אור ברסלב
בית יעקב (טבשונסקי) חו"מ › סימן קעו

בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי

חו"מ · סימן קעו

סימן קעה

סמ"ע ס"ק ד'. בע"ש כתב כו'. ובט"ז השיגו דהא נ"מ במת. ובאמת הסמ"ע לשיטתו לק' סי' ר"ז ס"ק נ"ג דשבועה מחזקת הקנין והט"ז שם השיג עליו. ולשון הרשב"א מובא בב"י ועוד שכבר נשבעו וא"א להם לעבור על שבועתם משמע קצת כהט"ז דחומר השבועה מחייבם ולא משום קנין. ומש"כ הסמ"ע ס"ק ו' דא"כ יהיה זה כחליפין הט"ז הק' עליו והחכ"צ מיישב דברי הסמ"ע עיי' פרישה שביאר להדיא כמ"ש החכ"צ:

סעיף ג' בהגה. וי"א דיכולין כו'. וכתב הגר"א כדין עבד שנקנה בחליפין. וזה צע"ג דהא אין עבד עברי נקנה בחליפין כמ"ש המלמ"ל רפ"ב מעבדים ושם בע"כ איירי. ובאמת בלשון הראב"ד אינו מוזכר חליפין שכתב שאדם יכול להקנות א"ע לחבירו בקנין כדין עבדים. וי"ל בקנין כסף. וראיתי אח"כ בשו"ת ב"ש שכתב דעכצ"ל דאינו משוה קנין פועל לקנין עבדים דהא דע"ע אינו נקנה בחליפין זהו מגזה"כ כמ"ש המלמ"ל אבל בפועל אינו קנוי קנין הגוף ועיי' ש"ך סי' של"ג ס"ק מ"ז. ומש"כ עוד בהגה וי"ח ואומרים כו' לענין מה שהרויחו. והק' בנתי' דא"כ לקתה מדה"ד ע"ש וכתב דמיירי בהגיע הזמן. ומלשון הריב"ש מובא בב"י ל"מ כן שכתב אלא שבתוך הזמן יכולים לחזור כדין פועל. ומש"כ הנתי' דלקתה מדה"ד שזה לא עשה כלום. לכאורה י"ל כל שאנו רואים שהלך בעסקי השותפות ולא עלתה בידו אין בכך כלום וכמ"ש הריב"ש מובא בב"י שהילוכן ודיבורן היינו שכרן וכ"כ הרשב"ץ מביאו הב"י סעי' ז' דאם נתעכב בדרך מחמת אונס יש לו חלק בשותפות ומה שהק' מסי' של"ב עיי' נתי' סוס"י של"ב מש"כ שם בדברי הקצוה"ח וסותר א"ע למש"כ כאן. ומש"כ בפת"ש ס"ק ב' לדחות דברי הרדב"ז ממש"כ הסמ"ע ס"ק מ"ד. ל"ק על הרדב"ז די"ל דס"ל כהב"י שכתב דדעת רש"י ותוס' דהוי כפועל. ולק' בס"ק י"ב הביא עוד תשו' מהר"ם אלשיך הנראה כחולק ע"ז וכתב לחלק דבהסחורה דבעין ל"מ מחילה. אבל מתשו' הב"ח המובא במסג"ה ס"ק מ"ב משמע דאף באיתא בעין מהני מחילה.

ומש"כ שם בשם שו"ת מ"ח דבשטר ל"מ מחילה כלק' סי' רמ"א. י"ל דל"ש לומר שטרא בידי מאי בעי אלא במלוה וכחובה וכדומה דתמיד השטר ביד המלוה או האשה אבל בשטר שותפות לכ"א מהם יש לו זכות בהשטר לכל פרטי השותפות והוא במקום שני שטרות והאמין הא' להב' שיחזיק השטר אצלו ואף שמחזירו אין הוכחה מהחזרה לביטול השותפות דאולי עתה האמינו להחזיק השטר אצלו. שוב לאח"ז בא לידי ספר משפט שלום וראיתי שם מובא שו"ת תכ"צ דבשותפות ל"ש זה מטעם אחר. ומה שמביא עוד המש"ש מהרדב"ז שאם יש ג' שטרות ביד כ"א שער א' ואחד ביד שליש ויש סתירה בלשונותם הולכין אחר שנים שהם הרוב. והק' עליו דהא אין הולכין בממון אחר הרוב. כן ראיתי בשו"ת דב"מ שהק' כן והוסיף עוד להק' על מש"כ שם הרדב"ז עוד שאם אין שנים מהם מוסכמים סומכים על של שליש לפי שאותם י"ל שזייפוהו. דאיך נתלה בט"ס בסברא בעלמא ופסק להלכה שבכל זה המע"ה. ומש"כ בהגה וכ"ז בשנים שנשתתפו כו' ואינו נקנה אלא בקנין גמור. זהו להמרדכי אבל הג"א כתב שיקבל עליו אחריות אלא דהרמ"א כתב דין זה לענין שאר רווחים ולא לענין עיסקא וממילא מובן דלענין עיסקא בעי אחריות וצ"ע:

סעיף ו'. אבל להשתעבד כו'. עיי' אחרונים. וכתב המשפט שלום דהדבר פשוט שאם בתחילה היה המדובר שיניחו כ"א ר' זוז ואחד מהם הניח רק ק' לע"ע והשמיט א"ע ולא נתן יותר ואח"ז היה היזק רב דצריך לכו"ע לשלם מביתו. ואינו פשוט כ"כ מסברא וגם בשו"ת דב"מ ח"א סי' ל"ה כתב בנידון דידיה להיפוך שבזה גם הרמב"ם מודה דודאי לא קיבל אחריות העסק יותר מכפי המעות שהניח בעסק ואיירי שהותנה ביניהם שיטילו שניהם בשוה רק שלע"ע הניח אחד פחות קצת והיה מחויב עוד להשלים ובין כן נפסד כל הממון שאז שייך דין הרמב"ם שאין השותף נשבע ונוטל בכגון זה דמעות שנשארו בידו לא נקרא עליהם שם שותפות רק שנשאר עליו חוב מהשותפות והו"ל א"י אם נתחייבתי לך. ונראה לכו"ע אם מדובר בינם שמעתה הריוח לחצאין אף שלא הביא עוד ההשלמה שפיר הו"ל שותף להפסיד ואם מדובר שכל עוד שלא יביא יהיה הרוח לפי מעותיו שפיר י"ל כהדב"מ:

ש"ך ס"ק ט"ו. תימא כו'. עיי' בהגר"א מתוספתא דב"מ וכן מובא בלשון זה בב"י בסי' רנ"ג. אולם בתוספתא שלפנינו ליתא בב"מ רק בכתובות פ"י ושם איתא בזה"ל ג' שהטילו לכיס ונגנבו מהם מביאים השאר לאמצע וחולקין ובירושלמי ב"ק פ"ד מוקי לה בזה מנה וזה מאתים והירושלמי מחלק בין דבר הנבלל לאבנים שאינם נבללין. וע"ש במראה"פ שתמה על הרמ"ה שלא חילק בזה דהא נ"מ לדינא בנשתתפו בדבר שאינו נבלל. ועיי' חידושי א"ש ר"פ הבית ועלייה ובנתי' סי' רצ"ב ס"ק ט"ז פירוש אחר בדברי הירושלמי. וצ"ע דהא בר"ה י"ג אמרי' דאין בילה אלא ביין ושמן ועיי' השגת הראב"ד פ"א ממע"ש הל' ת' ובמלמ"ל שם פי"ד ממהרי"ט:

שם.

ס"ק ט"ז בא"ד. ומש"כ מהר"ם אלשקר כו' והמחברים שכתבו סתם כו' דלא עדיף אותו מחבר כו'. אינו מוכרח דהרמ"ה ביד רמה כתב דאיכא נסחי דגרסי נעשה כאומר לו שמור לי כו' שכיון שאין האחד מתעסק בו בשעה שמתעסק חבירו נעשה כאומר לו. וא"כ אינו מוכרח לפרש בש"ם כמ"ש הש"ך וזה הוא נמי דעת המחברים שכתב מהר"ם אלשקר. ובעיקר דברי הרמ"א נ"ל דלכאורה יתור לשון הוא בהגה דהוסיף אינו חייב בשמירת השותפות דלא הול"ל אלא ועושה מנדבת לבו אינו אלא ש"ח. אלא כונתו דודאי בשאר שותפים לא הוי שומר בסתמא מטעם שכתב הש"ך והנתי' בביאור דבריו דהו"ל ג"כ להב' לבוא לשמור. והרמ"א מיירי בשותפין שהתנו בתחילת השותפות שעל האחד לשמור ועל הב' לא היה מוטל השמירה והוי לזה כאדם אחר. ובזה כשנטלו לשמור ודאי חייב דל"ש לומר היה לך לבוא לשמור ולא לקחתי לשמור אלא חלקי דיכול לומר הרי מתחילתו לא הוטל עליך לשמור ואם יאבד עלי חיובו וכשנטלת לשמור מסתמא היה בדעתך לשמירת כולו. וז"מ בדברי הרמ"א אינו חייב בשמירת השותפות דאינו מוטל עליו שום שמירה. ויסוד דבריו בנויים על דברי הג' אלפסי דבסתמא לא הוי ש"ש ובכה"ג הוי ש"ח, ועיי' שו"ת רדב"ז ח"ב סי' חת"מ. ועיי' לשון מהר"ם אלשקר במחנ"א הל' שומרים סי' ל"ו משמע כמ"ש לעיל בדבריו. והט"ז כאן כתב על דין המרדכי דבסתם לא הוי ש"ש וחולק על המהר"ם שאין הלכה כתלמיד במקום הרב. וצ"ע שאין המרדכי יחיד בזה כמ"ש הש"ך הרבה מהראשונים המסכימים לדעת המרדכי. ובקצוה"ח כאן כתב לענין עסק גאבלי והביא ראיה ממש"כ המהרי"ט ע"ש. הנה המחנ"א הל' שומרים מביא תשו' מהרי"ט דבלקחו בגדים בשותפות והתחילו שניהם לשמור יחד דמאותו שעה הו"ל שמב"ב שהרי באחריות שניהם היה עומד ועל שניהם מוטל השמירה לכן כשהסכימו שיהיה נמכרים בחנות א' מאותו שעה הו"ל שמב"ב. המחנ"א השיג עליו דמה שעמדו יחד ושמרוהו אין זה בגדר שמב"ב דכיון דשניהם שומרים יתד לא היו מתחייבים אחד על של חבירו. וגם בלא דין שמירה בבעלים פטורים דאין שום חיוב שמירה לכל אחד על של חבירו. ומה"ט שני שותפים שיושבים יחד בחנות ומוכרים וקונים וקם אחד:

והלך לצרכיו ונגנב מהחנות באותה שעה חייב ולא הו"ל שמב"ב. וא"כ גם בנידון הקצה"ח ל"ש שמב"ב ואין ראיה מהמהרי"ט דלשיטתיה אזיל שם. אבל להמחנ"א כה"ג לא הוי שמב"ב. אלא שהנתי' כאן ס"ק י"ז לא כתב כהמחנ"א ועיי' הג' חכמת שלמה לק' הל' שאלה שמשיג ג"כ על המחנ"א. ומש"כ בפת"ש כאן ס"ק י"א בשם הכנ"י כ"מ להדיא בתשו' הרא"ש מובא בטור סעי' מ"א. והנה בהג' חכמת שלמה כאן חידש דהא דהוי ש"ש דוקא בשותפים בדבר שאינו עומד אלא למסחר אבל בדבר שעומד לתשמיש הוי כמו לוקח לל' יום דיכול לומר בחלקי הייתי משתמש. ולדעתי לא אמרי' כן אלא היכא דבתשמישו שהוא משתמש עתה אין צריך לחלק חבירו ואף שמשתמש בכולו יכול לומר לא צריכנא לדידך דכמו כן הייתי משתמש בחלקי לבד וכמ"ש הש"ך יור"ד סי' רכ"ו ס"ק ח' דכל תשמיש שממלא כל החצר אסור לענין מודר הנאה. ובזה צ"ע בהא דסי' קע"א סעי' ח' בהגה לא חלקו כו' והוא מנדרים מ"ו ע"ב כמ"ש שם הגר"א וכיון דשם הוא דוקא רק בהילוך שיכול לילך בחלקו לבד וכמ"ש הש"ך א"כ הדין שם דוקא שהשתמש בדבר שהיה מספיק לו חלקו בלבד אבל לא בדבר שהיה צריך גם לחלק חבירו. ובזה יש לפקפק גם במש"כ בהג' חכ"ש שם:

סעיף ט'. אבל אם בלו לגמרי כו'. הרא"ש כתב הטעם דמעיקרא מחלי אהדדי בכה"ג שלא ידקדקו זע"ז אלא בדבר הנראה לעינים. והנמוק"י כתב הטעם דכי שתקי כל חד לחבירו לאו משום דקא מחלי אלא אדעתא דליהוי כשאלה דסבר הא קאי על כתפיה למחר הא תפיסנא לו הא שתקו עד דנאבדו או בלו אין מנכין להם דל"מ למימר דשתק אדעתא למיתפס דהא שתק עד דבלו. וצ"ע דהא טעם זה אינו מספיק רק על בלו ולא על נאבדו דסבר למיתפס ובתוך כך נאבדו. ובש"מ כתב דגדול האחין אינו נוטל בשומת מלבושי אחיו דהא מסתייע דלא נטלי במלבושיו. ועיי' מש"כ לק' סי' רפ"ח מזה: סעיף י'.

והסכים למעשיו כו'. עיי' סמ"ע ובמלמ"ל פ"ה משלוחין מובא בזה מחלוקת. ועיי' שו"ת ב"ש חחו"מ סי' ע' שהעלה דהמוחזק יכול לומר קי"ל. והנה מהר"י אדרבי בתשו' סי' קל"ד פסק דאפי' אם התנו בתחילה בפירוש שלא יעשה כן ואח"כ הודיעו והסכים למעשיו מהני ורמזה הש"ך ס"ק כ"ד ובזה צל"ע אי מהני שתיקה דאפשר דבזה לכו"ע בעינן הסכמה בפה: סעיף י"א בהגה. ראובן שהלך ופטר כו'. עיי' ש"ך שהשיג. והשעמ"ש מיישב דברי הרמ"א דדרך בנ"א למחול וליתן מתנה ע"ש ומובא קצת בפת"ש כאן. לדעתי זה ל"ש אלא בפטר חוב לאחד דלזה נתן מתנה אבל הכא איירי בחובות הרבה ול"ש דלכולם נתן מתנה וצדקו דברי הש"ך:

סעיף י"ב בהגה. מי ששכר כו'. הק' בנתי' דבלא"ה מציאת פועל לעצמו. ומש"כ ליישב הוא דחוק מאוד ע"ש. ויותר י"ל עפ"י דעת הרמ"ה המובא לק' סוס"י ר"ע דבסתם הכל לבעה"ב וכתבו שם הב"י והסמ"ע דהכל מודים בו ועיי' מה שכתבתי בזה לק' סוס"י קפ"א ובסוס"י ר"ע שם. ובשו"ת יהושע סי' קכ"ב חידש דבשעה שצריך לעסוק בעסק השותפות הכל מודים דמציאה וגניבה והטעאה שייך להשותפות ומקור הדבר הוא משבת ע"ח ע"ב עיי' בהגר"א. וראיתי שם בהג' הגרע"א שהק' אף לרבנן חזי לו כשימחקנו. וזה י"ל דאף דאיסור ליכא במחוק אבל הלוה לא יניחנו בידו שהנייר שלו ומלוה לא משהי ליה דהלוה יתבע ממנו. אבל צ"ע להש"ך סי' נ"ז דמותר לתופסו גם על חוב אחר א"כ לעולם חזי ליה. כעת ראיתי בשו"ת שומ"ש מ"ת ח"ג סי' קע"ז שמיישב ג"כ קושית הגרע"א קצת באו"א כיון דגוף השטר הוא של לוה א"כ אסור להשהותו אף לאחר שמחקו דשמא לא ימחקנו והרי חששו בתוס' שמא יגבה שלא כדין ומכ"ש דחיישינן שמא לא ימחקנו או דיהיה נמכר אח"כ וזיילי נכסי ובסי' נ"ז אינו מבואר תקנה זו שיהיה מותר המלוה להשהותו וע"כ דבכל ענין הוי בכלל אל תשכן כו' וי"ל בזה ואכ"מ: סעיף י"ד. אין חבירו מעכב עליו. והוא לפיר"ח בגמ'. אבל משהגיע כו' הוא לפירש"י. וכתב בפרישה דמרא"ש משמע דלא פליגי בדינא רק בפירוש מדכתב הרא"ש וכן כו'. אבל הב"ח שם הגיה וכן ר"ת כו' אבל באמת מקור דברי הרמב"ם נובעים מירושלמי ב"מ פ"ה הל' ג' וז"ל הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר רצה אחד מהם ליישנן חבירו מעכב על ידו. אם היה ערב שביעית אין חבירו מעכב על ידו וביאר הפ"מ דבערב שביעית שאין הפירות מצויין ובפירות שביעית שאסור לעשות בהם סחורה הוי הזמן ידוע אחר השביעית שבודאי ע"מ כן לקחה שיהיה המעות מונח בידו ולא יתחיל להתעסק בהם עד אחר שביעית אבל בשאר השנים יכול לעכב. ועיי' מראה"פ שם. והכ"מ הרכיב ברמב"ם שני הפירושים בגמ':

סעיף י"ט בהגה. ג' שקיבלו עיסקא כו'. וה"ה לסתם שותפין וכן פסק בחכ"צ סי' ד' והרש"ך מספקא ליה בזה מובא בש"ך ס"ק ל"ד ברמיזה. ובמהרשד"ם סי' קנ"ג פסק דדוקא נגד היורשים בטלה השותפות אבל הנשארים מחויבים להחזיק בחלקם. ובחכ"צ שם כתב דהשותפות מעיקרה בטילה. ומש"כ הפת"ש בשם המעי"ג דאם לא חזרו כו' כ"כ הנחי' כאן בשם המלמ"ל. ובאמת אינו מוסכם לדינא כ"כ דהא המלמ"ל שם כתב דהמרשד"ם ומהרנ"ח חולקים על הפ"מ. ומש"כ עוד בפת"ש מתשו' אב"ר וראיה מפ' הגוזל כו' עיי' ב"י בשם הרא"ש. ומה שדיקדק הרמב"ם לפי שכבר יצא הממון מיד היורשים עיי' פרישה לק' סי' שכ"ט מש"כ בזה:

סעיף כ"ה בהגה. וי"א דה"ה אשה. והוא מהריטב"א מובא בב"י כאן וכתב הש"ך משום דל"מ ליה כ"כ באשה ויותר הול"ל לפמש"כ בש"ך סי' קכ"ב ס"ק ל"ז דעת הרשב"א והר"ן החולקין על הריטב"א ולכן כתב בלשון וי"א. ונראה דגם להריטב"א דוקא בשותף איש עם אשה אבל בשתי נשים שותפות ואחת עמדה בב"ד הוי כשני אנשים בעלמא וראיה מכתובות שם שרצה להביא ראיה ממתני' ודחי שבועה לאחד כו' ועלה קאמר החילוק דליתא במתא: ש"ך ס"ק מ"ג. מי שיש לו שותף כו'. והק' בנתי' למה לא יתחייב מתורת שליחות. וכתב דמהתשו' משמע דמיירי בתורת רווחים. ול"י משמעות מגוף התשו' ופשט הענין משמע דע"י האחריות ידעינן שכונתו היה בשליחות.

ובלא קיבל אחריות ע"כ כונתו כשתבא הסחורה יקח ממנו שכ"כ בתשו' ואי לא קביל אחריותא אנפשיה לא מיחייב דאמרי' מיתבע קא תבע מיניה דלישדר ליה שותפו דכד מטי זבין יתיה מיניה ולק"מ:

סעיף ל'. עדיין ראובן משביע ללוי. הק' בנתי' מסי' ע"ז בש"ך דמהני מחילת השותף. ומש"כ לחלק אינו אלא להאי נ"מ שכתב שם הש"ך אבל להחילוק הא' דהשותף פטור ליתא דבריו ומלבד זה השיגו על הש"ך בתומים ובש"ך דל"מ מחילתו. ומהש"ך שם משמע דשותף המוכר קודם זמנו א"י לבטל המקח ודלא כמ"ש בס' חב"י לדבר פשוט דבטל המקח והמחבר בסעי' י"ד מיירי בענין שא"י לבטל המקח. שוב נדפס המשפט שלום מחדש וראיתי שם שכתב להיפוך והביא מהב"מ לאהע"ז שהעיר מדברי הש"ך:

סעיף ל"ו בהגה. רק שחייב לישבע. הק' האחרונים דאין משביעין, ע"י נוגע. ואולי אין כונתו משבועה בפ"ע ע"ז אלא ע"י גילגול כשישביעו שבועת השותפים ישבע גם ע"ז וע"י עכו"ם אף ע"י גילגול אין משביעין אלא שבפת"ש סי' צ"ד מביא דמגלגלין ע"י טענת עכו"ם:

סעיף ל"ט. אעפ"י שלא הודיע לראובן כו'. ולענין שותף שטוען שלקח מעות ברבית שלא בידיעת שותפו ועכשיו רוצה לנכות הרבית עיי' מש"כ בזה הט"ז ביור"ד סי' ק"ע ובח"ד שם ומצאתי תשו' הרדב"ז המדבר מזה בחלק א' סי' רמ"ז ע"ש להלכה:

סמ"ע ס"ק פ"ב. עיי' בתשו' הרא"ש כו'. ומשמע דללוי לא יתן אלא שתות ואף דסמיך אדיבוריה דגם לשמעון אינו נותן אלא שתות. וראיה להט"ז לק' סי' של"ב סעי' ד' ומובא בפת"ש סי' ר"ז ס"ק ט'. אלא לפי שמבואר בתשו' שלוי אמר לשמעון ושמעון א"ל אני וראובן יודעים מה שנדבר בינינו י"ל. ועיי' שו"ת חוו"י סי' ס"ט שפסק בכה"ג דהמקח קיים. ובס"ת על חו"מ סימן שעט כתב דכה"ג אסור לומר שכבר נתנו לי אחרים מקח זה ובאמת לא נתנו לו. שוב מצאתי מדבר בזה במשפט שלום סי' רכ"ז סעיף ג'. ומש"כ הט"ז בסוף הסי' מענין חלוקת שותפים עיי' שאילת יעב"ץ ח"א סי' ק"מ:

תוכן העניינים

בית יעקב (טבשונסקי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה