות ברשות אחד מהם ומובא ביור"ד סי' רכ"ח סעיף מ' וגם שם מפקפק בט"ז. וראיתי במהרי"ט ח"א סי' כ"ח שכתב דאין לומר דאמר יהיה שמעון ולוי אפטרופסים שניהם דוקא משמע דהא קיי"ל דאביו ואמו קילל משמע שניהם כאחד ומשמע שניהם בפ"ע כו' ולא הזכיר מתשו' הרשב"א זו ועיין עוד שם סי' קל"ד מזה. והנה בעיקר מחלוקת ר"י ור"י האריכו האחרונים בזה ולענין ניד"ד עיין שו"ת בשמים ראש סי' שע"ד ובהג' כ"ד שם ובחכ"צ סי' ד' ובשו"ת רע"א סי' מ"ו ובתפא"י משניות רפ"ח דמציאה וי"ל בזה. ומש"כ בהגה. מי שהיה לו אפטרופוס כו' אלא ב"ד. הנה בסמ"ע ס"ק ז' מביא גירסת הראשונים דהרשות בידן גרסי'. ואם היו נאמנים בעיני אביהם בחייו הרשות ביד ב"ד למנותם לאפטרופס אחר מתו. ולכאורה זה סותר לדברי הרא"ש בהגה כאן ובב"י מביא דברי הרשב"א ור"ן ואח"כ דברי הרא"ש מיד והוא תמוה. וי"ל:

דלא פליגי לדינא דטעם הרא"ש כתב הסמ"ע בקיצור ושם בתשו' מבואר כי אדם מאמין נכסיו לאחד ואינו ירא שיעשה לו עול לפי שהוא ירא ממנו וגם אדם בקי ומכיר בנכסיו וירגיש אם יעשה לו עול אבל אינו נאמן להשליטו על ממון יורשיו. וי"ל לפי"ז דבידעינן שהחזיקו כ"כ למהימן בחייו עד שהאמינו בדברים שא"א שיכיר אם יעשה לו עול כה"ג מהימנינן ליה גם אחר מתו והרשב"א דייק וכתב שהיו מוחזקין אצלו בנאמנים זריזים בזה אולי נאמנים לו גם לאחר מתו. ובזה נמי י"ל מסתירת דברי הרשב"ם שעמד ע"ז בנחלת שבעה נוסח השטרות סי' ל"ח ע"ש. והנה הב"ח הביא ראיה להרא"ש ממתני' כתובות פ"ז הלכה מקבר בעלה לבית אביה ומבואר שם אעפ"י שלעבר היתה נעשית אפטרופא בחיי בעלה אם לא מינה בעלה אפטרופא לאח"מ אינה אפטרופא לעסוק בנכסי יתומים. ול"י לדעתו דשם מיירי בלא נתרצית להיות אפטרופא והלכה לבית אביה ואין ראיה בנתרצית שאין מניחין אותה. וז"ל הרמב"ן מובא שם בר"ן ודוקא אפטרופסת בחייו ונמשך אפטרופסת שלה לאח"מ א"נ שמינה אותה עליהם בפירוש. הרי דגם בסתמא הוי אפטרופסת. ובתוס' שם פ"ח ע"ב כתבו ובממנית מעצמה ליכא לאוקמי כו' עיין מהרש"א שם משמע דרשות בידה לעשות מעצמה אפטרופסת. וכן לק' סעי' כ"ג בטור כתב הב"ח לפרש דעת הראב"ד מובא בשו"ע סעיף י"ח דב"ד רשאים למנות לכתחילה אף בפטור שבועה כשרואין בזה תועלת ליתומים אבל כי גדלי היתומים יכולים לתבוע ממנו שבועה וכתב שכן משמע בסוגיא שם דלרבנן מינהו אבי יתומים ישבע אעפ"י שפטרה הבעל משבועה על העתיד לבא דכתב לה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי עליך. וגם ראיה זו יש לדחות דשם הוי בעלים אחריני דיצאה מרשות האב לרשות בניו לכך ל"מ פטור אביהם כשיצאו מרשותו אבל הכא דב"ד אביהם של יתומים הם וכל מה שעושים כאילו היו עושים היתומים עצמם אולי אינם יכולים לתובעם אח"כ כשפטרו הב"ד. שוב מצאתי בשו"ת בשמים ראש סי' קפ"ט תשו' מרמ"ה כדעת הרשב"א ור"ן שהבאתי והרמ"ה רמז ראיה מסוגיא דכתובות ובהג' כ"ד שם עמד דמסוגיא משמע היפך דבריו ואולי כונתו למש"כ:

סעיף ב' בהגה. קרוב שלהן. עיי' ט"ז מ"ש מדברי הרשב"א. ואינו מוכרת כ"כ כיון דלכל מי שהיו שוכרין לטרוח היו ג"כ נותנים שכר וקרוביהם מי גרעו ואם יתנו להם יותר הלא הכל יודעים:

סמ"ע ס"ק י'. אין ביד הקטנים כו'. אין כונתו קטנים ממש דקטנים לאו בני מחאה נינהו אלא קטנים ממנו:

באה"ט ס"ק ז'. ופשיטא דאם עושה כן כו'. למה לא הביא שכן כתב הרמב"ן בתשו' מובא בב"י מתו' ז'. ומש"כ הפת"ש ס"ק א' בשם הנו"ב ומה שתובע כו'. לכאורה י"ל מסי' ש"א בשומר שנאנס שמפסיד שכרו וי"ל עיי' מש"כ שם. והנה שם בתשו' רצה השואל לומר דגברא דבלא"ה הוא מוחזק למהימן ל"ש הטעם שלא ימנע שאמרו באפטרופוס. והגאון השיב לו דלא חילקו בזה בין גברא לגברא. ולכאורה מצינו כסברת השואל בב"ת יור"ד מובא בש"ך סי' רמ"ח ס"ק ו' דיתמי בעלי שם טוב ל"ש בהו לאחשבינהו לענין צדקה: סעיף ח'. אלא כיצד עושים כו'. החינוך כתב במצוה ס"ה דמכריחין כל אדם שהוא טוב להם שיפקח עיניו על נכסיהן אם לא הניח להם אביהם אפטרופוס. ותמה המנ"ח היכן מצא דין זה דב"ד יכופו לאדם שיטרח עבורם ואינו מובא בשום פוסק וי"ל בכונתו לפי מש"כ הנתי' סי' ע"ב ס"ק י"ט דיתומים שא"י לפקוח בעסקיהם ונכסיהם יורדים לטמיון כשלא ימצא מי שיפקח כל אדם מחויב להציל נכסיהם מהיזק משום השבת אבידה. וכן כונתו נמי במש"כ שם מקודם ואם יש להם מעות מכריחין ב"ד כל מי שהוא עשיר מנכסים שיש להם אחריות כו' ותמה המנ"ח דל"מ כן בפוסקים. ואולי י"ל דכונתו מטעם השבת אבידה.

ומש"כ המחבר ויהיו עידית כן הוא ברמב"ם. ויצא להם כן מב"מ ע' חזינן גברא דמשפי נכסי וכן בגיטין נ"ב דילמא לא משפין:

סעיף י"א. ואינו רשאי למכור כו' שמא לא יצליח. אין הסברא מובנת דהא לעינינו הוא קרוב לשכר והשדפון יכול להיות גם בשדה הרחוקה ועיי' מהר"ם שיף שדיקדק מלשון הש"ס ולגאול ביפה דאף בשדה שהיתה שלהם מקודם דהשתא לא שייך דילמא לא משפיין ג"כ אסור:

סעיף י"ב. היה לאדם כו' אין לאפטרופוס כו'. רש"י פירש לדון עם בעל דין הבא לעורר על נכסיהם. משמע הא עם האפטרופס עשה עסק עבור היתומים יכול לדון. וכן ראיתי בשו"ת דב"מ שכ' לדון כן מסברא דאל"כ לא יחפוץ שום איש לעשות עסק עם האפטרופס ורק לטענות שיש על אביהם אין לדון. והנה בשו"ת מהרלנ"ח סי' צ"ה מבואר דמותר לאפטרופס למכור קרקע מנכסי יתומים להתפשר עם בע"ח בדבר מועט כדי שירויחו היתומים והוי כרבית אוכלת בהם ולזה רמז הש"ך ס"ק י"ג ועיי' ח"ס חחו"מ סי' קי"ב שדן כן למעשה. ומש"כ בהגה מ"מ אם טען אפטרופס כו'. הנה ראית הרא"ש הוא מכתובות ק"ט דלא טען אביי עבור היתומים עיי' לשונו בתשו'. וצל"ע דהא הרא"ש שם בפסקיו הק' כן ותירץ באופן אחר וסותר למש"כ בתשו' וע"ש בר"ן. וי"ל דעת הרמ"א דכולהו שינוי הילכתא נינהו וכן פסק לעיל סי' ק"ח סעי' ד' בהגה כתירוץ הרא"ש כאן וכהר"ן וע"כ דס"ל דכולהו הילכתא נינהו ועיי' תומים שם. והנה הקצוה"ח הק' מר"פ הגוזל בתרא ותירץ דבלאו טענת ב"ד עבורם הוי א"י אם פרעתי. ותמוה דהא רש"י כתב שם כן דברי ושמא ברי עדיף והק' הרא"ש בש"מ דלאו דברי הכל היא. ואי הרא"ש סובר דזה הוי א"י אם פרעתיך הא שפיר כתב רש"י אף לד"ה ועיי' פנ"י שם בכונת רש"י.

ועוד דאינו מוכרת שם דהוי משום א"י אם פרעתיך די"ל דהוי בחזקת מ"ק והם המוציאים כמ"ש הפנ"י שם בחילוק הב':

סמ"ע ס"ק כ"ו. נראה דוקא כו'. ותמוה עיי' ש"ך. אולי י"ל בכונתו לאפוקי ממ"ש הר"ן והה"מ מובא בב"י דבאין הפסד מב' הצדדים אף בדעת ב"ד אסור וכ"כ הב"ח בשם העיטור. ודעת הסמ"ע דבזה לא יחלוק הרמב"ם וברשות ב"ד מותר כדעת הטור שכתב וכן מכירת מטלטלין כו' דהיינו הפסד בצ"א הכל לפי ראיית עיני הב"ד ופליגי רק בשני צדדים דלהטור צריך רשות ב"ד ולהרמב"ם א"צ אבל בצד א' שוים דברשות ב"ד שרי:

סעיף י"ג בהנה. לעשות כל מה שירצה. בשבו"י ת"א סי' צ"ה דן מזה לענין מינקת דבמקום שיש תקנה ליתומים דחינן האיסור ומביא ראיה מכאן דאפטרופס מותר לשחרר עבדים לטובת היתומים ואף במקום עשה דלעולם בהם תעבודו. והתמד"ש כתב דוקא במקום דאינו עובר אעשה מובא בפת"ש. והבאר יצחק כתב דאפטרופס אינו עובר כלל על העשה למש"כ תוס' גיטין מ' דהפקר ב"ד הפקר שהוציאו מן הקטן ונתנו לאפטרופס והיינו דקנין ממון שיש בהעבד הפקיעו והקנו לאפטרופס רק קנין האיסור ובזה לחוד כשמשחררו אינו עובר. ואין הספר תח"י דלכאורה הוא רק לדעת הפוס' דכת בהפקר ב"ד לעשות הפקעה וקנין כאחד וכ"כ המנ"ח מצוה שצ"ה. אבל הא כמה חולקים וס"ל דאין להם כח רק להפקיע ולא להקנות וגם מדברי התוס' מוכת דנתנו לו גם קנין הממון וכ"כ בשו"ת רע"א סי' רכ"א:

סעיף י"ד האפטרופסים תורמין ומעשרין. החכ"צ בתשו' הק' בתוס' שבת נ"ד שכתבו א"נ אפטרופס היה מעשר והא להניח אסור. והתומים בחי' יו"ט כתב דשאני מ"ב דצריך לתרום בכל שנה ושנה דאין תורמין מן הישן על החדש. וכבר תמה עליו חותני זצ"ל בס' תפארת יעקב דהא מעשר דגן נמי אין מעשרין מן הישן על החדש ואדרבה מע"ב ילפינן ממעשר דגן ועיין ק"נ ברא"ש גיטין פ"ה אות י'. ולהמ"מ מובא בסמ"ע ס"ק מ"ג י"ל דשם היה ג"כ מעשר ברשות ב"ד. עוד י"ל לפמ"ש הע"ש מובא בסמ"ע ס"ק מ"ב הטעם משום דפירות רגילים להתחסר כו' והסמ"ע כתב שלא מצא טעם זה ויש לכוין זה בדברי התוס' ול"ש זה במע"ב. (ובזה נ"ל להעיר במה שחקר המנ"ח מצוה ש"ס במופלא סמוך לאיש אי חייב במע"ב ולא זכר מדברי התוס' שבת שכתבו דע"כ היה בן י"ג שנה כשעישר]:

סעיף ט"ו. מיהו אם פסק כו'. כן הוא לשון הטור. אבל הרמב"ם כתב ואם פסק עליהם הדיין משמע דוקא ב"ד רשאים ולא אפטרופס וכן כתב בחי' הרמ"ה. ובשומ"ש מהדורא תנינא ת"ב סי' ס"א שפסק כן למעשה ולא ראה שיש לו על מי לסמוך דכ"כ רבינו הרמ"ה. והנה הש"ך יור"ד שי' רמ"ת ס"ק ה' כתב דזה דוקא ברצון אפטרופס אבל אם אינו רוצה אפטרופס שיצא להם שם אסור. ולא היה לו לכתוב אפטרופס והעיקר תלוי בדעת היתומים וכן כתב הרמ"ה דאם היתומים אין רוצין בשם אסור ועיין מהרמ"ש שם:

סעיף ט"ז בהגה. ראובן שאומר כו'. עיין ש"ך ס"ק כ"ב ובמרדכי איתא ליתן לאחר כו'. הנה לפנינו איתא במרדכי ל"א בר"ח ופירש הרמ"א לאחד מבניו. ובזה יש להקל קצת תמיהת האחרונים הנתי' הק' מסי' רנ"ו סעי' ח'. ועוד להסכמת האחרונים דאמרי' מיגו לאפטורי משבועה אמאי ישבע עיי' שעמ"ש. וי"ל דהוי מילתא דלא שכיחא לשנות בן בין הבנים וג"כ קצת מילתא דאיסורא ולא אמרי' כה"ג מיגו. ועיין שו"ת שער אפרים סי' קכ"ח בשני אפטרופין אם צריכין ליתן חשבון זל"ז ועיין שו"ת מהרי"ט שהבאתי בסעי' א':

סעיף כ' בהגה. לא מיקרי פשיעה. עיין קצוה"ח שהק' משבועות ועיין שו"ת שם אריה קונטרס מיפך והזמה דברים נכונים בישוב זה. ומש"כ בש"ך ס"ק כ"ה ולענ"ד אין כו' שמינהו ב"ד הוי. הנה הפנ"י גיטין הכריח מדברי הרשב"א דע"כ איירי שם במינהו אבי יתומים. ובשמ"ק כתב הרשב"א גופא דיש מפ' לההיא דמיירי במינהו ב"ד ורמז לעיין בחי' גיטין ושם כתב לדחות פירוש זה והוכיח דע"כ איירי במינהו אבי יתומים וצ"ע: סעיף כ"א. אפטרופס של יתומים כו'. הנה בש"ס ב"מ מ"ב איתא נימא לאפטרופא זיל שלים כו'. והראשונים כתבו שם בחיוב דאפטרופס. והק' עליהם ת"ל דאין שמירה לקטן [ועיין תומים ושעמ"ש סי' צ"ו ונתי' לק' סי' רצ"א ס"ק ג') והנה העור לק' סי' ש"א ובשו"ע סעי' ת' דכה"ג חייב וכמו שהסביר שם בסמ"ע. וראיתי בספר חב"י סי' ה שהק' על הסמ"ע שכתב מ"מ יש להם תובעים כשיגדלו דמה מהני זה בשלמא במעות עניים דמדינא הרי הם כשאר כל אדם אלא מחמת שאין להם תובעים ליכא בהו דיני שמירה יפה כתבו שם הפוסקים דכשנותן הגבאי מיקרי יש לו תובעים. אבל נתינת קטן דהפטור מצד עצמו דנתינת קטן אינו מחייב שבועה ואפי' תבעו אח"כ כשהוא גדול א"כ לא מהני מידי מה שיהיה לו תובעים אח"כ אם לא שנימא דנתינת ב"ד אף שאינו שלהם מהני ולא הוי כלל נתינת קטן. אבל סברא זו ע"כ ליתא דהא גבי הקדש מצינו בהדיא ב"מ נ"ח דלא מהני נתינת הגזברים. מש"כ אם לא שנימא כו' הא הסמ"ע ניח"ל בזה ובירר דבריו יותר בפרישה וז"ל גם כאן בא לאשמעינן דל"ת כיון דמעות אלו ב"ד הפקידו בידו דאי היתומים אין נשבעין על טענת קטן כו' הרי להדיא שלהחסרון הנתינה מהני לזה המסירת ב"ד ובסמ"ע כתב על החסרון דתביעה לזה כתב דתביעת יתומים כשיגדלו מיקרי ממון שיש לו תובעים וכ"כ הנתי' סי' רצ"א ס"ק ג' בשם הרמב"ן. אלא דבלא"ה דברי הסמ"ע שם צ"ע שכתב ואי משום ב"ד כו' הרי ממון אינו שלהם ואינו מבקש שיחזיר להם כו' דהא ב"ד אביהם של יתומים הוי ובודאי כשמסרו לשמור יתבעו כשיגיע הזמן וידונו עם השומר ומדוע לא נחשוב תביעתם כתביעת גדול ועיין מש"כ בזה לק' סי' ש"א:

סעיף כ"ג. א"י לחזור בו. עיין קצוה"ח דמטעם מצוה הוא. אבל לשון הריב"ש מובא במחנ"א הל' פועלים סי' ד' ולא הזכיר מזה ומוכח שם דאפטרופס הוי כקבלן וכיון שהתחיל במלאכה לא מצי הדר ביה.

והמחנ"א השיג על עיקר דין הריב"ש וכתב דהחזיק דקתני בתוספתא דוקא הוא. והנה הקצוה"ח מביא דברי הה"מ שכתב דאין ב"ד יכולים לכוף שום אדם להיות אפטרופס ודבר ברור הוא שאין זה מצוה שהב"ד יכופו עליו. ובאמת אין זה ברור כ"כ דהא החינוך כתב דכופים הבאתיו לעיל. ובזה י"ל במש"פ הרשב"א מובא בש"ך לעיל סי' ע"ב דאפטרופס הוי א"ש מטעם פרוטה דר"י. וי"ל דהרשב"א לשיטתו דכופין ע"ז והמנ"ח שהבאתי לעיל כנראה לא ראה דברי הה"מ. וראיתי בשו"ת חיים שאל סי' ה' שנשאל במי שצוה לו אביו שלא להיות אפטרופס אי חייב לשמוע לו והשיב דמחויב לשמוע לו כי אין מצוה זו עליו דוקא דאפשר במצוה זו להתקיים ע"י אחרים. ומש"כ בהגה אבל אם הולך כו'. עיין טעמו בב"י בשם הרשב"ץ. והא דלא מחייב מטעם נדר כתב בערוך השולחן ממשמעות מהרי"ק דלא אמרי' שנעשה נדר בטירחא דבגופו כ"ז שלא קיבל עליו הנדר מפורש. והנה דברי המהרי"ק מובא בש"ך לעיל סי' רמ"ג והקשו עליו מכמה דוכתי דמשמע דאף בטירחא דבגוף נעשה נדר ואשנה פרק זה הוי נדר ועיין רמ"א יור"ד סי' רי"ג סעיף ב' ובר"ן נדרים ת' וי"ל דכ"ז בנדר מפורש וי"ל:

סעיף כ"ד. יתומים קטנים כו'. עיין באה"ג בשם רמ"ה ובפת"ש. והנה הטור כתב בשם הרא"ש דאין חילוק וה"ה כאפטרופסין ממש ואפי' בקטן ממש. וכתב הב"י דלא נמצא מזה בדברי הרא"ש. אם כונתו דאינו מבואר ברא"ש דחולק גם על דין הא' שברמ"ה בפחות מבן ט' אלא על דין הב' במטלטלין הא ממילא מוכח כן דתרויהו תליא זב"ז כמ"ש המהרי"ט חחו"מ סי' ל"ז דטעם הרמ"ה הוא דבעינן שיהא כח ביד הקטן לעשות כל מה שהאפטרופס עושה וכל דאיהו לא מצי למיעבד ל"מ משוי שלית וע"ז השיג הרא"ש מתרומה אע"ג דאינהו לא מצי תרמו ויפוי כח דאפטרופס הוא מכח עצמו ולא מכח היתומים הילכך אפי' בקרקע נמי. ואם כונת הב"י דאינו מבואר ברא"ש דאפי' קטן ממש הנה מלשון הרא"ש בתשו' כלל ע"ז שכתב באלמנה שמכרה נכסיה כו' ואמר כיון שהיתומים סמוכים אצלה הוי כאלו נתמנית אפטרופא ולא שאל הרא"ש בגופא דעובדא אם היתומים הם קטנים פחותים מבני ח' או לא וע"כ דל"ש ולשיטתו פסק. ובמה שחקרו האחרונים להלכה הנה המהרי"ט שם כתב בשם מהרי"ק דכל הפוסקים סוברים שצריך שיהיו בני תשע. וראיתי בערוך השולחן שכתב לדון מדעתו דאע"ג דהפוסקים כתבו דהוי כאפטרופס מ"מ לישא וליתן בנכסיהם למכור ולקנות אינו רשאי בלא רשות ב"ד ועובדא דסבתא בש"ם י"ל שראו שעשתה כהוגן. ולא נראה כן מדברי הריטב"א בחי' גיטין שכתב דיתומים שסמכו הוי כאפטרופס שמינהו ב"ד ורק בשם מורו כתב דאינו אפטרופס אלא במה שמחזיק בידו אבל להוסיף עליו ולתת בידו מנכסי היתומים לא וגם אין להם להוציא מיד אחרים. משמע הא לכ"ד הוי כאפטרופס. שו"ר שדברי הריטב"א בשם רבו מובא במלמ"ל פי"א מנחלות וכתב דהרשב"א חולק ע"ז ע"ש היטב.

ומש"כ החכ"צ מובא בפת"ש דמטעם קרוב אין למנוע. אולי להריב"ש בלא"ה אין חשש אפי' בקרקע כה"ג דהא כתב דבדבר שהוא ידוע דמשל שותפים הוא אין חשש עיין ב"י כאן מחו' ב' בארוכה ומובא בקצרה בהג' רמ"א לעיל סי' רפ"ה סעי' ז'. ומש"כ עוד וניחא ליה בצוותא דידהו בחייו כו' צ"ע מתשו' הרא"ש המובא בהגה סעיף א'. ואולי מזה ראיה למש"כ שם לחלק ע"ש:

סעיף כ"ו. או שלא יחנו לו כו'. עיין נתי' מה שהק'. והדגמ"ר מובא בפת"ש כתב עפ"י לשון הצואה שבתוך הזמן לא יוכל לעשות שום דבר כו'. לכאורה זהו מה שרצה הש"ס כתובות ע' ע"א לחלק בין שליש לאפטרופס ודחי ע"ש וצ"ע:

סעיף כ"ז. ומעמידים להם אפטרופס. היינו אם רצו ב"ד ולא כבקטנים דחייבים וכ"כ הה"מ מובא בב"י וכ"כ המהר"ם אלשיך בתשו' סי' קל"ב: הלכות פקדון:

תוכן העניינים

בית יעקב (טבשונסקי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה