בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן רסז
ש"ך ס"ק א'. עיי' בתוס' כו'. והק' הנתי' הא תחילתו בפשיעה לענין אבידה. וקשה כן רק לרש"י שם שפירש דבבע"ח הוי פשיעה. אבל התוס' שם דלא מפרש כן הוי כמ"ש התוס' ב"מ צ"ג דתחילתו כעין גו"א וסופו באונס פטור ולזה רמז הש"ך ביש"ש דשם מבואר היטב כ"ז:
סעיף ג'. ובזמן שיש אנשים כו'. נתכוין למש"כ הטור דבמקום שאין לחוש לזה חייב להכריז וכתב הב"י דפשוט הוא. וכ"מ לשון הרמב"ם שכתב ואמרו דמשמע דרק גזירה זמנית היתה ולא בכל זמן ומקום. והנה התוס' סתמו וכתבו לשכיניו ומיודעיו. והרמ"ך בש"מ כתב של מקום שנמצאת האבידה. ואולי טעמם דליכא לפרש כן דהא כל עיקר הוא משום שלא יהא פירסום ויתודע למלך ואם יודיע לשכני מקום האבידה אולי הם יודיעו למלך ע"כ פשוט דשכיני מגורי סביבו ומיודעיו אשר יודע בהם דלא יגלו לכל. וכ"מ לשון הש"ס שכיניו ומיודעיו ובמתני' רק שכיניו וע"ז מפרשי שפיר בש"ס שכיני מקום שנמצאת האבידה:
סמ"ע ס"ק י'. או שהוא צ"מ כי'. ואבוה דר"פ כ"ח ע"ב צ"ל דלאו צ"מ הוי. והנה התומים סי' כ"ט מביא דברי הריטב"א שהק' בעובדא דר"פ ת"ל דתוכד"ד הוי ויכולים לחזור ותירץ דמחמת אימתו הדרי בהו והק' השעמ"ש מד' ל"ג בכתובות מתקיף לה אביי ונתרו בהו תוכד"ד ופירש"י דיכולים לחזור ולהריטב"א דילמא מחמת יראת ההתראה הדרי בהו וכן מסנהדרין ל"ב ח"צ אלא חסמינן להו ע"ש ברש"י ותוס' ומאי קושיא הא אף תוכד"ד לא מהני החזרה כיון די"ל דמחמת אימה חזרו בהו. וי"ל בכונת הריטב"א דזה פשוט דמחמת אימה לא יעידו שקר ובש"ס תרתי לא עבדי כתב שם הריטב"א דל"ח להעיד שקר בשביל אימה אלא דאנו חוששין דלאחר שאיים עליהם בקול אנא רמאה אנא מחמת ראותם גודל אמיץ נפשו אמדו אילו ידע בעצמו שום חשש רמאות לא היה אמיץ כ"כ בנפשו אולי יכחשוהו ויראו אותו רמאותו על פניו ומחמת זה סמכו והעידו. והריטב"א לא כתב סתם מחמת אימה וכ"כ אבל הכא שחזרו מחמת אימתו של זה שאמר להם אנא רמאה אנא וכמש"כ: סעיף ח'. באו שנים כו'. ואם אחד נתן סימנים אמצעים ואחד סימנים מובהקים לדידן דמה"ת סגי בסימן אמצעי עיי' שמ"ק מחלוקת בזה. והנה להראב"ד שכתב לתרץ קושית הקדמונים בש"ס דאמרו ולא אמר סימנים מובהקים דידה דהא לדידן סגי בסימן אמצעי. ותירץ דע"כ לא אמרי' דסגי בסימן אמצעי אלא כשאין בה סימן מובהק אבל ביש בה סימן מובהק לא מהדרינן בסימן אמצעי דאמרי' דאי איתא דדידיה היא הוי ידע האי סימנא. א"כ לדידיה בכה"ג דלעיל מיגרעי סימנא דאמצעי. אבל נראה כמש"כ הגרצ"ה אורינשטיין בישועי"ק אור"ח סי' תרמ"ח דהראב"ד לא כתב כן רק לדידן דקיי"ל סימנים דרבנן ואין זה בירור גמור דהוא שלו רק מתורת אומדנא וכשיש אומדנא אחרת כנגדה דלא ידע סימניה מובהקים איתרע טענתן. אבל אי נימא סימנים דאורייתא ולכמה פוסקים מהני אף להוציא ממון לא מהני אומדנא לגרוע כחו דסימנים. אף דעיקר שהכריחו לחלק כן הוא מה שהק' קושיא חמורה לדעת הראב"ד מגיטין כ"ז ר"א ספוקי מספקא ליה סימנים דאורייתא או דרבנן ולכך הוצרך לומר נקב יש בצד אות פלונית דהוי סימן מובהק ומשמע דאי סימנים דאורייתא לא הוי צריך סימן מובהק. ולהראב"ד כיון דיש סימן מובהק מיגרע גרע ולעולם בל"ז הוי סגי בסימן אמצעי. ולכך חילק דאי דאורייתא גם הראב"ד מודה דלא מיגרע בזה. לכאורה י"ל דאין סברא לומר דמשום שלא ידע סימן דנקב בצד אות פלונית יגרע בזה דבאמת אין דרך בנ"א לדקדק בזה אף דהוי שלו. וי"ל דהראב"ד לא כתב כן אלא בסימנים שדרך בנ"א לדקדק בהם כשהם שלו וכשלא ידע בהם מיגרע גרע וסימן דלא הוי שלו. וגם בל"ז לק"מ בפשוטו דכ"ז כשהבעלים עצמם לא:
ידעו הסימן בזה י"ל דהוי ריעותא אבל בשליח שלא היה בידו אלא זמן קצרה לא הוי ריעותא. והנה בקצוה"ח כאן ובסי' רצ"ז האריך בסימנים אי מהני להוציא ומביא סוגיא דב"ב קכ"ח ודחה משם. אבל בש"מ שם מביא ראשונים דדייקי משם דסימנים מובהקים מהני אף להוציא ועיי' פרמ"ג יור"ד בקונטרס סימנים וטב"ע דברים נחמדים בזה:
ש"ך ס"ק ו'. ולפע"ד כו'. הד"מ מפרש דע"כ הא קמ"ל הג"מ דאל"כ הא ש"ס מפורש הוא. ומש"כ דלא ה"ל לידע כו' היינו כגון כלי חדשה שלא ידע בו סימן ועדים מעידים שלקחה ומכירים אותה כשהיתה ביד המוכר ופשוט. וראיתי בערוך השולחן שכתב דאחד אומר סימנים מובהקים והב' סימנים אמצעים ינתן להנותן סימנים מובהקים אפי' אי סימנים דאורייתא. אבל בשמ"ק מבואר להיפוך דלמ"ד סימנים דאורייתא שוים הם ויניח. שוב ראיתי בפת"ש בשם הגרע"א שנסתפק בזה:
סעיף י' בהגה. צריך לישבע כו'. הט"ז הק' מאי קמ"ל. ועיי' ש"ש שמעתתא ו' פ' ג' ד' הוכיח מכאן דע"א א"נ אף בליכא חזקת ממון וי"ל דהיינו דקמ"ל. שו"ר בשו"ת פורת יוסף מביא כן בשם השעמ"ש סי' ל"ג ודחהו מתוס' ב"מ קט"ז דכל ממון המוטל בספק חשיב כאילו שניהם מוחזקין בו ומש"כ ראיה מריש ב"מ מה לע"א שכן אינו בהזמה והא משכח"ל בהזמה במקום דליכא חזק"מ. י"ל דהא תיקשי ג"כ למש"כ הקצוה"ח סוס"י ל"ח דבמשואיל"מ ע"י ע"א ישנו בהזמה וכן למש"כ השעמ"ש בשם הש"ג סנהדרין בטוען הנתבע א"י והתובע יש לו ע"א והנתבע מאמין להעד הוי עד א"כ משכח"ל הזמה בכה"ג ואף די"ל דזה אינו מחשיבות העד אלא מכח הנתבע דהוי משואיל"מ וכ"כ המע"ח עכ"ז קשה ממש"כ התשב"ץ ת"א סי' פ"ד דבמילתא דעבידא לגלויי נאמן עד אחד גם בממון ומשכח"ל הזמה גם בכה"ג ועיי' סנהדרין ל' מובא לעיל סי' רנ"ה סעי' י"ט ומש"כ בחי' הר"ן שם מובא גם בש"ש שם:
סעיף י"ב. שמדת רחבה כו'. לשון הטור כשהיתה ביד הבעלים. ועפי"ז העלה הסמ"ע ובפרישה פירוש חדש דלא כרש"י ורמב"ם. ול"י שום משמעות לזה דהא גם רש"י כתב אם ראה אותה ביד הבעלים שיערה כשהיה בעלה מכוסה בה ועד"ז כונת הטור ר"ל ברשות הבעלים כשהיתה בידם ולא ביד ממש כמ"ש הסמ"ע. ופשוט דמדת רחבו מתוך שהוא מועט יכול לשער אותו ומדת ארכו שהוא גדול לא יוכל לשער וכ"פ הר"י בשמ"ק וזה דעת הפוס' שלא חילקו בזה"ז כמ"ש הש"ך דלפי' זה ל"ש אף בזה"ז. וצ"ע בחייטים אומנים המשערים מדה המכוון בראיית עינם אי זה הוי סימן:
סעיף י"ד בהגה. אחד אמר כו'. עיי' סמ"ע ובהגר"א. אולי חידש אף ששמע מה שכנגדו אומר מדת ארכו ורחבו הו"א שעפי"ז שיער המשקל:
סעיף י"ח. נזדמנו אורחים כו' אפי' לצרכה. לחומרא כמ"ש הרא"ש. ויש שכתבו מטעם ודאי דנפשטה מסוגיא דפסחים כ"ה ע"ב דכל הסוגיא שם הוא לר"י וכן הבעיא דב"מ הוא לר"י דדשא"מ אסור ולר"ש דמותר נפשטה הבעיא.
ומה שיש לעיי' בזה ממש"כ הנתי' סי' צ"ז לדון מזה עיי' נחל יצחק שם ועוד כתבו המחברים בזה ואכ"מ. והנה המחבר כתב ואפי' לצרכה מלשון הרמב"ם והק' הלח"מ פי"ג מגו"א הא בגמ' לא דחי שאני החם כו' אלא כשהוא לצורכו ולצורכה אבל מנ"ל לצורכה לבד דסגי הך טעמא. וכתב לתרץ דטעמא דגנבי טעמא מעליא הוא וא"כ אפי' לצורכה לבד פשיטא דאסור מה"ת. ול"י למה הזכיר טעם זה לחוד ולא טעמא דעינא דמשום זה אסור. ופשוט די"ל בש"ס דאמר דמיקלא קלי לה ופרש"י דבשטיחה זו הוא שורפה. ולמה הוסיפו דמיקלא כו' דמיותר הוא. אלא דבתוס' פירשו דטעם הספק כאן בצורכו וצורכה הוא משום שמא יניחנה שטוחה. נמצא דבעת השטיחה לא היה עוד ההיזק מזומן רק אח"כ וע"ז מחלק דבאורחים מיקלא קלי לה מיד בהתחלת השטיחה דנותנים עין עליה. ומש"כ הט"ז לדחות דברי הסמ"ע מהתוס' גם הסמ"ע ראה חילוק התוס' ומביאו בפרישה ובסמ"ע כתב חילוק מדעתו והרבה חילוקים נאמרו בזה בראשונים מובא בש"מ וכולם מפרשים הספק כאן משום גרם היזק ודלא כמ"ש המע"ח משום זה נהנה וזה ל"ת. ומה שהק' לפי' התוס' מהפשיטות דהכניסה לרבקה ומאי פסידא שייך שם. גם שם פי' הרא"ש בש"מ להס"ד דחיישינן שמא ישהה אותה לדוש אחר שתיפסוק מלינק. והנה הריטב"א מחלק דבכלי א"א לצורכה בלי צורכו דהא משתמש בגויה אבל גבי טלית אפשר לצורכה בלי צורכו ולכך איבעי לו. ויש שהק' לפירוש זה מסוגיא דפסחים כ"ו ע"ב ברש"י ד"ה נזדמנו אלמא דחשיב ליה א"א. ולק"מ דבהאי גונא דמשתמש בה עכשיו שהאורחים בביתו א"א שלא יהנה ואף דיכול לעשות לצורכה באו"א שלא יהנה עכ"ז מיחשיב א"א כדמוכח בסוגיין שם. והב"ח כתב חילוק התוס' מדנפשיה ודייק כן מהרא"ש ולא הביא שכ"כ התוס'. ומש"כ המחבר שמא תגנב הוא מלשון הרמב"ם עיי' בהגר"א. והיה א"ל בטעם הרמב"ם שהשמיט טעם דעינא כדרכו שמשמיט בכ"מ דברים הסגוליים כמ"ש המפ' בדעתו. אבל בטור ושו"ע א"א לומר כן. ולכאורה י"ל דטעם הב' משום גנבי מחמיר דלטעם דעינא אינה אלא בפנים חדשות שלא ראו עוד הבגד מעולם כידוע מש"כ הטבעיים בזה ולטעם דגנבי אסור בכ"ג. ובזה י"ל בהא דספרים בסעי' שאח"ז אבל קורין כו' דלטעם דגנבי ניחא דישמרנו אבל לטעם דעינא קשה. ולהנ"ל י"ל דהב' כבר ראה אותו. ובל"ז י"ל בשנים מצאוה יחד ולעינא של המוצא ל"ת כדמוכח כאן: סעיף כ"א. מצא תפילין כו'. ול"ד תפילין אלא ה"ה טלית של מצוה ועיי' שו"ת הגאונים סי' שע"ו. והנה בש"ס תפילין בי בר חבו משכח שכיחי ספרים ל"ש ומשמע דאי הוי שכיחי הוי מזבין. ולכאורה לפמש"פ הרמ"א ביור"ד סי' ר"ע דלקת ס"ת ל"י י"מ כתיבת ס"ת א"כ אפי' שכיחי לזבוני ג"כ לא ניח"ל ואף לשיטת רש"י שם דפסק הגר"א כותיה דיוצא מ"מ בכתב הוי מצוה טפי כמ"ש בט"ז שם. וע"כ דבשאר ספרים קאי ולא בס"ת. מיהו קשה מלשון רמב"ן מובא בסמ"ע וצ"ע. וחכ"א כתב להוכיח מכאן לענין חקירת האחרונים אי יוצאים ידי מצות כתיבת ס"ת בנאבדה הס"ת וא"כ הכא סו"ס א"י ואין ראיה כמש"כ. ואולי ראיה מהא דב"ב מ"ג בני העיר שנגנבה ס"ת כו' וליסתלקו תרי מיני' ולידיינו. ולמאן נאמר דיסתלק ממצות כתיבת ס"ת ולאפקועי א"ע ממנה ואם בנאבדה א"י א"ש דסו"ס נגנבה. וי"ל עפ"י מש"כ האחרונים דבשותפות א"י ואכ"מ. ומש"כ הסמ"ע ס"ק כ"ת לתמוה עיי' היטב בהג' מלא הרועים על הנמוק"י ב"מ שהאריך בזה ובהג' פעולת שכיר מש"כ בזה. ומש"כ הסמ"ע ונראה שה"ה לאבידה כו' מסיום לשון הרמב"ן המובא בנ"י דאדעתא דהכי אושליה משמע דוקא בשאלה ולא באבידה והה"מ לא הביא לשונו וכן כתב הריטב"א כהרמב"ן:
סעיף כ"ב. מיום המציאה. כן הוא לשון הרמב"ם. ובטור כתב מיום השכירות ומסתברא כהרמב"ם עיי' פרישה ולח"מ. ומש"כ הסמ"ע כאן לדייק מלשון הרמב"ם והש"ך דחהו. אבל גם מהרא"ש מוכח כהסמ"ע כמ"ש המע"מ שם ותמיהני על הש"ך שלא הביאו. ומש"כ בענין פירות והרקיבו. הנה המ"מ כתב מקורו מהא דפ' המפקיד ל"ת וע"כ לא נחלקו אלא בפקדון אבל באבידה ל"ש האי טעמא. וצ"ע מ"ט ל"ש ניחא ליה בקב שלו גם באבידה כמ"ש הסמ"ע כאן וי"ל:
סמ"ע ס"ק מ"ב. ואם טען ראיתי כו'. עיי' ט"ז שהשיגו. והנה הרש"ל בחכ"ש גיטין נ"א ע"א כתב ג"כ כהסמ"ע וכתב שכן מוכח בירושלמי. שו"ר בשם הבא"י שמביא כן מהרמב"ן ורשב"א. ועיי' שאילת יעבץ ח"א סי' פ"ו שכתב דמ"מ בנאנסו צריך לישבע ככל השומרים וצ"ע בזה. ומש"כ בפת"ש סוס"ק ב' ומבואר מזה כו'. אולי י"ל בין אבידת גופו דלא ימנע מחמת זה להשבת ממונו דימנע ומש"כ בס"ק ג' אך לענין קב"ח צ"ע כו'. לק' סי' שנ"ו בטור סוסע"י ד' כתב הבדה"ב דצריך קב"ח משום שאינו ידוע בודאי אם כונתו להשיב אבידה היתה משמע דאילו ידעי' בודאי כונתו היה פטור וע"ש בש"ך ס"ק י"א השיג עליו וצ"ע: