בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן קמט
סעיף ב'. בהגה. וכן אפי' החזיק כו' עיי' בהגר"א מביא מב"מ דק"י וצ"ע דשם משמע דבעינן תרתי יהבי טסקא וכרי כרויה ומנ"ל דמס לחודא הוי מחאה.
ובזמנינו שכיח דהמוכר פורע המס מפני שלא נכתב עוד בנימוסי המלוכה על שם הלוקח פשוט דלא הוי מחאה כה"ג:
סעיף ט'. בהגה אבל חפר כו':
הלח"מ פי"ג מטוען הק' על הרמב"ם דפסק כר"י דאפי' חפר לא הוי חזקה למה פסק כשהתנה דו"ד אין לי בנכסיך הא לדידיה ליכא לאקשויי פשיטא דטובא אשמעי' דאפי' חפר לא הוי חזקה וכתב שדוחק לומר דלר"י נמי פשיטא. ומה שחשב לדוחק כן הוא סברת הרמ"ה בטור דדוקא כשסילק מפירות הוי חזקה דבלא"ה אפי' חפר בשו"מ לא הוי חזקה ונהי דלא פסק כוותיה בדינא כמ"ש המ"מ אבל מ"מ הסברא נכונה. והנה הט"ז העלה דע"כ לא הוי קילקול אלא לדעת האשה אבל לדעת המחזיק דצריך לזה שפיר חשיב תיקון לדידיה וכן משמע מדיוק לשון הרשב"ם שכתב והלכך מקלקל לה לצורכו ע"ש. ובזה לכאורה מיושב מה שהק' הט"ז על הר"י הלוי המובא בהגה כאן דלמה לא מוקי הש"ס הא דצריכה למחות דמיירי בחזקת תשמישין. [והקדימו להק' כן הריטב"א מובא בב"י ועיי' דרו"פ בארוכה מזה] די"ל דהש"ס דמשני בחפר בורות חידושא קמ"ל דכה"ג הוי חזקה דלא מיקרי מקלקל לגמרי הואיל דאצלו הוי תיקון. ואף דפריך עלה דאין חזקה לנזיקין הא שפיר משני לדינא. וראיתי בש"מ בשם הראב"ד שעמד בזה כמו שהק' הט"ז וכתב דאעפ"י שיש בבורות תועלת אין התועלת כנגד הנזק. וגם זה הוי חידוש דמ"מ הוי חזקה. ועפי"ז ל"ק מה שהק' הסמ"ע ס"ק י"א די"ל דלא כהה"מ בהבנת דברי הרמב"ם אלא בנה והרס באופן דהוי מקלקל גמור בלא שום תיקון וכ"כ בנתי' אלא שהוא כתב דבנה ר"ל בתיקון לגמרי דגם בזה אין לו חזקה והרס הוי קילקול לגמרי. ולא היה צריך לזה. וכן מצאתי במלמ"ל פי"ג מטוען שמביא דברי ריב"ש על מש"כ הרמב"ם ובנה והרס דדוקא בעושה היזק אבל בונה לא דהא מתקן הוא ואפי' אם הורס ע"מ לבנות מתקן הוא. הרי דהריב"ש הבין בדברי הרמב"ם דהוי מקלקל גמור. והב"ח כתב אחרת ע"ש. ומש"כ בבהגר"א ס"ק י"ב עיי' לת"מ מש"כ בזה:
סעיף י'. כשאר כל אדם. היינו דגם הוא מחזיק בנכסיה כמ"ש הנמוק"י מהריטב"א. ומזה משמע דבמגורשת ואינה מגורשת אין הבעל אוכל פירות. ובש"מ ב"מ י"ב חקר בזה הואיל כשנשבית אינו חייב לפדותה דלא קרינן בו ואהדרינך לאינתו ופירות תחת פירקונה. ובשו"ת באר יצחק תחו"מ סי' א' פשוט ליה דאינו אוכל פירות בכה"ג כיון דפטור מספק לפדותה ממילא אין לו זכות כלל בפירות ואפי' תפס מפקינן מיניה ואפי' אי נימא דלא כהבא"י אלא אם תפס לא מפקינן מיניה כמו דמהני תפיסתה בפרקונה מ"מ בנד"ד הוי חזקה והו"ל למחות. ולכך סתם הריטב"א ולא פירש לחלק בין כתב בה דו"ד כו' ללא כתב לה דאוכל מן הדין די"ל דרק בכתב לה מיירי הואיל דמדין אין לו אלא דאפ"ה לא קפדה ובנתגרשה ספק גירושין קפדה. ומדסתם משמע דבכל גונא מיירי והיינו משום דס"ל דאין לו פירות וראייה להבא"י ואין הספר תח"י כעת. ומש"כ בהגה כאן בשם המרדכי אלמנה אצל יתומים כו' צ"ע מפשטות הירושלמי ב"ב פ"ג הל' ה' שכתב דלאחר מוחו יש לה חזקה. והנה מוכח מדברי המרדכי שם שכתב דדוקא במגורשת וא"מ דמחמת שנאה הוא ואינו נותן לה בריוח. משמע דאשה האומרת איני ניזונית ואיני עושה אין לה חזקה דגם בזה אין הבעל מקפיד והישועי"ק אהע"ז סי' ס"ט חקר מזה ע"ש ועיקר ראייתו מש"ס ב"ב נ"א פשיטא כיון דאית לה מזוני כו' ולא משני באמרה איני נזונית וע"כ מוכח כהסוברים בסי' ס"ט שם דיכולה לחזור ולכך אין לה חזקה דחיישי' שמא תחזור.
וי"ל דלכאורה פשטות קושית המקשה כיון דאית לה מזוני כו' קאי על כל אשה והיינו אף בנכסי יתומים וכמו שהוכיח המרדכי מזה דינו. וזה נראה פשוט דאף להסוברים דכל אשה האומרת א"נ וא"ע יכולה לחזור היינו רק נגד בעלה אבל אם אמרה כן להיתומים שוב א"י לחזור וכן מצאתי בע"ה בחי' כתובה סי' צ"ה וא"כ א"ש דלא משני כן במתני' דסתמא מיתניה אף נגד היורשים ובהו כה"ג יש לה חזקה שו"ר לאח"ז להמהרש"א במ"ב כאן שדיבר מזה ע"ש. ונראה להמרדכי לפמ"ש הב"ש אהע"ז סי' צ"ה להסכים עם הב"ח דהיכא דהברירה ביד היורשים לסלקה ולא ליתן לה מזונות אין מעשה ידיה שלהם דבזה יש לה חזקה דמקפידין עליה כיון דאינה נותנת להם מעשי ידיה ועיי' שו"ת מהרי"א חאהע"ז סי' נ"א:
סמ"ע ס"ק ט"ז. לפי"ז אם כתב לה כו':
וכ"כ הח"מ אהע"ז סי' פ"ז. והב"ש שם הק' דלפי"ז למה לא מוקי בש"ס הא דצריכה למחות מיירי בכה"ג דבעל סילק א"ע מובא בקצוה"ח. ותירץ הקצוה"ח דלרב לשיטתו ל"מ סילוק. וכן כתבו ההפלאה והגרע"א מובא בפת"ש אהע"ז שם. ולכאורה עדיין אין תירוצם מספיק כמו שהק' עליהם בישועי"ק שם לפמש"כ הר"ן כתובות בשם הרמב"ן דאף דלא מהני התנאי מ"מ יוכל להתחייב א"ע שיחזור הכל ליורשי האשה ונוקמי בכה"ג הא דצריכה למחות וכן נוכל לאוקמי כהא דסו"פ מי שהיה נשוי באמר נכסי לך ואחריך לפלוני דלא ירית בעל וכ"כ בס' חב"י. אבל באמת צדקו דבריהם עפ"י מש"כ בדרישה כאן להק' אף לשיטת הרי"ף ורא"ש דמיירי בלא כתב לה כמ"ש בסמ"ע דעדיין קשה דילמא מיירי באחר וכגון שכתב לה בחיים ובמותיך. ותירץ כיון דרב סתמא אמר א"א צריכה למחות. דוחק לומר דמיירי דוקא בכתב לה בחייך ובמותך. אבל בכתב לה דין ודברים לחוד שפיר הק' התוס' מאחר דצ"ל דהמשנה דקתני ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו מיירי דכתב לה דו"ד דבלא"ה קשה קושית הש"ס פשיטא משא"כ בחייך ובמותך דלא מיירי מינה וגם אינו שכיח לא הו"ל לסתום אלא לפרש וע"ש שמביא ראיה לזה מלשון התוס' ונמצא דשפיר כתבו האחרונים. ובזה נדחה נמי מש"כ הישועי"ק מזה מקור לדברי הרמב"ם מובא במחבר כאן שכתב ואפי' התנה שלא ירשנה. דמנ"ל, זאת דאף בזה ל"מ חזקה ובש"ס לא מיירי מזה. וכתב דאם נימא דהיכי דאינה יורשה מהני חזקה יקשה אמאי לא מוקי מילתא דרב דצריכה למחות היכי דכתב לה דו"ד אין לי בנכסיך בחייך ובמותך אלא כהרמב"ם. ולמש"כ בדרישה אין שום ראיה. ותמהני מאוד עליו שאם בדרך זה הרי יש ראיה יותר פשוטה לדברי הרמב"ם כמ"ש הלח"מ פי"ג מטוען ע"ש ולא ראה דבריו:
סעיף י"ב. ראובן שמכר כו' הט"ז הק' מאריס בסעי' כ"ו. ומה שתירץ ע"ז אינו ברור כ"כ דאריס אם יקלקל ג"כ משלם. ונ"ל דלק"מ דשם באריסי בתי אבות שסומכין עליהם כמ"ש רשב"ם ומקפידים שלא יתנו לאחר שאינם מכירין אותו ובאריס סתם ודאי הוי חזקה דכך להם אחר כמו זה והכא דראובן אינו מכיר טיב שמעון ושמירתו מה לו שהוריד אחר במקומו:
סמ"ע ס"ק י"ט. ועיי' חרישה שם כתבתי כו':
לא כן פסק הרמ"ה דאע"ג דהוחזק בגזלנות על שדות אחרות יש לו חזקה אא"כ הוחזק להרוג נפשות על עיסקי ממון ואע"ג דהוחזק בגזלנות לכמה בנ"א לא איתחזיק בגזלנות לגבי כולי עלמא דאיכא דנוח לו ואיכא דקשי לו אלא אם הוחזק להרוג נפשות ש"מ לא מוקי נפשיה בגזל:
שם. ס"ק כ'. אבל מסידור לשון כו':
וכתב הב"י דומיא דבי ריש גלותא וכ"כ הרמב"ם פי"ג מטוען. והנה הרמב"ם שם הל' י' בדין דבי ריש גלותא כתב דלא אינהו בדידן ולא אנן בדידהו ובהל' י"א כתב בגזלן שהחזיק אין אכילתו ראיה ולא הזכיר אנן בדידיה. אלא שממש"כ שם בהל' ב' וכן ראשי גליות וגזלן וחש"ו וכו' וכן המחזיק, בנכסיהם אין אכילתן ראיה מזה מפרש הב"י דקאי אכולהו ולא אחש"ו לחוד דמינה סיים. ולפי"ז תיקשי למה אהדר הרמב"ם בהל' י' לפרושי בי ריש גלותא ולא אהדר כן בהל' י"א בגזלן. וי"ל דהרמב"ם בהל' י' אתי לאפוקי ממה שפירש הרמ"ה דאין מחזיקין בהם משום דמניחין לאכול דרך נדיבות לכך כתב הרמב"ם דהטעם הוא מחמת יראה וכיון דהטעם הוא מחמת יראה ודמי לגזלן לכך בהל' י"א בגזלן לא צריך תו לפרש דאין מחזיקין בשלו דכבר פירש כן בבי ריש גלותא וטעם אחד להם:
שם ס"ק כ"א. והטור לא כתבו כו' בחזקת ישראל הקונה ממנו:
אולי עפ"י מש"כ הרמ"ה דאם הלוקח בעצמו יודע שהוא של ישראל אף דלית לתובע עדים דשלו הוא מיחייב לאהדורי נהליה. ולזה כתב הטור כן בידוע ר"ל ביודע הישראל אף דלית לתובע עדים:
שם. ס"ק כ"ב. וכתב הראב"ד והמרדכי כו':
במרדכי לא מצאתי מזה ובפ' חזקת מביא המרדכי להלכה פירוש הב' שברשב"ם דאע"ג דבשאר מקומות הוי חזקה בג' שנים אבל בארץ פרס דוקא מ' שנה. וגם מש"כ בשם הראב"ד דאם החזיק העכו"ם או הישראל הבא מכחו מ' שנה תמה הנתי' דל"כ כך אלא בהחזיק העכו"ם ע"ש. ולולא שהוא דחוק בכונת הסמ"ע י"ל דהדין נתחלק עפ"י מש"כ הרמ"ה לפרש כגון דהואי האי ארעא דגוי מעיקרא וזבנה ישראל אחריני בשטרא דאי אית ליה סהדי לישראל קמא דאכלה מ' שנין מקמי זבינא דישראל בתרא מוקמינן לה בידיה דישראל קמא וכי זבין לישראל בתרא לאו דידיה זבין ואי לית ליה סהדי על מ' שנין ולא נקט שטרא מוקמינן בידיה דישראל בתרא. וזה י"ל במש"כ הסמ"ע דאם החזיק העכו"ם הוא כמ"ש הראב"ד. או ישראל הבא מכחו הוא לפירוש הרמ"ה. והפוסקים לא הביאו זאת משום דאין לדון מחוקי הפרסיים וגם בעיקר פירוש הש"ס נבוכו הראשונים:
ש"ך. ס"ק י"ג. ומ"מ כאן א"צ כו':
והא דפסק בסי' קמ"ו סעי' ט' דנשבע ונוטל ובש"ך דאפי' בשמא נשבע ונוטל והכא עכ"פ לא גרע משמא. צ"ל דכל הטעם דנשבע שם הוא מטעם שמא מחל כמ"ש שם הב"ח וכ"ז שייך רק באומר א"י של מי הוא כו' כדאיתא שם אבל בטוען טענה ומתברר דהטענה אינה כלום ל"ש זה ועיי' קצוה"ח:
סעיף י"ט. אין מחזיקין כו':
עיי' קצוה"ח מש"כ לפרש בדברי הרמב"ם וכ"כ עוד בסי' רל"ה. ובשוש"י וערוך השולחן השיגו עליו דדוקא בפחות מבן כ' דמדאורייתא מכירתו מכירה אלא דתק"ח הוא שלא יזלזל במכירתו כתב כן הרמב"ם אבל בקטן ממש דמדאורייתא אין מכירתו מכירה בזה אף שהגדיל אין מכירתו כלום. והנה כדברי הקצוה"ח מצאתי כאן בפרישה שכתב כן בדברי הרמב"ם ועיי' מש"כ עוד בפרישה סי' רל"ה. ואולי הפרישה מפרש כאן בפחות מבן כ' כמ"ש המהרי"ט מובא בבאה"ט כאן. ועיי' לח"מ פי"ד מטוען בשם הריב"ש ראיה מש"ס להראב"ד רמז לזה הש"ך. והלח"מ דחה זה. ולפנינו בש"מ מובא פירוש הראב"ד בש"ס כמ"ש הריב"ש אלא שהוסיף עוד וכתב ואפי' משהגדיל כיון דחזה לך אכיל ואזיל סבר דידך הוא ולא מיחה. משמע דבקרוב שפיר אסיק אדעתיה כמ"ש שם בש"מ מקודם בשם משי"ח ולא כלח"מ:
סעיף כ"ג. אינו מצטרף לתשלום כו' התומים הק' מסי' קמ"ד ע"ש והוא באמת תמיה גדולה. והנכון מש"כ לתרץ בזה בשו"ת בית דוד להגרד"ט ממינסק דדוקא שם בגזילה דקי"ל בסי' ק"י דנזקקין אפי' לקטנים והיו מקבלין מחאתו שפיר הו"ל למחות. משא"כ כאן דהיה לו חזקת אבהתא מעיקרא דמבואר בסי' ק"י דאין נזקקין הוציא מידו והוי כשעת חירום בסי' קמ"ג ולא הו"ל למחות. ועיי' נמק"י ב"ב מ"ב בסברת הרמב"ן. אבל הנתי' ס"ק י"ח כתב דהמחאה הוא אולי יזהרו או קרוביהם יזהירו בשמירת שטרם דהם ג"כ לפעמים בני שמירה נינהו כמ"ש תוס' ב"ק ט' ע"ב וי"ל:
סעיף כ"ד. י"א דהוי חזקה:
עיי' תומים מש"כ לדיעה זו. ובנתי' דחהו משום דפשיעה בקרקעות פטור. ועיי' ש"ך לעיל סי' ס"ו ס"ק קכ"ו ובמפ' שם ודוק:
סעיף כ"ח. האומנים שהיו בונים בקרקע כו':
משכח"ל בבנאי או צייר שדרכו לקבל עליו חצר לבנותה או לציירה ודרכו לדור בה עד שתכלה מלאכתו כדי שיהא מזומן שם לעשות מלאכתו כ"כ הרמ"ה. והנתי' לא ראה דבריו ע"ש:
סעיף כ"ט. האפטרופסין כו':
התומים העלה דבידוע שא"ל רשות בשאר השדות לכו"ע א"ל חזקה. ומבהגר"א ס"ק נ"ה ל"מ כן דבאשה א"ל רשות כשסילק א"ע ואפ"ה א"ל חזקה, וכ"מ לשון רמ"א דהוסיף דא"ל רשות בהם. משמע דידוע דא"ל רשות בהם. ומש"כ התומים כן בשם הפרישה. הוא כתב רק דכן נוכל לפרש לשון הרמב"ם אבל לדינא משמע מסוף דבריו שם דמיירי בכל גונא:
סעיף ל"א בהגה. יחיד כו' תמיד כו': משמע מלשונו דג' פעמים עכ"פ בעינן ועיי' שע"ת אור"ח סי' קנ"ג ס"ק כ"ז ובמסגרת סוס"י ק"מ דין מ"ד. ומש"כ בפת"ש ס"ק ג' בא"ד דמי שנותן ממון לצדקה כו'. בשו"ת ברכת משה סי' א' ב' העלה מדברי הרדב"ז דדוקא משום רווח עניים רשאים לשנות למי שנותן יותר ולא משום רווח בהכנ"ס. ולא נתבאר אי מצי לדחותו גם קודם זמנו כשמוסיף או דוקא לאחר זמנו אין לו חזקה ועיי' משנה ברורה סוס"י קנ"ג: