אור ברסלב
בית יעקב (טבשונסקי) חו"מ › סימן רנט

בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי

חו"מ · סימן רנט

סימן רנח

סעיף א'. הרואה אבידת ישראל כו'. הסמ"ע כתב דהרואה ל"ד והט"ז דחהו מדברי הנמוק"י בשם הר"ן ומלשון הרמב"ם. באמת מלשון הרמב"ם אין הכרע דגם שם י"ל ל"ד כמו בלשון הטור. ומדברי הר"ן ג"כ אין לדחות דהא הרמב"ן והרשב"א דעתם דבראיה לחוד אינו עובר בעשה. והנה הרמב"ן כתב בדעת הגאון דגזילה ואבידה היא ונקנית ביאוש מטעם אבידה. והר"ן מובא בש"מ דחהו מהא דב"ק ס"ו אבידה בהתירא אתי לידיה והכא באיסורא אתי לידיה. וע"כ צ"ל בסברת הרמב"ן דבאיסורא אתי לידיה מיקרי היכי דרק ע"י איסורו בא היאוש דע"י הגזילה שידעו הבעלים מזה ועי"כ היו מיאשים. משא"כ באבידה דלא ידעו הבעלים מזה ולאו ע"י איסור זה דנטלה ע"מ לגוזלו אתיאשו הבעלים דהא הם מייאשו מחמת עצם האבידה שנאבד מאתו ויאוש בהיתר הוא. והנה המחנ"א הל' ק"ח סי' ת' כתב בדעת הרמב"ן דדוקא בשומר אבידה דהוא ש"ש הוי ידו כיד הבעלים ולא בפקדון דהוא ש"ח. ובזה כתב דבפקדון של עכו"ם דל"ש בו דין שמירה זכה בו ישראל לפי טעם הרמב"ן. ולפי"ז גם בקטן שהגביה מציאה קודם יאוש ונתיאשו הבעלים ונעשה:

גדול דזוכה דל"ש בו דיני שמירה ועיי' מנ"ח תקל"ט. אך עיקר דברי המחנ"א צ"ע דא"כ מכל הני דפריך לאביי הו"מ לשנוי דס"ל דשומר אבידה כש"ת דמי. ודוחק לומר לפי שהוא שלא אליבא דהילכתא עיי' תוס' כ"ט ע"א ד"ה והוי. ואף דהרמב"ן במלחמות דייק בלשונו מפני שידו כיד הבעלים וש"ש שלהם הוא. הנה מדבריו בש"מ דלא הזכיר ש"ש משמע דבכל גונא הוי ידו כיד הבעלים ומה שמביא המחנ"א מהא דב"מ י' דמשני ר"נ שאני פועל דידו כיד בעה"ב הרי דלא אמרי' ידו כיד הבעלים אלא בש"ש. הנה מדברי רבא דהק' על ר"נ שם משמע דלא ס"ל כן והיאך אמר כאן כן לרבא בב"מ. ויען כי בדברי הרמב"ן האריכו המפ' לכן קצרתי בזה, וצל"ע דברי הב"ח מובא בש"ך יור"ד רסי' קמ"ו שכתב כגון שמצאה לפני יאוש כו' דהא בעכו"ם ל"ש זה כמ"ש המחנ"א ועיי' דברי גאונים כלל מ"ז סי' ו':

סמ"ע ס"ק ו'. בפרישה כתבתי כו'. עיי' פנ"י ובפירוש חזון נחום משניות מכשירין פ"ב מש"כ בזה [מש"כ שם על הב"י שמביא דעת הראב"ד אפי' ברוב ישראל ותמה עליו שלא מצא דברי הראב"ד במת"כ לא ראה ברא"ש וש"מ] ומש"כ הסמ"ע לחלק בקרוב והט"ז דחהו. הנה סברת הסמ"ע כתב הרמב"ן בחי' ב"ב ומובא בקצוה"ח לק' סי' רס"ב. אלא שיש לעיין בט"ז יור"ד סי' קכ"ט ס"ק כ"ז שכתב טעם אחר בחצבא דלא כהרמב"ן וכנראה מדבריו שם בסי' רצ"ד משמע לכאורה שכתב כהרמב"ן ועיי' הג' יד שאול שם. ומש"כ הט"ז משום דיכולין לברר ע"י הכרזה ובזה ראיתי להג' מלא הרועים לתרץ קושית התוס' ת"ל דיש לתלות דמכנענים נפל דיכול לברר ע"י הכרזה שמא יתן ישראל בו סימן. אבל באמת סברא זו אינה אלא לרבנן דלא אזלי בתר רובא אבל לרשב"א ברוב עכו"ם הוא שלו וא"צ לברר וכ"כ הרא"ש ור"ן בש"מ לרבנן דתקנה הוא דעבוד רבנן במציאה שיכריזו עליה שמא של ישראל הוא. ומה שהק' התכ"ש כאן ממתני' דמכשירין פ"ב מ"ג ע"ש וכן הק' שם בתפא"י ובמשנה אחרונה. הנכון מש"כ חותני זצ"ל בס' תפארת יעקב משום דקביעי.

ועיי' בהגר"א ס"ק ז' מה שהק' על הרא"ש וכן הק' המהרמ"ש והרש"ש תמה עליהם דרבי אסי לחוד ורב אסי לחוד. ושפיר הקשו להרא"ש דגריס רב אסי: סעיף ד. ואם בא ישראל כו'. ואם בעינן בזה סימן מובהק עיי' נוב"ק אהע"ז סי' מ"ג ד"ה ואומר אני ובחירע"א ב"מ כ"ג ע"ב ד"ה והא תנן ובש"ש שמעתתא ז' סו"פ כ"ג. והנה ראיתי להגאון רש"ק שהק' בש"ס וכי מאחר דאסורה בהנאה מותרת משום מציאה למאי הילכתא. דהא נ"מ לכמה דברים לשיטת התוס' מובא במלמ"ל הל' יסוה"ת דכל האיסורים שרי שלא כדה"נ נ"מ משום זה דמשום גזל אסור אף שלא דה"נ. עוד נ"מ אי יכול לקדש בהם אשה חולה דמשום איסה"נ שרי כמ"ש המלמ"ל מרדב"ז. עוד לשיטת הרמב"ם דאיסור דרבנן שרי לכתחילה לבטלו וסתם יינם הוי דרבנן ומשום ממונא לא בטול כפ"ב דביצה. וגם נ"מ בנתערב ממילא בס' דמותר לדברי הכל. וע"ד החידוד נ"ל דלכאורה קשה למה בא ישראל ונתן בה סימן מותרת דוקא למוצאה הא כיון דברוב עכו"ם ע"כ נתייאש מהיין והוי כשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה. וי"ל דהקנקנים זוכים לו אח"כ את היין שבתוכם וא"כ ע"כ צ"ל התירוץ דקנקנים ואף שיכול למצוא נ"מ וי"ל ועיי' מע"ת מש"כ. ועיי' בזה קושיא נפלאה בקו"א למגן האלף ולמה שכתבתי יש ליישב ע"ש:

סעיף ו'. שודאי נתיאשו בעליו. בלח"מ הק' כיון דמדמי לה בש"ס לזוטו של ים אפי' לא נתיאשו נמי ועיי' פ"ח על הרא"ש ולמש"כ בדרישה לפרש דברי הרא"ש א"ש דוודאי לאחר שנאבד מידו במקום שרבים מצויין בודאי נתיאש ול"ק הרא"ש רק אם עומד בעת שהגביה חבירו וצווח דלא נתיאש אז לא הוי יאוש. ומש"כ בסמ"ע ס"ק י"ג ומשום תשש טריפה כו'. הק' הישועי"ק יור"ד סי' ס"ג דנצטרף מיעוט עכו"ם למיעוט טריפות דישראל דניהוי כפלגא ופלגא. ותירץ דרק כששני הצדדים הוי רובא דליתא קמן מצרפין תרי מיעוטי למיהוי כפלגא אבל ברוב דאיתא קמן הוי המיעוט כמאן דליתא ולא מצטרף למיהוי כפלגא. ועיי' שו"ת עמודי אור סי' פ"ד שכתב דהא דאזלינן בתר רוב טבחים חשיב רוב דליתא קמן ול"ד לט' חניות ולמש"כ הסמ"ע דמיירי במקום דמכריזין ניחא. ומש"כ בס"ק י"ד וחזר והפילה באותה העיר עיי' ט"ז שדחהו אבל להגירסא דילן בשוקא מוכת כהסמ"ע וכ"מ הפשט דעומד וראהו כמ"ש המהרמ"ש. אלא דלהתוס' ליכא למיגרס כן וכ"כ הרא"ש ונמוק"י ואין ראיה:

סעיף ז' בהגה. אווזין ותרנגולין כו' הוי הפקר כו'. מלשון הרמ"א משמע דהוי הפקר ממש ואף ביש בהם סימן. ומלשון התוס' חולין קל"ט ע"ש אין מוכרת כ"כ ע"ש ברש"א. אבל הר"ן כתב להדיא דהוי כשיירא שעמד עליה גייס דהוי הפקר ולא משום יאוש. והרשב"א שם הקשה קדושה שבהן היכן הלכה. ותירץ דהקדש דמים לא הוי אלא כשיעבוד ממון וכיון שנתיאש הגזבר הו"ל כהפקר ופקע השעבוד. ועוד מתרץ דאף בקנין הגוף כה"ג הפסידו הבעלים דהוי כשיירא שעמד כו'. ומשמע לכאורה לתירוץ הא' נגע בה משום יאוש. ונ"מ לדינא, וגם צ"ע להאחרונים שכתבו דיאוש לא יצא מרשות הבעלים עד דאתי לרשות זוכה. איך יפרנסו הש"ס דחולין. וראיתי בקו"א להמגן האלף שהעיר מכאן. ואף גם תירוץ הא' דהרשב"א צע"ג במה שכתב דיאוש הגזבר מהני להקדש. ובכ"מ בש"ס מוכת דהוי רק כשליח ועיי' מש"כ למעלה בסי' קצ"ט מזה. ואולי משום זה מפרש הר"ן בתוס' משום הפקר. ויש ליישב בזה קושיית הרש"א שם בתוס' ואכמ"ל:

תוכן העניינים

בית יעקב (טבשונסקי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה