בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן רד
סעיף א'. וחייב לקבל מש"פ. בשו"ת הר הכרמל סי' ל"ד כתב דכל זמן שלא קיבל המש"פ קיים המקח ולא נפקע קנין הכסף רק אחר קבלת המש"פ והוי תביעת ממון ממש ותופס בו ירושה. ויש לדון מזה בספק במכירה מי נקרא מוחזק. ומצאתי בשומ"ש מ"ת ח"ב סי' קכ"ז שכתב דכל ספק אי קנה אי לא הוי הלוקח מוחזק בנתן דמים. אבל בשו"ת אוריין תליתאי ראיתי שכתב בשם מהר"ם מינץ דחיוב מש"פ אין בו חיוב ממון כלל אפי' בדתפס. והמחבר הנ"ל הוכיח כן ממש"כ הש"ך דאם יש הכחשה ביניהם אי עומד החוזר במש"פ אי לא אין בזה חיוב שבועה דאין זה כפירת ממון ואי מועיל תפיסה יש כאן ממון עפ"י מש"כ הכ"מ פכ"א מעדות דבקל יוכל לתפוס. ואין להוכיח כן לדינא דסברת הכ"מ אינה מוסכמת דהריטב"א ריש מכוח חולק ע"ז ואכתוב מזה לקמן. אמנם בעיקר הדבר יש:
לדון דהא כתב הה"מ פ"ז ממכירה דיכול לעכב המעות עד שיקבל המש"פ וכן משמע מדברי הרמב"ם שם ומשמע דהוי כמו שבועה ועיי' שוש"י מש"כ בזה. והנה לדברי המהר"ם מינץ ודאי לא נפסל לעדות בשביל זה כיון דאין בו משום ממון ודלא כהנחלת צבי בסי' ל"ד ע"ש. ומש"כ שם משו"ת כנ"י שהוכיח כן מהמעד"מ ריש ב"מ המובא בש"ך סי' רכ"ב דפסול לעדות היכא שיש עליו מש"פ. שם מיירי רק לפוסלו לאותו עדות עצמו שחייב עליו מש"פ ומטעם נוגע ולא מטעם פסול כדין עד הצריך לישבע. וגם בזה חולקים על המעד"מ. וחקרתי במת החוזר אם היורשים מחויבים במש"פ [כעת נדפס קונטרס משמרת שלום ומביא דיעות האחרונים בזה] והנה בשו"ת כתב סופר חיור"ד סי' ק"ז חקר בבן שיש לו תביעה על אביו מש"פ אי מותר לקללו ור"ל דאפי' לדעת הרמב"ם ביור"ד סי' רמ"א דאפי' אביו רשע חייב בכבודו מודה ברשע בדבר זה דאינו חייב בכבודו ואולי לדעת הרמב"ם וכן פסקו הב"ח וש"ך דאוררין סתם ל"ל בה דאינו מוכת כונתו לאביו. ועיי' ט"ז יור"ד סי' רמ"א ס"ק ב' משו"ת הגאונים וברמב"ם פ"ה מממרים הט"ו וביור"ד סי' הנ"ל סעי' ו' ובשו"ת הרי"ף סי' צ"ב כתב לאה שתבעה דינה בתה כדי להשביעה רשאה דינה להחרים בביהכנ"ס על מי שטוען עליה שקר כדי להשביעה. ובשו"ת דברי אמת חידש דבמקום שדינא דמלכותא הוא שכותבים בערכאות לא קנה משום דלא סמכה דעתו ועוד דדמ"ד. וכתב הפור"י דבזה י"ל נמי דא"צ לקבל מש"פ והוכיח כן משמ"ק ב"ב נ"ה ועיי' פת"ש בשם הגרע"א ראיה מתוס' כתובות צ"ג וכ"כ ראיה זו המנ"ח מצוה של"ו.
ולענ"ד אין מדבריהם הכרת דמש"כ וקמ"ל דיכול ומותר לחזור היינו דלא מיקרי מחוסר אמנה כנו"נ בדברים ומש"כ דאפי' מש"פ ליכא כונתם דכה"ג אף במטלטלין אין בו מש"פ וה"ה הכא לענין מחוסר אמנה וראיה שלא כתבו ואפי' מש"פ ליכא אלא דאפי' מש"פ ליכא ולא קאי אקרקע אלא אמטלטלין ע"ש. ובזה אין ראיה גם מש"כ המנ"ח שם מר"ז קדושין כ"ו דלמה הוצרך להתנות אי נימא דבלא"ה לא קנה וע"כ דקנה למש"פ. ולמש"כ אין ראיה דנ"מ לענין מחוסר אמנה, ועיי' שומ"ש מ"ת ח"ב סי' ק"ו שדן לדבר ברור דמכר על תנאי אין בו מש"פ ועוד שם חקירה במכר בכסף לבד והתנה תנאי אלא לא כמשפטי התנאים אי שייך בו מש"פ דעכ"פ גלי דעתו דרוצה בתנאי ולא עבר על דיבורו וי"ל בזה:
ש"ך ס"ק ב'. גם הדין ליתא כו'. ועיי' בחירע"א מ"ט ע"ב. ופלא שלא הביאו מש"כ הסמ"ג מובא בהגמי"י רפ"ז דמכירה שכתב בשם ר"י במקום שיש בו אונאה וטעות לית ביה מש"פ. [ומש"כ המעיי"ח במתני' מ"ט ע"ב לא ראה דברי הב"ח והש"ך כאן] ומש"כ הש"ך לדחות דברי הגאון אף שכן כתב הרמב"ן והר"י בעליות בש"מ ב"ב פ"ה אבל הרמ"ה ביד רמה פירש כן לדינא ועיי' מש"כ בזה המראה"פ בירושלמי פ"ד דב"מ:
סעיף ד' בהגה. וי"א ברבים. לענ"ד מסתברא דזה דוקא למאן דס"ל דלא בעינן לנוכח אבל למאן דבעי לנוכח אין נ"מ ברבים. אלא מדמביא רמ"א דעת המרדכי אתרי דעת הרא"ש מוכח דלא ס"ל כן וצ"ע. ובעיקר דעת המרדכי לכאורה איך יחלוק המרדכי על התוספתא דקתני בהדיא עומדין ב"ד כו' ומשמע דבמקום ב"ד לבד סגי ועכצ"ל דתליא במנהג ובימי המרדכי נהגו כן וכ"מ מדברי הרמב"ם בפי' המשנה שכתב כי יש לו לצעוק במעמד האיש ההוא ובאיזה מקום שירצה ומשמע דתליא ברצון התובע:
סעיף ז'. ואין רוח חכמים נוחה הימנו. לשון זה אי איכא איסורא עיי' יד מלאכי בכללי דינים אות צ"ט וביעיר אוזן אות פ"ת ובשדי חמד מערכת א' אות כ"ב. והנה הרמב"ם פ"ה מדיעות הל' י"ג חשב במו"מ של ת"ח מחייב עצמו בדברי מו"מ במקום שלא חייבה אותו תורה כדי שיעמוד בדבורו ולא ישנהו והכ"מ מגיה אינו מחייב עצמו. ולכאורה היה אפשר ליישב הגירסא הישנה דהיינו דאיכא בין ת"ת לשאר כל אדם. דבשאר כל אדם כתב בפ"ז ממכירה ראוי לו לקיים דיבורו. ובת"ח חייב. אבל להסוברים דגם בשאר כ"א ה"ז קצת איסור ומותר גם לקרותו עבריינא ל"ל כן. ואולי י"ל להסוברים דבתרי תרעא מותר לחזור. י"ל דבת"ח גם באופן זה חייב לקיים דבורו:
סעיף ח'. במתנה מועטת. הקצוה"ח הק' בש"ס ב"מ מ"ט במאי קנה לעשותו תרומה כיון דעדיין אינו שלו. ועל טעם הש"מ דהוי כמכירי כהונה הק' ממ"נ אי חשיב ממש כקנין היכי מוכת מינה מתנה מועטת ואי כמ"ש תוס' דמכירי כהונה הוי כמתנה מועטת הא סו"ס עדיין לא קנה. והנכון בזה מש"כ בשו"ת פרי יצחק דהר"מ בשמ"ק קאי בשיטת רש"י גיטין ל' שפירש בטעמא דמכירי כהונה דמשום דאינו רגיל לתת תרומה ומעשרות אלא לכהן זה אסחו להו שאר כהני דעתיי'. ודברי רש"י ג"כ צ"ב מה בכך דרגיל לתת לו דילמא יחזור בו אלא דרש"י ג"כ ס"ל סברת תוס' ב"ב דמכירי כהונה אסור לחזור כמו מתנה מועטת אלא מ"מ הא דחשיב מוחזק אינו משום האיסור לבד אלא דמכיון דאסור לחזור בו ובודאי לא יתננו לכהן אחר א"כ ממילא אסחו להו שאר כהני דעתיי'. ולפי"ז הדר הדין דשוב לא יוכל לחזור בו. נמצא דמכירי כהונה מורכב מתרי טעמי דהוי כמתנה מועטת ואסור לחזור בו וכיון דאסור לחזור בו אסחו כהני דעתיי' וא"כ שוב לא יחזור בו. וא"כ שפיר מייתי הגמ' ראיה מינה דמתנה מועטת אסור לחזור בו דאי מותר גם במכירי כהונה מותר לחזור בו ושוב לא שייך לומר דכהני אסחו דעתיי' ואין עדיפות במכירי כלל ועפי"ז מתורץ מה שהק' המפ' לטעם התוס' מש"ס גיטין שם דלמה להש"ס לאוקמי במכירי כהונה דאסור לחזור בו. ת"ל כיון שפסק להם בשעת הלואה ליתן להם התרומה והמעשר אסור לחזור בו ולהנ"ל מיושב דבטעם התוס' לחוד לא סגי וע"כ צריכין אנו גם לטעם דאסחי דעתיי' ואימתי אסחי דעתיי' דוקא בדבר שהכל יודעים כמו מכירי כהונה אבל באחד הפוסק עם הכהן לא ידעי הכהנים ולא אסחו דעתיי' ועיי' הג' רש"ש גיטין שם. ומה שהק' שם בשו"ת פר"י לטעם התוס' דהא רב דשני בגיטין שם במכירי כהונה ס"ל בב"מ מ"ט דדברים אין בהם משום מחוסר אמנה ומשמע שם דלפי"ז גם מתנה מועטת מותר לחזור בו. כבר עמד בזה המחנ"א הל' זכיה סי' ט'. ובעיקר קושית הקצוה"ח תירץ שפיר הג' רש"ש ב"מ מ"ט עפ"י ירושלמי פ"א דתרומות דהטעם הוא דהוי כמו שעשאו שלית לתרום מזה ת"מ על שאר מעשרותיו וכן מצאתי בשו"ת עונג יו"ט סי' ק"ז שתירץ כן. והנה הר"י בעליות מובא בש"מ ב"ב קכ"ג מביא דעת הי"מ הטעם דמכירי כהונה הוי מוחזק ואעפ"י שיכול לחזור בו דגרסינן פ' הזהב ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר לך בידי רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר. ודחה כיון דיכול לחזור בו אינו ממונו של זה כלל ואיך יטול הבכור פי שנים ומה שהוא רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר מידי דהוי אתורם של חבירו ברשות חבירו וכיון דמסתמא לא הדר ביה הרי עשה אותו תרומת מעשר ברשותו. והא דחשבינן הכא לחיים וקיבה מוחזק אע"ג דלא אתא לידא דאבוהון משום דבמכירי כהונה אינו יכול לחזור בו מעידנא דאישתחיט ומשום דס"ל כרבי יוסי דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה וכדאמרי' סו"פ ג' דגיטין. והוא תמוה דהא שם מוכת דמאן דס"ל כר"י לא צריך לאוקימתא דמכירי כהונה. והיה אפשר לומר דס"ל לר"י דמאן דמוקי שם במכירי כהונה ס"ל דמפני טעם זה דעשו את שאינו זוכה כזוכה לא עשו רק היכא דהממון כבר נפקע מרשות הבעלים עשו את שאינו זוכה כזוכה והקנוהו כאילו בא לידו וע"כ במכירי כהונה דאסור לחזור בו הוי כאילו נפקע מרשות הבעלים ועיי' תוס' ריש חולין גבי חמצן של עוברי עבירה ובזה שפיר מהני אח"כ דעשו את שאינו זוכה כזוכה דהקנוהו כאילו בא לידו. אלא דאין זה מהסברא דהא האחרונים העלו בהפקר ב"ד דאינו אלא הפקעת רשות ולא הקנאת רשות דיותר ניקל הוא לרז"ל להפקיע רשות מלהקנות עיי' מחנ"א הל' קנין משיכה סי' ב' ובשו"ת רע"א סי' רכ"א רכ"ב ובשו"ת ת"ס חיור"ד סי' שי"ד. ומצאתי בש"מ ב"ב ק' ע"א בשם הר"י מעליות שהוא עצמו כתב דכל היכא דאמרי' הפקר ב"ד הפקר איבד הבעל נכסים זכותו ע"י הפקר ב"ד והרי הם כדבר שאינו שלו ויש רשות לחבירו להחזיק בו ברשות ב"ד אבל אינו זוכה בדיבור ב"ד עד שיחזיק. ובאמת צל"ע לדיעה זו מהא דשני הש"ס גיטין עשו את:
שאינו זוכה כזוכה והיאך מיקיימא מצות נתינה בכך כיון דאינו אלא הפקעת רשות. והרשב"א דדעתו בחי' גיטין ל"ו דהפקר ב"ד עושה הפקעה והקנאה כאחת מובא בשו"ת רע"א שם כתב בחי' גיטין ל' כיחידאי לא אמרי ר"ל אף דס"ל כר"י אבל כאן ס"ל דלא מקיימי מצות נתינה בכך. ובאמת בב"מ י"ב שם מוכת דמטעם זה דעשו שאינו זוכה כזוכה הוי הפקעה והקנאה כאחת עיי"ש בש"מ דלהדיא מוכח כן. שוב ראיתי במחנ"א שם העיר מש"ס ב"מ. סו"ד דברי הר"י בעליות צע"ג דאין הבנה לדבריו אם לא דחיסור לשון יש בהעתקתו. והנה בחי' הגרע"א לב"מ מביא תירוץ הקצוה"ח כאן עפ"י רא"ש נדרים ל"ד כיון דבידו לזכות ודחהו דשם הוא רק דמהני ההקדש לאחר שיזכה, ולא הוי כמקדיש דשלב"ל אבל מ"מ פשיטא דקודם שזכה לא חל ההקדש ואולי הכא משמע דתיכף הוי תרומה ומעשר ופוטר להפירות מהטבל וכן הק' עליו בשו"ת עונג יו"ט סי' הנ"ל. וי"ל דדעת הקצוה"ח כמו שהוכיח הגרי"צ בשו"ת בנין ציון חלק ראשון סי', קס"ו שחל ההקדש מיד ממה דאמרי' נטלה לאוכלה ופירש הרא"ש ובעי למיהדר בו מעל דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואי ס"ד דההקדש לא חל עד שבא לידו וקנאו הרי אז לא רצה עוד להקדישו אלא לאכלו וא"כ לא חל ההקדש כלל ואיך שייך אמירתו לגבוה וע"כ דכל שרוצה לזכות בו בשעת ההקדש חל ההקדש מיד ואפי' עדיין לא זכה בו והוא הפקר. וכן נראה מדברי רש"י שם שכתב דלכך נקט ככר של הפקר דרבותא קמ"ל דמצי זכי בהפקר לחלה קדושה עלויה ואי ס"ד דההקדש לא חל עד אחר שבא לידו וזכה בו מאי רבותיה דפשיטא כשזכה בהפקר הוי כשלו לכל דבר וגם להקדישו. ואף שיש לדחות קצת מראיותיו שם אבל האמת נראה דכן הוא וכן נראה מדברי תוס' שם. ועיי' בזה בקהלת יעקב אלגזי אות ז' פילפול עצום ובשו"ת בית אפרים חיור"ד סי' ס"ו ובשומ"ש מהדורא חנינא סי' נ"ד. והגרע"א מתרץ קושית הש"מ עפ"י מש"כ הרמב"ם פ"ג מתרומות דישראל יכול להפריש תרו"מ וליתן המעשר ללוי אחר שהפריש ממנו תרו"מ וא"כ שפיר יכול להרשות להפריש כאילו מפריש בשליחות. והק' עליו בס' נ"ח לב"מ דבודאי ביש לו כור מעשר יכול להרשות לאחרים להפריש מכריו עשירית מהכור לת"מ כמו דמצי בעצמו לעשות כן. אבל להרשות להפריש כל הכור לת"מ בעצמו נמי ל"מ לעשות כן. ואי יפרישנו כולו לת"מ על של אחרים אין לו תו מה ליתן ללוי והכא דנקט כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשות תרו"מ על מקום אחר דמשמע דמצי לעשות כל הכור תרו"מ בזה תיקשי ודאי איך מצי ליתן רשות לתרום משל אחרים. ואין זה דיחוי די"ל דמפריש מעט מהכור. ועוד די"ל דהיה לו הרבה כורים מעשר ומהם נותן כור אחד לבן לוי זה והוא בעצמו היה יכול לעשות לכל הכור תרו"מ על שאר מעשרותיו וג"כ יכול להרשות להבן לוי. והנה החכ"צ בתשו' סי' ס"ט כתב במכירי כהונה דאם נזדמן לו צורבא מרבנן או קרובו עני מותר לחזור והוכיח כן מש"ס חולין קל"ד דא"ל רבא לשמעיה זכי לן מתנתא ופירש"י דמנפשיה לא מצי שקיל ומימר נמי לא בעי למימר הב לי דתניא חלקם שאלו בפיהם כו'. ות"ל דבלא"ה היאך היה מבקש ולהכשיל הבעה"ב דאסור לחזור וע"כ דלצ"מ מותר לחזור. ולא משמע כן בסוגיא דב"ב הנ"ל דחשיב מכירי כהונה מוחזק. ואף דהעיר מש"ס זה וכתב כיון דלא איתרמי ליה צו"מ ויהביה להך הו"ל כמוחזק אבל מתוס' שכתבו משום דאסור לחזור משמע דאי הוי מותר לחזור לא הוי תשיב בה מוחזק וכיון דמותר לחזור לצו"מ או קרובו עני ודאי לא הוי מוחזק. וראייתו מש"ס חולין יש לדחות די"ל דהבעה"ב היה מפצה לשמעיה עבור המתנות כדי שיתנם לרבא. ועוד י"ל כיון דשחט לכבודם אסח השמעיה דעתו מינה שבודאי יתנו לרבא וכמ"ש רש"י גיטין ורשב"ם ב"ב שם. וי"ל עוד בזה ועיי' תוס' כתובות ק"ב ע"א ד"ה אליבא. ובזכרוני שבקובץ יגדיל תורה פילפלו בקושית המחנ"א הנ"ל מסתירה דרב אדרב ואינו כעת לפני. וכתב המהרשד"ם סי' שפ"ד דאם הבטיח מתנה מועטת ולא הספיק לקיים דבריו עד שמת המקבל לא מיקרי מחוסר אמנה נגד יורשיו רמז לזה הש"ך לעיל סי' קכ"ה ס"ק ל"ד: סעיף ט'. שאם רבים כו'. עיי' מש"כ בזה לעיל סי' קס"ג ובנתי' סי' של"ג סוס"ק א' ובמשפט שלום כאן. ומה שתמה בקונטרס משמרת שלום על התוס' כתובות ק"ב שכתבו דהנותן מתנה מועטת קנה חבירו כו' דהוא נגד הש"ס והפוס'. הנה כן הוא גם שיטת היראים מובא בפסקי ריקאנטי סי' שס"ג דבהבטחת מתנה מועטת אף בדברים לבד קאי במש"פ. ועיי' ביאור מ"ב הנדפס עם הרקאנטי מש"כ בזה:
סעיף י'. בחוב שיש לי אצלך. עיי' קצוה"ח שהעלה בבכור דבמכר לו בעד חובו מהני אליבא דכו"ע לפמ"ש תוס' ע"ז דבליכא מעות לכו"ע משיכה קונה. ועיי' שו"ת שם אריה חיור"ד סי' מ"ח שכתב דלפי"ז אפשר דמודה הקצוה"ח באם מכר בעד החוב אלא דדמי המקח יתירים על החוב ויצטרך להשלים עוד כסף דבזה צריך שיהיה קנין כסף שיתן לו פרוטה ויזקוף השאר במלוה או שיזקוף הכל במלוה ויכתוב לו שטר או שיתחייב לו בענין דזה לא דמי למתנה. אלא דעיקר דברי הקצוה"ח צ"ע דבנה יסוד על דברי התוס' והא הרמב"ן חולק עליהם וס"ל דאפי' בליכא כסף לא קני משיכה ולדידיה ל"מ משיכה במוכר בהקפה ועיי' ח"ס חיור"ד סי' שי"ב דגם דעת רש"י כהרמב"ן ועיי' שומ"ש מהדורא תליתאי ח"א סי' מ"ט מש"כ בדברי הקצוה"ח. ומש"כ המחבר וכל החוזר בו מקבל מש"פ. עיי' חוו"ד סי' קע"ג ובש"ק ירושלמי פ"ב דקדושין ובש"ך רסיק"ץ מביא דברי הירושלמי. שו"ר בשמ"ק שם העיר מדברי רש"י ב"מ ס"ג דנוטים לדעת הרמב"ם ועיי' פנ"י שם. ומש"כ המחבר וי"ח. כתב בשו"ת פני משה דדוקא במלוה שלא הגיעה זמנה אבל הגיעה זמנה הוי כבעין. אבל מתוס' ב"ק צ"ט לא משמע כן. ועיי' לשון הטור מובא בסמ"ע ס"ק ט"ז ובמחנ"א הל' ק"מ סי' ג'. ומה שהק' הקצוה"ח והנתי' כאן בדברי הרא"ש מובא בטור משום רבית קצוצה. י"ל דמיירי בהלואה ע"י שליח לדעת רש"י מובא ביור"ד סי' ק"ס סעי' ט"ז ועיי' מקנה קדושין ו' ע"ב מש"כ בזה:
סעיף י"א בהגה. וכל האומר לתת כו'. כבר כתבו המחבר ועמד בזה הסמ"ע ס"ק י"ג. ואולי כונת הרמ"א לאשמעי' ממדת חסידות אין לחזור אף בעשיר וכירושלמי שביעית מובא בר"ש סוף שביעית ובפ"ח על הרא"ש פ' הזהב ע"ש, ועיי' ערוך השולחן שכתב דמה שאסור לחזור בתרי תרעי הוא ג"כ ממדת חסידות ובזה מכוון מאוד לשון הרמ"א. והנה בקצוה"ח סי' רע"ח חידש דמכירי כהונה יכולים למשוך אף שלא בפניו כיון דאסור לחזור ויש להעיר מתוס' ב"מ מ"ט ד"ה וחזר שהק' דהו"מ למיפרך מאי למימרא. ולפי"ז יותר הו"מ לאוקמי כגון שמשך שלא בפניו והפקידו אצלו ואשמעי' חידוש דין ולא הו"מ למיפרך מאי למימרא ועיי' פת"ש לעיל סי' ק"צ ס"ק ד' בשם המלמ"ל משמע דלא כהקצוה"ח. והנה בש"ס שם רב אמר אין בהם משום מחוסר אמנה ור"י אמר יש בהם כו' וכתב בגליון הגרע"א עיי' ר"ש סוף שביעית וצ"ע. ובשו"ת רע"א החדשות מבואר כונתו להק' על הר"ש שם שכתב ולאו משום דאיכא איסור דאמרי' פ' הזהב דברים אין בהם משום מחוסר אמנה. משמע דרצונו לתרץ דלא תקשה לרב ממתני' זו ולזה תירץ דאיסור ליכא ומשמע דלרב אף דאין בהם משום מחוסר אמנה מ"מ אין רוח חכמים נוחה הימנו. ותמוה דהא פריך מברייתא זו הרי דלרב ליכא משום אין רוח חכמים נוחה הימנו. ולגודל התמיה היה נ"ל עפ"י מש"כ התוס' מ"ח ד"ה ואמר רבא דמאי קמ"ל. ותירץ הרא"ש בש"מ דרבא קאי על מתני' דסוף שביעית, דתנן שם המקיים דיבורו ר"ת נוחה הימנו ועלה קאמר רבא דל"ח אם אינו עומד בדיבורו איכא מש"פ אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו. וזה נמי שכתב הר"ש ולא משום שיש איסור בדבר ר"ל איסור מש"פ אם אינו מקיים דהא כו' ר"ל מחלוקת דדברים אם יש בהם משום מחוסר אמנה קאמר דיש דס"ל אין בהם משום מחוסר אמנה ולכל היותר אין בהם אלא משום מחוסר אמנה ולא מש"פ. ובאמת כתב הרא"ש לק' מ"ט דהו"מ להק' לרב ממתני' דשביעית אלא ניחא ליה להק' מר"י בר"י משום הקרא. והנה בתרומת הכרי כאן חקר בחזר הלוקח קודם שנאנס המקח מהמוכר ואח"כ נאנס אף דהשתא מיהא ליתא ויכול לומר השתא הדרנא בי מ"מ מקבל מש"פ דכיון דכבר חל מש"פ תו לא פקע והוכיח כן מש"ס מ"ט ביהיב זוזי אשומשמי כו' א"ל רבנן והא בעי לקבולי מש"פ כו' ולפר"ת דבהפסד ליכא מש"פ הא נפסד לגמרי שאיגנוב דמי המקח א"ו דש"ה:
שחזר המוכר בעוד שהיו המעות קיימים ותמיהני עליו דבאמת כבר עמדו בזה הראשונים בש"מ ותירצו חרוצים אחרים ומשמע דלא ס"ל להלכה כדעתו ועיי' מעיי"ח שחילק דבנפסד המקח הרי אינו מעמיד לו מקחו משא"כ כאן שהמקח בעין והאונס בדמי מקח ובכה"ג מקבל מש"פ ועיי' שומ"ש מהדורא חנינא ח"ד סוס"י ק"י מש"כ בדברי התרומת הכרי. והנה הש"ך בשם הב"ח נוטה לדיעה הא' ועיי' בהגר"א ובשו"ת בשמים ראש סי' ש"י מובא תשו' רבינו שמחה כהרא"ש והרז"ה ויש לחזק בזה דעת הב"ח. אולם כתב שם דמ"מ בדבר מועט דאייקר פחות משתות נכון להניחו. ובהג' כסא דהרסנא שם הוכיח דגם דעת רש"י ותוס' כן דלא כמ"ש הפוסקים בדעתם: