בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן קסז
סעיף א'. והשאר של תחתון. משום הפקר כמ"ש בדרישה וכ"כ בשמ"ק. ולכאורה מזה ראיה למש"כ הנו"ב דהפקר לנוכח מהני אף לאחד. ובהג' רש"ש כתב דשיגרא דלישנא נקט הפקר ואולי משום מתנה או מחילה הוא ועיי' שו"ח שומ"ש מ"ק ח"ב סי' קנ"ח וכ"מ פשוט דהא אומדנא הוא והרא"ש כתב דמטעם יאוש הוא ואף דיאוש ברשותו ל"מ מ"מ הא בעינן דוקא עומד בצד שדהו כדלק' סי' רס"ח. והנה אי נימא דמטעם הפקר ממש הוא מזה ראיה למה שחקרו אי מהני הפקר בחצי חפץ. ובעיקר חקירתם יסודם הוא על פי דברי ר"ת בש"מ ב"מ כו' שכתב דאין יאוש לחצי חפץ ומשמע שם משום דאין מבורר החלק. ובזה נסתפקו היאך הדין בהפקר כה"ג דיאוש אינו כהפקר גמור.
והנה השומ"ש מ"ת ח"ג סימן מ"ט כ' דטעמו של ר"ת הוא דיאוש ל"מ ברשותו וא"כ כל שלא נתיאש רק מחציה א"כ החציה השניה שלא נתיאש מיקרי עדיין רשותו ול"מ יאוש דעדיין היא ברשותו דהא החלק שני מי שמוצא הוא שומר עליה והוי כאילו היא ברשות הבעלים, ולפי"ז בהפקר דמועיל אף ברשותו עיי' קצוה"ח סי' שס"א מועיל אף בחצי חפץ. ועפי"ז מיושב מה שהק' ע"ז מכריתות כ"ד ע"ש תוס' ד"ה דאמרו. דשם היא מתורת הפקר כמ"ש הקצוה"ח וכן י"ל בתוס' ב"ק כ' ע"ב ד"ה אפקורי ע"ש. אבל באמת יסוד חקירתם הוא לא מהאי טעמא אלא מטעם דהפקר בעינן דומיא דשמיטה הפקר לגמרי ומטעם זה כתב הירושלמי מובא בחי' רשב"א גיטין פ' מי, שאחזו ולק' סי' רנ"ז בהפקיר מעכשיו ולאחר ל' יום ע"ד דרבנן אינה מופקרת. ובאמת מצינו גם בשמיטה בנדרים מ"ב ארעא נמי אפקרה ללקיטת פירות. הרי דמהני הפקר על לקיטת פירות לחוד. וי"ל בזה [כעת ראיתי בתפארת ירושלים משניות סוף ב"מ שמדבר בזה ובקו"א במעייני חכמה לב"מ מפלפל בזה והנה בקדושין ז' ע"א חצייך מקודשת לי אינה מקודשת כו' וניפשטו לה קידושי בכולה כו' הכא דעת אחרת כו'. ותמה שם בהג' רש"ש מה בכך דהיא אינה מתרצה בחציה השני הא המקדיש נמי אינו רוצה להקדיש רק חצי הבהמה. וכתב ע"פ הר"ן נדרים דדעת אשה הוא מתורת הפקר ובהפקר לא מצינו דאם הפקיר חציה דיחול ההפקר על כולה דלא מצינו זה אלא בהקדש. ובמחכ"ת אין לדבריו טעם דפשיטא אם הקדיש בהמת הפקר חציה דמתפשטת בכולה וה"נ רומה לזה ומאי ענין להפקיר חציה וגם לדבריו כך הו"ל לומר דלא מצינו דאם זכה בהפקר חציה דיזכה בכולה דומה קצת להענין. ובעיקר התמיה לא ראה בחורי"ד שם שעמד בזה ובא"מ סי' ל"א ס"ק י"ח]:
ומש"כ המחבר ובלבד שלא יאנוס כו'. יתבאר עפ"י מש"כ הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל כל שיכול לפשוט את ידו בענין שלא יסכן בעצמו ויתפשט פשוט שיהיה קרוב לנפול ממנו אלא שיתפשט שיעור מה שיוכל בלי סכנה. והוא דכשיש סכנה מפקירו והט"ז נדחק בזה וא"ל לזה. ובמדר"א כתב שהטעם הוא משום סכנה והבין דברי הרמב"ם בפשוטן משום איסור סכנה. ולא דק דלא איירי כאן באיסור סכנה אלא כונתו דכשיש סכנה מפקירו. ומש"כ בסעי' ב' בהגה "טור" אולי הוא ט"ס וצ"ל "ב"י" כי בטור לא נמצא זה:
סעיף ב'. אילן העומד כו'. עיי' מש"כ בזה לעיל סי' קנ"ה סעי' כ"ט: